א. פתיחה    🔗

הביקתה התרועעה כערער ונדפקה פח על גבי פח, כנף על כנף, וכנפי עורבים, כנפי־עייט, גחו־עטו התפרקו על שידרתה, על גפיה, ביעף, צורחים ונבקעים וצולפים וחולפים ברעצה וחובטים בשבטים לחים, ונסים, ודומה שהיא נעקרת על שורשה ונישאת ומיטלטלת כגלגל, הרחק אל גבעות החול, ונחבטת ראש־על־רגל עד הישבר והיקרע לפרקים־פרקים סחופים ופזורים ותקועים במדבר חררים —

ושעה מאוחרת לאחר ארוחת הערב, ושני השולחנות עירומים ויבשים, והלוכס מאַוושש צהובות וזולף עיגולים עיגולים משוטטים —

עליזה הרימה ראשה מגיזרת הסריגה, והצינוריות נעצרו רגע מפרוֹט:

“איזו סערה איומה!”

“יו–הו — מתגברת כהוגן!” — שרק פישקה.

“עשו שטות שיצאו לים” — אמר אליושקה.

“נו מה’תה רוצה, לא רוצים לשמוע בקול אחרים” — נופף לוקש בידו — “אמרתי להם לא לצאת, אמרתי שתפרוץ סערה, אבל כשרוּבּה חושב שהוא היחידי המבין בעניינים אלה…”

“בטח יחזרו תיכף — אם יצליחו רק להיכנס למפרץ” — אמר עמוס.

“איזה יצליחו…” — קרא אליושקה, — “בקושי יגיעו אולי לחיפה.”

“שקט! תנו לשמוע”, — האזינה עליזה.

“חתולים?” — קרץ אליושקה לפישקה.

“לא, לא כלום” — נפנתה עליזה לסריגתה, מפרטת לולאות חיש־מהר, חיש־מהר־קל, חיש־מהר, מסיימת שורה משחילתה על הקנה, חיש־מהר חיש־מהר קל…

פישקה תחב ארבע אצבעות לתוך פיו וצלף שריקה חדה לחלל החדר.

“ווּ־הוּ” — ייללו ששה קולות לפֶרַע.

“השתגעתם?” — שאלה עליזה, מתרועעת מצחוק.

פרוש מן הצד ישב ברקה ישיבה גוצית ומכונסת והמקטרת מפעפעת בפיו.

לאה’לה פלשה מן המטבח, הצמות השחורות מתנודדות על כתפיה — “חברה, אני חושבת שהאוהל שלי כבר הלך”.

“תישני פה אתנו”, — נתפש אליושקה בדבריה.

“לא אתך, אליושקה”.

“סידרה אותך!” — טפח עמוס באגרופו על השולחן. חזהו הרחב, השעיר, הבהיק בשזף מתוך החולצה.

“ואתי?” — התגרה פישקה.

“אתך בטח שלא”.

“סידרה אותך!” — פירפר עמוס על גב השולחן מהנאה.

“אתם מתחכמים” — ציצל קולה המתפנק של לאה’לה — “אבל זה לגמרי לא צחוק לגור בחורף באוהלים כאלה, מעניין אותי מאוד מתי כבר תסדר שם המזכירות מה שהבטיחה”.

רפאל ישב מן הצד, מחייך. השליך את חלקו מרחוק:

“רק בלי תלונות, לאה’לה”.

“לא, באמת זה לא צחוק” — התנצלה לאה’לה.

“את יכולה לחכות”, — רטן אליושקה — “להם בפלוגה לא איכפת”.

“טבעי מאד” — פסק ברקה וקם והלך למטבח.

“טבעי מאד!” — התלקח עמוס — “אבל אני אומר לכם שהמזכירות שלנו לא בסדר, בהחלט לא בסדר. מה העניין באמת? יושבים שם בפלוגה וחושבים שהעניינים פה יסתדרו מעצמם. אני מבטיח לכם שאם סוניה זו ויעקב זה, היו יושבים פה באופן קבוע ומרגישים מה זה שאין מקלחת ואין חדר־אוכל — כבר היו מוצאים עצה! אין דבר כזה! אבל סוניה זו יושבת שם ומתעצלת אפילו לבוא להראות את חוטמה פה, אז זהו המצב. אני רוצה שהיא תבוא הנה השבוע — אני אומר לכם שהיא לא תצא מכאן בשלום!”

עליזה הפסיקה רגע מסריגתה, מחייכת:

“מה תעשה לה כשהיא תבוא?”

“מה אעשה לה? — זה תראי כבר!”

“הוא כבר יעשה לה!” — פלט אליושקה שלא בכוונה.

“אה–הה–הה!” — התרעם הצחוק בין הכתלים. עליזה הזילה צחוקה אל גיזרת־הסריגה והסתירה את פניה. לאה’לה נזדרזה אל המטבח —

“מה אתה עושה שם, ברקה?”

“לא כלום. מעניין כמה זמן תחזיק מעמד, הכירה הזו”.

צליפות־צליפות על אגף הביקתה, גדודים של מטר דופקים על גג הפחים וחולפים מזרחה.

רפאל גחן אל לוקש ושאל אל פניו:

“הגד, סידרת משהו בעיר?”

לוקש זקף את גרונו:

“אך, עזוב! מה הם יודעים, כן? אני אומר לך — הם לא יודעים כלומם! כלומם! אני הייתי אצל מנהל המחלקה, כן? דיברתי אתו! הייתי אצלו בבית, הוא הזמין אותי אליו, כן? שעתיים! שעתיים! שעתיים בלי הפסקה הוא מטפטף לי טיפין־טיפין מן התכניות שלו! אבל כל זה שטויות! שטויות אני אומר לך! לא יצא מזה כלום!”

סיים והעביר את ידו אל מאחורי האוזן וגרד בפדחתו.

“תביא אותו הנה פעם”, — יעץ עמוס.

“ואתה חושב שאילו היה בא הנה — היה עושה משהו? שטויות! אדם זה לא יישתנה לעולם!”

“ואני אומר לכם”, — אמר אליושקה — “שאם באיש כזה תלוי קבוץ שלם — דחוף את כולם!”

“לך זה נודע רק עכשיו?”

“לא, אבל אפשר להתפקע מהם”.

“מה אתה רוצה — עלינו הנה על אחריותנו בלבד” — אמר רפאל חרישית.

“על אחריותנו, אתה אומר?” — קפץ לוקש — “כן, אתה צודק, על אחריותנו. זה מה שאני אומר תמיד — לא צריך לשאול אותם! לא צריך לחכות לרשיונות!”

לוקש הוציא חפיסת סיגריות מכיסו והניחה על השולחן בכעס. רפאל ניגש אל השולחן ונקט סיגריה לעצמו.

“אתה חושב שזה ייתכן?” — שאל.

“אלא מה?”

“אלה מה?” — החרה־החזיק אליושה — “לחכות עד שהמזכירות תחליט? בחיי נמאס כל העניין הזה”.

עמוס טפח לו טפיחה מרעשת על כתפו.

“מה יש, אליושקה, נמאס כבר? נמאס לו, מה תגידו? מה לא טוב לך? אין עבודה, מתמזמזים פה קצת, שם קצת, מגרדים בחול, משחקים באבנים, מתרחצים בים. לא טוב לך?”

“אח, עזוב, גם אתה…”

הדלת נדפקה אל הספּים, שברים־של־פריקה.

עליזה כיווצה שורה אל קצה הצינורית:

“אתה, אליושקה, צריך להיות במזכירות ולא לבזבז את כשרונך בחולות האלה”.

“זהו!” — הריע עמוס — “אני כבר מזמן אמרתי!”

אליושקה צחק חמוצות עם כולם.

לאה’לה שיחקה בצמותיה וכרכה אותן מסביב למיצחה.

“יופי!” — קרא פישקה –"הביטו על לאה’לה! לא נחמד?"

לאה’לה הסמיקה ושמטה את הצמות לאחורי כתפיה. הושיטה לשון כנגד פישקה ואמרה:

“אותך לא שואלים, פישקה”.

“זהו!” — הריע עמוס וניגש אל לאה’לה וכרך את זרועו סביב צווארה — “בחורות כאלה אני אוהב!”

“עזוב!” — צווחה לאה’לה. אחר כך בכובד ראש: “חברה, אנחנו נצא מכאן הלילה או לא?”

ברקה הצמיד את מצחו אל החלון השחור:

“צריך לחכות עד שייפסק הגשם”.

“אבל מתי ייפסק?” — שאלה לאה’לה.

“את שואלת אותי?”

“חברה, אני לא מקנאה בדייגים הלילה…”

“אל תדאגי, יחזרו לפני שתים־עשרה, אני מבטיח לכם”, — אמר עמוס — “כבר קרה לנו פעם דבר כזה. אתה זוכר, אליושקה, כשיצאנו לדיג־חכּות אז על יד אי־החילזון? תפסה אותנו סערה אני אומר לכם — פחד! ובבת־אחת! הרוח התחלפה בין רגע! לא ידענו מה לעשות. לקחנו צפונית־מזרחית עם הרוח, מה שיהיה יהיה. לא ראינו כלום. והספינה מתנודדת כמו קליפת אגוז. אי אפשר היה לדעת אפילו אם אנחנו מתקדמים או לא. אבל פתאום ראינו את קצף גלי החוף. לא היינו רחוקים. ואלישע צועק אל רוּבּה, תזהר! תזהר אני אומר לך! פחד כמו ילד. התחיל לבכות ממש. ממש, אני אומר לכם, בדמעות. התחנן שלא ייכנסו למפרץ. ובאמת היתה סכנה, מפני שאת הסלעים אי אפשר היה לראות. אבל אנשים מתגלים ברגעים כאלה. רוּבּה לא איבד את השליטה אפילו לרגע. היה שקט כאילו הים היה חלק. אתם מכירים אותו, פשוט ניגש אל אלישע ואמר לו בשקט: ‘שתוק, אם לא — אני משליך אותך לים’. והוא שתק. ישב על יד התורן ושתק כמו ילד טוב. אתם יודעים מה זה במצבים כאלה כאשר עושים לך פַּנִיקָה פתאום? ולהשליך עוגן אי־אפשר היה —”

“דרך אגב, חסין החזיר את העוגן שלקח?” — נכנס לוקש באמצע.

“אינני יודע. אבל היה לנו מזל, באמת מזל. כעבור חצי שעה היינו בתוך המפרץ.”

ברקה פיטם את מקטרתו.

“אני הייתי מעמיד את רוּבּה למשפט” — אמר נוקשות.

העיניים ניפנו אל ברקה. עליזה הפסיקה מסריגתה.

“מה יש?” — שאל לוקש.

“בצי הבריטי היו תולים אותו.”

ציפו להמשך.

“אין — ‘מזל’ יש ידיעה. חיי אנשים זה לא צחוק”.

שתקו. פֶּלֶט סער שעט על פני גג הביקתה.

“היה לנו מקרה, לא רחוק מגיברלטאר, הקפטן היה שיכור זקן אחד. הסיע את הספינה בליל סערה לתוך המיצר. לא חשוב מה שהיה. ניצלנו. אבל אותו הורידו למחרת. סיפרו שקיבל כמה שנים מאסר.”

ברקה קם, צעד עד הדלת, פנה לאחוריו והוסיף:

“אין עוד נסיון. זהו.” התחרט ונכנס אל המטבח.

לאה’לה התעוררה וקראה:

“אל תגע שם בנקניק, ברקה, אוי ואבוי לך!”

ברקה התיצב בפתח והשמיע קול בס מיושב:

“את טועה בי, כנראה.”

“כן, אז מה רציתי לומר…” — שבר עמוס את השתיקה — “כן, מחר אני רוכב למושבה ואם אתם רוצים…”

“דבר אחד הייתי רוצה שנדע”, — בקע קולו של ברקה מבעד לעשן המקטרת — “שֶיָם זה לא אדמה מחורבנת.”

הדלת נקרעה וגל של רוח קרה ורטובה זנק פנימה.

“לסגור!! מה זה?”

שושנה נבהלה פנימה — אותות המהומה בשערה, על פניה, בשמלתה. נאבקה עם הרוח והגיפה את הדלת בשתי ידיה.

“איזו סערה נוראה”, — הצטדקה.

“שוש, אולי ראית במקרה אם האוהל שלי עוד עומד?” — שאלה לאה’לה.

“לא ראיתי כלום, איך אפשר לראות משהו.”

הֶלֶם־רוח חבט על הכותל המערבי והפחים נטצלצלו במהומה והביקתה נתרעדה אל אשיותיה.

“פיוהו” — צלף פישקה שריקה עזה באצבעותיו.

לאה’לה חיפתה על אוזניה בכפות ידיה.

“השתגעת, פישקה?”

פישקה ענה בשריקה שניה. הבחורים נרעדו מצחוק.

“חברה, תפסיקו!” — נזפה שושנה.

“העיירים האלה יצאו מדעתם,” — גילגלה עליזה צחוק צלול אל חלל הביקתה, מתחת את גיזרת הסריגה מול עיניה של שושנה ושאלה: “מה דעתך, יספיק בשביל השרוול?”

שושנה ניגשה ומדדה בזרת את האורך, הטילה מבט אומדני ממרחק ואמרה:

“אני אגיד לך, תוסיפי עוד שתי שורות, מה יכול להיות?”

עמוס קם ממושבו והכריז בקול תרועה:

“חברה, אם אתם לא מעיפים אותי מפה בבעיטה באחוריים — אני נשאר ללון על הכיריים” –

“אתה משורר, בחיי,” — קראה לאה’לה.

שושנה ניגשה אל ברקה ושאלה בזהירות:

“מה עם הספינה? אתה חושב שיחזרו הנה הלילה?”

