סיני מעולם לא היה ארץ ישראל. הוא לא כלול בהבטחה. מלכי יהודה וישראל שהרחיבו גבולות בימי בית ראשון ובית שני, לא פנו לעברו לספח אותו או לשלוט בו. הם פנו צפונה ומזרחה.
סיני הוא הדרך לארץ ישראל.
הוא המרחב השומם שבין ארץ הגלות וארץ ההבטחה, בין העבדות לחירות.
ארץ חרבה ובה הר חורב. ארץ יוקדת ובה סנה בוער באש. ארץ צייה וסופות, נחש ושרף.
ארץ לא זרועה.
אם בארץ כנען נטועה התודעה הלאומית שלנו – בסיני שורשי תת־התודעה הלאומית שלנו.
שטח ההפקר של החלומות,ההזיות, הסיוטים.
המעבר מ"שמות" ו"במדבר" אל “יהושע” ו"שופטים" הוא קפיצת דרך מן העולם הקמאי אל עולם הבגרות, מן המיתוס אל המציאות, מתת־התודעה אל התודעה.
סיני היה נדודים. שם תעינו. ארבעים שנה? ואולי רק קיץ אחד? ואולי דורות? כמו בחלום הזמן מיטשטש. אין הבדל בדבר. חרותים בזיכרון רק המראות: מראות לוהטים, חרון אף אדוני. מסיני בא. הופיע מהר פארן. מימינו אשדות למו.
הזיכרונות הקמאיים הישראליים הם לא גן עדן. הם מדבר צחיח, שורף, ישימון.
הר סיני היה עשן כולו. ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. והעם סביב עומד מרחוק, כי סקול ייסקל או ירה יירה.
והאדמה הנבקעת ופותחת את פיה ובולעת את קורח ואת כל עדתו וכל אשר להם חיים שאולה ומכסה עליהם.
ומחתות הנחושת והקטורת והאש הנזרית לעצור את המגפה.
והנחשים השרפים המנשכים את העם לאחר שהלינו כי אין לחם ואין מים ונפשם קצה בלחם הקלוקל.
ונחש הנחושת על הנס, שכל הנשוך וראה אותו וחי.
והזונים אל בנות מואב בשיטים, והנצמדים אל בעל פעור, והמוקעים נגד השמש להשיב חרון אדוני.
ופנחס בן־אלעזר הדוקר ברומח את איש ישראל ואת האישה אל קובתה.
מראות ביעותים, שלא נִמחים מן הזיכרון. מלווים כל הדרך הארוכה מן העבדות אל החירות, ומלווים במשך כל דברי הימים: עמוד האש ועמוד הענן, רעב, צמא ומגפה, צרעת ודלקה ושישים ריבוא פגרים. האם תֵֹמנו לגווע?
והחטאים: חטא עגל הזהב וחטא המרי וחטא התלונה וחטא התאווה וחטא אי־האמונה וחטא דיבת הארץ וחטא ניתנה ראש ונשובה וחטא הזנות וחטא האיש המקושש עצים וחטא האישה הסוטה שישקוה מים מאררים וירכה תיפול ובטנה תצבה וחטא קשי העורף.
מתוך המדבר הצהוב, הלוהט, שאין בו ירוק להרנין את העין, ואין בו פרי לשובב את הלב – עולות נבואות הגורל ככישוף מפי זר, קוסם, גבר שׂתום עין, מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים, ששָת אל המדבר פניו, איש נחשים שיצא לקלל, לקוב, לאור, ומראש צורים בירך, אך ברכתו פרועה ופראית כמו הצוקים הזועמים והחדים של הרי סיני, ונאומו – השירה הארכאית ביותר בלשון העברית, עקובה דימויים אכזריים:
הן עם כלביא יקום
וכארי יתנשא
לא ישכב עד יאכל טרף
ודם חללים ישתה.
או:
כתועפות ראם לו
יאכל גויים צריו,
ועצמותם יגרם
וחיציו ימחץ.
כרע שכב כארי
וכלביא מי יקימנו.
או:
מחץ פאתי מואב
וקרקר כל בית שת.
והיה אדום ירשה
והיה ירשה שעיר אויביו
וישראל עושה חיל.
וירד מיעקב והאביד שריד מעיר.
סיני – לא ארץ כנען, לא ארץ ההבטחה, לא ארץ ישראל, אך היא מולדת הרוח החמורה, שחסד לא שפוך עליה: הדיברות החרותים על הלוחות, החוקים והמשפטים, הברכה המגיחה מרחם הקללה, נבואת העתיד שתרדוף אלפי שנים: עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב.
כנגד האפוסים של עמי הקדם ועמי הצפון המתחילים במלחמות – האפוס הישראלי מתחיל בנדודים. “לך לך” הן שתי המילים שבהן נפתחת ההיסטוריה הישראלית, ומכוח “לך לך” זה מתחילים נדודי האבות. “שלח את עמי” הוא הצעד הראשון בדרך לחירות, ומכוח “שלח” זה מתחילים נדודי השבטים.
ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו. פי החירות, בעל צפון, מגדול, מרה, אילים, דפקה, אלוש, רפידים.
ושמות קשים מדבריים, כמו: קברות התאווה, חצרות, רתמה, רימון־פרץ, לבנה, ריסה, קהילתה, הר שפר, חרדה, מקהלות, תחת, תרח, חשמונה, מוסרות, בני יעקן, בעל פעור.
ארץ לא נושבת, שרוח נושבת בה, לוהטת.
*
וחמש עשרה שנים היינו בסיני, לחמש עשרה שנים חזרנו אליה. לא זרענו בה שדות ולא נטענו בה כרמים.
רק בשוליה הנושקים אל המים, בצפון ובמזרח, הקמנו משכנות, נטענו גנים, עצים, מקשאות. אלה ארצות אחרות, שלא ראו אבותינו, בני דור המדבר. שם הכחול והספיר והירוק והאלמוג וכתם אופיר וזהב החולות.
רבבות ישראלים עברו את מרחבי סיני בחמש עשרה השנים בג’יפים ובמשאיות ובטנקים ובזחל"מים, במכוניות וברגל נסעו ונסעו, בכבישים הארוכים עד בלי סוף, בסופות החול ובשרב. אלפי חיילים חנו במרחבים האלה בשירות סדיר ובשירות מילואים, זמנים קצרים וקשים וזמנים ארוכים ויגעים.
והציבו שם שמות אחרים: לא פי החירות ובעל צפון ומרה ואילים, אלא – עכביש, טרטור, מיסורי, לקקן, לכסיקון, בודפשט, מצמד, חמוטל, חיזיון, פורקן, מילנו, מסרק, אגרופית.
וקיללו את החום ואת הסופות ואת החול ואת כפור הלילה ואת המרחקים הגדולים והתגעגעו צפונה.
ושם ניטשו המערכות הנוראות, שהמדבר הזה לא ידע כמותן מעודו, מימי בראשית. חרון אף אלוהים ודם חללים.
חמש עשרה שנים, ורפידים וטסה וביר תמדה והמתלה – כמו פטה־מורגנה, הזיית שרב.
צדה ההפוך של הארץ. בקעת הירח ומכתשי השמש שלה. החלומות וההזיות שלה. הסיוטים שלה. התעייה והנדודים שלה.
מרחב ללא אשמה. לא שלטנו, לא דיכאנו, לא ניצלנו, לא גירשנו, לא הפקענו.
עוזבים אותו וחוזרים אל ארץ השופטים והמלכים והשרים והכוהנים והזבחים והעגלים והקדשות, אל הארץ הקטנה והצרה והדחוסה והמסוכסכת.
מגיא החיזיון הגדול של אל אחד, קנא ונוקם וחנון ורחום – אל הבמות שעל הגבעות ותחת העצים.
מן הנדודים אל הנחלות
עוזבים – והזיכרון לא יעזוב. תמיד יישאר בנפש העם מדבר סיני זה. המרחב הגדול שלה, המשתרע מעבר לארץ הנושבת, הנמצאת רק בקצהו; מרחב תת־התודעה הלאומית שלנו, שהוא גדול ורחב ממרחב התודעה, שאנו בורחים ממנו וחוזרים אליו ויוצאים – מרצון או מכורח – ושוב חוזרים כדי לתעות ולנדוד בו.
2 באפריל 1982
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות