לפני כמה ימים נערכה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב מסיבה רבת משתתפים לכבוד אחד ממוריה הוותיקים בהגיעו לגבורות. בסופה של אותה מסיבה שר הקהל “שירי מולדת”, שהיו אהובים על אותו מוזיקולוג, ושעליהם כתב גם מחקר. אחד השירים האלה היה שירו הידוע של נתן אלתרמן, ששורותיו הראשונות הן:

"בהרים כבר השמש מלהטת

ובעמק כבר נוצץ הטל,

אנו אוהבים אותך, מולדת

בשמחה, בשיר ובעמל".

בשעה שהושר השיר הזה חשבתי: האם אפשרי הדבר שמשורר או פזמונאי ישראלי יכתוב היום שיר כלשהו על אהבת המולדת, אם גם ברוח ובסגנון זמננו? ואילו נמצא אחד תמים כזה, הלוא היו כל המתוחכמים, בעלי הלשון השנונה, המולכים בעיתונות, מלגלגים עליו ("מולדת?! אנחנו?! היום רק לפלשתינאים מותר לדבר על “מולדת”!) ונזכרתי שבשעתו, כשהייתה המקהלה של שרה’לה שרון פופולרית מאוד (למרות שלא הכול אהבו את טעמה), היה מי שכינה אותה “פשיסטית” בשל “שירי המולדת” שלה, ודברים ברוח זו נאמרו גם על שיריה ה"פטריוטיים" של נעמי שמר.

נתן אלתרמן היה ידוע כמשורר המקובל על כל “הממסד הציוני”, אבל באותם ימים, בשנות השלושים, כתב משורר אחר, איש המפלגה הקומוניסטית פק"פ האנטי־ציונית ואחד מפעיליה, אלכסנדר פן, את השורות הבאות:

"אדמה, אדמתי,

רחומה עד מותי,

רוח רב חרבונייך הרתיח.

אירשׂתיך לי בדם,

שאדם ונדם,

על גבעות שיך אברק וחרתיה".

“אדמה ודם”! הרי זו ממש ססמה פשיסטית! ידועה יותר בלשונה הגרמנית “בלוט אונד ארדה”, אבל איש לא ביזה אותו על כך באותם הימים, והשיר במנגינתו היה פופולרי מאוד שנים רבות. נקל לשער מה היה גורלו של משורר ישראלי שהיה מעז היום לכתוב שהוא אירש בדם" את אדמת ארץ ישראל! “צומוד”, כידוע, היא מילה ערבית, והמילים “ברוח ובדם” נשמעות הרבה בהפגנות של הפלשתינאים, והן לא מרגיזות שום הומניסט ישראלי.

היום, בשנת 2000 לספירת הנוצרים וחמישים ושתיים שנים למדינת ישראל, “אנשי רוח” רבים לא מתביישים להצהיר בפומבי: “אנו שונאים אותך, מולדת!”

משה איבגי, שחקן טוב מאוד, אהוב צופי התיאטרון, הטלוויזיה והסרטים, חתן פרסים ישראליים רבים, מכריז בריאיון בעיתון: “ישראל היא אחת המדינות הכי גזעניות בעולם. מדינה שקמה בעקבות השואה ועושה אותו דבר לערבים, למזרחים, לאתיופים” (כלומר, משמידה אותם בגזים?) “עם אַלִּים. יצרנו כאן איזה צבר מנופח ומטומטם. גזענים. נקודה”.

אורלי זילברשץ־בנאי, שחקנית (כנ"ל), אהובת (כנ"ל), מכריזה גם היא בריאיון עיתונאי: “אנחנו כל כך גזענים! מפחיד אותי שהילד שלי יגדל וישאל, באמת, אימא? ככה התנהגנו לפלשתינאים?… יש פה כזאת אפליה! אנחנו מתנשאים וחושבים את עצמנו… זה מגעיל אותי, זה עושה אותי יותר ויותר שמאלנית ויותר מיליטנטית!”, ואומרת שלא רצתה לראות את הנשיא בעצרת לזכר יצחק רבין “כי הוא מבקר בהתנחלויות”. ואחרי ששמעה “שאיזה מתנחלת מחורבנת” (האפשר שמתנחלת לא תהיה “מחורבנת”, הרי כולן עומדות על רמה מוסרית ואינטלקטואלית נמוכה לאין ערוך מרמת אורלי וחברותיה!) מתאוננת שאמנים לא מוכנים להופיע בהתנחלויות, היא נודרת: “אני, בחיים לא אופיע בהתנחלות!”

ואת ההצהרות האלה מפרסמם העיתונים באותיות ענקיות בעמודי השער של המגזינים למען ישמשו מופת לעם.

ולא נזכיר כאן את ההצהרות של ד"ר אורון מ"ניו יזראל" כי המדינה איננה מקום ראוי לחיות בו, ועל כן יש לעזוב אותה ולמצוא מקום אחר להניח בו את הראש הכואב. ולא נזכיר את דברי הפרופסור צימרמן הכותב שישראל אשמה לא רק בעוול שהיא גורמת לערבים, אלא שבגללה יש אנטישמיות בעולם (והיסטוריון זה שכח, כנראה, שהשואה והפוגרומים במשך מאות בשנים התחוללו זמן מה לפני הקמת מדינת ישראל).

כל ההצהרות דלעיל משתלבות יפה מאוד עם הסרט של הבי.בי.סי, על הרג הילדים הפלשתינאים בידי החיילים הישראלים, סרט שהפתיחה הסמלית שלו היא הסיפור מן “הברית החדשה” על רצח התינוקות בידי הורדוס מלך היהודים (אותו רצח שממנו ניצל ישו הינוקא), סרט שיוצריו לא זכרו שקדם לסיפור הנ"ל הסיפור על פרעה שגזר על הילדים מבני ישראל, “כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו”. עלילת הדם העתיקה קמה אפוא לתחייה, אלא שעכשיו מסייעים להפצתה גם מפונקי ומפורסמי ומפורסי “המדינה הגזענית” עצמה.

27 ביולי 2003