דחוּס הוא חללו של החדר. ריח הטבק שמעולם לא נמר ומעולם לא נפוג על ידי משב אוויר, וריח הניירות הישנים, הספרים והמחברות המוטלים ומושלכים על גבי השולחן, האצטבאות והארון, וריח מאכלים שנסתאבו, על גבי צלחת ופנכה בלתי־מודחים מבוקר, וריח הזכרונות העכורים – הם משתמרים שימור העומד ומתקיים, כבשעות לידתם. כל אימת שאני עובר מפתנוֹ של חדר זה, הרי זה כאילו אני סוגר על עצמי מלכודת הוויתי. אין רוח. לא לפלוש ולא לצאת, אוויר מבחיל. אותו ספר “מונדולוגיה” של לייבניץ המונח בזווית השולחן והמנורה עומדת עליו. זה כמה? שבועות רבים אבק מעטה אותו דוֹק־דק וסימני נימורים של זבובים זרועים על כריכתו. מדוע אינך נוטל פעם מטלית ומדיח כל זה? ואלבום התמונות של רמברנדט – דיוקנו של הצייר כבר נלאָה מהבט אל אותה הנקודה שעל התקרה. שים אותו על מדף הספרים ואתה נפטר מאותו ערב. הריהו מונח כבאותו ערב כשהיתה פה זינה וישבה על המיטה המזוהמת ודיפדפת לה בדפי הציורים – מה היא מבינה בהם – עד שהגעת ל"בת־שבע בעת הרחצה" – ואז פרצה בצחוק. אווילי מאוד. מה את צוחקת? כלום, בעצמי אינני יודעת וְנִסְחַפְתָ גם אתה כלפתיון של חשק, ומן הצחוק הפרוץ, לליטופי זרוע בזרוע, זרוע חלקה לה, חלקת־בשרים שמנונית, כבשר־הבשר, כבשר העוף או משהו, ומכאן למיזמוטים, והנפילה הזאת למישכב פרקדן, תוך צחוק אווילי, רק צחוק אווילי, ועד מיבחל תאווה נמאסת, סחוייה, שרק טעם הכיזבון הפגול נשאר ועומד ממנה והוא תלוי פה עד הרגע הזה. הנח את הספר למקומו, מסותר בין האחרים,אלא שאינך עושה זאת, גם עתה לא. מדוע אינך מסיט את הווילון שלא־כובס ופותח את החלון שלפני השבכה. שם בחוץ, על מדרכת החצר משחקות ילדות קטנות בקלאס. ראשונה, שניה. עכשיו תני לי את האבן. קפוץ־קפוץ. והקיתון של תה עומד וזרבוביתו משורבבת כמלעיגה, והשיירים שלא אספת. צודקת השכנה שנכנסת לפיתחך בבוקר וגוערת בך כבבנה, כאילו היית בנה – מה עניינה הוא זה בעצם? – אינני מבינה, בחור צעיר ואינו מסוגל לארגן את עצמו! – גינונים של הדיוטות! ואם כבר אני סוחף פה את הרצפה בדלי של מים ומסדיר כל דבר על מקומו, והשולחן מתפנה מערימותיו, והמטה מוצעת למשעי – גם אז נשארים הכתלים עומדים ומחזיקים חריפותם של זכרונות בלים ואוצרים יסורי־כליות עד כדי נקרנות שתענוג־של־גרוד בצידה, חטט חטט… ונשארות אותן המגירות – עמוסות צרורות של מכתבים שנצטהבו מיושן, כתב יד עגול־ילדתי של רִנה, – הייתי פותח עכשיו מגירה אחת ומפתח אחת החבילות האלה, צרורה בעניבה אדומה, בתוך כרך מעשה־קטיפה ומשקיע עצמי בעיוּן, דף אחר דף, עד ימים עברו־כמשו, עד הימים של שדה־רגב עם אותו שמש־קייץ חריף ומשרה בוהר וכאב כאחת, בוהר־של־כאב, בוהר של דם. מה היא עושה עכשיו, רנה, בשעה כזאת של אחר־צהריים? מלקטת פרי אחר השורות בדליות־העגבניות, ושחומה מחום ומייקדת יצרים גדושים תוכה־פנימה, עורגת לשעות הערב בצל האקליפטים ובזרועותיו של מישהו – של מי? – של יעקב בן־דורי?– כן. זה היה מוצק־בריא, בעל זרועות נחושת, פעם טפח לי על פני: אברך מאוס! – ומאז דמותו מבהלת אותי בלילות ואינני יכול לגרש אותה מעל פני כי היא צלם־רוח, שד דמיון. בשעות שלפני התנומה, עומדת על יצועך ומלגלגת לך – אברך מאוס, אברך מאוס, מה אתה עושה בירושלים? לומד פילוסופיה של ימי הביניים? כלום לא אמרתי כי תעזוב ביום מן הימים, כי אינך אלא צלופח אמוּל, מחסרי־החוליות?… מכל היסורים, גדולים אלה שאתה מתייסר מן הנמוּשות, מקטנים ממך, שעשויים לירוק בפניך בקהל, ואין אתה יודע מה תשיב להם; כך גם יעקב בן־דורי, שמרדף אחריך ואורב לכל כשלון, ועם כל תקלה שלך הוא מופיע כמאחורי שיח וצוחק בקול ומעווה את פניו וחוזר על תיפלותיו שניבא מראש את עזיבתי; בריות כאלה עשויות להפוך עליך את עולמך, לעשותך לנוכל, לרמאי, לשפל, לבוגד; אתה חייב להצטדק בפניהן כל עת שהן דנות אותך ברותחין, להתחנן לפניהן בשיטוח רחמים, לבוא עמן בריב מתוך ידיעת־חולשתך אתה, לשקר בפניהן כשאתה נתפס בקלקלת־חטא, לבגוד במצפונך – בלית־ברירה, כמפלט אחרון. עצם הידיעה שהן נוכחות בכל מעשיך, מלוות אותך – הרי זה עשוי לטרף את הדעת. והן עצמן – כמה משונה הדבר, תעתוע־דמיון הוא ובכל־זאת אבר מן החי – משוריינות בפני פגיעתך, אין אתה יכול להזיק להן, אפילו אם תבטלן בלבבך כאשר בטל. האם זו תולדת יסורי־מצפון? – אם כן מדוע בחרת בשופט־עליון על מעשיך את יעקב בן־דורי, בחור שטוף בעבירות ובלתי־נאמן? – כן, כאן בא שוב עניינה של רנה. חשד שנתתי בו ביעקב באותו ערב כשנכנסתי לחדר והיו שניהם צוחקים ולא רצו לספר לי על מה, ודומה היה לי שסיפר איזה דבר־בדיחה עלי, כיצד סגרתי את הברזים ולא העמדתי את הבאר עד שהתפוצצה כמעט המכונה, לולא צינור־העודף שהיה פתוח וגלש בזרם מים אדיר, או בדומה לזה; וכלום לא צדקתי שביקשתיו שיצא, עת שהוא מתקלס בי בחדרי שלי? אלא שבמקרה זה נעוצה אולי תחילתה של הפרשה כולה, מאז ההתרעמות של רנה לאחר המעשה. איך אמרה לי? – באיזו רשות אתה מסלק אדם מחדרי. – חדרי הוא זה – אמרתי לה, אין זר יכול לבוא בו ולהתקלס בי! – וכי מי התקלס בך? – את היודעת. – אתה חולה נחיתות וקנאה – אמרה – מיאוס הוא לחיות אתך בכפיפה אחת. ואני, שוטה, לא עניתי לה דבר, בלעתי את כעסי לתוכי עד אין־אונים; הנה באין־אונים זה שגילתה בך התגרדה והתחפרה עד שנעשית תולעת־נרמסת, הולכת וקטנה, ומצטמצמת מיום ליום, עד כדי התבטלות בפני כל בת־צחוק שלה, שהיתה כמעשה־חסד אוסר־תודה, עד שהיית מתחנן בלבך שתצא עמך יחד לארוחת־הערב, אה, כן, כדי שהכל יראו בחדר־האוכל שהברית עוד לא הופרה, שהנה אתה והיא – חד, אלא שכולם ידעו את האמת, כשם שתמיד ידעו ואתה יותר משאתה עצמך ידעת, שראשך היה טמון בחול, מעשה בת־יענה; ועד כדי הביזיון ההוא, הה, חלחלה, הביזיון ההוא, שהיית מקבל כמתת היענותה לך כשהיית מזדקק; מישכב־מטה בזוי של התפלשות בתענוגי־חטא מתועבי־חרפה; אינני יכול לסלוח לעצמי. אבל גם אז ידעת ולא יכולת לעמוד בפני הפיתוי. כי לא היה בך הכוח לנתק ניתוק של חיסול, אחת־ולתמיד, מתוך אהבה? אולי יסוד הקנאה היה גדול מזה, קנאה מכרסמת, אוכלת כל חלקה־טובה, קנאה קטנה כמשטמה־קמעונית, קנאת־גנב, של התחקוּת על כל תנועה, כל הבל־פה, כל נצנוץ־עין; כבאותו לילה כשיצאת להשקאה בחלקת המלפפונים, הלילה הארוך, ליל העינויים ההוא. המים היו רוחשים בין הקוצים עם שצף עכור שעל פניהם ומתפתלים בתעלה הגדולה, ופתחת חמישה פתחים למבואיהם והשתרעת על הרגבים, שהות של מחצית השעה עד שיימלאו התלמים, ואז – הדמיונות ההם, כסלמנדרות לוטשות־שן: בשעה זו יעקב בחדרה והם מצונפים יחד על המטה, מתחת לשמיכה התכולה, והיא אומרת לו – רוצה אתה בבידוח הדעת? הנה אני מוציאה לך שירים שכתב מאיר כשהיה בן חמש־עשרה או שש עשרה, והיא שולפת את המגירה ומוציאה משם את המחברת וקוראת לפניו “ערגתי אליך ביום קיץ, יום שמש…” ושניהם מתלפלפים בצחוק־רשע ומניחה היא לו לנשק לה על השומה החומה־החיננית שיש לה למטה מעורפה, מה שמנעה ממני תמיד בתואנה כי דיגדוג גורם