מה שמתארע עכשיו ביישובי חבל ימית מתפתח במהירות וללא מעצור לקראת טרגדיה.
כמו בטרגדיה קלסית, גם כאן, ההתרחשות מונעת על ידי כוחות “עליונים” (“הגורל”, “האלוהות”, “השלטון הכול יכול”, ובמקרה זה – המדינה), חזקים מכוחו של היחיד, ומוליכה להתנגשות הרת אסון.
כמו בה – גם כאן, האסון צפוי, אך הנפשות הפועלות ידן קצרה למנוע אותו.
כמו בה – ההתנגשות איננה בין בלתי צודקים, אלא בין שני צדדים צודקים, שכל אחד צודק לפי דרכו.
וזוהי טרגדיה ישראלית, שאין דומה לה בשום הוויה אחרת, המכילה בתמציתיות, “כמו בקליפת אגוז”, את כל המרכיבים של בעיות קיומה של מדינת ישראל בשעה זו.
נותרו ארבעה חודשים עד שעת האפס. ההתנגשות בוא תבוא…
למעשה, כמו מתוך פטליזם עיוור (או אולי במכוון?), לא נעשה דבר כדי לעכב אותה.
אין תזוזה ניכרת בשטח לפינוי, אין גורם המחיש את התזוזה הזאת. אין מי שמאיץ במתיישבים: “קחו את כליכם ומהרו לצאת, כי הזמן קרב, כי לא תספיקו”. יש תזוזה הפוכה – אל השטח. באים אנשים ו"משתרשים" בו, בבחינת “בנו בתיכם ושבו, וניטעו גנות ואיכלו את פריין”.
ההתנגשות תבוא, אפוא, וגם אם לא תהיה כרוכה בשפיכות דמים, כפי שהכול מבטיחים, היא תהיה אכזרית, תותיר טראומה, כמכוות אש בבשר, שתטביע חותם על כל מהלך הדברים בארץ בעתיד, עמוק הרבה יותר ממקרה “אלטלנה”.
“הצדק המשפטי” – הוא עם המדינה. היא חתמה על הסכמים. היא חייבת לקיים אותם עד האות האחרונה.
“הצדק האנושי” –הוא עם אותם מתיישבים האומרים: “לא נזוז מפה. פה בנינו בתים, זרענו, שתלנו, נטענו עצים, גידלנו ילדים. מרצוננו לא נלך, בכוח יגררו אותנו”.
רק מי שאין לו יחס לאדמה ולעבודת האדמה, לצער גידול עצים ולשמחת הקטיף של פריים – לא יחוש אמפתיה כלפי האנשים האלה, שהם גיבורי הטרגדיה הזאת. רק מי שאינו מבין שצדקת המעשה הציוני, מראשיתו ועד היום, כרוכה גם ב"הפרחת השממה", פשוטו כמשמעו – לא יבין שבפינויי ישובים אלה, שנבנו על חולות שוממים, ובעקירת אנשיהם מאדמתם יש משום כפירה ציונית.
אנשים רבים עוזבים את הארץ בשנים אלה.כאן הארץ עוזבת את האנשים.
*
צריך לבקר באזור זה עכשיו, ארבעה חודשים לפני הגזרה. כדי לתפוס ממראה עיניים את המשמעות הטרגית של הקריעה הצפויה.
לראות את גן העדן שצמח כאן על חולות שהצמיחו רק לענה: את עצי המנגו והאבוקדו וההדרים בגובה קומת אדם, והפלפלים והקישואים והוורדים וצמחי הנוי והאשלים והאיקליפטוסים והצאלונים, ואין זה משנה אם גם ידיים ערביות עיבדו את אלה. גם פתח תקווה וראשון לציון ורחובות וזכרון יעקב וראש פינה וחדרה – לא נבנו ונטעו בידיים יהודיות בלבד.
לראות את המשתלות הצפופות, עשירות הזנים, מן המפוארות בארץ ואת חממות הוורדים וחממות צמחי הבית ובתי האריזה המשוכללים – כן וגם את הבתים והווילות, בתי הספר, בתי הציבור, השדרות, הגנים הציבוריים, המדרכות והכבישים –
כדי ש"חוש הצדק הטבעי" יתקומם ויאמר: מדוע צריך לפרק ולעקור את כל זה? או למסור אותו במתנה לזרים שלא עמלו בו? איזה עיקרון לאומי, אנושי, פוליטי,מוסרי, מחייב זאת? במלחמות – נשמדו ערים וכפרים; בהסכמי שלום – עברו ערים וכפרים מגבול לגבול; בהסכמים אחרים – היו חילופי אוכלוסין; אבל שהשקיעו עמל של שנים, מרץ, יזמה ברוכה, כישרון ומחשבה במשקיהם הפורחים,לנטוש אותם ולהתחיל מבראשית במקום אחר? בשם איזו אמונה מקודשת?
ההיגיון הפוליטי שופך קיתון של צוננים על התרגשות זו, על חמימות מוח זו. אם נפר עכשיו את ההסכם, לא רק שנשיב את הגלגל לאחור, אלא שמצבנו יהיה הרבה יותר גרוע מאשר לפני חתימתו: ניעזב על ידי כל מי שעוד תמך בנו, נבודד לגמרי, מצרים תשוב לחיק ברית מדינות ערב, שתתכונן למלחמה הבאה נגדנו, כשהעולם כולו לצדה.
שורשה של טרגדיה ישראלית זו, כמו של טרגדיות כה רבות, הוא במשגה פטלי. נעשה משגה שהוא בכייה לא רק למתיישבים אלה ולא רק לדור הזה, אולי “בכייה לדורות”. מנהלי המשא ומתן על ההסכם, ובראשם אדם שהציונות שלו לא מן האדמה, אלא פוליטית־מופשטת או פוליטית־משפטית – ויתרו “עד האינטש האחרון” על האדמה המצרית המקודשת, והתחייבו למסור אותה “נקייה מיהודים”. בשוק המזרחי שבו אנו חיים, שאפילו כל תייר הנקלע אליו יודע שיש להתמקח על החצי כדי להוריד רבע מן המחיר, הם לא הורידו אף גרוש מצרי אחד מן המחיר שדרש המוכר: שדות הנפט, שדות התעופה, אופירה, דהב, נואיבה, פתחת רפיח, כל מה שהיה במשך כל הדורות סלעים צחיחים וחולות שוממים.
*
צבי גרא, צייר, בן לאחת המפחות הוותיקות בארץ זה כמה דורות, חניך “השומר הצעיר” והמוסד החינוכי במשמר העמק, שהוא ואשתו עכסה באו מרמת השרון להתגורר בבית טרומי ביישוב שדות כדי לחזק את ידי המתנגדים לנסיגה, אומר: “אם יתעקשו המתיישבים לא לעזוב, ויהיה ברור הן לישראלים והן למצרים שאי אפשר יהיה לעקרם בכוח מן המקום – ייאלצו נציגי שני העמים להידבר ולמצוא פתרון של פשרה”. הפתרון שהוא מציע: יצירת “אזור חיץ” שישמש דגם ומופת לחיים בצוותא של יהודים וערבים. היישובים העבריים יישארו במקומם, לבדואים יוקמו יישובים כדוגמת דהנייה, שיש בה בתים ובית ספר ומגדלים בה ירקות בשיטות מודרניות בהדרכת אנשי המושבים, יהיה שיתוף בעבודה, בניהול, בפיתוח, בחינוך.
“האין זו אוטופיה?”
“אם זו אוטופיה”, אומר צבי גרא, "האלטרנטיבה היא ‘על חרבך תחיה’
אלה וויטו וייצמן, מראשוני שדות (לפנים חברים במבוא יואב שבגולן), שלהם המשתלה הגדולה והמשגשגת ביותר להדרים בארץ, ושחצרם היא גן פורח נהדר למראה, שמאות ציפורים משוררות בו מצמרת כל עץ, ושפרות המנגו שלהם גודלם כמלונים – אינם חושבים כלל לעזוב את מה שהקימו כאן בעמל של אחת עשרה שנים בכישרון ידיים ובכישרון מוח: את הווילה המפוארת, את המשתלה, הגן, המטעים. בחרבות שלופות לא יגרשו אותם מגן העדן הזה. אלה (גם היא ציירת וקומיקאית) אינה מאמינה כלל בשלום שיבוא כתוצאה מנסיגה. היא מאמינה ששלום אכן סופו לבוא, אך רק כתוצאה מהיאחזות ומהשתרשות ומהתחזקות כוחנו, ו"אמונה היא רציונליזם", היא אומרת.
את משה אהרון, לשעבר חבר קיבוץ בית גוברין, אנו מוצאים בקצה שדהו: אורז פלפלים, – כל פלפל פגז! – לשוק. בשדה בן ארבעים וחמישה דונם עגבניות מזן “פקולטה” המשובח, גבוהות, עמוסות פרי, חצילים, קישואים ועוד ירקות. בימים אלה שתל עוד חמישה דונם עגבניות, העתידות לשאת פרי באפריל, מאי, יוני. שתילה זו היא הצהרה שאומרת הכול, בעצם: “אני חוני המעגל. רָאה חרוב הטוען פרות לאחר שבעים שנה ובעליו נטע אותו באמונה שבניו יאכלו ממנו”. הוא, כמו חוני, שותל עגבניות באמונה שיאכל מהן בעוד חצי שנה. “יש גבול שאותו לא עוברים!” אומר הוא, החקלאי, “ואם עם ישראל חושב שתצמח לו ישועה מזה שאנחנו נעזוב את האדמה הזאת, כנראה שלא הוכשר עוד לגאולה!”
במושב אוגדה אנו נכנסים לחממת צמחי הבית של עודד זהבי, לשעבר חבר קיבוץ גת, שהיא החממה הפנטסטית ביותר שראיתי אני בארץ. עשרים סוגים בה של צמחים השתולים בתבניות ביטון ובעציצים תלויים ארבע קומות, זו מעל זו, והיא דומה לגן טרופי שמינֵי ציפורים נדירות מעופפות בו. כל אלה הצמחים שגודלו מחומר ריבוי שטופח במשך שנים וייחוריהם מיוצאים לאירופה ונושאים רווחים גדולים.
משם אנו עוברים אל חממת הוורדים של עודד גפנר, יליד פתח תקווה, ששתיליה גובהם כשני מטר ושהשיגה שיא ארצי של מאה ושישים אלף ורדים לדונם בזכות התנאים הטבעיים ובזכות השכלולים שהכניס בה בעליה
עודד זהבי השלים עם גזרת הפינוי בלב שבור, ויעביר מה שניתן להעביר למושב נטעים, שם יושבים הוריו. עודד גפנר השקיע זה עתה עוד מאה אלף לירות בחממה. לא עושה צעד לקראת פינוי, אין לו כוח נפשי לסגור את הברזים ולהניח לוורדים לנבול. הוא מצפה לנס או לתפנית במדיניות.
בתלמי יוסף, שנעזבה על ידי רוב תושביה ונשארו בה רק שבע משפחות, התמקם גרעין של אנשי “גוש אמונים” שבאו לחזק את המקום. בביתם של אבייה ומתי לוז, פסיכולוגים מקריית מלאכי, אני שמח להיפגש עם מיכאל בן־חורין ואישתו וילדיהם הקטנים, חברי מושב נוב ברמת הגולן. יארכו הדברים אם אביא כאן את דבריו, רוויי ההתלהבות והאמונה, של מיכאל, ואת הוויכוח שהתפתח בעקבותיהם. אולי אקדיש לכך רשימה נוספת. אביא רק את תמציתם הנוגעת לעניין הנדון: מיכאל מצהיר באותיות של אש: “אני מאמין באמונה שלמה שלא יהיה פינוי!”, ואמונתו מיוסדת על כך ש"אתערותא דתתא משפיעה על אתערותה דמעלה", כלומר: מה שאנו עושים כאן, על האדמה, שזורעים ושותלים ולומדים ומביאים חיים, ישפיע על מה שנחתך על ידי ההשגחה, ומעתה ועד אפריל יתרחשו דברים שיגרמו לתפנית. ומכיון שרוב העם בציון יודע שהשלום אינו שלום אלא כזב – הוא יעצור את הנסיגה. “ואנחנו לא נרים יד על חייל, לא נסכן נפש, לא נשפוך דם – ולא נזוז!”1
מתלמי יוסף אנו עוברים אל נתיב העשרה, שהוא אחד המושבים היפים בחבל, ובביתו של עמרם, מפיו ומפי אשתו, ילידת צרפת, אנו שומעים שוב על מצוקת הנפש הגדולה, שבה נתונים המתיישבים וילדיהם, ועל הדילמה הנוראה העומדת בפניהם: לקבל פיצויים, פיצויים שאפילו הם גבוהים, אין בהם פיצוי על העקירה וכל הכרוך בה, או לוותר עליהם ולהחליט שאין זזים. ואז? מה אז? להישאר בחוסר כל אם אמנם הפינוי יתבצע?
ובינתיים, אפילו אלה שמקבלים את המקדמות, נמנעים מלקבל את המקדמה הרביעית, כי עם קבלתה חותם המתיישב שהוא מוותר על כל זכויותיו על המשק והנכסים ומוסרן ידי המדינה.
*
ארבעה חודשים, ולפי שעה לא זזים.
משישים ושבע המשפחות בשדות עזבו שתיים. מחמישים ותשע המשפחות באוגדה עזבו שתיים. אחת מהן, שעזבה לנען, חזרה. בכמה מושבים “חלשים” יותר עזבו יותר. אך במקומם באו רבים אחרים.
החבל פורח. הייתה זו שנת שיא ביבולים. בשדות קוטפים פלפלים, עגבניות, חצילים, קישואים. בחממות קוטפים ורדים. מוסיפים לשתול ולזרוע, גידולים שייתנו פריים אחרי אפריל.
שלושת הילדים של משפחת וייצמן חפרו להם בונקר במקום סתר ללא ידיעת הוריהם. הם אגרו בו מזון, ובשעות שונות של היום היו מתגנבים אליו ומתחבאים בו. אביהם גילה את הבונקר רק במקרה, כשמצא לתדהמתו שהעבירו אליו חוט חשמל, כששאלם למה עשו זאת, אמרו: “כשיבואו הנה המצרים הם יגרשו אתכם, כי אתם לא נולדתם פה. אנחנו נולדנו פה, אותנו לא יוכלו לגרש”.
את ההתנגשות הטרגית אי אפשר יהיה למנוע. לא תהיה זו התנגשות בין שתי השקפות פוליטיות, אלא בין המאמינים בקשר לאדמה ובין המאמינים בהסכמים פוליטיים. ממין ההתנגשויות הקשות מאז ומעולם.
11 בדצמבר 1981
-
באפריל 1982 הושלם פינוי היישובים היהודיים בסיני, לרבות ימית, לאחר מאבק אלים בין המתיישבים וכוחות הביטחון. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות