בית־השיטה
הרפתקת האהבים של זוהיר סאלם הבדווי הצעיר מסיני שמסר את ליבו וגורלו בידי הנערות האירופאיות שהטעימו אותו מרורים עד לזרא, ראויה שתשמש לקח לצעירי הבדווםי באשר הם שם. שאם לא ילמדו מנסיונו, דינם שגם הם יכנסו לתוך המלכודת כפי שקרה לזוהיר, ומי יודע אם גורלם לא יהיה גרוע ממה שעבר עליו.
אל סיני באו ואף ממשיכות לבוא הרבה מיעלות־ֿהחן של עמי אירופה, אלו הבנות יפות העין וליבנות העור, אשר אינן מוותרות לאהבה שתחלוף על פניהן מבלי שתמצינה אותה והן חופשיות לעשות בה שימוש ככל שתחפוצנה. ולפי שמקור האהבה מצוי אצל הנערים הבדווים יפי הגיזרה ואדירי החשק, הן עושות בהם שימוש כבאותו קנקן של עסיס תפוחים, שהן גומעות ממנו עד שמיצו את טעמו, בוחלות בו ופונות לגמוע מקנקן בעל עסיס ממין אחר, וזהו טבען שהביאו איתן מארצותיהן שהן נותנות לחישקן שיזרום בחופשיות וממלאות את נעוריהן בהרפתאות. ולאחר שבילו בחופו של סיני בתפנוקים, חזרו לארצן והשאירו אחריהן את צעירי הבדווים שבורי לב ונמוכי רוח.
צעיר מבני סיני שיודע כי הידידות עם הנערות כחולות העין טובה לשעתה יכולה להיות פתיחה מערכת חיים משותפת – לא ישקיע את נישמתו במשחק האהבהים שלשמו בנות החמד הגיעו לסיני. ומי שלא ניזהר ונתן חופש ליצריו ששיבשו את הגיונו, ומסר את גופו וליבו במלואם והפליג מעבר למה שמותר, מצא עצמו מתהלך בצער גדול לקול שאון הגלים של ים־ סוף מבלי שיהא מי שינחם אותו. כך קרה לזוהיר שנאלץ לעבור כמה מדורים של עגמת נפש ושל ענויי גוף, שבאו עליו כתשלום עבור קלות דעתו ויותר עבור תמימותו. וכדאי לפרט את הדברים, משום חשיבותם, וכך היה המעשה: –
בין הרי סיני אדירי הפסגות חיו משפחות הבדוים בבדידותם כשהן מנהלות את חייהן ברוגע ובעוני, הסתפקו במעט שהעניק להם אללה והיו מודים לו על כל חסדו הצנוע. ובאותם ימים דרכי סיני היו ריקות מאנשים, לבד מכמה צליינים שבאו להסתופף באווירתו הקדושה של סיני, וכמה בדווים שרכבו על גמליהם כדי למלא את צרכי פרנסתם. ושם בצפון הרחוק היו עמי אותן ארצות עוסקים במלחמות ביניהם בגלל שהשדים היו מסכסכים ביניהם. ובסיני שקט ודממה, לבד מקול זימרתו של המדברון – אותה ציפור חיננית וקטנה – ומנגינותיהם של הצרצרים, לא נישמע דבר כי זהו טיבעו של סיני שנעימותו של אללה נחה עליו באין מפריע.
תולדותיו של זוהיר עד לנישואיו 🔗
באווירה השקטה של סיני נולד זוהיר בשעה טובה לאמו “עזיזה” ולאביו “סאלם” ויגדל הילד בחברת מוסה אחיו הגדול ושאר אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו, וכדרך ילדי הבדווים העביר את ילדותו בשעשועים באותו עמק “אבו־ֿזיתונה” המצוי על הדרך המובילה לנווה פאראן. לבית־הספר לא הלך, כי לא נהגו הבדווים ללמד את בניהם קרוא וכתוב באמרם: “וכי לאיזה צורך דרושה לבדווי הקריאה והכתיבה, האם יקרא ממה שיש בספרים וישעשע בהם את גמלו האהוב, או שמא העיזים זקוקות לדיברי כתיבה?” וכשגדל והיה לנער, לקחו אביו איתו למסעותיו בסיני, על מנת שיכיר את הדרכים ויהיה לבדווי מושלם שיודע הילכות מדבר.
הגיע היום שבו כינס סאלם האב את בניו, את מוסה וזוהיר ואמר להם: “הנה זקנתי וכוח אין בי לשאת במשא הפרנסה, הנה הבוסתאן הפורה בפאתי זיתונה, והנה עדר העיזים הגדול והגמלים, היו אתם אחראים להם ואני אהיה סמוך על צווארכם!”
מאותו יום היה זוהיר דואג למשק המשפחה הוא ואחיו ויראו ברכה בעמלם.
כשמלאו לזוהיר שמונה עשרה שנים, הבחין בריגושים בליבו למראה הבנות, שהחלו להציק לו שלא כרגיל. הלך אל אביו, אמר לו: “אבי, יש לי צורך בְּרַעֲיָה והגיע הזמן שתשדך לי את אחת הבנות!”
אמר לו אביו: “הנה נֵאטְפַה בת סַלים עַטְשַׁאן ממשפחתנו – היא משפחת הסַעַאיְיֵדה – שהגיעה לפירקה האם אלך אל אביה לבקש אותה לך?”
אמר לו: “אבי, היא אינה בשבילי. את מבסוטה אני רוצה את ביתו של נאצר”.
אמר לו אביו: “מבסוטה היא בת למשפחה זרה לנו ולא אוכל לשדך אותה לך, כי היא מיועדת לבן דודה”. ואביו ידע כי הוא מתנה אהבים עם מבסוטה ועשה עצמו שאינו יודע, כדי שלא להפריע לשעשועיו של בנו על חשבון בנות זרות. חוק הוא לבדווים שהבנות מיועדות קודם כל לבני דודן ובאין ברירה – לאחרים.
זוהיר ומבסוטה ידעו כי יגיע הרגע שבו יאלצו להיפרד, וכדי להמתיק את מרירותו של אותו רגע עשו עצמם שאינם מכירים בו, והיו מגבירים את חיבוקיהם וחיבוביהם כאילו רק הם מצויים בעולם לבדם.
אמר זוהיר לאביו: “עשה בכישרונותיך שמבסוטה תהיה לי לאשה ולא אחטוף אותה וניברח שנינו לארץ אחרת”.
אמר לו אביו: "הוצא רעיון ההבל מראשך, לאן תברחו וסיני ריק מאדם ובסופו של דבר תאלץ לבקש את הסכמת אביה, שיכרות את ראשך בטרם יסכים, וחוץ מזה אם לדעתי תישמע, נאטפה עולה על מבסוטה – בהרבה דברים, היא יפה ממנה והליכותיה נעימות.
במשפחתה כל הנשים פוריות ואילו נשות משפחת מבסוטה עקרות ברובן!"
אמר לו: “מה איכפת לי מעקרות, חשקי למבסוטה ולא לנאטפה!”
אמר לו אביו: “אל תהיה שוטה, טעמה של אשה לא ברכות שדיה כי אם במה שמצוי בלב שלה, ואגלה לך סוד ואומר לך שטעמן של בנות משפחת “הסעאידה” יצא לפניהן בכל שבט הג’באליה, גבר זקוק למי באר מתוקים ולא למשחקי נערות הבינות?”
זוהיר שהוא ממין הצעירים ששיכלם שואב את חוכמתו מבית־החשקים שכידוע פיקחות רבה אין בו, הפציר באביו שבכל זאת ילך וינסה אצל אבי מבסוטה בשבילו, וסאלם שהיתה לו חיבה גדולה לזוהיר, הסכים לנסות ולו כדי שלא יאשים אותו בנו באוזלת יוזמה. הלך אל נאצר אבי מבסוטה וביקש מה שביקש וניתקל בסירוב כפול ומכופל, משום שנאצר לא רשאי לפי החוק למסור את בתו לכלה אלא לבן אחיו.
חזר סאלם משליחותו והודיע לזוהיר כי בלתי אפשרי לו לשאת את מבסוטה לאשה אלא אם כן ילמד קודם את חמורו לעלות על הסולם. נעצב זוהיר מאוד ותוגה ירדה עליו ולמחרת השכים ועטף ראשו בעמאמה הלבנה שלא כבכל יום, ויצא אל הר עוֹגֵ’יר, מקום בו מבסוטה רועה את צאנה. בדרכו עבר בשביל לרגלי אוהל הורי מבסוטה כדי שתראה אותו חובש עמאמה לבנה ותיוועד איתו, כי החבישה הזו היתה רמז סודי ביניהם לצורך ויעודים, ואביה אינו יודע דבר על הרומן הקיים ביניהם, כי אוי לה.
ראתה מבסוטה את זוהיר וליבה פעם בקירבה כי החיפזון שבהזמנתו של זוהיר לבוא ולתנות אהבים עורר בה חששות. וכדי שאיש לא יבחין בסערת הנפש שהתחוללה בקירבה לא נהגה בפזיזות. ערכה את העדר ליציאה למרעה כבכול יום, צררה את מזונה ומימה ושמה על שיכמה, קראה לעזותיה ויצאה לרעות כבכול יום. כשהגיעה אל העמק שבו מגובבים סלעי ענק זה על זה, השמיע לעברן את הקריאה המכריזה על תחילת האכילה שלפיה כל עז חפשיה לשוטט כרצונה, והיא פנתה והלכה לבין הסלעים ומצאה שם את זוהיר יושב על אבן ופניו עצובים. הניחה את משאה מעליה מיהרה אליו וכבר היו חבוקים ומנשקים זה את זה מתוך ריגוש שאינו מתרחש כל פעם.
אמרה לו: “יא זוהיר מה לך שאתה נידכא?”
אמר לה: “דיכאוני בא לי מאביך שאינו מאשר לי לשאתך לאשה!”
אמרה לו: “אילו ידעת באיזו רעה נפלתי!” אמרה והחלה להתייפח בעודו משקיע אותה בין זרועותיו ומלטף ומרגיע אותו מבכייה. אמר לה: “על איזו רעה את מדברת?” אמרה לו: “מפי אחותי נודע לי כי נצאר אבי ומנצור דודי נידברו ביניהם להשיאני לעואד בנו, כבר בשבוע הבא. וכי איך לא אבכה על מר גורלי, שאצטרך להיפרד ממך?”
לכששמע מה שאמרה אודות הנישואין החפוזים שאביה הועיד לה, הבין שהוא חושש מפני הסתבכויות לאחר שסאלם אביו פנה אליו בעניין השידוך, כי זאת יש לדעת שאם אב מעוניין בבת של מישהו אין זאת אלא שיש אהבה בגו.
ויחסם של האבות אל הרומנים הוא שלילי מעיקרו לפי שהוא משבש סידרי חברה. בת לדעתם יעודה קודם כל לבן דודה, ואם אין לה בן־דוד לצורך זיווג לא היא תיבחר את בן זוגה, לכך יש אב, ואוי לה אם תביע דעתה ותפרש בשמו של מי שהיא מעוניינת בו, כי דין בת כדין עז. והמבין יבין!!
כיוון שראו השניים שניקלעו לסוף דרכם התעוררו רחמיהם על עצמם ועל אהבתם והיו בוכים זה על כתפי זו, מוחים דמעותיהם בצעיפה השחור, ולא יודעים מה לומר זה לזה, לאחר שנירגעו אמר לה: “אלך אל אחי שהוא בקי בסדרי עולם ואולי הוא יצליח לשנות את דעת אביך לטובתי!”
השניים נאחזו בתקווה קלושה כאותו בדווי הרואה עננים בשמי המדבר ואינו יודע אם יורידו גישמיהם ויצילו אותו מן הבצורת, ונסיונו אינו מאפשר לו להיות בעל תקוות. מיהרו וניפרדו השניים מחשש שמא תיתגלה פגישתם, בתקווה שאללה יראה אותם באהבתם ויפרוש כנפיו עליהם, שהרי אין כאהבתם כך סברו – אהודה על אללה, ואין סיבה שלא יסייע להם. היא יצאה אל עדרה ומשכה אותו מאותו עמק, והוא הלך בדרך אחרת, כדי שלא יהיה מי שילעיז עליהם.
נסיונו של נאצר אבי מבסוטה בענייני כלות לימד אותו שיש צורך לפקוח עיניים על ביתו, משום שאין צעיר מבקש נערה מבלי שיהיה לה חלק באותה בקשה, על כן ציווה על בניו כי יפקחו עין על הליכותיה, ובערב כבר היה ידוע לו כי השניים ניפגשו אי־שם בין ההרים. ובלי שהיות רבות הורה ולאחר שבוע הקימו אוהל חתונה וכשחזרה עם ערב מן המרעה נחטפה מבית אביה בידי איש גברתן והובלה לאוהל החתונה והיתה לכלתו של מסעוד שלא לפי רצונה. וכשנודע לזוהיר כי חטפו אותה נפלה רוחו בקירבו, והלך להרים לשפוך בין המצוקים את מרי שיחו ולזעזע שמיים וארץ.
ובלילה השני לחתונה כפי הנהוג לאחר שהאורחים הסתלקו, בא מסעוד אל תוך “הבירזה” שהוא התא המיוחד לכלה שמתקינים באוהל החתונה, ניכנס והתייחד עם כלתו ולא בחלה בו, כי מצאה בו מקור לעינוגים שלא שיערה כי יתכן כמוהם בהתייחדות עם גבר. ומרוב הנעימות שהיו לה מיום חתונתה ולאחריו בשעשועי־לילה שהיה מסעוד מעניק לה, היתנחמה בחיק הצעיר שהדחיק את עצמו בינה לבין זוהיר, ותרגע ותידבק בו.
ימים עברו, ונשאו איתם את הערגונות והשאירו את הזיכרונות ויחד עם זה השכיחו מליבו של זוהיר את צערו.
ולפי שהאכזבה מדבר אחד מחדדת את החושים ומאפשרת לאדם לראות את היתרונות של דברים אחרים, כך קרה גם עם זוהיר.
לכשנירגע מאכזבתו החל לבדוק את תכונותיה של נאטפה, וכבר נימשך ליבו אחריה, כי מצא אותה יפה מאין כמוה וכי היה לה חן ומאור פנים מאלה הכובשים ליבם של גברים.
