האמנם אין אפשרות למנוע את התלקחות האש לפני שתתפשט ותשרוף כל מה שעל דרכה?

הבעיה איך להינתק מרצועת עזה, ובה בשעה למצוא פתרון לעתיד ההתנחלויות בגוש קטיף, היא מסוג הבעיות ההיפותטיות – כמו ריבוע העיגול, למשל – שלכאורה אין להן פתרון.

מבחינה הומניסטית צרופה, זו הדוגלת בשוויון כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותם לחופש ולעצמאות, אין כל הצדקה מוסרית שנשלוט בכוח בכשני מיליון ערבים, וממילא בכוונה ושלא בכוונה, נאמלל ונשפיל אותם. והתקוממותם של הערבים על שליטה זו והתגוננותנו מפניה, בהכרח גורמות לשפיכות דמים שאין לה סוף. מה גם שהקשר ההיסטורי והתנ"כי שלנו לרצועת עזה הוא קלוש ביותר. במשך רוב התקופה שבני ישראל, ישבו בארץ ישראל, חיו ושלטו בעזה ובבנותיה הפלשתים.

מאותה בחינה הומניסטית, איך אפשר לדבר בקלות ראש על פינוי בכוח של רבבות מתנחלים מבתיהם ומן האדמה, שממשלות ישראל יישבו אותם עליה, והם דבקים בה מכוח אמונתם ועבודתם, ועל העברתם לאזורים אחרים כאילו הייתה זו העברה מדירה לדירה?

החולי הרע הפושה בנו בשנים האחרונות הוא שאנו חושבים “פוליטית” וחדלים לחשוב “אנושית”, שעה שאנו עוסקים בבעיות הקובעות את גורלם של המוני אנשים. חולי זה מעקר מתוכנו ומעוות, גם כשאיננו מודעים לכך, את הרגשות ואת התגובות האלמנטריים ביותר בטבע האדם, וקודם כול – את רגש ההזדהות עם סבלו של הזולת.

כי איך אפשר לדון בהשקט ובבטחה בעקירת היישובים בגוש קטיף, למשל, מבלי לראות בעליל מה תעשה הגזרה הזאת לאנשים ולנשים שבנו אותם ומסרו את נפשם באומץ רב על הגנתם מפני המתנקשים בהם יומם ולילה?

אותו עיקור כרוני של הרגש האנושי האלמנטרי חל בנו עד כדי התקשחות גמורה גם כשמדובר במחנה שמנגד: איך אפשר לצפות בפיצוץ עשרות בתי מגורים ברפיח מבלי לראות את המשפחות שנפלטו לרחוב, את הנשים המחטטות בעיי החורבות, את הילדים הבוכים על האבנים – ולא לחמול? ואיך אפשר להתעלם מכאבם קורע הלב של עובדי אדמה שרואים איך העצים, ששתלו וגידלו וציפו לאכול את פריים, נעקרים לעיניהם?

כמה תמוה הדבר שאלה המדברים בהתפעלות ובהערכה כה רבה על ה"צומוד" של הערבים, מדברים בזלזול מתנשא על התעקשותם של מתנחלי גוש קטיף להיצמד לאדמה שהשתרשו בה, ושלא גזלו אותה מאיש, ומטיפים להם מוסר על מאבקם. ותמוהה פי כמה וכמה היא עצמת השנאה שמתיזים כלפיהם עיתונאים וסופרים בכל עת שהם מזכירים את שמם כאילו היו חלאת המין האנושי! כל מילות הגנאי, כל הגידופים והחרפות שבלשון העברית הם משלחים בהם ובה בשעה יש הבנה בלבם כלפי המחבלים והשאהידים־המתאבדים. אותם הם “מבינים” ומביעים את הבנתם זו בכל כלי התקשורת במאמרים בסרטים ובמחזות, בארץ ובחו"ל. אם מעשה ההתיישבות היהודית על שטחי אדמה שוממים שלא נגזלו מאיש, הוא פשע נוראי כזה, מדוע להפנות את השנאה כלפיהם ולא כלפי כל הממשלות – מימין ומשמאל – שתמכו במעשה הזה?

כדי להיות אנושיים ולא רק פוליטיים, רצועת עזה צריכה להיות תחת שלטון פלשתינאי ולא כבושה בידי ישראל, זה משמעה המוסרי של ה"הינתקות", ובה בשעה את מתנחלי גוש קטיף יש להשאיר במקומם. עקירתם בכוח מאדמתם תהפוך לזעקה גדולה שתלך מקצה הארץ עד קצֶהָ, ותגרור בעקבותיה מעשי אכזריות ושפיכות דמים שלא יימחו לעולם מזיכרוננו הלאומי. (והאמנם בטוחים אנו שהפלשתינאים מעוניינים כל כך בפינוי המתנחלים, שמהם הייתה להם פרנסה טובה, ולא עשו להם כל רע? אולי הם מעוניינים רק בסילוק הממשל הישראלי משטחם, ובסילוק הצבא על הטנקים והמרגמות והמסוקים שלו?).

האמנם אין כל דרך למנוע את התבערה הצפויה לנו אם יבוצע הפינוי?

הפתרון הדחוף שיש לחתור אליו ברגעים אלה ממש, לפני שהפתיל המתקצר והולך יגיע לנקודת הפיצוץ – הוא משא ומתן עם הרשות הפלשתינאית על הסכם של פשרה, שיעניק למתנחלים זכויות אוטונמיות כמובלעת בטריטוריה של המדינה הפלשתינאית עם זיקה ביטחונית, בתנאים מוסכמים, למדינת ישראל. אז תבוטל הגזרה של הפינוי בכוח, ומצד אחר, שום רעה לא תיגרם בכך לערביי רצועת עזה, אולי להפך.

אפשר להגיע לפתרון הלא פשוט הזה, אם נכיר בכך שכל דרך אחרת תמיט אסון על שני הצדדים. זהו הרגע האחרון להצלה.

1 בפברואר 2005

(הפינוי השלם של גוש קטיף באמצעות צה"ל בוצע בפברואר 2007)