כיוון שהיינו עומדים כך שעה ארוכה ויגעה ושום מכונית לא באה – נעשו הבריות נרגזים כאילו עקצוּם צרעות. רוקעים ברגלים ומטלטלים ידים לכאן לכאן ומפנים ראש לכל הצדדים. התינוקות בוכים מרוב השיעמום והגברים אינם פוסקים מִלְסַפֵג זיעתם, והנשים מצווחות זו כנגד זו כתגרניות בשוק. חמה צהובה עומדת באמצע הרקיע, משוממת ובלויה ודומה שאורה דועך וחוּמה מחזיק.

השורה נתארכה והלכה, נתפתלה וסבבה, כרכה זווית הבנין הגדול ונמשכה על גבי האבנים עד הרחוב ואין לדבר סוף. אלה שעומדים בראש – יותר נוחים ויותר עשויים לרצות והם מלהגים זה עם זה בכל מיני עניינים שלא מעניין התור והתלאות הכרוכות בו; אלה שעומדים אחרונים – עומדים ודעתם משוממת עליהם מתוך יאוש, כאילו היו אומרים: בין כך ובין כך גזירה שנהא עומדים כך עד שיעריב. אבל אותם שעומדים בין אלה ובין אלה – נרגשים ונרגנים, רוטנים ומלינים, דחופים ודוחפים, עומדים צפופים ודוחקים בגב ובכתף ויוצאים מכליהם.

דומה שנעשה האויר דחוס יותר ויותר והחום מלהט וקודח. אבני ירושלים כאילו מלובנות באש ולבנוניתן מרצדת בעינים.

מרוב קוצר־הרוח ועמידה קשה נתייבשו הבריות ונתקהו, עמדו חרוּכים ושדופים וסחוטים ליח ולשד, עמדו מאוסים זה על זה ושׂנויים זה על זה וכל אחד טינה בלבו על חברו ועל העולם כולו. פעם אחת כבר גחה מכונית מירכתי החצר והשורה נזדקפה ונתכוננה כאילו ניפחה בה נשמה חדשה, הבריות נזדרזו ונטלו מטלטליהם בידיהם ושינסו מתניהם, עשו צעד גדול לפנים וסגרו את כל רווחים עד שהיו מהבילים זה על גופו של זה ומתחככים איש בשלמת רעהו, הטינה פגה והרוגז שכך ועכרורית שבנשמה שקעה. דומה שהיו מוכנים שוב להסביר פנים לאדם ולברך את בוראם; אבל לא כך רצו הממונים, שכן אותה מכונית למקום אחר היו מיועדות פניה. שוב חזרו האנשים לרוגזם ולריטונם והיו מחרים והולכים זה אחר זה, מזים ריר מרוב הקצף, מבעבעים ומתסיסים כמרקחת של דומן.

נתארכה לנו השעה ונתפתלה כנחש. בשביל לשַׂתק את הרוגז ולהערים על העת יש שפורשים עתון על ברכיהם ונוסעים בשורותיו. יש שמחזיקים שיחה עם שכניהם ויש שמהרהרים עם עצמם. אבל לא אלה ולא אלה נושעים מכך. אותם שקוראים בעתון – השורות פורחות מעיניהם או נטרפות ומתבלבלות – כיוון שכל רגע ורגע הם נושאים עיניהם ומשקרים לצדדים, קוראים שורה אחת עשר פעמים ואינם מבינים בה מלה אחת; אלה שמשיחים – סופם שהולכים מעניין לעניין ומגיעים לעניין התור ונוראותיו, ואלה שמהרהרים עם עצמם – הרהוריהם מערימים עליהם, צובטים את לבם ואין מפלט מפניהם ואין מנוס.

אני, שאיש שיחה אינני ועתון לא היה מצוי בכיסי – ממילא הייתי מהרהר עם עצמי ועורך שיחה בתוך לבי עם פלג גופי, וכך הייתי מהרהר:

כיוון שבין כך ובין כך מכונית לא תבוא לפני שתעבורנה שתי שעות ואולי שלוש, וששים סאה של מרירוּת אין מקרבות את בואה ומאה שקלים של רוגז אין דוחקים את הקץ, מה טעם נהא מדשדשים בדבר? בוא ונשב ונהרהר בניחותא בדברים שיש לנו להרהר בהם וכך נעשה דבר של מועיל… ולא עוד אלא שאם כך נעשה תבוא לנו הישועה במפתיע… אלא שתאבים היינו לדעת כיצד נקלעה לכאן גברת זו שעומדת לפנינו ואנו לא ראינוה קודם כל עיקר:

– במחילה ממך, גברתי, כלום את עומדת כאן לפני? דומה עלי שכלל לא עמדת כאן, שכן אני כבר מתענה כאן שלוש שעות ומחצה ולא ראיתי גופך ודמות גופך על ידי…

נזדקפה עלי אותה גברת כזוגתא נקרנית שמחרפת נפשה בקרב והרימה עלי קולה והבעירה עלי קוצים של צעקותיה והביאה עלי עשרה עדים זוממין שנסתברה שתיקתם הודייה, ולא נחה דעתה עד שתקפה אותי בכחש ובכזב – ולא הייתי יוצא ממהומה זאת ועצמותי שלימות, לולי ביקשתי מעמה הרבה מחילות ועשיתי שתים ושלוש פסיעות לאחורי ופרשתי ידי לצדק את נפשי.

