ג.שופמן עיכב את הקריאה וצעק. הוא צעק, כדרכו, במשפט אחד, קצר, אך נוקב וקולע אל העיקר. הוא צעק בשם כולנו, בשם כל אלה שנפשם רוגזת ועוגמת עליהם למראה התפלות הצבורית של שטחיות, שקר וחנופה, הפושה בתוכנו ללא מעצור. הוא צעק: “הורידו את השטות הזאת מעל הבמה!” ולא התכוון בוודאי ל"הבימה" בלבד ואף לא לאותו מחזה קלוקל של ברגלסון, שבמסיבות אחרות לא כדאי לאבד עליו אפילו מלה של גנאי, אלא לכל ה"בימות" ולכל מחזות־־הקלוקל אשר יום יום ושעה שעה הם מגרדים את העצבים שלנו כבמגרדת של קוצים ומחללים את התוגה הגדולה הממלאה אותנו עם האסון הנורא שמצא את האומה הישראלית, בהבל שפתים, בספרות־פיגולים ובבשורת־נחמה כוזבת וחסרת שחר.
רגש הנחיתות של היהודים שיכל ושיבש לחלוטין את כושר ההערכה העצמית שלהם. או דלות־גאה שאינה בזמנה ואינה במקומה או התמוטטות מתוך שפלות רוח והתבטלות שאינה בזמנה ואינה במקומה. ב"קומה זקופה" אנו מהלכים, כביכול, במקום ששכינת ישראל דוחקת את ראשנו, ואנו כופפים את קומתנו במקום שהשמים גבוהים ופתוחים ואנו רשאים להזדקף כתמר בוקע ועולה. הדבר הנכבד ביותר שנשתייר לנו מאז ירדה האומה מנכסיה הלאומיים והיתה למשחק בכף־הקלע של גורלה המר, זאת היא ללא כל ספק הכרת עצמנו התרבותית. נתנו דבר־מה לעולם; נתנו לפנים בהיותנו עם ככל העמים, ונתנו גם אחרי־כן בכל הזמנים, גם בימי השכול והאלמון הקודרים והעגומים ביותר. שום עם מבין העמים החיים אינו יכול להידמות אלינו בשטח זה. ונתנו עוד דבר שלא היה לעולמים, החיינו לשון מתה, שהיתה חנוטה וקבורה בתוך תכריכי גוילים במשך אלפיים שנה, הצמחנו חוטר רענן מגזע עתיק, שנראה היה חרב ויבש. לזה אין דוגמא בתולדות התרבות של עמי העולם, והננו רשאים להיות גאים על כך. אבל כשם שאבותינו ואחינו בגולה הרוסית והפולנית היו מעלים ארשת של אוילות על פניהם והיו מתמוגגים מנחת־רוח כאשר שמעו את ה"גורדובוי", או את ה"גוי של שבת", או את המשומד היהודי מפטירים איזה משפט מסורס בלשון אידית, כך אנו כאן בארץ־ישראל, מעלים על פנינו ארשת של אוילות ומתמוגגים מנחת לשמע איזה פסוק או משפט עברי שגוי מקומי או שגוי־יהודי לא מקומי מפטיר אותו.
ברגלסון נאם נאום מטעם הועד האנטי־פאשיסטי היהודי, נאום שבלוני, חסר חשיבות גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה, אבל הוא שילב לתוך הנאום לצרכי השעה, פסוק מתהילים “לא אמות כי אחיה” – והנה הפך הפסוק הזה לאיסתרא בלגינת עניות־הדעת שלנו. כל הפעמונים החלו לצלצל. כל העתונים, ואף עתוני פועלי ארץ־ישראל, לא שכחו לציין ב"גאוה" כי את הפסוק הזה אמר ברגלסון בעברית. – הוא עצמו אמר כך! – וכל הפנים נעשו צהובים ועליזים. איש לא שאל מה אומר פסוק זה בכלל נוכח הקטסטרופה האיומה שמצאה את יהודי אירופה, מה פירושו בפי סופר “יבסקי” ומה רבותא בזה שהוא אמרו עברית? דרך תגובה זה של העתונות שלנו אינו מקרה בודד. גם כשאיזה פקיד בריטי חשוב או בלתי חשוב הוא אדיב כל כך ומשמיע מלים עבריות אחדות בדברו בפומבי אל יהודים, מזדרזת העתונות להרים את הדבר על נס שהוא אמר את המלים האלו עברית, אף־על־פי שהשכל מחייב וההגינות מחייבת שפקיד בריטי בא"י שהעברית היא אחת הלשונות הרשמיות שלה, לפי המנדט ולפי “דבר־המלך במועצה”, יטריח את עצמו ללמוד ולדעת עברית ולדבר אל יהודים עברית, כדבר המובן מאליו, מבלי שנראה חובה לעצמנו ליחד לזה דברי התפעלות.
אך כאן, בענין ברגלסון, נוסף עוד דבר אחד, אף הוא יהודי־טיפוסי, ששרשו ברגש הנחיתות ובהשתבשות ההערכה העצמית. רוסיה הסוביטית תורמת, כפי שאומרים בז’רגון הפוליטי שלנו, תרומה חשובה, ואולי החשובה ביותר, למאבק הדמים עם היטלר. היא ראויה לתודה ולשבחים על כך. מה שהיא עושה הוא במידה ידועה גם לטובתנו וגם לטובת העולם התרבותי כולו, אך היא עושה זאת בשורה הראשונה לטובת עצמה ולטובת עניניה הלאומיים והאימפּריאליים. אבל הסנוביזם הציבורי שלנו אינו מניח לנו להעריך תופעות עולם כערכן האמתי, תוך רצינות וכובד־ראש ודיסטנץ ידוע, אלא הופכים כל דבר ל"מודה" מריעה ומשתוללת, לפזמון־של־יום ההומה בראש כל חוצות. רוסיה! – כל דבר הבא משם הננו מקבלים באותה ארשת של אוילות המכריזה ואומרת: “מדידן אנת!” “משלנו אתה”. כל שיר קל מסובין מתרגמים ומדקלמים, כל ספור בנלי מדפיסים, כל מחזה חסר־טעם מעלים על הבמה ולכל סרט קולנוע נוהרים המונים המונים, אנשים, נשים וטף. כך הוא לא רק אצל אנשי “השומר הצעיר” ופועלי ציון שמאל, הצועקים בלי הרף “הו, הו” כמו ר' אלתר יקנה"ז אצל מנדלי ומעמידים פנים כאילו הם, בכתפיהם הרחבות, מעלים ומגלגלים את העגלה הזאת, כאילו “הבניה הסוציאליסטית ברוסיה” נחלת אבותיהם היא ובסטלינגרד ובסיבסטופול הם הנחילו את המפלה לנאצים, אלא כל הציבור כולו כמעט, ללא הבדל מעמדות, נתפס למשובה זו וממלא את נפשו הריקה בגרוגרות יבשות ונוקשות ומקשקש בשפתותיו כאילו היה טועם בהן טעם גן־עדן.
גרוגרת כזאת העניק לנו הסופר ברגלסון. הוא ראה שיהודים בא"י מתפעלים מאד מן הפסוק שלו “לוֹ אמוֹס קי עכיע” – ונזדרז ועשה ממנו מחזה ושלח אותו במתנה ל"הבימה". וכיצד עשה את המחזה? לקח קב של כזבון וקב של חנופה וקב של חוסר־טעם ושׂם אותם בחרט־"היוצרים" ויצא המחזה הזה! אינני יודע אם ברוסיה הציגו אותו, ואם הציגו – כיצד הגיב הצבור היהודי עליו? אבל זה ש"הבימה" קיבלה את המתנה הזאת והזדרזה למסור אותה ללא היסוס לקהל הצופים העברי בארץ ישראל – דבר זה לא ייאמן!
עצם הנסיון להיות “אקטואלי” כל כך ולהעלות על קרשי הבמה אותו דבר של פלצות וזוועה, שנהרי נחלי דמו רותחים וזורמים עדיין לעינינו, אותו דבר שהנו מציאות כה ממשית וטראגית, כה מפרפרת ומחרידה, אשר אולי יקום פעם משורר עיוור, שלא ראה אור שמש, ומתוך חסד יכולתו הזורחת במאפלית עולמו יצליח לתת דמות־יצירה לאפוס היגונים המתרחש בו – עצם הנסיון הזה הוא מעשה “שונד”, לא שונד ספרותי, כי אם שונד ציבורי, יותר נכון: שונד היסטורי.
אילו היה זה סתם דבר בלתי־מוצלח, משמים, ודאי שלא היתה סיבה לרגוז על כך. הרבה דברים בלתי־מוצלחים מוצגים על במות התיאטראות שלנו. אנו נוהגים בתיאטראות שלנו, ובשורה הראשונה בתיאטרון המצוין ששמו “הבימה”, במידת הסליחה. את הכל אנו מקבלים מידיה. כי יודעים אנו שהיא עמלה תוך כוונה טובה ולפיכך היא “נגאלת” גם בכשלונותיה. הרצנזנטים המושבעים שלנו כבר סיגלו לעצמם טכניקה של כתיבה המיישרת את כל ההדורים ומעלה צעיפי מלים על מקומות תורפה רבים. אבל הענין שאנו דנים בו איננו כלל ענין ספרותי או אמנותי; זהו ענין המכסה את פנינו בושה ומרתיח את הדם שבעורקינו, באשר הוא הופך את הנעלה שבסבל עם ואת הנשגב שביגונו ובחוסר־אונו ל"סוז’ט" תיאטרלי נלעג של מלחכי־פינכא.
שמעו ושומו! יהודי רוסיה, יהודי אודיסה וקיוב וברדיצ’ב, יהודי וורשה וקרקוב ולובלין, יהודי אמסטרדם ואנטוורפן, הם ונשיהם וטפם נרצחו בטרבלינקה או באושבינצ’ים, או נורו ונקברו חיים מתחת לכבישים ובתעלות הדרכים שבאוקראינה משום ששמרו על נאמנותם לרוסיה הסוביטית, משום שלא רצו לגלות את מקום המצאו של “ספר הסילקציה” של איזו תחנת נסיונות חקלאית סוביטית! באיזה עולם ברגלסון חי? מה הוא סח? מה הוא עשה מגורל “כלל ישראל” (המיבטא החוזר ונשנה באותו מחזה)? נאמנות לרוסיה או אי־־נאמנות – האם זהו הדבר העומד בין השמדת היהודים ע"י טפסרי היטלר לבין השארתם בחיים? – איזה שקר! איזה זיוף!
וה"הווי"! איזו אידיליה מתוקה וכוזבת! יהודים גויים – הכל אחד! אב זקן, יהודי בעל זקן מן ה"דור הישן", שאף הוא מדבר בלי הרף על “כלל ישראל” והוא הצועק “לא אמות כי אחיה!”, רואה בעין טובה שבתו מתכוננת להנשא לגוי, והדבר כאן כאילו מובן מאליו, שלא כ"טוביה החולב" הזעיר בורגני אשר ענין כזה הופך אצלו לטרגדיה משפחתית מזעזעת.
עבדות הגוף, יש כופין אותה על אדם ועל עם. היא מדכאה גורמת סבל רב, אך אינה משפילה. את עבדות־הרוח אין כופין, אי אפשר לכפות אותה. רק נשמות דאזלין ערטילאין, שאין להן כל אחיזה לא בקרקע שמתחת לרגליהן ולא בשמים שממעל לראשיהן, אלו המשוללות כל אמונה בזכות קיומן ולפיכך משוללות גם כל רגש של כבוד עצמי – נתפסות לעבדות זו. והיא משפילה, משפילה מאד. לעבדות זו נתן ברגלסון ביטוי במחזה שלו, לא כדי להוקיעה, כי אם כדי לשבחה ולקשור לה כתרים. אפשר שזאת היא תכונה “ייבסקית” טיפוסית, ואולי לא תכונה “ייבסקית” בלבד, כי אם שירת־הברבור של התכונה היהודית הגלותית בכלל.”Ave galuth, morituri te salutant”! – “שלום לך, גלות, המתים והנועדים למות מריעים לכבודך!” ע"י תכונה זו הפסידו מיליוני יהודים את עולמם, וחוששני שגם שארית הפליטה היהודית עלולה להפסיד אותו אם תמשיך כך, אם תוסיף להריע למהפכות זרים, אם תוסיף להתחנף למהפכות זרים ואם לא תגלה בקרבה מחדש את הכבוד העצמי ואת כושר ההערכה העצמית.
לפיכך, צדק שופמן בקראו: “הורידו את השטות הזאת מעל הבמה!” הורידו אותה מעל כל הבמות!
תש"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות