גזבר הקיבוץ 🔗
בשעה שנתמנה קלמן לגזבר הקבוץ כאילו נהפך עליו הגלגל. היתה נפשו רגוזה וטרופה כל הימים, פניו מצהיבות כלפי כל העולם וכל עצמו כשדה שנסתפחה ולא נותרה בה שיבולת. כמין לענה נזרקה בו או מרה שחורה, שהכל נראה בעיניו קדור וחמור וחורג ממסגרתו וסוטה מהדרך הישר, ולא כשורה. לא היתה לו שעה אחת של קורת־רוח ולא נחה דעתו אף פעם משום דבר ולא מַרְגֵעַת־נפש פורתא וסליק ניחותא ובדיחותא וסמי שחוק ושיחת־רעים ומושב־לצים ומסיבות של קומזיץ. לא מיניה ולא מקצתיה. כָּלוּ וחסל.
כשהיה חוזר מהעיר לקבוצה, היה מראהו ככלב נזוף שזנבו בין רגליו כביכול. מזעיף פניו לכל אדם, עונה שלום בנהמה, מקמץ במלים של פה כמו במילים של כיס, משפיל עיניו מחברים כחסיד מן האשה, וקלסתר שלו כאילו מכורכם וקמוט, מחוק ושחוק כקלף ישן, לא תואר ולא הדר, קומתו שפופה ורוחו נכאה. כאילו דועך נרו ולא נותר בו ליח.
עד השעה ההיא שנעשה גזבר, היה קלמן ככל אדם, מסביר פנים בעת רצון ומחמיר פנים בעת רוגז, מצחק על המדשאה עם התינוקות, מקנטר את הבחורות ומתגרה בהן, מרבה שיחה של־סתם אחר ארוחת הערב, מתכתש עם “סידור־העבודה”, נהנה עם הנהנין מאכילה במשיכה, מתחרה בסיפור בדיחות וכו' וכו', כל מה שאדם מן הקבוץ עושה בין בשעות עבודה ובין בשעות שלאחר העבודה. יש שדעתו נוחה ובדוחה ויש שאינה נוחה ואינה בדוחה, ככל אדם.
אף שלא לרצונו נתמנה קלמן, הרי מתחילה היה מכריז ברבים שהוא לא כשאר הגזברים יהיה, שמשעה שהם נוטלים את התיק בידם – אין שום דבר לעיניהם לבד ענייני כספים, וכל הברייה נדמית להם כטבועה במטבע, ששוב אין להם בעולמם אלא שטרות ושיקים ומצלצלים. ומסתלקים מהם כל נשמה יתירה, כל שאר־רוח, כל רוממות־נפש ונעשים כולם חול, כולם חומר, כולם בשר, כולם כיס ריק. והם מתירים לעצמם ללגלג על “אנשי הרוח” ועל “הבטלנים” ורואים עצמם כחשובים שרק להם נהירים הגלגלים שעליהם סובב העולם וכל מעשה־מרכבה של סידרי החברה ואיך מתכלכלים העניינים. כאילו הם ורק הם מצויים ליד הגה הספינה ורק הם יודעים לאן פניה מכוונות.
לא, גמר קלמן בנפשו, לא בדרכיהם ילך ולא תועבותיהם יקננו בו. יראה העולם ויווכח שגזבר ואדם אינם תרתי דסתרי. יש גזבר שצלם אלהים לא סר ממנו על־אף אומנוּתו. קונם עליו שכל דבר יהא חשוב בעיניו בערכו ולא בשווה־כסף, ושלא יסחר בתורה ושידו לא תהא קפוצה יתר על המידה ושיהא מסביר פנים לכל אדם ושלא יהיה מתגבּה על האחרים. לא הוא האיש ויכניעוהו תלאות, לא הוא האיש וידיחוהו טרדות.
וניתנה האמת להיאמר שימים ראשונים ואולי שבועות ראשונים, היה קלמן מקיים באמונה את נדרו. דבריו בשובה ובנחת קולחים, מסביר פנים לכל מי שפונה אילו, אינו דוחה שום אדם בקש או בשה"י פה"י או בלך ושוב, אלא עונה דבר דבור על אופניו, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שומע ומשיב, ולבו פתוח ואינו חרד כל־כך על הפרוטה. מכלכל מעשיו בתבונה ובעצה ואין הרוגז מעבירו על דעתו או מוציאו מכליו.
כך ימים ראשונים. עד שנתרגשה עליו הפורענות. כחתף באה וכשואה ירדה והתנפלה עליו מאחוריו. היה לו “סוף חודש”, אחד מאותם “סופי חודש”, ארורים שיש לגזברים. ודומה היה עליו שהקערה נהפכת על פיה והעולם עומד להיחרב, ואין להציל. חסרות כך וכך מאות והיקב ריק והגורן חסרה. וסאת הגמ"ח מלאה ואין עוזר ואין מושיע. ככלב רעב היה מתשוטט בחוצות העיר ונובר באשפתות כביכול למצוא משהו למלא את החסרון. מרחרח בכאן ומרחרח בכאן ואין כלום, נבח ומילל וללא מועיל. והיה דומה כאילו הוא מלחית מרוב צמא ולשונו מתכשכשת לו כמטוטלת. עיניו יוקדות כמִקדחת והוא נשם כאסתמאי. רץ רצוא ושוב כחיה בסוגר ואין מוצא.
ואותו ערב כשחזר הביתה מופעת לפניו דמות צחה ולבנה, ברה וטהורה בצורת שרה הטבחית ואומרת לו בקול שכולו מנעמות ומחמדות, דבש וחמאה תחת לשונה: קלמן, אותן חמש לירות שהבטחת לקניית הוילנות יש לך כבר?
אין! – שאג עליה קלמן בקול גדול עד שפרחה ונתעלמה בין רגע כאילו הפיחתה רוח פיו למרומי רקיע. והוא עצמו נמלט על נפשו ושפך כל מרירתו חוצה. היה מרטין והולך, מתקצף והולך יותר ויותר, טוען וקובל ומרתיח ושורף, ונשרף בעצמו בעצומותיו: נו, חמש לירות תן לה, ומאין – אינה שואלת. כאילו אפשר למצוא חמש לירות מתגלגלות ברחוב, וזה שאין הכנסות – לא מעניין אותה. אין זה מענין אף אחד. רק תן ותן. הב־הב. יש, אין – לא חשוב. תן! תן, נו! ת–ן – – – תן! והתיבה “תן” בצירה מעוכה, אף על־פי שלא יצאה כלל מפיה של שרה’לה, היתה כל־כך מנפחת את קיצפו וכל־כך מחמירה את דמו שהיה חוזר ושונה ומבטא אותה בכל סולם הטונים ובכל מיני צורות שאפשר לבטא, בצווחה ובשריקה, בתחנונים ובחניפות, בשידולים ובטרוניא בתרעומת ובתקיפות ומלווה בתנועות ידים ובהעוויות פנים, וכל אמירה מעוררתו מחדש כאילו רק עכשיו נאמרה פעם ראשונה. תן לה, נו. ומה אם הבטחתי? הבטחתי! כלום יכול אדם להתחייב על מה שאין לו? הבטחתי! אוחזת אותי בכנף הבגד ואינה מניחה: הבטחת! ואם הבטחתי? מבשרי אעשה לה חמש לירות? דבר של כלום – 5 לירות! נו, כמובן, מי שאינו מתרוצץ כל היום לחפרן מתחת לאדמה – דבר של מה בכך הן בשבילו. תן לה נו, תן! תן! ועוד שעה ארוכה היה הולך ומוכיח את צידקתו, מלמד על עצמו סניגוריה ומשתדל על עצמו, עד שסוף שוככת סערת רוחו מרוב שמתייגע, ונחה דעתו. אלא שבאמת נותר סחוף כל־כך כאילו טאטאה רוח העיוועים הזאת את כל הבר ואת כל המוץ שבשדהו ועקרה את כל אילנותיו וגידוליו עד שנשאר נעור וריק.
ומאותו יום נהפך עליו הגלגל.
האמת – שיותר משהיה נקוּט על העולם –היה נקוּט על עצמו, שכך עלתה לו. שכל הוויתו כך נתחלפה. שקודם היתה נוחה ורפוסה ועתה נעשתה צפודה ומעוקשת, והוא נהיה קשוח לבריות ולמקום. ושאין לו שעה של נחת כלכל אדם. וגלגל חוזר הוא – כיוון שרגוז על עצמו – רגוז על העולם ואין מוצא ממעגל הקסמים.
ימיו של קלמן בעיר היו תמיד טרופים. מבוקר עד ערב היה בהול אחר גזברים למתת גמילות חסד או שטר־טובה. הוא היה מחלק את העולם לבעלי־יד־פתוחה ולבעלי־יד־קפוצה. כל הראשונים – משובחים במעלות־טובות, כל האחרונים – תיפח רוחם. על פי גזברי הקבוצים היה דן את הקבוצים. איזהו קבוץ “טוב”? – זה שגזברו איננו סרבן. לא אחת היה פוגש במכר שלו מקבוץ פלוני ואיננו מברכו לשלום מפני שיצא ממנו קצף על כל אותה עדה בשל גזברה. אלה – היה אומר – רואים אדם טובע ואינם חשים להציל, עומדים על הדם ואינם נוקפים אצבע – קללה רובצת עליהם.
אבל גם הנענים היו מתחלקים אצלו לדרגות־דרגות. יש רכים, יש נוחים, יש הפכפכנים, יש נענים רק בשעות־רצון, יש נענים רק בשעות־דחק, יש שתַמטנים, יש עקשנים מטבע ועקשנים־להכעיס, יש קשחי־לב ומרי־נפש ויש קשים כחלמיש. אחדים נותנים במאור־פנים וללא חקור ודרוש – אלה עניים שבהם, שלא רם לבם בבתי־חרושת ובבתי־הבראה ובגני־פרי גדולים. אין הם מן הגבירים והתקיפים ויש בנתינתם משום שמור לי ואשמור לך. אחרים – נותנים רק לאחר שמניחים לו להתרפס והם מתעללים בו עד שהוא מתפלש בעפר לעיניהם ונשמתו יוצאת. אלה – גזברי משקים שנמצאו במצוקה גדולה ונתרווח להם במקצת. בזויים. אתה קונה מהם צ’ק של כמה עשרות ומוכר את נפשך.
באומנות גדולה נתמחה קלמן בעיר– והיא אומנות טכסיסי־החיזור. אין הדבר פשוט כלל. קשור הוא בידיעת תורת־הנפש, מה שקורים במדע – פּסיכולוגיה. קלמן למד לדעת נפשותיהם של כל הגזברים עושי־טובתו. לא אל כל אחד אפשר לפנות באותה לשון ולא אל כל אחד באותה שעה. כל גזבר וחולשותיו. יש לדעת כיצד להפיק תועלת מהן.
גזבר אחד כדי להכריעו – יש לאחוז בטכסיס של התקפת־פתע. רואה אותו קלמן כשהוא אץ לדרכו, רודף אחריו ומשיגו מאחוריו, טופח לו טפיחה גברתנית על שכמו ומטיח אל פניו ללא אקדמות: “שמע, תן לי מהר מאתיים וחמישים, אני מת”. עוד טרם עמד זה על משמעות הדברים וכבר הוא אנוס לשלוף את עטו ולהוציא את פנקסו ולעשות רצונו של קלמן.
גזבר שני – צריך לארוב לו. יש שקלמן הולך בעקבותיו שעות רבות, שכן אין להיטפל אליו לא בשעת משאו־ומתנו עם בני־אדם ולא בשעת עיסוקיו עם הבאנק ולא לפני ארוחת־הצהריים כשהוא רעב ולא כשהוא מצוי בשיחה עם בן־משקו, אלא רק כשפניו שמחות והוא מרוצה ושבע ולבו נתון לקניית כרטיסים להצגת־הערב או בדומה לזה.
גזבר אחר– יש להיכנס אתו תחילה לשיחה־לשמה, שיחת רעים שוטפת בניחותא על ענייני הרפת, והלוּל, סיפורי רכיל על מודעים משותפים, פוליטיקה, ומכאן־לכאן ובינתיים להגניב ולהבליע בדרך־אגב שאלה שכביכול היינו־הך היא לו ודבר של מה־בכך – “כן, שכחתי, עלי להכניס עתה מאה לירות לבאנק, אפשר יש לך סכום כזה ליום־יומיים, יודע אתה…” וזה ניצוד במלכודת מבלי־דעת.
גזבר אחר – טוב להתייעץ אתו, להתייעץ ממש על ענייני הכספים, סתם־בעלמא, ללא שום כוונות זדוניות כביכול, דינים והלכות. תורה טהורה, מה דעתו– כיצד לנהוג במקרה זה ובמקרה זה, ולעשותו בר־סמכא, לגדלו ולרוממו, ורק בסופם של דברים לתנות לפניו את מצוקת־הכיס – כלום ימלאו לבו של זה לסרב?
יש גזבר שצריך להמתין לו באולם הבאנק, בצנעה ובהסתר, ולקפוץ עליו ברגע שהוא מושך סכום־כסף מן הקופה; יש גזבר שצריך להטרידו שעה ארוכה עד שתימאס עליו. יש מי שצריך לבכות ולהתרפס לפניו ויש מי שהוא ניגש אליו פשוט ברוח גסה ותובע – “תן”.
כאלה וכאלה – וקלמן גומל עם כל אחד לפי מידותיו. מעמיד פני איש־עסקים, בעל ממגורות מלאות – עם בעלי־הגוף, ומתראה שפל־רוח ונדכה עם העניים. פעם הוא כזה ופעם הוא כזה ומשנה עורו וגווניו פעמים רבות כל־כך – שאין הוא יודע כבר הוא עצמו מי הוא.
יש שהיה מרגיע את עצמו ומשנן בינו לבינו: קלמן, מנוחה, מנוחה, מנוחה. ש…. ש… סוף־סוף הרבה דברים יש בעולם ואל תהא נותן דעתך רק על המאוסים שבהם, הנה, הבט: ילדים יש, דשאים יש, מה נאה בית זה, מה נאה גן זה. אך עוד הוא מפייס עצמו ופתאם קופץ מתוכו איזה שד, כרוכיה, דרקון בעל הרבה ראשים, וכאילו עומד להתפרץ מתוך גרונו, מתנפל ומצווח ואוכל בכל פה: לעזאזל כל זה, יקח האופל… יקח… טפו!
“כל־זה”– הרי זה שם דבר, מושג שקנה שביתה במוחו של קלמן והוא מועט המכיל את המרובה, ויש לו מורא מפניו. מעין מה שקוראים “פֶטִישׁ” בלע"ז. “כל זה” – הרי אלו שטרות שזמן פרעונן הגיע, המחאות שניתנו ויש להכניס כיסוי עליהן, מזומנים שיש לשלשל לכאן ולכאן, בזבזנותן של הטבחיות ושל עובדות מחסן הבגדים, תביעותיהם של מנהלי הענפים, רשלנותו של החצרן, קילקולים שנגרמים למכונות ושדורשים הוצאות, כל מיני צרות ופורענויות שמתרגשות על המשק, ובכלל… בוּרוּת שמגלים החברים בענייני כספים, האדישות שלהם… כללו של דבר: כל אותם העניינים, קטנים וגדולים, שגורמים לדיפיציט.
כלום יודע סתם הדיוט מאי דפיציט? הרי זו תולעת שמכרסמת את הלב, מסוֹס בבשר ורקב בעצמות. כל פעם שקלמן נזכר בדפיציט – כאילו חרב דוקרתו, כאילו נחש נושכו. חיים בדפיציט. איש אינו יודע ואינו שם אל לב ואינו חולה. שורצים להם במחנה, בשדה, בסדנא, בחדר־האוכל, מתבדחים, מתלוצצים, מתרברבים, מכשכשים, ואינם יודעים שחיים הם בדיפציט. כאנשי פומפיאה שלא היו יודעים שהפורענות תלואה להם מעל לראש ולא תתמהמה… עומדים על פי תהום – ולא כלום, כאילו לא קרה דבר. ומה הם חושבים – מה יהיה הסוף? סומכים על הנס? אין נסים בעולם! באמת, הגו בעצמכם, מה יהיה הסוף, הא?
וכך הוא מקנטר בינו לבין עצמו ומגרד ומגרד ואותה הנאה יש לו כלמי שמגרד את פצעיו.
פתאום באה אצלו לאה’קה, שנכמרים רחמיה עליו שהוא נסחט והולך מיום ליום ונעשה שחיף עץ יבש, ומשתדלת להפיס את דעתו בדברי ניחומים והיא פותחת ואומרת לו לשון של חסד וחיבה: קלמן, סוף־סוף הגזברות – תפקיד היא וגם לה יש מעלה… אבל קלמן מפרפר כנגדה בכל אבריו כאילו נגעו ברטייה שעל גופו, מוחה ומתרתח: מעלה את אומרת? מחלה ולא מעלה! כן, גזברות הריהי מחלה! מה את משתוממת כך, מחלה אמרתי! כסרטן שמתפשט בכל הגוף, מתחילה אין מרגישים בו ואח"כ הוא חותר, וחותר וחודר לכל הנקבוביות ומשלח את ארסו ואין להירפא. ובדרגה אחרונה אין כל תרופה, עולמית, ואין אני יודע באיזה דרגה אני עומד… כן, כך הוא!
וכל כך הוא מרוּר עד שלאה’קה הטובה מסתלקת חרש מן החדר ועוזבתו לנפשו.
פעם אחת נקלע למסיבה שהיו שם מסובים כל חבריו מהתנועה ומספרים דברי זכרונות משעות יפות, אם מימים רחוקים יותר ואם מימים קרובים יותר. ותוך כדי כך טבלו הכול בתוך אוירה של חסד ונעימות ואחווה. מרפרפים זעיר פה וזעיר שם על פני השנים, רמיזה בכה והערה בכה, ודיין כדי לעשות את כולם כוונה אחת וחוויה אחת. ואין לך שעה שמטהרת לבבות ומקרבת לבבות לעשותם אגודה אחת כשעה שמספרים דברי זכרונות יפים. דומה הדבר כאילו מתפשטים מהוויה של חול ונכנסים לספירה של קדושה. כפף עצמו קלמן עם כולם, זרק אחרי גוו עולם מאוס של טרדות ותלאות והיה חש חמימות בנפשו כמו בימים רחוקים, והאורות נמזגים אל תוכו כשמן הטוב.
אך פתאום וכמן המארב קפץ עליו הרוגז. אותו הדרקון רב־הראשים כמו נעור מריבצו והשתרבב לעומת גרונו כאומר לחנקו, ובריטון של מכשפה החל לרטן: מה הנחת־רוח הזו פתאום? איזה מושב שאננים? איזו חממה? מתרפקים זה על זה כנערות שלא הגיעו לפרקן… מתפנקים כלטאות בשמש… רומנטיקה… מזמוטים ותו לא! פרש אל צד וסייג עצמו מכל החבורה בשתיקה רעה, וכל אותה שעה חילחלה בו טינה גדולה כלפי כל המסובים שהלכה והתגברה עד שקם ויצא והפטיר לעצמו לעומת המסיבה: “דברים בטלים”, ונשא את רגליו אל מאורתו.
משהחמיר המצב וקופתו של קלמן הלכה הלוך וחסור, למד קלמן את האומנות של ההיעלמות. עוד טרם ראוהו חוזר מעבודתו וכבר לא היה בנמצא. נתעלם כאילו בלעתהו האדמה. לא דבר קל הוא להיעלם וצריך לימוד רב של סטרטגיה ותורת הטכסיס, אלא שקלמן נתמחה בכך. נזקקת לו האקונומית, ונזקק לו ראש־הפלחים ונזקק לו הגנן וּמרכֵּז הקניות ועוד רבים אחרים ויוצאים לשוטט במחנה ולתור אחריו – אם הוא לא נראה ולא נמצא. לא בחדרו ולא בחדר האוכל, לא בחצר ולא על הדשאים ולא בחדרי השימוש. צועקים צעקות גדולות בשמו הנשמעות מקצה המחנה ועד קצהו, מעוררים את כל הקבוצה, בולשים בכל הפינות – והוא נשאתהו הרוח. עד שסוף מתיאשים ומסתלקים.
ולא שקלמן בורח חס ושלום מחובותיו. אלא שיש לו חשבון בכך והחשבון הוא זה: ראשית כל, מוטב מחר משהיום, שמחר פוחתים התבענים. כל שאתה דוחה – פוחתים התבענים, שחלשים שבהם ורכי לבב שבהם ונחותי־דרגא שבהם – מתיאשים מהר ונופלים. ויש בזה ריווח גדול. והשנית – הנסיון מלמד שגם כשאינני בנמצא הרי סופם מוצאים מבוקשם ואף פעם אין הצפחת חסירה. תשאל מניין? – פליאה היא. אחת הפליאות, אבל עובדה. ונמצא שהזאב שבע והכבש נשאר שלם – והכל על מקומו בא בשלום.
אבל הרי יש פעמים, והרבה פעמים, שמוצאים את קלמן. גם אז אין הדג ניצוד כל־כך על נקלה. הרבה יגיעות תהיו מתייגעים והרבה הריגות תהיו נהרגים עד שיעלה בידכם שֶׁיִשְלֶה פרוטה מנרתיקו. קלמן ריגל על לשונו מלת קסמים שיכולה לסלק כל מיני שדים ומרעין בישין: מלה זו “אין” שמה. “אין” זו נדרשת אצלו לכמה וכמה טעמים ונגרסת בפיו גירסאות שונות.
יש שהוא עונה “אין” וכאילו פורחת נשמתו: “אין” חלושה וכפויה, מתעלפת וגוועת, כאילו עמה הוא עומד להסתלק מן העולם, ומאותה אמירה מתעוררת חמלה רבה ומתגלגלים רחמים מלבו של התבען על קלמן והוא מסתלק מעצמו מתוך הרגשת חטא.
ויש שהוא אומר “אין” שהיא לשון הסברה, כדבּר אדם אל רעהו והדברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
יש הוא פוטר “אין” כלאחר־יד ומסתלק במרוצה גדולה, כאילו מצפה לו פמליא של מלכות במקום אחר, ובין כה נשאר התבען ככלי ריק על מקומו, אובד עצות ונואש.
יש שהוא קורע קריעה גדולה “א–י–ן” כאילו אומר: הרגוני־נא־הרוג, קחו את נפשי, הסירו ראשי מעל צווארי – אין לי, אפילו אני מפרק את עצמי חוליות חוליות. ו"אין" זה פולח לבו של כל אדם ישר־לב.
יש שהוא מושך “א–י–ן” ארוכה שפירושה: אפילו אתה עומד על ראשי כל הלילה לא תקבל אסימון כי לא אתן.
ויש “אין” שהיא שלש אותיות ואלף רבתי בראש, ומכוונת יותר לאוזנו של אדם מאשר ללבו, כאומר: מבין אתה פירושה של אין? הרי זו: לא יש!
יש הוא פוסק “אין!” חדה וקצרה שאינה משתמעת לשתי פנים והיא כחרב המתהפכת שמגרשת כל העומד בקרבתה.
ויש שהוא שואג “אין!” כזאת שכל העומדים עליו הופכים גלים של עצמות והכתלים מתמוטטים ורהיטים מזדעזעים והאדמה רועדת.
יש עוד “אין” זלזלנית ויש “אין” קפדנית ויש “אין” יוהרנית ויש “אין” משועממת ויש “אינ”ין שאינן נאמרות כלל, שדיה רמיזה או תנועת יד – שכבר מתפרש מהן ה"אין".
או יש שנוטל קלמן את נרתיקו ובנדיבות יד הוא פותחו לפני השואל פתיחה רחבה עד שמזדקר מתוכו “אין” גדול בברק של נצחון.
ואם כבר נותן קלמן, הריהו נותן ביד קמוצה ובלב חמוץ ומתוך יסורים רבים; שולף הוא את ארנקו בחיפזון ופותחו כדי סדק, כחושש מפני עין הרע, קולט משם מטבע ותוחבה אל תוך ידו של המבקש, כאילו כפאהו שד ומסלקו מיד מעל פניו בתנופת־כף כאומר: צא מהר פן אפגע בך לרעה!
יש שעה שהיא שעת רצון לקלמן ושעה זו היא כשקלמן פורש לפני האסיפה הכללית של הקבוץ את הסקירה על המצב הכספי. אותה שעה הוא נפרע מכולם, מכל התבענים למיניהם, עזי מצח ושיפלי הברך גם יחד. אותה שעה הוא רואה את עצמו כיושב על כסא רם ונישא וחולש על הקבוץ ומלואו. כל האסיפה יושבת הס ורק קולו של קלמן נשמע. והוא מגלגל מפיו כעושה־להטים, מלים שונות ומשונות, מבריקות כברק הכסף, מלוטשות כמטבעות וצרופות כזהב, אשר גם צליליהן כצליל הכסף והזהב. אותה שעה הוא דומה בעיניו כשׂר צבא גדול הנותן דין־וחשבון על המערכה. בנחת־רוח, שהיא גמול על כל עמלו, הוא מתאר את האויב הגדול אשר “דפיציט” שמו, מעלהו ומרוממהו, וככל שהוא מצליח להטיל את צל אימתו על הנאספים כן יגבה לבו. חוצץ יוצאים המספרים הגדולים אשר תצילנה כל אזנים לשימען. כמעביר צאנו תחת שבטו כן יעביר קלמן לפני האסיפה את הבנקים למיניהם, ויגלה את מסתריהם לעין כל. לא תצא שעה ארוכה וכבר מלא האולם שטרות וצ’קים, מניות ואיגרות־חוב, משכנתאות וערבוּיות, בטחונות ושיעבודים. וקלמן מנצח על כולם, שוטף ועובר, מחליק וגולש, מעשה אקרובט, על פני הלוואות להון־חוזר והלוואות ארוכות, מדלג על פני שטרות דיסקונט, עושה כבתוך שלו בעו"ש, עולה ויורד במעלות הריבית, מנפנף בחוזים, שוקע אל עמק ההשקעות, מתחבט עם אמורטיזאציות, מרחיב בפרשת הוצאות ומבליע פרשת הכנסות, פוקד את הגמח"ים ומונה את האוואל"ים, מפריח הפסדים ומפסיח רווחים. וכל הקהל יושבים רכוני ראש והלומי שואה, המומים ונבוכים. אין מלה בפיהם ולא עוז להישיר אל קלמן עין. וקלמן עצמו יושב כנירון בשעתו ומהנה עיניו משריפתה של רומי.
*
רק פעם אחת בלבד נכנע קלמן הגזבר לקלמן של הווייה ראשונה, וגם אותה הפעם לא נכנע לגמרי, אלא הרים ראש בתוך כניעתו.
אותו ערב היה “חג המים” של הקבוצה, שמחת השואבה. כל שעת המסיבה ישב קלמן נזוף כדרכו ומוקנט בשל דא ובשל הא. בשל המנורה הגדולה של חשמל שהיא דרך בזבזנות ובשל הפזרנות היתירה במזיגת יין ובשל עוד דברים שהוא עצמו לא היה יודע לפרש בשמם.
אבל בסוף המסיבה נתקשרו המעגלות והחלו המחולות. ומאחר שהיתה השמחה גדולה, היה הריקוד כהלכתו, בהתלהבות ובדביקות וביציאת נשמה. וכשהגיע לריתחתו – וכל הקבוצה כולה נעשתה פקעת אחת של להבות כביכול – לא יכול יותר קלמן לעמוד מן הצד וסחף עצמו פנימה. הרים רגליו ועצם עיניו והיה נישא בסערה אחת עם כולם השמימה.
אך גם אותה שעה כשכבר עזב קלמן כל העולם המאוס שלו ונעשה בן־חורין ודבק עם הדבקים גוף אחד ונשמה אחת, ריקד השטן באמצע. וכשהגיעו במחול למדרגה גבוהה, למעלה השביעית, כשרק קוראים קריאות של התלהבות, אלה קוראים ואלה עונים, אלה קוראים ואלה עונים, הכשילתו לשונו של קלמן, וכשקראו: “מי אנחנו?” ענה קלמן: “ד–פי–ציט!” וכשקראו: מי כולנו?" ענה קלמן וכולם החרו־החזיקו אחריו: " ד–פי–ציט!" וכך היו הולכים ומושכים במחולם אחרי קריאתו של קלמן: “דפיציט! דפיציט!” – עד עלות השחר.
בן־ציון תרבות’ניק 🔗
צימוק גדול יש בעיסה של עין־שחר והוא בן־ציון תרבות’ניק. הוא זיוה, הוא הדרה, הוא העמוד שעליו היא נשענת. לולא הוא – מי יודע אם היתה עין־שחר על תלה עומדת, שכל־כך הרבה חליים יש בה וכל־כך הרבה פועלי־אוון ורק זכותו של צדיק־הדור זה עומדת לה.
בן־ציון לא נעשה תרבות’ניק כי אם נולד כך, שכן תרבות’ניק אינה אומנות או מלאכה או משרה וכיוצא־בזה דברים הטעונים לימוד או התאמנות, כי אם טבע היא שניחן בה אדם מראשית ברייתו וסימניה טבועים בו תיכף להולדתו ויש־אומרים שעוד לפני לידתו מכריזים על כך במרומים.
כלום מדאורייתא הוא שיהא תרבות’ניק מרכיב משקפיים? אבל עובדא שבן־ציון מרכיב משקפיים, או יותר אמת יש אם נאמר שבן־ציון רכוב על משקפיו, שכן משקפיו דבר־של־ממש והוא עצמו דבר־של־כלום. הוא עצמו – צמוק כגרוגרת, דק כקולמוס, מחוק כגווילי ספר, בהול כעלה נידף, מרוט כתרנגולת שחופה; קדקדו מצמיח כמה חתימות של שער לכאן ולכאן ומרובה בו התלוש על העומד, כמין פיאה ושיכחה בקצה השדה, זכר לשער; מצחו חרוש תלמים שתי וערב והוא קדור וחמור; חטמו שבנוי לתלפיות, כאילו לא נברא אלא לשמש תושבת למשקפיים; קולו דק מעט וצווחני מעט, ויתר גופו – אין לייחד עליו את הדיבור שאינו אלא תוספתא לראש.
לעומת זאת – משקפיו של בן־ציון הם תפארתו והם הדרו, הם מגינו ושלט הגיבורים. הם הם בן־ציון – כיוון שכובשים הם את רוב רובו. דומה שהוא חוסה בצילם ומתבטל בפניהם, כאילו היה אומר: כל עצמי איני קיים אלא בעבורכם, אתם נשמה שבאפי, אתם צורי ומפלט ואם אין אתם – אנה אני בא? יש מי שכוחו במתניו ויש מי שכוחו בתוארו ויש מי שכוחו במשקפיו. ובן־ציון – מִכַּת של אחרונים. כשבן־ציון מדבר – דומה, לא הוא המדבר כי אם משקפיו הם מדברים כי אותה שעה הם זוקפים וצונחים, מרתיעים וסולדים, מזדעזעים ומיטלטלים – הכל לפי טעם הדברים וטיבעם. זקיפה שלהם – דגש חזק, אות רבתי, צניחה שלהם – מהיכי־תיתי, רתיעה שלהם– האי־מילתא זוטרתא! וסלידה שלהם – טוענים טענות הרבה, מקשים והופכים, בונים וסותרים. כשבן־ציון צוחק – יוצאים ניצוצות־ניצוצות של זהורים ממשקפיו, כעין הקרניים שמשתברות מהטללים; כשרוחו של בן־ציון נופלת – מתקדרים משקפיו ונאטמים ונעשים תריס כנגד הבריות; וכשנחה עליו רוח חכמה ובינה– כבוד ענן ה' כביכול שוכן עליהם ושני הכרובים והדרת־קודש.
אשרי מי שעושה את העולם אכסניה לתורה. ולכך זכה בן־ציון, שהוא כורך תורה ועבודה אהדדי ואינו מניח לא מזו ולא מזו. במקום שבן־ציון עובד – שם דברי חכמה, דברי הלכה ודברי אגדה כמים לים מכסים. וכיוון שבן־ציון הנו פקק בן־פקקים – נמצא שאין לך ענף אחד במשק שהתורה פוסקת ממנו ימים רבים, ואם היא גולה – אין זו אלא גלות ארעית. מנהג נקוּט בידו של בן־ציון שאין הוא מניח את ספרו אפילו לשעה אחת וכשהוא יוצא לעבודה – הריהו תוחבו תחת בית־שחיו. מרגלא בפי בן־ציון: לעולם אל יאמר אדם – לא אתפנה לקרות. יכול ירדו גשמים ויבטלוהו מן החרישה ומן הזריעה ומשאר עבודות שנעשות תחת כיפת השמים, או – אפשר, דרך משל – לא נמס הטל ואין להתחיל בקטיף, או שמא – מָשָל אחר – מתקלקל הקומביין ויש להפסיק, וכיוצא בזה כל מיני תקלות מדרך הטבע ושלא מדרך הטבע שמזכות אדם בשעה של קריאה ולימוד. ובעיקר – שיש עבודות שירדו לעולם כדי לקיים בהן את שתי המצוות כרוכות זו בזו. עליהן היה בן־ציון אומר: אלה עבודות “חלולות”. מאי “חלולות”? שאינן דחוסות וצפופות, כי אם דלולות וקלושות ועשויות חלולים־חלולים כדי למלאותם דברי תורה, אם תורה שבמקרא ואם תורה שבעל־פה. במה הכתוב מדבר? בארבעה אבות עבודות ובתולדותיהם, בהשקאה ובשמירה ותולדותיהן, בדילול ובקטיף ותולדותיהן.
השקאה כיצד?
יוצא בן־ציון בהשכמה לפרדס, אחת ידו אוחזת בטוריה ואחת מחזקת הספר; מניח תחילה את ספרו, מנכש בתעלות ובצלחות, מתקין המחיצות ומיישר כל העקובים וההדורים, ואחר – עושה הוא פתחים שלושה או ארבעה, פותח את הברז ופותח את הספר. המים זורמים להם בנחת ובמישרין ובן־ציון קורא ושוטף, הופך וקורא. ובין דף לדף סוגר ופותח ובין פתיחה לסגירה – הריהו קורא. בן־ציון עושה רצונו של מקום – מלאכתו נעשית בידי שמים.
שמירה כיצד?
בשעות של לילה, צלול בן־ציון כחצות ושפוי כבאר עמוקה, וכשעורך הוא הקפות במחנה – הריהו מפליג לספירות עליונות שבעליונות וחוקר בנגלה ובנסתר ובמה שמופלא ממנו, ברזי הוויה ובטמירין של מעשה בראשית ומעשה מרכבה ותוהה על סודו של עולם, שכן מזלות שברקיע ודממה שמנסרת בחלל – משרים עליו רוח ח"ן. ובין הקפה להקפה – מדחיק עמו בן־ציון לקרן זווית של המטבח, מתכדר באדרתו, מכונן משקפיו יפה על חטמו ובולע ספרים הרבה, גם צנומים גם בעלי־גוף, ומרבה נכסים וקניין ועושר גדול. ונמצא שבן־ציון שומר על המחנה והתורה שומרת עליו לבל ינום ולבל יישן.
דילול וקטיף – אלה תורה שבע"פ. כשעסוק בן־ציון במלאכות אלה – רואה כל העולם כמה גדול כוחו בהבל־פיו. דברי חכמה ומדרש ואגדה, דברי חידודין ופולמוסין, דברי חידושין והוויות העולם ופוליטיקה.
יותר משעל כולם – חביב בן־ציון על הבחורות, בגלל שהוא ברייה קטנה וצנומה, זריזה ופזיזה, הדומה לצפור נחליאלי שמנתרת ומדדה ועושה סילודין לכאן ולכאן. והן מחבבות אותו כמו שהן מחבבות צפרים ושפנים ושאר מיני עופות וחיות נחמדים. כשרואות הן אותו – מתחייכת כל הוויתן ומגלגלות הן עליו ריגשי אם־ואחות. ולהודיע חיבתן – הן מרככות את שמו כדי ציוץ וקוראות לו בן־צ’יון במלעיל ובצדי לעוסה, ומתגרות בו מעשה־נערוֹת כדי לפתותו לדברי־שנינה ולמשוך מלשונו נחלי־דבש שלו. לא על נקלה יתפתה בן־ציון. מתחילה הוא עושה עצמו כקיר האטום, כאילו אינו שומע כלל דבריהן, אבל כשגובר עליו נחשולן הריהו מפכה כמעיין המתגבר.
כיוון שדילול בגן־הירק הוא ממשלתן של בחורות – רואה עצמו בן־ציון בתוכן כמלך בגדוד. יושב הוא על דרגש העץ בין ערוגות הירק ומכל סביבותיו יושבות הבחורות ומדללות. ובן־ציון מפיק מרגליו טובות ודבריו יוצאים כמנגינה שהוא כינור יחיד שלה, ומזלפים כרסיסי־שמש בערוגות־הבושם. ויום שבן־ציון עובד בגן־הירק – יום חג הוא לבחורות, יום של צהלה וששון. אמנם דברים שקולחים מפיו של בן־ציון בשעות הדילול – הם דברים של טעם ושל דעת, אם על מערכות המלחמה ידבר ואם על החלטות האסיפה הכללית, אם על מיעוטה של “הפעולה התרבותית” יקונן ואם על אחד הספרים ירבה תהילותיו – אבל זו רעה משונה שכל מה שבן־ציון מדבר, הופכות הבחורות לשחוק בלבבן. אם משום שאין הן משיגות גובה מדברותיו ואם משום שאין ליבן לדברים מיושבים. “השמעתן מימיכן את שמו של לוציוס אניאוס סֶנקָא?” שואל בן־ציון – והן צוחקות… “הקראתן את אנטי־דיהרינג לאנגלס?” – והן צוחקות…“היודעות אתן כמה חכמה ספונה במרובעים של עומאר כאיאם?” והן צוהלות ומתגלגלות, ודיו רמז־לצון אחד של בן־ציון כדי להמיסן ולהפכן לבועות של שמן.
בקטיף – ימים שמזדמנים שני המינים יחד, אז יעורר בן־ציון נחשולים של שיחה וירעיש מערבלות של פולמוס וכל הפרדס – פרדס של חכמה; ומכל הימים של קטיף – יפים הימים שבן־ציון קוטף בראש הסולם. דומה אז בן־ציון לזמיר שבראש האמיר ודבריו רועפים כרביבי גשם וכמטר נדבות. כמין שיר של בן־כנף הולך מקצה הפרדס ועד קצהו וציוצים וצפצופים פורחים בין העצים.
לא ככל האדם בן־ציון. כל האדם נוטל כליו ויוצא לעבודה שמורים לו אותה. בן־ציון מתבל כל תנועה שלו באמרות־חריפות ובדברים שנונים ושיח ושיג לו עם אילנות ודשאים ועם אבני השדה. יש פעמים שקולו נשמע בין העפאים מדבר עם תפוח זהב; או פעמים בשעת עידור הוא שופך חמתו על שורש יבלית; או יש שהוא נוקט לשון של חיבה וחלקת־שפה ומלווה בטעמי ההפטרה או בנעימת המגילה.
או יש שבניגון־הגמרא יסלסל קולו: מאי־קא־משמע־לן שאזלו המים? ממה־נפשך – אם פסקה הבאר מלכת הרי שיש להניעה, ועם פֶּרֶץ נפרץ בחומה – הרי שיש לסתמו. אתמהה!
הרגל הוא לו לבן־ציון לומר פעמים הרבה דברים של סתם ומשפטים של מה־בכך שאינם ממין הענין והם מוקשים מעיקרם, מעין שמיטה אצל הר־סיני, שיש בהם משום רישול עצמי וגינונים של תלמיד־חכם. כשנותנים לבן־ציון מעדר דרך משל, ואומרים לו לך עדור חלקה פלונית, אוחז הוא במעדר ומעבירו נגד עיניו וסוקרו מלמעלה למטה, פנים ואחור כאחד בעל טביעת־עין, מחליק על הידית ומקהה על הלהב, משל למנגן שמותח מיתרי כינורו, ולבסוף אומר: מעדר זה נתתם לי? נו, יהא זה, נפקא־מינה. וכשאומרים לו כיווּן לאן ללכת, כגון: לך עדור חלקה דרום־מזרחית, הוא משיב: חלקה דרום־מזרחית דוקא? במה נבחרת נחלת־קודש זו מכל הנחלות? – אבל בעצם – היינו־הך היא לי…. וכשמכניסים אותו לטור של אילנות שניטל עליו לעדרו, הריהו מיישיר תחילה את גופו ככלונס ועומד עמידה כינונית של איש־צבא, כשמעדרו משופע על כתפו, משחיל מבטו על פני הטור וקורא: אַי זהו טור של אילנות! כפתור ופרח! פלא־פלאים! כל אילן – כעץ־הדעת וכעץ־החיים, אין מה לדבר, זכייה גדולה זכיתי, זכייה גדולה!… ועוד דברים הרבה כגון דא משמיע בן־ציון שמתמיהים עליו את הבריות ומשוממים דעתם עליו. וכל הילוכו על אותה הדרך – מתוך שימוט עצמו וריפוי־אברים והתמשכות ונידנודים של לאו־דוקא והיינו־הך.
ויותר מכל – אוהב בן־ציון להרבות בדרשות בשבחה של עבודה.
עבודה זו שאתם עובדים, כלום יודעים אתם מהי? – כך היה דורש – כמה מעלות טובות וסגולות נעלות מנו בה חכמים בכל הדורות ומכל האומות? לא, אינכם יודעים! אלא שעובדים אתם כשור וכחמור ומותר אין! כבר אריסטו ראה כמה ברכה היא מביאה לעולם… וחכמינו ז"ל הלא הם אמרו: כל מי שאינו מלמד את בנו וגו'… וכו' וכו'…
וכך היה הולך ומונה תהילותיה ומפליג בשבחיה וקושר לה כתרים של נפש ולש כוח ושל חיים ומחסירה רק מעט מאלהים.
הוא הוא שהיו אומרים הבריות: יש מי שעושה את התורה קרדום לחפור בו – אלה רוב מנין בני־אדם, ויש מי שעושה את העבודה ספרא ללמוד בו – זהו בן־ציון תרבות’ניק מעין־שחר.
אם כל ענפים שבמשק מאכסנים את תורתו של בן־ציון בחסד ולא בזכות, בסבלנות ולא ביקר – הרי לעומת זאת, פינה אחת יש שהיא לבן־ציון כבית־מדרש ממש וכבי־כניסתא לעצרות חכמים, הדביר ופינת־היקרת ומקום הבחירה שלו – המקלחת. שם גדול כבודה של תורתו ושם רמה קרנה. שם בן־ציון קולח ואינו נח, עוקר הרים וטוחנם, זורק אבנים כסמבטיון, יורה ברקים כלילה, מספר ומסביר, בונה וסותר, גורס ומפריך, מקשה ומשליך, מקר ושוטף, מהביל ושורף – וכל המקלחת מלאה כבודו. שעות הרבה עושה בן־ציון במקלחת ומחזורים־מחזורים של חברים שומעים דבריו ומשקשקים בפלגי־דעותיו. ואם גם רק עניני־חולין משמיע בן־ציון במקלחת, כמו עניני דיומא ועניני הקבוצה והוויות העולם – אין בכך משום פחיתות וכדי למעט, כי כל מה שהוא משמיע – שפע אור ודעת נובע ממנו.
מיד כשקורע בן־ציון את דלת המקלחת כבר הוא מבשר איזו חדשה שמרעשת את כל העומדים, עד שהם מכוונים לבם לשמוע לו ולהקשיב היטב; וכשבן־ציון מפשיט חולצתו – כבר הוא עומד בפתיחתא של הסברה; וכשהוא משלשל מכנסיו – כבר נכנס לפרדס של פירושים ורמזים; וכשהוא מסיר מלבושי־תחתונים – הריהו בעצם הפרשה של הוויות־הדברים; וכשעומד הוא עירום וערייה ומתגלח לפני האספקלריה – הריהו כבר מעמיק לחקרי המעשים והכוונות וכך ממשיך והולך עד שלא מגודד כל פניו בלהב הגילוח; ואחר־כך הוא עומד עוד שעה מרובה בין החברים שלא לתכלית הרחיצה אלא כדי להשמיע תורה לשמה, להסביר דעותיו ולהביא ראיות, להשיב למקשים ולנגוח את הקופצים, להתחכך עם חסידיו ולהתקוטט עם מתנגדיו; ואחר־כך הוא קופץ קפיצה גדולה אל הסילון בבחינת תמות נפשי עם פלשתים, טובל כהרף עין כל עוד רוחו בו ותוך־כדי־טבילה עוד יורה חץ של פולמוס אל מעבר למחיצה – ואז הוא יוצא לסבן את גופו. והסיבוּן – לעילא ולעילא. מחכך וממרטט ומשפשף כל אבר ואבר שבע פעמים, הנגלה והנסתר, עד שנעשה כולו קצפת של בורית, שעה יפה ושעה ארוכה, ועם זה מביא סוגיות הרבה ופורש מסכתות רחבות להבהיר העניינים ולפקוח עינים ולהורות הלכה לעניי דעת; וכשהוא שוטף במים אחרונים – כבר מסיים פרשה ראשונה, וכשמגיע ללבישה – הולך אצל ענין אחר ומכניס ראשו וגופו לתוכו ושוב מרקיח ענייניו ואינו מניח משום סיבה ומשום תוצאה, משום נימוק ומשום הוכחה; עולה מעלות הרבה עד שמתרתח בחומו של עצמו; ועוד משתהה עת ארוכה בסיום ובגמירא ואצל הפתח ומאחורי הפתח ועוד מפטיר רוּבי דברים ומשפטים מעבר לדלת וממרחק גדול.
כזה וכזה מנהגו של בן־ציון במקלחת, מקום ששם אוירה ואקלימה של תורתו ומקום חיותה.
או שאין בן־ציון ראוי לדורו או שאין דורו ראוי לו, אבל עובדא שלא התערה בן־ציון בגוף דורו אלא שנתקשר עם שתי קצותיו, עם הזקנים ועם תינוקות של בית־רבן. ראשונים מוצאים בו יתד להיאחז בה ואחרונים אילן להיתלות בו.
התינוקות – כל אימת שרואים אותו – נטפלים אליו ומתקשרים עליו ונתלים בו כאשכולות בתומר, וכיוון שעושים עליו יד אחת – הרי שתמיד ידו על התחתונה. טפליא אלה – יש שקושרים עליו קשר ומתנפלים עליו כארבה או כצרעות, אלה אוחזים ברגליו ומטפסים עליהן ואלה כורכים עצמם במתניו, זה לופת את צווארו וזה מתפתל סביב זרועו – ומאחר שאין בן־ציון סוף־סוף לא עמוד־תווך ולא תורן של ספינה אלא קנה־רצוץ – סופו שנופל ומתפלש על הקרקע ונעשה עיסה לידיהם ומרמס לרגליהם ויוצא בשן ועין ובלא־משקפיים. ועוד רעה מזו כשנעשה בן־ציון מטרה לעַפֵר עליו עפר או ליידות בו אבנים. אבל כל אלה גינונים של חיבה ושל רעוּת הם ועל כל פצעים תכסה אהבה.
הזקנים– שדומה עליהם כאילו היו יום אתמול שחלף ואבר מדולדל, כלי אין חפץ, פנה הוד זקנתם, פנה זיו שיבתם, שתמיד מתכנסים בתוך מעגל שלהם– אלה רואים בבן־ציון אחד שנותר בו זיק נשמה שלהם, ניצוץ של רוח קדושה; כאילו היה עומד בין התחומין של שני הדורות, רגל אחת בתחום זה ואחת בתחום זה וסומכים עליו ענפיהם וקושרים חבליהם בו כביתד נאמנה וגומלים עמו כבוד ויקר וחסד ורחמי־הורים. וכיוון שרואים בו אחד משלהם – הריהם עושים אותו קונסול שלהם במשק וציר שלהם בעולם הגדול. שולחים בידו עצומותיהם, מתנים לפניו טענותיהם, שופכים לבּם ושואלים לעצה ונוהגים עמו כעם בן־ברית ובחשאי ובסוד, כאילו היו חוששים שלא ייוודע בקבוץ ולא ייגרם לו חס־וחלילה שום עלבון או נזק בעבורם. כל־כך הרבה חבּה וכל־כך הרבה כבוד יש בלבם על בן־ציון שלהם, שאין הם יודעים כיצד לגלגלן עליו, משל לבן יחיד’ל, משל בן־זקונים יוצא חלציהם שהלך למדינה ונעשה עילוי ויצאו לו שם ומוניטין. כל תמיהה שיש בלבּם וכל ספיקא, כל שמא וכיצד ומה ומי, הם נושאים אליו, כדי שיחוויר להם עניינים ויספר להם נעלמות ויגלה לפניהם נסתרות ויאיר מפלשי חדריהם. פירוש החלטות האסיפה ומאורעות שמתרחשים בקבוץ וגילוי פרשיות סתומות, ותובעים ממנו להודיעם דברים הנעשים ברומו של עולם, כאילו היה בן־ציון גיניראל או מיניסטר. ותשובות של בן־ציון מקובלות עליהם ואין חולק, פסק שלו פסק שאין עליו הרהור וערעור.
ולא מהוויות עולם־הזה בלבד אל גם בענייני תורה מקובל בן־ציון על הזקנים ודעתו חשובה. יש פעמים שנחפז בן־ציון לעבודה בבוקר ואבא־אהרליך רואה אותו מרחק כמה צעדים וקורא: “בן ציין, המתן־נא רגע”, וכשבן־ציון מתעכב, נגש אליו אבא־אהרליך קרוב־קרוב ובחשאי כאילו ענין־סוד יש לו אליו ואומר לו דרך משל: “יודע אתה, באותו עניין מוקשה של חטאו של משה רבנו ע”ה במי־מריבה מצאתי פירוש מצוין אצל הרמב"ם, האומר שחטאו של משה היה, מה שכעס על בני ישראל בעת שדרשו מאתו מים ובזה נטה לצד הרגזנות ולא לצד הסבלנות" וכו' וכו' דברים שבן־ציון מתרגש ומתחמם מהם, ועד שהם פורשים זה מזה – עוד מביאים גירסאות שונות ותִלי־ראיות והררי־הוכחות.
אבל אין נחת לבן־ציון מציבור החברים. הרבה יגיעות הוא מתייגע כדי להרביץ תרבות בעין־שחר ועמלו כשואב מים בכברה; וריב גדול יש לו כל הימים עם מצב הדברים ואינו מתרצה ואינו מתפייס. הרבה פעמים הוא עומד ותמיה מנין להם לחברים מידה זו של קלות־ראש ומינות וכפירה בענייני תרבות ואין דעתו משגת ואין הסיבות מתקבלות עליו, ושום דברי צידוק אינם מיישבים את תרעומותיו. כיצד מקלים בעניינים של רוח ומזלזלים במצוות של פעולה תרבותית ועומדים מן הצד… ויש שבן־ציון קורע על כך קריעות־קריעות מנפשו ולבּו משתלק בתוכו ודעתו נעכרת.
ואף־על־פי־כן יש פעמים שבן־ציון הוא שושבינה של השכינה שבאה ושורה באהלו של הקיבוץ. מסיבות שבן־ציון עורך לכבוד המאורעות הגדולים שמתרחשים בקיבוץ הריהן כתפוחי־זהב במשכיות כסף, מעשה תשבץ ושתי וערב, שזורות כרקמות נאות וקלועות כפתילי־שני ותוכן רצוף התרוממות־הרוח. אז חש בן־ציון כאילו שופע זיווה של שכינה ומתאצל אחד מששים מן האור הגנוז ועומד טעם עץ־החיים. וכשמרקדים, כשמרקדים הזוגות וחגים על פני האולם ומטופפים לקול הנגינה– אז יושב לו בן־ציון בשורה אחרונה, מתחבא אל הכתלים וחיוך רחב של שמחה משתפך על פניו ומשקפיו מתיזים זהורות־זהורות – – –
אבל לא תמיד מניחים לו לבן־ציון לשבת כך מן הצד. ומעשה שפעם יצאה אליו דינה, שהיא ריבה גדולה ותפוחה ויש לה גודש שעובר על גדותיו פנים ואחור, ומשכה בזרועו ועמדה לשְלות אותו אל המעגל כדי שירקד עמה. עמד בן־ציון ומיחה כנגדה כשהוא מתחבט ומפרפר ומתרגש כטובע בים כדי ליחלץ, ולא עלתה בידו, שכן היה הוא כאפרוח לעומתה וכדבר של מה־בכך ולא־נחשב. וסוף שעשתה בו אונס והיה מרקד עמה והולך סחור־סחור, מדדה ומהדס, מקרטע וכושל, מצווח ומוציא קולות דקים ודינה אוחזת בו כבצבת, ודומה בן־ציון בידה כמטוטלת.
*
אליבא דאמת, כל חייו של בן־ציון הם בין “מבפנים” ו"מבפנים". אם יש תחנות בחיים ואם יש פסגות, הימים שמגיע “מבפנים” – אלה תחנות חייו ואלה פסגות חייו של בן־ציון. על פיהם הוא מונה את הזמנים וסופר את התקופות. כמין שגעון הוא בו ורוח לא מצויה. כבר ימים לפני שמגיעה החוברת, מריח בן־ציון בחוש שלו שהיא עומדת לבוא ואין שלווה בלבו אז, ודעתו אינה פנויה ואינה שפויה. כל יום נחפז הוא לרוץ אל שק הדואר ולראות אם ישנה כבר. כמה אכזבות כבר נתאכזב בן־ציון מכך, אבל לא נצטער על כך מעולם כיון שסוף־סוף תמיד הוא ראשון להקבילה וראשון לקבלה. וכשהיא מגעת – חג גדול יש לו לבן־ציון. אותו יום הוא מתקדש ומחליף שלמותיו ולובש בגדי לבן, עוטף את החוברת במעטפת של נייר ונוהג עמה כעם חפץ של קדושה. בדחילו ורחימו ובלב נרעש הוא קורא את תוכן העניינים ובזהירות גדולה הוא הופך בעלים שלה ועובר עליה פעם ראשונה מתוך רפרוף והצצה רק כדי לשבות־הלב ולעוררו עד שיחפץ, ואחר כך שונה ומשלש, ועוברים עוד ימים אחדים עד ששוככת סערת רוחו של בן־ציון והוא מהין להתחיל בקריאה בניחותא וביישוב הדעת. וימים שלאחר כך, אין בן־ציון מניח את החוברת לשעה אחת. ואם מניח – הריהו מצניע אותה הסתר היטב לבל יאונה לה רע, ואוי לו למי שיעיז להוציאה ממקום סיתרה ולוּ לשעה קלה – מובטח לו שיהא טרף לשיני בן־ציון על קרבו ועל כרעיו. אותם הימים – עת דודים היא לבן־ציון וירח הדבש שלו. כולו מרחף בעולמות עליונים, רוחו מפועמת וליבו דופק בחזקה, משל למי שבאה אליו אהובת לבו לאחר זמן ממושך של פרידה. מחבבה ומגפפה ולא פוסק מדבר בה. כל יום שואל בן־ציון חבר זה וחבר זה: נו, קראת כבר? נו, קראת כבר? וכבר הגעת למאמר פלוני? והעמקת בשיר אלמוני? או שקורא בהתפעלות: מאמר נפלא, הה? שיר שמעטים כמוהו! וכיוצא בזה דברים שמרוממים ומפארים את ה"מבפנים", כאילו דברים שנכתבו שם, פרי רוחו הם ומקולמוסו יצאו, כל־כך רם לבו בהם. וכשמסיים פעם אחת בקריאה, מרהט בה פעם שניה ושוטף בשלישית והופך בה והופך ואחר־כך אינו פסק מלדיין בכל ענייניה ולפרש ולדרוש ולחקור. ורק אחרי שבועות הרבה הוא גונזה למשמרת בבית־גנזיו. ומשעה ההיא שוב כל חייו ציפייה. צמא אל זו שעתידה לבוא ונכסף וכאיל תערוג נפשו.
*
יש ימים שמרובה צילו של בן־ציון מחמתו. אז מתהלך הוא קדורנית, כפוף מעט ושחוח ופניו צהובים ומחוקים. דומה עליו כאילו קרקעו נשמטת מתחתיו ועולמו חרב ופורענות גודלה יורדת עליו. מין יתוש הוא שמנקר במוחו וסרטן צובט את לבו. אז מתכנס בן־ציון אל תוכו פנימה כשבלול בצדף שלו ועושה את חשבון עולמו. הרהורים מרים נכנסים אל לבו ומרקדים שם כלילין וכרוחות. כן, הסך־הכל מהו? סופו של חשבון, שורה אחרונה? כערער בערבה, שיח שנופו גדול ושרשיו מעטים ורוח סופה תעקרנו כמוץ. באותן השעות נמסך צערו של בן־ציון עם צערו של עולם, והשכינה כאילו בוכה עמו. וכשהוא עושה תיקון חצות, יש שדומה לו כי מגיע הוא עד חקר סוד־ההוויה ומעשה בראשית ובריאת האדם, צלם ודמות־האלהים. ואז– כאילו יש מרפא לנפשו ושוב מחל להקר האור מהמעיינות הטהורים, ובן־ציון מגיע להתעלות נשמה וקולו משתפך בניגון הוא עתיק־יומין מאד:
הוי שימו לב לנשמה,
לֶשֶם שבוֹ ואחלמה
ואורה, כאור החמה,
שבעתיים כאור הבוקר – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות