א. בוקר    🔗

כמו אגם, מונח הים, שטוּח ורדוּד. הגלים מחליקים בו כדגים קטנים. נצטבּע גוון כעין הורוד, מן השמש שמשופלת במזרח. ריח מלוח, כעין ריח הגפרית או היוד מתנדף מן האצות השרוכות על החוף קשתות־קשתות ומציירות את גבול הגלים. נטולות צבע וחסרות צורה הן מתגוללות ללא־חפץ, שרועות כעשבים נבולים־מהוהים. כמו מטליות ישנות־משומשות. שבבים של עץ מעורבבים בתוכן, ואיזה קנקן של פח וסל־נצרים קרוע, מונחים באין־כוח על שיכבתן – ממה שגרף הים במשך הלילה. זוהי פריסת שלום מספינות המשליכות אשפתן בלב ימים.

גל שנתלש, מעשה־שובבות, זחל על החול ונטל עמו שייר מפליטת־הים חזרה אל המצולה הגדולה. חטף – וחזר אל שלוותו. טור של אבני כורכר נחשף במשך הלילה על־ידי חלוצי־הגלים והריהו זקור קמעה מעל פני החול, חציו משוקע, חציו מגולה, הרי זה אותו טור הטמון לחלוטין בעבי החול בירחי הקייץ. הדוגית רחבת היכרתיים משייטת לה בנחת במיצר שבין השנונית ובין מצוף־הדלעת. שיח אשלים צהוב־מראה ומעונה־רוחות שעמד עמידה של נס, נחרד פתאום מתזזית קלה שבאה ביעף מן המזרח, רישרשה בפליטת בדיו החררים ופרחה־לה אל מרחבי הים, לעבר אותה חשרת עבים גבובת אפור־על־גבי־אפור שהחלה מקדירה שוב את האופק. אלף פנים כעוסות ואלף פנים רצוּיות לו, לים. יש שהוא קודר כעופרת, כאילו הוא יוֹרה של נתך כבד ובשורות רעות צפונות במעמקיו; יש שהוא מתנשם כחיה, נשימות עמוקות ורחבות וזממוֹ אין יודע; יש שהוא עשוי כעין ריקועים־ריקועים של פלדה ומשחק בציחצוח חרבות עם קרני־אור; יש שהוא משיט על פניו אלפי דוגיות של קצף כלהקות־להקות של שחפים, מפתה וקורץ בעין ידידות ופורש חרמים לצוּדך; יש שהוא פורענות כולו; טירוף־אימים, שגעון בלהות, שואג ונובח, מקיא כל בני־מעיו ומרתיח מצולות כאומר להרוס אל היבשת ולגרסה במלתעותיו. ויש שהוא מונח אפרקדן ונהנה מחומה של השמש, או שוכב מתנמנם תחת צעיפי ערפל; או סרוח חיווריין כחוֹלה אומלל, שכיב מרע; או שמהפך הוא בפעירות גלים זקופים־לטפניים. או יש שהוא משחק להנאתו משחקים אין־ספור: בתחרויות גלים, בקירקוש צדפים, בהתגרות־לצון בסלעים ומצוקים, במחבואי־קצף, בריצוד זהרורים ובקריצות עיניים. יש שהוא חומד לו שיפורי־אגדות: מעלה סירניות נאוות־גו ממעמקי מצולה כחולה; או מפתה נחילים של דגים לחוּל בסתר סלע ירוק־סוּת; או נעשה אספקלריה שקופה המשקפת תחתיות מלאות יצורי־רז וברייות מסתוריות. יש שהוא כמרחב־שדה ללא־גבול העשוי חלקות־חלקות, אזורים־אזורים, כחולים וירוקים, ואפורים, ושחורים, ואי־שם – בקצה־ארץ נגלית־לך תחזית־פלא, כשמבין עבים פולשת־לה אלומת קרני־אור ומאירה חלקת־ים בודדת באור קסמים, צבע שלהבת ירוקה או יער ארנים עבות מוּגה באור השקיעה… אלף פנים ואלף גוונים לו לים.

מבלי דעת, יום אחר יום, נמהלת הוויתו לתוך הוויתך. לסוף שנים אתה מוצא את דמך מסוך בנסך־איוואים, במין ארס, שאין אתה עשוי כבר ליפטר ממנו.

לעת בוקר, מתנשם וזורם בחזה הריח המלוח, הקר, החורפי, של אצות־הים, ומתערב עמו ריחם של שלשלאות־ברזל כבדות־חוליות, משוחות בשמן־סיכה, של עבותים־לחים קלועי־שבע שאכלם רקב, וריח לחלוחית־החול, והריח של שיחי לענה, זרועים פה ושם על הגבעות.

זהו ריחה של בית־חרס.

 

ב. ליל חורף    🔗

בלילה פרעה הרוח ביריעות האהלים, יתדות נעקרו ותרנים התמוטטו. דרי האהלים אנוסים היו להימלט אל סככת הפח, חוטפים את פליטת המצעים הרטובים וחוצים דחופים ומבוהלים את נחשול הסער והמטר. והים למטה הוֹלם אל חזה הגבעה, סואן ונובח ושואג.

והסככה – כספינה טרופה. ילל חתולים וייבבת גורי כלבים. אי שם בשיפולי הגג מכה איזה פח שנתלש מחיבורו ונאחז בנס, והוא מפרפר ומרועע ומרעים בקול חרדות. המטר – דומה שהוא מנקב את הגג ככברה ועוד מעט יותך פנימה. חטופי־צינה ואחוזי רעד ורטובים, כמשויים מן הנהר, מגששים איל־שהוא באפילה, מורידים רשת רטובה מאחת הכלונסאות ושוטחים אותה על הרצפה המהוּמרת, פורשים עליה מצע כלשהו ומתמתחים עליו זה בצד זה, מתלבטים בין גב לבין ירך לחמם מעט את היצוע –

ואז – אחר בליל דין־ודברים ארוך בשאלות שונות הקשורות בהטבת־המשכב ובקביעת הגבולות בין איש לרעהו, אחר שימצאו הכל, לסוף נסיונות רבים, את הצורה הנוחה למירבץ הגוף, כך שיהא חופף בדיוק את המכתשים והבליטות של היצוע – יישמע פתאום קולו של מאן־דהוא המתאמץ לגבור על רעש האיתנים ומבקיע לו דרך באפילה: ־ “ומה, וכי לא אמרתי שיש להציב את האהלים בביקעה למטה?” “היכן למטה?” – יענה קול לעומתו – “הרי למטה היו זירמי המים סוחפים את הכל!” ואדמוני, שאין דעתו נוחה מכל ענין ההרפתקה של בית־חרס ימצא שעת־כושר לעקוץ את כל חסידיו השוטים של מקום התישבות זה ויענה – “מה אתם מתווכחים על למטה ולמעלה, היכן כאן מטה והיכן מעלה? כל מה שהיום ביקעה – מחר הוא תל ומה שהיום רכס – מחר מכתש! איזו טופוגרפיה יש לך במקום הזה, שהרוח בו הופכתו יום יום ומסיעה גבעות ממקום למקום ודשה ולשה אותן כרצונה! תשכים מחר – ואין למטה!” – “יודעים אנו כי אוהב אתה את הבוץ, אדמוני, אין אתה צריך להכריז על כך!” – תענה סונקה ממעמקי כסותה. ואבשלום, שכל שיחה מעין זו אינה לפי רוחו ואין דעתו סובלת שכל הדיוט נכנס לתחום עניינים שרק הוא בקי בהם, אותם העניינים שבכלל הם מוקצים מחמת זהירות ולא לכל פלוני־אלמוני להביע דעה בהם, פוסק בקול תקיף ומהסה: “את האהלים הציבו במקום שהציבו מבחינת בטחון, ואין כל מקום לוויכוח” וחסל. מכיוון שכך – הרי מוכרחת להשתרר שתיקה לרגעים מספר, שבתחומה מהרהר אדמוני במר ליבו: השחצנות הזאת של אנשי־הבטחון! אפשר לחשוב שאיזו תורת־סתרים מסורה להם למשמרת קודש. הכת המסוגרת! כי גם לו יש תביעות מסויימות בעניינים אלה ודעות אחרות לחלוטין מדעתו של אבשלום. לא הכל נעשה. אפשר היה לעשות הרבה יותר. והחמיצו הזדמנויות רבות. ובכלל – אין קושרים יחסים עם הכפר… והוא עצמו – אין הוא כלל מן האחרונים למבינוּת בענייני הערבים והליכותיהם. לאה’לה הטבחית – גם היא אין תנומה לעיניה, ודאגת יום המחרת מהפכת אותה מצד אל צד על גבי היצוע הקשה עד שהיא מוצאת שאפשר כבר להפסיק את השתיקה ופועה בקולה החתלתולי – “ואתם יודעים שלא יהיה מה לאכול מחר? הכל נרטב בגשם ומתמסמס עתה בחוץ!” – “אז רוצי להציל!” – “אל תתלוצץ, מחר תצעק שאי אפשר לצאת רעבים לעבודה” – “באמת? מה את אומרת?” – “באמת, מה יהיה עמנואל?” – פונה לאה’לה לאישיות המוסמכת ביתר תכליתיות, שכן בין הלם־רוח ונחשול מאר מתקרב בינתיים הבוקר. ועמנואל שזה עתה הצליח להתנמנם קמעה, כבוש בתוך שקערורית שבריבדי הרשת, עונה במילמול בלתי ברור – “יהיה בסדר, יהיה בסדר…” והוא מבקש לחטוף מחצית השעה תנומה, לפחות מחצית השעה במהומה הזאת.

ושם בפינה – נלחצים אל סוואר של אדנים, ברקה ואדמוני, ומחליפים דברים קשים. אדמוני איננו תופס איך אפשר לקרוא לעסק המזופת הזה, לחול המסוכרר ללא־לשד, לשטחים הזרועים חרס ואבן, לתילי הערבות השוממים ללא צמח – איך אפשר לקרוא לכל זה התישבות. ואין אדמוני יחידי שמחזיק בדעה זו. למן היום הראשון של בית־חרס, מחלקו הכל לחסידים ולמתנגדים. חסידים היו כל אלה שכיוונו את פניהם וליבותיהם למערב, כל אלה שהשקיפו מראש הגבעה וראו לנגד עיניהם את פרסת הסלעים המוטלת בתוך איזור הגלים, מזוקרת ואיתנה, ואת לשון הצוקים החורגת ימה, וראו את המפרץ שבינתיים והנה הוא טוב. הגלים בתחומיו מודברים ומושבחים, קרקעיתו מוצקה ובלתי־נודדת ומיזחי מגן ומסתור לו, מעדן בטוח לדוגיות ולאַרבוֹת. מתנגדים היו כל הרבים שטעמו של ים וצפונותיו ומידותיו לא ידעו ולא חשו; אלה מהם שניחוח של קרקע היה מרטט בנחיריהם עוד מימים קדומים; אלה היו מתהלכים במקום כבארץ־גזירה וכל הוויתו לא מסוברת ולא נראית להם מלכתחילה ובדיעבד. היו מתהלכים נזופים וכעוסים על כל העולם. מעקמים חוטם וסופקים כפיים ונדים בראש: איזה מקח טעות! איזה מקח טעות! איך מניחים עצמם להונאה שכזו! היכן כאן התישבות, היכן? מה, מה יש פה לעשות, לך והטבע עצמך בים! טוב – דייג. אבל בינינו לבין עצמנו הרי זה שחוק ילדים. הלא מזה בלבד אי אפשר לחיות! אלה שחמדת־נוף אבו למצוא במקום התיישבות, שילומים לשנןות־רזון בפרוורי עיר צחיחי־חומהוכביש – ראו את החולות הקרחים ונכזבו כּיזבון חרוץ; ואלה שקיוו לבוא אל המנוחה ואל הנחלה – ראו והנה לא מנוחה ולא נחלה. מנוחה אין בשל המיית־התמיד של הים ושריקת הרוחות ונחשולי החול המשייפים את העצמות, והנחלה – חזון למועד רחוק!

אדמוני – ברור מאליו שהוא מן המתנגדים. הרי יסודו מעפר. כל עצמו – רגב מרגבי האדמה. זה גופו הגלמי, הגוּצי, ואלה פניו הגדולים, לא־לוּטשו, דומה לא נשלמה מלאכתם, ורגליו הקשתיות הקצרות וידיו השריריות, השעירות, וקולו המעובה, המתקשה בהגיית ההברות; הוא שלידתו וטיפוחו אי־שם בגליל, בבית־חמר שחוח שריצפתו טיט וזרועה חריונות ושיירי־מאכלים שהתרנגולות הערביות עושות בחדריו כבתוך שלהן, שהרפת סמוכה לו כתף אל כתף, ששובך יונים עומד בתוך חצרו, שחומת אבנים לו סביב. שם במקום שיש שטחים נרחבים של אדמה שחורה, דשנה, מבוזלת, עטורים הרים מכל צד, והוא, עודו נער, צועד על רגביהם צעדים כבדים, בוטחים, מאחרי מחרשה רתומה לפרדים; שם במקום שפרושות ערוגות התלתן הירוק, העסיסי, הבוסס מתחת למגפיים, במקום שצל הרים פורש בשעות בין ערביים צלוּלוֹת ועגוּמוֹת ובצהריים זורחים שדות חרצית צהובים. ברוח מתאפקת ציפה אדמוני ליום בו ישיב גלגל העתים את חסד נעוריו ויהא מהלך על שדות נרחבים, של הקבוצה, בתום יום חריש, וסוקר את השטח סביב־סביב, אם נבטה השעורה ואם לא גאו עשבי־הבר, ואם כבר אפשר לשדד, ואם אין צורך לזרוע מילואים, ואחר ארוחת־הערב יהא מאחר שבת ליד השולחן בחדר־האורל, עם עובדי הפלחה ומוסר דעתו על סידור העבודה של מחר… ועתה –

“נו, תגיד, ברקה – זהו מקום להתישבות, אנחנו חממוֹרים אם נשארים אנחנו פה עוד יום אחר!” – “מה שייך? והשטחים שמצפון?” – מנסה ברקה לשכנע בנימוק השגור על הכל, שהוא עצמו אינו משוכנע בו ביותר. “אבל אין הם שלך, מבין? אין הם שלך ולא יהיו שלך לעולם” – קורא אדמוני חמס על אשליות שמשלים את כל הקבוצה בהן, “מה יש כאן להתווכח” – פוקעת סבלנותו של ברקה – “כיוון שבאנו הנה, באנו, ואין מקום לשום ויכוחים!” ובו ברגע מזדעזעת הסככה מחתף־רוח שהיכה על גפה הדרומי והרעיש את מערכות הפח, ומיד לכך מרעים רעם אימתני ומיד – נתך חדש של מטר. וכיוון שכך – סרה תנומה ורחקה שינה, ופורצת שירה להתחרות עם רעש האיתנים –

וחוזר וחוזר. ומשמשתתקת קצת הרוח בחוץ והמטר פוסק כדי נופש מעט, וכבר אין טעם לשאוג בקול תרועות, מציעה נעמי לשיר שירים שקטים. וכיוון שפותחים בפרשה של שירים שקטים – הרי אין לדבר סוף, כי הרי יש שיר שיש לו בן־זוג וזה יש לו תאוֹם, וזה יש לו “הבא מיד אחריו”, וזה – “מזכיר כל כך, איזה הוא מזכיר?” ויש סמיכות שירים מִטֶבע, ויש בני־משפחה ע"פ יוחסין, ויש בני מחלקה עוד מימים ראשונים של התנועה, ואם כבר פתחנו בשרשרת, מדוע נקפח חוליות שלה, ומכיוון שבאים לרעות בשדות הקלאסיים הרי מרובות הנעימות עד אין ספור…

שככה הסערה, ועם הנעימות מרחפות באופל הסככה רוחות קלילות ונושאות בכנפיהן ניחוח זכרונות דק כשל פרחי הסיגליות אחר הגשם – – בשעה כזו אפילו ברקה מתרכך ומתפייס עם העולם ומקשיב חרש, ואדמוני סולח לקבוצה את כל חטאותיה ורוחש טוב, ואבשלום אינו פורש מחמת יהירות או זהירות ונעמי מהרהרת ששעה כזאת שקולה כנגד חיים שלמים –

מבעד לפירצות ולנקבי־הגג מבקיעים קווים חווריינים של אור־שחר. על־יד על יד מתחוור חללה של הסככה, כמו מצועם בארג־קורים דק. בוקר עגום שלאחר ההפיכה. חזות לה, לסככה, כלמאורת פילטים או לפונדק של שודדים. הרשתות תלואות ויורדות מסכים־מסכים, וילאות־וילאות, קלושות וצפופות, ומצעיפות על מדורים אפלים בהם רוחשים רוחות ולילין; מצופי הדלעת מבליחים בבוהקם הצהוב כגולגלות של מתים; כפוּפוֹ הנצרים הקשורות על ווים בקרנות – הן כציקלונות של ציידים; העגנים המוטלים על הקרקע זה בצד זה – ככלי משחית וחבלה, והחכות המשולשלות בפיפין של סיבי־חוטים – הן כמכשירים מיסתוריים; והמשוטים – האין הם מירדוֹת לשים עליהן ציד־אדם ולהטילו אל תוך הכּיבשן? ריחות של טרף מרחפים בחלל סככת־הדייגים. אוויר טחוב ועבש עולה מן הרשתות הלחות. –

קרעי־עבים עכורים נסרחים על פני השמיים. גלים גאיוניים, ירוקים, זקופי־קומה ויהירי צוואר ניסעים על פני הים. פרסת הסלעים טבועה מתחתם ורק חלקת־חזה מתגלית מתוך המים. הגבעה שדודה כשדה־קרב לאחר המערכה. המיטות מבצבצות מבעד לקרעי יריעות האהלים; בגדים וכבסים מתגוללים בחול, המרכולת מאהל־המטבח מושלכת ספוגת־מים; איזה דרך הגיעה לכאן גם יריעת מיפרש וכיסתה על כסא מהופך, האבנים שנחשפו בשביל הבניין – נקברו תחת גלים של חול –

“זו שעה יפה להטלת רשת” – אומר ברקה לאחר שבחן את מזג־הים בעין של בקי. – “אין לך מזג נאה מזה לציד הטריטה הגדולה, שכן לאחר הסערה מקבץ העכרור את הדגים אל החוף”. כיוון שכך – יורדת החבורה וגוררת סירה משיפולי הגבעה אל הים, זה מטה כתף אל עגבה ימנית וזה אל עגבה שמאלית ושניים בשיפוליים וברקה נותן גבו אל ראש החרטומית, והשידרה כבר חורקת על החול ושורקת על המדפים וכבר הדוגית במים, עולה ויורדת, מקפצת בין גל לגל, יוצאת מאיזור המפרץ ומשייטת מתונות במרחב.

 

ג. אבנים בחול    🔗

היה יוצא איציק בבוקר ונוטל עמו מעדר ומכוש וכילף והולך לאן שהולך על־פי חוש כביכול, תוקע את הכילף בחול, כמציב סימן־חזקה ופותח חפוּרה לחשיפת אבנים לבניין. גורף את החול הגס בחוג רחב לצדדים, ומעמיק בחול הדק וכורה צוּרת חרוּט עד שמגיע אל האבנים. תוקע את הכילף ברווח שבין אבן לאבן וחולץ אחת אחר אחת. אחר־כך עוד נובר באצבעותיו ובודק היטב כל חולייתו של הבור ומוצא בה אסימונים שחוקים ואברי־פסלים ושוברי כדים וחספים. החמה מקפחת לו על ראשו וערבת־החול מנצנצת בברק אלגביש ומסנוורת עינים, רוח קלה מנשבת מן הים ומשרה עצלות באברי הגוף. צריך לדעת לעבוד – מהרהר לו איציק תוך יגיעתו, הרהורים מסורבלים – לא כל אחד יודע. אלה חבורה של דייגים למשל, אין להם תקנה עולמית. כיוון שנתרגלו לחיים של הפקר, לצוענות – הריהם כעגלות סוררות וצוואריהם מסהרבים לעול. תעמיד פה אחד מהם לחפור מחילות – לא יעשה כלום! אחד מאלה יקום ממיטתו כשהחמה כבר מלהטת ברקיע, יבוא וידגדג מעט את החול במעדר, כעשר או חמש־עשרה דקות ראשונות – ואחר כך ישב להינפש, ואחרי־כך יסור אל המטבח לשאול מה השעה ויהיה משחק עם הבחורות שעה או שעתיים עד שייזכר שיש איזו עבודה שמצפה לו, אז ישוב לחפרפר להנאתו עוד דקות מספר וימצא שעניין קשה הוא, ויהא מגרד פדחתו ומדיין עם עצמו על אמצאות שעשוּיות להקל על העבודה, כדי לא לעבוד כ"חורנים", ומאחר שלא יימצא לו וקשה יהיה לו להבליג על געגועיו, יסור, ככה, אל סככת הדייגים רק כדי לשאול איזו שאלה, וכיוון שייכנס לשיחה, כבר לא יוכל ליפטר בלא־כלום וישב ישיבה ארעית על־יד אורגות הרשתות ויתבדח עמהן, ואחר שעה יקפוץ פתאום בבהלה ויחוש אל כליו, אבל עד שלא יחזיק במעדר – כבר תגיע עת צהריים… ובצהריים – הרי לכל הדעות צריך לחטוף שעה של שינה – עד שייחרד ממיטתו כשיעירוהו; ואחר הצהריים יהיה כבר נתון ראשו ורובו בהכנה נפשית להפלגת־לילה ומתוך פיזור־דעת יהיה נפנה לכאן ולכאן – וכך יצא היום כולו. זהו עם של דייגים. כמו הבּדוּאים הטהורים החיים על הצאן ועל החרב ובזים בנפשם לכל עבודת־אדמה – כן הדייגים החיים על ציד־הים ומזלזלים בכל מלאכה אחרת. אבל הכל תלוי ברצון הטוב. הנה יראו הכל איך הוא, איציק, אסף ציבור גדול של אבנים, כדי בניית כותל שלם. וכל זה בחצי־יום. אילו היו שוקדים הכל על ענייני בית־חרס כשם ששוקד הוא על מלאכתו – היו פני הדברים אחרת. הנה אפילו את השטח שמצפון אפשר היה לרכוש. כי הוא, איציק עצמו, שמע מפי מחמוּד בהיותו בשבּת בכפר, שאילו היו מציעים כך וכך בשביל דונם – לא היו מתעקשים הרבה, וכשהלך אתמול אצל ג’אבר לשכור גמלים, רמז לו גם זה כי יש כאלה הרוצים להיפּטר מנחלאותיהם ולעקור מן הכפר. אבל אבשלום מבלה רוב ימיו במושבה, בעניינים שאיש אינו שואל מה טיבם, ואחרים עסוקים כל אחד בשלו, והוא עצמו – לא הוא איש שיפתח פּה באסיפה או בישיבת מזכירות. ובכן הכל עומד על שמריו. וכך מתנוונים מחוסר מעש ונתפסים להרגלים של בטלה. הנה ציבור אבנים גדול שכזה. יבואו ויראו וישתוממו. נפלאות אפשר לעשות באבנים אלה. בתים שייבנו בבית־חרס, היכלות צריכים הם להיות. בתי־מידות עם עמודים וכותרות משוקדות ואולמים מרווחים, בסגנון קדום. וברבות הימים יבנה גם הוא לעצמו ארמון בזעיר־אנפין, עשוי אבני־גזית, שיש וגרעינית, תוכו רצוף אבנים מגוונות, רצפתו – תשבּץ של פסיפס, תקרתו גבישים שקופים ומקצועותיו ישובצו טורים של צדפים צבעוניים. וכשיעמוד הארמון על תילו והוא לבדו שוכן בו בבדידותו המזהירה, יוכל אז ערב אחד לומר לחוה כבדרך־אגב – “הרוצה את לראות את ארמוני?” וחוה לא תסרב, תלך עמו ותיכנס לדבירו. ושם – בתוך החדר המבהיק בהוד משוייש – יוציא לפניה את מכמניו – משכית מטבעות עתיקות ואבני־חן וחפצים יקרי־ערך, מאלה שצבר בחפירותיו, ימנה לפניה אחת לאחת ויכביר מלים בזהותה ובשיבחה של כל אחת, וחוה תשתומם למראה עיניה ותשאל על כל אבן בקיר ועל כל מטבע, ומכאן לכאן, מצתחוק לצחוק, הוא לופתה בזרועותיו ומבטיח לה הררי־הררים וחדרי חדרים וכבר היא שלו…

מה זה מוצא איציק בתוך המחפורת? איזה קימור עפרורי ופחוּס מתלבט מתוך החול, איצטמוכה של כד חרס? לא, גולגולת־אדם היא! ממש! גורד איציק את החול מעל העצם עד שהיא מתערטלת כולה ומבהיקה בצוהבה השחוּק, מפוררת מיושן וצחוק־שטן בשיניה החורקות. הנה כל חלקיה החטובים, עצמות הקדקוד הקרחות ועצמות הפנים המשוּפוֹת והלסתות והסנטר. אכן אל קברות אנחנו יושבים.

ועוד בו בלילה, בשעה השניה לאחר־חצות, לאחר שחזרו הדייגים מן הים וערכו כּרה גדולה, כשכל המחנה ישן והאהלים הלבנים מתענים תחת אימי חשכה וצלמוות, והסככה הגדולה מתפלצת מבלהות שדים ורוחות, והים מרטן ככלב רע במאורתו – יוצאת החבורה כולה כמשלחת מלאכי חבלה, ואיציק בראשה – דמות עוטה לובן מכף רגל ועד צוואר, וגולגולת צהובה וחורקת־שן מבצבצת בראשה – וצועדת אל פתח אהלה של לאה’לה. ונפשלת יריעת הפתח ופתאום נופל אור פנס על הדמות וגלגלתה, ואז־שוד ושבר־נחרדת לאה’לה מ/שנתה ועוד טרם נעורה – היא קופצת בקול פחדים איום ונורא שמקי9ם את כל המחנה על רגליו, ובורחת על נפשה, רק כותנתה על בשרה, אל מרחבי החולות הקרים, אל החשכה, ורק יללתה נשמעת מרחוק…

 

ד. הביקתה    🔗

צברו אבנים וּסתתוּן והניחוּן אריח על גבי אריח, עד שקמה ועמדה בין תלוליות החול הנודדות ביקתה מבוּצרת שמטבח שוכּן בה, וסמכו אליה צריך של פחים ג' על ד' והעמידו בו שלושה שולחנות ארוכים ועירומים ופקי ברכיים, וגלמי ספסלים ארוכים של קורה על לוחותיים – ויהי חדר אוכל. ביום שרב ושרקיה, כשסילונות־סילונות של חול נגררות על פני הארץ בשורות ארוכות ומקבילות מצפון מזרח אל דרום־מערב, והרוח מעיפתן בחלל עד שברד גרגרים צהובים וגסים ממלא את כולו ומנקב את הגוף נקבים־נקבים, ועושה את בדלי האזניים ככברה, וסותם את נחירי האף ומצליף על העורף בלי־רחם – הימלט אז על נפשך אל קן מבטחים זה. סגור את דלת הפח מאחוריך בדפיקה חזקה שמרתיעה את המזוזות – יתחולל לו החול בחוץ כאשר יתחולל. פה אתה מפליש קומתך היישר אל חדר המבשלות וטוחב חוטם לאילפס זה ולקדירה זו, מריח כאן וטועם מכאן עד שלא נותנת עליך שושנה בקולה: “הסתלק מכאן” או “עוף מכאן! חת־שתים” – וגן אז אין הדבר נורא כל־כך, וסגולות בדוקות נגד תוקפנותה של שושנה יש ויש, אם רק מעט נופת על לשונך ומנעמים על שפתותיך. “יש לך משהו לאכול, שושנה?” – תשאל כמי שאינו־יודע־לשאול וכמי שנפשו דחוקה עליו מאד והוא זקוק למרפּא־מעט, לרחמים של אחות־אוהבת, סועדת לב גבר שנפשו עייפה מצייד. ואז תתפייס דעתה של שושנה ורק מחמת של שייר של אהבה־עצמית ושמינית של כבוד־עצמי עוד תחזיק רגע במעלות קולה הקודם ותאמר בתורף שקהה עוּקצו: “שב ליד השולחן ואל תסתובב בין הקדירות” – ואז כבר תנוח דעתך לחלוטין, ואתה כילד־חמד לכל דבר, טוב ומתוק ועושה רצון דודותיו, יושב לו בנימוס ליד השולחן עד שמגישה לך שושנה צלחת עם דייסת־גריסים בלולה בסיבי־בשר משומר וספוגת רוטב מטוגן. “אכול ושתוק ובלבד שלא תבלבל לי את המוח”. ולא זו בלבד, אלא שתשב לצלעך ותהא מסיחה עמך שעה קלה שיחה של מה בכך. “כמה הבאתם בלילה?” “א, לא כלום. רק כמה מוּליוֹת וסַלָלִים מספר. הרשת נקרעה”. “תמיד נקרעת לכם הרשת, מדוע הערבים מביאים כּפוּפוֹת מלאות? ראיתי היום את קאמל נושא סל קיפּוֹנים גדולים, יפים, תאווה למראה. אתם, בטלנים אתם, בחיי!” וטופחת לך על כתפך ממנה והלאה. “חכי־חכי יה־חביבתי, עוד תראי מי יביא יותר, אנחנו או המסכנים ההם. יש עכשו שיטה כזאת שלעומתה כל השיטות הפריהיסטוריות של הערבים, שבּוּשה לבני אדם מודרניים לאחוז בהן – שחוק ילדים. שיטה – ישר מנורבגיה. טוֹן דגים בציד־רשת אחד!” “נראה אתכם כבר!” – תפגיע בך שושנה בקולה העבה ותזקור לנגד עיניך שתי כפות ידיה בתבענות חצופה. – “אני תמיד אומרת: כל זמן שאין בחורות בדייג – לא יצודו דגים בבית־חרס” – תוסיף משפט תפל שכבר נותר בלי ליח. “אדרבא, אדרבא, מדוע לא? איתפדלי! מצפּים לכן!” – ואז תזדרז שושנה אל הכיריים להיטיב את האש. ואם תארך ארוחתך עוד – תופיע ודאי גם לאה’לה מן המטבח, תתרפק על כתפך ותשאל בקול מתפנק: “מה לבשל לכם לע־רב?” “ביציה עם נקניק!” – תענה לה פשוטו כמשמעו. “אבל אין בי־צים!” – תשיב לאה’לה מתוך חסידות כנה וצער אמהות. וסכנה יש שלסוף שיחה אינטימית שכזו, וכהמשכה הישר והטבעי והמובן־מאליו, תשאל מאתך לאה’לה בקול תחנונים רך ומתוק, שהלב מתפוגג לשימעו, כשזרועה כבר חובקת את צווארך ולחייה כמעט נוסעת הלחייך – “באמת, תביא לנו פח מים מהבאר, נשארנו לגמ־רי בלי מים” – ואז תקפוץ פתאום ממקומך, עוד בילעך בפיך, נבהל מאד על שבזבזת שעה ארוכה כל־כך בשיחה בטלה, בזמן שהעבודה שם בחוץ עומדת ועליך להספיק, כי כבר נוטה היום, ותחמיר מאד עם עצמך בשל בטלנות פושעת זאת במחיצת טבחיות, ועוד בטרם תוציא לאה’לה הגה מפיה וכבר אתה שוב במערבל קיקלונוֹת החול הסחרחרים, חותר לך נתיבה אל שיפולי הגבעה הנדושה ברוח.

ובשעות שלאחר העבודה – אי מנוח לגופך המעונה אם לא במקלט בטוח זה, משקיעת השמש ועד חצות לילה? האהל – הרוח מנפנפת בו, ותוכו מזוהם ופרוע. ואם בעונת החורף – הרי גם להתרחץ, אנו מקווים, אין בכוונתך. שאין אתה טבעוני, שתרד בקור וברוח אל רגלי הגבעה ותשאב דלי מן הבאר ותשפוך על גופך העירום מי קרח בשעה אפילה, כשהגלים קודרים כעננים והרוח מתיזה רסיסים מן הים. פסח־לך על התלבטויות שלך. שכן בין כך ובין כך מחר עליך להשכים שוב בבלויים מזוהמים אלה, היחפז ורוץ־לך אל מאורת הפח והאבן החמה.

בשעת־ערב כזאת עומד לו פישקה בתווך ונופח בלוכּס כדי להדליקו, ומסביבו עומדים הכל ומצפים בקוצר־רוח עד שתשתלהב הליבּה ויהי אור. אלא שלוכס סורר זה, יוקד וכבה, יוקד וכבה ויורק פתאום לשון אדומה מביטנו ודועך וגווע, וכל השתדלויותיו של פישקה אינן עולות בידו. ורק כשנכנס עמנואל ונוטל את הלוכס לידיו – הוא נדלק סוף־סוף ועולה אל התקרה ומזליף משם בעין טובה את אורו הזחוח. שוקק החדר והומה. אלה יושבים ליד השולחנות, פיותיהם וידיהם בתה ובריבה, נוטלים מזה ומזה ולועסים וגומעים, ואלה עומדים על גבי היושבים ומאיצים בהם, ובין כה וכה מסתפקים בפת יבשה. כבר יואל העגלון חזר מהמושבה, נכנס, מפגין מרי־רוחו כלפי כל העולם, אוכל פת ורוגז בה, לוגם תה ומוהלו בקבין של מרירות, מתהלך בפיזור־דעת שמחמת תלאות הנסיעה ומעמיד פנים של פליט־שוֹאָה. מה, אתם, היושבים כאן יודעים? שבע פעמים שקעה העגלה בזיפזיף ושבע היה עליו לעמול לבדו ברוח ובגשם ובלחוּכוֹת הגלים לחלצה ולהסיעה. ולולא הוא שהתפשט את בגדיו ונכנס לתוך המים עד צוואר ודחף את העגלה במו זרם הערוץ, כבר הייתם מוצאים פגרי פרדות על החוף לאחר הלילה. ואת הברגים לא הביא. לא! מדוע? כי לא הספיק. כי היה גשם ורוח והעגלה שקעה והוא כמעט מת מצינה וזהו. וגם בשר לא הביא. כי אילו היה חוזר בלילה וטובע בנחל היה לה, ללאה’לה, יותר טוב? מה תבשל מחר? לא מעניין אותו! חייו יקרים לו יותר מארוחת בשר. ואת הגבינה גם כן לא הביא. מדוע? כי שכח. כי איך אפשר לזכור בשעה שעליו לעמוד לבדו, לבדו ואין עוזר, ולהוציא את העגלה מן הבוץ. שומעת לאה’לה? הפרידות נהרגות! מה אשמתה? כלום! לא אמר שאשמתה היא. ואם מעט לכם זה? – הרי את הקורות השאיר בדרך, כי העומס היה גדול מדי והפרידות היו הרוגות ולא יכלו לסחוב. ובכן, יקומו נא חמישה בחורים וירתמו שוב את העגלה ויחזרו לקחת את הקורות. חושך? סערה? לא איכפת לו. ומה, מוטב שהערבים יגנבו אותן בלילה? גם כשנסע הוא, היתה סערה, ועוד איזו! לא, את העתונים לא הביא. אפשר לחיות גם בלי עתון.

דעתו של הלוכס חולשת פתאום והוא מסמיק מאד ומודיע על כך במין שירה חדשה, ברחשה שעמוּמה. פישקה מיושב היטב בקרן־זוית, מכוּרבּל יפה באדרתו ואין ברצונו לקום ולנסות שוב את כוחו עם ברייה סוררת זאת. בכלל כבר נואשו מלהחזיר לוכס זה לדרך הטובה ולכן הניחו לו לבעור בעירה אדמומית זאת, רצופה תהפוכות־מזג. כּהוּת משתררת בחדר ובלויי בגדי העבודה מבליחים באפרוריותם הקודרת. דומה – כל כובדו של יום העמל רובץ רביצה מיוגעת בחללו של החצר וכל סגרירותם של שמיים וים נתכנסה לתוכו. נעשה פתאום קר ומזופת ונשכחו כל תכלית ושחר… כמעט כבר מרה־שחורה כובשת את הערב, לולי אברשה שרוחו תמיד טובה עליו, אפילו כשהלוכס עומם וקדרוּת חורפית נסוכה על הכל, על אחת כמה וכמה כשהבל דייסת עדשים כבר עולה באפו מן השולחן ומרונן את קרביו. ועל כן הוא תופס במזלג וכף, מצלצל בהם על צלחת הפח ומקשקש בספל ופוצח ברינה:

וקורץ אברשה בעין שמחה לכאן ושולח מזמורו לשם, מצליף בשבט־קול על הנרפים ודופק בחרוז בנחשלים ומזמין וסוחב: טול מזלג וכף וצלצל גם אתה, שכח תלאה ופצח פיך וזמר. הנה כך. הנה כך. גם אתה. גם את. בעל־כרחך תצטרף! לא תוכל לעמוד כך, חבר, כשאנו מגיעים לתנופה שוטפת־סוחפת זו – מת–נד–נד! ואתנו תהדר שוב – מת–נד–נד! וכבר מדדים השולחנות ורועמים הפחים ורועמת הביקתה מקול ענות תרועה שצונף את כולם אל זרם גואה, מדיח עייפות, מרחיק־עצב, שׂוֹרה עם הססנות, אוכף על קטני־אמנה רצון ואומץ.

משמגיעים מנות החצילים ותבשילי העדשים, נכבש אברשה על־ידי שמחה חדשה זו בכהרף־עין והוא פורש רישתו על פני כל השולחן. עוד הוא לועט מן החצילים וכבר פוזלת עינו לסיר המרק שממנו והלאה, ובחריצות־ידים הוא פוסח על ראשי שנים ושלושה משכניו ושולח יד למרחוק ונוטל מה שליבו תאב, וגם את סיר הדייסא תשיג ידו ותביאו אל חוג צלחתו, ולא תקצר היד מלצוד את קיתון התה למען יימצא בעת שיידרש, וזה שלימינו וזה שלשמאלו עסוקים גם הם בשירוּתוֹ ללא חדוֹל… כי לא סתם אוכל אברשה את ארוחת־הערב שלו, לא לחם־עצב ודייסת־מרורים, לא מתוך שעמום ולא מתוך אדישות ואכלנה, כי אם בכל נפשו ובכל מאודו, מתוך דבקות וחשק גדול, מעשה חסיד העובד את בוראו באהבה. עסוֹק והתעסק, וטרוח והתייגע, וחזור מן הסלט אל הדייסא ומן הדייסא שוב אל הסלט ובלוע והרק שתים ושלוש צלחות מרק, ורק אחר־כך טוּל שוב מן הדייסא ואם עוד לא שבעה הנפש מזאת – הפגע והפצר ושדל והתחנן להוספה רק אחת, רק־מעט, חי־נפשה של המגישה, והבטח בקריצת־עין כי גמולה לא יאחר לבוא, והתנפל וטרוף בברק־נצחון את זו ההוספה שטעמה כטעם המים הגנובים והדרן הדרן. ורושם ארוחתו של אברשה – עוד לשעה ארוכה אחר־כך, שלולית של תה ופירורי־לחם וקרטי־דייסא ועקבות סלט מצויירות. וגם בקומו מן השולחן – עוד לא תנוח דעתו עד שלא יגיע בדרך טיוליו, טיולים לאורך החדר ולרחבו לשם חילוץ אברים ותפנוקי־בטן – אל קודש הקודשים של המטבח, וישביע שם את לאה’לה שבועת־סוד להוציא אליו ממחסן המרכולת משהו מאותם מטעמים השמורים שם לאיזו שעת־רצון לעתיד להוא שאין איש יודע אי מקומה בגלגל העתים…

סחוּפי־פנים מסער ומגל, מחוּתלים בגד על בגד ומגולחי־פדחת על־פי־נדר – נכנסים הדייגים, חבורה אחת, ומשתהים אצל הפתח, ממתינים למקומות שיתפנו. עומדים שורה אחת, שעוּנים אל הכותל, ומביטים ניכחם סרים וזועפים. שותקים שתיקה־קפוצה בכוונה, ועונים בריטון על שאלות ממין – “כמה הבאתם” ו"איך היה" וכיוצא באלה. ועמידה מפורשת זו, המפגינה לראווה קרעי־מעיל, גידודים על הבשר, סודרים משונים חובקי־מותן על־פי מתכּונת אחת, וסרחון דגים מבחיל הנודף מקשקשים הדבוקים בזוהמת בגד – עמידה זו כאילו באה לאמור: אתם יושבים לכם פה כבר שעות ארוכות כאפרוחים תחת כנף דוגרתם וכבר הספקתם לסעוד סעודתיים, וכבר הספקתם להתחמם בשיחת־רעים, אבל אנחנו – כל אלה השעות התחבטנו מגל אל גל ונרטבנו עד עצמותינו, בחשיכה הזאת ובסער הזה, וכמעט לא התנפצנו אל כּפי הסלעים וגם אחר עלותנו אל החוף, כל־עוד נשמה בנו, היה עלינו לשאוב מים מן הסירה ולפרוק ממנה את גלילי הרשת ולשאת את הכלים, ולהעלות את הסירה אל הגבעה, ואתם לא ידעתם על כך ולא חליתם. אל יהי לכם פשוט כל־כך ומובן־מאליו לשבת כך ולא חליתם. אל יהי לכם פשוט כל־כך ומובן־מאליו לשבת כך מתחממים בצל קורת בית, נהנים מסעודה טובה…

ברקה עומד בפיסוק רגליים כשידיו בכיסיו ומסתכל בחלל החדר בעינים מצומצמות ובמצח נטוי, כעומד לנגח את יריביו. הרי לפניכם כנופיה שלי – אומרת כל הוויתו כביכול – עזי־נפש, ששים אלי קרב, נהרגים על מסע־צייד עקוב סכנות; אין בליבם אף שמץ קנאה ביושבי אהלים שכמותכם. ואם לא העלו זאת הפעם שום דג בחכּתם – הנה אל תתייהרו עליהם בחופזכם, שֶבַע יצא דייג לים ויעלה חרס בחכתו – ובשמינית – לוויתן יביא בצינתו, שבע – חיצי בוז יקדמוהו, ובשמינית – תצאנה הנערוֹת בתופים ובמחולות להקביל דגת־זהבו. אתם – מסוֹרוֹת של בני־כפר מוחזקות בידיכם; לפי עניות דעתכם – יוצא אדם לעבודתו – חייב הוא להביא פרי כשווי עמלו, ואילו אצלנו אין הדבר כן. אצלנו – מתמטיקה אחרת. ונא להסתגל לזאת. טבע הדייג – כטבע הים. תהפוכות עמוֹ וּבְקֶרִי ילך עם האדם, פעמים יסתולל בו ופעמים יאיר לו פנים. הנה כך. ואם לא לטעמכם הדבר – נטשו את בית־חרס זו שבחרתם בה ונוּסוּ על נפשותיכם אל בקעת טרשים בסתר הגלבוע או בצלע התבור, ועיבדו שם את האדמה והתפללו לחסדה כי רב – – –

 

ה. תיקון חצות    🔗

נותר רק קומת של מאחרי־בנשף ותיקים, היודעים את סוד טעמן המשומר, המוּפלא, המזומן רק לחסידים, של שיחות לילה ערבוֹת בצוות רעים סביב קדירוֹת וסירים ושיירי־סעודה במטבח הצר והחמים.

כחללים על שדה־הקרב שׂרוּעים אלפּסים מפוייחים, קדרות פצועות, פארורים זבי־דייסא, סירים קרושי־תבשיל. נערמים בתוך הכיור, זה על גבי זה, תבוסה אחת, ספלים כרותי־קנת מהופכים פה ושם ללא־חפץ, קיתונים מעוכי־זרבובית עומדים המוּמים ונבוכים, כשרי־צבא שאיבדו את חייליהם, קומקומים רטושי־בטן, צבי כּרס ריקה – עודם שומרים באפס־רוח על שארית בטחונם; ציבורים מושחתי־צורה של גילדי־נזיד ומִקְרֶשֶת תבשילים קרה, גודשים סאות־כלים עד בלתי־הכיל, ורק כּלבּוֹיניקים פעוּרי־לוֹע לשימתה חוגגים בעתרת־צבעים שחצנית את תבל־נצחונם המרופּש.

עוד מעט ורוח חיים תפוח במבוסה־העזובה ונעוֹרו הכלים וזבו לתחיה כל חדלי־כוח. כבר נכנסו ישראל ואבשלום, ופישקה וג’ינג’י וכל היתר, שנוסי מתניים, והקיפו את הכיריים מכל העברים והבעירו אש, ויצקו מים על המתעלפים, ושפתו מחבת וסיר, ואלה פצחו ברינה, וקול זמזום נשמע וחמימות פשטה בכל הזויות וחדוות חיים נמסכה בכל. היש לך שעה יפה מזו בבקתת המטבח הצר, סביב הכירה, כשהסער דופק בחוץ, מכרכר ומתגלגל?

פה בפנים עומד בקרה בתווך ועוסק בפולחן של טיגון דגים. הוא ורק הוא יטגן את הדגים, ואל יגש איש לעזרה, כי זו אינה נחוצה. אתם עימדו מסביב ורק להסתכל ניתנת לכם בזה הרשות. כי אל יחשוב מי בלבבו שעניין של־סתם הוא טיגון דגים, שכל בר־בי־רב יתן ידו בו. לא ולא. כך וכך מלח יש לזרות וכל קורטוב יתר – טעם לפגם בו. וצריך לדעת איך למרוט את הקשקשים ואיך להתקין את הגופה, ואיך להניחה במרחשת שתצוּף בתוך השמן – גם זה לא עניין של מה־בכך. והעיקר – לדעת מתי הוא הרגע המסויים הזה, אחד ולא אחר, שהדג כבר מוכן. כי נא יש לטגנו, אך נא. ואז אין כטעמו. וברקה לא יניח מידו גם מצווה זו – ללמדכם כיצד אוכלים את הדג. זו תורה לעצמה ויש ללמדה על כל דקדוקיה. כי אם אתם אוכלים דגים כפלחים אלה, שאינם מבדילים בין מוּלית לטריתה ואינם מבחינים בין גב לגחוֹן ומעלים על המזלג סנפיר עם שן־עצם גם יחד, ומולקים את הראש בלי דעת מה טוב בו ומה תפל, וסופם שאוכלים פסולת ומותירים את המשובח – הרי מה טעם באכילתכם? אתם מתענים בפיענוח הדג, מחטים בו ומחטטים וממזמזים את כל לשדו ופוצעים את החיך בעצמותיו ומזהמים את ידיכם מרוב שאתם הופכים בו והופכים, ומוציאים אתם שעה ארוכה להתעסקות יתירה – וסופכם שאינכם נהנים כלום ואתם הולכים ומוציאים דיבת דגים בארץ. ובכן מבּרקה תראו וכן תעשו: טבוֹח על צד ובתר לשתיים לכל אורך הגופה ונתח את היותרת והנח זו לכאן וזו לכאן, ועתה הפרש השדרה על כל צלעיה, מחצית מכאן ומחצית מכאן, והרי לך כל בשרו לפניך, מונח למאכל. ואשר לראש – זו סוגיה בפני עצמה ויש לה נוסחאות שונים…

ובעוד עומד ברקה על דוכנו בקודש ומקטיר דגים תמימים בּלוּלים בשמן כמשפט, והוא נאפּד הבל חם וניחוח טוב – זולפת לה סביבו שיחה שמחממת את הלב. הנה – כנראה שבין גדעון וטובה אין הענינים כשורה, זה שבועיים שלא קיבל גדעון מכתב ממנה. פניו נופלות מיום ליום. ואומרים שאליעזר שם עינו בעליזה, שכן ראו את שניהם בכפיפה אחת. מסכן־מסכן גדעון, יש לאפשר לו לנסוע לפלוגה יותר מפעם בחודש, או להחזירו לשם. ובין שושנה ושמעון כנראה גם־כן מתפתח משהו. וגם אתה, ישראל, אינך נקי מעניינים אלה, בינינו לבין־עצמנו. והאם יש אמת בדבר שעדינה מאיימת על שלום שלה שאם לא יפסיק לעבוד בדייג, תעזוב היא את הקבוצה? ובכן אתם אומרים שרק לרווקים יאתה עבודת הדייג?

ומשיח לשיח, עד שמגיעה שעתו של אבשלום. כוכבו שלו זורח כשכל הכוכבים האחרים דועכים. עתה, כשנסתלקו כבר רבים וכשהוא מוקף רק חבורת חסידיו, יכול הוא להפליג בסיפורי עלילותיו בשפה מסולסלת ובלהטי־לשון לתפארת בן־חייל:

“אני בא אל ביתו של סעד־חליל, יעני, נכנס פנימה – סירחון! יה־בה־יי! סירחון כזה לא היה במערת לוֹט. הגמל רובץ בפינה ומטיל גללים גללים והתרנגולות מרחפות מזווית לזווית, ואשתו יושבת ליד האש ומשליכה זרדים לתוכה – ועשן! אלהים אדירים! כל הבית מלא עשן עד למחנק. טייבּ. הפקדתי רוחי בידי אללה ונכנסתי. מה אפסיד – חשבתי – לכל היותר אשבוק חיים. טייבּ. אני שואל את האשה: יה־סית! סעד בבית? כן, כן, מיד אני קוראת לו. חשבתי – עוד חמש דקות אני במאוּרה זאת, והקץ על אבשלום. בא סעד. אהלן וסהאלן, איתפדאל, שב, שב בבקשה. תשתה קפה, אורח שכמותך – כבוד גדול הוא בשבילי. ויתרתי על הכבוד, ואמרתי לו כך וכך, יעני, אבל מוטב שנלך לבית הקהוה, כי ענין חשוב לי אליך. ניחא. הלכנו. בדרך הוא מנסה למשמש בטיב העניין בכה ובכה. אבל אני – הס! כאילו כלום! שנינו – ידידים מלידה אנחנו – אומר אני לו – בחיי, אני אוהב אותך, סעד, אין כמוך! וככה, לשוחח מעט אתך יש ברצוני, לא יכבד עליך הדבר? – לא, לא, כבוד גדול, כבוד גדול לדבר עם אבשלום – הוא עונה לי. ואני רואה כבר שהפחד מרטט בעיניו. טוב. מכאן־לכאן הגענו לבית־הקהוה שעל שפת הים. אני יושב, הוא יושב. הזמנתי קהוה, שתינו. ואני מתחיל: כּיף יה, סעד? – אלחמדללה! – וכּיף השדה בשנה הזאת? – ברוך השם, יש יבול! – ואיך הגמל? – ברוך השם. – ואיך הדייג, יש דגים? – הק והק, לפעמים יש, לפעמים אין. הכל מן אללה. – ואיך האשה? – עובדת, ברצון אלהים. – והבנים? – לא יחסר דבר. טוב. הזמנתי עוד קהוה. – ואתה מבּסוּט שהנך דייג? – למה לא, – הוא עונה, – אחד דייג, אחד פלח, אחד אינג’ינר – הכל מאלהים. רואה אני שהוא מתחיל מתעצבן קצת. מעליש, אני חושב, תתעצבן, לא יזיק הדבר לעצמותיך הרקוּבות. – מה העניין, חואג’ה אבשלום? – הוא שואל בצחוק עצבני ורועד כעלה נידף. – כּתר זעיר, יה סעד – מה יש כאן מקום לביהול? שום דבר לא קרה! הלא ידידים אנחנו מאז ומעולם, לא כן? – כן, כן, שלומך, יה־אבשלום, אתה תמיד הצודק. ניחא, אני תמיד הצודק. צריך היה לומר זאת בפני חברי הקבוצה, ־ חושב אני בלבּי. מכאן־לכאן כבר שתינו ארבעה ספלי קהוה. מדברים, שותקים, בכל רבע שעה אומר אני איזה משפט והוא עונה לי, ושוב שותקים. ואני רואה שהוא מתפקע, יעני. תתפקע, יא בן־נעוות־המרדות, חושב אני, אנחנו נראה לך מה זה לזרוק דינמיט בּימה של בית־חרס ולהרוג את כל הדגים שבמפרץ. טוב. בּעדן החלטתי שיש לגשת לעניין סוף־סוף. – מה דעתך, סעד, ־ שואל אני אותו – כדאי להשליך הלילה רשת בפתח המפרץ? – מה אני ומי אני כי אגיד לך דבר, חוג’ה אבשלום, אתה הוא היודע. – אין דבר, יה סעד, למה תתענוו לך, הרי אומרים שהטוב בדייגי הכפר אתה. – בחייתי, אינני יודע, מה אני יודע, הכל כרצון אללה – עונה הוא לי. מבינים אתם? חי־ראשי, לא רציתי להתרגז עליו מתחילה, אבל לא יכולתי להבליג. – מה־לך יה סעד – התחלתי לצעוק – מגיד מלה, ימח שמך, כדאי או לא כדאי? ואני רואה שהוא מתרעד כולו, יעני. אלהים כבירים! כמו אשל ברוח, צריכים הייתם לראוֹת. – מה תסעליש הק, אל תכעס ככה, יה אדון אבשלום, בחיי, אני טובתכם דורש כל הימים! – אתה את טובתנו דורש, יחרב ביתך? בן־זנונים שכמותך, יחרם אביך, ומי הטיל דינמיט אתמול בפתח המפרץ והמית את כל הדגים, לא אתה, ארור אבי־זקנך? אינך יודע אם כדאי להשליך רשת, אינך יודע? – לא, יה־שיך, ־ הוא מגמגם ומרטיט, ־ לא אני, חי־ראשי לא אני. – מה, לא אתה, יה ממזר, הלא אני בעיני, בעינים אלה שלי, ראיתיך מטיל את הדינמיט לתוך הים ואתה עוד משקר בעיני? – יה חוג’ה אבשלום – הוא מתחיל לפייסני, אחר שנוכח כי לא יימלט – מה אני ומי אני, דייג מסכן שאין לו כלום, בחיי בני הבכור שכבר שבועיים אני יוצא יום־יום לים ואינני מביא אף דג וחצי־דג. לא־כלום. ובבית – אין מה לתת לגמל לאכול, חולה הוא כבר מרעב. והילדים בוכים. מה יכולתי לעשות? הלכתי והנחתי קצת דינמיט להחיות את נפש הטף… לא ילדים ולא בטיח, ־ אומר אני לו – בּידדיש לשמוע דבר. אתה יודע יפה שאסור להטיל דינמיט, כי הדגים בורחים ואינם חוזרים לשבועות ימים. את לחמנו גזלת. אמסור למשטרה! וסעד־חליל, כידוע לכם, פוחד מפני המשטרה פחד מוות! שלוש פעמים היה אסור בעכו בגלל עברות שונות. שמע זה את המלה בּוליס יוצאת מפי – החוויר פתאום, אחזני בכתפי ובכה: יה חוג’ה אבשלום, קח, שחוט אותי, עשה בי מה שאתה חפץ ורק לבּוליס אל תמסור. קח את כל ביתי לפניך – – למה לי ביתך, למה לי נשמתך – אומר אני לו – אינך שומר על חוק היקר לכל דייג – אמסור אותך לשומרי החוק. ייבהל קצת, חשבתי, לא יזיק לו. ואתם, חושבים אתם, שהייתי מוסרו למשטרה? הבלים! יורק אני על המשטרה! לא הייתי מוסר אפילו במקרה של רצח, את העניינים שבינינו וביניהם עלינו לסדר בעצמנו. מכבדים אותך בשל כוחך. כך הוא! ובכן – כמעט שכרע זה על ברכיו והיה מתחנן כל העת – חוג’ה אבשלום וחוג’ה אבשלום, בחיי ראשי ובחיי עיני, זו הפעם האחרונה ויותר לא אעשה אפילו אם יפקוד עלי המופתי; תזכור שסעד־חליל עזר לכם מן היום הראשון לבוֹאכם, הוא הראה לכם את מקומות הדייג והוא הביא לכם אבנים לבניין; בכבודי ובזקני – הפעם האחרונה. טוב, ראיתי שלא כדאי להתעסק הרבה עם הברייה הזאת ושהאיוּם עשה את שלו, ובכן אמרתי לו: דע לך, יה־סעד, יש אצלי פנקס, יעני, פנקס עבה, ובו נרשמים הרבה דברים חשובים. וזה הדבר, שאתה הטלת דינמיט בפתח המפרץ רשום כבר אצלי באותיות גדולות. למשטרה לא אמסור, מה לי משטרה ומי לי משטרה, אין לי צורך בה, טפוי, אבל זכור והישמר! והיום – גמרנו! והסתלקתי בלי לברכו לשלום ובלי לחוננוֹ במבט. כך הדבר צריך לדעת איך להתהלך עם אלה. בשכל, בטוב־טעם, בפוליטיקה, בהבנה…”

ואבשלום מצית סיגריה וסוקר את רושם דבריו.

בקרן־זוית, בין השולחן לכותל, דחוקים עמנואל ונעמי, שקועים בשיחה כבדה על חיי־שעה וחיי־עולם. צללים מתנועעים בחדר. אפלולית ומשק יריעות האוהלים נשמע מבחוץ.

 

ו. על פני הים    🔗

מרחוק מנצנץ הים באלפי שברוּרים וכעין הספּיר עינוֹ. קרני־אוֹר מרצדוֹת על פניו הקמוּטים וניתזות חזיזים־חזיזים למרחקים. אם לא תשתנה הרוּח יצאו בלילה לדיג סרדינים, יתעטפוּ בסוּדרי־הצמר ויכרכרו סחבות על גבי סחבות ויחבּשוּ את הכוּמתוֹת החמות עד למטה מתנוּכי האָזניים, יטלוּ כמן את סלי־האוכל ואת הפנסים ואת שמיכות המוֹך המרוּפּטוֹת וירדו משיפּוּלי הגבעה אל הסירות. ישראל עוד יתעכּב “כדי לקחת משהוּ” על יד סככת הרשתות ומתוך החשיכה אפשר יהיה להבחין בו מתחכּך שם בצילה של עליזה ולחשים חמים, מוּחשיים, רוחשים בין שניהם. ואחר־כך תהיינה הסירות משייטות כלפי דרום. ארבעה יהיו אוחזים במשוטים וייתרם יהיו מכוּרבּלים בירכתיים, מנסים להתנמנם וללא הצלחה. יתחילו להשיח על דא ועל הא. אברהם יהיה מתעטף היטב בסוּדרוֹ. דוחק את גופו בין שתי זרועותיו המשׂוּכּלות, מתוך כוונה להתכּדר עד היוֹתוֹ לפקעת של צמר ןמוֹך ויאמר כדרכּוֹ, מתוך התפּנקוּת של צינה: “אה, לוּ היתה לנו כאן אחת שהיתה מדוּחקת כך, בינינו, בירכתיים – היו הדברים אחרת”. אלישע ירטן לחלל הלילה בקול צרוּד ובטוֹן של מי שנתנסה כבר בכגון אלו רבות־רבות, והריהו מן הבררנים: “אבל אין לך מי”… “וחוה?” – יתערב קטנצ’יק באמצע. “אה, עזוֹב!” – יענה אלישע בביטול. ורק ישראל ישמור נפשו מהתערב בשיחה רווקית זו, שמא יאוּנה לו מה. אמנם גם על חיכּוֹ ודאי תדגדג איזו הערה שנוּנה־ממוּלחת ותפרפּר לצאת, משהו מעין: “מהתחכּכוּת כזו – היתה הסירה מתהפּכת על פיה…” אבל לא יעיז לבצע זממוֹ אלא יהא מטה את פניו אל צד ומחריש כלא־שומע ובולע משפטו על נפש ריקה… ואחר־כך עוד יהיו מפליטים בזה אחר זה משפטים תפלים בענייני מאכלוֹת ובענייני חברים ובעניינים כלליים של הקבוצה.

ורק ברקה יהא שותק שתיקה עיקשת, שתיקה חמוֹרית, שתיקה שתהא נשמעת, מוּצלפת כגערה. ויהיה חותר בהדגשה ניצחת, כל תנוּפת משוֹט ומשמעוּת תוכחת שלה: כי מה השיחות הטפלות האלה שאין להן סבר ואין בהן מועיל ורק גינוּני התפנקוּת הן, רק לטיפות רכּוֹת איש על חלקת בשר רעהו. אם דייגים רוצים אתם להיות – הרי: הווּ יושבים כבוּשים על דוֹפן הצלע, בעין פקוּחה ובאוזן קשבת, חופרים מעמקיו של ים, נוגסים חללים־חללים ממרחבו האפל, סופגים לתוך נשמתכם גֶלֶל ומֶלֶל שלו, אורבים לניע־זיע של עיצומי־שריריו, לרטיטות גילדי־חמוּקיו, מסמרים חושיכם לקליטת זרמי־קרביו, כוּלכם אפרכּסת אחת שנקפצת מאליה עם איוושת פּרפּור סנפיר בטווח של קשר־על־קשר, דרוכים על המשמר כחתול בקרן־זוית באישון ליל ואז… ואז – אם יעלה מלפני רצונו של אֵל תחתיוֹת־שאוֹל ואם הים לא ירגז ולא ינוּס ואם הרוח לא תכּה ולא תסתוֹלל ואם מזל־דגים יקרה על גזרת רשתכם עדרים של סרדינים פוֹתים, תועים מתוך אווילוּת ועיוורוּת – אז אולי תעלו טרף בחכּתכם, 25 או 35 ק"ג בערך דגים טהוֹרים, כשרים, נוצצים־מכסיפים, ככה, לפחות כדי שלא להתבייש, לפחות כדי סבר־אוזן ושׂובע־עין, לפחות כדי התרברבוּת בפני הבחוּרות שעל החוף, לפחות כדי קלף להניחוֹ על שולחן האסיפה הכללית, לכשידוּבּר נכבדות בגורל הדייג החופי בית־חרס… אבל – אם גם זה לא, אם במקום התמכּרוּת גוף ונפש לברייה קרה ומלוּחה זו שֶיָם שמה, אתם עושים לכם שחוק־ילדים, ספּוֹרט של שיט־לילה, שבת מנעמים שלם שיח־ושיג – ברי שאתם מסיימים כל לילה כזה ורשתכם קרוּחה וקלתותיכם ריקות ואתם עצמכם כפליטי ספינה טרוּפה שעולים מן הרחצה… כך או מעין כך יהיה מתריס בטפיחות משוֹט ובשתיקה חוּמרנית…

אבל היתר יהיו ממשיכים בלהגם גם הלאה, כאילו לא כלוּם… “אומרים שהשבוע יבואו לקדוֹח” – “ואני שומע את נוּסח הבשוֹרה הזה כבר שלושה חדשים” – “הגיעו כבר צינורות” – “יעלה חלודה עד שיבואו להפכם, הרי זהו הקצב אצלנו בכל דבר” – “הרי אין הדבר תלוי בנו, זוהי שאלה של תקציב, והמוסדות – להם אין הדבר איכפת, כשם שלא איכפת להם שאין קרקע, שאין כביש, שאין חדר־אוכל, שאין דירה אנושית לגוּר בה, שאין כלום! ומה ייגרע מבּשרם? יסבלו קצת הנערים ומה בכך! קיום מצוות התישבות – מדרך הטבע שיסורים בצדה, ואם כיבוש הים רצונכם – ספוּ עינוּיים על עינויים. איך אמר אותו פקיד שבא לחקור את המצב בקשר עם הדיון על התקציב? למה לכם מקלחת – הרי ים גדול לרגליכם, הוֹ, הוֹ, אַמבטיה כזו – כל אנשי ירושלים היו מתברכים בה! וטפח לנו טפיחה אבהית על השכם…”

וכאן היה ישראל מוצא את שעת הכושר לפוּרקן סאַת־רגשותיו הגולשת: "אני הייתי מטעימוֹ קצת ברכתו של ים, את הפקיד הזה. הייתי אומר לו: אולי יש ברצונך… ברצונו, לשוט מעט בסירה, ככה קצת, לסייר את המפרץ, לחוש ממש מהי התישבות ימית, והרי שם, בירושלים, אין הזדמנויות רבות לשוט ככה שיטה של ממש… והוא בעל־כרחו, ככפוּי שד, בפיק־ברכים ובחיוורת־פנים היה הולך אחרי! וכי מה, יסרב, בן נעוות־פחדים זה, איך אפשר? הרי צריך פקיד הסוכנות להכיר את המציאות מקרוב, כהווייתה, לא כן? והיה אומר ודאי בחנק־גרון: "כן, כן, בוודאי! אוהו, זוהי הזדמנות מצויינת! נראה למה קוראים אתם כיבוש הים! נהיה גם אנחנו בין חלומי הים ח–ח–ח… רק אַל תטביע אותי, אין אני חש עצמי בטוב על הים, פשוט, איני רגיל… מאז באתי באניה לפני 25 שנה לא שטתי אף פעם, וגם אז הייתי חולה במחלת הים…' – כך היה אומר ודאי ונשמתו מפרפרת לצאת… אבל היה הולך, באבי־אביו היה הולך אחרי, והיה חולץ את נעליו ומפשיל את מכנסיו מתוך נקיפת־לב על הקמט המתמעך וחושף שוֹקיים לבקניות שחוּפוֹת־מראה ועולה על הסירה כמוּבל לגרדוֹם… ואחר־כך הייתי משיט אותו ככה, כנגד גלי החוף ועם כל גל וגל הוא רואה את מלאך־המוות לפניו, אבל הרי לא נאה לפקיד המחלקה הימית להראות פחדוֹ בפני זאטוּטי הדייגים, ובכן היה ודאי מתלוצץ עמדי, כך: “הוֹ, הרי זו נדנדה נפלאה! וכך אתם שטים יום־יום! מה? גם בלילות? ואין סכנה? ובחורות גם־כן? לא? מדוע לא? נחוצות לנו גם דייגות! ואתם ודאי מטגנים דגים בכל ארוחה בחוֹל כבמוֹעד, מה? נוּ, נוּ, מי פילל ומי מילל שיהיו לנו לא רק דגים יהודיים, אידישע פיש, אלא גם דייגים יהודיים! וכמה אתם מביאים? מעט? מדוע? אֶ – זה לא יפה! צריך ללמוד את המלאכה, בחורים! גם בחקלאות היתה התחלה קשה! ים סוער היום, מה? הוֹ, נרטבים קצת לעזאזל, אבל אין דבר! ובעצם, מאוּחר כבר, מה? אולי נחזור?…' – וכאן כבר לא יכול היה יותר להבליג על בחילתו והיה מתחיל להקיא, אבל כהוגן! את בני־מעיו היה שופך, את מרתוֹ היה מלעלע, את נשמתו היה נוֹחר! ואז הייתי רואים תקציב! וקידוח! ובניינים! וקרקע! וכל מה שאתם רוצים! – מה דעתכם?”

וכאן יהיו הכל צוחקים עד להתפקע, מלבד יצחק, שאיזו תולעת נעדרת חוּש־הומוֹר מכרסמת לו תמיד בתוך־תוכו ומשווה לפניו הבעת־חמיצוּת כשל חולה־קיבה. הוא יטיח משפט יבש, חרוּך־טינה בנוּסח: “הפקידות הזאת…” והכל יהיו חשים פתאום שבעניינים של אידיאולוגיה קא־עסקינן, סלע שעליו מתנפצים גלי ויכוחים בין מפלגות ובין סיעות, חרב מתהפכת, ולא פשוט להבּיע דעה, אלא יש לנסח כהלכה ולחזק ביתדות של הוכחות ולהיתלוֹת באילנות גדולים ולגייס ניבים שנהוּגים במאמרים ובנאומים, ואז ודאי יתנער גדעון וישא דברים של טעם, ברורים ומפורשים על זה שההתישבות נבנית על־ידי תנועה “מלמטה” ולא על־ידי אַדמיניסטרציה “מלמעלה”, ושזהו התוכן, המוּבן והמהוּת של תנועה חלוצית, ושכך היה תמיד, שהפועלים הם הם שדחפו את המוסדות ולא להיפך, שאֵלה האחרונים “מטבע הדברים” שהם נגררים אחרי העובדות ולא יוצרים אותן, ושיש “הגיון פנימי” להתפתחות היחסים בין המנגנון והתנועה… אלא שכאן יהיה ברקה מפסיק נאום שדוף זה, להג־שפתיים זה, ומתוך תענוג סתר יהיה פוקד כאן, דווקא ברגע שנדמה לו לגדעון שהוא מעפּיל אל פסגת נבואתו, יהיה פוקד בטון יבש, ללא רוֹטב של מליצה: “להשליך את הרשת, חברה!” וכאן יהיו הכל משתתקים ומתייצבים וכובשים להם מעמד איתן ואוחזים אלה בתחרי הפקק ואלה בתחרי המטיל – ומשלשלים את הרשת מדוֹפן הצלע וחוּצה, והרשת תסרח שוֹבל אחר שוֹבל, רבדים־רבדים כמפּל מטווה־שיראין יקר, באיוושת־זהב מכוּשפת, ברשרוש קל מלא־רז ורק סרח תחרי הפקק על פני המים, המתפתל עד אין־אורך ומתעלם בין ערפילי הלילה, יהיה עדוּת מציאוּתה היחידה…

ואחר־כך, בשעה שבין זריקת רשת להרמתה, כשיהיו כולם שקוּעים ראשם ורובם בלעיסה ובמציצה ובמקח־חליפין של פרוסות נקניק וצפיחיות חלוָה ומשקשקים בדברי ליצוּת ובדברי־בדוּת, תהיה פיתוֹ של ברקה מלוּפתת חרדה כמוּסה ואין שלווה בה: שמא שוב תעלה הרשת חרס ושוב יהיה עליו לפגוש את השואלים על החוֹף בריגשת־פנים ובחיפּוּי של העוויה, ספק חיוך ספק מרי, עם הלצה פגומה בצידה ועם תירוץ שמתקבל על דעת ההדיוטות, מעין: היו זרמים בים… הטמפרטורה נמוכה מדי… יצאנו מאוחר מדי… הגענו מוקדם מדי… וכו', ולראות שוב אותו חיוּך של לגלוּג על פני השואלים, שכל משמעוֹ אינו אלא: הלא ידענו שתחזרו בידים ריקות… כן, ואחרי־כן ימשכו את הרשת אַמה אחרי אַמה בתנופות ידים קצוּבוֹת ומאוּמצוֹת הי־והוֹפּ, וכל גיזרת רשת תבליח בלעג ריקנוּתה. וחוֹריה מבהיקים בקרום בועוֹת־מים דק כעין הבדוֹלח, ונקייה מדגים תהיה… ובכל־זאת יעיז הלב לצפוֹת, אולי בגיזרה הבאה נקרו כל הדגים, אולי נלכדו דוקא בסרח האחרון, אולי פגע הָעֵדֶר דוקא בצד השני. אלא שככל שימשכו יותר, כן תיכּזב התוֹחלת לברק עיני־רשת מצוּפוֹת דוֹק זגוּגי כדמע, ורק בני־שחץ מעטים אי־פה אי־שם על־פני הרשת יפרפרוּ כל עוד רוּחם בם – למישבּת־שמחה ומגינת־לב. ואחר־כך יהיו משייטים חזרה כלפי מזרח, יהיו מחרישים בלב־מר, כמנוּצחים החוזרים מן הקרב, בראש חפוּי ובנפש דאוּבה, ורק הערות חלוּשות, נכוֹת וכוֹשלוֹת תרפרפנה בכנף שבוּרה בין איש לרעהו… ועם כך יפציע השחר במזרח ויחוויר החוף מרחוק בקו ענוג ומעוּדן של רוכסי גבעות החול הוורוּדות וחמוּקי־שיפּוּעיהן החלקים, המשתפּלים בקימוּרי משי ערטילאיים, ילכו הלוֹך והתבהר, והצוּקים הגבוהים וחומות הכפר יזדקפו בקומת־שחם גבוהה מתוך האפילה כעיר פלאים אגדית, והמפרץ מרחוק יהיה רדוּד בתוך מיצר הסלעים, וחזוּת לו כלאי־אַלמוּגים שבקצה האוקיינוס, וחלקת הים תמיר גווניה מרגע לרגע, והעוֹפרת המוּעמת תבהיר ותלך עד אשר תהיה לתכלת דהוּיה, ללא־גל מוּפזה בעין החכליל השלגי, צחה־שקוּפה ושוֹקטה כאגם־נח, אך רחבה עד בלי־גבול ורק עולה ויורדת קצובות כלמינשם חזה גדול… והכל יהיה דמוּם, מתעלף, וקול ענוּת חלושה לו ודמות מסתורין לו, כלא מעלמא־הדין, כאילו יצא העולם מן הלילה והוא אחר, שונה לחלוטין, מוזר מאד, זר לתמוֹלוֹ וצופה אל מחר לא־נודע… ועל־יד על־יד יתחוורו מבעד לערפילים צורות האוהלים והסככות שעל הגבעה כשעודם רדוּמים, נסוכי חלום, עלוּפי רחמי שמים וים, גומעים חסדה של שעה זו שאינה יום ושאינה לילה והיא מתנת־אֵל למרגעה מרוגז רוחות־מערב ושרקיוֹת־ מזרח וסופות־חול וזעף־גלים ושחור לילות־לא־כוכב… וכשיעגנו את הסירה בסתר הסלע וירדו אל החוף תשוּשים מתנודדים, בראש־סחרחר, הלומי־לילה ושייט, וישאו על כתפיים את הרשתות, ויפרשון על פני החול, יתכווץ הלב באיזו עקת־עצבות משוּנה, כמעט עד כדי בכי, ולא ידעו מדוע ולמה, אם משוּם שחזרו ריקים ואם משום שלא ישנו בלילה, ואולי מפני ההוויה של יום שהיא משונה כל־כך… ויהיו חשים שאנשים אחרים הם מאלה שכאן על החוף. אנשים שעבר עליהם כל־כך הרבה, בלילה ארוך כל־כך שהוא עולם אחר לגמרי… ואיש לא יבין כאן לרוחם – – –