עוד היו עננים של נשף מכסים פניו של מזרח והעולם דמוּם ועכור, כלא יודע אם להבקיע אור ואם לאו. בחללו של רציף היו עומדים ותלואים ריחות של עטרן־אניות, של זפת ושל כל מיני זוהמה שמפליטות אניות בימו של נמל, שהן עושות אותו תמיד בית־השימוש להפרשת צואָתן ולפליטת כיחן ורוקן. מחסנים שקועים בשינה של שחרית, כבושים בתוך עצמם, שעריהם עודם סגורים ונעולים ואין יודע מה שבתוכם. שומרם עומד וממתין לדעת הפתיחה ומדקדק שלא להקדים דק אחד.
שיירים של פריקת־אתמול עוד פזורים על שפת הרציף ותמהים שאין מגבבים אותם לערימות ומכניסים למחסנים כדי שלא יתבזבז אפילו מועט־שבמועט. בוטנים מקולפים וגרוטאות של ברזל ושיברי־לוחות־עץ מונחים ומעורבבים אלה באלה.
ותיקים ומשכימים התחילו נכנסים ובאים אחד אחד. מתחילה – ראשי־גייסות של סווארים: פאָיאָט, שהוא ארי שבחבורה והנערץ שבכולם, בכוחו לעקור משאות ולטחנם זה בזה, ליטול אניה, לטבלה ולמשותה כברווז בגיגית של מים, וכשהוא נכנס לתחומו של נמל, הרי זו כניסה שמשארת רושם, כאילו נכנסה ספינה של כמה אלפים טונות, והכל מתייראים מםניו, נרתעים קמעה אחורנית וסוטים לצדדים כדי לפנוֹת לו מקום, כאילו אין רחבו של רציף מספיק בשביל לוויתן זה, ומחסנים משתחוים בייראה מפניו, וכל הנמל כאילו מחלה פניו ומשטיח רחמים על עצמו, ולא כל־שכן פרחי סוואָרים שהם מצטמקים ומתכווצים כמה שאפשר לצמצם ישותם עד כדי שלא יהיו מצויים כלל. ואחריו – שניים במעלה: אבו־זיד, עבדאללה חמיד, אבו־סלח וחבריהם, באלה מעיזים הנמושות להציץ מן הצד ולברכם בשלום־של־בקר מתוך ענוותנות והכנעה. ואחריהם באים שאר סווארים, כל אחד ומעלתו שלו. כולם רעננים, כולם מבהיקים, כולם נאזרים בגבורה לקראת יום הולך ועולה. ואם אמנם אין עוד שום אניה עוגנת בנמל ושום ספינה ממתינה לפרקה, אבל יש בהליכתם ובתנועותיהם כאילו כבר עושים דברים של ממש וכבר עושים בעבודה. זה אץ דרכו לקרן־הסירות וזה למעגן־הדוברות; זה כאילו עומד לעקור יתד מקרקעה וזה – להסיח מחסן ממקומו, וכל אחד עושה עסק גדול. ולא מפני דרכים מגונות של התרברבות, אלא מתוך שרוצים הם להיכנס ראשם ורובם לתוך עסקה של עבודה מבעוד בוקר. להודיעך שאיזהו סוואר ראוי לשמו, זה שאינו מניח ידיו ורגליו אפילו לשעה קלה, וכולו עסוק ומתעסק, בהול ודחוף, אץ ורץ, מזרז ונחפז, מזיח זה לכאן ומסיט זה לשם, קושר ומתיר, כורך ומרפה, ומגלגל בכל מיני עבודה, ולא תנוח דעתו ואין שעתו פנויה מרגע כניסתו לתחום נמל ועד יציאתו משם.
אחריהם באים סלוניקים, כבדי־צעד, מתונים שבמתונים, הולכים נזופים ופניהם קודרות וזעומות, וכל כניסתם לנמל אינה אלא הפגנה של רוגז ומרירות־לב. משפילים עיניהם לארץ ואין מישירים מבט אל זה המאוס עליהם, שהמיט עליהם פורענות. כל עצמם כאילו נכנסו לרשותו של אדם שאין הם מדברים אתו מטוב ועד רע, אלא שעל־פי איזה ציווי הם אנוסים לבוא אל ד' אמותיו. אלה גזע חסונים, פניהם גרומים וקמוטים ולכל אחד גב שיכול לשמש טבלה לערם עליה ערימה של שקים, לכל אחד עורף שאינו נכפף ואינו מתעקם לעולם ורגלים שיכולות לעמוד במשא של שתים או שלוש מאות. נכנסים כולם בכנופיה אחת, כובשים לעצמם יסודו של אחד ממחסני הרציף ויושבים כשפניהם נוכח הים.
אחרוני סווארים נכנסים חברי־קיבוצים. בפיהוק, בתמיהה, בסימן־שאלה. עמידתם אינה עמידה והליכתם הליכה של פיגור. כאילו מפקפקים בכוחם של עצמם, כאילו נפחדים ממה שעתיד להתרחש, כאילו מתמעטים מפני דמותם של ערבים וסלוניקים; נפשם נרעשת מעט ודעתם אינה נוחה מעט, והם מצפים לנס שייארע ומייחלים לחסדי שמים. מהם טירונים שבטירונים שעצם הווייתו של נמל אינה מסוברת להם עדיין וכל דירה נכנסת ויוצאת וכל מנוף עולה ויורד מעוררים הרבה קוּשיות בלבם, אלא שאין להם העוז לשאול, שמא תיגלה כלימתם ברבים; ויש מהם שכבר כבשו חֲזָקָה בנמל ועומדים בו בפישוק־רגלים ובצוואר נטוּי, מעשה בעלי־בית, כמנוסים ובקיאים ושווים במעלה לשאר סווארים, ערבים וסלוניקים. אלא שלאמיתו של דבר גם הם אינם בטוחים בעצמם ורק התחילו לצמח שורשים. אלה פורשים מחבורתם והולכים אצל סווארים ערבים להחליף דברי ידידות ממין שאלות ותשובות בענייני־דיומא. מדברים במכוון רמזים וחצאי־רמזים שמובנים רק למי שבא בסוד־סווארים וותיקים ויודע שפתם וסימניהם, ובנעימה שאינה משתמעת לאחרים. ואחר – נפטרים ושבים לחבורתם, וטירונים מתקנאים בהם שיכולים הם ליטול שיחה עם גדולים וחשובים.
בינתיים מפציעה שמש צהובה וחלמונית פרגוד המזרח ויוצאת למלחמה עם עננים ובני־עננים. וכל עוד נטוש קרב זה למעלה, ולא גבר השמש, ־ דלוח אוירו של נמל למטה ועכור. ארובות של אניות הנפט מפיחות עשן וקיטור, צחנה עולה ופושטת ממנועי המנופים הגדולים, חריקות שיניים חלודות שבאות מספינה רעועה הנשענת אל שובר־הגלים – מנסרות בחלל, והכל יש בו כדי להבחיל. ויותר מכל – עמידה זו של סווארים שאינה עבודה ואינה בטלה ברורה, אלא צפייה לספינה שזה שלושה ימים שהיא מתמהמהת ובוששת לבוא.
בין כה ובין כה מתקהלים ובאים הערב־רב של נמל. אלה החורנים, ארחי־פרחי, בבחינת עפר הנרמס ואסקופה נדרסת. אספסוף ועדר שלא חלק להם ולא נחלה בנמל, אלא עוברים וחולפים, היום כאן ומחר שם, נקלים ובזויים, שכירי יום עלובים, שכל אחד עושה אותם מטרה לחיצי לעגו ושעיר לרוגזו והם הפקר ורשות הרבים, שיש רשות לכל אחד לקלל אותם ולחרפם, לבוז להם ולעשותם לצחוק ואין מפגיע ואין מחזיר דבר. כך נאה להם וכך יאה: אין הם סווארים ואין הם מנופאים ואין הם מוֹנים ואין הם שוטרים ואין הם פּילטים, ואין הם סבלי־מכס קבועים ואין הם נהגים ואין הם מכניסי־משאות ומוציאי־משאות, הכלל: אין הם נכנסים כל־עיקר במניין ציבורו של נמל, אלא בבחינת מופרשים ומוקצים, ואפילו טירונים שבטירונים שבין חברי־קיבוצים מלעיגים עליהם ומביטים עליהם מגבוה. והם עצמם – יודעים הם מיעוט ערכם, שמלאכתם בזויה ושכרם – פרוטה, ואין הם תובעים לעצמם יותר משמגיע. חגוּרים הם שק, מכשכשים בשמלותיהם, מתלבטים בין רגלי גדולים מהם ואינם נוהגים כבוד בעצמם. מתירים הם לעצמם מה שלא יתיר לעצמו סוואר בשום פנים שבעולם: לשיר בקול ובצוותא, לרקוד לראווה, לעסוק במקח ובממכר, של כל מיני פרקמטיא מפוקפקת, לרוץ ריצה של קלות־רגל, להכות ולהתכתש זה עם זה ולעשות כל מיני מעשים של שטות והבאי לעין־כל.
משנכנסים אלה למנייניהם, חבילות־חבילות, מיד מתמלא הנמל קול רעש והמולה, שאון וצווחה והסווארים למעלותיהם השונות פורשים וסרים משום כבודם, לקצהו של הרציף שאין החורנים מצויים שם. היו הכל מצפים ל"מַנוּלה". ספינה זו בת אלף טון ומשהו, כיוון שהיא זאטוטה, ישנה וחלודה, רעועה וסדוקה, מַדְלֶיהָ חולים ואינם פועלים כהלכה, אמבּריה צרים ואפלים ואין בהם אפילו תת־סיפון אחד, חבליה אכולים רקבון, סיפונה וחדריה מזוהמים ומלחיה קרועים ובלואים – נהגו בה הכל בּזוּת וקלות ראש. מה גם שמעולם לא עמדה בדיבורה ותמיד אחרה בשניים או שלושה ימים מכפי שהודיעה מראש. וכך גרמה לביטול זמנם של סווארים ולאו דוקא סווארים. מבעוד בוקרו של היום הרשום לבואה, כבר היו מתכנסים כל הקרובים והשושבינים וכל שיש להם נגיעה כל שהיא בעניינה: בעלי המטען ולבלרים שלהם; האימפורטר והפקידים הכרוכים אחריו; סרסורי ממכר והשמשים מלוויהם; ונוסף עליהם כל באי־כוח הרשוּת, החל בשוטר הממונה על הבדיקה וגמור במפקח הסניטרי. וכל כך על שום מה? מפני מטענה שהוא חשוב. מטען של שוורים. וכל אלה והסווארים ועוד רבים אחרים, חוזרים כלעומת שבאו, מתוך יריקה של בוז וגידוף, כאילו היו אומרים: “ראו זו שהיא קטנה ומאוסה, נאלחה ובזויה ויכולה להתעלל במכובדים שכמותנו!”
מפרק לפרק היטו צוואר, כיווצו גבות־עיניהם צמצמו אישוניהם והסתכלו למרחקי האופק לראות אם באה כבר. אך לא נראו לא תורן ולא ארובה. קלים ונרפים שבין חברי קיבוצים שאין להן נקיפות־לב על ימי־עבודה שהולכים לבטלה, החלו מהרהרים בשמחה מוסתרת על שקריבה שעת חזירתם הביתה ועד כה ועד כה הם תרים לעצמם אצטבאות נוחות למשכב, פורשים מקטורניהם עליהן ומיד שוקעים בשינה; סווארים ערבים, שאדישים הם מתוך שדעתם מיושבת בעניינים אלה ויודעים שכך מנהגו של נמל שיש יום יוצא לבטלה ויש יום שבוא מכופל ומשולש – מפתחים מטפחותיהם וצובטים מן האוכל לשבור רעבונם. וסלוניקאים, שהם כדרכם רגוזים תמיד ולעולם מטילים אשם בזולתם, החלו מרטנים בינם לבין עצמם ריטון שהלך וגבר עד כדי קצף רב, קולי־קולות ורעש גדול. ראש שבחבורה מרעים קולו ומרעיד את כל הרציף וקולו יורד וְנִיחַת כמהלומות על ראשי כולם, כאילו עומד לזעזע את העולם כולו, משפטיו ניתכים כעופרת לוהטת וכל נאומו – האשמה גדולה וכבדה. ידיו עולות ונופלות, מנופפות ומטלטלות, כל פניו מתעווים להעוויה מעוקמת, ודמה שעוד מעט ויקרוס מעצמת מכאובים שחזקו עליו. ובר־פלוגתא שלו מלעלע רוב דברים בשצף־קצף ובמהירות גדולה, כאילו דולה מתוך בטנו ומגלגל המלים משם ומוציא קולות משונים אשר לא התכוון, ודבריו יורדים כמטר בליסטראות. ואחרים קופצים לתוך דבריהם, זה זורק משפט ואחר תופס ומשליך כנגדו מלה שהיא שקולה כנגד עשר, זה שואל שאלה ישי בה לפקפק עמידתו של עולם ואחר עונה תשובה שאין אחריה כלום, וכל החבורה נעשית לפקעת אחת של המולה.
ומאחר שאין איש מבין לשונם מלבד הם עצמם, אין אנו יודעים גם־כן מה הוא שמרעיש כך את מוסדות נפשם ואם בכלל ריב הוא ומחלוקת ביניהם או שכולם מטיחים דברים כלפי אחרים זולתם, ואין דברי זה באים אלא כדי לתת חיזוק לדברי זה.
אחד סלוניקי שענד על תיבה, ראה ראשון ספינה שהיא קריבה והולכת. מיד הרתיעו כל הסווארים שעל הרציף לשפתו, שלחו עיניהם לאופק וניסו כוחם בניחוש מי היא. בקיאים ומנוסים – שתקו, שלא הם יעמידו כוח־סמכא שלהם בניסוי, ורק נמושות לקחו חלק. אך ככל שנתקרבה ונתחוורו שרטוטיה, כן הלך ורב מספר הדוברים בה. כשפסק אבו־עלי, זה סוואר שדבריו חותכים וגוזרים כל ריב־שפתיים מפני מעלתו ומורא כוחו – שהספינה איננה “מנולה”, נתבהר לכולם כי כן הוא. כיוון שגדולה היא הימנה כמה מונים והרבה נאה ממנה, ולפחיתות ייחשב להשוותה אל אותה יוונית. ובכן מי היא? אין היא משבט אניות “פּרינס”, כיוון שאלה אפורות הן וזו פס אדום לה לכל היקפה; אין היא ממשפחת “סטאָר”, כיוון שאלה – שש זרועות להן ולה רק ארבע; אין היא מהיפאניות, כיוון שאלה ארוכות וצרות וזו רחבה וגבוהה; אין היא מהנורבגיות כיוון שארובותיהם קצרות ומלוכסנות ושלה – ארוכה ומוצבת; שמא היא “אירווינג” – טהרי אין לה בּרבּוּר בירכתיה; שמא היא “גורטון” והרי תרניה אינם מסתיימים בגוּלה; שמא היא מהמשפחה שסופי שמותיה – “לאנד” והרי אין האותיות AB חרותות על מצח ארובתה; ובכן מי היא?
משנכנסה לשער הנמל, ראו בה כולם שחדשה היא בכאן וגם זקנים שבסווארים אינם זוכרים אותה. נכנסה ברעש גדול ובעסק גדול. הניפה כל דגלי־צבעונין, נשימתה ונשיפתה כשל זקן מסורבל, מרזבים לה עשרות וכל פתחי־ביבים שלה החלו פולטים קילוחי מים ושופכין, יורקים וגורפים, מפרישים ומשתינים, מצד פנים ומצד אחור ומכל הנקבים; ארובתה גונחת ויורה נשיפות של עשן וקיטור וצופרת בקול צרוד וניחר צפירות רחבות וקצרות, כאילו נופחת נשמתה, פרופּלרים שלה מגעשים נחשולים של קצף ומחמירים כל בריכתו של נמל; מלחיה עולים ויורדים, אצים וחופזים, מושכים חבלים ומגלגלים שרשרות, משלשלים סולמות ומדיחים הסיפון, ורב־חובלים שלה עומד על דוכנו, רם ונישא, ומנצח על המלאכה כולה. ורושם כניסתה כהופעתו של שר גדול בגדוד: לכבודה נתכנסו כל הסווארים והסבלים שבנמל ועשו שורה אחת ארוכה לאורך שפתו של הרציף ועורכים לה מיסדר כביכול; לכבודה באו כל פקידי המכס והסגנים והשוטרים וחולקים לה תשואות חן־חן כביכול; ואפילו קצינים של הרשות ובני לוויה שלהם, שכולם אומרים כבוד וגאון, שמדיהם כולם צחור וכובעיהם מתוחרים זהב, – מחלו מכבודם ועמדו גם הם בתוך כל הקהל לחזות בכניסתה.
ולהודיעך שאין בנקלות ובפחותות מקומה, לא נימוסין נימוסיה ולא הליכותיהן הליכותיה וכל ארחה וריבעה אחרים – הריהי נוהגת כבוד רב בעצמה: מה אלה כניסתן לנמל כשל אמהות ושפחות, מהירה וחטופה, כאילו כדי לחמוק ולעבור ולא לתת סיפק בידי הרואים להסתכל, אלא להיחבא מיד מתוך צניעות אל צלעו של הרציף, – הרי זו, כניסתה כשל מטרוניתה כבודה בעלת־בשר ולבושת שירָאּין, שהיא נוהגת לאט ובניחותא, עקב בצג אגודל וכל תנועה שלה משאירה רשמה בחלל; ועוברת שעה ארוכה מעת כניסתה לפתח הנמל ועד קשירתה ליתדות הרציף. ואף מקום שהוקצה לה על־יד הרציף, אינו בקרן זוית, לא בצד דרום־מזרח ולא בצד דרום־מערב, לא על־יד מזח אניות הפחם ולא ברובע אניות התבואה, אלא באמצעו של הרציף ומול השער ממש, כך שתהיה גלויה ונראית להמונה של עיר.