היתה השורה מתמשכת לאורכה ומתגבבת לעבייה והשעה מעיקה כנטל כבד. יש מכונית באה אבל נפנית לעבר אחר ולא בשבילנו היא. הבריות עומדים ופניהם מעוקמות וחמוצות והזבובים טורדים להם. הצרורות בטלים על הקרקע, שלוליות של מי־ברזים מצטברות במהמורות שבמרצפת וכלבים מצורעים ומרופשים משתרכים ביניהן. רק נהגים ובני פמליא שלהם מהלכים בחצר בבגדי שרד, בגרון נטוי ובקומה שחצנית, כאילו היו מפגינים סלידתם מכל הציבור שנהרג בעמידה משונה…

בקרן זווית של עיקול השורה היתה אחת רבוצה על כליה וצרורותיה, ספק אשה ספק לא אשה, ספק ישראלית ספק ערבית, והיא והטף שברגליה עשויים פקעת גלולה אחת. התינוקות בכותונותיהם והזבובים משתהים על פניהם חנייה ארוכה ואין מחריד, עיניהם טרוטות וזבות וכולם יחד כאילו לא איכפת להם אם יהיו מונחים כך עד קץ העתים… אשה אחת שעמדה לידם, כבדת־בשר ונטיפות תלויות לה באזניה ומחרוזת של פנינים על צווארה – היתה מנפנפת כל העת במטפחת שבידה כדי לטרד את הזבובים ולהפיג את החום, ומספגת בה ארכובות זרועותיה, מנפנפת ומספגת לסירוגין ומשקרת עיניים של זעם לכל העברים, מצליפה עין של משטמת לעומת חבורה של נהגים ומותחת עין של קוצר־רוח לעבר שהמכוניות באות משם; סולדת חטמה מחבילה של אֵם על בניה שמונחת על ידה ותמיהה כיצד הגיעו הם שיהיו רבוצים בשכנותה, וכל כך היתה נפשה סנוטה, שכשעבר שם אדם אחד ושאלה היכן כאן רחוב ממילא, – לא ענתה לו. אב ובנו מיַקירי ירושלים, בעלי זקן ובעלי פיאות ובעלי הדרת־פנים, היו עומדים ומגרגרים בז’רגון שבלשונם; כל פעם שנכנסת מכונית לחצר, מושך לו הבן בשרוולו של אביו וזה משיב לו משפט של משמעות ואחר כך מפליגים שניהם בחישוב הקיצין ובחישובי חישובים ושואלים זה לזה ומשיבים זה לזה כאילו היו נכרים במקום. אדון נכבד אחד שהיה שולף שעונו מכיסו כל שנים ושלושה רגעים ומרטן לעצמו גרמנית, היה מעביר שבט של עין מפקחת על כל השורה כולה ומקפיד על כך שלא יהא שום אדם נדחק שלא במקומו; משגר נזיפות עד קצה השורה בלשון אשכנזית ומצליף על איש זה ועל אשה זאת שחרגו מן השורה או שעירבבו את התור, או שיצאו ובאו ולא בזמנם ולא במקומם. אברך לבקן אחד, צח ואדמוני, שדומה כאילו היה לבלר אצל הרשות או אצל חברה בין־לאומית, היה חיוך של סבר פנים ושל נימוס מרחף עולמית על פניו והיה הוא עושה עצמו שופט לכל המתגרים ומפשר בין הניצים, ולא עברה שעה ארוכה עד שנעשה עֵד מהימן שכל הציבור פונה אליו להעיד אם איש זה עומד על מקומו או שלא על מקומו, והוא נענה ומשיב בניחותא ובנימוס ובאדיבות, מחייך לזה ומסביר פנים לזה ומוציא משפט שקוּל של צדק ובלוא משוא פנים ובמידת ההגינות. שתי עלמות ששערותיהן עשויות להן על מצחן בדמות כרבולות, שאפשר שהיו פקידות בבית מסחר “חפציבה” או בבית מסחר “לובר”, היו משיחות על תמונה שראו בסינמה ועל אותו הבחור שהיה עמהן שם, אלא שכל פעם היו מקטעות ומפסיקות ומתרגזות מחדש על שהמכוניות מתמהמהות מלבוא ועל אדם אחד שאמר שהיה עומד בין שנים אחרים ולא אמת אמר. אשה פרסית אחת שמנה, שרעמה שחורה גלשה לה על ערפה גלים־גלים כבדים ושעיניים יוקדות לה ופה רחב ולסת גדולה ולחי אדומה, כולה אשת־לפידוֹת, היתה מחרפת בקול גדול ומכריזה כרזות באזני רעותה בשפה שאינה נשמעת.

שתי נערות דקות, לבושות חולצות ומכנסיים קצרים ותרמילים מונחים על ידן, הוויתן קלה ושזופה וכל צורתן כשל אַיָלוֹת שבהרי יהודה, היו משוררות זו לזו שירים חדשים, מצחיקות ומשובבות ודומה כאילו היו הן מעיין שבמדבר, אלא שכל העולם נקוט גם בהן, שכך דרכם של בריות שכשהם רגוזים – אין דעתם סובלת את השמחים.

אשה אחת מרכיבת־משקפיים, לא תואר ולא הדר ושפתיה היו צבועות בכעין הסגול החיוור ושערה מפוסק על פדחתה, שוודאי היתה אשת מורה או עסקנית של ויצ"ו באחת המושבות – לא היתה פוסקת מלקבול בעברית רהוטה וחטובה שבפיה, עם שהיא פונה לימינה ולשמאלה, בונה טענותיה אבן על גבי אבן וטחה טיח, ומעירה ומעוררת את הצבור על העוול שנגרם לו: איזה סדרים הם אלה, הלא זו שערוריה צבורית להחזיק אנשים שעות על שעות בתור. מדוע שותקים. באמת איני מבינה, מדוע אנחנו שותקים. יש לשגר משלחת אל ההנהלה ולתבוע שיכניסו מכונית. מה, לא הם האשמים, אלא הממשלה? – ומדוע הסוכנות שותקת, מדוע שותק הועד הלאומי, והיכן כל המוסדות שבחרנו? לוּ קרה כדבר הזה במקומנו – היה הועד מתפטר… הריני מוכנה ללכת בשמכם ולדרוש שתיכף ומיד יכניסו מכונית, ובלבד שתלכנה עוד מספר נשים עמדי… וכי מה אנחנו – צאן לטבח יובל?

אלא שהבריות היו מצחיחים ומשוממים עליה והאבנים שהיתה מטילה לתוך הצבור לא היו מרעישות את השלולית. אלה מנענעים בראשם ונדים לה שאין היא יודעת עוד מנהגו של עולם, ואלה מביטים בה בעיניים בוהות כאילו לא אמרה דבר.

עוד אנחנו עומדים כך ומתייגעים ומתענים – בא אדם אחד ונתייצב בראש התור. עם שהוא מסתיר פנים ומפנה גב כאילו לא ראה הוא ולא ראוהו אחרים ולא מיניה ולא מקצתיה, כאילו ציפה הוא לאותו מקום והמקום היה מזומן לו משעה ראשונה, כאילו היה אומר עם נפשו: הרי זה אבוס שלי ומדרך הטבע שכאן אני מתייצב. מיד לאותה שעה נתרקחה כל השורה ונתרתחה ויצאה מגידרה ועמדה על רגליה ועברה על גדותיה ויצאה חוצץ לעמוד על נפשה מפני המתנכלים לה. ראשונים בשוּרה מתפרצים לעבר אותו אדם ושולפים לעומתו זרועותיהם כרמחים. אמצעים צועקים ומחרפים ושופכים עליו רותחין של עברה וזעם, ואחרונים מְיַדִים בו גידופים שעד שמגיעים אליו פג כוחם, והמון השורה כהמון ים. כל אותם שעמדו משוממים ומיוגעים וכל אותם שהרגעים דשו בבשרם – עשו אותו אדם שעיר לרוגזם ומרירותם כאילו היה הוא לבדו שהטיל כל התלאות על דרכם. אלא שאותו אדם עצמו עמד כמִגדל עוז והשיב מלחמה שערה בעזות־פנים ובמצח נחושה.

נחשון קפץ לעומתו אותו יהודי אשכנזי, שהיה מצליף על השורה והוא שהשגיח בו ראשונה. זנק ונתייצב עמו פנים אל פנים ויצא לחרף מערכות התור כאילו היה מצביא. מה כאן? לית דין ולית דיין, איש הישר בעיניו יעשה? אין ממשל ואין ממשלה, אין סדר ואין משטר? יבוא לו אחד ויתעלל בצבור גדול של אנשים שעומדים על דעתם? לא יקום ולא יהיה. עוד יש מלך בישראל. ראיתם כזה וכזאת? לא, יהודי, לא יועילו כל כרכוריך ופרפוריך, ואפילו אתה קרוב וגואל של אחד שהוא שני בשלישי לחבר “אגד”, או שסתם יש לך מהלכים בין הנהגים או שסתם אתה מן הנהנים. שום זכויות יתירות שלא על דעת המקום ועל דעת הקהל!

אחריו יצאה מסוּגרה אותה בעלת בשר שהיתה מנפנפת במטפחתה ומשיבה רוח ומטרידה את הזבובים. יצאה ונתייצבה מאחורי גבו וכתפו של האשכנזי והיתה משליכה בפורץ־גדר בקול גדול ובחלל גדול כאילו היתה מגרשת את הכלבים. נתנפחה ונסתמקה עד שהיתה קרובה להתפקעות ועירבלה והקפיצה את כל התחנה ועשתה ממנה קְצָפָה גדולה שבּועותיה מיתפחות וגודשות על פי העריבה, ולא חזרה למקומה עד שהלכה על כל האנשים שבתור ותינתה לפניהם את התלאות שעברו עליה וכל שבעה מדורי התור שעברה בהם, כל הקורות אותה וכל העומד וכל הצפוי, הראשונות והאחרונות עד סוף שעות הרבה. ולא יצאו דברים רבים עד שידעו הבריות כולם מי היא ומה עיסוקה וכיצד ביתה נוהג וסובב וכל כליה עד כלי־הקטן וכל משפחתה עד דור אחרון.

אותה אשת־לפידות פרסית נתנה בקול עב של גבר וירתה בליסטראות כבדות כלפי אותו אדם ויצאה בכל עיצומה וגודשה לנגח בו ולהלמו ודומה היה שאם באה עליו – כאילו הר נפל עליו. אותו לבלר לבקן אף הוא יצא מבין מִשְׁפְתָיו ופסע שפי אל הפקעת של הניצים, הפליש ביד רכה וברגל עד שהגיע לעמוד במרכז, ובפנים מפיקות סובלנות אמר בקול של ביגתן או תרש: אדוני, כל האנשים האלה באו הנה לפניך, ואני לא ראיתיך כאן כלל וממדת הצדק היא שלא תסיג תורם של אחרים…

כיוון שקרא בשם המפורש “צדק”, כאילו אמר דבר־סיסמא ומיד חשו־באו לעזרתו שתי הפקידות המסולסלות, שירבבו לעומת המסיג שפתים סמוקות והרימו אף ונקבו שאלה שמעמידה כל העולם על חודה: כן, אדוני, איזה צדק זה, איזה צדק? וחזרו על כך בנוסחאות שונות ובקולות שונים, כאילו ציפו לתשובתו שתתרץ עיוות דין גדול זה שמערער להן עולמן. אחריהן החזיקו מכאן ומכאן ותבעו עלבונו של צדק. אבל מי שעשה עצמו שליח צבור, פּה לצדק ושופר גדול ומקנא לקרנו ולכבודו – היתה אותה עסקנית של ויצ"ו שיצאה נאפדת גבוּרה בראש מורם ובהכרת ערך ללחום מלחמת מצוה: מה, אנחנו עומדים כאן שעות על שעות ומתענים בלהט השמש ונשמתנו יוצאת, ואתה פלוני־אלמוני, בן־בלי־בושת, מתייצב בראש? באיזו זכות? באיזה צדק? כן, רק אצלנו, היהודים, יוכל לקרות כדבר הזה, בשום ארץ אחרת לא היית מהין לעשות כן. ובשום עם אחר. שם כבר היו מראים לך את מקומך הנכון. איך אתה יכול להעיז? איך מלאך לבך? כן, אנחנו עם שאינו יודע סדר ואינו יודע ארגון ולכן יכול כל אורח פורח לבוא ולהתקלס בצבור גדול. בוש והיכלם! בוש והיכלם!

והיתה קורעת נתחים־נתחים מלבה ורוגשת ריגושים־ריגושים ופניה להבים ועיניה מזרות זיקים ומראה לה כנביאה וכאיש־הרוח.

אפילו אותם אב ובנו מיקירי ירושלים שאינם מתערבים עם שאינם בני מינם, יצאו באצבע ובקול, בקיתון של ז’רגונית ופסוקים שגורים של לשון הקודש והתיכו על ראשו של המסיג תוכחות ודברי מוסר, קללה ומארה וקינחו בינם לבין עצמם בדברי תרעומת וקובלנות, מסתמא על הדור שפוחת ועל הני אנשי שרוצחים את הדין.

ואפילו אותן שתי נערות דקות־בשר ושזופות הלכו להגן על זכותן, קפצו ועלו על גבי תיבה גבוהה שעמדה במקום והפיחו את המדורה בכמה שבבים דקים שזרקו לתוכה. ויותר שעשו זאת לשמה – עשו כדי להנות את עצמן באותו מחזה ולנסות כוחן במצה ומריבה והיו מרטנות זו לעומת זו: הביטו על זה, רק עכשיו בא – וכבר עומד בראש התור! חוצפה נוראה, לא?

ועוד שעה ארוכה אחר שנסוג אותו חצוף ונסתלק מן המקום – היו הכל משיחים ומלהגים ועוסקים ורוגשים באותו ענין זה עם זה, אדם עם חברו ואשה עם רעותה, עומדים ופונים זה כלפי זה, דברים של תרעומת ודברים של קלסה, ומטיחים כלפי סידרי הארץ ונוהג הציבור וטבע האדם, איש את רעהו יעזרו ואחיו יאמר חזק, רחוקים נעשים קרובים וזרים מתוודעים ונכרים שואלים לשלום, וכל הקהל לב אחד ורוח אחת ויד אחת לסלק כל פורץ גדר ומסיג גבול. נפלו המחיצות והוסרו החציצות והבריות נעשו כולם אגודה אחת.

רק אותם יצורים שהיו רבוצים בפינה על צרורותיהם היו פרושים ומובדלים מכל הציבור כאילו לא ראו ולא שמעו ולא נגע אל לבם. אמם של התינוקות חולצת שד ליונק. שערותיה פרועות ושמלתה פרומה ורואה בעינים בוהות מה שמתרחש כאילו מביטה מבור תחתיות.

 

ב.    🔗

כל אותה העת היה אדם אחד עבדקן יושב על ידי על הספסל כשעיניו עצומות והוא מאהיל עליהן בכף ידו, שפתיו מלחשות וגופו מרתית, ודומה מתייחד עם קונו בכוונה עצומה ועושה עולם לעצמו וסוגר במעגל ועולה בשבע מעלות של קדושה וטהרה. משעבר זמן מרובה אחר שנשתככו הקולות – פקח פתאום את עיניו ותלאן בי כאילו היה יודע על מציאותי על פי החזיון ושאל אותי כאילו בי היה מהרהר ועושה כוונות:

“מאין אדוני?”

“מקיבוץ פלוני”, – אמרתי לו. ודומה עלי שחשרת עבים עולה מעיניו ומכסה אותי.

“ומה אתם עושים שם בקיבוץ פלוני?”

“מה משמע מה עושים? – עובדים, חורשים, זורעים, קוצרים, עושים בכל מלאכה”.

לא זאת, אלא מה אתם עושים?" – שאל שוב, ללמד שלא ירדתי לסוף דעתו ולא עמדתי על מקצת כוונתו.

ראיתי שדורש הוא לעומקם של דברים ופסקתי לו כל תורת חיינו על רגל אחת.

“בונים את הארץ!” – אמרתי בשמינית של יוהרה ובקורטוב של ליגלוג.

קבע בי עינים אפילות והעמיק לתוכי, כבוחן כליות ולב, כאילו היה אומר לבדוק, אם מאמין אני במה שאני אומר אם לאו. שתק ואחר תלה קושיה לחללי כמעמיד את העולם על חודה של חרב:

“ולשם מה עושים אתם כל זה?”

דומה היה עלי כאילו הוטלתי ליער עבות בלי דעת באיזה דרך אצא. לא ידעתי מה שאשיב לכופר בעיקרנו והחילותי מונם לפניו אחד לאחד, עמודי התווך והסומכות, ענייני עליה וישוב הארץ וגאולת העם, אבות ותולדות.

כל השעה שהייתי אני מדבר, היה הוא עוצם את עיניו ומקמץ את מצחו ודומה עוסק בהוויות שלו ואינו שומע לי כל עיקר. במפתיע קרע שוב אשמורות עיניו והפסיקני מדרשתי ואמר כאילו איזה מין ברייה צובטת לו תוך בטנו:

כן, יודע אני, יודע אני, יודע אני. שום חידוש אין כאן בשבילי. לא זאת. אלא – מה טעם? מה תכלית? וכי מה, משנים אתם סדרי עולם? אתם, את העם אתם מצילים? בשביל מה – – מה – – מה – – מה היוצא – – "

נוקש בלשונו ונתרגז בתוך־תוכו ומתוך הריגוז ומתוך היאוש, סיים בתנועת יד שביטלה אותי, כאילו לא הייתי שווה מלה ואין תקוה לאחריתי ואין לי תיקון עולמית. נתקפל באדרתו ועשה מחיצה ביני ובינו וחזר להוויתו ולסתר עיניו העצומות. לא נחה דעתי שיהא יהודי סובר כך על חיי ועל תכליתם ומבקש הייתי ללמדו דבר וללמד זכות על עצמי וליטול קורה מבין עיניו ונסיתי בצד זה ובצד זה ואמרתי:

“אבל כל יהודי שעולה לארץ ישראל מציל עצמו מגיהנום, אילו כל אותם רבואי־רבואות שנשארו בגלות היו באים הנה – לא היו נשחטים ונטבחים ונהרגים בכל הריגות משונות, אלא היו מצילים את חייהם ואת בניהם אחריהם ואת העם כולו…”

פקח את עיניו וזקפן עלי כאילו נתגליתי לו שוב ונמצאתי איש חדש במחיצתו, לא אותו שהיה משיח עמו קודם. יצא מסיתרו ומסגירותו והבהיר אלי כאילו גמר שראוי אני לשמוע חצי דבר ורמז־דבר וכדאי אני שיפתח לי סדק צר, ואמר בניגון:

“קורא הדורות מראש הוא שמצווה על גלגל העתים, והכל נעשה על פיו ואין לשום אדם רשות להתערב במעשה הבריאה. וכל דעביד לטב עביד. והכל נגזר מראש ואין לשנות, וגלוי רק לצנועים שבצנועים ע”י צירופין ורמזין. ואם נטבחו מיליונות של יהודים, הרי שנגזר אבדנם מראש ולא אתם ולא שכמותכם הייתם מצילים אפילו נפש אחת". גם שלא הייתי מצוי בעולמו ויודע הייתי שלא אזיזו מאמונתו אפילו כחוט השערה, עמדתי ומחיתי כנגדו והבאתי טענות הרבה והקשיתי קושיות והראיתי לו אותות ומופתים מדברי הימים, קדמונים ואחרונים, ואמרתי לו על דרך הפשט ועל דרך ההגיון ובשכל הישר, דבר דבור על אופניו, מוכח ומובהק – ללמד שניתנה הבחירה לאדם.

לא שעה זה לדברי ולא ראה על כך להשיב לי דבר, אלא הלך בשלו כאילו הוא מובן מאליו שאינו צריך הוכחה, ורמז שידועים לו דברים שלי אינם ידועים. חג בידו צורת מעגל באויר, כאילו סוגר לתוכו את כל העולם ואמר:

“רואה אתה כל העולם הזה? הבניינים והאילנות והבריות ובעלי חיים? וכי מה יודע אתה מה יהיה עליהם מחר, אתה שנהירין לך שבילי הפיסיקה והכימיע והגיאוגרפיה והסוציולוגיע והפוליטיקא והפילוסופיע ו… ו… ו… השד יודע מה?”

“יודע אני עד כמה שבינתי מגעת…” אמרתי כמתחטא.

“לא, לא בינה צורך כאן, ידיעה צורך כאן. ידיעה, ידיעה עמוקה. וזה לא תשיג על־ידי כל החכמות שבעולם אלא על־ידי גילוי האור הפנימי שמבקע מן האור העליון; וצריך להיטהרות והיזככות בשביל להגיע למדרגה העליונה הזאת. כי לא לפי רצונם עושים ברואים אלא לפי רצון ההשגחה. ואתה ושכמותך – השכינה מסתירה פניה מכם עד יום מותכם, שנולדתם בלי דעת ואתם שבים אל עפר בלי דעת…”

“ואתה, יודע אתה?” – שאלתי תוך ליגלוג.

“אני?” – זקף עלי עיניו כאילו לא דק במה ששאלתי, “אני? – – –”

והפסיק כמו שנתייגע, וקבע עיניו באיזו נקודה נעלמת שבקצה העולם וישב כך דמום ושותק. עברו רגעים ארוכים עד ששוב פתח ואמר:

“אני? וכלום חושב אתה שלא גלוי היה לי אותו חורבן גדול שנפל על עמנו? הרבה שנים קודם לכן! – הרבה הרבה. ולא עוד – אלא שידעתי מספרם של הטבוחים, ידעתי, ידעתי השנים והימים. הכל ידעתי. הכל מפורש, הכל כתוב, אין דבר חסר, אין דבר נעלם – – –”

“ולמה החשית?” – נכנסתי לתוך דבריו בדברים של בטלנות.

נתעורר עלי ונתכעס:

“למה החשיתי? צריך היה להחשות! ‘והמשכּיל בעת ההיא ידום’. וכי מה? מיצר אתה על כל אלה שנטבחו במאידאנק ובטרבליאנקה ובאושוונצים ובדכאו ובבעלזען ובכל הערים ובכל העיירות? על אלה מיצר אתה? על אבי מיצר אתה, ועל סבך, ועל בתי הכנסיות ועל בתי המדרשות ועל ספרי התורה והש”ס והפוסקים, על כל האי שופרא, ועל מרנן ועל רבנן ועל תלמידי־חכמים ועל כל אותו עולם גדול, גדול… על אלה?.. אוי אוי אוי…אוי. האבות והאמהות ו התינוקות, אוי התינוקות של בית רבן, החדרים והתלמודי־תורה… אוי אוי אוי, כל העולם כל שחרב… אוי אוי אוי…

ומתוך שחלשה דעתו – געה בבכי כילד, ונשתכח ממנו מה שרצה לומר לי… כפפתי ראשי ושקעתי יחד עמו באבילות עד שנתאושש פתאום, גרף את חטמו ופתח בקול גדול, בקול של גערה:

“מה, על אלה אתה מיצר? אל תהא מיצר. נהרגו אלף מיתות משונות – צריכים ליהרג. אלא היה מיצר על הפורענויות שעתידות ליתרחש, שכולן רודפות זו את זו, בחייך ובחיי כל העומדים פה סביב ובחיי אותו זקן שעומד שם בקצה השורה. או יודע אני, אין דבר סתום. “קץ בא, בא הקץ, הקיץ אליך. הנה באה” – הרי זו שנת תשכ”ה, י"ט שנה כעת חיה וכל הצרות שנגזרו – בשנים הבאות תקרינה: “רעה אחת הנה באה”, “יום ענן, עת גויים יהיה”, "כי קרוב יום וקרוב יום לה' ". נגזר. נגזר ואין לשנות. וקרא “מסילת ישרים” שאני חיברתי ותדע טפח, קצת מן הקצת, טפה בים… וכל מה שאתם עושים – חבל… לחנם… הבל ורעות רוח. להציל אתם אומרים? וכבר נחתך: “קץ בא, בא הקץ על ארבעת כנפות הארץ”…

 

ג.    🔗

שעה ארוכה ושעה טרופה היינו כך עומדים. כזבובים הללו שמריחים בקערה של נופת ובאים ועומדים על גדותיה – נתקבצו ובאו פושטי יד של ירושלים וטרדו עלינו. בעלי מומים ובעלי מדווה ומוכי שבעים חליים, נעווי צל ודמות ומושחתי מראה. עוורים ופסחים ומצורעים וזבי־מורסה ומוגלה. דומה צוררים בבלוייהם רוחות רעות שמעולמות אחרים ונושאים בכליהם קללה ומארה ומשא קשה. דומה – תהומות כרויים להם בלבבות ובשורות רעות וזוועות נכונות על שפתותיהם. דומה – בתי־חומר שלהם חורבות וקברים של בתי העלמין.

יש מהם משטחים רחמים בקול תחנונים ובקול בוכיות, ויש שואלים דרך שיגרה ודרך טבע־והרגל, יש תועים בפה מלא ובשפה קשה, כגובים מבעלי חוב, ויש פורשים יד אמוּלה ומותחים עין מייחלת ולא נשמע קולם. הבריות מביטים משוממים ואין נותנים דעתם עליהם. מהם שפונים להם גב, מהם שמסלקים אותם עמל פניהם, אלה קובלים על הפגע־רע מפני שכניהם ואלה מנערים אותם בתנועת כתף ובפרישת כפיים, ומי שנותן – נותן כאילו כפאו שד, קוטף פרוטה מארנקו ותוחבה ביד נמהרת לתוך כפו של ההוא ובלבד שילך ויתן מנוח.

אחד כרסתן שהיה יושב על הספסל, אמר לבדח דעתו ודעת הציבור מתוך השיעמום והיה קורא להם, לקבצנים, אליו, ומהתל בהם מתוך שאון של נחת כאילו היה מצחק עם חיות שבקרקס.

“אתה, בוא וקרב נא הנה. היכן עומד הבית שבנית לאחרונה, בשכונת הבוכארים או ברחוב המלך ג’ורג'?”

“איך הולכים עסקיך, סבתא יקרה, גדולה ההכנסה בזמן האחרון, כל כך!”

“הי, בחור חמד. כמה אלפים כבר שמורים לך שם במרתף?”

ומעיר את אוזן הבריות על כך שיודע הוא בכל אלה, עוורים ופסחים, שבעלי אוצרות ובעלי נכסים הם וכולם חבורה אחת של רמאים הגוזלים בני אדם מן היישוב.

אשכנזי אחד שנטרד מהם יתר על המדיה ושפקעה סבלנותו, איים עליהם במטה שבידו וצווה עליהם אשכנזית שיסתלקו מן המקום.

זאת העסקנית של ויצ"ו קראה בקול נרגש שאין הבריות ומוסדות הציבור עושים כלום כדי לבער את הנגע, באים חסרי־כל ופושטים ברחובות. ומשפתחה בכך – החזיקו אחריה רבים ואמרו שחולה־רעה היא שאין מכנים את העולים החדשים ואין דואגים להם לעבודה.

לא היו הקבצנים נותנים דעתם לא על המולה שהקימו סביבם ולא על דברי לצון, ודומה שמצניעים הם סודות שגלויים רק להם ונסתרים מדעת אחרים.

זקן אחד חרומף ושתום־עין, בא מדדה על רגל אחת כאילו רוח תזזית טאטאתהו. חליל סדוק וצרוד נתון בתוך פיו והוא מנסר בו, מצרח ומיבּב פזמונות שמהלכים בשוק. פגעו בו פוחחים של חצר התחנה והחלו מתקלסים בו. זה נוגף בו בצד וזה מושך לו סחבותיו, אחד עומד ומוחא כף כנגדו ומחקה את קול חלילו ואחר מהתל בו בדברי שטות.

נערה שעמדה בתוך השורה – חרפה נפשה ויצאה למחות בידם, אבל עד שלא מיחתה – גידפוה אלה, פרצה בבכי גדול ונתבהל כל הציבור.

הלך הזקן על השורה וקרע אזנים בּצרוּם של חלילו הסדוק ולא נתן לבו על המתקלסים בו ולא על הנערה שפרצה בבכיה.

תינוק אחד שחוף־מראה, שפיאותיו משתלשלות לו על פניו – היה מחזר על הכל ומפיל תחנונים בלשון יהודית. עד שלא זכה לשתי פרוטות – בא אחד הממונים בעל־שרד וצנפו אל מעבר לרחוב בזורע צבותה וברגל מסומרת.

אחד נעווה־שפה ומפותל כאילן חולה, היה מרטיט ביד פשוטה שלו רטיטות־רטיטות כמי שאחזתו עווית, מפגין מומיו לעין כל כאילו היה אומר: אין אני צריך להכריז על עצמי שכן סימנים שלי מובהקים…

אשה אחת פְּרוּמָה ויחפת־רגל, היה תינוקה הנפוח מופשל על כתפה והבריות תמהים אם ישן הוא או מת. היתה חולפת מאחד לאחד, קובצת על יד ומשימה בתוך חיקה עד שנתערבבה בתוך הקהל ונתעלמה.

היו הבריות רגוזים וסנוטים ושעתם קצרה ושעתם רודפת ובלולה עליהם, רוקעים ברגליהם מרוב המיאוס ומרוב קוצר רוח וכבר משוגעים שהמכונית מתמהמהת ולא באה. מוכנים לרצוח נפש, לאבד ולהשמיד, מוכנים לחרף את הבורא ואת הבריאה כולה, ולא די שכל העולם צהוב ונקוט – הרי גם קבצנים ופושטי יד של ירושלים שהם גרועים מן הזבובים.

 

ד.    🔗

כאילו עלתה ובאה מימי חורבן הבית – נכנסה ונתייצבה בתוך הציבור אשה אחת רזה ובעלת קומה. כל דמותה כאילו היתה שליחה של ישו מנצרת או כעולה ממחילות שבגיא־שמנים. כביכול נתגלתה פתאום לעם ה', עמדה והרימה יד צנומה וחווריינית, פתחה פה והחלה לנבא ברוח הקודש:

"הוי, השאננים בציון, עם חוטא, עם כבד־עוון. שלום אתם אומרים, אין שלום, אין! חי רוחי! מלחמה! מלחמה לה' מדור דור. אנה תנוסו ואנה תימלטו ביום צרה. אנה? שובו לאלהיכם, שובו! הנה רואה אני יום הפרעות הגדול, והוא קרב ובא כענן שחור. ולא יעמוד במצרים ולא יעמוד באשור. הנה הנה הוא בא לשערי ציון, לשערי ירושלים – – "

ניפחה הרוח בנובלים ונצטפפו כל הבריות ונתלקטו סביבה כאילו לא תור ולא מכונית, עמדו סביבה עיגולים־עיגולים, עונים במקהלות שחוק ומפארים בתרועות ונהנים זה עם זה הנאה במרובה ושמחים שנזדמנה להם אחת מעין זו שהיא מבדרת את הרוגז ומבדחת את הדעת ומסיבה תענוג גדול. אותו כרסתן שהיה מלגלג עם הקבצנים, בא ונתקרב אצלה ועמד עמה פנים אל פנים כנושא מטעם הציבור, העמיד פני חשיבות, קרץ בעין שמאל כלפי הקהל ושאל דבר של עניין. “ומאיזה רחוב, גברת, יבוא אותו ענן שחור, מרחוב יפו או מרחוב מאה שערים?”

התפוצץ כל הקהל בצחוק גדול ורקע ברגלים מרוב ההנאה ויצא אותו כרסתן כגיבור גדול שעשה מעשה בשביל הציבור.

אחזה בו האשה ותקעה אצבע־פיפיות אל לבו והלמה בו כבקרדום כבד וקראה:

“גם אתה לא תימלט! גם אותך תשיג היד!”

וכל הקהל מריע.

נדחק אותו אברך לבקן עם חיוך על פניו, בא עד שורה ראשונה כשידיו מקשקשות במטבעות שבכיסיו, העמיד פני תם ושאל:

“ואת תימלטי, גברת? את תימלטי?”

פערו הכל פיותיהם כשהצחוק מוכן להם בפתח בית־לועם ותמהו לשמוע מה תשובה יש בפי אותה אשה שיהיה בה כדי להרביץ אל כל הקהל על הארץ מרוב צחוק.

אלא שזו החזירה פניה ממנו, נפנתה לצד אחר, כאילו עלבה זה, או כאילו יש כאן דבר שאינו צריך תשובה ועמדה לפתוח בדברים אחרים.

אותה שעה ראו שתי הפקידות שהגיעה שעתן הן לפסוק פסוק וליטול חלק בהילולה הגדולה וצווחו משורה אחרונה:

“לא, גברת! את גם כן לא תימלטי, את גם כן לא!” וצחקו זו עם זו שהראו כוחן ברבים.

גם אותה אשה כבודה ובעלת־בשר, זחה דעתה מעט מהמחזה, הלכה והסיעה עצמה קרוב יותר עם כולם, הרהיבה עוז וצעקה ספק לצון ספק תרעומת:

“אך, אל תבהילי אותנו כל כך!”

ראתה אותה אשת־הנביאות והיה עליה כאילו נקרתה לה ונמצאה לה. נכנסה בה שוב רוח נבואה ועמדה וקראה בקול גדול:

“הוי, נשים בעלות־בשר וכבדות־גוף! עוד ישולח בכן רזון ושחפת ורעב! היכן הייתן כולכן עת טבחו את אבותיכן ואת אמותיכן ואת אחיכן, היכן הייתן? על ספות רבודות רבצתן בסלונים המהודרים של תל־אביב ושל ירושלים ובעליכן פיטמו אתכן בחלב עניים ובדם אלמנות־חיילים” – – –

כאן לא יכול עוד אותו אשכנזי שעמד כל העת מן הצד רעום וקשוח, לעצור ברוחו. הניף את המטה שבידו וצעק:

“תצא מכאן! תצא מכאן! לא זה מקום למשוגעים ולאנשי הרוח!”

ראתה הלזו שסכנה נשקפת לה, שכן כל הקהל אינו עומד לה – נסוגה לה אל הרחוב כשהיא מטיחה דברי תוכחה ונושאת משא קשה.

“חלל גדול אני רואה, כולכם חלל גדול! והביקעה מלאה עצמות, עצמותיכם, עצמותיכם הן אשר תקרבנה אל עצמות אבותיכם ואמותיכם ואחיכם אשר נטבחו בגיא־ההריגה. עצמותיכם הן – – – עצמותיכם הן…”

וכל הקהל מריע בצחוק גדול, ואחד בעל שיני זהב מְיַדֶה משפּט לעברה שֶׁמְלַבֶּה את הצחוק ומלהיבו:

“גם עצמותיך, גברת, גם עצמותיך…”

אותה נערה שמיחתה בידי הפוחחים פרצה שוב בבכי ואיש מאתנו לא ידע על שום מה ולמה.

שוב באה אותה אשה שכותונת לעורה ותינוקה ספק־חי ספק־מת וטרדה לנו בלי מלים. איזה הדרך חזר גם אותו ילד שפיאות ארוכות לו, פזם פזמון תחנונים שלו ופזל לצדדין מחשש הממונים. שני אדונים שהיו עומדים על ידי מצאו זה את זה כבני מין וגילגלו שיחה בעניין מחירי הברזל בשוק. המקובל היה מרחף בעולמות שלו. דומה שתינוקה של זו שהיתה רבוצה בקרן זוית – נתנמנם ונרדם. האשה בעלת־הבשר היתה מנפנפת במטפחת שבידה מפני החום ומפני הזבובים ומפני קירבתה של אותה פקעת מזוהמת.

עוד שעה ארוכה היינו עומדים בתור עד שלא באה מכונית.

חמה צהובה מלהטת ברקיע. אבני המרצפות של ירושלים כאילו מתלבנות באש. שלוליות של מי ברזים מצטברות במהמוּרות שבחצר וכלבים מזוהמים משתרכים בין הבריות.