לה הדבר, ופורש הוא לפניה תוכנית שלו לבנות סוכה בת־קומותיים על גדות המעיין, מקום־סתר לשניהם, סוכה שאליה נתאוותה תמיד, עוד בימים הראשונים להיכרותנו אלא שלא מצאתי מרץ לבנותה, – ואני מפתיעם ופותח את הדלת ומוצא אותם לפותים זו בזרועות זה, ומנחית את להב הטוריה על ראשו עד דם, עד צעקתה הבוקעת בכל המחנה ומזעיקה את כולם לתפסני – – או יושבים שניהם וידיהם משוכלות להם על ברכיהם והוא שואלה אם אנחנו שותים לפעמים קפה בערב, לא – היא צוחקת – אינך יודע שמאיר אדוק בעקרונות כחסיד־שוטה וחושש הוא מפני אימת־הדין? – כך הוא? – צוחק גם הוא, – מוטב שֶׁיַרְאֶה כוחו בעבודה. האמנם? – נכנס אני באמצע – האמנם? ויכול אתה להוכיח שיש בי איזה פסול בענין זה? יכול אתה? אמור! – או שאני הולך בהתגנב אל המחסן ונוטל משם סחבה ומטבילה בנפט ותוחבה בסדק שבין אדן הסף והיסוד, ומבעיר באש וחוזר במרוצה אל הגן ורואה אחר־כך את הלהבות עולות מן הצריף ורץ בצעקה – רנה, רנה, מה עשו לך? רנה שלי – ומוצאה גבבא של אפר – – – או שאינני חוזר מליל השקאה זה, אלא בשעת שחר מוקדמת, כְּשֶכָּבִים אחרוני הכוכבים ואמירי האילנות עומדים בדממה, ללא־ניע רועפים טל ודמדומים ונולדים מן האפלה – אני עולה אל בריכת־המים חרש, ופושט את בגדי, וטובל בצינת־המים ומטביע עצמי. ורק לעת־צהריים ימצאו בכיס מכנסי את צוואתי – “אינך אשמה, רנה, רק אשמתי היא זאת”. והקץ בא לחלאי־הנפש ולמדוּחי־הדמיונות ולחיים שאין בהם טהרה. האם היתה מיצרה על מותי? חוששני שלא. הייתי נמחק מזכרונה תוך שניים־שלושה שבועות. – – ועתה עומדת רנה בצל שיח בשדה־רגב ואולי גומעת מים מכד בנופש שבין פרק־עמל ופרק־עמל, כשנטיית השמש כבר מבשרת בוא הערב הטוב, רווי התשוקה – – כן, מה אני עומד פה זקוּר בדחוסו של החדר והפרק השני של תולדות הפילוסופיה החדשה ממתין לשינוני וצריך הכנה להרצאתו של פרופיסור בוּנים מחר בבוקר? ראה איך הזבוב הזה מתלבט על גבי השמשה מזווית לזווית, ויוצא מגידרו ואינו מתעייף. יש בהם עקשנות של זאטוטים בזבובים הללו. איך ניסוּחו של הכלל השלישי של דיקרט? לערוך את מחשבותי בסדר, להתחיל בדברים שהם פשוטים ביותר ונקל להכירם, כדי לעלות אט־אט עד הכרת הדברים המורכבים ביותר. גירסא לתינוקות. אמיתות נצחיות לחוד וחיי מעשה לחוד. באיזה דף עמדנו? מאתיים שלושים ושבעה. מהו הזמזום העולה באזני? אה, כן, ריחוף כנפיו של הזבוב. לא. כנראה קרביה של מכונית בקצה הרחוב, אצל בתי סירקין. נשארת ירושלים שהיא שיממת אדם ומישכן לרוחות־קברים; האם הפילוסופיה והזיקנה אינן הוויות שהן אחת? זו ניזונה מזו, דומה לאותו תנין שאתה רואה בגיגית גן־החיות, כהה־עינים, קמוט ריסים, צפוד־שרירים ועתיק, דומה שאין המוות שולט בו, והזמנים חולפים על פניו בלי שיניד עפעף, כך גם כאן – סימני הזיקנה בכל, בבנייני־האבן העומדים מבראשית לצמיתות, בחוצות מנציחות את העבר, ברוחות האנשים שהסיידת משתקת אותם, וכך גם בך, שעורקיך הולכים ומתאבנים. הנה הידיים הלבקניות האלה ולחלוחית הזעה שעל שער העור. הרזון הזה שבעצמות הפרקים והאמות והארכובות, ובּלטת־הפיקה הזו שבגרונך, וליבנת־חיוורון הפנים. אוהב אני את החורשה הזאת של האוניברסיטה, שריח אורנים נושב בה, ואת מחטי השלכת הרפודים על הארץ. באביב צצות שם כלניות ורקפות. אבל רק תוספת־חן היא להיכלות קודרים ועבשים. מעין חורשה־של־מעלה גם היא, לא חלק מנוף גדול, מאוּחה ומחבור עם השלימות, שהיא הארץ כולה, כי אם חטיבה תלושה, כשם שירושלים כולה היא חטיבה תלושה, העומדת מעל לארץ, או מעבר לגבול ההווה שלה, כמו הפרופסור בונים. כן, קח למשל את הפרופיסור בונים, ברייה משוממת זו שכאילו עלתה ממרתף ארכיון הספרים, במקום שהעוֹבש וצינת־המערות שולטים, הוא איננו יודע דבר על הנעשה בארץ, חי לו באולימפוס הפילוסופי שלו ועוצם עיניו מראות את הנעשה על סביבותיו. תמיהני אם הוא יודע על מציאותי במחלקה. עתים אני רוצה להעמידו על נוכחותי, אני קובע עיני בפניו בשעת הרצאה, מבלי לרפות כדי־רגע, ויש שעולה בידי לאחז את מבטו בי, אלא שסוף דבר מתברר לך שלא ראה אותך כלל, כאילו הסתכל ממך ומעבר, וכך גם בתום הרצאותיו הוא יוצא מחדר־המחלקה מבלי ליתן לבו כלל על רושם דבריו או על השומעים. קול חדגוני וסריסי לו, כאילו היה משנן בעל־פה תלמוד ארוך שכבר טבוע לו בפנים כבחריצי תקליט־נגינה. ואמנם איננו נכשל אף פעם. אתה שואלו שאלה שדומה לך היא מפקפקת יסודו של עולם, והוא עונה לך תשובה מוכנה מימי בראשית באדישות מצוננת כברזל, כאילו הדברים ידועים כבר ואין שמא שהוא ראוי לתהייה כלשהי. סקרן אני לדעת איך הוא נוהג בביתו ועם אשתו, אם הוא מזדקק למישכב בכלל. כמה שלא תשתריין בתוכך – הרי רוח זו מדביקה גם אותך, כיוון שהיא אופפת אותך מכל עבר. היא עולה מהבל פיו של הפרופיסור ומקוֹר כתלי האוניברסיטה העומדים כמצבות ללא־רוח־חיים, ומסלעי הסיד ומהדרת הקוֹדש של המראות האופפים אותך. קרני השמש אינן חודרות ואתה מאבד את הפרוטופלזמה כביכול. מכאן גם השידפון שנגוּעים בו התלמידים. קטיה הנה אולי היחידה היוצאת בכלל זה, העליזות שלה מזכירה לי את רנה. כמו רוח אביב. אין היא מסגלת עצמה לאווירה שמסביב, כאילו לא נוגע לה, אפילו עם פרופיסור בונים מדברת היא מתוך צחוק של שובבות ואונסת אותו להעלות חייוך על שפתיו. איננה שמה לב אלי, ודבר זה חוֹרה לי אולי יותר מכל, כמה פעמים רוצה אני לומר לה שבעצם יש לנו השקפות דומות ושבעצם נוקרנו מבור מחצבת אחד – קטיה, אני זוכר אותך עוד מתנועת־הנוער, כשהיית בשיכבה הצעירה, מה דעתך על הרקבון כאן מסביב? – אבל היא מתעלמת מקיומך, או שהנך בעיניה ככל השאר. מדוע אותה אין מענים שום יסורי מצפון? – חגיגית תמיד ומסבירה פנים לכל אדם. הרי הם כולם רקב לעומתה, מה עניין היא מוצאת בהם להסב אתם יחד במסעדה ולשטוף בדברי־לצוֹן? גם כאן עניין של קנאה קטנונית שמכרסמת בלבך ומצהיבה את פניך. כדאי לתהות על הדבר. אין בי שמץ של מה שקוראים אהבה כלפיה ובכל זאת אני מנקר את עצמי כשאני רואה אותה בחברתם. האם עזבה את הקיבוץ? – כן. הרי כך מספרים כולם. האם לא חשה מעולם משהו משותף בינינו? – כלומר, הבסיס המוסרי, הייתי אומר, היחס לארץ, לערכים. אותו דבר שהוא מונח ביסודו של כל מי שהיה בתנועת־הנוער או בקיבוץ? או שאין הוא מצוי בך כלל? היה רק בתחום אוורירי־קלוש, כעין בניין־על על גבי בניין־על, קומה עשירית או בדומה לזה. דברים במעין אלה אמר לך אז באסיפה הכללית יוסי לבנון: כמובן. יודעים אנו שיש לך סיבות אישיות־אינטימיות שאין לנו הזכות לבחוש בהן, אבל יחד עם זאת יודעים אנו, ואולי גם אתה עצמך יודע זאת, שאילו היית מושרש כאן גופך ורגליך באדמה הזאת, – לא היית עוזב. נפגעת מאוד אז, עד כדי פיק־ברכיים וחלחלת־מותניים. החשד הזה שהחשידני יוסי לבנון, החשד שממוטט את ביטחונך העצמי, שמעמיד אותך, שהיית בעיני עצמך חוֹמה בצוּרה – כלי ריק, מטרה לחיצי־זילזול של כל חדש ואורח בקיבוץ. אחרי כל השנים! כל השנים של נאמנות בלתי־מעורערת, של אדיקות בכל תג