סווארים הסתכלו בקנקנה והחלו לאמוד טיבה: לשקול תוכה לפי מראית בּרה וְלָשוּם מה עבודה נכונה להם בזו. זה אמר: ראו ירכתיה שהם כאחורי פרוצה ויצאנית – סימן לאמבר רביעי שהוא גדול מכרגיל, זה אמר: ראו כריסה שהיא כשל אשה מעוברת בחדשה השמיני – סימן לאמברים שני ושלישי שיש להם מסדרונות רחבים; וזה אמר: ראו צווארה שהוא מוּשט ונטוי כשל גנדרנית – סימן לאמבר ראשון שהוא צא וארוך. אלה מדברים בגנותה ומחרפים: אש בסיפונה, רקב בדפנותיה, תיפח רוחה בטביעה; ואלה מספרים בשיבחה: שנקיה היא, שמבהיקה היא, שלשכות שלה הדורות, שסיפונה מצוחצח, שזרועות מַדְלֶיהָ ארוכות, שמנועיה מהירים; וקושרים בה תהילות רבות.
עוד לא השיקו דפנות ברציף וכבר קפצו ראשונים וזריזים על המעלות התלויות, כאילו דוחקת להם השעה מאד. עוד לא הגיעו אחרוני סווארים לאמברים – וכבר נגשו ראשונים לעבודה: אלה אוחזים בחבלים ומכוונים הזרועות ומיישרים הגלגלות שיהיו עומדים כלפי הפתחים, אלה מגוללים היריעות ומהפכים הלוחות, אלה קושרים כבלים לחרצובותיהם ואלה אוחזים בהגה המדלים. ויותר משעושים הם בידיים, עושים בפה: פוקדים ומצווים, גוערים ומחרפים, צועקים ומלהגים. שיפה הקול לעבודה יפה. ורק פרחי־קיבוצים עושים מתוך היסוס: נוטלים זה ומניחים, אוחזים בזה ומניחים, מנסים בכאן ובכאן ואין עולה בידם, מתעסקים הרבה ותוצאתם מעט, ונחפזים כביכול כדי שלא לבייש, כיוון שאין הם יודעים מלאכה זו של פתיחת אמברים על בורייה, וגלויה היא רק לרגילים ומנוסים. אבל מן המפורסמות שיפה פרוזדורה של עבודת הטעינה מעבודה כולה, ויש אומרים שלא נבראה זו אלא כדי שיהיה לה פרוזדור כזה, מפני שכיווּן המנופים ועריכת הגלגלות, קשירת הַנַיָדִים וכל הכבלים – נחשבות לאומנות גדולה וכל אחד מגלה בה חריפותו וזריזותו.
ירדו לעומקו של אַמבר ופשטו במלוא רחבו ובלשו כל המסדרונות והריחו בכל הפינות והמסתורים לראות מה פריקה נועדה להם ואם יפה הוא לטעינה; אם לא רחב הוא יתר על המידה, אם לא משופע הוא, אם לא מפולש הוא, אם פתחו פעור אל רובו או אל מקצתו, אם מחזיק הוא הרבה או מעט. אָמדו מידותיו והעריכו כמה שעות יש לטענו: כמה פעמים פְּרִישָׂה וכמה פעמים בנייה, היכן ישאירו רווחים והיכן יתקינו ארובות, כיצד יישרו ההדורים ואיך יאזנו קרקעו. זה אומר בכה וזה אומר בכה. זה אומר יש כאן להניח קורה כדי שהמסד יהיה איתן וזה אומר לא כי, יש לשים שתי תיבות זו על גבי זו; זה אומר – יש לטעון שש בגובה וזה אומר – חמש; זה אומר פעמיים פרישה כל גבהו של אמבר וזה אומר – שלוש; זה אומר כי יש לדחוק גם לקן־זוית ולמלא החללים וזה טוען כי אין הוא עבד לבעל־הבית לעשות רצונו.
בינתיים באו סווארי פריקה אצל סווארי טעינה, שהרי “מנולה” שלהם טרם הגיעה, לראות מה נפל בחלקם. ירדו לאמבר בזה אחר זה, נצבו על קרקעיתו כשידיהם תחובות בכיסיהם, ואמרו פה אחד: “האי אניה יפה! האי אניה יפה!” אמרו עליה הלל והראו סימנים שמתקנאים הם באלה סווארי טעינה, שלהם אניה יפה ונקייה, גדולה המחזיקה מועט, וקל להטעינה. אחר־כך הלכו כולם לראות מה טיב קרביו של אמבר, המעט שיש לפרוק לפני שיטעינוה: חבית זו מה בתוכה, תיבה זו מה יש בה, קופסה זו מה היא מכילה ואריזה זו מה מחזקת. זה ממשמש בכה וזה הופך בכה, זה מנקר כאן בוו־סוארים שלו וזה מפשפש בצרור שמונח בירכתיים, זה שובר לוח ונובר בחבילה וזה קורע שק וחופר בחולייתו. שמא יש משהו ראוי לטעימה ויפה למשיכה. כיוון שאינם מוצאים שום דבר, והמנוף עוד לא עובד, ויש שהות, מטילים עצמם על חבילות, יושבים ומספרים.
שימקה־חלוץ שהוא מוותיקי סווארים, שמלאכה זו כבר חיבלה באיבריו לא אחת ולא שתיים ובגללה שוּלח רזון בכל גופו והוא מצומק כגרוגרת, פתח וסיפר:
"מעשה באיציק־חלבה (“חלבה” – על שום מאכלו החביב שהוא נותן נפשו עליו) שירד לאמברה של “סימנה־בּאַיקה”, זו היוונית המרופשת, והיו שם שקים של שומשומין לפריקה. והאמבר מלא וגדוש והשקים אחוזים זה בזה ודבוקים זה בזה. הוא מנסה לעקור שק והשק איננו זע. תוקע בו וו־סוארים – והשק איננו זע. בא בן־זוגו ותוקע אף הוא וו שלו – והשק במקומו. הולכים שניהם אל שק אחר וגם זה כרתוק במסמרות. הם מסתייעים בחרפות וגידופים – והשק אינו חל ואינו מרגיש. וכך שלישי ורביעי. המנצח צועק מלמעלה: סבלים על הרציף בטלים בגללכם – ואתם מתמהמהים! צועק אליו איציק מלמטה: בוא ונסה כוחך ואל תהיה לנו נוגש! הלה עומד ומצווח מלמעלה והסווארים עונים לעומתו מלמטה. בא גם רב־סווארים, עומד למעלה, מאיץ בהם ומזרזם: מהרו, מהרו, מה לשביתה זו עושה? – טלו קצה מכאן וקצה מכאן – והשק נעקר! לא מיניה ולא מקצתיה! הסווארים נעזרים בזרוע ובמרפק, הזיעה ניגרת מעל פניהם ושום שק אינו נעקר ואין להבקיע מחילה כדי שאפשר יהיה להתחיל בעבודה. ירדו זוג שני וזוג שלישי – מנסים רוחם וסוף דבר – סרים בבושת־פנים. ירד רב־סווארים בכבודו ובעצמו, סילק את כולם לצדדים, הפשיל שרווליו, משך בכאן ובכאן – ואוי לאותה בושה.
אלא שאיציק־חלבה בעל תחבולות הוא, עמד ומצא תקנה לדבר. קם ופקד: “הורד הַמַדְלֶה!” נטל קרס המדלה, תחבו אל חור של שק נקוּב, פקד להעלות המדלה – והשק עלה! עלה כמוּמת! נפח נשמתו ועלה! על דעת מי היתה עולה תחבולה כמו זו?"