ברקה ענה בפסקנות:

“או שיספיקו עוד להגיע הנה, או שיפליגו לחיפה”.

“כן.” — אמרה שושנה.

לאה’לה הסיטה עצמה אצל עליזה ולחשה משהו על אזנה.

“אז מה יש?” — ענתה עליזה בקול רם — “אסור לדאוג? גם אני דואגת.”

מעבר לשולחן קרא אליושקה:

“אל תדאגי, שושנה, הוא יבוא, הוא יבוא, אצלנו לא טובעים כל־כך מהר.”

“תפסיק, תפסיק” — נגף בו לוקש בזרועו.

שושנה פתחה לומר משהו אך חזרה בה. ניגשה אל עליזה ואמרה לה:

“הכינו לפחות אוכל לדייגים?”

“אני מתארת לעצמי שכן.”

“כן, כן, הכינו, שושנה, אל תדאגי.” — קראה לאה’לה.

“אבל מה יש לדבר?” — צילצל קולו של עמוס — “אין מזל! תיקנו כבר את מוטור־הספינה — באה לך פתאום סערה כזאת ושוב לא יביאו דגים! כל החודש לא הביאו כלום!”

“ומי אשם, אתה חושב?” — התחילה הפיקה בגרונו של לוקש לנוע עלה ורד — “הדייגים בעצמם, אני אומר לך! שמע, אילו היו רוצים — היו יוצאים קצת יותר לים, קצת יותר, לא הרבה, רק קצת —”

הלוכס נתעמעם לפתע והתחיל משעל להבות־אדומות. פרץ סער הרעיש את הסיפים, ואחריו נפל נתך פלדה על הגג. הלוכס קירטע כמטולטלת שיצאה ממסלולה.

“וודאי לא יחזרו הלילה” — לחשה שושנה לעליזה.

ברקה תחב את מקטרתו לתוך כיס מכנסיו ועלה על ספסל לכבות את הלוכס.

 

ב. הלילה    🔗

באפלה שאג הים, פעור לוע, פרוע, מערבל נחשולים נחשולים, גואה כפרא אלעל, מלעלע גלים ומעלם אל רגלי הגבעה, מנהם מבוהו התהום בהמולת מיים מחרשת, מתעתעה.

סומא, ערירי, אטום, עמד צריף־הרכבת תקוע בחולות עד צוואר יסודו, ושיכמו אל הדף הסער. מפרפרים בשארית מיתריהם, נצמדים אל תרנים שחופי־גו, נלבטים בעור־יריעות סחוף — התנודדו חמשה אוהלים בין תלוליות החול וגֵביו.

ושמיים סגורים.

פררק. התריס טפח ונרגע, טפח ונרגע, וחשכה. נחירתו הקצובה של אשר’קה נסרה בחירחור נשיפה וחירחור. עליזה נרדמה כבר? היא נושמת. שמע. לא קצוּב. לוקש פיתח את חגורתו. התריס הזה יפריע לך כל הלילה. שגעון לצאת עכשיו לסגור אותו. העיף עין על הגוש הכהה שממול. להיכנס אליה למיטה, מה אתה אומר? התיישב על מיטתו והחל מתיר את שרוכי נעליו. קר. הרוח כאן חודרת דרך הסדקים. מתי יתקנו את זה סוף סוף? צריך לגשת לכפר מחר בבוקר. אם לא ירד גשם. או לשכב במיטה עד תשע. עד הצהרים. תמיד הולך סחור סחור אתי, חסין זה. הסבלנות יכולה להתפקע. כיף הדא וכיף הדא, ואנא מוּש חראַם אנא, ולש מוּש ג’עת כּוּל ג’וּמעה, ואנא סחבּאך אחסן מן כּוּל בּלאד. מוציא לך את הנשמה. קרר. איפה הפיג’מה? חול. גרגרי חול נכנסו מתחת לסף. מסתגלים לכל. גם בהמות כך. האדם חיה מסתגלת, או איך זה? זהו כשסוניה מנהלת לך את העניינים. מה אתה אומר — קשיים אובייקטיביים? שטויות, פשוט מושגים ילדותיים! לא צריך להאמין בהבטחות. איפה הפיג’מה, לעזאזל. תחב רגליו לתוך מכנסי הפיג’מה. לבש את החולצה, ישב על קצה המיטה ודקר מבט לעבר מיטתה של עליזה. שקט. ישנה כבר, לא כדאי, תעיר אותה. יכולה להתפרץ בצעקה פתאום שכל הצריף יתעורר. תברח ערום אל הכפר חה־חה־חה.

זרק רגליו אל המיטה ונצטנף בשמיכה. עד שהמטה הזאת תתחמם. בים יותר קר. אמרתי להם לא לצאת. הייתי בטוח שתפרוץ סערה. אף פעם לא שומעים בקולך. כולם יודעים לשחות. בגלים כאלה? הספינה הזאת — יותר מארבעת אלפים לירה. נתן ילך לחפש הלוואות. אם ימצא. מחסלים את הנקודה ונגמר. מה החריקות האלה? שמע, היא ערה. מסתובבת. מצפה לך. התהפך על צדו ונקב את האפלה שבינו ובין עליזה. מבריק. פקוּחות? כן, מביטה ישר אליך. צא והיכנס אליה. רק נדמה לך. פסיכולוגיה: הרצון מכוון את הדמיון. לא, ישנה, פחדן. מה זה מצפצף שם מתחת לחלון? קרש שבור. כן. מחר נתקן אותו, אם לא נלך לכפר. שוב חורק. בשני צעדים אתה שם. תגרש אותך פתאום — הסתלק מפה! להתחרבן בצורה כזאת. מה איכפת לך? הנח, ישנה כבר מזמן. הסערה הזו לא תיפסק לעולם. איזה מקום ארור. כל הענין היה שטות. אם לא יגיעו לחיפה הלילה — הם אבודים. הלוויה הראשונה בנקודה. תבוא כל הפלוגה. סיבה טובה לראות בפעם הראשונה את מקום ההתישבות. ראית איך שושנה? מה הפלא? עטף את ראשו בשמיכה וגעש הים הגיע לאזניו כמקונכיה גדולה. מרחוק מרחוק. הספינה שם מתנודדת על הגלים. ואם יטבעו? מיטתה של עליזה הזדעזעה שוב. אמרתי שהיא לא ישנה, כבר כמעט נרדמתי. אל תהיה מוג־לב. תלחש “עליזה”, נראה אם תענה לך. לא תשמע בסערה הזאת. נסה. מסכנים הרווקים, רק שלוש בחורות. שוב זזה. עכשיו תהיה בטלן אם —

מעבר לקיר שכב אליושקה פקוח עינים. רוח הוללת־גוללת שורקת ביעף, והומהום הים בָּריק, וחלל שחור. כמו כלבים. שתים־עשרה וחצי. אולי כבר אחת. מחר גשם. נשכב בזוהמה עד הצהריים עם השמיכה מעל לראש. והסירחון החם. בין כה וכה אין מה לעשות. אבנים, אבנים מכורסמות, חרוצות חטטים חטטים וחלולים פתלתולים. חצויות, מבוקעות, מעוקשות, סתומות חול. מרים אבן מניח, מרים אבן מניח, מרים אבן מניח. מבקע בכשיל, מסתת באיזמל. מצד זה לא טוב, מצד זה לא טוב. מלוכסן. מוצב. פק. נפלה חטוטרת. יותר מדי. נגוס באבן. לא שווה. אבן אחרת. עקומה, מגובנת, יוצאת צלע מפה צלע מפה. כך לא טוב וכך לא טוב. סובב לרוחב. בקע את האחוריים בלהב הכשיל. פק. נשברה. אבן אחרת. זוויות ישרות. פתיתים־פתיתים כמו תולעי גשם. איזובית מפנים איזובית מאחור. רק לגרד. בזהירות, פה לגרד, שם לגרד. חת־חת־חת. נופלים גריסים של חול שׁחוּק. חת־חת־חת… התפוררה. אבן אחרת. קשה, לבנה, זיז אחד פריסמאי גדול. חורט קו ישר מזווית לזווית. הך בפטיש הה! הך־הה! ההה! קשה כחלמיש. אבן הר. הך בפטיש גדול, למעלה — נחת! נשברה חצוייה. אבן אחרת. חרוצה בצד זה ובצד זה. הצידה. אבן אחרת. איזה אבנים אתה נותן לי? אבן אחרת. מקצועות ישרים 36 על 15 וחצי. רק זווית אחת יוצאת דופן. האיזמל. כן. חתך־חתך־חתך. נבקעה. אבן אחרת —

דזין — דזק, דזין — דזק… המיטה של עליזה. הוא נכנס אליה, עקרוּט. שוכב אתה. עכשיו הוא — דזין. מסתובב — דזק. קפיצים זזים זיזים זיגזגיים, עכשיו היא —

רפאל הצית גפרור. צללים הושלכו על שיפועי האוהל, מתנועעים בעצבנות מעלה מטה במלוכסן. העששית היתה תלויה על מסמר בתורן. הגפרור כבה. הצית שוב והדליק את הפתיל. כמעט אזל הנפט. בגדי העבודה מתגוללים מכורבלים על הרצפה. קשתות קשתות של חול יבש פרושות על הבטון מן הפתח ופנימה. שפה של מוֹך לבן מציצה פרוצה משמיכת צמר־הגפן האדומה המוּפשלה אל רגלי המיטה. גרגרי חול צהובים ושחורים זרועים על הסדין שטביעת הגוף נשארה בו מבוקר. נאלח, על תיבת הפח שליד המיטה, מונח — “על האלוהים האדם ואושרו”. המיתרים חרקו לסירוגין, פּקע־פּקע מכאן ומשם. כנף־שוליים פירפרה ללא־חדול אי־מזה. התורן נע לכל קומתו ועמו העששית ועמה הצללים על השיפוליים. ופח־פח טופחת הרוח מתחת לבדל הפתח החפות. ואלוהים גדולים, הבדידות הזאת! זרה זעקתך על פני הים כי ברוב הימים —

גליון מרופש על הארץ. עלון הקבוצה. לזיכרה של רוזה לוכסמבורג. בני האדם אינם יוצרים את ההיסטוריה שלהם כרצונם, אולם הם גופם… הלוואה בסך 350 להקמת משק־עזר… אברהם נסע לברר בקשר עם קניית פרגיות… חוסר בחורות איננו מאפשר… אם חברה מצליחה להגיע במשך זמן מסויים למספר ידוע של אריגת עיניים ליום… להמשיך בכל התנאים ולא לחדול… סיכום העבודה לחודשים דצ. — ינ. —

וזה לא ייפסק, לא הלילה, לא מחר. לברוח, לברוח. מחר בבוקר יכול אני לארוז את החפצים. מה אגיד להם? אמא חולה, אני מוכרח. מצטער מאוד. מעריך מאוד את המפעל. במקרה של גשם אין קשר. טוב שלא יצאתי עם הדייגים הלילה. פרזיט. שטויות. הכל יחסי. המיתר הזה יתפקע בסופו של דבר. הסתגלות הסתגלות. לעולם לא. מה טעם? ההישארות — חולשת רצון כמו תמיד. מחר שוב. להיות שולייה של אליושקה. בסערה הזאת, כשהחול מטמטם אותך. מפליא שמעריכים אותך, כמו שאמרה סוניה שאני צריך לתקן את המצב החברתי. צחוק. תלוש, תלוש לגמרי. אחרת היה אילו היית קבוע בדייג. מתחשלים. התערות עם כיבוש הטבע. פראזות. המזון הרוחני במשך שנתיים. יותר. מתחנכים על פראזות והן חלק מן ההוויה. כמו החול. הסערה.

נס יהיה אם העששית הזאת לא תפול מן התורן. גיבוב אסוציאציות שנערם ונערם ומכסה על האמת הראשונית ללא רעננות. ומה אם טבעו? נישאר פה. האסון מלכד יותר משאתה יכול להעריך זאת. מקשר אותך לצמיתות. לא הייתי רוצה בזה. הייתי כותב על הים הזה. כמו עכשיו, עם הסערה — תהומות יכסיומו, ירדו במצולות, כיסמו ים, תהום אל תהום… שירת משה. לא. שמואל א' פרק… חשרת מים, אדוני סלעי ומצודתי לא אירא, אתה מפלטי לא אירא, יסובבוני ישטפוני לא אירא. מתנודד כשיכור התורן הזה, לא אירא, נרוץ לסככה בגשם הזה, לא אירא. פח — נפחה את נישמתה העששית הזאת, לא אירא לא אירא. — — —

ברקה שכב מכורבל בשמיכה עד למעלה ראש. כמו אז, כשנפלתי פתאום ליד הכבל וחשבתי שאני מת וצעקתי בילי ולא שמעו מפני שהיתה סערה צפונית. לא. באטלנטיק לצד מערב. מערבית זה היה. ובגלל הגשם הסוחף כמעט שלא יכולתי לנשום, ושטות כזאת — חשבתי שאני טובע. נשמתי הה־הה ולא יכולתי. כמו נחנק. וקיבלתי מכה מיתד הפלדה ולא ראו אותי מפני החושך. מזל שהיה שסליל הכבל עצר. ורק אחר־כך, אחרי שעה היה זה? מצאו אותי. ג’ונסון. שפכו מים. אילו הייתי שוכב שם עוד כמה זמן מתעלף ככה, הייתי מת. משונה לחשוב. אחד מכל שישה מלחים טובע. שישה? לא בטוח. שמעתי פעם דבר כזה. חשבו שאני מת. הם רגילים לזה, היו משליכים אותך לים. מנהג מוזר להשליך לים. קושרים לך אבן לרגליים. שלא תצוף. הגוף קל מהמים. מתנפח. בגלים ההם הייתי טובע על המקום בשתי שנייות. אפשר למצוא קרש. כמו רובינזון קרוזו. ואחר־כך נתנו והיסקי ואני היקאתי. את הנשמה. רע ביותר כשאין לך מה להקיא. בדייג אינך לומד ימאות. הוא הדבר — על אניה לא לומד דייג. שני דברים. פה זה משחק. יש אוניה להליפכס בשבוע הבא. נראה. לא בטוח שיספיקו להגיע לחיפה. שלושים עומק. יכולים גם לטבוע בסערה הזאת. כמה שעות מכאן עד חיפה? תלוי ברוח. שלושה מיל בשעה לכל היותר. זאת אומרת 25 לחלק ל־3. תשע. פחות. שמונה ומשהו. לא מקנא לטבוע בקור הזה. לא נמצא את הגופות. הים סוחף בזמן קצר. איזה הבדל? יש בכל זאת. מענין אם יש אמת בדבר הנשמה. אי אפשר שלא נשאר כלום. משהו, כמו הזכרון שהיית פעם. אמונות תפילות. בכל זאת לפעמים אתה מאמין. כמו אז על יד החרטום כשרגע חשבתי שאנחנו כבר…

 

ג. אלוהים גדולים    🔗

בוקר עבים. רוח אלוהים מרחפת. תהום־יום, וחולות קורעים־עין מליל פחדים ואימי סיוּט. חול צהוב מורבץ מכתשים ותלוליות. ושיפועים וגבים. כתף וזרוע וירך נופלת. וגופה שכובה על צד ובטן צבה. והררים חררים. בריאה רבוצה, נעורת מחשכים ותהלולי גשם וסער ופרעות נוראות. אמא, מאין הם בטוחים שהגיעו לחיפה? —

וים עכרור־טיט. גלים גאיוניים שוצפים־מקציפים אל החוף ונושאים חומרים־חומרים.

רקיע עבי פלדים מוצק הולך־סובב מזרחה.

ואינני יודעת מדוע זה אני —

גליון מלוחלח ומחוק פירפר על זיז התייל פרפ־פרף עד שניתק ונישא וצנח מתגולל.

מה זה היה בלילה, אתמול? ושם. אה, כן. מה השעה? יהיה גשם איום. הרשתות. מה אתי?

בהולה, נרדפת, פרועה, החישה צעדיה בחוץ. שורה חתימות־נעל לבנות נדפסה מאחוריה עד הביקתה.

“יש תה חם”? — שאלה לתוך החלל ושיפשפה את עיניה.

מתוך הדמדומים הבהיקה מתכתו העמומה של הקומקום. ליח דביק בפה. כיח. מזגה לעצמה אל תוך ספר של פח נוקשני. מריר. בצלחת צפיחה עמדה ריבת־תאנים תסוסה. גמעה בעמידה והסתכלה בה. מקולקלת. גם אז קילקלנו את הקיבה.

עמוס נגס נגיסות אחרונות מפת רדויה בריבה וגמע תה בעמידה.

“חנה’לה, את אומרת לי מה להביא או לא?”

חנה’לה נפנתה מן המטבח, גילגלה אל עמוס עינים מתחסדות, ניצבה על ידו, חיככה ראשה בחזהו ואמרה מפהקת:

“אני כל כ–ך רוצה לישון הו–או–”

“את שופכת לי את התה!” — גער בה עמוס כשהוא מרחיק את הספל מגופו והלאה.

“לא איכפת לי,” — התפנקה חנה’לה — “מה שאלת? מה להביא?”

“אני ממהר מאד.”

“טוב, רק אל תכעס, עמוס, תיכף נראה, תביא לחם, בשר. — רגע, יש עוד סוכר? לא בחיי! אנחנו בולעים סוכר אני אומרת לך — ומה עוד? כן…”

אליושקה נשרך לאטו תחת כשיל ושתי איתים מסויידות. סימן סרח של קווים מחוקים ומשובשים על משטח החול. מרחוק ננעצו אל הפלדה צמרות מרוטות וחרוּכות־מרוח של מצבות אקליפטוסים שחופים. חארה ביום כזה לעבוד.

“ישראל! תביא את המטר!” — צעק לאחוריו.

בצעדים זריזים עלתה לקראתו עליזה, עגלגלה, מברקת.

“מה שלומך, עליזה?” — הקביל את פניה, מצפין מתחת לחיוך את כל ארסיות עורמתו השנונה.

“טוב מאד, מה שלומך אתה?” — החזירה חיוכים תמהים ונדיבים.

“אני? אני תמיד טוב, חמדללה,” — נהנה מחריפותו.

“גם אני כך. אתה יודע — לי לא חסר שום דבר.”

“חשבתי… מזג האויר, ככה,” — אמר וצחק בתוך עצמו. דבר טוב לספר לחברה בערב. ‘לי לא חסר דבר’. לא חסר לה שום דבר! יה־זרבותה! שום דבר! עד הבוקר לא נתנו לישון.

מרובע, מטוייט קווים לבנים, מחובר־אבנים מכורכמות, ביצבץ יסוד הבניין מתוך החול הרטוב. ערימת האבנים שלידו כוסתה תלולית משוּעה. לוחות הפח היו קבורים גופם ורובם תחת משא החול. כלונסאות הסימון גילו את ראשיהם בחודים של קונוסים. הטורייה היתה טבועה עד שני־שליל־הידית בתוך גבנון קשתי. אליושקה שלף אותה בכוח.

רפאל התעורר, נחרד. מבעד לחיבור היריעה הפציע הבוקר הכהה. בוקר שוב. הכל היה הפוך כמו בלילה. שתי המיטות עמדו ריקות ופעורות מצעים. אינם. לא חזרו. הסערה הזאת היתה עלולה לגלגלם שאולה. הבדידות או המוות — מה טוב? הבדידות — מוות, המוות — אין. אין גשם. מה אני צריך לעשות היום? לגלות אבנים. לשאת על הבטן, על הכתף. שוב אליושקה, ‘אם היה לי מוח כמו שלך לא הייתי סוחב אבנים’. ‘מה היית עושה?’ ‘הייתי נעשה לפרופסור’.

גחן אל שפת המטה והפשיל את סרח השוליים. אפור. עדרי הרותם על שיפולי החול הצהוב מרחוק. האוהל של בקרה עומד. גם הביקתה. את האושר לא קונים ביום אחד.

תגיד פשוט שאתה מוכרח. כמו יוחנן שיצא לצבא. מה כתב לי? המדבר מזכיר לי את החולות שלנו. בעצם, המקום איננו משנה. אגב, גם שם גרים באוהלים. סערות חול. בכל־זאת — עוברים ממקום למקום. הגילוח — חובה. אחד הדברים הבלתי־נעימים ביותר. צריך להילחם בנאצים. פראזה, בשבילי על כל־פנים. לא חיים בזה. חיים בפרטים. כמו פה. מוכרח לגשת אל וייסמאן להתייעץ אתו. ידיד אחד לכל הפחות. יגיד שתישאר, והוא צודק. אני חייב לו עשרים גרוש בעצם שכחתי לגמרי, לא נעים. נבוך מאוד היה כשהיא נכנסה באמצע. צריך הייתי לצאת. ואחר־כך — השיחה על רודין. והאלבום הגדול. לזכר ימים אביביים בפאריס — מהקטנה שלך. אבל גם שם אתה רק אורח רצוי. אתה מחפש מקלטים. מקלט בטוח. בים — המקלט הבטוח ביותר. לעולם לא היית מטביע עצמך, פשוט מפחד. ימצאו את הבגדים על החוף. ראובן ודאי. חברה! מהומה. מה? מה קרה? רפאל? צמרמורת. דומיית מוות. כולם שותקים. מתלחשים. ידעתי. תמיד היה מדוכא. לא ידענו לקלוט אותו. לא השאיר שום דבר? ‘לא מצאתי את עצמי, אינני מאשים איש’. שטויות. בנאלי. אדם יכול להגשים את עצמו רק פעם אחת —

הסיט את גופו למלוא האורך, נטה על צד והטיל את מימיו אל החול. סילון שיקשק, בועות של קצף פקעו ושקעו. לא יראו. ריח האצות. קר. שוב קצת רוח. מאוחר כבר.

“תעירו שם את רפאל!” — הבקיע קולו של אליושקה.

גדוד סרטנים גלש על לחלוחית החול, מן הגל וחזור אל הגל וחזור, עם הקצף אל הקצף. מצולעים על רגליים. נסה פעם ללכת אחורנית. לוקש הרים אבן קטנה, מחוספסת, ירוקה. אין לה ערך. סתם מתוך רצף של מוזאיקה. לרומאים היה מין טיח שאת הרכבו אנחנו לא יודעים. יִדָה אותה אל שורות הגדוד. כוסו בגל. קיצפי מים שוצפים ומזים את חומות הסלעים, חזיזים ותזזים, חוזרים בזרם עז. שוקת חצובה באבן. עתיקה? לא. של הערבים. אם הערביות תבואנה שוב — נגרש אותן במקלות. כמה פעמים אמרתי לזאב. יחסים! מכבדים רק את הכוח, את זה לא מבינים אצלנו. סומכים על זאב. מתחיל להדאיג אותי שלא חזרו. מריש מסוקס — פליטה של הים. אפשר להשתמש בו. כן, אל תשכח כשתחזור. זוכר כשמצאנו חבית עם נפט? אלמלא אני — היו משאירים אותה על החוף. עצלנים כולם. אני אומר לך, יש גם מעלות לחיים על שפת הים, כמו למשל זה. שטויות, לא תמיד טובעות אוניות מלחמה אנגליות ליד החוף. עקף את גבעת הסלע וירד בשביל. חצוי עזיקות, מגובל מורביות, משובש, מבותר, השתרע השטח של אלף הדונאם מימין. גלי אבן. ערימות גולגלות. חורי עיניים, חורי נחיריים. כמו בצילומים ההם. חופרים תעלה וקוברים את כולם, אחר־כך מגלים גולגלות. אין הבדל גדול. מתחיל להדאיג אותי.

התחילו לזרוע אינאלדינהום. שוב תעבור העונה. אינני יודע מה אני הולך אליו שוב. אם הטרחן הזה לא יסדר את הענינים במוסדות אין לי מה לעשות אצלו. יתן לי קהוה. מוּש אֵליוֹם יה חואג’ה, תיג’י בּוּקרה, נשוּף. בּוּקרה בוקרה. לא מבינים שאפשר לגמור את זה בצורה אחרת. לך דבר עם זאב!

לפנים, חורג אל שמי העופרת — ניצב הכפר כמצודה. שוב רעם. מצד הים.

אחת שתים שלוש ואחת שתים שלוש ואחת שתים — עליזה ושושנה ישבו על ריצפת הסככה על מסכת הרשת, תלויה על וו וניפרשת. 3000 עיניים לעשות. עוגנים חלודים של עשת ודלועים תלויים על קירות הפח, וריבדי הרשתות על המוטות המאוזנים, והחלון פתוח אל הים ההומה. וקולה של עליזה הקולח —

"את מבינה? לא איכפת לי שהיא לא באה אני דוקא לא כל כך חושבת שאנחנו צריכים אותה פה. הסתדרנו עד עכשיו בלעדיה נסתדר גם הלאה. אז נסבול קצת. יותר טוב לי משתהיה פה אחת כזאת שמביטה עליך כאילו לא יודעת מה היא בעצמה, כאלה אף פעם לא הצילו אותנו והמצב החברתי לא נורא סתם מגזימים מה יש כל כך רע אצלנו? אני אומרת לך שעם כל הרע שאצלנו אז יותר טוב פה משבפלוגה היום, זה אני יכולה להגיד לך, אני יודעת בדיוק מה שנעשה שם עם דָוִד בתור מזכיר פנים הוא בחור טוב אז מה אבל העיקר שהוא לא יודע להשתלט על העניינים וכל אחד עושה מה שהוא רוצה את חושבת שאילו היה אחר במקומו אז עקיבא היה יכול לצעוק ככה על דרורה באסיפה כללית שהיא היתה מוכרחה להתפטר? אני לא מצדיקה אותה דוקא אבל אני יכולה להגיד לך שאני במקומה הייתי מעיפה לו סטירת לחי שהוא היה שוכח את שמו. רק זה יכול ללמד אותו כמו שאני נזכרת איך שהיה בא בבוקר ונוהם איזה דבר תני לי אוכל, כמו כלב, כאילו כל הקבוץ חי רק ממנו אני אומרת לך החוצפה הזאת ואחר־כך כשהייתי מגישה לו חביתה עם הוספה של נקניק לא כל חבר אצלנו מקבל את זה כן? בכל זאת אז הפריץ הזה היה דוחף את הצלחת על השולחן ומעקם את האף הנחמד שלו ויוצא מחדר האוכל בלי להגיד מלה. עלי זה לא עושה רושם, אני אומרת לך כבר מזמן צריך היה להעיף אותו מהקבוצה. את מתארת לך כאילו אני לא יודעת מה, בחיי זה שמרשים אצלנו דברים כאלה. אז הוא עובד במֶכֶס מציל את העולם. אני אומרת לך שכמה שמכס זה עבודה קשה אז אליושקה עובד הרבה יותר קשה וגם הדייגים עובדים הרבה יותר קשה אפילו עם כל מה שיש טענות על זה שמתבטלים וכל זה הייתי רוצה לראות אותו במקום גדעון. אני מתארת לעצמי שהיו מעירים אותו בשתיים בלילה בגשם ללכת ולהוציא את הרשת. היה רוצח את השומר. הוא שכח כבר שפעם הודיע על עזיבה ואז עוד התחננו לפני שיישאר. אני אומרת לך זה מרתיח אותי כשאני חושבת על זה שטיפוס כזה יכול לעשות אצלנו מה שהוא רוצה. אבל הוא לא אשם. אני אומרת לך זה רק אנחנו מפני שאצלנו מעריכים אדם רק אם הוא מכניס ומזה נובע כל היחס לנקודה. את חושבת שאם הדייגים היו מביאים יותר אז כל זה לא היה משתנה? אני מבטיחה לך, ביום אחד כבר היו שולחים אנשים והיו מתחילים גם לבנות והכל היה משתנה אז. גם משה היה מצליח יותר אצל המוסדות הלא לוקש סיפר לי כל זה רק בטלנות לא יותר מפני שמחכים להחלטות כאילו שבהחלטות יעשו משהו אצלנו, כבר יש לנו מספיק נסיון ברוך השם. את לא תשכנעי אותי שאברמוביץ פעם ישתנה מכל מה שאני יודעת עליו מספיק לי שראיתי אותו פעם אחת כשהוא בא אז לבדוק את המפרץ או אני לא זוכרת כבר מה זה היה את זוכרת קטן כזה עם משקפיים רץ הנה רץ שמה, אפשר היה להתפקע מצחוק, אבל ממש בעניינים לא מבין כלום. לא, אולי הוא מבין אבל זה שאלה של יחס כן? אני אומרת לך שבזה לוקש צודק שאי אפשר לסמוך עליהם אפילו במיל. יש לך עוד חוטים? לפעמים נדמה לי שהרשת הזו לא תיגמר לעולם. אני רואה שאת התקדמת כהוגן. כמה יש לך כבר? בהתחלה היה נדמה לי שאני אמות משעמום אבל מתרגלים לכל דבר, את יודעת.

אז מה? כן, לא איכפת לי שהיא לא תבוא. אמרתי לך מה דעתי על זה אבל מה שמרגיז אותי, שהיא לא אומרת את הדברים ישר. אילו היתה אומרת פשוט אני לא רוצה לעבור עכשיו זה הכל, טוב אז לא הייתי מצדיקה אותה אבל טוב זה אפשר להבין, סוף סוף יש גם אנשים כאלה שלהם לא איכפת שום דבר מלבד שיהיה להם טוב בעולם הזה ומה שהקבוצה במצב כזה וזה שיש מעט אנשים בנקודה ויש קצת יאוש ולא מחליפים ותנאים קשים ולפעמים אין מה לאכול — אז שידאגו אחרים ויסבלו אחרים, טוב, אז יש אנשים כאלה אז נדע שגם היא מהאנשים האלה אז אני כבר אוהבת יותר את עקיבא שאומר הכל בפנים ולא נואם באסיפות על הצרכים ועל המאמץ החלוצי ועל זה שצריך להתעקש כאילו שהיא יודעת מה כל זה. אני אוהבת מאוד את האנטליגנטים האלה שיודעים לדבר יפה וכשזה מגיע למעשים אז לא רואים אותם מפני שיש להם כל מיני נימוקים נפלאים להשתמט בכל מיני צורות את חושבת שרפאל לא ככה? אני יכולה להבטיח לך שאם היינו הולכים לחרוש שם את השטח כמו שדיברו אצלנו בלי רשות וזה בטח היה מגיע להתנגשות עם הערבים אגב עד היום אני לא יודעת למה לא עשינו את מזה רק בגלל הפיקפוקים התמידיים של המזכירות או שהתייעצו שם עם איזה גדול במזכירות הקבוץ או במרכז החקלאי או השד יודע מה, אז תהיי בטוחה שבאותו היום הוא היה הולך כבר למושבה או נעשה עגלון או שהיה לו כאב ראש רק לו להסתכן בדברים כאלה, מה את מדברת — זו לא הפעם הראשונה, אני יודעת טוב את הפסיכולוגיה הזאת היחידי שאני מעריכה מבחינה זאת אני יכולה להגיד לך זה עמנואל למרות זה שרבתי אתו לא פעם ואני לא חושבת שהתפיסה שלו היא הנכונה אצלנו עם כל התיאוריה שאפשר לחנך אנשים בדרך מוסרית אני לא כל־כך מאמינה שאפשר לחנך אנשים על כל פנים לא בגיל שלנו את האנשים שלנו אם תקחי אותם אחד אחד לא כל כך קל לשנות אני כבר התייאשתי מזה מזמן את חושבת שאפשר לשנות את אורי אותו דוקא לא כל כך צריך לשנות אבל תקחי את זלמן או את איבאן פיצ’אטקין זה הדוגמא הכי טובה בחור שלא הלך אף פעם לבית ספר אינני יודעת אפילו אם הוא יודע לקרוא על כל פנים להתרחץ ממש לא ראיתי אותו אף פעם אני חושבת גם שהוא מחליף בגדים פעם בחודשיים בחיי אפשר להתפקע ממנו אני נזכרת איך שפעם כבר לא יכולתי לסבול את זה איך שהוא הולך ואמרתי לו שמע פיצ’אטקין יש לי חולצה לבנה בשבילך ובאמת ביום הזה גהצתי חולצות שבת לכל החברים את יודעת הלא איך שזה היה שלא היו אפילו מיים לכבס ועל גיהוץ לא חשבו כלל אבל דווקא באותו היום סידרו את הברז לא זה הגדול שיש היום אלא זה שעומד שם בצד אני חושבת שהוא כבר מקולקל עכשיו אז הוא אומר לי אבל בקול כזה שאפשר להתפוצץ שמעי עליזה חבל לי על הגוף שלי! שמעת שלא יהיה איכפת לבן־אדם אבל בעצם כל הדייגים ככה. אני לא מאשימה אותם בעבודה כזאת שאין יום ואין לילה מי זה יכול לחשוב על בגדים וביחוד שאני לא יודעת מקום שמתלכלכים שם כמו אצלנו בחולות האלה למרות שנידמה לך שהחול הוא נקי, אבל זה לא חשוב, מה שרציתי להגיד לך שושנה, זה, כבר שכחתי כמה יש לי בשורה. חמישים ושנים אני חושבת. אני לא אגמור את זה היום. אני רואה כבר, האמת שאין לי היום חשק לעבוד והייתי ברצון שוכבת במיטה ושיביאו לי אוכל למיטה. זה תמיד ככה אצלי ביום כזה. אני מתפלאה באמת שהספינה לא חזרה עוד, אבל ברקה אמר שהם נסעו לחיפה ואפשר לסמוך עליו בעניינים האלה לכל הפחות.

כן, אז מה רציתי להגיד לך, אני יכולה לתאר לעצמי שלא רוצים לעבור הנה ולגור באוהל ולרוץ בלילה אל הסככה כשיש סערה והאוהל נופל ביחוד כשיש לך שם חדר מסודר ואת מקבלת הכל מהמחסן והאוכל בסדר ואת יכולה לדבר באסיפות מה שאת רוצה וזה לא מחייב אותך לשום דבר אז כל זה בסדר גמור אבל להגיד כמו שהיא אמרה אני לא יכולה לעבור עכשיו מסיבות אישיות אז באמת אז אני אומרת לך מעניין באמת מה הן הסיבות האישיות האלה שאי אפשר להגיד אותן באסיפה אלא תארי לך שאמרו לה תגידי אותן לסוניה והיא לא תגלה אותן לאף אחד אז לא נאה לה לספר אותן מפני שזה שייך לעניינים אינטימיים. צורה חדשה של דיבור הביאו אלינו, בטח שגם לי יש עניינים אינטימיים וגם לך אז מה אני העליתי פעם על דעתי להביא את זה כנימוק כשדרשו ממני משהו ביחס לקבוצה, אפילו כשזה באמת היה לי קשה ואני אומרת לך כשהחליטו עלי לעבוד ברשתות אז היו לי מספיק ומספיק עניינים אינטימיים בשביל לא להיכנס מפני שאז באמת היה לי מצב באופן מיוחד. את לא היית עוד אז, אבל כמה שעכשיו קשה, אז אז היה ללא השוואה עם כל העסקים שהיו לנו עם הערבים בהתחלה שהיו באים לך כל יום ומריחים פה ושם ואנחנו חשבנו שכבר, ובאמת היה מצב רוח, עכשיו זה זהב לעומת מה שהיה. את יכולה להודות לאלוהים שלא היית פה בימים ההם כשהיה לנו פה פרצוף כמו וייזל, אני מקווה שאת מכירה אותו קצת, שהיה חושב את כולנו לילדים שאפשר לצוות עלינו מה לעשות. פעם כבר חשבנו לסלק אותו אבל כנראה שהוא הרגיש בעצמו והסוף היה שהוא התגייס לצבא איפה הוא עכשיו אני לא יודעת, בטח באפריקה או בצי, אם הוא בכלל חי עוד. באמת, משונה ששכחתי עליו לגמרי ורק עכשיו את הזכרת לי. עברו אצלנו כבר כל כך הרבה מיני אנשים, השד יודע איך הם באים אלינו דוקא" —

נקישת שעלים על צלע הגבעה מחתחתים בחול קרבים אלי —

“מה קרה שם?” — נבהלה שושנה אל פתח הסככה. הלב, הלב, בל יתפלץ.

מן החוף טיפס במרוצה על גלי החול עמוס וקנה־מַלמַד בידו. ים ירוק, עמוק, חזה גדול נושם נשימות לוויתן ונושף סנפירים מתהפכים של קצף לבן —

“מה קרה? הגד!”

שלא יגיד, אני לא אוכל —.

לעזאזל, כבר הפעם השנייה אצלי. רותמים חמור עלוב לכרכרה ורוצים שיסחוב בזיף־זיף הזה —"

אח —

נסעדה אל הקיר בראשה אל זרועה. חשיכה. כמו זימזום יתושים באזניים, צפים צפים דלועים ריקים מסביב, עולים ויורדים על גלים, עולים ויורדים, עולים ויורדים בסחרחורת. אבא חוזר לפנות ערב — איפה היית, אבא? לא, אמא איננה עכשיו בבית. אז לאן הלכה? הגידי שושנה. באמת אינני יודעת. אינני יודעת אני פוחדת. אבא לוקח על זרועותיו. החדר צהוב כמו חלמון של ביצה. סוחבים אותו החוצה. הרבה הרבה אנשים מסביב. מה הם רוצים? צועקים משהו. אותו הדבר, אותו הדבר כל הזמן. אז מה פתאום? איבאן פיצ’אטקין רץ יחף על החוף, הוא איבד משהו, זה הערבים — הם רודפים אחריו, למה הוא לא מרגיש? מעיראק הם באו, מעיראק, עם סחורה, הם זורקים את המחרוזות על הארץ. פנינים מתגוללות בלי סוף כל אחת ירוקה, מבריקה —

“מה זה קרה לך?”

“מה?” — התאוששה.

“מה את חיוורת כל־כך?”

“לא, לא כלום”, — חייכה צהובות —"כמה יש לנו עוד לעשות?"

“חשבתי שקרה לך משהו.”

“לא, סתם. הרגשתי לא טוב.”

“תנוחי קצת, העבודה הזאת כל־כך חדגונית שלפעמים הראש מסתובב אצלי. אינני יודעת למה צריך שכל הבחורים — הביטי כמה מצחיק איך שכולם רודפים אחר החמור —”

שילח ארבע פרסותיו, והאפסר נשרך ונקפץ מאחוריו ופתותי החול ניתזים. גלש במדרון הרכס וירד בגיא החרסים וריחרח אבנים מבצבצות מחולייתן. לא אלה. פיקפק ועשה אלכסון אל תלולית של גבבא ופליטת סערות, ונוקש בגרוטא שנטפלה אל רצועת המושכה וקירטע והלך אל בן־חולות שדוף. תלש מחלפיו היבשים עד שלא הבחין ברודפיו. ניתר ממקומו מבוהל, ועשה קפיצה עד הגבעה השניה ונעצר ביסודו של טור אבנים שנחשף. זקף את ראשו והשקיף מזרחה על מרחב התלוליות הכתומות, הפרועות, והרחיב נחיריו ושאף ותמה תמיהה ארוכה. ניחא. פסע שפי ובטוחות על הרמה העירומה, מלחך בחרטומו יבושת גרגרים צהובים. מלוח. עד שבא אל שיח לענה סבוך ומסוכסך, בשיאו של תל שנערם בלילה. עקפוֹ ונעמד על פי גיא רובץ תחת וזרוּע שורות שיברי חרסים ומכיתות־אבן. פנה לאחוריו. מרדפי בעיקבותי. עשה ריצה עצורה בקשת גדולה ועלה בנשימה אחת עד פיסגת הגל שמנגד והמרחב שטוח לפניו עד האופק. נער נעירה גדולה למרחוק. צרודה ומצפצפת, מתרסקת לשברים מנושפים בהנאה. דהר כיברה ארוכה וכשל בברך קדמית ונכפף כדי רגע לארץ, ושוב. נשתרך בעצלתיים בתוך הבּתה של אלת־המסטיק, עיקולים במחוז בטוח. הריח קירבתו של כר. שירבב צווארו וליטף את החול והתהפך על גבו, מפרפר פעם ופעמיים והתייצב על רגליו, מתנער בריעוד אברים. יצא מכלל פחד אל משטחי דשא נרחבים, עולים בשיפועי הגבעות.

אחת שתיים־שלוש, אחת שתיים־שלוש, כמה עיניים יש לי כבר? הזמן איננו חולף כלל. הה, אלי, איך שכב שם על שפת־הים עם הלשון בחוץ והזבובים עמדו לו על השפתיים וגם נכנסו אל תוך הפה, אף אחד לא הכיר אותו, הוא היה מן המושבה נדמה לי, או מהבתים על יד הנחל, ובלה נגשה אלי ואמרה: לא היה לו מה לעשות רק לטבוע בים? ועדינה לקחה מקל וגרשה את כולם וצעקה — הסתלקו מפה כולכם זה לא סינימה! אבל לא רצינו להסתלק ורות כרעה על הברכיים ומיעכה לו את הגב כמו שֶׁלָשִים בצק בכל הכוח, והרגל שלו, אה, הרגל שלו התרוממה כל פעם כמו מקל, כמו בבובות עץ האלה, ואני חשבתי רגע שזה סימן שהוא מתחיל לחיות, אבל הוא נעשה כחול, יותר ויותר כחול, והאף הגדול הזה היה כחול וגם חלק מהחזה היה כחול והוא היה מכוסה בשמיכות ורציתי לראות את כל הגוף. היה איום, ואורי אמר — זה יועיל כמו כוסות־רוח למת והוא בעצמו ניגש והתחיל להניע את הזרועות שלו בכל הכוח. ומיששו לו את הדופק. ולא היה כלום. ונסעו עם הכרכרה להביא את הרופא והוא לא בא, ואני הייתי כמו משוגעת, הלא זה בן־אדם. הלא זה חיים של בן־אדם. למה הרופא עוד לא בא. והוא נעשה יותר ויותר כחול ואליושקה אמר — בואו לעבוד, מה אתם עומדים פה כולכם, מזה הוא לא יחיה, ואני התרגזתי נורא וצעקתי — לך מפה אם כלום לא איכפת לך, ושורות של גלים לבנים, ואת הסלעים לא ראו מפני שהיו מכוסים מיים, ואני מתפלאה שהחזיקו אותו בשמש למרות שהיה מעונן קצת, עננים לבנים כאלה, ורוח קלה מן הים, ועמד לי כל הזמן משהו בגרון, והעיניים אצלו היו סגורות, עם ריסים ארוכים כאלה, אני חושבת שהיה קצת ג’ינג’י, פעם חשבתי שכל הג’ינג’ים אנשים רעים, ואז — זוועה שכזאת, לא היו לו קרובים בכלל, והרופא לא בא. למה לא לקחו אותו תיכף למושבה, אולי אפשר היה להציל אותו במכשירי־נשימה הלא זה איום כשאין כל קשר ופה אפשר לטבוע בכל יום, אילו זה היה אתי, אינני יודעת לשחות — הייתי תיכף טובעת, הייתי צועקת — הצילו הצילו ואף אחד על החוף לא היה שומע, ראובן לא היה שומע, כשנמצאים בסככה אי אפשר לשמוע מן הים, הייתי צועקת — ראובן! והוא ממשיך לעבוד שם בתיקון הרשת, אילו היה שומע היה רץ ושוחה. הוא היה מספיק עוד, בטח היה מספיק, בוא בוא הנה כבר, אבל הוא איננו, ובא גל מעבר לראש והייתי נושמת מיים, מלא מיים מלוחים כל הבטן ואחר כך עוד גל ועוד גל, ואי אפשר לנשום כבר ולא יכולה אפילו לצעוק — — אני כמעט מתעלפת כשאני חושבת על זה. המוות הכי נורא כשפתאום את מרגישה שהחול מתחת לרגליים מתחיל להשתמט ואת כבר עומדת על ראשי האצבעות אבל הזרם סוחב את החול, סוחב אותך חזרה אל הים וכמו בור עמוק ו – אמא, הכל ים מסביב וגלים מאחור ומלפנים ומהצדדים ואין, אין מי שיעזור, רק ים ואין אף אחד והחוף רחוק ואת כבר — ואחר כך בסוף כבר ראינו את הכירכרה באה מרחוק והרופא ירד והוציא איזו קופסה עם בקבוקים קטנים וניגש כמו קצב והפך אותו אחת־שתים על הגב והתחיל בתנועות חזקות מהר מהר, והיכה לו על החזה והוציא לו את הלשון כמו לשור שחוּט, ותיכף לקח ועשה לו איזו זריקה, אני לו זוכרת איפה, וכולם שתקו וניגשו קרוב לראות ואני פחדתי להביט, ואחר־כך הוא ניגש אל עדינה ואמר לה — פערטיק, אין מה לעשות, וכיסו את כל הגוף ואת הראש בשמיכה ובת־שבע אמרה לי — איזה מין גורל מוזר, ורחצה את הידיים בגלים, ועליתי לסככה ואני לא יודעת מדוע התחלתי לבכות פתאום הלוא לא הכרתי את האיש הזה —

“אני רואה שהיום כבר לא יביאו לחם מן המושבה” — אמרה עליזה.

“כן.”

“עוד 3000 עיניים.”

מן החוף עלה קולו של רפאל:

“ברקה, מוכן לעזור לי רגע?”

“אני לך? תיכף ומיד! במה אוכל לשרת את כבודו?”

“שאבתי שם פח מים למטה, רק להרים לי אל הכתף.”

“מה לא נעשה בשבילך?”

“זה רק לרגע. איזו אניה שם?”

ברקה יצא מן הסככה. ים הארד — ריקועים ריקועים קמוטים, בשפתו האחרונה מבריק פס מתכת לבנה נוסע דרומה.

שושנה ניגשה אל הפתח. מתכת מברקת נוסעת דרומה. חץ כסף. שחפים לבנים מקרוב.

אולי יודעים משהו.

“צלבנית. אתה יכול להכיר אותה מיד על פי הצלבים.”

“אנגלית, מה?”

“ומה אתה חושב? גרמנית? כבר היית רואה את אבי זקנך.”

“אומרים שעברה פה צוללת גרמנית ותפסה סירת דייגים ערבית.”

למה לא חשבתי. נאצים. זריקות של סיפיליס. מקלחת גאז. פה?

“איפה זה היה?”

“לא רחוק מכאן, אני חושב.”

“ומה עשו אִתם?”

“שמעתי ששיחררו אותם”.

“ואתה מאמין, הה? יה־חביבי אני מכיר קצת את הצי הגרמני. לא הם. מעשיה ערבית.”

איך לדעת אם הם בחיפה? אפילו למושבה לא יגיע אף אחד. רבונו של עולם — לחכות עד הערב. גם בערב לא אדע. את מוכרחה לנסוע, לשאול לפחות, יצחקו ממך.

פס מתכת מבריק, חוצף במים דרומה.

“רפ–אל! מה עם המ–ים!” חנה’לה קוראת.

“בוא נלך, אין לה סבלנות שם.”

“אני רואה שהסערה משתתקת. רוח צפונית. חבל שהחברה אינם, אפשר היה לצאת הלילה. הרבה דגים. בוא נרד, חבר.”

אחת שתיים שלוש, אחת שתיים־שלוש. —

לילה. וכולנו ירדנו אל החוף. ירח. והביאו אז המון דגים. בפעם הראשונה כל כך הרבה. איך זה שעד אז לא שמתי לב אליו בכלל? רובה’לה. את זוכרת איך שלא העזת לקרוא לו רובה’לה? והוא תיכף בערב הראשון — שוש. וזה דווקא כבש אותי. ניגשו עם הסומבוק עד החוף וראובן עם דן סחבו את הרשת על הכתפיים והוא היה גבוה כל־כך פתאום ויפה. חיוור. אולי בגלל אור הירח. ואחר־כך פרשו אותה על החול הרטוב והדגים פירפרו, יופי של מוסקאר. ובאור הירח היו להם צבעים נהדרים, ירוק וזהב. תמיד מזכיר לי את השחרזדה, אינני יודעת מדוע. וכולנו התנפלנו על הרשת ואספנו אותם לתוך הסלים. התמלאו מהר מאוד, היו בטח איזה 30 רוטל. וראובן קרא אל גבי — אל תשכח את השיזורת. ואחר־כך ניגש אלי, לא הבנתי מה פתאום, ואמר לי — את רוצה לעזור לנו לתלות את הרשת? מה פתאום, עד עכשיו אני לא יודעת למה ניגש דווקא אלי, שאלתי אותו אחר־כך. מתי זה היה? אה, כן כשטיילנו אל הסלע היווני, זה גם כן שֵם שלנו — הסלע היווני, כל כך הרבה דברים משותפים בזמן קצר, רק חמישה או שישה חודשים, עם כל הסימנים שאף אחד לא הבין, כמו — “דרומית” זאת אומרת שבלילה אנחנו יחד ו"הולכים אל השנקוש" — זה אל החולות שם על יד השיח הזה. מתי המצאנו את כל זה — אני חושבת שאין עוד זוג שאוהב כמונו ואז אמר שהוא מאמין שזה גורל, ושני אנשים שנולדו לחיות זה עם זה מוכרחים למצוא אחד את השני ואני כל כך אהבתי אותו אז, מהלילה הראשון ידעתי שאנחנו מתאימים ושזהו, ותליתי את הרשת על העמודים בתענוג כזה, נדמה היה לי שכל זה אגדה, ואחר־כך ניגשנו שוב אל הסירה והוא נתן לי לסחוב משהו כבר אינני זוכרת מה, כן, את הסקנדיל, ועלינו למעלה אל הסככה והיה חושך, ורק דרך החלון נכנס אור הירח והיה משונה כל־כך — עם הרשתות שם והעמודים והמדלועים והעוגנים ואני התפללתי שיחבק אותי ורעדתי נורא והוא פתאום תפס לי את היד, ואני טיפשה — אח, עזוב! מה היה אילו באמת היה עוזב? לא הייתי מעיזה יותר, משונה שמקרה קטן היה יכול לשנות את כל החיים, ואחר כך כמעט שנפלתי על הרשת והוא דיבר מהר, בנשימות — את מאמינה לי, נכון? אני מאמינה, ואני לא ידעתי למה הוא מתכוון רק אמרתי — כן, כן, ראובן, ואז כבר היה לגמרי הסוף וידעתי שזהו האיש, ולעולם, כן אני מאמינה לך, תמיד, גם אז כשכעסתי. למה כעסתי עליו? למה? סתם מפני שאת קנאית ואת קטנונית ואת לא שווה אותו. אילו יכולתי רק להגיד לו עכשיו שהוא צדק, שלא הייתי צריכה לכעוס, שאני טיפשה ושאני לא שווה אותו. רק פעם אחת, שיבוא, הלא זה אי אפשר, זה סתם חלום־רע כל הדבר הזה הלא זה —

לוקש וחסין. מן הכפר באו. נכנסו אל הסככה.

“אתה רואה? זה וזה וזה וזה. מסבוט?”

“מסבוט.”

“וגם את השַבַּקֶה הזאת אתה יכול לקחת וגם את הבדאן. אנחנו לא צריכים אותם. אתה יודע — מה זה בשבילנו — הפּ, כלום!”

“לא, יה חואג’ה. איך יצאו הדייגים שלכם בלי השבּקה הזאת?”

“אוף! אמרתי לך — לא צריכים — לא צריכים. אל תשאל שאלות אותנו.”

“אבל אתה בטוח שלא צריכים?”

“אם אני אומר לך, חסין… סמוך עלי. אני ואתה — אתה יודע.”

“מעלוּם.”

“מבסוט עכשיו?”

“מבסוט.”

“ואיך אתה בכלל, יה חסין?”

“אלחמדללה.”

“ואיך הדייג עכשיו אצלכם? שב למה לא תשב —”

“אין דבר, יה חואג’ה יוסוף, צריך לחזור לעבודה.”

“מה אתה מספר לי? אתה בטלן שכמותך! אתה עובד גם כן? שב ואל תדבר הרבה! הנה פה. על הרשת הזאת!”

“טוב, רק קצת.”

“אם כן, איך הדייג? יש?”

“אלחמדללה, הבוקר הביאו קצת אחרי הסערה של הלילה.”

“כן? כמה?”

“אני יודע? ככה, בערך.”

“כמה, יה עקרוט?”

“ככה, אולי עשר אולי עשרים —”

“וולה אתה משקר. תגיד כמה. מפחד ממני?”

“בחיי זקני, אולי עשרים אולי קצת יותר.”

“הביאו ארבעים? תגיד ישר!”

“מה ארבעים? מתי יש ארבעים? בחיי אם בעשרים השנה האחרונות ראיתי 40 רוטל דגים בעונה הזאת.”

“יה שקרן חסין. אתה חושב אני לא יודע? אני יודע כמה מביאים בכל לילה ובכל יום! אין דבר שאני לא יודע מה שאצלכם! ארבעים וחמישה הבאתם הבוקר, נכון? תודה על האמת!”

“מה לעשות, יה חואג’ה יוסוף, ואתה חכם יודע הכל. אני ככה סתם שוחק לי.”

“שוחק לך, מה? טוב. מתי אתה נוסע העירה, יה חסין?”

“אולי מחר, אולי מחרתיים, אולי בעוד שבוע. אין כסף בזמן האחרון.”

“לא תהיה אצל הוואקיל?”

“אולי כן.”

“מה תגיד, יש פה יהודים בונים בתים על החול —”

“אני? מגיפה על בני ועל אשתי אם אני אומר דבר כזה פעם אחת.”

“טוב. ומה אתה חושב, חסין, מה שאנחנו עושים פה — זה טוב?”

“טוב מאד, בחיי.”

“אתה טוב, חסין.”

“אתה מכיר אותי. אין אחד פה בכפר הזה ובערב דהריה ובערב ג’ימאל ובחאן־שושי ובכל הכפרים פה מסביב שיהיה ידיד שלכם מן הנפש כמו אני. אללה יעטיכום אלאפי.”

“ומה דעתך על המלחמה, יה חסין?”

“זונות כולם.”

“מי כולם? גם שלנו?”

“לא. חס וחלילה. זונות הגרמנים האלה שהורגים את היהודים. ימח שמם, טפו, שלא יישאר להם זכר.”

“והאנגלים לא זונות?”

“האנגלים טובים. —”

“מה — האנגלים טובים? האנגלים זונות יותר מכולם!”

“גם הם. אתה צודק. אתה יודע, אני לא מבין הרבה בפוליטיקה. אדם פשוט, יעני. איפה הדייגים שלכם היום, חואג’ה יוסוף?”

“יצאו בלילה עם הספינה. לא חזרו. בוודאי נסעו לחיפה.”

הם בטוחים. הגיעו לחיפה. מה את דואגת?

“ים קשה היה בלילה. אומרים — סירה אחת טבעה על יד אבו־דור.”

סירה! לא ספינה. ערבים.

“ערבים?”

“לא שמעתי הרבה.”

“וכיף אל תאס? ואיך יהיה הים היום יה חסין?”

“רוח צפונית. עוד שעה שעתיים ישתתק ברצון אללה. אם תהיה מזרחית בלילה — נצא לבשלולי.”

“קר בלילה, מה?”

“קר כקרח. אל ארבעינה עכשיו. בליל שלשום לקחנו כסתות הרבה. שמנו על הרגליים. היה קר עד שקפאנו. לא יכולנו לסחוב את הרשת, כל כך קר.”

“אצלנו עצלנים, יה חסין. לא רוצים לצאת כשקר.”

“לא, יה חואג’ה יוסוף, שלכם בחורים טובים, כל אחד — ככה! לא ראיתי בחורים טובים כשלכם. בני־חייל כמו רובין ושבתאי וכל אלה. הבחורות שלכם אני רואה עושות עבודה טובה ברשתות.”

“כן, אתה רוצה אחת מהן? קח את זאת, את שושנה! מה דעתך, שושנה?”

(איפה זה אבו־דור?)

“תגיד לו שאני לא שווה.”

“אסור תדבר ככה, יה חואג’ה יוסוף!”

“היא אומרת שהיא לא שווה הרבה. כמה היית נותן בעדה?”

“אסור תדבר ככה. חטא לאלוהים. אני צריך ללכת. מאוחר.”

“מה מאוחר? שמע, אם אתה רוצה גם את הארגז הזה — אתה יכול לקחת. אני לא צריך אותו.”

“אתה יותר מדי טוב חואג’ה”.

“ושמע — עוד דבר אחד אני רוצה להגיד לך.”

“אני שומע.”

“אתה ראית שם שאנחנו התחלנו לבנות משהו?”

“כן.”

“ראית?”

“כן.”

“ובכן — כאילו שלא ראית. מבין?”

“מבין.”

“הה! עיוור וחרש. לא יודע כלום.”

“טייב, ולא חשוב מי ישאל אותך, יהודים, אינגליז, ערבים — אתה לא יודע.”

“לא יודע.”

“ובעיר — גם כן. הס. שום דבר.”

“על ראשי.”

“ותבוא מחר, אולי יש לי עוד איזה דבר בשבילך —”

אחת שתיים־שלוש, חת שתיים שלוש. מה יהיה, מה יהיה?

שני פרשים דוהרים על סוסים, אזֵנם על חגורם ופניהם להבים. אל שער המחנה הגיעו. עוצרים. היכן המוכתר? דבר יש אליו. חרדה. בהולים. איפה הוא, לוקש? מה זה? פקודה חתומה? גזר דין? לעזוב את הנקודה? צמרמורת. על גופותינו יעברו. במקלות, באבנים, אל השער, אל השער… זה עתה הגענו מאבו־דור — ספינתכם נטרפה, הגופות על החוף. לא! לא! אתם משקרים! אתם משקרים! הם הגיעו לחיפה — כולם יודעים זאת! שקט, שושנה, אולי ראובן חי. אחד ניצל והגיע שלם… — — — — לא זה לא זה לא זה לא זה. אסור.

ארוחת הערב בביקתה. הם לא באו. עמוס לא חזר מן המושבה. הדלת נפתחת. מי זה? עמוס. הבאת עתונים? כן — הוא אומר ושותק. מדוע שותק? תיכף תראו. כותרת שחורה בראש העמוד: ספינת דייגים יהודים נטרפה ליד חוף אבו־דור. הספינה. קמים. יוצאים. רצים אל החוף. רצים לאורך החוף בסערה, בגשם, אל אבו־דור. כולם. גם אני. הפסיקי הפסיקי כבר. הפסיקי, כבר די לך. די, די, די. דמדומים. אליושקה בא במרוצה. חברה! בואו למטה! רצים. גולשים מן הגבעה. הים כבר שקטן וכחול. על החול הרטוב שיברי לוחות לחים וקלת הפוכה והכוּמתה הסרוגה שחבש על ראשו. תנו לי את גופו לפחות, את גופו אני רוצה!

עליזה: — אילו היו מוצאים את ראובן לפחות.

לוקש: — היא מחזיקה את עצמה יפה מאוד.

עליזה: — בשביל זה באמת נחוצה גבורה.

אפילו לא בכיתי. הכומתה הסרוגה שחבש על ראשו. הכומתה הזאת מתגוללת שם כאילו אין כלום, כאילו הכל אבד ואני יחידה נשארתי.

גלים ארוכים ונמוכים של קצף שחים שורות־שורות אל החוף בריטנה וחוזרים. שפה מפורצת דרומה, עד ערפל־רסיסים־וענן, ואור יום מטושטש. דמות צועדת. הנה, אלינו. מי זה? עכשיו נדע הכל. מי יודע מי יודע. רובה־לה יקר שלי — — — כבר עשר. מה עם ארוחת הבוקר היום. כמעט ששכחתי.

“מה עם ארוחת הבוקר היום, עליזה?”

עד שנאכל כבר יגיע ההוא.

“אני מתה מרעב, גם את? בואי נראה מה קרה שם לחנה’לה.”

הניחו את קני־המנור על הארץ. גיזרה רחבה, משולשת, של לולאות חוטי־משיכה אפורים, יבשים. נפרשה על רצפת הבטון, תלויה ונסרחת ממסמר נעוץ בקיר.

העבודה המשעממת הזאת.

“כמה יש לך כבר?”

“לא ספרתי.”

“יש לי יותר מאלפיים.”

יצאו. אור מסתנן ממיפלשי עננים, בלויי עננים נסרחים. לבן. מבהיק. ים כחול, נמוך, מהדהד ורוטן. מרבדים של חול יבש מתגוללים ורצים דרומה־מערבה עם הרוח ונפרזים אי־שם, נזרעים לכל עבר ונחים. לבן פתאום. לובן החול.

נכנסו לביקתה. דייסת הסולת הנפוחה בקערות הפח המבהיק. ריבת־התאנים התוססת. לחם תפל.

“נו, מה אתם רוצים? אני אשמה? כשלא מביאים לי מים אז אני יכולה לבשל?”

“אבל כבר עשר, חנה’לה, את שוכחת שאנשים עובדים.” “גם אני עובדת, פישקה, בדיוק כמוך ואינני יכולה לקרוע את עצמי ולהביא מים מן הבאר ולהבעיר אש בכיריים ולבשל — הכל יחד. אתם רוצים אוכל בזמן — תדאגו שיביאו מים בזמן —”

“נכון מאוד, פישקה., אני האשם החמור ברח ורדפנו אחריו אולי חצי שעה. חנה’לה, אל תשימי לב אליו.”

“לא, אני לא שמה לב, אבל זה באמת מרגיז כשבכל יום באים אליך בטענות כאילו שאני…”

“כאילו שאת מה?”

“כן, כאילו שאת מה?”

“כאילו שאת מה?”

“אוי, תפסיקו להתחכם, באמת.”

“תפסיקו כבר, באמת,” — אמרה עליזה — “הייתי מאחלת לכל אחד מכם לעבוד במטבח בתנאים כאלה.”

דייסה קרה. קלש־קלש, כעיסה דביקה נמתחת בין החיך והלסתות. זה בטח יהונתן בא מהפלוגה. יהונתן, אולי ראית את הספינה בחיפה במקרה? אני? איך יכולתי לראות אותה? ירדתי מאוטו אחד ועליתי אל אוטו שני, לא הייתי בחיפה אפילו עשרה רגעים… הייתי נוסעת בעצמי לחיפה. גם התה קר.

“לא, הוא יחזור בטח ב־10 בלילה.”

“אם לא ישקע בזיפזיף.”

“נו, חברה, תתכוננו שלא יהיה לחם מחר.”

“ואני אומרת לכם שזה באמת עובר כל גבול. מה הם חושבים שם בפלוגה?”

ברקה הושיט את זרועו אל קיתון התה של השולחן השני.

“אני הייתי עושה סקנדל.”

“אז מדוע אתה שותק? כשבאה הנה המזכירות — לא רואים אותך.”

“אני לא האיש.”

“למה אתה לא האיש?”

“ככה.”

“אז מי כן?”

“אינני יודע. אולי הדייגים.”

ברקה מרח פרוסה מגושמת בריבה.

“תן לי שם את הדייסה,” — אמר אליושקה — “אני אומר לכם שעד שאנחנו פעם לא נקשור את סונקה זו ונגיד לה, — את לא חוזרת מכאן עד שפה יהיה זה וזה, אז אנחנו לא שווים כלום.”

אולי זה דן! אתה פה? כן, היה לנו לילה איום. בנס הגענו לחיפה. אל תשאלו. העיקר — הגד, מתי יבואו החברה? יגיעו עם הספינה לפנות ערב. יכול להיות שהמוטור התקלקל. כנראה שיצטרכו לעגון בחיפה יומיים. אבל זה כבר לא איכפת לי. אפילו שלושה ימים. ורובּלה יבוא. כל כך דאגתי לך, כל כך, רק עכשיו אני יודעת מה זאת אהבה. בוא רובה’לה, בוא… אסור. יותר טוב שתצפי לרע. אין הרע. לא אמרתי כלום.

“תסלח לי מאוד — מספיק שהגל יכה לך על הדופן — אתה אבוד.”

“אתה נותן ‘יבש’ אחד בדיוק עם הגל — זה הכל.”

“גם בפעם שעברה היה לנו דבר כזה. הרמנו קודם את הרשת שלנו. חתכנו קרוב לסלע, היתה סערת חוף — משהו איום אני אומר לכם. עשינו שטות שיצאנו עם הסומבוק. התקדמנו אל הרשת השנייה וחסין צועק — יאללה יאללה, ממש התפלל. עלינו אל גלי העומק וזרקנו עוגן. התחלנו להרים את הרשת והרשת נתפסת בסלעים. סוחבים — וזה לא הולך. העלינו מה שיכולנו והשאר — לעזאזל. ועל יד החוף — ממש לבן. פחדנו להיכנס למפרץ. ראינו שנשבור את הראש. חיכינו בחוץ אולי שעה שלמה, הנשמה התנדנדה כהוגן. בסוף שבתאי אומר — מה שיהיה יהיה! שידְד! חתרנו לצד הכפר. וחושך — יה אללה יה אללה! רואים רק את גלי החוף הלבנים. חסן רעד כמו עלה ברוח. רק נכנסנו לגלי החוף — אנחנו מרגישים שאנחנו עפים. פשוט מאבדים את השליטה. מכה אחת על הדופן — זין! אנחנו עפים שמאלה. חשבתי — גמור. אתה מתאר לך? מהירות עצומה. היה מזל שלא נתקענו ישר אל הסלעים. וזה הכל בגלל מורי הקטן. צועקים ‘יבש’ והוא ממשיך לחתור. פשוט מתוך פחד. באמת היה מזל.”

גלין־גלן. צלצול ענבלי גמלים בחוץ. מוסטפה הביא זיו־זיו. דפוסי־חתימות רחבות של פרסות על מישטח החול החלק. גלין. העור העבה, המחוספס, קימטי־גלדים תוויי זבל. נד. נד. גלין. גרגרים נוטפים מן השקים, מסמנים שורה כתומה, עקלקלת כתוו של השתנה. גלן. פוסעים בטוחות, פסיעה ופסיעה ופסיעה מוחלטת. גלין־גלין. בלויים שחורים וטנופים של מוסטפה וריח הכפר של עשן וגללים. גרגרים מידרדרים על גג הביקתה. שוב גשם. חידודים חידודים בחול. כהה. קדרות. מוסטאפה בא, נתכנס אל קורת־גג. צפוף. מכורבל. קר. שעטות גשם על קיר הפח. עבר אל הגג. חלף הלאה. מי זה רץ הנה?

סונקה פרצה פנימה, מטפטפת מכל שוליה.

“אוף! מזל שהגשם הזה תפס אותי רק פה, על יד הסירות. תמיד אצלכם ככה?” —

ניערה את הזרמים משימלתה. שלוליות קטנות על הבטון.

“לעתים די קרובות. מה נשמע? את באה מהפלוגה?”

“כן, מה נשמע אצלכם? איפה הדייגים?”

“מה, הספינה בחיפה?”

“לא. הייתי בנמל. לא הגיעו לשם. מה זה יכול להיות? הייתי בטוחה שהם פה.”

גלדים של דייסה קרומה, לבנה, קרה, קיתונים עמומים של תה. שלוש שלוליות קטנות. הקורה עקומה על גבי הפחים. גשם. זבוב מחולל מחולל מחולל בין בגדי העבודה הבלויים. — אוי שושנה שלי, איזה אסון קרה לנו. איזה אסון קרה לנו. אבא שוכב צהוב. והריח. הילדים של השכונה מסתכלים דרך החלונות מפוחדים. זקן אחד מכוער מחברא־קדישא מאיץ — נו, גברת אין לנו זמן, אין לנו זמן. האוטו השחור. תגידו למורה שאבא שלי מת ואני לא אבוא מחר. והדוד חיים קנה סוכריה. אז מה את משחקת בכדור אם אבא שלך מת?

“מה זה יכול להיות? אולי הפליגו דרומה.”

ברקה תחב את שתי ידיו בכיסיו ויצא עד המפתן. גשם.

“לא יכלו להפליג דרומה ברוח דרומית.”

“אולי לא יכלו להכנס למפרץ והמשיכו עד עכו.”

“גם עד בירות יכלו להגיע. קרה כבר דבר כזה.”

ברקה שלף את המקטרת מכיס חולצתו ותחבה בין שפתיו.

“עד בירות לא הגיעו בשום אופן.”

שתיקה. סונקה ניגשה עד המפתן והביטה החוצה.

“גשם.”

“מוזר מאוד.”

“עמוס וודאי לא הגיע עוד למושבה.”

“לא, פגשתי אותו בדרך —”

ברקה היטיב את הטבאק והצית גפרור.

“צריך לגשת מיד לתחנת המשטרה לדרוש שיודיעו לכל תחנות החוף.”

לוקש הופיע במרוצה מצד הכפר.

“מה קרה?”

“כלום. הספינה לא הגיעה לחיפה.” — מסרה סונקה אדישות.

“מה את אומרת? צריך לגשת תיכף למשטרה. אני כבר הולך. חברה, אם יבוא סאלח תגידו לו שיבוא שוב בערב. הגשם הזה לעזאזל, כן, חברה, תגשו למטה, יש בול עץ גדול שכדאי לקחת אותו. אל תשכחו. הים ישטוף חזרה.”

אפילו לא לקח נעלים. הלך יחף. אמרתי לו — רובה’לה, יהיה לכם קר שם. שטויות — בין כה וכה מתרטבים, אנחנו רגילים. נחזור בבוקר. למה יצאו, למה? פשוט אין לי כוח. אין לי כוח. כמו סמרטוט.

עמדו סביב לפתח וציפו עד שיחדל הגשם. יריעות אוהלים נשטפות בזרמים הקולחים. נחלים מתמשכים על החול. שיחי לענה ירוקים. גמלים תמהים בהכנעה. ברקה פלט פוחיות של עשן.

“שטויות, אני בטוח שלא קרה שום דבר. ספינה כזו לא טובעת. התקלקל המוטור או משהו.”

“קרה כבר פעם דבר כזה.”

רפאל קבע עין במישתל הגשם בחול. טיפות מתנפצות לרסיסים ונבלעות. נקודת הרווייה. אני חלק מכל זה. גוש אחד עומדים פה בלי הבדל. גם ברקה ואני. אני סולח לו הכל. יצא עלון לזכרם. אני אכתוב על ראובן. באמצע שאיפתו הגדולה נקטם. מסיבת אבל. שיא של צ’רניחובסקי “שם במקום הגלים את הצור ילוקו”. נגינה. יכול למצוא בלוח “המעורר”. טוב שלא יצאתי אתם. הסכנה. תמיד לחפש פרקי קריאה חדשים. משהו חזק.

“אמרתי להם שלא צריך לצאת,” — אמר אליושקה. — “אמרתי שתפרוץ סערה.”

“יקח שעה עד שלוקש יגיע למשטרה.”

הגשם זירזף גדודים־גדודים ונקב את החול.

“זה יכול להמשך כך כל היום.”

ברקה ניער את האפר ממקטרתו. אבק דק, שחור, נשטף במים.

“חברה — קדימה למטה. צריך להעלות את הבול.”

צוות נפלטה מהבקתה והתחרתה אל רגלי הגבעה, אל הים. רפאל הזדנב בצעדים מדודים.

“את הולכת, שושנה? יש לנו עוד יותר מאלפיים עיניים היום. תראי שהסוף יהיה שלפנות ערב תגיע הספינה ישר הנה והחברה יצחקו לנו ששלחנו אווירונים לחפש אותם. את הולכת?”

שושנה נשרכה אל הסככה. למטה, על מישטח הלחלוחית, הרימו את הבול אל הכתפיים. פגר נפוח, לבן. פגר מחותל סיבי שׂיבה של פשתן. טיפות מנטפות. ליחה. הלי—הופ! קדימה למעלה! מה אמרת? הוא לא יבוא היום, רובה’לה? גוונים חולפים בתמורה כעננים על פני הים למרחוק. פלד, ספיר, זית. עננים מתועבים. הים הזה מנוקב ככברה במחטי הגשם. אלפיים ושמונה מאות? גם את הסודר לא גמרתי לסרוג לו. צריך לבקש את עמוס שיקנה מעט צמר, הביטי!

שלדג אפור כעץ ניתר על רצועת־האדווה ונקפץ מן הקרקע וריחף על שורות הגלים וחג וחג וחג מסביב. וזנק אל המים. צלל. החטיא. וחזר וניתר על חלקת האדווה והתנשא וריפרף בכנף מפרפרת וצלל אל בלורית הגל כחץ שוצף ו–חטף. ועלה והמריא ודאה אל הצור, אל האבן, אל —

נספר לאמא, רובה’לה? טפשון כזה, נוסעים במספר 2, לא פה. מה יש לנו להתבייש, העיקר שאוהבים. והיא עמדה וכיבסה אז בפיילה הישנה ההיא. מצחקה שכזאת, לא ידעה איך להתנהג, והושיטה לו יד רטובה מסבּון. אתם זאת אומרת באים עכשיו משם? תסלח לי שאני לא יודעת את שמך… בטח אך לא יודעת את שמו, אמא. אנחנו בפעם הראשונה פה. תאכלו משהו, יש לי עוגות מצויינות. ורובה’לה היה כל־כך ביישן, ואיך שהיינו מבולבלים בלילה, ואמא לא ידעה אם לתת לנו חדר אחד או לא, והתביישה לשאול אותי. הסמקתי. נסתדר כבר. והוא, טפשון כזה, אמר — אין דבר אני יכול לישון בחדר הגדול, וכשכיבו כבר את האור אז יצאתי מן המיטה אל החדר הגדול. זה את, שוש? אמא תשמע. לא, טפשון, מה איכפת לנו, בין כך וכך היא תדע… מה אני עומדת? ואולי עוד ימצאו אותם. אולי? אני פשוט…

חזרה על עקבותיה, אל האוהל. לקחת דבר־מה. כדאי לקחת מעיל. מטושטש. רשת הגשם הדק. היום? לא, אתמול. כלום לא קרה. כלום לא קרה. הכל כמו שהיה. “אליושקה, תביא שתי אבנים משם!” הם לא דואגים. כלום לא קרה. ישיבת מזכירות בערב בעניין תוספת אנשים לדייג, ראובן דורש זאת. שטיח של חול על רצפת האוהל. קר. רכסה את יריעת הפתח. חוץ קר וגדול וים וחול בלי סוף בלי סוף. שלחו לחפש אותם. התפללי. אלוהים אלוהים שימצאו אותם. אלוהים אלוהים שימצאו את רובה’לה. אלוהים שימצאו את כולם. קפצה את אגרופיה. אם אחשוב עליו כל הזמן בלי הפסקה… אלוהים אלוהים זה לא קרה זה לא קרה. תחזיקי חזק. ככה. הצדף הגדול על השולחן. בבוקר זה היה, מתי? בהתחלה. לא, מה אני מדברת, זה היה כבר אחרי ראש השנה. פה באוהל. עוד ישנתי, אולי שעה 5 בבוקר היתה זו, והיה עוד קצת חושך והוא בא יחף ורטוב, עם המכנסיים מקופלים עד הברכיים, מהלילה ומהים. כל כך מוזר זה עכשיו. תמיד הוא כזה בבוקר אחרי הדייג, כאילו בא מספרד או מהאוקינוס האטנלנטי. הבאנו שלושים ארגזים. — מה אתה אומר? איך זה קרה לכם? — קורים ניסים לפעמים. וזה בשבילך. שם את הצדף ישר על הצוואר שלי. כל כך קר היה. חמור! זה קר נורא! סליחה, לא התכוונתי. ונשק על הצוואר. השערות… הרכות, הקרות, המלוחות.

גחנה מתחת למיטה ומשכה תיבת אריזה גדולה. הסירה את יריעת הבד מלמעלה. גווילי נייר ישנים. עלון הקבוצה — “לרות ומאיר ברכת הקבוצה.” “הגיע הדיסקוס החדש”. עוד בפלוגה היה זה. היו אז חוזרים מן הנמל עם תפוחים קטנים, אדומים. ריח תפוחים קר. מושיוף את רבינוב. תפוחים קרים מבתי הקירור. הבחורים באים מן הרכבת במרוצה אל הצריפים בכיסים נפוחים מתפוחים. ואיציק צועק מרחוק — בחורות מי רוצה תפוחים? דג מלוח וחלבה היו אוכלים בכל בוקר. עלון הקבוצה. “הערב מסית־פרידה לאריה ג.” “רכשנו שתי פרידות מכפר־צור במחיר…” ראובן היה עובד בשטח. כל כך מצחיק שפעם נסעתי אתו בעגלה והיינו לבד וכמעט שלא דיברנו מלה כל הדרך, רק שאל אותי על הנוער העובד. אחר־כך נזכרנו בזה הרבה פעמים וצחקנו. בטוחה שגם אז אהבתי אותו כבר. למה לא אמרת לו שום דבר? אני בטוחה. אני זוכרת איך הקול הזה שלו עורר בי מין רגש. והבוקר הזה עם העשבים הגדולים משני צידי הכביש, והיה עוד שקט, והבתים הלבנים של שכונת־נחום. לא היה איש כל הדרך. כזה בוקר עם טל. וערפל קל. רובה’לה, אלוהים רק שימצאו אותם. “דבר”. “ממשלת פולין עזבה את הבירה”. “הצבא הצרפתי גורם אבידות קשות לגרמנים”. “נתפס גנב ידוע”. למה החזקתי את העתון הזה? “מאמץ מאוחד של אלף זרועות. האומנם ייבצר לגול את האבן…” מה היה אז? כן, באה חברת־נוער משדה־יצחק. אני שונאת את אביבה זאת. היתה רוקדת קרקוביאק עד הסוף תמיד, ואחר־כך אומרת — מה אתן עייפות? אני לא מרגישה כלל. היו לה שערות יפות. פישתן. ראובן אמר שהיא דומה לגויה הונגרית. מצחיק שפעם חשדתי בו שהוא אוהב אותה. חושב אותה לריקנית.

שקית המכתבים לבנה־מזוהמת. כבר מזמן חשבתי לתפור כפתור ותמיד את שוכחת. כשיחזרו. אגב, אני לא מוצאת את התמונה שלו. איפה היא, איפה היא, איפה. פתקים פתקים פתקים, עלים, גליונות, זה המכתב מחיפה. מה זה — איפה התמונה? איפה יכולתי לשים אותה. איפה שמתי אותה? הפכה את התיבה על פיה, גל של נייר. “בלהט־סוד” “אסיא”. עלון הקבוצה, עלון הקבוצה, עלון… הגדה של פסח. שירים. איפה התמונה? קמה ונבהלה אל הארון, פישפשה במדורי האצטבאות. בכיסי מכנסי העבודה. לא יכול להיות תחת המזרון. מה, שמתי את זה במקרה בקופסת החוטים? מה זה לעזאזל? מה זה? האוהלים המטונפים האלה. הכל עף ברוח. פתוח, באים וסוחבים מה שרוצים. תעבורנה שנים עד שיבנו פה חדרים אנושיים. את סונקה זו הייתי משליכה לים. הייתי מרביצה לה סטירות, כך כך כך. אני מצפצפת עליך, לא איכפת לי מה שתגידי, שלא תשלחי אחרים הנה ובעצמך תשבי שם במזכירות כמו, אל תגידי שאי אפשר. שקט! אני מדברת עכשיו. לא איכפת לי אם יקראו לבירור. גם עליהם אני מצפצפת. כל העניין היה שטות, לבוא הנה בצורה כזאת כמו ילדים! ובלי שטח, אפילו קטן. וזה מה שהכריח אותם לצאת בלילות, אפילו ביום סערה. ממש הקרבה. ולמי זה נחוץ, בשביל מי אני שואלת, בשביל מה, מה יצא מזה, בשביל מה —

רובה’לה שלי. יקר. פתק זה מסר לי ישראל כשחזר אז מחיפה לפנות ערב. דאגתי נורא. “שלום שוש. יצא כמו שתיארתי לעצמי. המוטור התקלקל ואנחנו מוכרחים להישאר פה הלילה. אין דבר. תזכרי מה שאמרתי לך על יד הסלע ואל תהיי פתיונת ואל תתחרטי על אז. אין לך על מה להתחרט. מסכימה? להתראות מחר, אם הג’ינג’י לא יקלקל שוב את המוטור. שלך — רובה. (נשיקה בפעם אחרת. אפילו שתים. אחת על הצוואר). אגב, ברקה שואל אותי היום באמצע העבודה: אתה נוסע לתל־אביב בשבוע הבא? מאַין הוא יודע — אינני יודע. לא איכפת — נכון?” היינו שני טפשים אז עם כל הסודות שלנו ואיך שפחדתי. הוא לא דואג. כמו אבא טוב — רובה’לה שלי, כל כך סומכת עליו, איזה שקט נפשי אתו, להניח את הראש על החזה הקשה הזה כמו אדמה קשה ואני יכולה להיות בטוחה בלי סוף ולא איכפת לי כל העולם. בעצם, הייתי צריכה כבר מזמן לגמור את הסודר הזה. רק שיבואו כבר… “שושיק — מה דעתך שתבואי הנה מחר? תצאי לכביש בבוקר והטנדר של שמואליק יחכה לך (סידרתי אתו את זה) אני אהיה ב־1/2 9 בקפה “רמה” על יד הנמל. אגב, האם מסרת לחסין מה שביקשתי ממך ביחס לחכּות? זה הכרחי! נהיה אבודים בלי זה! שישלח 15. וגם את השחמה!…” טפשונת, מה את בוכה?

השתרעה על גבי המטה שחרקה ונאנקה, ופסים כהים ארוכים על שיפועי היריעות. כתמים של רטיבות. פיטפוט חרישי של טיפות על שיפועי היריעות, מרשרש חרישית ורך על גבי החול החלק בחוץ. שקט. והדמעות הקולחות לאט ובשקט. העיר אותי אז פתאום משינה. כל כך נבהלתי — אולי כבר 12 או אחת לא ידעתי שיחזרו בלילה אחרת לא הייתי שוכבת לישון בכלל תמיד זה ככה אצלי והיה חושך לגמרי ורעדתי פשוט שייכנס אלי והוא הלך רגע אני לא זוכרת לאן אני חושבת לקפל את הרשתות או משהו וחיכיתי וחיכיתי נמשך כמו שעות וכבר פחדתי שקרה משהו תמיד היה ככה שהייתי דואגת פתאום שמשהו, טבע, או אלוהים יודע מה רק שלא יקרה ואחר־כך הוא כבר נכנס והידיים הקרות האלה מהים כשהוא נגע לי בצוואר ובגוף לא איפת היה לי פעם היה לי דבר בפלוגה שיצחק, אני לא יכולה לסבול אותו אפילו כשאני נזכרת בו, נכנס בלילה לחדר, זה היה בצריף של שרקה כשגרתי עם זאת העולה החדשה והיא נסעה לחופש ופתאום אני מרגישה יד מתוך שינה כמעט שקיבלתי שבץ לב משוגע שכזה חשב שאפשר להתעסק אתי כמו עם עליזה הייתי הורגת אותו על המקום פשוט ריחמתי עליו אחרת כל הקבוץ כבר היה יודע את חושבת שהיו מגרשים אותו? זאת לא הפעם הראשונה אצלו אבל סילקתי אותו ככה שהוא זוכר את זה עד סוף ימיו אני מתפלאה איך העיז להביט לי אחר־כך ישר לעינים טיפוס מתועב טוב שאיננו כאן עד היום אני לא מבינה איך הוא הצליח להישאר בעצם מה איכפת לך? אני בטוחה שלרובה’לה לא היו יחסים לפני. תמיד התביישתי לשאול אותו ואם היה מספר לך שכן? דברים כאלה פוגעים בי באופן נורא, משונה שלאחרות לא איכפת כמו שאומרים שאצל גבר דווקא הנסיון זה יתרון, אני לא מאמינה בדברים כאלה בעצם היה לי גם כן דבר כזה אבל זה שונה לגמרי פשוט הייתי ילדה אז ולא ידעתי מה המישחקים האלה, בשכונה כל הילדים היו כאלה מצחיק איך ששאלתי פעם את אמא מה זה אונס הייתי אז בת 14 כן בת 14 והיא אמרה לי לא לשאול שאלות כאלה ותמיד כשהייתי קוראת בעתון היה לי רגש כזה כאילו רציתי שזה אני אהיה עיזבי שטויות זה הכל אולי בגלל זה שאבא מת אז הכל היה אחרת —

יביאו מין ארון כזה מעץ. מודדים בטח את הגוף קודם ורוחצים אותם במים. צהוב כמו שעווה. אני לא אצא אפילו מן האוהל אני לא אלך והפעמון יצלצל לאט לאט לאט וכולם יתאספו לאט לאט על יד הסככה ולא ידברו ויתלחשו וגם מהפלוגה. הלוואי שאלה לא יבואו. ויחכו שם ולא ידעו למה, אולי משה עוד לא בא. וגם אמא תבוא. מה זה קרה לנו שושנה שלי איזה אסון קרה לנו איזה אסון. ואני אגיד לה שלא תבכה ואני אוחז אותה בזרועה ואני לא אבכה אפילו לא דמעה אחת. ורק אמא עם עיניים אדומות והמטפחת. רק שלא תביא את המטפחת האדומה ההיא. וגם חנה’לה תבכה ולכולם יהיו דמעות בעיניים גם לבחורים וגם לעמוס למרות שהוא כאילו לא בכה אף פעם. מעניין אם הוא מסוגל לזה בכלל. ורק אני לא אבכה. אני אלבש את החצאית השחורה שכחתי שהיא לא מכובסת אפילו. חבל שאין לי חולצה שחורה, כזאת כמו של הדודה פַניה. כבר לא הייתי אצלה שנים באמת לא יפה, היתה נותנת לי סוכריות בחנות שלהם, אני שונאת את הבעל שלה הגיבן הזה איך אפשר לחיות עם ברייה כזו. ואחר כך יוציאו את הארון מחדר הנוטרים, ארבעה אנשים יסחבו אותו בטח די כבד, מעניין מדוע גוף מת יותר כבד מגוף חי. והם ילכו בראש ואחר כך כולם ילכו אחריהם בחול. חם. משונה שעד היום לא בחרו מקום לבית־הקברות פשוט לא חשבו על זה. על הגבעה על יד האקלפטוסים המקום הכי טוב. קצת רחוק אמנם. יתרון אחד של המקום הזה שיותר קל לחפור קברות בחול. כדאי לדעת אם הגוף נרקב יותר מהר באדמה כבדה. בטח. יותר תולעים. גם צמחים, הרקבובית מגדלת כל מיני תולעים. גם שומר יותר על הרטיבות. איך שפעם מצאו פה גולגולת מימי הרומאים אני חושבת נשמרה די יפה. כמובן שמהבשר לא נשאר כלום אחרי חודש אולי, אבל העצמות יכולות להישאר שלמות אפילו דורות. בעוד אלפיים שנה ימצאו את העצמות שלנו. המצרים ידעו לחנוט את הגופות. תת־הנט־אמון. לא הייתי רוצה שיספידו אותי אני מתארת לי אליעזר על יד הקבר וכולם בוכים ורובה’לה בוכה ואליעזר מדבר — היא היתה פשוטה, מסורה לעבודה ולחיינו ללא גבול, אף פעם לא דרשה פרס בעד מסירותה. אף פעם לא התאוננה, איש מאתנו לא ידע מה הסתירה בחובה. היא אהבה את המקום הזה וכשפעם הציעו לה להתחלף עם חברה ולעבור לפלוגה למיספר חודשים סרבה בתוקף. תמיד רצתה לעבוד בדייג ולא הסכימה, לא השלימה עם הדבר שבחורות. נקטפה מאתנו, נקטפה באיבה, עוד היתה כל כך צעירה וכל החיים היו לפניה והכל הכל. ורובה’לה יעמוד שקט. כבר הולכים לסתום, ורובה’לה תופס פתאום את היד של אליושקה. לא, לא! שוש שלי שוש שלי, את היחידה שאהבתי, היחידה היחידה, למה הלכת ממני למה הלכת למה למה שוש —

דמעות מלוחות על הלחיים, על הכר. והגשם המאַווש על היריעות ועל החול. רק פרחים אני אוהבת. פרחים כאלה כמו החרציות הגדולות והשמנות ששם קטפנו אחרי הצהרים בטיול לואדי דויירה, והמורה לימד אותנו — “מתחת לסלע צומחת לפלא”. השיר הזה למדנו בין ההרים, שם במקום שהסלעים הגדולים והדרך עם האבק… עד שהגענו. ואני יחד עם רנה’לה יחד התחבאנו בחורשה של האורן, כן של האורן, וחיפשו אותנו וכמעט שאחרנו את הרכבת. מה היה אילו היינו מאחרות? והבנות צעקו — רנה’לה! שוש! רנה’לה! שוש! ורצנו ורצנו מהר! והרכבת כבר התקרבה מהר לתחנה תק־תק תק־תק תק־תק ואמא, אילו היינו מאחרות. להישאר לבד שם עם הערבים. והרכבת. ואנחנו רצות מהר מהר, תחכו! המורה, תחכו! אבל הם לא שמעו מפני שהרכבת תק־תק תק־תק תק־תק עם העשן פח־פח למעלה, ורצנו — תחכו לנו! אמא, תחכו לנו! ולא יכולנו לנשום יותר מהר כל־כך מהר כל־כך, מהר — — — — — — — — — — — — — — — — — —

חשיכה. רק מפס שולי הפתח מפציעה אפלולית החוץ. מה השעה? מה זה, לא הלכתי לעבודה. 2300 עיניים. כבר ערב. מין חלום מוזר. שכחתי הכל. מוכרחה להיזכר. כן, בעלה של הדודה פניה עם הגיבנת. במגרש התערוכה נדמה לי, בתל־אביב. ואיזה מין גברות היו שם עם בגדים משונים. אני לא מכירה אף אחת, אה, כן, אחת ישבה על ידי דומה לעליזה. אבל לא עליזה. אני נזכרת כבר. היתה התחרות של סוסים. איזה צבע היה להם, בּז'? זה הסודר בז'. לא, חוּם. והיתה התחרות סוסים ובעלה של פניה היה השני ואני צעקתי — מהר! מהר! כי רציתי שישיג את הסוס הראשון, אינני זוכרת מי רכב עליו. הוי — נדמה לי שהיה זה אחיו של רובה’לה. לא יכול להיות. אף פעם לא ראיתי אותו, מה אתי. וכל־כך רציתי שבעלה של פניה ישיג אותו, וצעקתי, ורציתי נורא לקרוא בשמו — אבל שכחתי מה היה שמו, וזו שישבה על ידי צחקה ממני כל הזמן. וכן, היתה שם פתאום איזו שלולית. וצעקתי — תיפול אל המים! היזהר! אבל הוא לא שמע כי לא ידעתי את שמו. וכל האנשים מחאו כף ואני איבדתי פתאום את המטפחת שלי, נפלה תחת הספסל וביקשתי בחור שישב למטה שיָרים אותה, והוא התכופף וחיפש אותה ונדמה היה לי שהוא מסתכל מתחת לשימלה שלי, ומה היה אחר־כך? — — — אולי כבר יודעים משהו? אני בטוחה שלא. היו מודיעים לי. הלא זה נורא אפילו לא למצוא את הגופות, את הגופות לא למצוא —

“התעוררת, שוש?”

“מי זה? מה?”

“לא כלום. אני. ברקה.”

“ברקה? כל כך נבהלתי. אתה יושב מזמן?”

“לא מזמן.”

“אז מה אתה יושב פה בחושך. אוך, מה זה היה אתי? נרדמתי. מה השעה?”

“שבע בערך.”

“ש–בע? מה זה אתי — השתגעתי? אף פעם לא קרה לי דבר כזה —”

“קורה לפעמים.”

“ולא חזרתי לעבודה.. הגד, מה עם החברה?”

“אין שום ידיעות עדיין.”

הוא משקר. לא רוצה להגיד לי.

“איך זה שאין ידיעות?”

“עוד לא הספיקו לחפּש. שלחו אוירונים.”

אבו־דור. גופות מוטלות על החוף, הנה הן שם למטה.

“אתה מאמין?”

“ימצאו אותם. אל תדאגי.”

הבטחון של ברקה.

“אז מה פתאום נכנסת, ברקה?”

“סתם. חשבתי שאת דורגת.”

“טוב שנכנסת. אכלו כבר?”

“כן. את יכולה עוד לקבל משהו.”

“אינני רעבה.”

“יהיה טוב. אל תדאגי.”

אוירונים יבואו עוד הלילה.

“ניגש לחדר האוכל, טוב?”

“טוב, אם את רוצה.”

אפלולית וכוכבים, ומרבד החול הנקי, הרטוב, ורחש הים. מרגיע. נכנסו לביקתה. מה השקט הזה? הם יודעים כבר הכל. מעלימים ממני. ואור הלוכס הזולף חגיגית. טוב שברקה אתי. התיישבו על הספסל וברקה הצית מקטרתו. לאה’לה ניגשה ושאלה בלחש:

“אכלת כבר, שוש?”

הם טובים אלי. יודעים הכל.

“לא, תודה, אני לא רעבה.”

ושם עליזה. מדוע לא שואלת אותי למה לא באתי לעבודה? ושם עמוס. חזר כבר.

עמוס ישב ליד השולחן משמאל וכל החבורה סביבו. דיבר בלחש —

“ואי אפשר היה להבחין בכלום, חושך כזה היה, ופחדנו להתקרב לחוף. זלמן חשב שאנחנו עולים על סלע ולא רצה להתקדם. אחר־כך התברר שטעינו, היינו אולי חמישה מיל מהחוף, ותארו לעצמכם שאנחנו עומדים כל הלילה על מקום אחד והנשמה יוצאת —”

אליושקה יוצא. לאן? ולאה’לה במטבח. ועליזה סורגת. ואיפה לוקש? לא מדברים אתי. מרחמים. אני יודעת.

אליושקה נכנס.

“בכל זאת השתתק קצת.”

אור הלוכס זולף חרישית. הקורה שם עקומה על הקיר שממול. ברקה, תמוך בי. הפסיקו לדבר. בגללי. רובה’לה, חזור אלי, רובה’לה.

*

בוקר שקוף, והים כראי מלוטש על מילאת הסלעים. ריח גפרית מדבלילי האצה. כפגרים — אבני השחם על החוף. ים יפה כל כך. וצפרירי בוקר קלים משחקים בשער ראשי. ושם מרחוק — סירת דייגים ערבית, כמו ברבור שטה. ופרסות הסלעים הירוקות מכּישוּת של איזוב, בתוך תכול המים. ומאַין אנחנו יודעים כי אין המוות יפה כמו הבוקר ופרחים לבנים?