ותג, של הרגשת בעל־בעמיו, אפילו ראש לשועלים – אחר כל זאת להטיל כפירות בכל מעמדך. ודוקא יוסי לבנון. תמוה שהוא מקובל על הבריות ומחוסן בפני פגיעות. אני לא הייתי מעיז מעולם לעשות מה שהיה הוא עושה, כלומר, אותם מעשים של פגיעה במשמעת, כגון אותה פעם שלא קיבל מרוּת ההחלטה ולא נכנס לעבודה במסגריה, למרות הדוחק הגדול שהיה אז. יכולת להטיח לו זאת בפניו, אפילו באותה אסיפה – שמע, יוסי, אני מעולם לא הפרתי משמעת בקיבוץ הזה, ולמותר להזכיר לך את קלקלתך… – אבל הדברים לא היו מסתברים על האוזן; גם לאחר אותו מעשה לא העליב בו איש, כאילו לא קרה דבר; היית אולי היחידי שהראית לו פנים זעומות, ותמיהני אם אפילו חש בזאת, כשם שענה לך בדבר־בדיחה כשהזכרת לו עניין החדר שבנה ללא החלטת קבוצה. יחסך הפנימי לדברים שאתה עושה, הוא כנראה שקובע את יחס הבריות אליך. לי לא היו סולחים. מה פלא? לא היית מקובל. בעצם גם כאן אינני מקובל, עד כמה שהדבר משונה. פגם שבטבע? פשוט אין אנשים אוהבים להימצא במחיצתו של אָבֵל, אולי כאן נעוצה הסיבה. כמו בעת שישבתי יחד עם גינזבורג על מעקה המסדרון – לפני הרצאתו של קוטלר היה זה? – אותו פרק באלחריזי צריך שינון מחדש, שכחתי כלל – וניגש אלינו בן־ארי והזמין לבוא למסיבת יום־הולדת, לא אמר, בואו הערב אל ביתי, כי אם: בוא הערב אל ביתי, ופנה רק אל גינזבורג ורק אחר־כך נזכר בי ואמר – גם אליך אני מתכוון. ייתכן שרק שגגה היא, אבל גם בה יש משום גילוי יחס נסתר, כבכל שגגה. לא צריך היית ללכת לאותה מסיבה. היית כאורח לא־קרוא. היחידה שניגשה לדבר אתי היתה זינה. לא שמעתי מה שאמרה, הקשבתי לשיחתם של קטיה ודוד בדבר היאסרו של אמוץ – העודנו נתון במאסר? – צפויים לו עינויים ודאי. בעינויי גוף הייתי יכול לעמוד, סבורני, זמן ממושך – באותו עניין צדק דוקא דוד, מחתרת יכולה להפוך את האיש הפשוט ביותר לגיבור, יש דוגמאות רבות לדבר. לא רציתי להתערב בלי שאני נשאל, אם כי יכול הייתי לומר כמה דברים בעלי משקל בסוגייה זו, אלא שקטיה אינה מחשיבה את דעתך, ואולי רק נדמה לי. –

237. “על הנחתו זו של דיקרט עירער לוֹק באומרו כי אין אנו יודעים את המהות האמיתית אפילו של האבן, של הזבוב, או של עצמנו…” הרי על זה עברנו כבר. פיזור דעת. “כיצד רוכשים אנו את המושגים הבלתי־מוגבלים של הנצח והגודל העצום, בעוד שהדברים שאתם באים אנו במגע…” אותה פגישה בלתי־נעימה עם ישראל. לא ידעתי כלל כי הוא גזבר ומזדמן העירה לעתים קרובות. הדהים אותי, כך לפתע, ברחוב, בלי שאהיה מוכן כלל. טופח לי על כתפי, – שלום, מאיר! – הפניתי את ראשי, חשבתי, יהלום מהמחלקה לפיסיקה, דומה לו במקצת. והנה – הוא, ובמאור פנים כזה, כאילו לא היתה להם מעולם שום טינה כלפי. שלום – גימגמתי ופרח ממני שמו. לא יכולתי להיזכר בו משך כל זמן השיחה, מה שפיזר את דעתי עד ביהול, וטפחתי לו כף, מעשה־פלח – כלום לא נראה הדבר מלאכותי במקצת? – חש ודאי בחלקת עורי הרכרוכי, הנשיי, סטודנט – ודאי אמר אל לבו, כדרך שהם מבטלים את כל המעמד הזה. ידיעה זו על יחסו היא שגרמה לי אותה חולשת־הדעת וחולשת־הקול שגיליתי, בטוחני שחשב כי חולה אני או בדומה לזה. לעולם אסור לך להניח מקום ליריבך לחשוב שחלש אתה, אילו היית מעמיד פנים שמחות ומגלה שמאושר אתה – היה הוא משוכנע בצידקתך, כמו־כן־ שטות היתה לענות לו במנוד־ראש של ביטול עצמי – מה נשמע אצלי? יודע אתה, חיים, שום דברים גדולים אינם מתרחשים אצלי. היה במבטו משהו מרחמנות שאני שונא יותר מאשר את השנאה. כך, לומדים, מה? – אמר. ליגלוג זה על כל מה ששייך ללימודים יש בו מידה של קרתנות, אין לך מדינה שיש בה זילזול כזה בקניית־דעת כמו בארצנו, כאילו ייתכן בכלל לבנות על הבוּרות והבערות, יפה היה לומר לו בנטיית־ראש ובגאווה – כן! לומדים! חושב אתה שאין זו עבודה? – אלא שאתה נמעדת משום־מה וחשת את קרביך מתמסמסים ולא העלית על שפתיך מלה אחת למענֶה. בנו מקלחת חדשה וקיבלו חברת־נוער. בסופו של חשבון הישגים קטנים, בסופו של חשבון – פינה נידחת שדה־רגב זו, חיה לה את חייה כשבּלול בקליפתו, שמחות קטנות ומחזות־תוגה קטנים. אם תשקיף על הדברים השקפה רחבה יותר – כל המתרחש שם אינו אלא מה שמתרחש באחת הכוורות מני מיליונים, הפזורות על פני כל העולם; אותה שמחה כשהוא מספר לי על בניין המקלחת החדשה, מה יש בה אם לא קטנות־מוחין? כבר נתרחקתי כל־כך מאותה ספירה שאין אני עשוי לחוש טעם בדבר. כמובן, יכול אתה לומר על פי נוסח התורה שמרביצים לדרדקים, שכל הדברים הקטנים מצטרפים למעשה גדול, אבל אותה מידה, כל תנועה ביקום משתלבת להוויה שבכללותה היא מתקרית הנצח, או אלהים, אם נשתמש בלשונו של דיקרט, ולמעשה ייתכן שיש צדק רב במה שאומר יוּם כי העולם הוא אחדות של דברים שאינה תלויה בנו, אלא להיפך, אנו תלויים בהם. נתאוויתי מאוד כל זמן השיחה לשמוע מפיו מלה על רנה, אלא שהלה נזהר כנראה מאוד לא להזכיר שמץ דבר שיש לו נגיעה בה, לא לשווא לא אמר דבר וחצי־דבר על גן־הירק, פליאה שכל הסטודנטים יודעים אותו מעשה. מניין לי? – כיוון שבאותו ערב שמעתי את דוד לוחש משהו על שדה־רגב, בטוחני שדיבר בי ודיבר סרה, כלומר על חולשתי. המעניין שבדבר הוא, שהדעה המקובלת כנראה, – שהיא עזבה תחילה אותי, בשעה שלאמיתו של דבר, אני הוא שעזבתי אותה. כיצד שמועות מוצאות להן כנפיים בארץ הקטנה הזאת שאינה אלא עיירונת לכל דבר. תמיהני מניין הם שואבים דווקא נוסח זה של סיפור המעשה, אולי הגיע דרך־עקיפין על ידי קטיה שיש לה מיודעים ודאי מאנשי הקבוץ. רוצה הייתי פעם להזים עדויות־שקר אלה, לומר לה, לקטיה, גלויות ומפורשות ובפני התלמידים כולם – את מפיצה כזבים עלי ואל תטעי לחשוב שאינני יודע כלום מזה! היתה צוחקת לך בפניך. הייתי סוטר לה על לחייה סטירה מצלצלת. לעתים האלימות היא הפתרון היחידי לסבכים מעין אלו. רנה כזו בעצם איננה שווה שאבזבז מחשבות עליה, כלל לא איכפת לי אם היא מתעלסת עם אחד יעקב בן־דורי ואפילו במרומי סוכה על שפת המעיין. התגלמות הבינוניות היא, ואינני יודע איך הגעתי לידי הסתבכות במלכודת קיסמי־האשה הכוזבים שלה, שאינם אלא גינוני־חן גנדרניים של כל נקבה שיש לה אברים בדרגת התפתחות מסויימת. בחור גס זה ששמו יעקב אמנם יאה לה, שמידה גדושה של תאוותנות־פרוצה היא אולי הדבר היחידי שבו הוא מצטיין. אבל זו חדשה מרעשת שסיפר ישראל על עזיבתם של יוסף ושרה. מעולם לא הייתי מאמין שאלה יעזבו. פחות מאשר על כל מישהו אחר. איך הטיל אז לפניך, יוסף זה, את כרטיס הנסיעה על השולחן, בזריקה, כאומר – אינך שווה אפילו לזה; ולשרה הייתי משמש נושא־תאווה ללהג של מטליאות־גרביים במשך שבועות רבים, זוכר אתה איך אמרה לך באירוניה של רכלניות־שוק – שלום לך, מאיר, אני מאחלת לך כל טוב בעיר. משתוקק הייתי לפגוש בה עכשיו ולומר לה – באותו קול חתלתולי שלה – שלום לך שרה, איך את מרגישה עצמך בעיר? וודאי היתה מסמיקה עד קצות אוזניה. ובכן, עזבו. נאה. תמה אני איזה רושם עשתה עזיבתם, וודאי היתה כרעם ביום בהיר, גרמה לנפילת הרוחות, אני מתאר לעצמי, כל הנמושות והמזדנבים וודאי מצאו פתח לעזוב גם כן. אין ספק שרבים עזבו אחריהם. יש לך רבים מאוד בקיבוץ שאינם עוזבים רק מתוך חשש מפני דעת הציבור, או משום איזו יראה נסתרת הדומה ליראת־החטא אצל עובדי האלילים. מורך־לב הייתי אומר, אין היא מעידה על חוזק־יתר כי אם להיפך, על חולשת־אופי. תמיהני אם בכלל תופעה זו שקיבוץ שמה, אינה תופעה חולפת שעלולה לעבור מן העולם עם ההתפתחות העולה של הארץ, כמו שאמר אותו מנהיג, שכחתי שמו, בנאום שנשא אז. אין אתה יכול לחשוד בו במשפט־קדום כלפי התנועה הקיבוצית; סימנים רבים לכך יש כבר עתה: עזיבות של וותיקים פה ושם, וגם המשבר הכספי שבו נתונים מרבית הקיבוצים זה שנים אחדות. חוששני שיובילם לידי פשיטת־רגל גמורה, אינני בטוח אם אין קורטוב של צדק בטענת אנשי־הימין כי הקיבוצים מתקיימים על קופות־הצדקה הלאומיות. סוף סוף אם אנחנו פושטים את כל המחלצות האידיאליסטיות ואת כל נותני־הטעם המליציים – הרי זוהי העובדה הכלכלית הפשוטה. יש בך תכונה מגונה שאינני אוהב אותה, והיא שמחתך לכל שמועה של אֵיד שמגיעה לאוזניך על הקיבוץ, כבאותה שעה שסיפר ישראל על עזיבתם של יוסף ושרה. שנתרווח לך פתאום והעב ההיא נמוגה כעשן וכעין עליצות תקפה אותך שחוששני שלא עלה בידך להסתירה מעיניו. כלום חש הוא בזאת כששאלתיו איך קרה הדבר, וביקשתי ממנו לספר על הפרטים? – לא, דומני שדווקא בנעימה של השתתפות־בצער אמרתי את הדברים,שלא יכלו להשתמע אחרת. על כל פנים הראה הסבר־פנים במשך כל זמן השיחה, אין עדות טובה מזו. אותו מעשה־כשל אווילי שקרה לי, כשאמרתי לו לפני שנפרדנו – בוא לבקר בחדרי. יודע אתה, רח' אגריפוס 12, במקום לומר רח' הנסיכה 12. מהו שהכשילני ככה? איזה מעשה תעתועים, איך נפלט פתאום אגריפס באמצע? כנראה בשל אותה מסיבה שנתקיימה אצל בן־ארי ברח' אגריפס, מעולם לא הייתי משער בנפשי שאני עלול לטעות בנקיבת כתובתי. באיחור זמן נזכרתי בדבר, אלא שלא יכולתי כבר למצאו. גזל את מנוחתך כל הימים שלאחר־כך. וודאי הלך ביום מן הימים לרח' אגריפס 12 וחרץ עלי בליבו ששקרן אני. סבורני שגם לא מנע חתיכה־ראויה־להתכבד שכזו מהקבוצה כולה, עמד וודאי במקלחת – אותה מקלחת ישנה משמע שאיננה כבר ובמקומה יש חדשה, מצופה חרסינה כנראה, זכו גם למים חמים כפי שיש לתאר – וסיפר לפני כל החבריא, איך מפּחד פן יבקרני, מסרתי לו כתובת בדוייה והוא הלך לפי אותה כתובת ומצא שם מטרוניתא שמנה אחת שהיא אולי גילגולו השני של מאיר ליפשיץ, וכמובן, תהיה זו בדיחה שתופץ במהירות בכל המחנה ותשמש נושא לצחוק לשבועות רבים, תבלין לארוחות הערב ואמתלא ללהג במחסן־הבגדים, ואחיזה להערות שנונות בישיבות מזכירות, ויש ידים לשער שגם אל רנה תגיע, וודאי תנוד בלבה מה עלה להאי שופרא. אינני מתאר לעצמי שתשתף עצמה בכל אותה מהומה, אם כי ללא־ספק תחליף דברים בעניין זה עם יעקב שלה. אפשר שמזדמן זה לפעמים לירושלים? בענייני חקלאות נניח, המכון למחקר חקלאי, או בדומה לזה, וודאי נזהר שלא לצאת מתחום־המושב של שדה־רגב, שכן בעיר עלול הוא להיות קרבן לתאונה, אנשים נופלים לפעמים מתחת לגלגלי אוטו, בידוע. אדם זה אין המוות שולט בו. לעולם לא, על־כל־פנים לא מוות־של־תאונה או של אסון, עָרֵב אני שגם אם תפרוץ מלחמה לא יתגייס זה לצבא, חייו יקרים לו. מן הראוי היה לכתוב מכתב לישראל, אולי בעניין הספר שמצאתי. – שלום לך ישראל, וודאי תתמה מאוד לקבל מכתב ממני לפתע־פתאום, אבל יש עניין מעשי שברצוני למסור לך עליו. בימים אלה עשיתי סדר בין ספרי ומצאתי פתאום את “האחים קרמזוב” חלק ג' שהוא שייך לספרית שדה־רגב, או מוטב – הקבוצה – לספרית הקבוצה. אינני יודע איך להעבירו אליכם ומכיוון שאתה מזדמן לעתים העירה, כפי שסיפרת לי בפגישתנו האחרונה, אודה לך מאוד אם תסור אלי לקחתו. כמובן, שגם בלעדי זאת, רצוני רב להיפגש אתך ולשמוע חדשות מהנעשה בשדה־רגב. מסור דרישת־שלום לכל החברים. בתודה ובברכה – מאיר. נ.ב. כתובתי וודאי זכורה לך, רח' הנסיכה 12. יחשוב שזכרונו היטעהו. כל עניין מעשי־כשל הריהו התגלויות של תת־ההכרה לפי פרויד, ואין זאת אלא שסמויה היתה בך ההתנגדות לביקורו של ישראל, מה עניין יש לי למנוע את ביקורו? אינני חושש מפניו כידוע לך, אני חי חיים של חירות מצפונית ללא שום הרגשת־חטא, שום פשע לא ביצעתי ואין אדם שיכול לבוא ולטפול עלי האשמות איזה שהן, גם אינני מיחס חשיבות מרובה להנחות אלה של פרויד, רוב המקרים מפריכים אותן וגם מקרה זה – עדות נוספת, כיוון שבכלל חולשה היא בי לשכוח שמות או לערבב בהם. אין לך בעולם כת של אדוקים־חשכים רישעית כל־כך כמו של אנשי הקיבוץ, מזכירים לי את ימי שלטון הרבנים בגולה, הם אורבים לכל כשלון שלך, משגיחים בשבע עינים על כל צעד שאתה צועד, עד ללא־מפלט; חייב אתה במחיצתם להיזהר בכל מצווה קלה כחמורה. דומה לך שאין הם יודעים כבר מהי חולשה אנושית או מהי סליחה אנושית. שמח אני שנשתחררתי מצינוק של מועקות זה. אלא שדא־עקא שגם כשאתה יוצא כבר מתחום העירובין שלהם – הם מרדפים אחריך, שלדידם הרי כל מי שאינו נתון למרות חוקיהם הוא בבחינת בוגד. אם נחזיק בחוט מחשבה זה, נקבל שיש בארץ כחמישים רבוא בוגדים ורק רבוא אחת של נאמנים ומקיימי מצוות, אכן חשבון נאה, תהיה השקפתך הפוליטית אשר תהיה, הנה אין אתה יכול להכחיש שאנשי המחתרת ניחנו במידה גדולה של גבורה והקרבת־נפש, די אם תקח לדוגמא את אמוץ, חושבני שיכול הייתי לעמוד בנסיונות כאותם שעמד בהם הוא. בעצם לא מן הנמנע הוא שאצטרף באחד הימים לאחת החבורות האלה, או אם תמצי – אפשר גם בלעדיהן, כגון, להשליך פעם פצצה דרך חלון בניין הבולשת ולברוח ולהסתתר במנזר הרוסים או בדומה לזה. או מוטב במחלקת הרשיונות, במקום שכבר היינו פעם, באותו יום כשצריך הייתי בחתימה לאישור התעודה. אותו אנגלי שנוי עלי עד מוות, קוטלר שמו נדמה לי, וכשהשענתי את ידי על מכתבתו גער בי ואמר לי כי עלי לעמוד לפניו ישר. תמה אני שלא ירקתי לו בפניו. כן, יכול אני לקחת אתי את התיק הזה ולהטמין בו פצצה. מאין אקח פצצה אתה שואל, יש פצצות מלאכת־בית שיכול אתה להתקין על נקלה, תערובת של סוכר עם אשלגן אם אינני טועה, אני מטמינה בתיק ועולה במדרגות ועובר לתומי את הפתח, השוער הערבי איננו בודק עד כמה שזכרוני שמור עמדי; כן, אני עובר את הפתח ויושב בחדר ההמתנה ומחכה עד שיקראו בשמי. כשמגיע רגע זה אני נכנס פנימה, למשרד שבו קוטלר יושב ואומר לו באנגלית Would you sign this, sir? וודאי יגער בי שוב ויאמר – Didn’t I sign it before? – yes – אומר לו, ואפנה לצאת ואשאיר את התיק לרגל המכתבה שלו ואצא לי כלעומת שבאתי, אה, כן, פצצת־שעון צריכה זו להיות. צריך אני לדבר בעניין זה עם דוד שכפי שמספרים יש לו קשרים עם אנשי־המחתרת, אומר לו שנחוצה לי דוגמא של פצצת־שעון לשם חקירות, אמצא כבר אמתלא. כשאתרחק כבר מבית־המשרדים – תתפוצץ הפצצה ועשן יעלה, הבית על כל יושביו יקרוס תחתיו אלא שאומרים שבלשים שורצים שם ואין אתה מבחין בהם אפילו, ואז אפשר שבשעת יציאתי יתפסוני פתאום – התיק הזה שלך הוא? – תחוויר עד־מוות. אינני בטוח אם לא הייתי מתעלף במקרה שכזה, על־כל פנים התעשתות בעיתה ומענה מהיר עלולים להציל; אם כך ואם כך – יובילוך לבית־הסוהר. האם מובילים את האסירים ברגל? כן, היו נוטלים אותי שני שוטרים, זה מצד זה וזה מצד זה, ומעבירים אותי דרך רח' ממילא ורחבת ציון ורח' יפו, ומשני הצדדים שתי שדירות של המונים קוראים בבוז, ייתכן שהיה מזדמן לשם גם ישראל באותו יום, יכול אני לחזות בעיני רוחי איזו התרגשות תהיה במחנה כשיחזור לקבוצה ויספר על־כך, או שייוודע להם מהעתון. שכן תהיה כותרת גדולה על הדבר. חושבני שיודיעו באסיפה כללית,או יזעיקו בפעמון להודעה מיוחדת, תאב הייתי לראות פרצופו של יעקב בן־דורי באותה שעה, כבר פוסק היה מלצחוק, היה עולה לסוכה שלהם והוא ורנה יושבים כל אותו ערב מבלי דבר דבר, כאבלים. בטוח אני שרנה היתה באה לבקרני בבית־הסוהר, אומרים שיש שעות ביקור קבועות, פעם או פעמיים בחודש, פגישה מוזרה תהיה זו, אינני יודע מה אגיד לה, אושיט לה יד דרך הגדר, הרי להיכנס פנימה אין מניחים, ואומר לה – רנה, נשכח כל מה שהיה, כן? נהיה ידידים, ובעיניה תעמודנה דמעות, ואז אומר לה – צריך לדעת לסבול, רנה, הנה אני אינני מתאונן; אל תדאגי לי, אומר לה, עשיתי מה שעשיתי מתוך הכרה ברורה שכך צריך הייתי לעשות, מסרי שלום לכל חברי הקבוצה ואמרי שם שאל ידאגו לי, אפשר שביום מן הימים, אם אשתחרר מכלא זה אי־פעם, אחזור עוד, מתגעגע אני לקבוצה ואוהב אותה, רק איזה שטן שריקד באמצע חיי הוא שהסיתני לנטוש את דרך החיים שאני מאמין בה, מאמין מאוד, שמעודי לא בגדתי בה, לא, ואינני בוגד, כפי שאת וכולכם נוטים לחשוב. כן, בטוחני שאחזור, ועתה לכי לך, רנה, לכי לשלום, שלום לך, רנה שלום. ואראה אותה מתרחקת מבעד לחוטי התיל, צועדת על מרצפות הככר ונעלמת, נעלמת מאחורי בניין האבן הגדול; מה הדמעות האלה השונקות את גרוני אינני יודע, סתם רגשנות תפילה שלא במקומה, סימן של רכרוכיות, בלע אותן, כך, לעולם אין אתה נפטר מזכרונות ותמיד הם מחדשים בך חוויה ראשונית כבשעת לידתה, סבורני שכך דרכו של כל העולם, שכן אותו רגש כבר איננו קיים מכבר, לא האהבה כלפיה ולא הטינה כלפי יעקב. אילו היה בא יעקב לשם הייתי אומר לו כי סולח אני לו, סולח הכל, ואין כל חציצה צריכה לעמוד עוד בינינו, וגם הוא וודאי היה צוחק על מנהגי ילדות שלנו שלא היו נאים לאנשים מבוגרים, שכן בעצם טוב הוא מטבעו, טוב יותר משהוא מתגלה כלפי חוץ, שרק שריון של העמדת־פנים הוא לו כל אותו סגנון של לגלגנות, ובטוחני שגם בלבו אין טינה כלפי, כשם שבאותו יום, דומני שהיה זה למחרת עברי לאוהל שעל־יד הסנדלריה, כשצעדתי בחזרתי מן העבודה בדרך הראשית, והוא עבר עם עגלתו לידי, קרא לי ואמר – בוא, עלה על העגלה, מאיר. הייתי מלא־תודה לו אז וסלחתי לו הכל, ונסענו יחד כל הדרך מבית המכון ועד המחנה, שתקנו, בעצם, לא ידעתי מה לומר, חיפשתי וחיפשתי ולא נמצאה לי. כלום לא חשב שמתוך שאני עוין אותו לא דיברתי אתו מלה? שתיקה עלולה להתפרש לכאן ולכאן, אלא שאחר־כך עזרתי לו להתיר את הבהמות ולהכניסן לאורווה, רגעים יפים היו אלה, ריח השחת הרקוב וגללי הסוסים, והאפלולית של בין־הערביים, ותערובת הזרעונים שאתה מגיש באבוסים… לעתים אתה שואל את עצמך מדוע אי־אפשר שכל האנשים יהיו טובים זה לזה, פשוט טובים, ללא חשבונות רבים, נוחים לרצות ולסלוח, ללא החשד זה את זה, ללא ארוב לכשלון הזולת, מאמינים ותמימי־לב, או לשם מה נחוצים הזילזול והליגלוג וההתבדחות הצינית מאחורי גבם של אחרים, מוכן אני לעמוד פנים אל פנים עם כל אויב אלא ששיפלות ופחדנות היא ההתקלסות שמתקלסים באדם שלא בנוכחותו, כשאין הוא יכול להתגונן. אולי בעולם של סוציאליזם יהיה זה אחרת, אם כי גם בזאת אינני בטוח. כי הנה אם תקח את רוסיה, למשל, שבה אפשר לומר שהסוציאליזם הוגשם, גם שם לא בא הקץ על הסבל האנושי, ואם כי אין אתה יכול לתת אמון בכל שמועות־פורחות או בעדויות־שקר של כופרים מושבעים כקסטלר ודומיו, הרי ברור הוא שגם שם יש שכבוד האדם מושפל, כגון בבתי־הסוהר, או מה שרע עוד מזה – בחקירות בתי־הדין וחדרי הבולשת, שמכניסים אותך חדר־לפנים־חדר ומענים אותך בשאלות שתי־וערב, משעה מוקדמת בבוקר ועד חצות־לילה, אחר־כך מחזירים אותך לתא אפל וטחוב במרתף קר, במקום שהוא ריק מכל רהיט או חפץ, ורק צפחת מים עומדת בפינה ואתה שבוי שם בידי חזיונות רוחך האיומים המתהוללים כשדים, וטרם יש סיפק בידך לתת תנומה לעיניך או מרגוע לגופך או מַעֲרָך למחשבותיך, כבר קוראים לך שוב לעינויי מחקר ששוט גזר־הדין מונף מעל ראשך, או כמו שנוהגים הבריטים לעשות שהם מטבילים את ראשך בתוך קערה של מים וכל דק שאתה מוציאו ממנה – חובטים לך על מפרקתך בְּאַלָה, או כמו שנאמר באותו כרוז שהיה מודבק על קיר תחנת האוטובוסים, שתולים הם את השבוי באשכיו ומניחים שיפוד לוהט על צווארו. דומני שהייתי עומד בכל מיני עינויים ורק לא בזוועה הזאת, שחלשות תוקפת אותי למחשבה עליה בלבד, אינני יכול לשוות נגד עיני איך אמוץ עומד בכל זאת ואיננו נכנע, יכול היה למסור את הידיעות המבוקשות ואיש לא היה יודע על כך. איך אפשר היה לגלות זאת לאחר מעשה, אילו הייתי מוסר שמות אנשים ומקומות בנוכחותו של שוטר בריטי אחד? או אולי קיימים איזה קשרים סמויים בין המשטרה והמחתרת או אירגון ההגנה, שנציגים רשמיים של אלה ושל אלה נפגשים למשל בבית־קפה מסויים בשעת לילה, על כוס משקה, בלי שאיש מאנשי השורה יודע על כך, והם מחליפים ידיעות ביניהם על התנהגותם של שבויים ואסירים; ואחר־כך כשאתה משתחרר, פוגש בך אחד מראשי האירגון כשאתה מהלך כבר לתומך ברחוב ואומר לך – בוא אתנו בחור, יש כמה דברים הטעונים סידור בינינו־לבין־עצמנו, ואתה כבר יודע למה מכוונים דבריו, ואינך יכול להשתמט מפניו או להתחמק ולברוח, כי בין כך ובין כך וודאי אורבים לך כבר כמה בריונים, ורוצה אתה לקבור עצמך בו במקום מחמת החרפה האיומה, האיומה מאד, יותר מכל ייסורים ועינויים שבעולם, ואינך יודע מה תאמר. תרצה להכחיש והוא יסטור לך על פניך, או מוטב תודה מיד ורק תבקש חנינה, תאמר – תבין, חבר, רק אדם הנני, ברייה חלשה, כן, מסרתי שמות, לא יכולתי לעמוד בעינויים, אינני אשם, אינני אשם, אלא שהם אינם יודעים רחמים, יעמידוך בפני בית־דין של האירגון, שמתאסף באיזה חדר בשכונה קיצונית של העיר, ושם, מול מנורת־אור עצומה המכוונת אל פניך יערכו לך חקירה. אינני בטוח כלל כי יעקב בן־דורי איננו חבר בצמרת בפיקוד של המכוֹנה הזאת, ויכול שהוא הוא היושב לפניך, אין אתה רואה אפילו את פניו, רק את קולו אתה שומע – מסרת? מסרת? מסרת? הודה על האמת! הודה על האמת! מוטב הייתי ממית עצמי עוד בתא בית־הסוהר לפני שמתחילה פרשה מעין זו. דרך משל, חותך את עורקי ידי בתער־גילוח או, נאמר, קושר את החגורה לסורג החלון ועושה עניבה ממנה ומכניס צווארי בתוכה, ובבוקר, כשנכנס השומר, הוא מוצא אותי בלי רוח חיים. הייתי משאיר רק פתק קטן ובו בקשה שיקברוני בשדה־רגב. היו מסיעים את גופתי לשם ולעת הצהריים היו נאספים כולם אל הגבעה של חדר־האכל, מסביב לארון, וכולם דוממים, דומיית־קבר, שומעים רק את זימזום הצרעות ואת רחש העשבים, וכל העמק דומם, פעיית פרה ממרחק או קירקור תרנגולת, וארבעה אנשים מחזיקים בארבע הידיות, וכל הציבור מתחיל לפסוע הלוך ופסוע בשתיקה, דרך שורות הצריפים, ליד מכון־המים הישן המוקף עצי אקליפטוסים, משם אל הכרם, במסילה הראשית החוצה את הכרם לאורכו, ליד הסוכה הגודלה, ערש הלילות הראשונים ההם עם רנה – התיזכר היא בזאת באותה שעה? התזכור אותו ערב כשאמרה לי – מאיר, אתה בשבילי סוד ואני מוכרחה לגלות אותו? – ואותו שחר שם, שאחרי ליל־תשוקות,כשהיינו יושבים על ספסל־האריזה נוטים לבכי מרוב עצב שלא ידענו פּישרו ולא ידענו מה תהיה אחריתנו – ומשם הלאה עד רגלי ההר, ואל בית־הקברות, שעצי ברוש עומדים בו כמשמר־כבוד, אל המקום שֶׁבּוֹר חדש כרו בו, ואולי גם איזה בכי חרישי יישמע, וכשייסתם הגולל, יעמוד אולי ישראל ובראש שחוח ילחש כמה דברים – חברים, הולכנו לקברות חבר ישר־דרך ונקי־מצפון אשר גם בעוזבו אותנו היה עמנו ברוחו, חבר אשר לבטים רבים ייסרו את נפשו, אותם לא יכול הכיל, אחד אשר אולי חטאנו לו לא־מעט, כי לא נתנו לו סעד מספיק, והנה בדרכו האחרונה הוא שב אלינו ואנו עומדים כאן על קברו – ורנה תפנה אל צד לבל יראוה… אח, איזה חום בשעת־קיץ זו של ירושלים, הנני רטוב כולי מִזֵעָה.

אפילו שני משפטים לא עלה בידך לסיים, מה יהיה בסופו של שינון־פרק זה? חייב אתה להשתחרר מפקעות־הרהורים־והזיות אלה הכורכות אותך כקוּרי עכביש – “העולם החיצוני בנוי מיבנה מסויים הניתן להשגתנו והמתגלה בתוך השגתנו; החלקים השונים מצטרפים זה לזה ומשתלבים זה בזה לפי חוקים”… חוזר אתה על אותו משפט זו כבר הפעם העשירית כמדומני, מה טעם יש בכל החיטוטים הללו? מה שאתה מנסה יותר לחלץ את עגלתך מן הבוץ – יותר היא טובעת בו, או אולי אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים, ומה – כלום אין אתה אדם חפשי, ממש כבן־ארי, חובש־ספסל זה אשר הדוקטורט הוא לו כמטרת־מירוץ אחרונה והוא צועד לקראתה בכל הכוח שבמתניו מבלי הבט ימין ושמאל? על פי נוסח דיקרט – “אני חושב הרי אני נמצא” – אפשר לומר: מרגיש אני עצמי חפשי – הרי שאני חפשי, דא־עקא שאין אתה מרגיש עצמך חפשי, נשתחררת מאזיקים חיצוניים ובאות שלשלאות פנימיות וכופתות אותך כלעקידה, ואין לרצון כל שליטה בעניין זה, אותה סוגייה פילוסופית ישנה בדבר חירות הרצון; מן הראוי היה להישקע בלימודים ולצעוד בתלמם כסוס עיוור, הם מרכז הבריאה בשבילך, לפחות לתקופה זו של שלוש השנים הבאות, איש איש יש לו משבצת מקומו בעולם הזה וזוהי משבּצתך אתה, הראה את כוחך בדבר שאתה חזק בו ואז אתה מכובד על הבריות וגם מלאכים רעים עונים לך אמן. אתה מסיים קורס זה וכותב את החיבור על המחשבה הפילוסופית היהודית בתקופת הבית השני ומפרסמו כספר, ואתה זוכה להערכה גם מאויביך, זה טבע האדם שהוא משתכנע רק על ידי גילוי הכוח; אלא שארץ זו – ארץ מארה היא, תוכפים עליך מאורעות חיצוניים ומבלבלים את כל תכניותיך, מה אתה יודע איזה הררי־געש עלולים להתפרץ כאן במשך שלוש השנים הבאות? כבר עתה יש סימנים לרעידות אדמה גדולות, כמו החיפושים האלה שעורכים ביישובים שונים. רוצה אני להיות עד ראייה באחת ההתקפות האלה, כלומר לא עד ראייה בלבד כי אם שותף להתגוננות, וודאי לא הייתי נופל מכל אחד מהם. יש לך בקבוצים אנשים מסוגים שונים, חלשים כחזקים, נעדרי אופי כבעלי אופי, ובכל זאת כולם עד־אחד, איש ואשה, עומדים יפה בפני כל ההתעללויות ההן ואינם נרתעים, האין הם מוגלים פעם להגיע גם לשדה־רגב ולעשותה תל־חרבות ולהשמיד את כולם לפי־חרב? אסון איום יהיה זה. אך לא יגיעו לשם, נקודה מרוחקת היא, ואין שום חשד נופל עליה; תמהני מדוע אין הם עורכים חיפושים בעיר, יכולים הם, למשל, לבוא לשכונה שלנו ולשים עליה מצור מכל העברים, ולפקוד את כל התושבים, אלא שאפשר שדווקא באותה שעה אתה נמצא באוניברסיטה, על ספסל הלימודים ואתה מפסיד כל אותו מאורע ותוצאותיו. אבל בינתיים – מלבד הפגנות אין לך כאן דבר, כבאותו יום ראשון אחר־הצהריים כשעמד ציבור של אלפים סביב בתי המוסדות וצעק בוז לאותם קלגסים… איזו חולשה היא בך שאין אתה שר את ההימנון יחד עם הקהל, כאילו בוש אתה בזאת, או כאילו אין לך זכות לכך? הרי זו שקיעה לשפל המדרגה, מכאן אתה יכול להגיע להוצאת עצמך מכלל עדת ישראל, ורק בשל נקרנוּת ארורה זו שבך ושקילה זו של כל תנועה שאתה עושה, או כל הגה שאת המוציא מפיך. להיכן הגעת שלבן־ארי זה, שמעולם לא נקף אצבע במעשה לאומי כלשהו, יש זכות מלאה להרגיש עצמו אזרח בין אזרחים, שווה בין שווים והוא שר את ההימנון ללא כל נקיפת־לב, בצוואר נטוי ובמלוא תחושת הגאווה הלאומית, ואתה נחבא אל האנשים לבל יראוך ועומד בעיניים מושפלות כאילו היית חוטא או זר, או כאילו עשית מעשה־בגידה ומסרת אנשים לרשוּת, ואם כבר מעיז אתה להגות הברה צרודה מפיך, גם אז דומה לך שהסובבים נותנים בך עין ושואלים – מה לזה ולמה שאנו עושים, וחושש הנך כגנב פן תיתפס בקלקלתך; אינני יכול לשכוח איך באותו יום עבר על פני יהודה מרקובסקי ולא ענה לי שלום כשברכתיו, איזו קטנוניות, איזו צרות מוחים וצרות־לבב, ואדם זה הוא מנהיג ביניהם, נחשב לאחד ממחנכי הדור. וזוכר אני עוד אותו יחס לבבי שגילה כלפי כשהייתי עוד חבר בשדה־רגב, ועתה כאילו, כאילו מה? כאילו פושע אני, או בוגד, כאילו אין כבר אדם בעל־ערך שמחוץ לגדר הסגורה שהם מוקפים בה – או אולי פשוט לא ראה אותי בעוברי? – לא, לא ייתכן, הן עין בעין הסתכלתי בו, אנשים אלה מרוב קנאותם, מאבדים הם את הצלם האנושי, נעשים קלף שחוק וממורט, יבשים ככפיסי־עץ, מחלקים את האנושיות לאלה שבמחיצתם ולאלה שמחוצה לה, ומודדים כל אדם לא לפי מעלותיו או חסרונותיו, כי אם לפי קירבתו אל כיתתם, אין לי שום אמונה בהם, אין כל אמת בדבר שהם סולתה של הארץ, המבחר והמיטב. אין אמת בדבר שהם המושיעים והגואלים; בלי אהבת־אדם פשוטה אין גם מעשה גואל, בלעדי זאת – רחוק מהם סוציאליזם ורחוקה מהם ציונות, מעולם לא הביאו מצורעים את בשורת הגאולה כמו שאומר השיר. נוטלים הם לעצמם כתר שאינו מגיע להם כלל. כבר מוטב לי אותם פרופסורים שאצלנו באוניברסיטה, שלפחות אין הם מִתְאַנִים לזולתם ואין הם נוטרים איבה למי שאינו מסכים לדעותיהם, שהם אזרחים פשוטים אמנם, אבל עושים הם את מלאכתם באמונה ואינם חושבים שקרן־זווית שלהם היא כיפת הבריאה, שיש בהם צניעות היאה לאנשים גדולים באמת, שאין הם מטילים אימת־דין על אחרים כגיליוטינה, רוצה הייתי לראות בנקמתו של יהודה מרקובסקי זה, להראותו לדעת שאין הוא עשוי חלמיש, שהוא חרס נשבר ככל אדם, הייתי משגר לו איגרות שהיו מבעתות את רוחו על יצועו, נאמר, ארבע מלים הייתי כותב שם – “דע, לא לעולם חוסן” – וחותם הייתי: “אלמוני”, וחוזר כך בפרקים של יומיים, בכל יומיים בכל יומיים עד שעצביו מתבזעים לגמרי, לא היה מגלה את החתום, אפילו לא על־ידי בדיקת סימני־אצבעות, כיוון שמשתמש הייתי בכפפות של עור שלא למשמש בנייר, באמונה שאנשים כמו אלה עלולים להביאני לידי הרהורי עבירה הבזויים ביותר, שלעתים אתה מתברך בלבך שיבואו מבּול או מלחמה שישימו קץ לכל המיאוס הזה, תמיהני אם יש בין הגויים ובארצות אחרות בריות כאלה והופעות כאלה כמו אצלנו, בטוחני שלא, שם כל אדם עומד לעצמו ואין הוא חייב בדין־וחשבון בפני אחרים, תולדת הגלות הן תכונות יהודיות אלה, שהגלות עיקמה והשחיתה את דמותנו,עשתה מאתנו בעלי מום ובעלי חטוטרת, עד כד כך שאנחנו שונאים את עצמנו ועם זאת את זולתנו, אנשים שהם שמחים בחלקם, גאים במעשיהם ונקיים מתסביכים – נוטים חסד לאחרים ואינם מודדים להם במידת הקנאות; מדוע לא ניתן לנו גם כאן לחיות חיים ככל האדם, לעשות איש איש את עבודתו בשקט ובשלווה, בלי להיות מוטרדים ומורגזים על ידי חובות ציבוריות שונות? כן, כמובן, מצבנו כאן שונה­ הוא בתכלית, ארץ הנמצאת בתהליך של בנייה ובמלחמה מתמדת, אולם מסופקני אם יש תכלית ­ועתיד לכל זה, שכן אם אתה מביא בחשבון שאנו מוקפים מכל צד מדינות אויבות, מצריים וסוריה, עבר־הירדן ועיראק, והן הולכות ומתחזקות משנה לשנה והן מונות מיליונים רבים – הרי אנו נמצאים על תהום פעורה, והוסף על זאת את ערביי הארץ שהתנגדותם לנו אוזרת חיילים מיום ליום, משנה לשנה, והיא לא תחוסל לעולם, כי מלחמת־קיום היא להם – תמצא שסכנת ההשמדה צפויה לנו ממש כלקיבוצי היהדות בכל הגלויות; באה המציאות וטופחת על פני כל התאוריות. שנים רבות טיפחת בתוכך דעה כי בגרעינו־של־דבר זהים עניניהם של ההמונים הערבים עם אלה של היהודים הבאים לארץ לבנותה, והנה עיניך הרואות שאין הדבר כן. חייב אתה לחפש את נקודת־התורפה בדעותיך אתה, אך כיסלות היא ואשלייה־עצמית להניח שרק מפני שהם מוּסָתִים על־ידי כוהני־דת ואנשי שלטון – הם מקדשים עלינו מלחמה, אין אני מאמין שיש בידי אלה להניע המונים לפעולה ממושכת ותקיפה, יש כנראה מידה של צדק בהשקפתם הם, שמסוגל אתה לעמוד עליה רק אם הנך משתחרר לרגע משוביניזם צר ומדעות קבועות ומנסה להיות אובייקטיבי, כי הנה אי אפשר להכחיש שבסופו של דבר אנחנו דוחקים את רגליהם גם של פלחים פשוטים וגם של פועלים, אם בצורה גלוייה או מוסווית, על־ידי רכישת נחלאות שהם מעבדים אותן, או על־ידי התפשטות החרושת שעבודה עברית היא תנאי בל־יעבור בה, אבל לא רק זאת, התעצמותן של המדינות הגדולות, אמריקה ובריטניה מזה ורוסיה מזה, ממעיטה את ערכן של המדינות הקטנות עד כדי שחק־מאזניים במערכת הכוחות הבינלאומית, על אחת כמה וכמה אנחנו, שאיננו אומה עצמאית ועומדים אנו על פרשת דרכי הצבאות ועל אם נתיבות המסחר העולמיות, אין ספק שבמקרה של מלחמה או אפילו של התחדדות היחסים בין שני הגושים, נהיה אנחנו ככדור משחק ונישחק בין הגלגלים, ימחקונו מעל פני האדמה במחי יד, בעיני אלה נֵחָשֵׁב כגרורי הקומוניזם, ובעיני אלה – כמשרתי האימפריאליזם, בין כך ובין כך צפוי לנו כליון, נהיה לטרף גם לאלה וגם לאלה. חורבן גמור. באור־בלהות זה, מהוא מפעלנו בארץ, והקיבוצים בכלל זה, אם לא אפיזודה חולפת? ובכן לא נותר ממנה, מאמונתך, כלום, ואתה עומד כעוף קרוח, שכל נוצותיו נשרו. כמובן – נשארת האמונה בסוציאליזם. אבל אם כן הוא הדבר, יכול אתה להילחם על רעיון זה בכל ארץ אחרת ויש יותר טעם ושחר למלחמתך, ששם אתה מצרף לתנועת המונים גדולה, סוערת, מפכה כזרם אדיר, אשר הנצחון לפניה היא צועדת לקראתו בתאוות כיבוש סחפנית, כמו בצרפת למשל, במקום שהפועלים והאינטליגנציה הם זרוע אחת עצומת־און. אוהב אני את הצרפתים ואת הרוח המרדנית המתפעמת בעורקי כל איש שם, משב־רוחה של המהפכה. לא מן הנמנע הוא שביום מן הימים אני מפליג לארץ זו, קובע משכני בפאריס, במומארטר או מונפארנס נאמר, ואני אחד מאלפי הסטודנטים והפועלים שמחשלים בסתר את הנשק לקרב ההכרעה. אני שוכר שם חדר בעליית־גג, סמוך אצל משפחה עניה אחת, ובעלת־בית צרפתיה מביאה לי ארוחות־בוקר וערב, יש לי שם רק מיטה צרה אחת ושולחן עץ, וספרים הרבה מונחים באשר מונחים, וציורים על הקירות. בשעות שלפני הצהריים אני מבקר באוניברסיטה של סוּרבּוֹן ובערב מבלה בבתי הקפה ורק בשעת לילה מאוחרת אני מגיע לחדרי. אפשר שיש למשפחה זו גם בת צעירה, עלמה שחורת־שער, גבוהה, בעלת צוואר דק וריחני, אני פוגשה על המדרגות בחזירתי ואני נכנס לשיחה עמה, תואנות לכך אתה יכול למצוא הרבה – דומני שראיתיך כבר קודם כאן, הגרה את בבית זה? – כן, באותה קומה אתך – אני מארץ־ישראל, אומר לה. ודאי תתעניין זו לשמוע על ארץ רחוקה ומזרחית, מכאן אני מזמינה להיכנס לחדרי ואני משיח עמה; היש אמת במה שמספרים על אהבה צרפתית ועל הנשים, ועל כל אותם תהלולים בטכסיסי־משכב? על כל פנים אין הם שבויים בכבלי כל אלה הדעות־הקדומות וחרמות והאיסורים, שאצלנו הם קבועים בנו מנוער ועומדים לנו למעצור ולמהילת יין־יצרים במים, ושוב בְּשֶׁל נטל המועקה של מסורת יהודית; מסופק אני אם היו נותנים לך היתר־יציאה מכאן או היתר־כניסה לשם בימים אלה, שכן השלטונות מחמירים מאד; עוד לא נמוג עשנה של מלחמה אחת וכבר נוקטים באמצעי זהירות לקראת מלחמה שניה; אין זה מה שהיה במאה ה־19 שיכול היית לעבור גבולות מארץ לארץ ללא צורך ברשיון, ללא פיקוח וללא בדיקה. עולם של טעם ושל יופי ושל סובלנות היה זה, עולם של שאיפות נאצלות, של עדינות, של אהבה ריחנית, היזכרות בו מעלה בי ניחוחות משכרים, צלילי וואלס, מראות־טבע, יכול היית להתענג על החיים ללא נקיפות־לב, ליהנות מן היפה הנאה לשמה, ללא צורך בהתנצלות בפני עצמך. מה נשאר מכל העולם ההוא? יום אתמול כי חלף. מישגה מלפני ההשגחה שנולדתי בעת הזאת ולא אז. או אילו היתה ניתנת לנו תקופה של שלום בארץ זו, לחיות ככל עם ועם, ללא המתיחות המתמדת הזאת שהורסת את העצבים ומטילה אותך על חודי חרבות כל הימים, אבל אין כל סיכוי לכך. לעתים אתה כָּמֵהַ לברוח לאיזו פינה נידחת ולהתבודד, ולהיות שרוי עם עצמך בלבד, ללא עין מפקחת, כגון לבנות לך ביקתת־אבן באיזה מקום, יכול זה להיות על ראש הכרמל, או בדרך מכאן ליריחו, ולהתפרנס במועט מן המועט, נאמר לגדל רק אותם דברים שיש לגוף הכרח בהם, מעט ירקות ומעט פירות, אמצעים לא גדולים דרושים לשם כך, צריך שיהיה זה על יד מים כמובן אי־שם לאורך וואדי קֶלְט נניח, באותו מקום שעברנו פעם בטיול התנועה. כן, מינזר יש שם, של פרנציסקנים דומני, האם מן הנמנע הוא שהיו מקבלים אותך לבית־מינזר לתקופה מסויימת, שנה או שנתיים, אילו היית מבקש על כך? ניגש אני אל אב־העדה שלהם ואומר לו שנקעה נפשי בהבלי העולם הזה ורוצה אני לקדש את חיי להתעמקות באמיתות הנצחיות, העובדה שיהודי אני לא היתה עומדת לי למכשול, כיוון שהם עצמם מעוניינים בציד־נפשות. הייתי מכין עצמי מראש לענות לו על שאלות שישאלני בדבר עקרונות הנצרות, ואחר־כך היו נותנים לי חדר בבית הסלע הקר והשיישי ההוא, חדר ריק מכל, ושם אני מתבודד ושקּוּד על לימודי התיאולוגיה והמיסטיקה, רק תועלת הייתי מפיק מכך. דומייה שוררת שם, הפלג מפכה בגיא שמתחת, עצי זית ואלון מקיפים אותך, חומות ההר מסתירות בפניך את העולם שאתה פּרוש ורחוק ממנו, כעבור שלוש־ארבע שנים אולי משתנה המציאות ואני יוצא משם אדם אחר, ועד אז איש אינו יודע מקום המצאי. הייתי משגר רק מכתב מפקידה לפקידה לאמי ומודיע לה כי שלום לי ואל לה לדאוג. אה, כן, רק עתה מתחילים לדמדם לעיני מראות אותו חלום שפרח ממני בבוקר, היכן היה זה? במחסן התבואות של שדה־רגב, כמדומני, אלא שאין הוא דומה כלל לאותו מחסן, שכן זה שבחלום עשוי מדורים־מדורים ועלייה, וארבעה טורים של שקים מלאי חיטה היו שם, זה גבוה מזה, ואני הייתי שכוב על השק העליון, באפלולית, ואיש לא היה שם, אלא, כן, אותו שק ששכבתי עליו היה נקוב בתחתיתו, והזרעונים היו נשפכים ממנו למטה, השתדלתי לפקוק את הנקב באצבע ולא עלה בידי, ופתאום נכנסת אמא, כמה משונה, ושואלת – מדוע אתה שוכב כאן באפילה ואינך יוצא לעבודה כמו כולם, ואיזו הבעה של רחמים וצער היתה בעיניה, כאילו נדה לי. חולה אני – עניתי לה, – אולי יכולה את להביא לי כוס חלב? ובאותו רגע נכנס למחסן יעקב בן־דורי, משונה, שערו היה צהוב־אדמדם ורק גופיה כהה ותחתונים היו לעורו, ואני זוועה אחזתני, כי פחדתי פן יאמר לאמא שרק מעמיד אני פנים כחולה ולאמיתו של דבר בריא אני, אבל הוא לא אמר זאת ורק גער בי וקרא – האינך רואה שכל הזרעונים נשפכים? אינני יכול לסתום בעדם – אמרתי לו והראיתי על אצבעי התקועה בנקב, והוא רק הניע בידו תנועה של ביטול ויצא, ואמא שאלה – מי היה זה? – זהו חברי הטוב ביותר בקבוצה – אמרתי לה. לא – אמרה היא – ניכר בו שהוא שוטם אותך. ואז צעקתי –לא, לא, אין זה נכון, את משקרת! – הה, איזה סיוט, ושוב אותו יעקב בן־דורי, אינני יודע מדוע זה עומד כשטן על דרכי כל הימים. חפץ הייתי פעם להיפגש עמו פנים אל פנים, לבוא באחד הערבים לשדה־רגב באין־רואה, לפגשו בחצר ולבקשו שילך לשוח עמדי מעט, וכשהיינו מגיעים אל החורשה, הייתי שואל אותו שאלה ישרה וללא השתמטות – הגד, מה, בעצם, יש לך נגדי? אבל חושש אני שגם שאלה כזו לא היתה מרככת אותו ולא היתה מפיגה את קשיחותו, היה עונה לי בקשיות־לב – אתה בוגד. ולא היה נמצא בך העוז להוכיח לו שאין הדבר כן, ושבתוך־תוך לבך אתה אחר משמתארים הם לעצמם. האם התייסרות זו שלי כשלעצמה אינה מעידה שבעל מצפון אני? הלא אדם גס ובוגד־מדעת היה מצפצף על הכל ולא היה נקלע לרגע אחד למין מבוך־מחשבות כשלי. איך הגעתי לאותם הרהורי־אוון בענין נסיעה לחוץ־לארץ ולאותם הרהורי־כפירה בענין הציונות, מצב עלוב הוא זה, אם אתה מסוגל להיטרד בכגון אלה. ואותן הזיות עברייניות בנוגע ליהודה מרקובסקי. מחשבות חטא – הן החטא בכוח. לגבי המשפט המוסרי העליון – אין בין זה ובין הוצאה לפועל שום הבדל. מציאותה של הבגידה בך מוכחת מקיום מושג זה בתוכך, כשם שעל פי דיקרט מוכחת בדרך זו מציאות האלהים. שבע תועבות בלבך וצריך אתה להדיחן כהדח חלאה מן הבית. חיי שלעתים אני שונא את עצמי ובחוּל על עצמי בשל אלה, וכָּמֵהַ שיהיה לי אלהים שאוכל להתוודות לפניו ולהתפלל אליו, שאוכל לזכך את עצמי. אין אני רע כל־כך כמו שחושב אני. מעולם לא פגעתי באדם לרע. התנאים והמסיבות הם שמולידים את ילידי־הרוח האלה ומצמיחים את פרחי־הלענה שצמחו בי. צריך אני להיחלץ מעוּקמן אפל זה שנקלעתי לתוכו, ואין אתה נגאל בהרהורים כי אם במעשה מכריע. כל אותן ההזיות על התבודדות והתנזרות, אך צחוק הן, מעוררות חמלה, פקח את עיניך ותראה, כי אין להן שום אחיזה במציאות, רק ילד, או חולה־קודח, יכולים לשגות בהן. רק דרך אחת מובילה אל השלימות ואל השלווה הנפשית והיא – חזרה לשדה־רגב. אתה חוזר לשם ומצניע־לכת ויוצא יום יום לעבודה, ואתה מקובל על הבריות. הם מחבבים אותך ואתה מחבב אותם, ואין איש בעולם יכול לטעון דבר נגדך ואתה משתחרר ממלכודת זו שאתה מיטרף בה מפינה לפינה כעכבר שניצוד. כלום לא נשרפו כל הגשרים גם בדרך הזאת? נניח אני בא ומופיע פתאום בשער המחנה, וראשונה רואה אותי שרה. לא, שרה עזבה, הקלה פורתא לפחות בזה; נאמר, אריה רואה אותי כשהוא יוצא מחדר־האוכל, ומכריז בקול שנשמע מקצה המחנה ועד קצהו – הי, שלום חבר סטודנט, מה נשמע בעיר הקודש? וכבר אני נכון לחזור על עקבי מרוב הבושה, או, נאמר, לאה גינזבורג פוגשת בי ואומרת לי בתמימות־מעושה, שאלף חשדות מסתתרות מאחוריה – שלום, מאיר, מה אתה עושה אצלנו? ואני מגמגם ורוטן משהו שמתפרש לכאן ולכאן, והיא הולכת ומפיצה את הידיעה בין כולם וכבר אני שומע את ההתלחשויות מאחורי גבי, והדברים מגיעים אל רנה, והיא מתחבאת בחדרה יחד עם יעקב בן־דורי הוא בן־זוגה. פליאה איך נתבצרה במוחי השערה זו ונעשתה לבטחון בלתי־מעורער ומהלך־סיוטים, הן ייתכן בכלל כי בגפה היא וכל מהלך הדברים משתנה מיסודו, ואני בא דווקא ישר לחדרה כאילו כל העבר מחוק, רק חלום רע, והרי אין כל טינה בלבי נגדה, ואני אומר לה פשוט, מתוך ידידות, ללא שמץ של מרירות, שכן פיצעה של אותה אכזבה העלה ארוכה זה מכבר. שלום רנה, מה דעתך על זה שחזרתי לקבוצה? והיא אומרת לי – בטוחה הייתי שזה יהיה סופך, שמכירה אני אותך שאין אתה עשוי להסתגל לחיי עיר, והיא מבקשת ממני שאספר לה את כל הקורות אותי, ואני יושב שם בחדרה שעה ארוכה ומשיח לה מתוך צחוק וניחותא את כל פרשת הלבטים וההתחבטויות שלי, שכבר נמוגו כעשן, ושנינו מלגלגים בטוב־לב על חולשתי, וכן אני אומר לה שהייתי רוצה כי נשאר ידידים, פשוט ידידים, והיא צוחקת ואומרת – כמובן, מעולם לא היה בלבי שום דבר עליך, וגם אני צוחק, ואני שואל אותה – אפשר אולי להשאיר את הצרורות בחדרך עד שאמצע לי מקום דירה? ואחר־כף עוברים שנינו דרך כל המחנה, להשתוממות־לב כל החברים, והולכים לחדר האוכל וסועדים ארוחת־ארבע, תה ולחם בריבה, ומספרים הלצות זה עם זה וכולם מתפלאים על כך, וניגשים שנינו אל אפריים מסידור העבודה, ואני אומר לו – היכן אני עובד מחר? והוא שואל בתמהון עצום – מה, חזרת? כן, לא ידעת מראש שיחזור? – עונה לו רנה במקומי, ומיד נפוצה השמועה במחנה והכל באים לברכני ומוצאים לי איזה אהל, או לא־איכפת לי מה, ואני מתיישב בו ומסדר את הספרים בכוננית קטנה סידור של קבע, ולמחר אני משכים לעבודה ויוצא אל השדה כאילו תמול־שלשום הייתי שם, ובודק את תעלות ההשקאה שבין ערוגות המספוא, והולך אל הברז שקמשונים קיפודנים עוטרים אותו סביב, והמים כבר זורמים, ואני חולץ נעלי ומשכשך בתוכם, ומכאן ומכאן צוהב חרציות, ודרדרים, ורוח־קיץ קלה שמרשרשת בעשבי העמק ממזרחו עד מערבו, חולפת על פני וסורקת בין גבעולי החציר ונושאת ניחוח גללי כבשים ורפתות והבל־מטבחים, ואור־שמשות משתבר במים, וחום־צהריים, ושקט נפלא שבין ההרים, ורק זימזום חרישי נשמע, זימזום זבובים או צרעות, והתלתן עומד זקוף, שלשה עלעלים צמודים זה תלתן ושניים צמודים ואחד נפרד זה אספסת, לא שכחתי, ואני פותח פירצה כאן ופירצה שם, והמים קולחים ומציפים את כל השקערוריות והגבגבים, וירק לכל מלוא־עין, ושקט צהריים, וזימזום בחלל כעין זימזום הצרעות או הזבובים, והם מזמזמים מזמזמים, כמו הזבוב הזה המתחבט כאן על גב השמשה כמקודם. בין כך ובין כך השעה מאוחרת.