נהנו כולם הנאה עצומה מתחבולה זו שעלתה בידי איציק ושהשפילה קרנו של רב־הסווארים השׂנוי. עוד הכל הופכים בסיפור־מעשה זה וכבר פתח מורדו סיפור־מעשה שלו: “פעם באה “זמאלק” המצרית לפרוק מטענה של חביות זפת. וירד עם הסווארים גם חיים־שבת (ולמה “שבת”? מפני שהיו מלגלגים עליו שעושה רוב ימות החול שבת לעצמו). היה המנצח – דָרְיוֹ הסלוניקי. כשהגיעו לעומקו של תת־סיפון – כבדה הפריקה ככל שנכנסו לעביו. היה עליהם לגלגל החביות מירכתי המסדרונות עד הכיכר שכנגד הפתח, כדי שיטול המדלה במאונך. נעשו הסווארים רגוזים ונרגנים, נעשה המנצל זעוּף וקולני. דריוֹ זה, שרגיל וזקן הוא, אין דעתו סובלת כשהמלאכה אינה מהירה ובהולה והיה עומד וכוער במנופאים ובסווארים כאחת, מצווח ככרוכיה ויורה גידופיו ממרומי הסיפון אל עומק הבור, עומד על הפורקים ומזרזם ולא מניח להם לפוּש כדי־רגע בין עליה ונחיתה של המדלה. בין חֶבֶק לחבק. ואף־על־פי שפריקת חביות – מלאכה שסכנת־נפשות עמה ויש להקפיד בה שהקרס יצבות יפה את דופן החבית, והשלשלאות תהיינה מתוחות כמיתרים, וכבל המדלה משולשל במאונך ־ לא היה דריוֹ שועה לכך אלא נוטל ומרים, משלשל ומנחית ללא הפוגה. עוד לא מספיק הסוואר להרפות מן הקרס וכבר החבית עולה למעלה; וכמעט היא נופלת ומוחצת ראשו של פועל. כשהגיע תורות של חיים־שבת לקשור החבית – פקד דריוֹ למנופאי להרים עוד טרם ניתן האות מלמטה, וכיוון שרק שתי מוסרות היו צובתות את החבית – נתהפכה זו ובחבטה על רגלו חבטה כבדה. מיד עמדו כל הסווארים על רגליהם, זקרו פניהם כלפי מעלה והחלו רוגמים את דריו בחרפות וגידופים בכל לשון שבעולם, בערבית, ביהודית, באשכנזית וברוסית וכיוון שפתחו – היו מקללים אותו ביצועי־אביו ובערוות־אמו ובערוות אחותו, בבני־זנונים ובמדוחי־אחיו, במשכב־זכר ובמשכב־בהמה ובכל תועבה, כאילו אמרו לשפוך כל מררתם החוצה ולהטביעו בה. וחיים־שבת עומד ומחרף בראש כולם ומסתייע באצבע ובאגרוף כאומר לשלח המארה לפני ולפנים גופו ולקבעה שם היטב־היטב. ראה דריו שהדברים הולכים ומתמשכים ואין להם סוף – עקר רגליו, ירד בסולם, תפסו לחיים־שבת בגרונו ועמד לחנקו חיים; וכולם נתבהלו מעוצם זעפו וזוועתו, נדהמו ונרתעו לאחור, כאילו ראו חיה יוצאת מסוגרה; נשתה אותם כל גבורתם בבת־אחת ועמדו מנגד חדלי־אונים. ומי יודע להיכן היו מגיעים הדברים ללא פאָיאָט שנקלע למקום ותפס לשניהם במותניהם, צנפם צניפה אחת ומטלטלם טלטלת גבר אל קצה האמבר”.
בּוּניה עמד וגילגל הרבה בנפלאותיו של מוישה: “כל פעם שהוא נקלע לאמבר שהמלאכה בו קשה ורוצה הוא ליפטר ממנה, מה הוא עושה? חג סביבו מעגל, כחוני המעגל בשעתו, משביע כל מיני השבעות, מלחש מיני לחשים ומהגה מלים שאינן מסוברות לאיש – וכל זה סגולה שירדו גשמים. ותמיד עולה בידו. ותמיד הוא מצליח. ודרך נס יורדים באותו יום גשמים. מצווים לסגור את האמבר. וזה נפטר ממלאכה קשה.”
משום־מה קפץ על כולם רוגזו של מישוּ הסלוניקי, ששמע את כל הסיפורים, נזדקף ונתגבּה מעל כולם תוך שהוא מסמיק מרוב כעס, ־ זה סבל־מכס באומנותו, שפניו חרושים קמטים עמוקים ונפתלים שתי־ועקב ודרך אקראי נקלע לעבוד עם הסווארים, ־ ודבריו החלו שוטפים כפרץ מים אדירים, כאילו אמר לשים כולם גל של עצמות בהבל־פיו, עם זהוא קוטם כל הברות אחרונות ומטעים הראשונות, מסייע בהעוויות, מגלגל בלשונו, מרדף מלה אחר מלה, הכל כדרך הסלוניקים – וכל־כך נשתבשה שפתו עד שקשה היה להבחין אם לשון שבפיו עברית היא או שפניולית, וכך היה מצעק:
"אתם סווארים, כלום יודעים אתם עבודה מהי? כלום גם זו מתקרית עבודה שהמדלה עושה הכל בשבילכם ואתם רק נוטלים קרסו ותוחבים בלוּלאה של חֶבֶק? כלום העמסתם פעם קרון של רכבת בְּשַׂקֵי־בּטנים הנפלטים מן האניה תריסרים־תריסרים, חבילה רודפת חבילה, עד שאין סיפק לסבל לנשום אויר מלוא חזהו, עד שזיעתו שוטפת כל פניו וכל אברי־גופו והוא טובע בה; מניחים לו שק על גבו והוא רץ, מניחו על הַמַעֲרָך ורץ שוב ליטול שני וחוזר־חלילה וחוזר־חלילה, שעה, שעתיים, שמונה שעות, עשר, ארבע־עשרה וגם יותר וללא הפסק וללא הפוגה? עד שגופות כולם מרתיחים וכל הקרון מהביל וכבר אין הם יכולים לחשוב כלום וכבר אין הם יודעים אם הם גופם עצמם ואם לאו, ורק הראשים מתלהמים כאילו פטיש דופק על קורנס בתוכם, והכל נעשה ערבוביה אחת גדולה ואין להבחין בין אדם לשק, שהכל טרוף יחד, והמחזה כולו כמחול של פראים או מרוצת עכברים במלכודת – –
כלום נשאתם על גבותיכם פעם שקים של חיטים שמשקלם מאה וששים, אל מערך שגובהו עשרה שקים? שיש לצעוד עם השק במעלה לוח־צר, גובה של כמה וכמה אמות, עקב בצד אוגודל, כשהנשימה כבדה ומתקצרת, והרגליים פקות וכושלות, כשהגב נשבר מן המעמסה – – כשהעלת כל שק – נֶצַח ומלואו. שאדם צועד כסוס שתום־עין המסבב אנטיליה על הבאר, כאסיר־פרך הרתום למוסרות; שרק מנחיתים לך שק על הגב וכבר דומה לך שאתה נשבר, תצא נשמתך ולא תגיע אל מרומי המערך, כל פסיעה שלך – עקירת הר, קריעת־נפש, אלא שאתה מכנס שארית כוחותיך כל צעד מחדש, משנס מתניך הכאובים, מחזיק גווך השחוח באחרון המאמצים – מתעצם ועולה, עולה – – – ואחר־כך נוטל עוד שק – – ועוד שק – – וכל שק – נצח ומלואו –!?
כלום עקרתם מימיכם שקים של אשלג מערימתם – בצפרניים? בצפרניים ממש, לא דרך־מליצה אלא ממש, מאחר שוו־סווארים אסור בשימוש מטעם המשגיח ויש להצפינו? כשהשקים – מלחָם קרוש ומגובש בתוכם מרוב ימים שהם מונחים בערימה, שכךל שק – אבן־מצבה, לכל שק צורה אחרת משלו, העוויה משלו, דפוס שניתן לו לפי מקומו במערך, לזה כאילו ירך בולטת ולזה – בטן נפוחה, ולזה כאילו מעיים מרוטשות, ולזה – חטוטרת על גבו, ולזה – כל איבריו מגודלים שלא כדרך הטבע, וכולם – נציבי מלח, קפואי עווית, מפותלים, מעוקשים ומעוקלים, מגובבים לכאן ולכאן, מוציאים דופן החוצה ומורכבים אברים לימין ולשמאל, פנים ואחור, ומבליטים בליטות לכל הצדדים, ושק דבוק בשק ושק לופת שק, וכדי לעקור – יש להיצמד באצבעות עד זוב דם ונפיחת הנשמה, וכל שק כשהוא נופל על גבו של סבל מיד מטביע שם חותמו ומשקיע שם דפוס שלו – עד שנעשה הגב חבורות־חבורות, רטיות, כוויות ומכות־טריות, ומלח האשלג עוד נזרה עליהן להוסיף מכאוב על מכאוב – –
ואתם, אשכנזים, חציר־יבש, קליפת־השום, כלום אתם ראויים ליתקרא פועלים? – שמפני גערת המשגיח אתם נבהלים עד פריחת־הנשמה, שמפני מבטו של פקיד־הרשות אתם הופכים גל של עצמות, שמתייראים אתם מפני כל לבלר לבוש־שרד, מחווים קידה לפני כל שלמת־קצין, – – אתם שהנכם מפורדים במחנכם ומפוררים העדתכם, איש־איש לבדד, מתחרים אלה באלה, נהרגים על רגע של מנוחה, מתקוטטים זה עם זה על כל שק שיש לעמוס ועל כל חבית שיש לגלגל, זה אומר שלך היא וזה אומר שלך היא וכל אחד ייהרג ולא יוותר, ואפילו תעמוד העבודה בגלל כך; אתם שמתחילת העבודה אתם כבר מצפים לסיומה, שכל מעייניכם, גם בשעות שהנכם עמלים, בספר ובעתון, בפוליטיקה ובפילוסופיה ובשאר חכמות ובכל מה שהשד אינו יודע מה, אתם שהנכם מזדעזעים לכל משב רוח קלה ואין רגליכם מוצבות איתן, עמידה שלכם אינה עמידה ועבודה שלכם אינה עבודה, אתם ראויים ליתקרא פועלים? אתם לא פועלים אתם, אתם טליגנטים, טפו!"
והיה קצפו מצובר בזוויות פיו, עיניו מזרות אימים, והוא יורק וחך ושף בגרונו:
"ואפילו מלאכת־סווארות שלכם, כלום אתם עושים אותה כדבעי? כלום בקיאים אתם במסכת קשרים ויש לכם יד בתמרוני פריקה, ומנוסים אתם בתכסיסי הטענה, ומומחים אתם בפרשת גלגלות ומנופים, וחריפים אתם בסוגיית הניצוח? כלום אינכם יודעים! יורד המדלה וקשורה לו חבילה – מיד אתם עושים אסיפה באמבר ומתווכחים ומתנצחים היכן לטענה ואיך להעמידה ובאיזו דרך לגלגלה למקומה. זה נותן עצה בכאן וזה בכאן, זה מקשה קושיה ושני מביא ראייה ממקום אחר, זה מתפלפל בהלכות וזה דורש במנהגים, והעיקר – לא מגיעים לידי עמק־השווה אלא מסבבים אותה, הופכים בה והופכים בה, אוחזים בה מכל צד – והכל שלא לצורך – וסוף דבר שאין מניחים אותה במקום הנכון! ואם יש לחלוץ גוף גדול, ארגז ארוך או מכונה – מעומקו של מסדרון – אין אתם יודעים אפילו כיצד לגשת ומאיזה צד לתפוס, איך לקשור המוסרות ובאיזו נקודה להשעין – אלא שוב, עומדים ושוקלים וטרים, מחשבים חשבונות בלי קץ, ואין עצה ואבדה תושיה – והמכונה אינה נחלצת! ואם מטעינים אתם אניה בתיבות־הדר הרי יוצא האמבר חלולים־חלולים, רווחים־רווחים, והתיבות מונחות מעוקמות ומלוכסנות ומגובבות זו על גבי זו באין סדר ובאין משטר – והאמבר יכול מכיל כפליים מכפי שהטענתם!
הניחו לנו לרדת ולסוור ותראו כיצד מלאכה נעשית! תתמהו ותיפקחנה עיניכם חבורה שלנו עומדת לפרוק – וכל אחד ניצב מיד על מקומו ועל משמרתו, זה נוטל מיד שרשרת וזה – גלגל, אלה משעינים מנופים ואחרים מניחים קורות ומְרישים, שנים קושרים באגפים ושלושה מושכים בַּסֶרַח, חד־ותרי, הרף־עין וארגז של שני־טון כבר עולה למעלה, כפתור ופרח! ואין אומר ואין דברים, כולם עושים פקודה אחת כמקהלה, ואין איש פוקד; ולעולם אין שניים אוחזים אותו הכלי, ולעולם אין זה עומד במקומו של זה, ותמיד יודעים כל תחבולה מראש, וכל עצה מלכתחילה ואין עושים תנועה אחת שלא לצורך ואין משקיעים כלום כוח במקום שלא נחוץ וכולם מכוונים למעשה אחד – הכל כהצגה של התעמלות או כמשחק כדור־רגל.
לא מלומדים אנחנו כמו אתם ולא יודעי־ספר כמו אתם, לא למדנו פיסיקה ומיסיקה וכל התורות ההן – אבל – עבודה שלנו… לא עבודה כי אם שיר, נגינה על כינור. ראו איל אחד שלנו מטעין תיבות־הדר, לבדו ואין איש איתו: הוא משליך ממרחק של שבעה צעדים – וכל תיבה ננעצת במקומה, ישרה ומאוזנת, וכל תיבה מקבילה לרעותה, מוטבעת היטב בשורה, תואמת את כולן, הדוקה לחברתה, חופפת את התחתונה ממנה, והתיבות כאילו מאבדות כל משקלן בידיו, שׂחוק לו, קופסאות של גפרורים, הוא מהפכן באוויר ועושה בהן כל מיני להטים – והן נתקעות אל מקומן הנכון, ־ והכל בלי אומר ובלי דברים ורק קול פציחת הקרשים נשמע, כאילו התיבות עצמן אומרות שיר, וכהרף־עין נאכל התריסר ולא נודע כי נטען – – – זו אמנות גדולה מִנְגִינָה בכינור ודוברת ללב יותר הימנה! אבל, מה ידיעה יש לכם בזה…
וראו אותנו סלוניקאים שאנחנו עשויים אגודה אחת שאינה מתפקקת לעולם, שעומדים אנו כחומה בצורה בפני כל מי שקם עלינו, שאין מורא מלכות עלינו ולא מורא בעל־בית ולא מורא משגיח, אלא כולם מתייראים מפנינו. שאנו משיבים מלחמה שערה ואין אנחנו כופפים את הראש, שאנו יורקים בפני כל הפקידים ומעפרים עפר על הקבלנים ואין אנו חוששים לתבוע את המגיע; שאנו מתהלכים בקומה זקופה, שאין לנו דבר מלבד עבודתנו ומזונותינו ונשותינו וילדינו, שאנו, פועלים אנו!
אלא שאתם בני־זנונים, כאן בארץ כופפתם מעט גם את קומתנו, בגללכם נשחת גם אוננו, אתם עם הסתדרות שלכם ועם מנהיגים שבראשכם, או, לו ראיתם אותנו בסלוניקי… שם כל העיר נשקה על פינו, שם כפינו על ראשו של בעל־הבית שיהא הוא משתחווה אלינו, שם היתה הסתדרות שלנו – – – "
אלא שכאן ירד המדלה והפסיק קיטרוגו של מורדו שנשפך כקיתון של בוז וקילוחין של בלע וניתוזים של ריר, וקולו של המנצח התגלגל מלמעלה, פוקד ומצווה לקשור חבק ולתלותו על הקרס.
ב 🔗
בהיסח־הדעת וכלאחר־יד נכנסה “מנוּלה” לנמל; חמקה פתחו וחלפה בריכתו ונתקשרה אל צלע־הרציף. בבושת־פנים נכנסה וכמו מקבלת עליה כל אשם שיוטח בפניה. מלחיה בלויים וקציניה קרועים ורב־חובלים שלה לא תואר ולא הדר לו. קומתה מכה, ארובתה מפוייחה, דפניה מטונפים, תרניה שחוחים, זרועות מדליה קצרות וסיפונה עמוס שוורים לעיפה. לא חלקו לה כבוד בכניסתה ולא־כל־שכן שלא נתקהלו הכל להסתכל בה. באו רק מי שיש לו עסק עמה: סווארי־פריקה ופקידי רשות מן הנמוכים, אימפורטרים וסוחרים, לבלרים ושמשים ובני־לוויה למיניהם; באו כמו שבאים שמאי קבורה ללווית המת.
סווארים רקקו בהתזה ונדו לה מתוך בוז וטינה וגידפו לעומתה: “הנה היא הזונה, על משכבי כל הנמלים צעתה, זוהמת כל בתי־קלון שבכרכי הים דבקה בה!” ככפויים ואנוסים עלו על סיפונה בעצלתיים־בעצלתיים מתוך עקימת־חוטם ושאט־נפש.
היה הסיפון כולו גוש של בשר ורעי־בקר. השוורים עומדים עליו כבולים, מטילים צוֹאתם ומימיהם ורירם יורד. מעורבבים אלה באלה, ראשו של זה תחת זנבו של זה וקרניו של זה בוטשות בטנו של זה. געיותיהם ונהימתם כשל מובלים לטבח, נחרותיהם כשל מונחים על העקדה, כולם בוססים בתוך פרשם ומסתאבים בחלאה שלהם, צאוּיים ומטונפים; שור ניגף שור, שור חובט שור.
יש מהם שעמדו וראשיהם מופשלים מעל גבות כולם, תמהים הרבה ומעמידים עינים תוהות ושואלות באנשים שעל הרציף, כאילו שואלים מה ראו על כך להשיטם על פני הים כולו ולהביאם אל מדינה רחוקה וזרה, וכי כלום לא טוב היה שיבתם תוך ארצם, ריבצם במשפתיים שלהם ועבדם את אדוניהם? – אלה גילגלו על עצמם חמלה רבה כי דומים היו לנשמות אלמות שפורענות גדולה באה עליהן והן מבקשות הצלה.
יש מהם שגעו בקול דק וגעייתם דקה וממושכת וארוכה כאילו נהתה למרחקים, אל ארץ מכורתם, מרוב כלות־נפש וגעגועים וגם אלה מכמירים על עצמם רחמים רבים.
ויש מהם שנחרו ונאנקו בקול גדול והרעידו את הסיפון כולו, על תאיו ולשכותיו ועשו המון השוורים כמרקחה, נגחו על סביבותם בכל רוח, נפתלו עם מוסרותיהם, טילטלו ראשיהם לכאן ולכאן כאילו אמרו להתיר עצמם ולהחזיר הגלגל; אלה עיקשים ונפתלים שבשוורים, מצח נחושה, מוּעדים לנגוח ולבעוט ולהזיק ומסיתים למרד, ומעירים רוגזה על עצמם.
ויש שגנחו ברביצה, כאילו צירים גדולים אחזום, כאבם קשה מנשוא וצרתם עמוקה מני ים, אין להם רפואה ואין להם ישועה, כבר רואים את מלאך־המוות לפניהם ואינם יכולים להינצל, ורק הם גונחים שכך עלתה להם.
והצד השווה שבכולם, שאלה ואלה שרויים במצוקה גדולה ויד האדם הכבידה עליהם מאד ויש בלבם תרעומת גדולה כלפי העולם.
כמטילים עצמם ליורה של טינופת נכנסו סווארים והתערבבו בתוך המון השוורים. לא יצאה שעה קלה והיו כל בגדיהם מגואלים והם גופם מסואבים ומלוכלכים, רגליהם מבוססות בצואה וידיהם דבוקות סחי. השוורים מטילים צרורות צרורות של גלל הניתזות רסיסים־רסיסים על כל אבריהם. החלו מתירים את השוורים מאסוריהם, העמידו סולם שיהא משופע ויורד, מן הסיפון אל הרציף ועמדו להוביל כל שור ושור שיהא יורד בסולם.
דקים ושתקנים שבשוורים, מאלה שאינם גועים ואינם גונחים, קיבלו עליהם את הדין וירדו אחר נוהגיהם ואין פרץ ואין צווחה. אך גסים ומרדנים שבהם, אלה בעלי־גוף ובעלי־קרן, צריך היה כוח של עוג כדי לעקרם ממקומם ולהוליכם בסולם. היו שנים אוחזים בקרי שור, זה מכאן וזה מכאן ושלישי מושך בחבל העניבה ואין הם יכולים לו כי היה מבעט ומנגח, נאבק ומתקוטט, מפרכס בכל גופו ומשתולל כשתוּי, וגן כבר משוהו מן הספון – סירב לרדת בסולם, ניצב נטוע על מקומו, כרתוק במסמרות, ולא חפץ למוש, ושוב צריך היה למשוך מצד פנים ולהדוף מצד אחור, להלקות במוט ולדקור בְמַלְמָד, לצבוט נחיריו ולגלגל זנבו וסופו שהיה ממעיד רגליו בכוונה ומרביץ כל גופו על הסולם בפישוט אברים, ואם כבר רובץ – קשה הקמתו מעקירת הר, כיוון שרבוץ – רבוץ ואיננו קם, מתעקש והחלטתו איתנה ואינה ניתנת לשום עירעור. וגן כבר הקימוהו וירד לרציף – כל פסיעה שלו עולה בדמים ויש ליתן עליה את הנפש, כאילו היה אומר: “יכולתם לי – תמות נפשכם עמדי, כל פסיעה שאני עושה – מקרבת את מותכם”.
משסיימו להתיר כל השוורים שעל הסיפון והובילום זה אחר זה אל הרציף וכבר מלא כל הנמל נהמתם, שהיתה נשמעת והולכת מסופו ועד סופו – ירדו לעומקו של האמבר להעלות את השוורים משם. ופנים האמבר באותה שעה כשאול בוערה וכתופתה ערוּך, והנכנס לתוכו כאילו נכנס לגיהנום ולמלכות השטן שמושלים בה חיות־פרא ופריצי בקר מטורפים, וספק גדול היה בלבו אם יצא משם בשלום. סבוהו כל הבהמות כאילו אמר לנקום ממנו נקמת דם פצעיהם השפוך ובזיונם הנורא וחרפת נוולוּתם ומבוסתם. היו חובטים בו בצד ובירך, נוגחים באחוריו ובועטים בבטנו ונוהמים בקול גדול לעומת פניו. מזילים עליו רירם ומזים עליו רירם ומזים עליו כל צואי וטינוף. והיה הוא מיטרף לכאן ולכאן, מדדה מקצה לקצה, מיטלטל בין חיות רעות ומתחבט בין גופות־ענק. אלא מה שעמד לו לבסוף הוא המדלה, שמכיוון שירד – הטיל מבוכה במחנה השוורים והפיצם לעברים והיו הם מתבהלים מפניו כמו מפני אש ומיד מניחים טרפם וכל מחשבתם איך למצוא מפלט מאימתו.
החלו להעלות את השוורים מן האמבר לרציף. וכיצד מעלים את השור? עוקדים אותו וכורכים לו חֶבֶק של שבכה מסביב לבטנו ותולים לולאת השבכה על קרס המדלה והמדלה מעלה והנייד מעביר לרציף ושם מתירים אותו. וכל אותה מלאכה – כהעלאה לגרדום.
קשרו שור ראשון וכרכו החבק סביבו והשחילו הלולאה על הקרס. משהחל המדלה להרים וניתן השור מקרקע הסיפון, החל הוא לצווח בקולי קולות ונהם כל מיני נהימות שבעולם. כיוון שראו כל השוורים שבאמבר שמה שעשו לו נכון לכולם, עמדו אף הם והרימו קול־צעקה גדול ונורא שכל האניה נזדעזעה, נעו סיפוניה ונתפקקו כל חוליותיה. והיה בצעקה זו מחאה קשה וקובלנה גדולה כלפי סדרי העולם, שכך עולה להם לישרים ותמימים שלא עשו עוול מימיהם ושאין חטא בכפם, שעבדו באמונה ונתנו בעול צווארם – להיות מוּעלים לגרדום ומובלים לטבח. תרעומת נוקבת שבעת־הרקיעים היתה זו, העולה ומגעת עד הדום רגליו של הבורא וקוראת אותו לדין.
אלא שכל צווחתם לא היה בה כלום להניא אנשים ממעשיהם. משהגיע המדלה לגובה שתי אמות מעל לסיפון, נעצר בו כדי רגע ונגלה לכל מחזה האימים בכל ערוות־עוולתו: היה השור תלוי בין השמיים ובים הארץ, השבכה כרוכה סביב בטנו ומהדקת עד חניקה, רגליו מופשלות כלפי מטה כאילו מגששות את הקרקע שנשמטה מתחתיהן, ראשו משורבב לפנים מאין אוויר לנשימה, כל גופו הגדול מרחף, פניו מצהיבות, כולו מסואב חלאה, מרוב פחד שופך מים על ברכיו, והוא מעמיד עיניים בוהות בפני אלה שעל הרציף, כאילו היה אומר: “נתיאשתי מכם ומהעולם שלכם, אין לכם תקנה ואין לו תקנה, אם יכולים אתם כך לעשות לי וכך להציגני לראווה בקלוני, ־ כלום קלוני הוא? קלונכם! – אם יכולים אתם לעמוד ולראות במחזה זה של גילוי ערווה, של השפלת מעשי הבורא, הרי שכל עצמכם אינכם אלא החטא בהתגשמותו. לא, שום דבר לא יוכל לנקותכם עוד. לא יועליו כאן מוסר ותוכחה… אלא שאני עצמי כבר נתרציתי לגורלי ואין לי מה לעשות כאן יותר בעולם הזה, מעתה אינני אלא מצפה לאחריתי ולעולם שכולו טוב, ששם ודאי הסדרים יותר מעולים…”
אך יותר משהיה בכך גרימת פצע לגוף ומכאוב בבשר, היה בזה חילול שם שמיים בפרהסיה, חרוף מערכות האנושות, בזיון לבריאה כולה.
ולא עוד – אלא שאותו מחזה נשנה וחזר כך וכך פעמים, כמספר השוורים שהכיל האמבר. וכל שור ושור צריך היה לעבור אותם מדורי הסבל והחרפה, להיות תלוי על כבל, עירום וערייה לעין השמש ולעין כל העדה.
כך עוללו להם לשוורים כולם, אלא שבירידתם לרציף לא נמלאה סאת קלונם ולא תמה פרשת יסוריהם. כאן עמדו ובדקוּם אם ראויים הם ללכת לשחיטה. היו שני סווארים אוחזים בקרני שור, מהפכים את ראשו שיהיה פיו למעלה וקרניו למטה, והרופא תוחב אצבעותיו לתוך פיו, מעקל את לשונו, כאילו היה סוחט איזו סחבה, בולש בין שיניו ואחר פוסק עליו אם מוּתר הוא אם לאו. והגשת השור אל הבודק גם היא אינה מלאכה קלה, יש לחסמו ולהדבירו בחזקה, כי מי שור פתי ויתן ראשו לשמשי רב־טבחים?
היה שם פר אחד שאין יודע באיזו דרך נתגלגל ובא אל בין השוורים, אם על פי טעות, או מפני שסרח ובעליו שילחוהו, או בגלל שכבר תש אונו ואינו עשוי להרביע, ודומה שלא בא אלא בשביל להודיע כבודו והדרו של פר־גברא בקהל שוורים מסורסים, כאילו ללמד זכות על יצירי כפיו של הבורא כמו שיצאו מלפניו ולהטיח אשמם של בני־אדם בפניהם על שסלפו מה שברא ועשו זכר לאנדרוגינוס.
ובאמת בְּשֶלוֹ ראה כל העולם שלא זה כהרי זה, ולא מי שנברא בצלם כמי שעיקרו אותו מיד לבריאתו. מה פר שרגליו קצרות, עבות ואיתנות ראשו כבד וגדול ומוקף עטרה של תלתלים; קרניו עבות וחזקות; עיניו מצומצמות וטובעות במסיבתן, מנמנמות וזוממות; מצחו קשה כברזל; נחיריו – כל אחת כפתחו של אולם; פיו – תהום פעורה; לסתותיו – אדומות ומנופחות; פימה לו תלויה ויורדת קמטים־קמטים, גלים־גלים, כשובל של פלוסין; ערפו קצר, חציו מובלע בראשו וחציו בגבו, קו נטוי כגשר; כל גופו גוש יצוק ומפלי בשר; רוחו כבושה ומתאפקת, שתקנית ומסויימת, עצורה בציפייה והתרכזות לשעת־סיפוקה; הרי שור – רגליו דקות וגבוהות ככלונסאות, ראשו – צורת משולש הפוך, לא תואר ולא הדר; קרניו ארוכות ומפותלות, נבובות ואין בהן כוח למוטט; עינים לו גדולות ופעורות כאילו מבקשות רחמים על בעליהן; לא עורף לו ולא פימה; עצמותיו משופות ובולטות; כל גופו עשוי שיפועים־שיפועים, אפיקים וחריצים; רוחו פרוצה ופרועה, טרופה ומבוהלת, מבולבלת ונבוכה, כאילו אין להם שום אחיזה בעולם; ואין צריך לומר שאבר־זכרוּת אין לו כלל, ואם יש – הריהו נטול אשכים, מדולדל ואין אונים; וניכר מצורתו וכל הליכותיו שאינו זכר ואינו נקבה, אלא שיש בו גם מזה וגם מזה ואין לו לא מזה ולא מזה, וכל כולו – יצור־מעקשים שכל מציאותו עלי אדמות היא חרוף שם שמים.
שוורים – הוויתם עקומה ומעוותת, אבריהם וכל גופם שלא כדרך הטבע ויצריהם מסולפים. מתוך שהיו עומדים קהל גדול על הרציף, צפופים ומתחככים זה בזה – נתעורר בהם ניצוץ של תאווה שנשתבשה, ומכיוון שהם הולכי־חושך ונטולי החוש להבחין בין נקבה לזכר – החלו קופצים ובאים זה על זה כאילו אמרו לבעול מין את מינו, משכב זכר כביכול. ועם כך היו מטילים מהומה רבה בכל המחנה, כי כל פעם שאחד קופץ על רעהו – היה זה נחפש להחלץ ולהימלט על נפשו מפני הָאַנָס, וכל עדת השוורים כמרקחה.
ודא־עקא שגם הפר, מאחר שהיה שרוי שבועות אחדים בחברה רעה של כרותי־שפכה מנוונים ומעוקמים, קנה לו מידות מגונות שלהם, נדבק בתועבותיהם, ומתוך שנתחלף לו בריא במסולף – עמד גם הוא וקפץ ובא על שוורים, כשהוא מרתיח ומהביל, שטוף תאוות בשרים ועושה בהם מעשה־סדום. והשוורים נאנקים תחת עולו, סובלים בשתיקה חרפתם והתעלולים שמתעלל בהם ופצעם שותת קלון על שנתגלה בקהל־עם שנטולי כח־גברא הם ועשויים הם רק לשמש שימוש על נקבה בשעת־הדחק. – – –
כל אימת שהם עומדים ציבור גדול ומצופף וכל עוד אינם מתפרדים לחבורות קטנות – שולט בהם בולמוס של יצרים רעים ואין הם יכולים להתגבר עליהם והם נתפסים לכל מיני מעשים מגונים; אבל יש קץ גם לכך.
משסיימו הסווארים מלאכתם על האניה – ירדו למטה לרציף והכינו עצמם להובלת השוורים לבית־המטבחיים. והובלת השוורים אף היא אומנות גדולה ולא כל אדם ראוי להחזיק בה, אלא רק סווארים שמכירים הם כל הילכות הנהיגה וההובלה ושיודעים טיבם של שוורים. ואדם סתם, הדיוט, אם ינסה להוליכם, מובטח לו שהשוורים הם שינהגו בו ולא הוא בהם.
פשטו בין השוורים וכל אחד ברר לו ארבעה שיפים הם בעיניו וקשרם זה אל זה בקרניהם ובעניבות שעל צוואריהם וניצבו כל אחד בראש ארבעה שלו. אחר שקשרו כל ארבעות, החלו בצעידה לכיוון המזרח, ששם בית־המטבחיים. נוהג המוביל, אחת ידו מחזקת בחבל ואחת – במקל חובלים. המה כל הרציף ונשתקשק מקול הטפיפה של הטלפיים, ורושם התהלוכה – כתהלוכת גייסות צבא שיוצאים לקרב. תחילה צעדו כהלכה; השוורים – דומה להם שהם מובלים לְכֵּרָה גדולה ולמשתה־ערוּך והריהם מלחיתים ורצים בסך אחרי אדוניהם, והסווארים – רואים עצמם כראשי־גדודים ולבותיהם מתפעמים מגאווה. אלא שככל שנתרחקו ממקום יציאתם – כן הופרע הסדר ונכנסה אנדרלמוסיה.
במקום אחד, רביעיה מתעקשת ואינה זזה ממקומה בשום פנים ואופן, הנוהג חובט בהם בשוורים פנים ואחור, מושך בחבל ומושך והם כאילו קשרו יחד נגדו, באים רעיו לסייע בידו, דוחפים בצד ובכתף – וללא הועיל. וכל־כך למה? – שור שמאלי שברביעיה זאת, שהיה מהרהר הרבה לאן מוליכים אותו ומה אומרים לעשות זו, נתערער בו האמון, נתיישב בדעתו ואמר לשלושת רעיו: “מה אתם מניחים שיובילוכם כצאן לטיבחה, כלום אינכם רואים בחוש שהדרך הזאת מובילה לאבדון, שכל התהלוכה הזאת – אל ככר הַמַטְבֵחַ פניה; ובכן, למה נתמהמה, הבה ונתמרד. כלום יש איזה צל של תקווה שבני־אדם כוונתם טובה? בואו ונימלט על נפשותינו”. הפיסו האחרים את דעתו ואמרו לו: “נראה בך שחשדן אתה מטבע ברייתך ולא נשתייר בך קורטוב של צום־לב; ולמה לא נאמין משיש בני־אדם שכוונתם טובה? – ודאי אל הרפתות הם מובילים אותנו כדי שיעבידונו כשם שהעבידונו במכורתמו. ובכלל, כלום יש לנו ברירה לא ללכת?” – מאחר שהיה מחוּור לו לחלוטין, לאותו שור, שהלכה כדעתו ושהם מעוּורים באשליות – עמד ועיכב את הצעידה, פירכס והשתולל, משך בצווארו וטילטל ראשו, עד שהתיר את עניבתו, שילח טלפיו כאיילות ורץ בכל כוחו לעבר תחנת הרכבת. ראו השלשה שמעשיו בטוחים ותקיפים – החלו לרוץ לעבר אחר, אלא שהם היו כפותים זה לזה והיתה מרוצתם איטית והיו מהדסים זה בצד זה כפיסחים.
שוורים שברביעיה אחרת – גברה עליהם הרגשת הנכר, עמדו מלכת, פנו לכאן ולכאן, תמהו מאד ושאלו את עצמם היכן עומדות רגליהם ולאן פניהם מועדות. לא מסוברת היתה עליהם שמשה של ארץ־ישראל, האדמה שעליה הם פוסעים, קרפיפי העצים והפחם שמימינם ומשמאלם, בריכת הנמל המעלה צחנה, הגדרות של תייל ובריכות הנפט; היה הכל תמוהושמום ולא נראתה להם כל ההליכה הזאת שתכליתה אינה ברורה; נתעכבו והחליטו לא למוש ממקומם.
ברביעיה שהיתה מהלכת במאסף, פרץ ריב בין קיצוניים לפנימיים, אלה היו הולכים בראש, שוטפים במרוצתם ואילו פנימיים – היו מפגרים. החלו פנימיים מבקשים על עצמם אצל קיצוניים: “מה אתם נחפזים? לכם קל שקשורים אתם רק מצד אחד, אך אנו שהולכים ביניכם – קשה לנו להשיגכם”. לא נאותו קיצוניים לפנימיים ורק זרזום עוד יותר: “חושו, חושו, נרפים אתם!” עשו הפנימיים שביתה והרביצו עצמם על הדרך. לא הפסיקו הקיצוניים ממרוצתם וגררום אחריהם. והצעקה עולה עד לב השמים. ובינתיים – התהלוכה מתעכבת.
שור אחד – מרוב שהיה בהול ודעתו מיטרפת עליו – מעדה רגלו ונפל לתוך שוחה עמוקה, צווח משם כטובע שמבקש הצלה, וכל כמה שניסה להחלץ היו כל ניסיונותיו עולים בתוהו ועל־ידי כך עיכב כל הרביעיה שלו.
שור אחר – משכמו ומעלה, נתפכח כאילו וראה אור גדול. נתגבּה טֶפַח ממידת קומתו, עמד וקרא קריאה גדולה כנביא בעדתו: “סומים, כלום יודעים אתם להיכן רגליכםנושאות אתכם? – לשחיטה! לשחיטה, סומים שכמותכם! שערוריה נהיתה! הנשמע כזאת שיתנו שוורים צווארם לטבח באין מפגיע? נרימה ראש ונשובה!” והוא עצמו קפץ קפיצה ותוך כך קרע מוסרותיו ונס מנוסה מבוהלת.
ואם גם היו בתוך המחנה קטני־אמונה שאמרו: “מה אנו ומה כוחנו”, ואם גם היו בעלי־אשליות שאמרו: “אך טובתנו דורשים בני־אדם”, ואם גם היו כאלה חנפים שלוקקים כנף הכסוּת של מוביליהם, והיו בעלי נשמות מכוּרוֹת לעבדוּת, שפחדו מאד לנפשם והיו – שדוחים את הקץ לעתיד לבוא, והיו מחשבי חשבונות רבים ובקיאים בסטרטגיה – הרי סוף שנוכחו כולם שבאמת הם הולכים שולל בידי מאבידיהם. מתחילה פשתה התלונה במחנה, ואחר־כך גברה והלכה עד שהיתה לסופה וסערה גדולה. עזי המצח נתמרדו מיד וסחפו עמם גם את אניני הדעת והמהססים; אחזה האש בכל קצות המחנה וכל הרביעיות התקוממו על אדוניהן. וכיוון שאחז כבר הבולמוס – יצאו מצלילות הדעת והיו מרקדים כאילים ומקפצים כבני־צאן, שנסתבכו אלה באלה, נגחו, נשכו, נגפו, בעטו, הכל כשוורים מועדים שדרכם לילך ולהזיק, ונפוצו לכל עבר, אלה מתיזים צרורות תחת רגליהם, אלה נוקשים בגרוטאות ברזל, אלה מתכתשים עם כתלים, אלה מתנגחים בגדרות ומטיחים ראשיהם בעמודים ואלה כמעט טובעים בים. כמו שגעון אחז את כולם.
אלא מהיכן נפתחה הרעה? – משוורים שנהוגים היו בידי טירונים. צאו וראו מה בין וותיקים לטירונים: טירונים מובילים ודרכם מלאה פגעים; שוֹריהם מתעכבים הרבה, או מסתבכים זה בזה, או בורחים, או ניתרים; או שנכנסת בהם רוח שטות והם רצים עד שמשאירים את נוהגם מאחור, או שנכנסת בהם מרה־שחורה והם נשארים על עמדם; או שהם נוגפים באדונם עד זוב דם או שהוא נוגף בהם, בין כך וכך עומדים. אך וותיקים – נוהגים למישרים, ללא מכשול ותקלה. סוואר וותיק אוחז בחבל כספּן האוחז בהגה: מקפיד שתהא השורה ישרה, לבל יקפוץ אחדש בראש ואחר לבל ייחשל מאחור, השוורים צועדים אחריו בצעד שווה ובקצב, כאילו עושים פקודתו, אין הוא נצרך לא לכוח ידיו ולא למקלו, לא לגערת־פיו ולא לבעיטת־רגלו, אלא לרמז בלבד: הוא קורץ להם בעין שמאל – והם פונים שמאלה, בעין ימין – והם מימינים, הוא חוסמם במועל־יד – והם עומדים, הוא פוקד בהגה אחד – והם צועדים.
ומי יודע מה היה סוף אותו מעשה של מהומה ומבוכה ועירוב סדרים – אילולא הסווארים שנתאוששו ממהלומה ראשונה, עשו יד אחת כנגד הקושרים, הקיפו אותם, סתמו את הפרצות וחסמו את המבואות, הניסו את השוורים אל הים וצמצמו אותם לשטח אחד, ובדי עמל ערכו אותם שוב רביעיות־רביעיות וניצבו שוב כל אחד בראש רביעיה שלו.
חפויי ראש חזרו השוורים ללכת כשבויים אחרי אדוניהם, שוב אין דעתם מבודרת וזחוחה כבתחילה, שהיו מלחיתים ורצים, כי אם ככפואי־שד, שוב מאוסים על עצמם שכל נסיונם להרים ראש סופו היה מפח־נפש ותבוסה.
עברו את כיכר הפחמים ואחר־כך על פני בריכות־הנפט, חלפו ליד מוצא ביבי־השופכין, עשו קפנדריא על מגרשי הגרוטאות – עד שהגיעו אל שער המזרח של הנמל. שם התעכבו שוב שעה רבה עד שיבואו השוֹערים ויפתחו ובינתיים עשו השוורים אסיפה גדולה, שוב לא נתנו לבם להתמרדות אלא החלו עוד פעם במיזמוטים ומעשי־נבלה של תאוות־גסות. אחר באו השוערים ופתחו את השער וכל העדר עבר בַּקָרָתָם. משם ירדה הדרך אל בית המטבחיים.
ודווקא עתה, כשהלכו והתקרבו אל בית־המוות שלהם – היתה מרוצתם יפה כל־כך, קצובה וסדורה וישרה, שיש ידיים לשער שנשתכח מלבם כל עיקר שלטבח הם מובלים.
ג 🔗
היתה הדממה פרושה. החמה עומדת כבר באמצע הרקיע ולהקות־להקות של שחפים מנתרות ומרצדות על פני המים. בריכתו של הנמל עשוייה קשקשים־קשקשים של כסף, ריקועים־ריקועים רדודים וקמוטים והחמה מנתזת עליהם.
בפיתחו של הנמל עלתה ובאה ספינה קטנה של עץ, מוּטה על צד, מקרטעת כפיסח שמגשש למצוא כותל לסמוך ידו עליו, וגוש שחור של אדם על סיפונה.
מיד לכניסתה דמם כל הנמל ונתעטף בשתיקה, כאילו היו מובילים בר־מינן לקבורה. הסווארים כולם הפסיקו מעבודתם, התכנסו אל שפת הרציף וליווּ בעיניהם תנועותיה. ככל שנתקרבה – גברה האימה בחלל, אפשר דומה היה שאוב עולה מן הים. כעין צמרמורת חלפה וריתקה את הכל למקומם. החמה כביכול דום והעולם הרטיט, רָגע ונתאלם.
יותר שנתקרבה ונראו שרטוטיה ברורים – יותר החזיקה הבעתה את כולם. על הסיפון היו גבובים ודחוסים זה על זה בלי שייר של ריווח, הרבה אנשים ונשים ותינוקות. אין מֵחֶלְקַת הסיפון נראה ולא כלום והתרנים והדפנות מכוסים אדם, כאילו ירד הארבה. מהם שכובים כמו ניטלה מהם רוח חיים, מהם אוחזים ביתדות ובחבלים ומתחזקים שלא ליפול אל הים, מהם תלויים בתרנים ומהם ישובים ולפותים זה אצל זה, וכולם מכוונים פניהם כנגד החוף. בלויי־סחבות וחבושי מטליות ממוּהות. אשה חולצת שד צומקת לתינוק נפוח שלה, זקן תומך בקטן והחוּר עומד עירום, מזוהם ומגודל שיער. כמו ניטל מהם הדיבר ועיניהם מקובעות בנקודה אחת. עטופי רעב ומעולפים בצמא, כבר אין בהם כוח להחזיק מה או לדבר דבר. עלו מבור צלמוות ומארץ רפאים. אימה גדולה וחשכה יורדת עמהם.
כבר עמדו לסמוך עצמם אל הרציף – באו פקידי רשות וציווּ עליהם לחזור, שיצאה גזירה מלפני השליט לשלחם חזרה אל הים. עמדו כולם על רגליהם כאילו נכנסה רוח חיים בגוועים, הכווינו פניהם לעומת הניצבים על החוף ופתחו קול אחד ב"התקווה". אותה שעה נזדעזע העולם ת"ק על ת"ק פרסה. היה קולם הולך מסוף העולם ועד סופו, מרעיד ואיננו נח.
סווארים שעל הרציף קפאו על מקומם. נָשְתָה כל גבורתם. השפילו עיניהם לארץ והתענו במצוקות בזיונם. מאסו בעצמם ונקטו בנפשם. פנו איש לעברו לבל יראו אלה בחרפת אלה. רק ניוולו איש את עצמו.
נסתתרה מהם חמה ואפפום אפילה וצלמוות.
לשעות – חזרה בה מלכות והלכה והחזירה הספינה. העמידה עליה שוטרים ונוגשים להעלות האנשים אל החוף. היו מעלים אותם בבעיטות ובחבטות, בצליפות שוטים ובחרפות ובמהלומות והתעללו בהם בכל מיני מעשי אכזריות, להודיע נחת זרועה של רישעה. נגשוּ בחולים והיכו בכושלים והריצו את התינוקות וחבלו בנשים, וזקנים שכרעו לנשק את אדמת הקודש – דרסום.
קשים היו יסורי אותה שעה מיסורי אלפיים שנות גולה ושקולים כנגד קידוש השם. יצתה בת־קול והיתה מנהמת: “אוי לבנים שכך חֲזרתָם לשולחן אביהם, טוב שלא היו נולדים כלל משנולדו והגיעו לשעה הזאת”.
ערכום השוטרים רביעות־רביעיות ובראש כל רביעיה ניצב השוטר לנהוג בהם. עמסו צרורותיהם על שכמיהם ונטלו מקלותיהם בידיהם. זקן בבלוייו ובחור בעירומיו ואשה שמלתה קרועה ותינוקה על זרועה. גם פיסח גם עיוור בהם. צעדו כשבויים אחר רודיהם. ולא היו יודעים אם חוזרים הם לבית מולדתם או שעורכים הם גלות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות