יתחילו כבר ונסיים פרשה מאוסה זו.

השתיקה רבצה על שולחן העץ העירום, על מיטת הברזל האפורה, בחריצים שבין שורות אבני הכתלים, כמו קורי עכביש. ארג סמיך, מסתמך והולך.

“למי מחכים?” ­– שאל יצחק. ניער את האפר הנובל על פי צלוחית החרס.

לא ענו לו. עששית הנפט היתה מפייחת ומרעידה צללים עצבניים על תיקרת הפח. בחוץ היה ענף של אשל חובט בקרקע עד כדי איבוד עצמו לדעת.

יוּסוּף ליטף את שערו המתולתל של חצפצוף שהיה עומד בין ברכיו ומכשכש בזנבו ובבדלי אזניו. מיותר בהחלט כל זה, ומוטב היה לקשור את הצרורות ולהסתלק באין־רואה. להתעלם לפנות שחר ועם אור ­– אינני.

“קרר” ­– אמר זמי ונרעד בכתפיו, הזדקף כדי ישיבה ממיסבו על גבי המיטה ושיפשף את ידיו במרץ.

מרדכי היה משחק בבריח הרובה, שולפו ומחזירו חליפות. יוּסוּף עקב אחר תנועותיו.

“מוטב שתניח לו, קודם שתשחיתו” ­– אמר.

“אל דאגה” ­– ענה מרדכי.

איזו סערה בחוץ. בכל חורף חוזרים אותם העינויים. צריך יהיה להעלות את הסירות אל הגבעה. לעזאזל, שכחו את הפנסים בחוץ. יתקלקלו בגשם.

“נו מה יהיה?” – פיהק זמי מול חלל החדר. היה עייף ואבריו לאו. אין פלא, עבודת הבניין מפרכת.

מיקה היה שקוע בחישוביו, רושם סיכומי מיספרים בפינקסו. ממיין את הקבלות, ירוק לחוד ולבן לחוד. לא שעה אל הנעשה מסביב. ממנו אני נוטל מנה גדושה, אין רחמים בדין.

יצחק נשף סילון ברור וארוך של עשן על פני השולחן. בריחו של מרדכי חזר בהחלטיות אל תושבתו ודפיקת התפוח הודיעה על כך בפומבי.

מה עם זלדה זו? מדוע איננה באה? חיי שאני יוצא והולך אל אוהלי. לה דרוש כל זה ולא לי. הזדמנות נאה להטפת מוסר בנוסח נאומי־מועצות.

“אח, התריס הזה! צריך להגיפו, אחת ולתמיד” – רגז זמי וקם ויצא החוצה.

דומה היה שהעששית תיפח את שלהבתה. יצחק העתיקה מכאן לכאן, אבל לא היתה תועלת בדבר. האשנב המסורג למעלה היה פתוח, והרוח חדרה דרכו.

“מן הראוי היה להתקין זגוגית שם למעלה” – ניסר יוּסוּף צרודות. יצחק השקיף עליו מבעד להבלי העשן. היה מיותר בהחלט. “המ־המ” – כיעכע.

מיקה מחץ גליון של נייר אין־חפץ באגרופו והשליכו אל הצלוחית. אמנם קר היה וטוב אילו אפשר היה להתכרבל בשמיכות. מאחורי החלון נשמעו התחבטוּיותיו של זמי להעמיד כלונס אל התריס.

שלשה או ארבעה ימים יסער הים הזה. מחמיצים עונה בפירקה. חבל.

“מה שם עם זלדה זו?” – נתרעם מרדכי – “כמה צריך לחכות לה?”

זמי חזר ונכנס, פרוע שער ובגד. “נתחיל בלעדיה ונגמר”, – אמר, – “אני מת לישון”.

משהו היה מצייץ בחוץ. לא צפור, לא עכבר. לא בעל־חי. אולי גזע עץ מתפקפק.

לעזאזל, אין חוש־היתול לאנשים. מאי־נפקא אם אחד פורש והולך. מה המועקה המוטלת כאן לזפּת את האוויר? באמת אני פורץ בצחוק כזה לעומתם שיבהיל מפה את הרוחות ואת השדים. מסיבה של אבל ערכו לי כאן לבכּות את נשמתי. אם יש לי כזו. זהו שאני אומר – כאלה הם.

“הבאת מגפיים לחברה, מיקה?” – שאל.

“לא” – ענה מיקה פסוקות ולא הרים עיניו מפנקסו.

“יעלה לך ביוקר. יחטפו שיגרון ולא יוכלו לצאת לים”.

“לא יוכלו”.

שוב כבשה השתיקה את החדר. באמת אני יוצא מכאן. יוצא מכאן וחסל.

זלדה פרצה פנימה.

“הופ־פוּ־פוף איזו רוח!” – אמרה ותיקנה את שערותיה, – “אתם מחכים כבר זמן רב? צריכה הייתי לסדר שומר ללילה. גבי החליט פתאום שהוא חולה”.

חצפצוף חמק מבין ברכיו של יוּסוּף אל מתחת לשולחן.

“טוב, נתחיל”, אמרה זלדה והתיישבה ליד השולחן. מרדכי העמיד את הרובה ליד הקיר.

"סוף־סוף – אמר זמי.

“מיקה, סגור את פינקסך וסלק את הניירות” – ציוותה זלדה.

“אני מקשיב גם כך” ­– ענה מיקה ולא חוננה במבט.

אני מוכן. הלקו כאוות נפשכם. יודע מראש מה שתאמרו. מבחוץ נשמעה קריאתו של ג’קו, שסועת־רוח – “הכנס את הרשת פני־מה!”

איזו בטלנות שהשאירוה בחוץ עד עתה. חושבים שדבר של כלום הוא? הרי לך אחריות!

“ובכן”, פתחה זלדה. יצחק מולל כדורית בין אצבעותיו ולוח השולחן. זמי השעין ראשו אל הקיר ועצם את עיניו בהתאמצות. מרדכי דיפדף ביומנה של זלדה.

“ובכן, נתחיל. כולנו יודעים מה העניין שבגללו קראנו לישיבה הזאת. אני חייבת לציין שבא הדבר במפתיע, והשאיר רושם קשה מאד בקבוצה. עזיבתו של חבר, תמיד איננה דבר קל. על אחת כמה וכמה של חבר שהיה מן הראשונים במקום הזה. חושבת אני שיש לקבוצה זכות לבקש דין וחשבון על צעד כזה. מן הראוי שנשמע קודם כל, מה בפי יוסוף עצמו…”

זלדה השפילה עיניה כמבויישת מפני עצמה. יצחק משך עשן והעמיד עיניו ביוסוף.

“בוא הנה, חצפצוף” ­– קרא יוסוף וטפח על ברכו. הכלבלב חפז אל אדונו.

לי אין מה לומר, חברים. דברו אתם את דבריכם ונשמעה.

נתנו לו שהות לבלוע את רוקו ולערוך את משפטיו. יוסוף החליק על גבו של חצפצוף אנה ושוב אנה ושוב. אכן, שער משיי נאה, נענה לכף ידך בהכנעה. לבסוף הרים ראשו ואמר:

“אתם מחכים לי?”

“כמובן, וודאי”, אמרה זלדה בעירנות.

“אין לי מה לומר”, אמר.

מיקה היה רגוז על המיספרים שאינם עולים יפה בסיכומם. דיפדף בין הגליונות ולא מצא את אשר ביקש.

“נראה לי שאתה חייב לדבר, להסביר” – אמרה זלדה.

“אין לי מה להסביר”,– אמר – “אני עוזב כידוע לכם, וזהו”.

“אבל יש לך סיבות לדבר”, – פנה אליו מרדכי, – “אנחנו מעוניינים לשמוע מה הן”.

“היינו־הך, מה זה משנה”, – אמר,– “עובדה נשארת עובדה”.

“אבל זה אי־אפשר כך”, – טען זמי ופרש ידיו, ועצר בעד קיצפו מלפרוץ – “זה אי אפשר, אתה היית אתנו פה כל הזמן, עבדת אתי, אתי עבדת, עד הערב הזה, אינך יכול ללכת כך סתם, כאילו…”.

קווי פניו של יוסוף נתיישרו. הרי שהתקפה נכונה לך כאן. זמי, זמי, הייתי רוצה לומר לך דבר, ביחידוּת, אילו היתה השעה כשרה. חבל. דיפדף על גבו של חצפצוף עד שדומה היה זיקים קופצים משערותיו של זה. חש את עיניו של יצחק נוקבות כמדקרות. של מרדכי נדות לו. אל תאמר, אל תאמר דבר. אני שונא דיבורים, כן, שונא וחסל. מה אתם רוצים?

“אין לי מה לומר” ­– הודיע נוקשות ויבשות.

הסערות האלו עשויות להקפיא את הדם בעורקים. מיתרי האוהל נותקו, אם בכלל עומד הוא עדיין. יצחק שרק איזה קטע מ"גלים גלים הומים". אח, המקום הזה, המקום הזה. פעם היה פה בית הנשק וקודם לכן – חדר אוכל.

“אם כן, אני חושבת שאפשר לסיים את הישיבה” ­– אמרה זלדה, פשוט ומעשי ככל האפשר וציפתה לתגובה.

מיקה תחב את הקבלות לתוך תיקו. “רו–ח–לה” – נשמע קול בחורה מבחוץ. “מה, רוחלה חזרה?” – לחש מרדכי על אוזנו של מיקה. הלז משך בכתפיו.

אני רוצה לומר דבר־מה" ­– אמר זמי. הצליח להדביר איזה זרם־פרא בתוכו.

“טוב, דבּר”, – אמרה זלדה.

היסס ובלם את התרגשותו ואחר פתח ואמר:

“לדעתי, עלינו לומר ליוסוף במלים מפורשות: אסור לך לעזוב. אסור לך! אסור לך, אתה מבין?”­–הטיח בפני יוסוף.

עמד על כך שהוא פורץ מגדרו וריסן עצמו ומשך את קולו כזרם תחתי ועמוק:

“אני… אני אגיד לכם את האמת שאינני תופס זאת. אינני תופס! יוסוף היה אחד מראשוני הדייגים אצלנו. התמחה במלאכה זאת יותר מכל חבר אחר. אפשר לומר – שבמידה רבה, בזכותו אנחנו כאן. אינני יודע, אולי אסור לדבר כך…”

– – – אותו גוון איזמרגד שֶלַמַיִם כשהם נושמים כלוויתן עצום, ואי־שם אי־שם ניתזים סילונים כממעבה מעמקים, והוד שלפני הסערה, והוד שלפני הגשם, ואימת העבים מעל. הה, הסירוֹנת הצעצוע, ברייה קטנה לפני אלהים גדולים, בובת־משחק זערעורת. אסוף את החבל, יונתן. אנה תישא עין ויבוא עזרך מן החופים הרחוקים כרחוק התקווה מן האסון. עוד מעט תפרוץ באדיר והיה סער שואט־שואט תהומים גדולים, הררים נישאים. תפוס את החבל. ומשוטים ארבעה מתרדדים על פני המישטח הירוק, לוטפים קלקלות בברקת, לוטפים וחולקים וחוזרים. אולי יש ישע משם. מן האופק, ממקום קערית־אגוז צהובה מיטלטלת, נגלית, נעלמת, נגלית, נעלמת, של ערביי הכפר היא וודאי. והרשת מכורבלת בַּקַעַר, תחזור עמה, תפרשה לעין־כל וריקה היא. האוהלה, האוהלה, רוץ יחף ועירום כל עוד זעם – – –

“אגיד לכם את האמת שאילמלא הוא, היינו נוטשים כבר מזמן את הענף הזה. כולנו זוכרים איזה מצב נתהווה כשיוסקה ודוב הודיעו שלא ימשיכו יותר. לא אאריך בזאת. יוסוף חי אתנו בשלימות. אינני רואה כל סיבה לעזיבתו. לדעתי – זהו עניין של מצב־רוח חולף אצלו. לכולנו יש מצבי־רוח. אין פלא ­– התנאים קשים. עלינו לומר לו פשוט: אין לך זכות! אין לך זכות לעזוב”. הפסיק רגע והוסיף בקול שקט, כמשמיע גזר־דין: “אין לך זכות לערוק”.

נתכנסו כל אחד עם פנימו. אדם חפשי לעצמו. איזה אזיקים, לעזאזל, יכולים לשים על ידיך. באתי בחפצי ואני יוצא בחפצי. ולולא הייתי בא? זמי היה הראשון שקיבל את פניו. שעת צהריים היתה אז וישבו אל אותו דרגש עשוי תיבות ולעטו מין נזיד שהיה נגרס כחול בין השיניים. תחת כיפת השמיים היה זה? לא. מין מקלעת קנים חרוכת שמש. רבקה הכריזה – לכבוד החבר החדש – אנחנו מבקעים אבטיח. תהו על קנקנו. מה חשבו? איזה אורח־פורח מן היחפנים. היום בא, מחר מתנדף. זה לא חומר בשבילנו. זמי משכהו לשיחה אחר־כך. כמה מגוחך זה עכשיו. הרביץ את כל תורת הקיבוץ על רגל אחת. משונה שחשבתיו למין אפיטרופוס ממונה. נהגתי בו כבוד כבמורה. אחר־כך התפלאתי שיוצא הוא לעבודה ככל חבר. מושגים היו לך אז. ואותו אוהל פרוץ, שסוע־שוליים שלא היה בו כלום חוץ מקלת דגים שבורה ומיטה רעועה. כשיצא בפעם הראשונה לים, נשתנה הכל. נסתברו עליו. לא היה הקבוץ, היה הים. מוזר לחשוב: בעצם, לא חייתי בקבוץ, חייתי בים. ועם צוות הדייגים. סוחף אותך, הים הזה, אתה נגרף אל תוכו. אחר־כך מעצב אותך כרצונו. פורש רשת לאחר העכרורית ויוצא אחריה. לחוף אשר לחוף ולים אשר לים. משל יש לו מין מיקסם־סמים מגרה כזה, שלוכד אותך כבאותה אגדה על בת־הגלים. זוכר אותו יום כשסירבת לצאת לסיקול אבנים? ערכו בירור, חה–חה. מה היה סופו? נזיפה מפי זלדה. מצפים לך. אין לי מה לומר.

“שתוק, חצפצוף” – גער בכלבלב לחינם. האם גשם הוא זה הדירדור על הגג? רק צֶלֶף טיפות קצר. נפסק. היכן אנו עומדים?

זלדה שמה סיגריה בפיה ומשכה אש מן העששית. מצצה מציצות מספר, התקינה את קולה ופתחה ואמרה:

“זהו מקרה קשה. קבוצתנו נמצאת עוד בראשית צעדיה. כל עזיבה – יש לה השפעה רעה על החברה. מחלישה את כוח עמידתנו. למה הדבר דומה? כאילו מועדת אחת הסמוכות שכל הסוכה נשענת עליהן. ויוסוף היה סמוכה חזקה, סמוכה של ממש. הנה רק בשבוע שעבר דיברנו נכבדות ביוסוף. שקלנו אם כדאי לשלחו ללמוד בניין ספינות. החלטנו בשלילה כי לא ראינו כל אפשרות להוציאו מן הדייג לתקופה ממושכת. אינני יודעת איך להגיב על מעשהו של יוסוף, כיוון שהוא עצמו לא פירש מה הניעו לכך. מניחה אני שיש לו סיבות בנות־משקל, כי אחרת הן לא היה מחליט לעזוב. אולי יחסי־חברים יש להם חלק כאן, אולי העובדה שזילזלנו בצרכים המיוחדים של חברים העובדים עבודה קשה ומחוץ לבית. אולי. אינני יודעת. בכלל, לדעתי, אין אנו דואגים מספיק לצרכי האדם בתוכנו. אבל, חברים, לא זה העיקר. העיקר הוא, שנדמה לי שהכרתם הקבוצית של חברים רבים לקוייה בחסר. מפעלנו תובע את האדם כולו, ללא שעור וללא שיור. אנחנו מוקפים מסביב עולם עוין ומפתה. צריך שיהיו בנו אמונה וביטחון באמת דרכנו. אמונה וביטחון כי דרכנו היא היחידה, אין אחרת, כי מה שאנחנו עושים כאן, בנקודה זאת, פירושו של דבר –”.

ידוּע, ידוּע. שמענו זאת כבר לא אחת. מתי יוצאת העגלה מחר? בשמונה, אולי מאוחר יותר. הצרור איננו ארוז עדיין. בהחטף אחד אני אוסף הכל אל תוך שק וקושר. ואת חצפצוף אני לוקח אתי. בוקר עבות, חול מורבץ, וים משביח זעפו. שעה דמומה, הרת עתידות, כעומדת בצל בשורות רעות. האוהל שמום בריקוּתו, קרוח, פעור שממון. רק חצפצוף מתלבט מתחת לשוליו, מכרכר אנה ואנה. צר על חצפצוף. יוצא הוא עם הצרור אל חדר־האוכל. זמי כבר הולך לעבודה עם כלי מלאכתו. ובכן, אתה הולך? ­– שואל זמי. כן, כך הוא, אולי נחזור עוד. זמי מניד בראשו, מחייך, לוחץ יד לשלום. (מתי נחזור? לא נחזור כבר לעולם). ודן משתמט מפגוש מבט. מתלחשים, בחדר האוכל מתלחשים, ושתיקת חשד ובוז. סעודת אבילוּת אחרונה. קקאו קר ולחם בריבה. צינת בוקר עגומה. איך יצאו לים בלעדי? – שלום, – אומר דן לפני צאתו, – מקווה שנתראה עוד ומסתלק ונעלם. ואת יצחק לא אראה. לא יופיע. כן, למחסן עוד יהיה עלי ללכת. נתיב ייסורים. נותנים לך תכריכי קבורתך. שתי חולצות לבנות, שני זוגות גרביים, תחתונים, גופיות. הא לך. בשתיקה. בלע את הגלולה ומות. החסר עוד משהו? – לא, לא חסר דבר. – ובכן, זהו.– כן, זהו. שלום. למטה כבר מכניסים את הרשתות לקער. מגפיים לא קנה מיקה. ארבעה אנשים במקום חמישה יישארו. צריך לומר להם שישליכו על־יד השנונית הגדולה, מחר אחרי הסערה. העגלה כבר יוצאת, רתומה לאלמון וללבנה. מסע לוויה לאורך החוף הקודר, דרך ארוכה־ארוכה, ארוכה עד בלי־סוף, כאורך החוף, כאורך גבולו של הים, האורך המרחק עד לאופק, כאורך החורף. בקרים קודרים ללא־ספור – קר.

"ואני אומרת שעל יוסוף לשקול עוד פעם את הדברים בדעתו. נראה לי שהחלטתו היתה פזיזה מדי. אדרבא, אם יש מה לתקן אצלנו, יגיד־נא. נשמע. אולי אפשר לסלק את הגורמים – ".

אל החדר פלשו יונתן ואלישע. יחפי־רגל, קפולי־מכנס, עטופי סחבות־סודרים ובלויי־מעיל, חבושי־גרב. יונתן שלח יד קמוצת אצבעות לעברה של זלדה ואמר:

“כתרי זעיר”.

ופנה אל יוסוף:

“שמע, נחוצה עזרתך, בוא למטה, לכמה רגעים”.

זלדה נתקצפה:

“אתם יודעים שכאן ישיבה או שאינכם יודעים?”

“יודעים, יודעים”, אמר, “יש דבר־מה יותר חשוב”. ופנה שוב אל יוסוף:

“שמע, הסירות תיגררנה לים”.

יוסוף חייך:

“אתה רואה”, – אמר ופרש ידיו על המסיבה, – “עורכים לי פה בירור, אם אפשר לומר”.

“שמע, הנח לזה עכשיו, שטויות. בוא אתנו”.

זמי פרץ בקול נרגש:

“מה זה אתכם באמת? העניין רציני מדי, שתפריעו באמצע”.

“אני מבקשת אתכם לצאת” ­– פקדה זלדה.

“בין כך ובין כך אין ערך לבירורים” – אמר אלישע ועשה תנועת ביטול בידו.

“חברים, הן זה לא ייתכן” – התחנן מרדכי.

“ואתה חושב שבדרשת־הטפה שלך תניא את יוסוף מהחלטה? אינך מכיר אותו, ברכה לבטלה. כל עוד הוא כאן יש להשתמש בו לדברים חשובים יותר מאשר בירורי־סרק. בוא, יוסוף”.

יוסוף ציפה לדברה של זלדה. יונתן, ואלישע. ודן. היה יוצא עמהם מחר, לפחות עוד מחר, לים. משכים בעוד חשיכה, שעה של כיהות ודימדומים, וכורך עצמו בעטיפות על גבי עטיפות והמיטה עומדת כתמיד, מעוכת מצעים מבריקים באופל, והבגדים תלויים על התורן כתמיד. וסוגר את כנף היריעה בחוט, וחורג אל החוץ. וחצפצוף כרוך אחריו. קור. ופנס כבר מאיר אשנביו של חדר־האוכל. ושם כבר דן פורס וגוזר וממלא סל במזונות. ועל האש רוחשת מרחשת. וחביבה נכנסת וצעיף של שינה על עיניה, ידיה משוכלות על חזה, מפהקת, ממלמלת מתוך עצלות של נימנום. וכבר ספל של חמין, ושיחת רעים, מחממים את הלב. ויוצאים, והצללים בורחים, נמוגים, והים מתערטל מתוך החשיכה אדיר בגאונו, חיה גדולה כובלת אוניה בסוגר היבשת. והמגע הראשון של כף הרגל במים. סמירת־עור. והשיכשוך. והלאה והלאה פנימה, בתוך הקצף. וכבר משייטת הדוגית הרחק למרחב. חתור־שתיים. חתור־שתיים. מצולות הרות סוד וגוונים אין־מספר. ורוח גחה ממזרח, משייפת בשרים. היטמן באדרת, ראשך וכל־כולך. הנה – שם, הנה – שם. מעלה על כרבולת־גל מתהפכת, וגלוש מטה. עדרים־עדרים משוטטים בתחתיות, האינך חש? זורמים דרומה־דרומה. אֵלם. מסך רוח וערפל פרוש על החוף מרחוק. לצאת רק מחר לים, עוד מחר. ולא לחזור. להפליג הרחק צפונה, ולנחות על תלולית חוף מבודדת אי־שם. במקום שהכל יהי כמו בהתחלה. אה, כן, כמו בהתחלה, וזר לא יבוא להפריע. ודן ויונתן ואלישע וחפוּז. והוא, וחצפצוף אתם. בונים ביקתת־אבן גדולה, מרובעת, לכל־צורך, וזאת אכסניה שלנו. אולי גם את עבדול־עזיז נקח. פנימה שרוי בחצי־אפלולית ורק חול סביבה. מזרנים רבוצים על הרצפה ומכונת־בישול באמצע, וארגז עם מזונות. ויוצאים לים בוקר וערב. שלל־דגים רב יהיה, כן, שלל רב. קלתות גדושות. וחפוּז מעמיסן על חמור ויוצא עמך לשוק, וחוזר ומביא לחם ובשר ובצל, ובערב אנחנו עורכים כרה גדולה מסביב לפרימוס. מה? הם יוצאים ­– יונתן ואלישע. “מצטער מאוד, אין הדבר תלוי בי”. בוא הנה, חצפצוף, הישאר בין ברכי, אתה מחמם אותי. תורו של מי עכשיו? אימרו כל מה שבלבכם. אינכם מבינים דבר. עכשיו מרדכי.

"חברים, אני זוכר את הימים הראשונים של יוסוף בקבוצה. מראש ידענו שהסתגלותו לחיינו לא תהיה קלה. היו לנו פיקפוקים רבים – ".

פיקפוקים? לנו? מי הם “לנו” אלה? לך היו פיקפוקים? אתה שבכלל לא היית כאן, אלא לביקורים של־חג; שלא יצאת מעודך לים? שהיית שרוי שם באיזה מים־פושרים שבפלוגה עם אורח־החיים הקרקרני שאני שונא אותו? אח, כמה אני אוהב את הדיבורים הללו. אין דבר, המשך, המשך!

“יוסוף לא בא אלינו בדרך הרגילה. הוא בא לבדו, ומסופקני אם ידע הרבה על הקבוץ לפני בואו, אלא ש…”.

ובכן מה בכך? כלום צריך הייתי לבוא עם מכתב־הרשאה ביד? מסופקני אם אתה יודע קיבוץ מהו. בשבילך ­– הרי זה ­– הישיבות הללו והאסיפות הכלליות, והנאומים. בשבילי – עבודה, יה־חבּיבּי. וזה – אתה אינך יודע! אתה עושה את עבודתך על פי כללים שבראשך אולי, אצלי, חבר, זה בדם. יכול הייתי לספר לך משהו –

"… אלא שדוקא בהמשך הזמן ­– נתבדו רוב חששותינו – "

חן־חן. אני משתחווה לפני הוד־רוממותך, חבר המזכירות, בוא הנה, חצפצוף.

“… יוסוף נכנס יפה לעבודה, יפה יותר מששערנו, עד כדי כך שנעשה החבר האחראי ביותר בדייג. אינני צריך לספר לכם. אבל בכל זאת נתגלעו בכל־פעם דברים שהוכיחו שיוסוף איננו מבין את דרך חיינו. חברים, העבודה ­– זה לא הכל. חיינו בנויים על משטר חברתי מסויים. אצלנו שוררת אחריות־הדדית. קודם כל. ואת זה לא הבין יוסוף. מספיק אם אזכיר את הבירור שהיה לנו…”

מוטב שלא תזכיר. לא מחוייב הייתי לצאת לעבודה שאינני קבוע בה. איש לא יצא מעולם במקומי לים. גם לא ביקשתי זאת אף־פעם. הייתי חולה ויצאתי. אינני מחזיק טובה לעצמי. כל אחד על מקומו. הנה זוהי אחריות הדדית. איש איש אחראי על מקומו. זאת אינכם מבינים. אתם מגלגלים באנשים כבכדורי משחק, הנה זאת היא הסיבה לכל המצב הפרוע שנוצר, הנה לכן אין לנו שום ענף בריא־מוצק. אוהב אני את הבירורים! לצחוק אתם עושים את עצמכם! אם מישהו מפר את חוקיכם ­– חילקו לו בעיטה באחוריו, הנה זהו משטר!

“…כן, ויכול הייתי להביא עוד דוגמאות. הנה אינני יודע אם בכל זמן היותו כאן – ביקר יוסוף באסיפה כללית אחת…”

אמנם־כן, דוגמא נאה! תסביר לי, אם כן, כיצד קורה שלערבים אין אסיפות־כלליות והם מביאים דגים עשר מונים יותר מאתנו? אילו היה לי פּה הייתי מנחית עליכם כמה דברים בענין זה! מה עוד?

“… וכמו־כן אינני רוצה להזכיר עוד מקרה בלתי־נעים שקרה ביוסוף ושכולנו זוכרים אותו היטב…”

ספּר, מדוע אינך מספר? אני אינני מתבייש. מוכן הייתי לחזור על כך אילו נזדמן לי. הייתי מורח את פרצופו של ווילי זה עוד פעמיים ושלוש וביתר תבונת־כפיים משעשיתי זאת אז. זוהי שיטתי שלי –

– אותו יום חמסין, כשהחול היה בוֹהק באלפי אורים והים כאספקלריה שטוח מן הסלעים ועד אין־סוף האופק, כולו שברירוֹר של שמשות, והוא עוצר נשימתו ורק ליקלוק קל של לשונות־רצים על שפת החוף, לוטף־לוטף את רצועת הצדפים בשיקשוק קיצבי. והעולם שרוי כבדומיה של שבת ורק השיקשוק הקיצבי, קצב החיים של התבל שמשתבר אל היבשת ­– והדוגית מונחת על ירכיה על צלע תל החול. יום חם, יום נאה לציד־הַמַלְטַשׁ. יום הימים. כלהקות פרפרים מרפרפים מיפרשים לבנים של דוגיות מטה־דרומה. רק חמישה אנחנו, יוסוף. ­– כיצד? ­– חפוז חולה. ­– לא ייתכן שלא נצא ביום כזה. איבּוּד מטמונים בידיים. יש למצוא מישהו במקומו. רץ יוסוף במעלה הגבעה אל המחנה. שם יושב ווילי על החול, מטליא יריעות אהלים בעצלתיים. מושך חוּט כמתוך נימנום. ­– ווילי, חסר לנו אחד לצוות, מציע שתצא עמנו. ­– אני? עסוק אני בזה כפי שאתה רואה. ­– זה סובל דחייה ואילו הדגה אינה ממתינה לרשת. ­– טוב, אם יש צוֹרך ­– אני יוצא, מאי נפקא, זו עבודה וזו עבודה. ­– ובכן, הזדרז והחלף בגדים ובוא למטה, אנחנו מחכים לך. ­– אבל ידוע לך שיש לי ישיבה הערב. נחזור עד הערב? ­– אינני מבטיח, מתקבל על הדעת שרק למחרת בבוקר, אבל גם הישיבה סובלת דיחוי. ­– טוב, אם אומר אתה שאין ברירה אחרת, אני יוצא. העבודה קודמת לכל דבר. ­– ובכן, הזדרז. ויוסוף יורד שוב אל הסירה, והם מקפלים את הרשתות ומטמינים אותן בפנים והולכים ונוטלים את קרקפות הדלוּעים ואת האבנים, ומים, וצידה, ואת החבלים והשיזוֹרת והרפידות, ובשעה קלה הכל מוכן. רק היכן הוא ווילי זה? ובכן, יבוא מיד. השעה מתאחרת, היכן הוא? ויוסוף עולה וצועק ­– ווילי! ווילי! ­– אין עונה. ווילי! ­– אין עונה. איש לא ראה אותו. ­– חבריא, עלו לחפש את ווילי! יצאו ובדקו בכל האהלים. איננו. יחטפנו שד, יצאו חמישה, בלעדיו. למחרת, חוזרים עם שחר, ריקים. שולים את הסירה אל החוף ורץ יוסוף ישר אל אוהלו של ווילי. ישן הוא. כרוך בשמיכתו. – ווילי, קום! – הה? מי זה? מה אתה מעיר אותי בשעה מוקדמת כל־כך? – קום, טינופת, היכן היית אתמול? – אה, זה אתה, רציתי באמת לומר לך… – היכן היית? אמור! – ובכן, המתן, אומר לך, אל תתרגז, שמע, הלכתי לבקש כומתה ולא היתה, אחר־כך… – אתה משקר! – ואחר־כך כבר לא מצאתי אתכם… ­– אתה משקר, הודה שאתה משקר ולא…– ואם לא אודה, מי אתה? – מי אני? והדם הציף את חלל ראשו עד עירפול וסחרחוֹרת. – הרי לך מי אני! וזה בשביל הכומתה! וזה בשביל מה שלא מצאת אותנו! וזה בשביל הרשת הריקה! וזה בשביל – וכמעט התעלף. – נבזה רכרוכי שכמותך! והייתי חוזר על כך גם היום אילו נמצאה לי אמתלה ראויה, וצולף לו על פרצופו של ווילי זה. ספּר כל זה, מדוע אינך מספר? בירור רצית שאעשה לו? לא אני. מוכן לעמוד בדין.

“…ובכן נדמה לי שדי ברור הוא שסיבת עזיבתו של יוסוף היא ­– חוסר הסתגלותו לחיינו. הייתי אומר שחסר הוא פשוט את עמוד השדרה הרעיוני שמחזיק כל חבר…”

הייתי עומד אתך גוף־אל גוף, חבר, לראות במי יש עמוד שדרה. רפסוּסים כולכם, רכיכוֹת ספוגות רעיונות־רוח, וכל הבניין הזה שאתם בונים פה ­– עומד על חול, כל רוח בינונית מעיפה אותו – – –

“… כמובן שאין בכחנו לצוות על יוּסוּף שיישאר. אנחנו חברה הבנוייה על רצון חופשי. אבל אני הייתי מיעץ לו, באוֹפן אישי ­– להישאר, לפחות עוד שנה. ינסה. בינתיים גם אצלנו משתנים דברים, גם הרגשתו הוא תשתנה…”

אתה מצחיק אותי, חבר.

מרדכי פער עינים באיזו נקודה סמוייה בחלל וכאילו לא סיים את משפטו, אחר־כך הניח את ידו על השולחן בטפיחה קלה והיה זה אות כי באו דבריו אל קיצם. זמי קם והחל מהלך מפינה אחת לשנייה. זלדה הסתכלה על סביבותיה כשואלת על ההמשך. מיקה הכניס את ניירותיו ואת פינקסו אל תוך התיק שעל השולחן וסגרו. עתה נשמע כבר בעליל כי המיית הים גברה והיתה לסאון מתלהלם על החוף.

זו שעה אחרונה שלך כאן, יוסוף. מחרתיים תהיה כבר משייט אולי על פני אוקינוס, מדיח סיפון של אנית משא גדולה, שואב דלי בבוקר עכור ושופכו שפיכה רחבה על גבי טבלת הברזל המלוחלחת עיטרן ושמנים, ומקרצף במטאטא זיפני ומחליף דברים של ניבול־פה עם מלחים בלועזית. וערפילי־ים, וזוהמת־תאים, וכרכים זרים, והעולם. הרחק הרחק מכאן. לבדד.

“לדעתי, כל הבירור הזה הוא מיותר” ­– אמר מיקה וזעם קר בעיניו ­– “אינני יודע למה הוא נחוץ היה לנו. למה אנחנו יושבים כאן ומתחננים לפני חבר להישאר אצלנו. יכול לחיות אצלנו רק מי שהוא שלם עם דרכנו. בכל היתר ­– אין לנו צורך, הם רק מכבידים עלינו, מעמסה. צריך לומר ליוסוף: לך! אין אתה רוצה לחיות כאן – לך לך מאתנו! ומהר! כל יום שאתה נשאר בלי־חפץ – אתה גורם לנו רק נזק! אני מצטער שלא אמרנו זאת ליוסוף לפני שהודיע על עזיבתו. זהו.” וקם ממקומו.

“לא כל־כך פשוט” – מילמלה זלדה בקול לא־נשמע כמעט. חיוך של לעג עלה על שפתיו של יצחק. “אתה מדבר שטויות” ­– רטן זמי. משהו התנפץ על הגג.

כך. משפט אחד דיוֹ למחוק את כל עברך. תישכח לגמרי. כאילו לא היית. איש לא יזכור לך ימי חורף וסערות וסיכוּן נפש. גם לא הפעם ההיא. כשהתהפכה הסירה. כששחינו לחוף כל עוד רוח, בּקרה. כשהושלכנו עירומים. לא ימים ולילות אין־ספור כשהבשר צומר ממים ורוח. מים ורוח, מים ורוח, תמיד. בשעות שלוש לפנות־בוקר, בשעות שבע ושמונה שבראשית ערב, בשעות חצות, בימי שרב. לא יזכרו לך חיותך כנווד־יחפן, ללא שאול לבגד ולמעון, ללא בקש דבר. חלפו הימים ההם. למה, לעזאזל, אתה יושב כאן לשמוע כל זאת?

"אתה רוצה לומר משהו, יוסוף? – שאלה זלדה בזהירות ובקול חלוש.

“לא” – אמר יוסוף בקול אוֹבים.

לא, לא תזכו לשמוע ממני משפט. את חשבוני עם מיקה אעשה אולי בפעם אחרת. עוד יבואו ימים. אני, צפור דרור הנני עכשיו, איני חייב בדין וחשבון לפניכם. את מיקה יכול הייתי למחוץ כדג פּחוּס אילו רוצה הייתי.

“אם כן…” – גימגמה זלדה.

“אני רוצה לומר דבר־מה” ­– אמר יצחק ומעך את בדל־סיגריתו על תחתית הצלוחית.

איציק, מוטב שתחשה. מה תאמר להם? מי הם? חייך שאתה מציל את נפשי אם אתה מחשה.

“לאן אתה הולך?” – שאלה זלדה את מיקה שהיה אוחז בבריח הדלת.

“יש לי עוד עניינים לסדר לפני שאני נוסע מכאן מחר עם השכמה”, – אמר תוך שהוא פותח את הדלת, – “איננני יכול לבזבז את כל הערב.”

“אבל אתה, חבר־מזכירות הנך כמוני…” ­– אבל מיקה היה כבר בחוץ.

יצחק הצית אש בסיגרייה שניה וקבע עיניו באיזו נקודה שעל גב השולחן:

“קשה לי לדבר. עזיבתו של יוּסוּף היא מכה בשבילי, באופן אישי. היינו חברים, מראשית ימיה של בית־חרס. חברי, אתם מדברים על שלימות עם חיינו. אינני יודע אם יש בתוכנו מישהו שהיה שלם יותר מיוּסוּף עם כל מה שעשינו כאן. אל תשכחו, היו ימים שהוא היה היחידי, היחידי שנשא על שכמו את הקבוצה כאן. כן, הוא היה שלם. כי הוא עבד כאן וחי כאן, ועבר את כל הגילגולים – בלי לחשוב, בלי להתלבט. ככה, באופן טבעי הייתי אומר. והוא היה עקשן, עקשן יותר מכולנו. אתם אומרים שהוא עוזב מפני שאין לו חוט שדרה רעיוני, אבל הרי זה מצחיק. אולי – דווקא מפני זה – ידע הוא לסבול יותר מכולנו ולעמוד בכל התנאים הקשים. מפני שהוא לא דרש לעצמו שום דבר. מפני שהוא, ככה, שחה בתוך זה כדג במים. הוא, איך אומר זאת?– הוא כאילו נולד פה–”

באמת, איציק, עשה עמדי חסד והפסק את הלהג הזה. למי הוא נחוץ? אם אתה ממשיך בנאום־הספד זה – לא תהיה לי ברירה אלא לעזוב את החדר, ואחרי הכל – אתה גם מגזים מאד, קח את דן, למשל, או את חפוז, היו עוד רבים אחרים, באמת אין צורך בכל זה –

– “אתם מדברים על חוט שדרה רעיוני. זיכרו את כל החברים שנשמטו מאתנו בדרך. מי היו אלה? – כולם בעלי חוט־שדרה רעיוני במובן המקובל. ואני אומר לכם, שאנחנו כולנו, מלבד יוּסוּף ועוד מיספר חברים – כולנו הננו חבר־מתלבטים. לפני שאנחנו עושים צעד אחד של ממש – אנחנו מהרהרים אלף הרהורים ומתהפכים בתוכנו שבעים ושבע פעמים. פשפשו אתם בנפשותיכם ותמצאו – מה אתם? איתנים אתם? לא. תמיד פוקדים אתכם פיקפוקים ועירעורים. גם אותי. ובכן ­– מה זכות יש לנו להטיף מוסר ליוסוף? אני שואל אותך, מרדכי ואותך, זלדה וגם את מיקה הייתי שואל ­– מניין לכם העוז לשבת כאן בשלוות־נפש של מנצחים ולהטיח דברי־כיבושים בפני יוסוף? מי אתם? גואלי העם? הלא אתם עומדים עוד בראשית הדרך שיוסוף כבר הגיע אל קיצה! ומי יודע אם בכלל תעברו אותה בשלום. אולי בניכם. כן, רגליכם עומדות כאן על תל החול הזה ותשארנה לעמוד עליו אולי ימים ארוכים אחרי שיוסוף יעזוב, זה נכון. אבל יוסוף שילח שרשים כאן, ואם הוא עוזב עכשיו הרי הוא נעקר עם כל שרשיו, ואתם – מה? אתם רק נוגעים על פני השטח, אני אומר. אני בטוח בזה! הלא גם אני עצמי קוֹרצתי מאותו החומר. עוד יעברו עלינו כמה וכמה גישושים וכמה וכמה חיבוטי נשמה עד שנצליח לשלח יונקה אחת בתוך החול הזה. ודור שלם אולי יעבור עלינו עד שנטמיע אל תוך דמנו את מלח הים הזה. ובכן מה? ובכן אני אומר שאם יוסוף עוזב, הרי משהו אצלנו איננו כשורה. כי המקום הזה הוא שלו יותר מאשר שלנו. הוא בנה אותו, הוא חלה אותו, הוא נתייסר בו, הוא אוהב אותו. מדוע הוא עוזב אותו? יש לו מקום אחר בעולם שהוא קשור אליו? – לא. ובכן – זהו. אין אני מצדיק את עזיבתו של יוסוף. צר לי מאד על כך. אבל נדע, חברים, שאצלנו משהו דורש תיקון. אינני יודע מה.”

זמי עמד ופניו כבושות בקרקע. מרדכי בחן בהסתר את פניו של יוסוף. זלדה העמידה פנים ספקניות כאילו אמרה– אינני יודעת מה זה מדבּר –

כבד, כבד. אולי צריך היית להשאר עוד כמה, יוסוף. ריק יהיה פה בלעדיך. מה יהיה עכשיו? דן ואלישע ישאו על כתפיהם את הדייג הזה? צחוק. טירונים הם. מחר כבר לא ידעו לאן להפליג. עלולים לאבד את הרשת בתחתיות־צולה. כן, יש להזהירם שלא יתקרבו לסלעים שמצפון, לשירטון שממול לצוק. עוד הערב אומר לדן. – דן, זוכר אתה הפעם האחרונה שיצאנו לדיג־שלייה? ובכן – יש שם שירטון שאם אינכם נזהרים מפניו אתם מאבדים… – שמע, יוסוף, תשאר עוד מספר חדשים, באמת, מה אנחנו בלעדיך?– אי אפשר, חבּיבּי, אתה מבין, זה כבר לא בשבילי… – אה, יוסוף יוסוף, עם מי אפשר יהיה לדבר פה?– אין דבר, יבואו אחרים…– איזה אחרים? אלה אינם יודעים ים מהו. אבל מה? יבנו פה משק גדול, משק במשקים. גם דן ואלישע ייבלעו־ייטמעו, יהיו כלא היו. עצים גדולים יצמחו כאן ובתים לבנים יעמדו ביניהם ורצועת־חוֹרש תסתיר את הים מן העין. אתה, יצחק, צריך להישאר כאן, דבר זה בשבילך נברא, ואילו אני– אחר נולדתי. הרוחות תישברנה והאדמה שם מעבר לחולות – שדה תחרש. אלא שדן ואלישע והאחרים ­– קטנים־מסכנים לעומת הגלים. צר עליהם. צר על כולם. צר עד כדי דמעות. גם על מרדכי, גם על זמי, אפילו על מיקה צר. בחורים טובים, אין הם אשמים שעצמותיהם רכות והם ילדים. אין הם אשמים שאין להם אב. מחר יהיה ים סוער והם מיטלטלים כספינה טרופה. אולי, ביום מן הימים נחזור עוד –

“ובכן, אם אין ברצונו של יוסוף לדבר, חושבת אני שאפשר לסכם ­–”

אמור, אמור להם משהו. מצפים עוד לדברך.

“לא, אי אפשר לסיים כך! אינני יודע מי יצא לדייג מחר, ובכלל”– אמר זמי ועבר לקרן השולחן.

שוב מועקת־השתיקה, כבדה, מעייפת. ותיפצחת ענפים בחוץ, ודומה, איזו תיבת פח נגררת על פני הקרקע ומושלכת מִגֵב לגֵב.

“אתם מחכים לי?” – הרים יוסוף את ראשו.

לא ענו לו. המשיכו לשתוק. זגוגית העששית כבר שחורה מפיח.

יוסוף נתפתל עם עצמו וטפח לו לחצפצוף כמה טפיחות של תוכה. אחר פתח ואמר:

“טוב, אני אגיד לכם. הדברים הם פשוטים מאד”, תמה על קולו של עצמו, הפסיק רגע כדי לבור את המלים הנאותות, והמשיך: “אני, פשוט אין לי מה לעשות פה יותר”, חש שמעורר הוא תמיהה ותיקן: “כלומר– אני, זה לא בשבילי”. אתה מסתבך והולך. אמור, לכל הרוחות, כל מה שעם לבך. “ובכן מה שאני רוצה להגיד הוא זה: פה, בבית־חרס זה כבר לא מה שהיה. ומעכשיו – הכל ישתנה, הכל יהיה אחרת. מה אינכם מבינים? בשבוע הבא יעברו הנה המשפחות והילדים, וכל הפלוגה, עם כל הכבודה. טוב, ובכן – אני את תפקידי גמרתי. אינני דרוש פה יותר. אני אומר שלום וחסל. מה אני אתהלך פה בין הרגליים…”

“אבל, יוסוף, הרי זה בדיוק להיפך, עכשיו..” נכנסה זלדה במנעמות־קול.

“ובכן, עכשיו אני מדבר. לא הפסקתי אותך. תני לי לגמור. אינני נואם גדול, כן. ובכן מה רציתי לומר? אני אינני אוהב את אנשי הפלוגה. מה הם יודעים מה שעשינו פה? מה הם יודעים מהסערות שהיו לנו ומזילעפות החול? מה הם יודעים מחוסר המים וחוסר הלחם שלנו? מה הם יודעים על הערבים פה בכפר? מה הם יודעים בכלל על ים? עכשיו הם יבואו והם יהיו פה הרוב, הם ישתלטו פה על המחנה. ואני אומר לכם, – שימעו זאת היטב וזיכרו כאשר יוסוף כבר לא יהיה כאן– הם יתעסקו בהרבה עניינים טובים, אבל לא במה שצריך להתעסק! מה אתם מספרים לי? אני עצמי יודע מה זה ואיך יהיה. יהיו פה צריפים ובתים וחדרי משפחות. ובכל חדר תעמוד מיטה רחבה, מכוסה שטיח רקום, ווילונות על החלונות, ועציץ פרחים על השולחן, ותמונה על הקיר, וארון בגדים גדול, ובצהריים תשמעו את הבחורות צועקות מצריף אחד לשני– שיפרה! כבר שטפת את החדר? אני עוד לא! או – יש לי פרחים יופי! ודברים כמו אלה. שימעו, כל זה לא היה לנו פה עד עכשיו. זה אולי טוב ויפה, אבל תבינו שלא זה מה שנחוץ לנו! גם מה שיש עכשיו – זה כבר יותר מדי. כן, ויהיה מחסן־בגדים גדול, אתם חושבים שאני מתנגד למחסן? לא, לא זה. להיפך, אני בעד! מחסן– דבר טוב הוא. ואני – מעולם לא איכפת היה לי כמה זוגות תחתונים אני מקבל, בין כה וכה התהלכנו ערומים, בקייץ ובחורף. אבל עכשיו ­– המחסן יהיה מחצית החיים! תיכנסנה בחורות ותצאנה, ואיזו חולצה לי ואיזו חולצה לך ו־שמעת? כבר הביאו מן העיר את הבד עם הפרחים! ו־באמת זה לא נכון שלא סידרו עוד ווילון לְבֶּלָה, ודברים דומים – אתם יודעים למה אני מתכוון. וכל הפיטפוטים האלה בתוך המחסן בין העובדות, כמו קירקור של תרנגולות מן הבוקר עד הערב. כן, וגם חדר האוכל יהיה שונה, גם המטבח, גם מחסן־המזונות. ינעלו לך על מנעול את מחסן־המזונות. ואני אומר לכם: אני אינני רוצה שמחסן המזונות יהיה נעול בפני! אינני רוצה! תצחקו כאוות־נפשכם, אני לא אחיה במקום שמחסן המזונות יהיה נעול בפני! אני רוצה שיהיה פתוח לפני תמיד. כך, כשאני חוזר בשלוש בלילה או בתשע בערב, או בצהרים, מן הים – אני יכול להיכנס ולהוציא משם נתח נקניק או קופסת סרדינים, או חלבה, כדי לשבור את רעבוני. ואפשר להאמין לי. צחקו לכם, אני יודע שאתם צוחקים – – – ולא זה בלבד. הנה יבואו הנה אנשים שונים. אינני יודע מה יעשו פה. תאמרו לי, למשל, מה יעשה פה דוב אריגי. אדרבא, תאמרו אתם. הריהו אפס אפסיים. הולך בטל. חולה מחצית ימיו ועסוק בכתיבת שירים במחצית השנייה. למי הוא נחוץ פה? או, או – ישעיהו כץ. הרי הבחור הזה לא יחזיק מעמד כאן, הריהו אברך משי בעל רפּסת־עצמות, כל נגיעה קלה מפוררת אותו, הריהו מסמיק כילדה כשרק גוערים בו. מה לו במקום כבית־חרס? ואני רוצה לומר לכם גלויות, עכשיו יכול אני לומר זאת בלי חשש. שאילו היו הדברים נתונים בידי, הייתי משליך את ווילי זה מכאן, צניפה אחת אל מעבר לגדר! איך אתם מרשים שבחור כזה יתקלס בכם? איך אתם שמים אותו לראש לכם ונותנים לו מפתחות? כל עת שאני רואה את הבחור הזה עומד באסיפה ומדבר בענייני משק או חברה, מתדגדג בי רצון לשחוק את עצמותיו. ועכשיו יבואו רבים כמוהו. אני רוצה לברוח כל עוד רוח בי כשאני נזכר בכל אלה. אותי קשה לרמות. יש לי חוש בריא לאנשים. אני מטביע עין באדם ­– מיד אני רואה מאיזה חומר הוא עשוי. ואני אומר לכם ­– עכשיו, עם כל האנשים האלה שיבואו ­– יהיה פה הכל אחרת. העיקר יהיה מה שאחרי העבודה ומה שבין־לבין בתוך העבודה. ואתם רוצים שהאנשים האלה יקבעו את גורלי, ויחליטו עלי, ויקבעו את מקומי בלוח סידור־העבודה? ­– לא, אני אינני ניתן להילכד על נקלה. בחרו לכם מישהו אחר להתל בו”.

יוּסוּף הפסיק והעיף עין על סביבותיו. הקשיבו לו בעצירת־נשימה. זמי היה מיושב על המטה ופניו בין כפות ידיו ועיניו עצומות־מאומצות.

“יכול להיות שאינני יודע מה זה קבוץ. יכול להיות שאתם צודקים. אבל אני אינני תופס למה נחוצים לנו תריסרים של וועדות. ומעתה – כשיבואו כולם – יהיו תריסרים! ותהיינה ישיבות על ישיבות, בכל ערב, ויותר משיהיו אנשים עסוקים בעבודה – יהיו עסוקים בישיבות. הסבירו לי. יש לי אוזן קשבת ולב פתוח. אם דבר מתקבל על דעתי – אני מקבלו. עד עתה לא הצליח איש להסביר לי את הדבר. מדוע יכולנו להסדיר את כל העניינים בימים הראשונים שלנו פה ­– בלי וועדות. והדברים עלו יפה ­– לא תכחישו זאת. והאסיפות, אגיד לכם, אלה הן לדעתי התקלה הגדולה ביותר. לא עצם קיומן, אלא איך הנוהל שלהן. הנאומים האלה, הארוכים. למה, לעזאזל, צריך כל אחד לדבר כאילו היה הוא מנהיג, מה? לדבר על העולם כולו ועל עם ישראל ועל הרעיונות הגדולים וכדומה. – כשיש להחליט באיזה עניין פעוט. אני אומר לכם – זה מזיק! כן, אתם אינכם מרגישים בזה, אני מרגיש! זה מסיח את הדעת מן העיקר, מפנה את הלב לעניינים אחרים. זה לא נוגע לנו! אתם חושבים שמזה יצמחו להם ימאים? לעולם לא! חורצי־לשון ומצחצחי־שפה תגדלו כך. לא יהיו פה ימאים ודייגים עברים אם לא תחסלו את האסיפות הארוכות ואת מנייני הישיבות ואת המסיבות הערוכות לפי הדין. אני גם כן בעד שמחות. אני אוהב לשמוע כשאנשים שרים. לפעמים אני רוקד גם־כן. בשביל זה לא צריך מסיבות של וועדת־תרבות, עם הקראות ודיקלומים וכדומה, זה רק מקלקל. אין מצב־רוח. לא רק לי, גם לאחרים. כן, איך זה בארצות אחרות? יש איזה כפר אחר של דייגים בעולם שיש בו כל־כך הרבה להג ופשיקת־שפתיים והרבצת־תורה? מגוחך. לא היו דייגים באים לעולם! או זה או זה ­– שני הדברים אינם עולים בקנה אחד. הסתכלו בערבים. הם עושים חייל יותר מאתנו. מדוע? אני יודע מדוע. ים זה לא דבר של צחוק. זה כל החיים. אם אתה מחליט למסור את נפשך עליו ­– שכח את כל יתר ההנאות. מה זה? סתם ככה?… זה… אתם מבינים… זה הסערות האלה… וכשהוא שקט זה משהו אחר… וכשיש רוח מזרחית והגלים מסתחררים זה גם כן משהו אחר…כשאתה מקבל הדף־פתאום… ו… אבל אתם אינכם מבינים אותי. אינני יודע למה דיברתי כל כך הרבה. זה היה הנאום היחידי בחיי. וגם זה היה מיותר. אני גמרתי. בוא, חצפצוף, נלך.”