ונאטפה שהגיע פירקה ונעוריה פרצו מתוך שש עשרה שנותיה, ערגה לצעיר שיבוא ויביא מרגוע לנפשה הסוערת. הרפתקאות האהבים שהיו לה עם אחד הנערים לא סיפקו את דרישותיה כי שאפה ליותר מאשר שמיעת דיברי חיבה וגיפופים ונישוקים. בליבה ציפתה ליום שאביה ישיא אותה לאחד מבני דודה כדי למלא את משאת נפשה להיות בעלת אוהל משלה וילד בחיקה. ובעודה משקיעה מחשבותיה בניחושים לצעיר שיהיה בעלה, הבחינה בזוהיר אשר החל לשנות את יחסו האדיש אליה והיה מקרין חיבה ושולח מבטי ערגה לעברה. והיא – מבחינה ונהנית. בעת מפגשים משפחתיים היה מבקש את קירבתה ונועץ בה את מבטו ומנצל את מהלך השיחה באוהל דודו סלום כדי להפנות אליה כמה דיבורים.
הגיע היום והדברים היו הולכים ומתפתחים במהירות, כאילו המלאך של אותם הרי סיני וגאיותיו שבהם חיו גיבורי הסיפור הזה, הבחין בכך שהוא ניקרא למלא את תפקידו במה שנידרש כדי להביא את זוהיר ונאטפה מה שיותר מהר לידי אחדות. שהרי ידוע לכול כי אללה חצה את בני האדם לשנים, במעשה הצלע של “אדם” שממנה יצר את אם כל בני האדם. ושני חצאים אלה חייבים להתאחד על מנת להיות לשלמות אחת.
הבחין אותו מלאך בשניים שהם ניזקקים לו והחיש את מהלך העניינים במהירות עד שהארועים האיצו זה בזה בלי פסק של זמן והשתהות.
הימים ימי עבודה בבוסתן שהגיע זמנו לעשב ולעדור בין העצים ולהשקותו.
והיו השניים סאלח ובנו יושבים ונחים בצל העץ, ודינה של מנוחה בצל העץ בין ההרים רבי ההוד של סיני, שהיא מביטה את האדם להפליג בהירהורים ולמחשבה על המעשים שיש לעשות מתוך ישוב הדעת. פנה סאלח אל בנו ואמר: “יא ולדי – כלומר: בני חביבי – ומה עליך שנישארת בלי כלה?”
אמר לו: דומני שתצטרך ותשדך לי את נאטפה שעליה הימלצת לי באותה שיחה על מבסוטה. אורו עיניו של סאלח למשמע רצונו של זוהיר שהתאים לאפשרויות הניתנות להגשמה. אמר לו: “יותר טוב לא יכולת לבחור ואין סיבה שלא תהיה לך לאשה!” שאף סאלם במלוא ריאותיו מעשן הסיגריה שהנעימה לו את המנוחה נשף וזרז בזוהיר להמשיך בעבודת הבוסתאן. לערב וכבר היה סאלם לבוש בבגדים נאים, ירד מאוהלו שהיה נטוי בצלע ההר, בא וניכנס לאוהלו של סלאם אחיו כדרכו תמיד, ישב והתכבד בתה. לאחר חילופי דברים בעניני דיומא פנה סאלם אל סלאם ואמר לו: “באתי אליך בעניין נאטפה ביתך!” אמר לו: “אהלן וסהלן, כבר חשבתי שאין דעתך נוחה מביתי וכבר הייתי בצער גדול!” אמר לו סאלם: “כל עוד הבוסתאן שלי היה דרוש לעזרתו לא יכולתי להיפרד מבני, ועתה – “אלחמד ליללה” – העצים גדלו ואחיו הצעיר ממנו גדל, הגיע זמ של זוהיר לעניין ומה רצוי יותר מאשר נקשר את בנינו ביניהם?”
שמע סלאם את דברי אחיו ולא אמר דבר, חתה את הגחלים במוקד, והעסיק ידיו בכל מיני פעולות שהעידו על ריגוש ברוחו. שתקו השניים כמה רגעים והיו שקועים בהירהורים ולא שהיה עליהם לשקול ולהפוך דבר הרבה, שהרי כך הוא טיבעם של הבדווים שחייהם מתנהלים בתוך הרוגע שמביא עליהם סיני בהריו הדוממים, ומהלך מחשבתם מתנהלת בשובה ונחת. וכדי שלא להראות פזיז, ביקש סלאם מסאלם שהות כדי להכניס את אשתו בסוד העניינים. ולמחרת התבשר סאלם מפי אחיו כי באה לו ולאשתו הסכמה שנאטפה תהיה לזוהיר לאשה. ולא עבר שבוע והשניים נישאו. וכבר החלו בחייהם באוהל שהיה מלא בכלי בית מכל המינים ונאטפה חדלה לצאת למירעה והקדישה את כל מאודה בהתענגות על חייה החדשים.
וזוהיר ראה חיים טובים ולא חסר לו דבר כי נאטפה הנעימה לו את ימיו במזון טעים ובחיק חם. לאחר חמש שנים כבר היו הורים לשלושה בנים ובנות וניהלו את חייהם בטוב עד שניתרגשה עליהם צרה וימים רעים שתו עליהם, ולא בגלל פרנסה, אדרבא, זוהיר ואחיו מוסה פתחו חנות שהביאה להם עושר מרוב התירים שהיו פוקדים את סיני, ואף קנו מכונית שתשרת אותם בין אבו־זיתונה לחנותם שהיתה מצויה בבקעת “אל־מלקה” שלא הרחק ממנה מצוי מנזר סנטה־קתרינה.
מי שעינו היתה צרה בהצלחתו של זוהיר היו “השדים”. כידוע יצורי בלהות אלה אינם נחים ממעשיהם עד שלא עשו מעשה של שיבוש, ואוי למי שנפל לידיהם, בגלל שהם מביאים אותו לעשות מעשים בניגוד לשכל הישר שסופם צרה צרורה.
הגיע היום ונאטפה היתה יושבת בפתח בית בנוי לתפארת על מדרונו של ההר והיא מניקה את תינוקה וכולה מאושרת מכל הטוב שהביא עליה אללה. ראה אותה שד אחד וכבר מצא עניין משובח כדי לשבש אותו, לכשבדק מהו הדבר הטוב שיש לעשות בו נזק, החליט לנעוץ את אצבעותיו בריקמת האהבה שין נאטפה לבעלה זוהיר. ולמה בחר דווקא בתחום חיים זה?
על כך אין מה להתפלא, שהרי ידוע שאין הרסנות גדולה מזו של התערבות בסדרי עולם כמו באיחוד שעשה אללה בין שני חצאי אדם, באשה ובגבר שכל אחד מחזיק מחצית ממה שדרושה לשני.
ועד שלא נימצאו זה לזה אין אושרם שלם. ואותו שד שראה את נאטפה מאושרת בין ילדיה ושלא כמו צעירות אחרות הרי היא לבושה תמיד בבגדים נאים וצעיפה השחור נוצץ מרוב “התירתיר” – אלה הכפתורים הנוצצים באור השמש בזהורים צבעוניים ככוכבים בשמים – ידע מהו דרך פעולתו, כי היה מומחה גדול בשיבושים. מיד הלך אל החנות שבה היה זוהיר טרוד בענייניו, כדי לסכסך את חייו. חיפש פה וחיטט שם ואף על פי שכל בריאתו מתוך פיקחות מרושעת היתקשה לאחוז באמצעי הרצוי לו.
לבסוף אמר ליבו: “מה יש יותר מרושע מעירבוב גבר בענייני נשים?” ולא היה צריך להתאמץ כי בסיני התהלכו הרבה נערות תמימות בנות אירופה ליבנות העור וכחולות העין, שהיו נוחות ביותר למלא כל תפקיד שהשדים מעוניינים בהם. ויהי היום!!
יוּלַנדַה בת הולנד וזוהיר הבדווי מתאהבים, והיתר כרגיל 🔗
באותו יום קיצי של שנת 1978 הגיעה קבוצת מטיילים מבני עם ההולנדים לביקעת “אל מילקה” וישבה על מרפסת בית־הקפה הצופה אל ג’בל־רבא אדיר המראה, והיתה נהנית מהמשקאות שהיה המלצר מגיש להם. ובתוכם היתה יולנדה הנערה ההולנדיה כחולת־העין בעלת גיזרת גוף נאה, שהיתה חשופת ירכיים חטובות ועל גופה חולצה קלה שממנה משתמע הגלוי יותר מהניסתר. ועניינם של אותם צעירים הולנדיים ככל יתר צעירי עמי אירופה שבאו לסיני להנות מהדרת הנוף, מהשמיים הצלולים ושלל האלמוגים ומשזפון שמעניקה השמש, שכידוע כל אלה חסרים לבני אירופה, ישבו ופיטפטו.
כיוון שזוהיר עמד ליד הדלפק בחנותו בחוסר מעש, שלח מבט אל ביתה־קפה וראה את המטיילים נינוחים על מעקה המרפסת, הסדיר עם אחיו העדרות קלה ושם פניו לבית־הקפה כדי להשתעשע עם הנוכרים חסרי־הצבע. בא וישב ליד אחד השולחנות וביקש מפרחאן – המלצר בבית־הקפה – שיגישו לו כוס קפה, ולידו ישבו כמה צעירים, שלטשו עינים בבן המידבר השזוף ויפה המראה. כשראתה יולנדה את זוהיר ניצתה להבה בליבה למראהו כפי שלא קרה לה עם הנאה בנערי בני עמה. אין זאת כי אם הניגוד הבולט שבינה לבינו בצבע העור, בשחימות ובברק העיניים הבוערות שלו קסמו לה.
משישב ליד שולחנה העתיקה את מושבה וישבו מולו, כשהיא מעלימה את התענינותה בו על ידי הצחקוקים ודיברי לצון שהיתה מחליפה עם חבורת מרעיה. וזוהיר – היה ממלא את זמנו בהנאה שבאה לו מהסתכלות בבני אירופה חיורי הפנים שהיו שני המינים נוהגים חופשיות ביניהם, יושבים במעורב ומחליפים דברים בחופשיות שלא כמנהג הבדווים. כיוון שראה כי יולנדה עוסקת בציד מבטיו בכל פעם ששלח מבטו אליה, הפסיק את התעניינותו בחבריה, ובין גמיעות הקפה היה נועץ בה מבטו עד שנימצאו ניקשרים זה עם זו באמצעות הריגוש.
כך נימשכו הדברים זמן מה, לבסוף משסיים את שתיית הקפה ונידרש על ידי אחיו לבוא ולסייע לו לשרת את הלקוחות שמילאו בינתיים את החנות, צרף חיוך מן הסוג שרק בעלי האהבות מודעים למשמעותו, קם וירד במדרגות המובילות לבית־המסחר ניכנס והמשיך לשרת את הלקוחות ולא בלי סערת רוח של ממש.
אמנם היו לו כמה וכמה חוויות נעימות במיפגש עם בני־עמים לועזיים, אלא שהפעם ניכנס בו ריגוש שמקורו בערגה על מעינותיה של אותה נערה.
עברה שעה וכל הלקוחות הלכו להם, בני המקום הבדווים חזרו למשכנותיהם, והמטיילים חיפשו מקום צל לנוח מרוב העיפות שמביאים ההליכה והטיפוס בהרים הנישאים, ענינים היה בחיפוש אחרי המנוחה ואילו היא כיוונה את התענינותה בעניין אחר. משפרש זוהיר לבית־מסחרו עקבה אחריו וכשראתה אותו משרת את הלקוחות התבהר לה רצונה, וכמו שהיא לא נידרשה להתאמץ כדי להגביר את רצונה, כך יכול היה כל מי שראה אותה לדעת שהדלי ניקשר אל החבל והיא מחכה שמי הוא ישלשל אותו למקום שלשם הוא נועד.
לכשהתרוקנה החנות מקונים, אספה יולנדה את חפציה ירדה וניכנסה לתוכו. ופתחה בברכת שלום באנגלית: “האו־דו־יו־דו?” וזוהיר שלמד מעט מילים באנגלית ענה לה: “תנק יו הא אר יו?” והיא סקרה את החנות והשמיעה דברי התפעלות מהעושר וממגוון הסחורות, דיברה באנגלית אליו ופירקה מתוכה את המתח שהצטבר אצלה בגלל זוהיר. והוא בחוש שלו הבין את הרעיון ואת הכוונה אף על פי שלא ירד למשמעות דבריה. שהרי חוק הוא בטבע שהאהבה בין צעיר לצעירתו נעשית באמצעות צלילים ולא במילים, כאותן צפרי שיר שכל זימרתן אומרת אהבה.
מהתנהגותה הבין כי לא באה לקנות דבר מה שיש בחנותו וכל כוונתה למה שיש בו. הבין ונישתבשה בינתו ולא ידע מה יעשה, כי הוא נידרש להיות נכון למלא את צרכי הלקוחות שבינתיים באו וכל רוחו נימשכה אל הנערה הזאת שלא הסתירה את חיבתה אליו.
כשניפטר מהלקוח האחרון שאל אותה: “הרוצה את לשתות קפה בחדרי?”
האירה פניה אליו הושיטה ידה והחליקה על לחיו ואמרה: “אשמח מאד להענות לך!” הליטוף שליטפה בידה הענוגה את לחיו המיס את ליבו בקירבו והגביר את המשיכה אליה, רמז לה ללכת אחריו, ובצאתם סגר את החנות – שעה אחת קודם לזמן המקובל והלך איתה לבית הסמוך שבו מצוי החדר שלו שבו היה נח ביום ולן בלילה כשלא ירד אל ביתו באבו־זיתונה. פתח את הדלת והזמינה להיכנס, והחדר קטן, שטיח היה פרוש לאורך הקיר ועליו כריות להסבה, ובמוקד שבאמצע החדר היה מצוי הבקרז לשתיית קפה, הורה לה לשבת יצא והביא זרדים הבעיר אש ובישל תה, ויולנדה שזו לא הפעם הראשונה להתארח אצל בדווים נהנתה מישיבה מזרחית על הארץ ומן האווירה של החדר הקטן, שקירותיו מפוייחים היו, ומן הפשטות שבו.
משנודע לו כי טרם אכלה, יצא אל בית־הקפה הביא פיתות וצלחת מלאה תבשיל ירקות מרובכות בשמן, שם לפניה, ישב מולה וביצע את הפיתה והזמינה לפתוח באכילה. יולנה שהיתה טירונית בענייני בדווים היתה נבוכה, כי חסרו לה הכף והמזלג שבלעדיהם אין לגרוף מנת אוכל מהצלחת. משראתה את זוהיר בוצע פת קטנה וגורף בה מהצלחת בידו עשתה כמוהו תוך ציחקוקים ורוח עליזה שניתקפה בה מצורה זו של אכילה. משסיימו לאכול, מזג לה תה בשתי כוסות וקינחו את הסעודה במתיקות הרבה של המשקה. כי זהו מנהגם של בדווי סיני להרבות בהמתקת התה. וכשהציע לה כוס שניה אמרה לו: “למה אינך יושב על ידי נישען על הכריות כמוני?” אמרה ולא התכוונה ליותר מזה ואילו הוא מרגע שהיו שניהם לבדם היה נסער מתוכו, כל יצריו החלו לרתוח. הנערה שישבה מולו נראתה בעיניו כמי שיש בה כל סוגי ההנאות שגבר עורג אליהן. ואילמלא הרושם הרע, היה נותן חופש ליצריו שהטרידו אותו על ידי איבוד העשתונות. משהזמינה אותו לשבת על ידה מצא עצמו מדלג על המוקד ושופך את קומקום התה מרוב שמיהר אליה.
גם ביולנדה סערו היצרים, הימצאותה ביחידות עם בן מדבר שחום שעיניו יוקדות כשני ברקים וכולו סוללת יצרים הניתזים בחשק, הבעירו בליבה את התשוקה להתמזגות גופנית שהיתה רדומה אצלה אחרי השבועות האחרונים שבהם ניהלה אורגיות ארוטיות עם חבריה בחוף הנודיסטים בד’הב. והיא בת תרבות, שאינה רואה באירוטיקה חטא ומתירה לכל אדם את החופש לארות מטעמה המתוק של החוויה המינית. על דעתה לא עלה שהחברה הבדווית אינה מתירה יחסי מין חופשיים, כיוון שטרם הכירה את תרבותם.
לכשנמצאו השניים יושבים זה ליד זה הבחינה יולנדה בבישנותו, ומצאה שיש לה אתגר להביא את בן המדבר המגרה שיושב לידה לידי פתינות. פתחה בשאלה ואמרה: “מה שמך?” אמר לה: “זוהיר סאלם!” שמעה וחזרה על שמו ואמרה: “זהו שם יפה!”
“ומה שמך?” שאל הוא בולע רוקו כאותו רעב העומד ליד דלפק מלא מעדנים וידיו כבולות. אמרה לו: “אם אומר לך את שמי, האם אקבל ממך נשיקה?” לא הספיק לשקול, לכאן או לכאן, וכבר קמה מישיבתה כרעה על ברכיה לפתה את כתפיו בזרועותיה ונישקה אותו על פיו ואמרה “שמי יולנדה!” שמע את שמה והיה כסהרורי מרוב הליטופים והנשיקות שהיתה מרעיפה עליו ברעבתנות וקוראת בשמו בלי הפסק, אומרת “זוהיר!” ומנשקת חוזרת על שמו ומאמצת אותו אליה, עד שלא ידע אם זו מציאות או – חלום.
לכשהתאושש ויצא מתוך הזיותיו נטל חלק ביוזמה שבאה ממנה והשיב חיבוקים על חיבוקיה ונתן ליצרו חופש פעולה. כיון שלא היה טירון בכל הנוגע לשעשועים עם אשה והכיר את מסתרי הגוף הנשי על בוריו, ידע מה המעשה שיש לעשות ושניהם נימצאו שכובים וחבוקים ומתענגים מרוב הליטופים וכל מה שידיים ושפתיים מסוגלות לעשות. משרתח דמם של השניים והגיעו להפלגה יתרה, ניצמד והתאחדו לבשר אחד. באותה שעה מצא זוהיר את יולנדה יודעת את דרכי העינוג שהן למעלה ממה שמצא אצל נאטפה אשתו.
ואילו היא מצאה בו טעמים העולים בטיבם על כל מה שהטעימו אותה חבריה. וכשסימו להרוות את יצריהם ישבו ושתו תה כזוג נאהבים שחזרו ממסע תענוגות מופלא.
ובעודם גומעים מן התה החל להרהר בחוויה שעברה עליו ונתמלא עליצות, מן המחשבה שמן ההתעלסות שלהם יזכה לילד בעל חזות אירופאית שיוולד לו מיולנדה. ראתה אותו מחייך ניצמדה אליו וליטפה את לחיו וכתפיו ושאלה אותו אם הנעימה לו במעשה ההתעלסות. אמר לה: "אף בדווית לא מסוגלת להנעים לי כפי שהיה לי אצלך אבל – הוסיף ואמר – אני רוצה שהילד שתלדי לי יהיה יפה ולבן כמוך! צחקה יולנה צחוק גדול ואמרה: “כמה אתה חביב!! אני לא כמו אשתך וכמו הבדוויות שמבזבזות את בריאותן על הולדה. אני רוצה לשמוח בחיי עד כמה שאפשר!” שמע מה שאמרה ונשתתק לרגע, והיה שוקל בדעתו מה טוב יותר ביחסיו עם יולנדה: האם כדאי שתהיה לו כנערת שעשועים או כאשה של ממש עם בית וילדים. אמר לה: “יא יולנדה אני אוהב אותך מאוד בכל זאת רצוני כי תהי לי לאשה ושיהיו לנו ילדים!”
יולנדה שעניין הנישואים רחוק היה מליבה וההתעלסות שלה עם זוהיר נעשתה מתוך המנהג בחברה שלה שבאה לאפשר גמיעה מגביע התענוגות בלבד, אמרה לו: “זוהיר מחמדי, אני עדיין צעירה מלהנשא נהיה אהובים ולא נשואים ובלי ילדים!” אמר לה: “מההתעלסות הזאת יולד לנו ילד לפי שזרעתי בך את ילדי!” לכששמעה מה שאמר פרצה בצחוק ובעליזות ובין לבין הסמיכה חיבוקים ונשיקות על שפתיו ואמרה לו: “מַי דִיר זוהיר: כלומר, חביבי זוהיר – אני מחוסנת מהריונות מכוח הרפואה שאני משתמשת בה. עדיין צעירים אנחנו ולרשותינו מתנתו של האל שהעניק לנו את התענוג המרגש שבזיווג ואין בדעתי לבזבז את המתת הזאת כל עוד צעירותי אומרת רננה!”
ישאל השואל – ובצדק: “מניין לך אתה מחבר דברי ימי הזוג כהזה שלהם שפה משותפת להחליף רעיונות ודיבורים נישגבים זה עם זו. שהרי אני מכיר את יולנדה שלבד מהולנדית ואנגלית אינה יודעת ערבית ולו מלה אחת, וכנגדה זוהיר אינו מסוגל להביע רעיון במעט המלים האנגליות שבפיו?” תשובתי היא זו: “לעניינים המצויים בדרגה הראשונית של הקיום, דהיינו בענייני הזנה, אהבה, ושמירה על הקיים – ועוד כהנה וכהנה כמעט שאין צורך במילים, העיניים והידיים והאברים האחרים מדברים בשפה שאין בה מילים. מספיקה הסימפטיה בין בני זוג כדי שימצאו עצמם במצב הרמוני הן במובן הריגשי והן במובן הגופני, כדי להסביר שלא הגיע הזמן להפרייה וגידול ילדים, לא נידרשות יותר מארבע חמש מילים, היתר נאמר באמצעות הידיים. שאילו באנו לספר מה שהן אומרות ורומזות היינו נאלצים להאריך בסיפורנו מאוד מאוד”.
לכששמע מה שאמרה בעניין מיצוי התענוג שבזיווגים, בעיקר בהפרדה שבין הזיווג להולדה, נישתבשה עליו דעתו. סבור היה שאללה ברא את הגבר והאישה כדי שיזדווגו לצורך הולדה, וכפרס למעשה זה העניק להם הנאה שאת רובה מקבל הגבר ומיעוטה, אם בכלל, ניתנת לאשה.
והנה נמצאה לו בת חוה שכוחה במעשה זיווגים גדול משלו והיא כופרת בהוראותיו של אללה. הפתיחות שבהתנהגותה כנערה, ניראתה לו מוזרה משום שאין בדווית רשאית להתנהג בחופשיות ועל אחת כמה וכמה להיות המנצחת על ההתעלסות. חשד התגנב ללבו שמא היא בתו של אשמדאי שהורה לה לשבש את מהלך חייו, ואולי אינה אלא יצאנית ערמומית שרוצה להריק את קופתו. לכשחדרו ההירהורים הללו למחשבתו הסתכל בה במבט בוחן שגילה ליולנה שיש בו מן הלבטים כלפיה. נישקה אותו על שפתיו ושאלה: “הגד נא לי מחמדי מה מעיק עליך?” אמר לה: “שואל אני את עצמי, אם ישיבתנו זו תהיה חד־פעמית או שמא יהיו לה המשכים?” אמרה לו: “מרגע שראיתיך נימשכתי אחריך מבלי לדעת למה. בחורים רבים היו בחיקי, אך טעמם לא ערב לחיכי כטעמך ובליבי התעוררה חרדה שמא תיבחל בי לאחר פגישתנו זו, ואהיה אומללה!”
מששמע מה שאמרה חשב ואמר בליבו: “אין חשיבות לכך אם היא בת השטן או זונה או נערה תמימה ואוהבת, אשמור אותה אצלי, ואתענג ממנה. תיצמח ממנה אהבה הינה מה טוב, ואם דינה כדין הנערות קלות הדעת אדע איך להיפטר ממנה!”
משעה שעברו ממעשי אהבה לדיבורים אודות אהבתם החזיקו ופכרו אצבעות ידיהם אלה באלו והיו שותקים זה עם זו עד שעלה אצלה צורך לשאלה ואמרה: “אמור נא לי זוהיר התירצה כי אשאר בבקעה לידך או שמא אשוב לחוף ד’הב אל חברי?” אמר לה: “חביבתי רצוי לשנינו שניתרועע לאורך זמן כפי שתיקבע האהבה עבורנו. ראי עצמך כאורחת שלי, כאן בחדרי תגורי וראי אותו כביתך, כל דאגתך עלי ולא יחסר לך דבר!”
והחדר סמוך לבית־המסחר. הוא לא בחר לשכן אותה בכפר בו מצוייה אשתו נאטפה וילדיה, בגלל ההתנגדות שהיתה מתעוררת בצורה חריפה מצד בני שיבטו. כי הבדווים בסיני מקפידים על קיום המסורת שאוסרת יחסי אישות מחוץ למשפחה. ופה בבקעת אל־מלקה רחוק מן הכפר מצויים תיירים רבים שמזמנים הנאות לבדווים מכל המינים מבלי שהדבר יעורר את זעמם של בני השבט הקנאים לתרבותם. לכששמעה את דברי הזמנתו שתהיה אורחת שלו נהרו פניה ולא בלי שהסמיכה את המחוות השמורות אצל בנות חוה עבור הגברים לארוע מסוג זה. הלטיפו זה את זו ונתנו לחישקיהם שיתנהלו לפי תכניתו של אללה. ואילמלא קריאתו של אחי זוהיר שיבוא לסייע לו בחנות, לא היו חשים בכך שהשמש שקעה בינתיים מאחרי גַ’ַבל־עַבַּאס וציללי ערב ירדו על הבקעה.
מיד קם זוהיר ויצא לעבודתו ויולנדה יצאה אל בית־הקפה ומצאה את חבריה שיצאו לסייר בסביבה בלעדיה. לכשאספו את חפציהם ועלו על הרכס לחזור לד’הב לא הצטרפה אליהם. כל זמן הסיור באזור בקעת־אל־מלקה לא הדאיגה אותם היעדרותה.
מנהג היה להם שהתיר פרישה מהציבור מתוך שנהגו בחופשיות ולא דאגו לה. משעמדו לחזור והיא נישארה יושבת על מרפסת בית־הקפה קראו לה למהר ולהצטרף אליהם. ענתה להם: “סעו ואל תידאגו לי מצאתי כאן ידיד לבילוי!” נופפו לה בידיהם וקראו: “בלי בנעימים וחזרי כשימאס לך!” הם נסעו והיא נשארה לבדה מחכה לשעת סגירת בית־המסחר, שבה יתפנה זוהיר להצטרף אליה.
עם רדת החשיכה חדלה פעילותם של הבדווים והתיירים הזרים בחיק הבקעה.
אורות הלהבות מן המוקדים הבהיקו מתוך פיתחי הביקתות בשעה שמשפחות הבדווים עסקו בהכנת ארוחת־הערב, ויולנדה וזוהיר ישבו בתוך חדרו ובישלו את ארוחתם. זוהיר שלא ידע מהו התפריט שיש לערוך ממנו את הארוחה אמר לה: “יולנדה מהו האוכל האהוב עליך ונבשל אותו?” אמרה לו: “מַי דִיר זוהיר – כלומר: יקירי זוהיר – אוכל בדווי רצוני לאכול, אני ואתה בדווים לכל דבר!” אמרה כך, כי גמלה בליבה החלטה להשאר בסיני מרוב הקסם שהשפיעה עליה הדמות הבדווית בלבוש ובאורח החיים. כיוון שהתנאי העיקרי להפיכתה לבדוואית כבר הושג באהבה שקשרה אותה אל זוהיר, חשבה שאין סיבה שתפריע להגשמת מאווייה, וככל הנערות בנות אירופה שהוקסמו מצעירי הבדווים וניצמדו אליהם מבלי שתישקולנה את מעשיהן, כך התרחש גם אצל יולנדה. כל מי שעיניו בראשו ידע כי הרצון להינשא לבדווי נובע מקלות דעת שבמוקדם ובמאוחר תוביל את הנערות לשוקת שבורה.
זוהיר אף הוא הלך שבי אחר הנערה החיננית שניצמדה אליו, ודבריה שלפיהם היא מכינה עצמה למעשה הישתנות מאירופאית לבדווית בילבלו את דעתו, ובינתו איבדה את צלילותה. בעיניו היתה יולנדה כיהלום שהזדמן לו באקראי בידי המלאך שלו. וכיוון שהתמלא באושר החליט לחגוג את הארוע הזה, ואמר לה: “אם אכן היית לבדווית נאכל בערב זה מאכלי בדווים ערבים לכבוד אהבתנו!” הלך לבית המסחר והביא אורז וקופסת שימורי בשר. עלה במדרון הגבעה אל משכנות אוּלאד־ג’ונדי והביא מהם חלב חמוץ, וסמנה שהיא חמאה מבושלת. חזר ובישלו ואכלו בידיהם. ולא שהיו יושבים זה מול זה. כשרצה לשבת בנוחיות על ידה ישבה על ברכיו ואכלו מקערה אחת כשהיא מתבלת את האכילה בחיבוקים ונשיקות והיתה מפריעה למהלך האכילה מרוב ההיתלהטות וההתרגשות. משסיימו את ארוחתם לפפו טבק בנייר דק עשו סיגריות כדרך כל בדווי סיני, ובילו זמן מה בהנאה שיש בעישון, עד שהגיעה שעתם לעסוק בשאלות שהן פועל יוצא מהרפתקאת האהבים שלהם. שכן ידוע לכול כי אין האהבה של בני האדם מסתפקת בגיפופים ובהפלגה בעולם ההנאות, כאחת מהנאותיה היא דורשת דיבורים ואפילו שירה.
פתחה יולנה ואמרה: “היודע אתה כי אין יפה כמוך בין הבחורים? משעה שראיתי אותך ברכתי את אללה שיצר יופי בדמותך!”
שאלה אותו: “היש בין הבדוויות יפה כמוני?” אמר לה: “כולן דומות לעז, הראית עז יפה מימיך?” כיוון שהחמיאו זה לזו היו מערבים נישוקים בדיבורים, עד שהגיעה שעתם לישון, פרש זוהיר שטיח על הארץ והכין את ערשם ממה שצריך, ושכב עם בגדיו לבד מן המעיל שהסיר מעליו. ויולנדה פשטה את בגדיה ושכבה ערומה לצידו והצטנפה בחיקו.
לכשהפריעו לה בגדיו שאלה אותו: “בגדים אלה שהם עליך מדוע שלא תפשוט אותם?” אמר לה: “כך אנחנו הבדווים נוהגים לישון בבגדינו!” צחקה למשמע דבריו והורתה לו לשנות את מנהגו. פשט ועברו את הלילה בשינה ובעינוגים אחרים, עד שהגיע יום חדש שמחייב לשנות את תוכנם של מעשי הלילה, בעבודה ובשאר צורכי הקיום.
ובעודם יושבים ואוכלים את ה"פטוּר" – שהיא פת שחרית מתובלת בתה – ניפתחה הדלת ומוסה אחי זוהיר ניכנס ונידהם לראות נערה אירופאית מאותו סוג של תיירים יושבת סמוך אל אחיו אוכלת ושותה כאילו היתה אשתו. וכבדווי מיושב בדעתו לא אמר דבר. ברך את אחיו בברכת בוקר ביקש את מפתח בית־המסחר ויצא נירעש מבלי שיאמר דבר.
וזוהיר הורה ליולנדה להישאר בחדרו עד שהשמש תחמם את הביקעה, ואמר לה כי יבוא לפקוד אותה לכשיתפנה, כשניכנס לחנות ראה את מוסה אחיו זועם. לא היה סיפק בידו לתהות על קנקנו של אחיו כיוון שבאו לקוחות שהצריכו את שירותיו. לכשמצא מוסה שעת פנאי פנה אל זוהיר ואמר לו: “היודע אתה כי נאטפה אשתך חיכתה שתבוא לביתך ותביא קמח ודברי מאכל כדי שתבשל לילדיה? האם ניטרפה עליך דעתך שאתה משאיר את ילדיך רעבים ובמקום לדאוג להם אתה מבלה עם אחת מבנות אירופה המופקרות?”
אמר לו זוהיר: “וכי מה הטענות שיש בפיך עלי, מצאתי נערה שעינגה אותי יותר ממה שדמיונך יכול לתאר, ואילו היית במקומי הייתה עושה כמוני ויותר, ואשר לנאטפה והילדים הרעבים, הלא יכלה לקחת ממך מזון כפי שעשתה זאת הרבה פעמים?!!”
מוסה, שאהב את אחיו הקטן ממנו וידע שאין בכל השבט בחור נעים הליכות כמוהו התרכך ואמר: “האמת היא שאיני רואה כל רע בהנאה שאתה מפיק מנערת החן ההיא. אך ירא את אללה ואל תשאיר את אישתך בודדה בלילה שהרי יודע אתה מהי חובתך כלפיה. אללה לא ירחם את מי שאינו מרחם על אישתו!!”
לכשראה זוהיר כי אין אחיו גוער בו יתר על המידה, סיפר לו כי הוא ויולנדה אוהבים זה את זו כפי שמעודו לא אהב אשה, אמר לו מוסה: “הלא תדע שלפעמים, איבליס – שהוא אשמדאי – שולח את אחת השדות שתיתחפש לנערה יפהפיה מלאת אהבה כדי לשבש את חייהם של הצעירים. ומי יערוב לך שאין זאת היושבת בחדרנו אינה ביתו?” דברים אלה ניכנסו באוזנו של זוהיר ויצאו מאוזנו השמאלית משום שאטם את מוחו, כי היה שבוי באהבתו. משראה את פני מוסה מודאגים אמר לו: “אילו היתה נערה יפה מענגת אותך כפי שהתעגנתי מיולנדה לא היית ממשיל לי ממעשיהם של השדים, ולבד מזה אני יודע להבחין בין רחם של שדה לרחם של נערה בת אדם!” חייך מוסה ואמר: “ובכן אחי, עשה חיים ככל יכולתך רק אל תזניח את אישתך ולא את החנות שהיא מקור פרנסתנו!”
ויולנדה לכשבאה חמימות לביקעה בשעת הבוקר מכוחה של השמש, יצאה לשוטט בסביבה ולצפות בבני המקום הבדווים ובתיירים שבאו בהמוניהם לבקר במנזר סנטה קתרינה ולטייל בין ההרים אדירי המראה העוטרים את הבקעה. וכשעייפה ניכנסה אל החנות והודיעה לזוהיר כי בדעתה לשבת על מרפסת בית־הקפה הסמוך לחנות עד שיתפנה מעסקיו. כשראה אותה מוסה נאלם לשביב של זמן מכוח יופיה של יולנדה ראה ואמר בליבו: “רק בנות מלאכים נראות כך ואין לשדים כל קשר אליה!” הרהר ולא ידע כי טעות בידו.
עוד מוסה מתאושש ממה שראה זוהיר נטש את עיסוקו השאיר כמה לקוחות ללא טיפול, מיהר ויצא אל יולנדה למרפסת בית־הקפה. שאף הוא היה שיכור על ידי אחיו – הורה למלצר לשרת אותה ככל שתבקש וחזר לחנות. מאותה שעה פחתה עירנותו בענייני החנות, והיה עולה ויורד בין החנות למרפסת בית־הקפה בתדירות גדולה יתר על הרגיל.
לכשנעלו את החנות בצהרים ביקש זוהיר מאחיו שלא ינום בחדר שנועד לשם כך וביקש כי ישחררו מהעבודה בחנות. ומוסה כפי שאמרנו לעיל אהב את אחיו וראה בהרפתקת האהבים שלו מעשה שמעשיר אותו, ולפיכך הנאתו של זוהיר היא הנאת כל המשפחה.
בצהריים בילו שני הנאהבים בבישולים ובאכילה רצופה באהבים. לאחריה התפרקדו והטעימו את עצמם בתענוגות שלשמם נוצרו השניים זו לזה, וכשרוו דודים דיים נרדמו ולא התעוררו עד שדפק מוסה בדלת והכריז מבחוץ כי הערב ירד והוא יורד לכפר באבו־זיתונה לביתו. קמו השניים והסדירו את עצמם והלכו למרפסת בית־הקפה לבלות בין יושביו.
כשראו צעירי הבדווים שיש לזוהיר מחזרת שמוצאה מארץ המיצרת נערות שכל תכליתן עינוגו של הגבר ניתקנאו בו ואמרו זה לזה: “מי יתן ובנות החמד הללו תחלנה לבוא לביקעה על מנת שניתרועע איתן ולא נאלץ להטריח עצמנו אליהן לחופי־ים־אילת, כפי שאנחנו עושים זאת עד היום!” אותו ערב ישבו זוהיר ויולנדה בחברתם של צעירי הבדווים בני הביקעה ובילו בשתית קפה ובדברי ליצנות.
כיוון שבית־הקפה היה בבעלותו אכלו השניים ערבית, ובילו עד שעה מאוחרת. משהציקו ליולנדה יצריה רמזה לו ופרשו שניהם, והעבירו את הלילה בחשק גדול לקול שירת האהבה שהיו המלאכים האישיים שלהם שרים להם.
וביום המחרת אחרו לקום מכוח התרופפות גופם שבאה להם מהתעלסותם. וכשישבו על ערשם בוהים אל תוך צללי החדר מתחו את אבריהם והכינו עצמם ליום חדש תוך פיהוקים והחלפת דברים לסירוגין. לכשהתאוששו ערכו את ה"פטור" שהיא פת שחרית ואכלו. משסיימו הבחינה יולנדה בגופה שהוא מחייב אותה להתגרד ניזכרה שזה כמה ימים שלא התרחצה. אמרה לזוהיר: “זוהיר חביבי, היש אצלך מקום שאוכל להתרחץ בו, שכן גופי לא מנעים את עצמו עלי מרוב ריח העשן ומשהו נוסף?” אמר לה: “מקום רחצה מיוחד אין אצלינו כי אין אנחנו מרבים ברחצה, ומי שרוצה לרחוץ את כל גופו מצטייד במים ומתרחץ באוהל או בחוץ!” בחנה יולנדה את החדר ונוכחה כי אין בו תנאים. לא כלים לרחצה. אמרה לו: “רואה אני שאין החדר הזה מתאים לרחצה מה נעשה?” חשב ושקל בדעתו והיתקשה למצוא פתרון לבעית הרחצה שמצריכה מחסה מטעמה של הצניעות. להביא אותה לביקתתו באבו־זיתונה לא יכול על ידי כך תרעיש נאטפה את כל הר סיני. אימץ את מוחו ומצא עצה. אמר לה: “יש לי בוסתאן חבוי בואדי־תלעה, ובו באר מים, נלך לשם לצורך הרחצה!” הודיע זוהיר לאחיו כי יעדר מן החנות לזמן מה ויצאו השנים במעלה הדרך ועברו בין ביקתות בני השבט שכשהוא נושא את תרמילה על גבו, ראתה אותם אחת הנשים ואמרה לחברותיה: “הליכה זו של זוהיר אינה הליכה של מדריך ותיירת ראינה כיצד היא נשענת עליו במדרגות הסלעים, ואיזה חיוכים יש על פניו”. ענתה לה חברתה ואמרה: “יום חג יש לה לחסרת הצבע מהשעשועים המזומנים לה מהתיש הזה!” צחקו והיו עוקבות אחר השניים מתוך הירהורים משלהן עד שנעלמו מאחורי האוכף שבין שני ההרים.
ירדו השניים בשביל הסלול במורדו של ואדי תלעה כשמדי פעם בפעם היתה יולנדה נעצרת ומשמיעה קולות התפעלות ממראה ההוד של המקום. כשהגיעו לבוסתאן וראתה את עצי הפרי הגדולים עמדה משתאה ליופיו של הבוסתאן שהיתה ירקותו חבוייה בחיק המדרונות השחומים, וכמו כל הבוסתאנים גם בוסתאנו של זוהיר היה מוקף בגדר אבנים שקומתה קומת אדם כתריס בפני הגמלים והעיזים. פתח זוהיר את השער וניכנסו ועברו בין הערוגות והגיעו אל הבאר שעומקה כשתי קומות אדם. שילשל את הדלי ושאב מים, העמידו לפני יולנדה ואמר: “הנה המים והנה הבאר שיטפי ורחצי גופך בכל כמות מים שתרצי, ואני אשב הרחק ממך וכשתסיימי קראי לי!” אמרה לו: “איך אשטוף את גופי ואין כאן ברז ולא מקלחת?” אמר לה: “אתן לך קופסת פח קטנה ובה תשטפי את גופך ממים שתקחי מהדלי”.
הלך וישב תחת אחד העצים כדי שלא לפגוע בצניעותה של יולנדה, והיא עמדה כביום היוולדה, ניסתה ליצוק מים באותה קופסה על גופה ולא עלה בידה. מרוב נסיונות הריקה את המים מן הדלי ולא ידעה איך לשאוב מים מהבאר. ובעודו מלפף סיגריה כדי להנעים את זמנו שמע אותה קוראת לו לבוא ולסייע בידה. לכשהתקרב ראה אותה ערומה וניתאבן כמי שהיה מכושף בקיסמו של גופה החטוב והתמיר ומשדיה שהזדקרו על חזה כשתי גבעות הצופות על פני מישורים היפרוּקים. מימיו לא ראה דמות מושלמת כדמותה של יולנדה שעמדה כפסל המוקף בתיפאורה של ההרים.
עמד והיה נירעש מיפי גופה וממה שהקרין ממנו, והיה דומם כמי שנתאבנו אבריו.
והיא שראתה כי חדל מלנוע לקראתה צחקה ואמרה: “מה קרה לך חביבי שנאלמת דום, האם בושה תקפה אותך למראה שלי?” אמר לה: “הקסים אותי ולא ידעתי היכן אני!”
שמעה וצחקה ואמרה: “התמימות שלך כה מתוקה בוא וסייע בידי!”
וזוהיר שאף על פי שהיה חופשי במישכבו בלילה התמלא בושה. המראה שלה שהקרין יופי שהוא מיסוד ההוויה של העולם הפעים אותו. ובמקום שיגבר עליו יצרו גבר בו רגש הצניעות. סר ועמד מאחורי עץ הרימון, והורה לה איך תישאב ואיך תישטוף את גופה.
ראתה יולנדה כי בושה תקפה אותו אמרה לו: “מה נבהלת ממני שאתה מסתתר הלא אני אותה נערה שהתעלסת איתה בחופשיות שאין כמוה!” כיוון שהבחין בדבריה בגערה סמויה, אימץ את ליבו התקרב ושאב מים בדלי, וכבר היה סובב על עקביו להסתתר אחר העץ כדי לשמור על הצניעות. משהבחינה בלבטים המציקים לו שאלה אותו ואמרה: “הגד נא לי חביבי גם מאישתך אתה מתבייש?” אמר לה: “אצלינו הבדווים אסור לאשה להופיע ערומה לפני בעלה!”
הבינה שחינוכו ומנהגי שיבטו מהווים מיכשול בפני הפתיחות שהיא רגילה בה. וכיוון שהדבר ניראה חסר טעם בעיניה החליטה לשחרר אותו מהצניעות שאינה במקומה. אמרה לו: “זוהיר חביבי, כשהתעלסנו ליטפת אותי בכל אברי בלי כל מעצור, ואני היא אותה יולנדה שעומדת לפניך. בוא ואל תהיה מה שלא צריך להיות!” מבלי שידע איך ולמה התאזר עוז והתעלם מהעכבות שמנעו ממנו את החופשיות, הלך בפשטות אליה לקח את הפך הקטן גרף מים והיה יוצק עליה לפי הוראותיה.
לבקשתה סיבן את גבה והיה מחליק בידו וחש את הנעימות של עורה, והיו שניהם מערבים צחוק ברחצה. ראתה כי נירטב אמרה לו: “ראה כמה נירטבת פשוט בגדיך והתרחץ איתי, היה גבר ראוי לשמו ואל תתבייש!” משהיסס קמעא לקחה את היוזמה בידיה והפשיטה את חולצתו ומכנסיו בפשטות וטבעיות ומבלי משים סייע בידה להפשיטו. עמדו שניהם עירומים והתרחצו כפי שעשו הוריהם הראשונים אדם וחוה בגן העדן. וכיוון שאין עירום של אשה שאינו משפיע על רוחו של גבר ובאותה מידה עירומו של גבר על אישה, היו החיבוקים והליטופים מתערבים ברחצה, אילמלא שמעו קולותיה של רועה שהתקרבה עם עדריה בדרך שליד הבוסתאן היו השניים מאריכים ברחצה שעברה מעניין של ניקיון לתחום העינוגים, אותה שעה חל מהפך ברוחם של השניים. זו רצתה להידמות לבדווים שמראיהם שבה את ליבה, וזה הבחין שתרבותה נותנת כר נירחב לאדם לפרוש בו את מאווייו. והיה לו זה צעד ראשון של כפירה בתרבות הבדווית.
מיהרו השניים ולבשו את בגדיהם ישבו תחת עץ ובישלו תה. עשו עצמם מבלים כאותם תיירים שמתענגים בחברת מדריך משתיית תה בצל עץ.
לכשרחקה אותה רועה מן הבוסתאן, ושתיית התה הסתיימה, אמרה לו יולנדה כי היא חייבת לכבס כמה מבגדיה וביקשה ממנו איזה כלי מתאים. וכידוע, בוסתאן בדווי בסיני מהווה גם מקום למגורים וגם כמקור פרנסה, ובכל בוסתאן יש ביקתה ובבה כלי בית השמורים לזמן שבעל הבוסתאן נישאר בו במשך כמה ימים לצורך העיבוד וההשקאה. ניכנס זוהיר לביקתה הביא גיגית ומילא בה מים והגיש ליולנדה. ובלי להסס פשטה את בגדיה מעליה כיבסה אותם ותלתה אותם על ענפי העצים ליבוש. ובאותה שעה ליבו של זוהיר מפרפר בקירבו,
מחשש שמא יזדמן למקום מישהו שיראה אותו שותף למעשה פריצות. ובין פירפור לחשש היה עוקב אחר מעשיה ומשבח את אללה שיצר אשה חיננית כלילת השלמות ומקור הערגה, בדמותה של יולנדה. בעוד הכביסה מתייבשת ישבה יולנדה ליד הבאר וזימרה משיריה כדי להנעים את הזמן. ראתה אותו יושב מולה ומשתאה ושאלה: “האם טוב לך האם אתה מאושר בחברתי?” אמר לה: “מאושר אני בלי גבול ואיני יודע אם בשמיים אני או בארץ והכול בזכותך!”
שמעה את מחמאתו ניגשה אליו ובעודו יושב אספה ראשו בידיה ונישקה לו. ובסיני הכביסה מתייבשת תוך זמן קצר מרוב הצחיחות שבו, משיבשו בגדיה לבשה אותם וניראתה רעננה וזוהרת מכוחה של הרחצה ההיא.
חזרו השניים לביקעה וכבר השמש עמדה מעל ג’בלצ־פצפה והכריזה על שעת צהריים. עלו אל מרפסת בית־הקפה וסעדו את ליבם. ולפי שהיו עייפים מפעילותם באותו יום, הלכו בתום הסעודה לחדרו של זוהיר ושכבו לישון. וכמו שידוע, יש דרגת עייפות שמתגברת על כל התביעות הנפשיות שמתבקשות ממיזגם של הנעורים. וכמי שנתון לחוקיות זו ירדה על השניים תרדמה מבלי שינהלו את עניניהם כפי שרצו. עם ערב התעורר זוהיר מקולו של מוסה שעמד בחוץ וביקש לדעת אם יצטרף אליו ברכב על מנת לנסוע אל ביתו באבו־זיתונה. אמר לו זוהיר: “אינני יכול להשאיר את נערתי בלילה לבדה, אמור לנאטפה כי נסעתי ומחר אבוא הביתה!” נסע מוסה לבדו ולא היה מרוצה ממעשיו של אחיו. לדעתו מעשי הוללות מותרים עד גבול מסוים שאסור לה לעבור לבין חומות המשפחה. זוהיר סבר כי הוא רשאי להתעלס עם היפהפיה שמצא ולסחוט אותה עד שתראה צנומה ומדולדלת כמו עז לאחר שנת בצורת. לכך די לו בכמה שעות ביום, את עיקר זמנו ודאגתו עליו להקדיש למלוי חובותיו לאשתו ולילדיו. חשב כך והחליט להתדין איתו למחרת.
והשניים בילו את הערב והלילה כביום אתמול ומצאו עצמם בבוקר ישנים ותשושים ממה שעבר עליהם בלילה. אילמלא קריאתו של מוסה שדחק בזוהיר לקום ולבוא לסייע לו בחנות, היתה שנתם נימשכת הרבה. השניים קמו מערשם תוך מתיחת אברים אכלו “פטור” וזוהיר פרש מיולנדה והלך לחנותו. לכשהתפנתה החנות מהלקוחות פנה מוסה אל זוהיר ואמר לו: "יא זוהיר! לפי דעתי אתה צריך לכלכל את מעשיך בתבונה שאם לא כן תביא עליך ועלי פגעים ושערוריות.
הכי חושב אתה שמשפחת נאטפה תשלים עם הרפתקאות האהבים שלך ובמיוחד עם ההזנחה שאתה זונח אותה ואת ילדיה?"
אמר לו זוהיר: “אינני יודע מה לענות לך. אם תאמר כי אשלח את יולנדה מעלי לא אסכים איתך מרוב שניקשרתי בה!” אמר לו: “יש דרך להחזיק בזו וגם בזו לפי שדתינו מאפשרת לנו לשאת ארבע נשים בבת אחת. החזק את זו האירופית – שאיני יודע מה שמה – כאן בשעות היום, ובערבים תרד לביתך ותבלה עם אשתך. איש לא יכהה בך!”
אמר לו זוהיר: “ומה אם יולנדה – זה שמה, לא תסכים להשאר בלילות לבדה?”
אמר לו: “יש הסדר חוקי שלפיו גבר שיש לו כמה נשים מבלה שבוע אצל זו ושבוע אצל השנייה. וזה הסדר מקובל וטוב!” דבריו של מוסה עירערו את רוחו של זוהיר שאיבד את שפיות דעתו שגרמה לו האהבה.
מזלו של זוהיר שנכנסו תיירים רבים לחנות ולא ניצרך לקבוע מיד את צעדיו. שכן ידוע שהתבונה אינה מבזיקה בחטף והיא דורשת יישוב הדעת.
בשעת הצהריים כשהיו השניים יולנדה וזוהיר סועדים בבית־הקפה, העלה בפניה את הקשיים שהתעוררו בהקשר למשפחתו. לשמע דבריו צחקה ואמרה: “למה אתה עושה בעייה גדולה מדבר פשוט כל כך, ביום תהיה אצלי ובלילה תלך אל אשתך וילדיך. אותי תשאיר בחדר, ולא אשתעמם, כי יש הרבה תיירים שבאים לבית־הקפה וינעימו לי את זמני!”
הסכימו שניהם להסדר הזה ועוד באותו ערב ירד זוהיר אל נאטפה וילדיה, ויולנדה לא נישארה לבדה, כי הזמינה לחדרה שתי צעירות הולנדיות שתישנה אצלה ובחברתן עבר עליה הלילה בשיחה ענוגה לאור המוקד ושתיית התה. וכך ארחה אצלה בימים האחרים אורחים מזדמנים בהעדרו של זוהיר, אשר הפיגו את מועקת הבדידות ממנה.
רעיונה של יולנדה להיקלט בחברת הבדווים – וכישלונה 🔗
משעברו שבועיים ימים, ביקשה יולנדה להכיר את נאטפה אשתו ואת ילדיהם מתוך רצון להתחבב עליהם. תמימותה וחוסר נסיונה בהילכות משפחה הניע אותה לחשוב, שדי בכוונה טובה כדי להתגבר על טבע האדם. וכשישבו כמנהגם ליד המוקד, גומעים תה ומעשנים סיגריות אמרה לו: “זוהיר חביבי, יש לי הרגשה שאני בדווית לכל דבר, הבא לי בגדי בדווית וקח אותי לביתך ולמשפחתך כי רצוי לנו שאתידד עם נאטפה!”
אמר לה: “חביבתי אינך מכירה את הבדוויות שאין שינאה גדולה בין נשים כמו בין צרות, ולמה לך לינחול אכזבה?” אמרה לו: “לנשים יש שפה ומערכת יחסים משלהן שרק הן יודעות את סודותיהן, ברצותן שונאות וברצותן מתרצות זו לזו, אתה הבא אותי אליה והיתר סמוך עלי!” וזוהיר שהערצתו ליולנדה גברה מיום ליום גרמה לו שתישלוט בכל מהותו. האמין לדבריה התמימים והסכים להכשיר את ביקורה אצל נאטפה.
באותו ערב שהיה שרוי במחיצת משפחתו אמר לנאטפה: “יש לי אורחת מבנות אירופה אשר מעונינת להכיר אותך ואת ילדינו, ולמחר הכיני ארוחת צהריים חגיגית שבה נכבד אותה אצלינו!”
שמעה נאטפה את דבריו וליבה ניתז ממקומו לשנייה, כי ידעה שאין זו אורחת כי אם ידידתו של זוהיר.
חברותיה סיפרו לה על יולנדה ממה ששמעו בשיחות שהתהלכו בכפר אודות יחסיו של זוהיר עם נערה נוכריה. כבדווית הנאלצת להישמע לבעלה גם אם אין הדבר לרצונה, הרכינה את ראשה ולא כיהתה בזוהיר. וככל אדם הרוצה להכיר מי שמסכן את קיומו בטרם יתן ליצרי ההגנה לפעול כך גם נאטפה. הסקרנות להכיר את המתחרה שלה הניעה אותה להסכים לבואה של יולנדה. אמרה לו: “אתה בעלי נעשה כרצונך!”
למחרת בישלה נאטפה אורז בסמנה, ועליו בשר תרנגולת אשר שחטה במיוחד לכבוד האורחת, ועשתה מרק מבשר התרנגולת, מתובל בטעמים המיוחדים ליום חג, וכשקרבה השעה שזוהיר יגיע, לבשה את בגדי החג, קלעה את ה"קוּצַה" – שהיא בליטה הניקלעת מכל שערות הראש מעל המצח – כיסתה פניה ב"בורקוע" המקושט בשרשרות ובמטבעות זהב והיתכסתה בצעיף הדור שהיה משובץ בכפתורי “תירתיר” המפיצים אורות מגוונים מתוכם. את ילדיה רחצה והלבישה בביגדי חג נקיים, וישבה איתם בחצר שלפני הביקתה, והייתה צופה על הדרך היורדת לאבו־סלה ממישור אל־ראחה.
ובהגיע שעת הצהריים ניראתה מכוניתו של זוהיר מתקרבת ועושה דרכה בדרך המפותלת עד שהיגיעה למרחק מה מחצר ביתו של זוהיר ונעצרה שם. אותה שעה היו עיניים סקרניות מציצות מבין אשנבי הביקתות ומבין הפסוקות שניתרווחו בין יריעות האוהלים ובולשות בנעשה בבית זוהיר. השמועה כי ידידתו הנוכריה של זוהיר מובאת לביקור אצל נאטפה נפוצה בכפר ומי יחמיץ ארוע ממין זה שמעולם לא קרה כמוהו מאז שניבראו הרי סיני? וזוהיר יצא מתוך המכונית אחז ביד יולנדה וסייע בידה לצאת מתוכה, אותה שעה ירדה השתוממות רבתי על נאטפה ואכזבה לכל לוטשי העיניים שבכפר.
במקום שתצא נערה אירופית מתוך המכונית יצאה נערה בדווית בבגדים הדורים שלפי הליכתה לא הייתה בת המקום הזה. והיא לא בת משפחה ולא קרובה שמותר לו להסיעה במכוניתו, ואף לא אשתו כי לא שמעו שנשא אשה שנייה. והייתה תדהמה גדולה באבו־זיתונה.
כשניכנסו השניים לחצר ניזדעקו חושיה של נאטפה, כי בחושיה הנשיים הבחינה בכך שאין זו ידידה לזוהיר כי אם אשה לכל דבר.
ויולנדה שהכינה עצמה לביקור למדה כמה מלים ומשפטים הכרחיים בבדווית כדי שתוכל לקיים את המחוות הדרושים בפגישה עם נאטפה. כשניכנסה לחצר הושיטה ידה לנאטפה בירכה אותה ואמרה: “מַרְחֲבַּה!” – כלומר: שלום, ונאטפה ענתה כפי שענתה ולא קידמה אותה בברכה בדווית כפי שנהוג בפגישת שתי נשים. הבדוויות בעת פגישתן שמות יד ימין האחת על כתף רעותה, מצמידות מצח אל מצח ומברכות זו את זו שלוש ברכות. כשראתה נאטפה את ידה של יולנדה השלוחה לברכת שלום הגיבה כפי שבדווי מגיב כלפי אדם זר, שהוא בור בגינונים המקובלים בחברה הבדווית.
פרשה נאטפה שטיח בחצר בצילה של הביקתה, שפתה קומקום תה על המוקד המיועד לישיבה בחצר וכיבדה את יולנדה וזוהיר בשתייה כמקובל עם אורחים.
הילדים שהשביעו את סקרנותם הקצרה במראה האורחת פרשו ויצאו לשחק עם שאר ילדי הכפר. ובעודם שותים תה, היו השתיים נאטפה ויולנדה בוחנות זו את זו במבטים שכביכול היו רגילים וכנגדו היה זוהיר מסתכל בהן ומפרש בליבו את המתרחש בין השתיים.
יולנדה לא יכלה להגדיר את אישיותה של נאטפה בגלל לבושה שכל תכליתו לפי ההשגה שבתרבות הבדווית להעלים את הזהות של האשה.
קומתה הבינונית של נאטפה, ידיה העדינות ועיניה השחורות שמהן משתקף מבט רענן, וכן גם קולה העדין והצלול, לא סיפקו את כל הנתונים הדרושים כדי לאפיין אותה. לעומתה ירדה נאטפה לעומק האיפיון של יולנדה לפי שהיא כבדווית ניחנה בסגולות הבחנה בנשים אחרות שהתפתחה אצלה בגלל הצורך התמידי לחשוף את פנימיות הנשים במציאות שבה היא חיה. בטרם תסיים יולנדה לגמוע את כוס התה הראשונה, ידעה נאטפה כי היא נערה יפה ומושחתת שאין בה כל מעצור במה שנוגע לעניין שיש לאשה בגבר. ולא רק זאת. היא הבחינה ביולנדה שיש לה שליטה על זוהיר.
כשעמדה על תכונותיה של יולנדה אמרה בליבה: “יא אללה עשה וזאת תיעלם מאיתנו מה שיותר מהר כי אני צופה עתיד רע ביני ובין זוהיר!”
לכשהגיעה שעת הארוחה הביא זוהיר קנקן מים, ולימד את יולנדה הילכות רחצה לפני ואחרי הארוחות. יצק מים על ידיה סמוך למוקד כדרך שנוהגים הבדווים. רחץ אף הוא את ידיו, ופתחו באכילה.
יולנדה, שהספיקה ללמוד הילכות גלילת גוש אורז ביד ובליעתו, הפליאה את נאטפה במיומנות שלה ועוררה את הדאגה מפני הסתגלותה של יולנדה לחיי הבדווים שרמזה על מטרתה הסופית להיות אישתו של זוהיר. וככל שקערת האורז הלכה והתרוקנה כך הלך טעמה ונהייתה מרירה יותר ויותר.
לכשסיימו לאכול קינחו בשתית תה, ומשלא יכלה נאטפה לעצור את התרגשותה ואת מרי ליבה, פרשה לתוך הביקתה והתייפחה בבכי עד שרווח לה. לכשיצאה קראה לילדיה לאכול הגישה להם את מנתם, וישבה עם השניים. הבחינה יולנדה בעיניה הדומעות של נאטפה ומהעצבות שהשתקפה מהן וידעה כי לא תצליח להתידד איתה, וכי המשך הישיבה לא תצמיח דבר טוב. רצתה לבקש מזוהיר לפרוש ודלת החצר ניפתחה וכמה שכנות וביניהן דודתה של נאטפה ואחות זוהיר ניכנסו כדי לכבד את האורחת בנוכחותן.
ישבו הנשים על מצעים שהביא זוהיר ופיטפטו על דא ועל הא כאילו היה זה ביקור שיגרתי. ולאמיתו של דבר באו לתהות על קנקנה של אותה נערה, אשר שימעה יצא למרחקים כמי שמשכה את זוהיר מאחרי אישתו. לכשהזינו את סקרנותן במידה מספקת פנתה דודתה של נאטפה אל זוהיר ואמרה לו: “יא זוהיר, מיום שהחילות לנהוג במכוניות שכחת הילכות נאקות!” אמר לה: “ומה עניין מכוניות לנאקות?” אמרה לו: “כל זמן שנאקה מיוחמת היא מתחשחשת לגמלים עד שהיא ממלאת את חישקה, ומשחדל חישקה בגמל ערכו בעיניה כערך הגללים שלו. האם נעלם ממך טיבען של הנאקות?” דיברה איתו במשלים שכל כוונתה לומר לו כי לא ישלה את עצמו וכי בת־הנוכרים היפה שניצמדה אליו תיבחל בו לאחר שתימצוץ את לשדו. שמעו הנשים את דבריה ומילאו פיהן שחוק, וברק השמחה נראה בעיני נאטפה שראתה ביולנדה את אסונה ההולך ומתקרב.
ענה זוהיר ואמר לה: “נערה זו אינה ממין אותן בנות נכר ליבנות הפנים וגלויות הראש כפי שאת סבורה. לזמן קצר באה בשליחות ממשלתה להכיר את סיני ואנשיה ובאה אצלי כאורחת!”
כך שיקר ושם עצמו שאינו שותף בישיבתה של יולנדה בביקעה, והתעלם מחושיהן החדים של הנשים שמבחינות בין אמת לשקר. ענתה לו אחת, ידידת נפש של נאטפה שליבה סער בקירבה מרחמים עליה ואמרה: “יש בארות שבתוכן שוכנת ע’ולה שהיא מיפלצת טורפת בני־אדם ראה שלא תרד לבאר של זו היושבת לידך שמא לא תשאיר את עצמותיך דבוקות זו לזו!” אמרה והביאה את הנשים למחוא כפיים ולהתפרצות של צחוק. אמר לה זוהיר: “שמעי בת נדיבים סלקי את רעיונות ההבאי האלה מראשך!” אמרה לו: “שמע יא זוהיר אני לא טירונית בענייני גברים וכבר הירחקתי שנים ממני לאחר שטעמתי את טעמם. בעיניך אני מבחינה שאתה דומה לתיש המובל בחבל לשחיטה, רצוי לך לרסן את עצמך, שכן יש לך אשה וילדים שאתה צריך להיות להם לאב!” הבחינה יולנדה בחושיה הנשיים כי אין הנשים אוהדות אותה וכי חילופי הדברים בינן לבין זוהיר מלווים בצליל שאינו מתאים למעמד של התארחות, וביקשה מזוהיר שיחזיר אותה לביקעה.
פנה זוהיר אל נאטפה והנשים ואמר להן כי האורחת שלו עיפה ומבקשת לפרוש. קמו הנשים והלכו להן ויולנדה קמה והושיטה ידה לנאטפה לשלום. החזיקה נאטפה בידה ברפיון ומילמלה כמה מילים, והיה עצב בעיניה. פתח זוהיר את דלת החצר ויצאו השניים ניכנסו למכונית והחלו בנסיעתם.
זמן מה שקטו השניים לפי שכל אחד היה נתון להרהוריו. לבסוף שאל אותה אם נהנתה מהביקור. אמרה לו: “תיארתי לי את הביקור באור אחר. נאטפה ניראתה מבוהלת ועצובה, והנשים לא גילו אהדה כלפי!” אמר לה: “אל תשימי לב ליחס הנשים מפני שזה טיבעו לשנוא כל אשה זרה!” אמירה זו באה להרגיע את יולנדה אך בליבו ידע כי תיקותו לרתום את שתיהן את נאטפה ואת יולנדה בעגלה אחת – לא תיתגשם.
בהיותם יושבים בחצר ביתו השתעשע בדמיונו וראה לפניו שתי ביקתות ושתי חצרות סמוכות זו לזו. באחת תישכון נאטפה וילדיה ובשניה יולנדה, ושתיהן תנעמנה לו את חייו.
בורותו בהוויתה של התרבות האירופאית ביחד עם השתלטנות הגברית הנהוגה בחברה הבדוויקת על האשה, התמזגו במוחו והפעילו בו את האשליה שהדברים ניקבעים לפי רצונו בלבד.
במעמקי מוחו, ראה את הנשים כתיפאורה שנוצרה כדי למלא את הוויתו הגברית ואת מאווייו. על כך שגם הוא אינו יותר מהרפתקאת שעשוע אצל יולנדה כאותו כלבלב אשר האירופאים נוהגים להשתשע בו, לא עלה על דעתו.
אך הביקור בביתו הבהיר לו כי לא יוכל להחזיק בשתי הנשים, וכי במוקדם או במאוחר יהיה עליו להסתפק באחת. וכששקל במי יבחר לא יכול היה לבחור באחרת לבד מיולנדה. חזרו השניים לחדר שליד החנות. יולנדה פשטה את הלבוש הבדווי מעליה נשפה לרווחה ולבשה את בגדיה הקלים, וחזרה לאורח חייה הקודם. בחביוני הכרתה החלו ניצני התפכחות מן הרומנטיקה הבדווית שהשתלטה עליה. הדלות של המגורים, הפרימיטיביות של משק הבית, והעדר התנאים הסניטריים הראשוניים שהתגלו לה בביתו של זוהיר עירערו את שאיפתה להיות לבדווית. לעומת זאת התחזקה בה אהבתה אל זוהיר.
ככל בני הנעורים שאצלם במיפגש האנטימי שבין שני בני זוג הם קובעים את אופי ראית הדברים שאינה מציאותית, היתה גם יולנדה שבויה בחוקיות הזאת. העינוג שריגש אותה במישכב עם זוהיר בלילות שיבש גם לה את שיקול הדעת.
אומנם, דחתה את הרעיון להיות כבדווית לכל דבר אך להסקת המסקנות האמיתיות לא הגיעה.
בערב של יום הביקור הזה, לא נימשכו השניים לבלות בבית הקפה, לאחר שסעדו, פרשו את מצעי השינה שכבו וניצמדו זה לזו בהשתלהבות שעלתה בחומה על הלילות הקודמים. היתה זו יולנדה שהייתה סוערת ומעוררת את זוהיר להפליג איתה בחשקים עד כדי שיכרון חושים. היתה זאת תגובה נגדית לאכזבה שנחלו מהביקור אצל נאטפה, וכך המשיכו השניים למצות את הנעימות זה מזו עד שבא מלאך התנומות והרדים אותם.
אילמלא מוסה שבא בבוקר ודפק על הדלת כדי שזוהיר יבוא ויצטרף אליו לעבודה בחנות, ספק אם היו השניים מנתקים את עצמם מן השינה שסייעה להם להפליג לעולמות אחרים, ולהתרחק מהתיסכול שגרם להם ביקורם אצל נאטפה.
לכשהלך זוהיר לעבודתו המשיכה יולנדה לשכב כשהיא ערה וממצה את שרידי הקנאה מהתרחשויות הלילה. אדם שהוא צופה מן הצד למה שקורה בין השניים היה פוסק את משפטו מבלי להתבלט יתר על המידה ויועץ ליולנדה לארוז את חפציה ולהסתלק במהירות מהביקתה בטרם תשבש את החיים השקטים והתמימים של כמה משפחות בדוויות באמצעות קלות הדעת שהיא נוהגת בעניני אהבה. מזלו הרע של זוהיר שלא נימצא בלם שיעצור אותה מלהיטותה חסרת המעצורים אחר גבריותו, ויקנה לו את הכלל הידוע שדינה של אהבה כדין עננה עבותה בשמי סיני שמרעימה ומעוררת תקוות בלב שוכני המידבר וסופה שהיא עוברת ואינה ממטירה ומשאירה את סיני ויושביו באכזבה רבתי.
ומי שהביא להתפקחות השניים מהזיית האהבה היה זה – מוסה.
לאחר שסגרו את החנות בצהריים ביקש מוסה להעמיד את זוהיר על הסכנה שיש בהמשך ההתחברות ליולנדה. עיכב אותו מללכת ושאל אותו: “יא זוהיר איך היה הביקור בביתך?” ולא שנעלם ממנו כל מה שהיה שם. אישתו היא שסיפרה לו ממה שקרה אצל נאטפה. אמר לו זוהיר: “אם אומר לך שהייתה שם שמחה וצהלה הרי שלא אמרתי אמת!”.ועוד הוסיף ואמר לו מוסה: “שמע לעצתי ושלח את הנערה הזאת כמה שיותר מהר לפני שתהרוס את ביתך עליך!” אמר לו זוהיר: “דבריך חסרי טעם הם, היכן ראית בכל ימיך שנערה תאהב גבר בחמימות ובנאמנות כפי שיולנדה מתייחסת אלי?” אמר לו: “הלא תדע כי נאטפה ממשפחה מכובדת ולא תסכים שתיקח לך אשה נוספת עליה!” אמר לו זוהיר: “אגלה לך אתה מה שבלבי, אחרי שהתידדתי עם יולנדה ידעתי לראשונה מהי אשה ומהם הם החיים איתה, מאז שהיכרתי אותה נוכחתי עד כמה החיים שלי עם נאטפה חסרי טעם. זו משכילה ומכירה את כל העולם והחוכמה פורצת מתחת לציפורניה וההיא כמו בהמה. אם יהיה צורך אתגרש מנאטפה!”
לכששמע מוסה מה שאמר הבין כי אחיו הולך כסהרורי אחרי הנערה היפה ששבתה את ליבו, בקסמיה, וכי לפרשת האהבים יבוא סוף שהוא רע לזוהיר. אמר לו: "שמע יא אחי ואל תכעס על מה שאומר לך, אתה בשבילה אחד מרבים, אינך הראשון ולא האחרון לכשתמצה את תענוגותיה ממך, תשליך אותך למיזבלה ותיעלם במפתיע כפי שבאה במפתיע. מוטב שתאמר לה: 'חביבתי לכל שמחה יש סוף וקחי את אהדתי ולכי לך! "
לכששמע זוהיר מה שאמר התפרץ בחמת זעם ואמר: “לא את טובתי אתה רוצה כי אם את טובת זו הפתייה שהישאתם אותה לי לאשה בעל כורחי, לא אתה ולא אף אחד יאמר לי מה לעשות!” עזב את מוסה והלך לחדרו בזעם גדול.
כמו שנאמר בראש עלילת האהבים הזאת: יד השדים הפעילה אותה!! ואותו שד שלקח על עצמו להפגיש את השניים כדי לעשות אנדרלמוסיה בעדת הבדווים יושבי הביקעה, יכול היה להיסתפק במה שעשה עד עכשיו ולהשתבח במעשיו לפני אשמדאי המלך שלו, כיוון שראה שיש אפשרות להתעלל בזוהיר במיני תעלולים אשר טרם נעשו כמותם בבני האדם, לא הירפה מקורבנו והכין את השלב הבא באהבה שבין זוהיר ליולנדה.
בטרם יספיק זוהיר להתפרק מהמתחים והרוגז בגין אחיו וכבר נכונה לו בעייה מטרידה נוספת.
בהיכנסו לחדר מצא את יולנדה בוכיה ובידה מיכתב. ושם אסף אותה בזרועותיו אל תוך חיקו ושאל לפשר הבכי אמרה לו: “מן המיכתב הזה בא לי כל הבכי הזה, קח וקרא!” שכחה כי זוהיר אינו יודע קרוא וכתוב לא בערבית ולא בשום שפה אחרת. ביקש וסיפרה לו כי הוריה כועסים עליה משום שהיא מאריכה את שהייתה מחוץ לביתה, מעבר למה שהוסכם ביניהם, ולא עוד אלא שירד עליהם צער גדול מכך שהלימודים שלה באוניברסיטה החלו והיעדרותה תיפגע בעתידה. מידבריהם נירמז לה כי אם תמשיך להתהולל ולבלות בחברת פורקי העול שאליהם התחברה יפסיקו לשלוח לה כסף לשגיונותיה. לכששמע זוהיר את דבריה אמר לה: “אילו ידעו שאין את מתהוללת כאותן נערות שנתנו דרור לשגיונותיהן, וכי קשרת את עצמך באהבה איתי, בלי ספק היו משנים דעתם ושמחים במעשיך!” אמרה לו: “אני מסוכסכת בתוכי, האהבה שלי אליך מושכת אותי לסיני ומבטלת את געגועי לארצי ולמשפחתי, וכנגדה אני מודאגת ביחס ללימודי. עליך לדעת כי לא ארחיב את השכלתי אשבש את כל עתידי ולכך אינני רוצה להגיע!”
שמע וישבו השניים מהורהרים כשמידי פעם בפעם היו הדמעות זולגות מעיניה, והייתה ניצמדת אליו ובוכה. דבריה העיד על כך שהחלו להוצר סדקים בחלום האהבה שבה היו שרוים. זוהיר שכשלון אהבתם היה מערער עליו את עולמו, הבחין בסכנה המרחפת על אהבתם, ולא ידע מה לומר ומה לעוץ. והיא שהעולם כולו פתוח לפניה רגזה על ההפרעה שבאה מן המיכתב על הרפתקאת האהבים שלה. שלא כמו זוהיר לא חששה ממפולת שמא תישאר ללא סעד.
היא ידעה שליכשתימצא במצוקה הוריה יושיעו אותה, ולא פעם אחת סרכה דרכיה ונימנעה מהם תמיכתם לזמן קצר. נאמנים לטיבעו של אדם שבעת בילבול חושים, הוא מתכנס בתוך עצמו כדי שסדר הדברים יתהווה מעצמו, כך גם שני אלה, ישבו דוממים ולא שוחחו ביניהם במשך שעה ארוכה.
ידוע לכל שהרפתקאות אינן נמשכות הרבה זמן, ובמוקדם ובמאוחר בני אדם ניכנסים לשיגרת חיים המתנהלת בשובה ונחת ככל שעניני הפרנסה מאפשרים. עברו כמה ימים ויולנדה מצאה אותם חוזרים על עצמם, אומנם התיירים באים וממלאים את אווירת הביקעה בעליזות שמסלקת את גורמי השיעמום. אלא שכל זה היה על רקע ההווי של הבדווים בני המקום שאורח חייהם היתנהל לפי דרכם. לא כך יולנדה שחייה בביקעה לא נישזרו בתוך עדת הבדווים. עד שיום אחד הגיעו כמה צעירים בני ארצה שישבו בבית־הקפה וביניהם צעיר בשם “פריסו” שלמד איתה בבית־הספר. שמעה יולנדה תיירים מדברים בשפתה ונימשכה אליהם כמי שחוזר למולדת ומשתחרר מהגעגועים אליה בהיותו בניכר. כי בכל הימים שהיתה בביקעת־רבא לבד מאנגלית שידעה לדבר בה כל קשר עם בני עמים אחרים ובפרט עם הבדווים לא היה לה. במקום ללמוד את השפה הערבית בחרה ללמד את זוהיר אנגלית כדי שיוכלו לשוחח ביניהם, ובמו ידיה יצרה את הבידוד שלה מן הסביבה.
כשניתקל מבטה במיודעה הצעיר מיהרה אליו ומרוב שמחה נפלו זה על צוארה של זו התחבקו כאילו היו צמד נאהבים שלא ראו זה את זה זמן רב. לכשפגה התרגשותם, ישבו והחלו לתהות למעשה שעושה כל אחד במקום זה שאינו אלא פינה נידחת במפת העולם. לכשהבחין פריסו בריח העשן הנודף ממנה אמר לה: “רואה אני עליך שאת חיה במקום זה כבדווית לכל דבר!”
שאלה אותו לפי מה הוא קובע זאת אמר לה: “ריח המדורות עולה ממך שמגלה את מעשיך!” צחקה ושתקה. ובהמשך ישיבתם פרשה לפניו את יריעת מעשיה בביקעה תוך שהיא מפארת ומיפה את הדברים ממה שאין בהם. והיתה כאותו אדם שמשלים את חסרונותיו באמצעות השלמות הלקוחות מהדמיון. והוא תיאר לתומו את מסעותיו בארצות העולם, וממה שהוא עתיד לעשות בשובו להולנד ארץ מכורתו. מבלי משים החלו הדמעות מלחלחות את עיניה וזולגות טיפין טיפין. ראה, כי דבריו גרמו לה צער ואמר: “סלחי לי על משוגתי, האם פגעתי ברגשותיך בהיסח הדעת?” הניעה ראשה בשלילה וניגבה את דמעותיה בשרוולה, והוא לא ידע כי עורר בה כיסופים מתוך מעמקי נפשה אל נופי חייה במולדתה מבלי שתיתן דעתה על סיבת ביכיה.
בינתיים, סיימו הצעירים בני ארצה את שהייתם בבית הקפה, הכתיפו את תרמיליהם על גבם ושמו פניהם לעלות להרים לכמה ימים.
לכשנודע להם כי יולנדה היא בת ארצם השוהה בסיני דרך קבע ביקשו ממנה להצטרף ולסייר בהרים הרמים סביב “ג’בל־קתרינה”, ובלי היסוס וגינונים שמחה על ההזמנה, כי החלה לבחול בישיבה בחדר ובציפיה לבואו של זוהיר משך שעות ארוכות. והייתה בהזמנתם כדי שחרורה מהמועקה שאפפה אותה. היא שהייתה אמונה על אורח חיים אירופאי לא יכלה להסתגל לחיי אשה במדבר שמחייב אותה להיות צמודה לאוהלה ונתונה בתוך סביבה סגורה מנותקת מחברה ומבילויים. וכשנמצאה לה ההזדמנות להפשיל מעליה את הסגירות שהביאה עליה אהבתה לבן־המידבר, עלזה בליבה ומיהרה להודיע לזוהיר כי היא מתלווה אל קבוצת המטיילים העולה להר.
לכששמע את דבריה אמר: “יולנדה מה יש לך מההרים ומהואדיות הנמצאים למעלה, לבד ממצוקים ומקור עז לא תמצאי שם דבר, השארי כאן איתי ועל תעזביני לבדי!” הבחינה בצער שהודעתה גרמה לו ואמרה: “אני זקוקה להתאווררות על פסגות ההרים, ורצוי לי להתרועע עם בני עמי שזה כמה שבועות הייתי מנותקת מהם. אשוב ונגביר את אהבתינו!”
בלית ברירה נאלץ זוהיר להסכים להחלטתה שנעשתה ללא התייעצות איתו, ובאותה שעה התערערו בו ריגשותיו. כבן התרבות הבדווית שבה האשה נישלטת על ידי הגבר, ניפגע כבודו בעיני עצמו לשניה קצרה, ומיד עמד על כך שעליו לנהוג כאירופאי ביחסו אל האשה אם לא כן תתמוטט האהבה בינו לבין יולנדה, ויאבד את המרגלית שהזדמנה לו באקראי.
אילו היו הסוציולוגים שותפים בסוד העניין שבינו לבין יולנדה היו מצביעים על הבקיע הראשון בתרבותו הבדווית ובראשית הסתגלותו לחיי חברה חפשית. לפי שאין בדווי שיתן לאשה חופש הדיעה והמעשה. בעל כורחו הגיע לכך. שלושה ימים ושלושה לילות שהתה יולנדה בחברת בני עמה שהיו מטילים בינות להרים הרמים ומתפעלים מהדרו של מרום־סיני. בערבים ישבו סביב מדורה ובילו בשירה ובשיחה משעשעת. ביקשו מיולנדה כי תספר להם מסיפורי הבדווים ומכל אשר ראתה ועבר עליה ביניהם, כי סיפרה להם על קשריה עם זוהיר. וכשהחלה להסדיר את מחשבותיה ולהכין עצמה להענות ולספר לקהל המטיילים ממה שביקשו הסתבר לה כי היא ריקה מכל ידע. סירבה ולא השמיעה דבר, וסיבותיה עימה. משום שאת שעשועי האהבים עם זוהיר שהיה להם חידוש בשבילם לא יכלה לתאר מכוח הצניעות. והייתה בבקשה שלהם משום ברכה בשבילה. כי ניפקחו עיניה לראות שמחלומה להיות כבדווית ההולכת אחר עדר הצאן או יושבת באוהל עטורה באהבת גבר אינו יכול להתגשם. ועצב גדול ירד עליה באותו לילה בין הרי־סיני השחומים והמכוסים ביריעת שמים סגולה ובריבואות כוכבים נוצצים.
יש מי שטוען כי אין האדם מכוון את דרכו בזכות המחשבה והתבונה שנחן בהן, טענה זו הדורשת הכחשה או אישור – אינה מעניין ספורנו. אם נדון לפי מהלך חייה של יולנדה נימצא כי מבלי שתדע איך ולמה כבר מצאה עצמה משתלהבת בחיקו של זוהיר עד שאיבדה את כושר השיפוט שלה. בהיותה בהרים היו הגעגועים אל ארצה ואל בית הוריה גוברים מרגע לרגע. וכל זאת בא לה מהחרות שלה ליצריה שכידוע כוחם גדול מהתבונה ואשר הביאו אותה למצב בלתי צפוי ולמבוי סתום. ובדרך חזרה לביקעה גמלה בה החלטה לשוב למולדתה ורוחה נירגעה מעט. אלא, שליבה שנישזר בזוהיר אהובה העמיד בפניה קושי שלא ידעה איך להתגבר עליו. להישאר בסיני לא רצתה ולנתק עצמה מזוהיר ליבה מנע זאת ממנה. וכשעמדה אובדת עצות בפני המציאות שיצרה במו ידיה היתחמקה במתכוון מהחלטתה לשוב למולדתה ושלחה את יהבה על האל שיפתור בשבילה את הבעייה, והיא לא ידעה כי ישנו שד שמלווה אותה והוא שמכוון את הליכותיה ומשוגותיה שלא לפי רצונה כי מצא בה קרבן נוח לנכליו ולרישעותו.
באותו ערב ישבו השניים יולנדה וזוהיר וסעדו ערבית כשהם מסוגרים בחדר ושלא כבימים שעברו פגישתם הייתה חסרת התלהבות. הבחין זוהיר באי השקט שיש ברוחה ושאל אותה: “האם ניגרמה לך איזו אי נעימות בהיותך בהר למעלה שאת כה עצובה?” אמרה לו: “לא מהטיול בהרים באה עצבותי, אדרבא – היו לי אלה ימים טובים!” “האם זה בגלל?” שאל אותה, “כן ולא – אמרה לו – מצאתי כי לא יכירני מקומי כאן בסיני. עליך להכיר בעובדה כי אני בת עם אחר השונה מעמך ומתרבותך ולבדווית לא אוכל להיות גם אם ארצה, ואני אוהבת אותך! ובגלל זה ירדה עלי העצבות!”
זוהיר שכל חייו לא עמד בפני סבך נפשי כפי שגילתה יולנדה, שתק כי לא ידע מה לומר ומה לייעץ לה. מאחר שאהבתם הביאה אותם לחוסר מוצא חיפש מיפלט מהשפעתו המדכדכת וכבר היו חבוקים זה בזה ומרחפים בעולם ההזיות בעטיה של התאחדות גופם זה בזו. אותו לילה לא נישמעו דיבורים ביניהם.
למחרת ראו אותה המטיילים שבחברתם היתה במרומי סיני וביקשו ממנה להתלוות אליהם אל המעין הניסתר ב"וואדי־תלעה" כדי להתרחץ שם. התלוותה אליהם ותוך כדי שהיו עושים דרכם שאל אותה פריסו לגבי עתידה בביקעה. אמרה לו כי היא מתלבטת ויש לה משיכה חזקה לבית הוריה, ולעומתם היא נימשכת אל זוהיר וליבה חצוי בתוכה. בין היתר תיארה לו את זוהיר ואת החנות בה הוא מצוי. בשובם מן הרחצה הלך פריסו לצפות בבן־מדבר זה ששבה את לב בת עמו. ניכנס ומצא שם צעיר בדווי לבוש בגדים ככל אירופאי שזוף פנים ויפה תואר משרת את הלקוחות. ראה אותו זוהיר לוטש בו עיניים ומיד הבחין בחוש החד של בן המידבר כי הצעיר האירופאי סוקר אותו ותוהה על קנקנו. ברך אותו זוהיר בבירכת שלם בהולנדית ממה שלמד אצל יולנדה ושאל לרצונו, חייך פריסו למישמע דיבורו בהולנדית יוצא מפי בדווי ושאלו אם יש אפשרות לקנות אצלו ירקות ופירות.
משנענה בשלילה יצא מן החנות כשהוא מסכם את רשמיו מזוהיר עלה וישב בין חבריו במרפסת בית הקפה. ראתה אותו יולנדה יוצא מן החנות, וידעה כי פריסו ביקש לתהות על קנקנו של זוהיר. פנתה אליו ושאלה אותו על התרשמותו מאהובה זוהיר, אמר לה:
“לכשראיתיו הצדקתי את התחברותך אליו, אך לדעתי לא חסרים בחורים נאים בהולנד!”
כיסה את דעתו האמיתית במילים רכות ורמז לה שאין האהבה עם זוהיר ראויה עד כדי קביעת חייה העתידיים במידבר.
דברי פריסו היא הקש ששבר את גב הגמל. צרוף הדברים שבאו בזה אחר זה, מכתב ההורים, הגעגועים לנופי ארצה והאווירה שהישרתה עליה חבורת הצעירים ההולנדים חיזקו בה את ההחלטה לשוב לבית־הוריה. ואשר לאהבתה עם זוהיר אמרה בליבה: “כל מקום טוב לענייני אהבה, אביא את זוהיר להולנד ואמשיך איתו את קישרי לבבנו, יבוא להולנד יהיה לו לברכה, לפי שיגור בביתי ויהנה מרמת חיים טובה יותר מזו שיש לו כאן!” קלות הדעת שהיתה יסוד לדרך חייה, היא שהביאה אותה לידי הרעיון של עקירת זוהיר ממשפחתו ומילדיו, ולא עלה על דעתה, שגורלם נתון על צווארו בעוד היא חפשיה ללא כל עול.
רעיון עקירתו של זוהיר להולנד והגשמתו 🔗
אותו לילה שישבו כמינהגם ובתום ארוחת הערב הצטנפה יולנדה בחיק זוהיר, והיתה מרעיפה עליו מאהבתה בכל אמצעי המחוות שלה, וכשראתה כי טוב ליבו בנשיקותיה פתחה ואמרה לו: “הקשב נא חביבי לדברי שהקדשתי להם מחשבה רבה, עלי לשוב אל ארצי ואל בית הורי ומחר אצטרף אל חבורת המטיילים בני עמי בדרך להולנד!”
זוהיר שכבדווי אינו רגיל למשוגותיהן של הצעירות, משום שאת הזיווגים עושים ההורים ולא הצעירים שהם פטורים מהפכפכנות של קלות הדעת, ניתקף בחרדה מעירעור ביטחונו שבא לו מדבריה, אך לכשהתאושש שאל אותה: “ומה יהיה איתי? לכשתיסעי אשר כאן בלב שבור כשזיכרון אהבתינו מעיק עלי מאוד!” אמרה לו: “על זאת יש לי תשובה: אתה תבוא אחרי להולנד ושם ניתחתן. אני אקדים ואסע לשם להסדיר לנו דירה וכל מה שדרוש, וכעבור זמן תבוא אלי ונתחיל סידרת חיים חדשה!”
למחרת השכימו השניים לקום לאחר “הפטור”, ארזה יולנדה את חפציה וזוהיר צייד אותה במזון ובקישוטים ובכל מה שיכול היה לקחת מן החנות, ואף נתן לה כסף שימלא את צרכי הנסיעה שלה. כל מי שראה אותו בדאגתו לה לא הבחין כי בין השניים ניכרתה ברית מהסוג הקושרת גבר לאשה. לפני שעלתה יולנדה וניכנסה למכונית, חיבקה ונישקה לו. ראו אותו כמה בדווים מנושק על ידה ספקו כפיים ואמרו: “אוי לנו שראינו מה שראינו!” כי הבדווים בוחלים בהתנשקות עם אשה. והמכונית של החבורה ההולנדית נסעה ובתוכה יולנדה, שהשאירה אחריה את זוהיר מלא תיקווה.
ומי ששמח למראהו היה אותו שד שראה את התהום שעל שפתה עמד זוהיר מוכן בבלי דעה להתעללות הבאה שתעשה בו.
באותו יום לכשהגיפו את הדלתות של החנות ומנו את פדיונותיהם פנה זוהיר אל מוסה ואמר לו: “ראה אותי עומד אני לנטוש את סיני וללכת אחרי יולנדה שנימצאת עכשיו בדרכה לארצה!” הרים מוסה את ראשו מעל ספר החשבונות ונעץ את מבטו בזוהיר כשהוא מופתע מהודעתו של אחיו. אמר לו: “דבריך נאמרו ברצינות או שמא באת להתל בי היכן ראית בדווי נוטש את המדבר והולך לרעות בשדותיהם של עמים אחרים?” סיפר לו זוהיר את כל אשר ניקבע בינו לבין יולנדה וביקש את בירכתו של מוסה. אמר לו: “אתה אומנם חופשי לנהוג כרצונך אלא שיש דברים שאתה צריך להתחשב בהם כ הם על אחריותך ועל מצפונך!” אמר לו: “יא מוסה אני רואה היכן מצוי האושר שלי האם עלי לתת לו לחמוק ממני?” מוסה שאהב את אחיו הזדעזע מדבריו וידע כי זוהיר מכושף ואין בידו לעשות דבר. ברצותו לסייע בידו ביקש לברר כמה סוגיות הדורשות ליבון כדי שלא יהיו כאבני נגף בנתיב חייו העתידיים של זוהיר, וענינים קשים בהכרח מתעוררים עקב מעשה העקירה מן המשפחה והתרבות שעמד זוהיר לעשות.
אמר לו מוסה: “ומה עם נאטפה וילדיך?” ענה לו: “אלוהים גדול והוא ידאג להם!” האמירה הזאת שיש בה משום הפקרות וחוסר אחריות אינה ניראית כך בעיני הבדווים. שכן תרבותם מיוסדת על עזרה הדדית שאינה משאירה את האדם לגורלו מבלי שיסייעו בידו בשעת הדחק. הוא סמך על מוסה ויתר בני המשפחה שיראו בהגשמת אושרו, דבר היקר לליבם, וידאגו לבעיות שתתעוררנה בגינו לאחר נסיעתו. בתום שיחתם אמר לו מוסה: “אלוהים יהיה בעזרך ושמור על עצמך!” אילו מוסה ידע אלו קשיים ומכשלות יש בפני כל אדם שמסתפח לאחד מעמי אירופה, היה עומד בפרץ ולא מאפשר לזוהיר להיכנס לגוב השרצים שיש שם. תמימותם של הבדווים מביאה אותם לידי סברה כי הרגיעה והשלווה השוררים במידבר הינם קיימים בכל מקום במאמרו של אללה. סיימו השניים את עניניהם והלכו לאכול ולנוח בחדרם.
בערב נישאר זוהיר בביקעה ומוסה ירד לביתו באבו זיתונה ומשם הלך אל סלאם עטשאן אביה של נטאפה וסיפר לו ממה שמתרחש בגינתו של זוהיר, וסלאם היה “העוּמדה”, כלומר: ראש לכמה משפחות שהיה ידוע בפיקחותו וברוחב דעתו. לכששמע את דיברי מוסה זימן את סאלם אחיו שכידוע הוא אבי זוהיר ואת סעיד האח השלישי ואת שני דודיו של זוהיר מצד אמו, את יחיה ואחמד. לכשנאספו כולם בבית סלאם והקדימו שתיית תה לדיבורים, כנהוג פתח מוסה את אמריו וסיפר ותיאר את כל פרשת זוהיר ויולנדה ואת כוונתו לעזוב את מולדתו ואת משפחתו ולרדת אל ארץ ניכר הולנד. שמעו הנאספים את דברי מוסה וזעמו על זוהיר מאוד מאוד. נשא סעיד את דברו ואמר: לא ראוי לו לזוהיר ששידכנו לו את ביתנו נאטפה, הבה ונחזירה לבית אביה ונבטל את נישואיהם. רוגזו של סעיד לא סחף אליו את שני אחי אמו של זוהיר מן הטעם שלפני עיניהם טובת בן אחותם ולא בת סלאם שאינה משלהם. ישבו השניים ושתקו ליפפו סיגריה ושתקו. הסתכל בהם סעיד לראות מהו הרושם שעשו דבריו עליהם ושתקו. מי שהפסיק את השתיקה היה סלאם אבי נאטפה שרצה בטובת ביתו וידע כי אין גירושים מביאים טובה בעיקבותיהם, נשא את דברו ואמר: "יא אחים ובני דודי! אין לכם על מה לזעום ותנו מרגוע לליבכם, כמו שהמים באים מן הים וחוזרים אל הים במאמרו של אללה, כך גם דינו של זוהיר אם לא ישוב אל ביתו כשוב הגמל משיטוטו אל באר המים, אל תקראו לי סלאם כי אם ‘דַ’לַאם’ מלשון: מסכן. שאלו אותו “לפי מה אתה אומר זאת?” אמר להם: “ראו אחי אצילי עם, הבדווי נוצר בידי אללה למדבר והאירופאים לאירופה. ואין כוח בעולם שישנה את קביעתו של אללה. על דברתי כי שוב ישוב!”
משראה יחיה אחי אמו של זוהיר כי יש מקום לישוב הדעת מבלי לפגוע בבן אחותו פתח ואמר: “אדרבא רצוי שזוהיר יטבול בים הצרות ואז ישוב לביתו רך וכנוע כטלה בן יומו ואני סמוך ובטוח כי יחכים ויהיה לגבר שקול הדואג לאשתו ולילדיו!” שמעו הנאספים והנידו ראשם כמסכימים למה ששמעו מפי יחיה. במיוחד אבן נגולה מעל ליבו של מוסה שדאג לגורלו של זוהיר אחיו וחשש מפני זעמם של הדודים המסוגלים בזעפם להטיל חרם על זוהיר שיהרוס את עתידו. כדי לחזק את יחסם החיובי של הנאספים הוסיף ואמר: “זוהיר אחי שהלך שבוי אחר קסמיה של בת השדים ההיא, רצוי לטפל בו כמי שמטפל במי שניפגש על ידי ה’ג’ינים' שהם השדים הרעים המבלבלים את דעת הבריות, לכן רצוי שנאטפה תוסיף להיות אשתו ואני אדאג לכל צרכיה בהעדרו!” דברים אלה סילקו את אבן הנגף העיקרית בקביעת יחסה של המשפחה לזוהיר, כי סלאם חשש שמא יאלץ לשאת על שיכמו את עול משפחתו של זוהיר למקרה של גירושין. על כן תמך בדברי מוסה, ואיתו הסכימו כל הנאספים, משעה זו היה זוהיר כבן אובד שמצפים לשובו מתוך אהדה ואפילו חיבה.
למחרת הלך סלאם אל ביתו של זוהיר להכשיר אותה לימים הקשים העתידים לבוא עליה. ניכנס לביתה של נאטפה במאור פנים כי אהב אותה מכל בנותיו. בא וישב וניתכבד בשתייה, וראו הפעוטות כי סבם יושב ליד המוקד התרפקו עליו ונהנו מלטיפותיו, ומממתקים שהעניק להם. הבחינה נאטפה במשהו חשוב שלשמו בא אביה אליה, כי הייתה שעת בוקר מוקדמת שאינה ראויה לביקורים. שאלה אותו: “יא אבי, הלוואי וביקורך יהיה לי לברכה!” אמר לה: “יא בת, באתי להדריך אותך לקראת הימים הבאים!” בחושיה הנשיים הבחינה שהוא בא בעניין בעלה זוהיר שהשאיר אותה זנוחה מיום שהביא את בת האשפתות הלבנה לביקור אצלה. אמרה לו: “במה תדריך אותי ואני וילדי עזובים ואין לי גבר שילטף את ילדי וינעים את חיי?” אמר לה: “בעניינו של זוהיר באתי להודיעך כי הוא מתעתד לנסוע אל ארצות החוץ לזמן ארוך!”
הבינה כי זוהיר ניכרך אחר הנערה הנוכריה ההיא וכי הוא עומד לזנוח אותה כליל. פרצה בבכי ואמרה: “אבי, בחרת לי בעל ונהגתי בו בנאמנות, מאכלו לא חסר וערשו היה ערוך לו ברחבות, אמור לי מה היה עווני שכך נענשתי?” אמר לה: “בתי, זוהיר לא חדל להיות בעלך גם אם יצא אל מעבר לים, לא יארך הזמן והוא ישוב אליך, מוסה הוא שידאג לך ולבניך ולא יחסר לך דבר!” אמרה לו: “אבי אילמלא אהבתי את זוהיר הייתי משליכה אותו ממני כהשלך פגר עיזים מראש ג’בל־סירו. איך אשא את ימי על גבי בעוד אהובי זונח אותי, לך אליו והחזירני אלי כי מתה אני!”
אמר לה: “בתי, כאלו הם הגברים שהם דומים לגמלים מיוחמים שנירגעים בקיץ מרדיפה אחר הנאקות במימי האביב. תני לו שירגע ואז ישוב אליך, וישיב לך אהבה כפל כפליים!” אמרה לו: “אני לא נאקה והוא לא גמל, אשה אני ורע לי מכל זה!” אמרה ודמעותיה זלגו בשטף מעיניה.
סלאם שהיה חסר אונים וידע כי קל יותר להזיז את “חג’ר אל־קראשה” שהוא סלע אדיר הניצב בפאתי הכפר – מאשר לבטל את החלטתו של זוהיר, ניחם אותה ואמר: “בתי, כפי הניראה שאיזה שד מתעלל בך ונהנה מבכייך ומן הנטישה שעושה בך זוהיר, אך שילחי יהבך על אללה לפי שהוא רואה את האומללים ודואג להם, חידלי מבכי וצפי לישועת האל!” קם והלך והשאיר את נאטפה שומרת על אהבתה לזוהיר מתוך ציפיה שישוב במהרה אליה.
ומוסה חזר בבוקר לבקעה נכנס לחדר המגורים, ומצא את זוהיר יושב וגומע תה ומעשן. לאחר הברכות ושתיה פתח ואמר: “ובכן יא אחי תיסע או תשב?” אמר לו זוהיר: “אסע!” הוסיף מוסה ואמר: “ברוך תהיה בצאתך וברוך בשובך יודע אני כי לנסיעה אל מעבר לים דרוש לך כסף, הנה הקופה פתוחה לפניך קח ככל שדרוש לך ואל תחסוך כי איני רוצה שתחסר דבר, ואללה יהיה בעזרך!” זוהיר שהכין עצמו להיות מנודה ומנושל מרכוש ומכסף לא ציפה ליחס כזה וכדי שלא להיות כפוי טובה אמר: “דאגתך לי נוגעת לליבי ובאשר לכסף ולשאר הדברים אעבוד ואשלח לך ולא אחסיר דבר!”
ישבו ושתקו והירהרו עד שבאה השעה לדון בענין נאטפה והילדים. פתח מוסה ואמר: “ואשר לנאטפה והילדים הם עלי ועל שיכמי והסר דאגה מלבך”. אמר לו: “גמרתי בלבי לשחרר אותה ולהכריז על גרושין ממנה!” ומוסה שקיבל את הסברה שאין בנסיעתו של זוהיר להולנד יותר מהרפתקה שבהכרח מסתיימת לא כפי שהתחילה, דחה את רעיון הגירושין ואמר: “לאיזה צורך יש לך להתגרש, הלא לפי חוקינו רשאי אתה לשאת כמה נשים, אם עול החזקת משפחתך מדאיג אותך הלא אמרתי לך כי אני אדאג לה ואתה רוץ אחר גורלך!”
שאל זוהיר ואמר: “אם אאריך בישיבתי בהולנד ואללה יברך את ימי שם, יראה אללה את נאטפה העגונה ויתעמר בי!” ענה לו מוסה: “האם ברח ממך שיכלך? מוטב שלא תישרוף את ביתך למקרה שתישרף האדמה מתחת לרגליך בהולנד ויהיה לך לאן לחזור. הכי רוצה אתה לשוב ולמצוא את נאטפה נשואה לגבר אחר?” חייך זוהיר לשמע דברי החוכמה של אחיו ואמר: “יא אחי, שמור על ילדי ועכשיו נצא לחנות!”
יצא זוהיר ברננה לעשות את עבודתו בחנות, ובאותה שעה היה אותו שד ששיבש את חייו של זוהיר, משתבח בביכיה של נאטפה ובעליזותו של זוהיר שהיה דומה לגדי הנישא על הידים לשחיטה מאחר שהיה סבור כי מרוב חיבובים נשואים אותו וממששים באבריו כדי לפנקו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות