מעטים בלבד לא יאמרו הן ליציאה שלנו מלבנון, צעד מחויב המציאות ומחויב ההגיון הפשוט, שנעשה באיחור של שמונה עשרה שנים, ולא יהיו שותפים לשמחת החיילים ש"יצאו ללא פגע, ללא סריטה קלה" מן המוצבים האחרונים, מעין שמחת עני של היהודי שהוציא את העז מחדר הצר, אבל מעטים מהם הם אלה שלא חשו ביזיון והשפלה ובושה עמוקה, הן למראה הבריחה המבוהלת, המשאירה מטנק ועד שרוך נעל, שלל לביזת הרודפים, המזכירה כל כך תבוסות של צבאות הבורחים מפני רודפיהם ומותירים לאורך כל דרך את נשרם ואת נעליהם גם יחד, והן למראה הבגידה המחפירה באחים להגנה, לקרבות ולקרבנות.

ביום שנראו על מרקעי הטלוויזיה בישראל ובעולם כולו המוני לבנונים, דגלים צהובים ואדומים בידיהם, עטים כארבה על השלל שנעזב במוצבי צד"ל וצה"ל, בוזזים תחמושת, תותחים, טנקים, מכוניות, מעילים, שימורי מזון; ביום שנראו שיירות שיירות של גברים, נשים וטף, נעות לאורך שבילי השדות וההרים כמו אקסודוס תנכ"י לעבר הכפרים שמגיניהם נטשו אותם; ביום שהדגל הצהוב של חיזבאללה הונף בראש צוק הבופור בשאגת שמחה דומה לזו שבה הונף הדגל על ראש הרייכסטאג ביום הניצחון על הנאצים; ביום שבו הדהדה צהלה גדולה מכל רמקולי המסגדים ומקלטי הרדיו של מדינות ערב והאסלאם, שזה הניצחון הגדול ביותר על מדינת ישראל מאז היווסדה – הגיב על כך יוסי ביילין בתכנית “פוליטיקה”: “שהחיינו!”

באותו יום עצמו, כאשר היועץ המשפטי של הממשלה ופרקליטת המדינה מדווחים לעם בישראל על תוצאות החקירה בעניינו של הנשיא, ומאשרים שאכן קיבל סכומי כסף גדולים לאורך שנים מבעלי ההון, סרוסי ואונגר, מבלי לדווח עליהם, גם לא למס הכנסה, ובכך הפר את חובות המוטלים עליו, כעל אדם הממלא תפקיד ציבורי, והפר את האמון שניתן לו וביזה את כבוד מעמד הנשיאות, ורק בגלל היעדר ראיות מספיקות והתיישנות לא יועמד לדין – הגיב על כך עזר וייצמן: “אני מאוד מרוצה”.

מי שחשב שה"ניוספיק" האורוולי, זה שהופך שקר לאמת, עוול לצדק ותבוסה לניצחון, הוא המצאה שטנית של המדינה הטוטליטרית, נוכח עכשיו שהוא נעשה לשגרת הצהרות בעל פה ובכתב במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

רק אירוניה של הגורל, הצופה עלינו מלמעלה בגיחוך לעגני, זימנה לאותו יום את שני המאורעות האלה, המסמלים בהצטרפותם יחד, את המפולת הפוליטית והמוסרית, ברשות הרבים וברשות היחיד, שנחתה עלינו.

ההשלכות של המראות הכמו אפוקליפטיים האלה, שלא יימחו מזיכרונו ומזיכרון העולם, מרחיקים לכת לא רק למרחב – המרחב הערבי העצום – אלא גם לזמן, כמו גלי קול של התפוצצות אדירה. הם ציון דרך היסטורי מר, מעין “בכייה לדורות”, שממנו והלאה אפשר להתחיל במניין שנים חדש, ואם נשווה לעינינו את רבבות הדגלים הצהובים של החיזבאללה, ראוי לכנות אותו: הזמן הצהוב.

כי מעכשיו ולעתיד, בעיני עצמנו, והרבה יותר בעיני מיליוני הערבים בארצות שמסביבנו, ובעיני הפלשתינאים בשטחים, ובעיני ערביי ישראל – לא תהיה עוד מדינת ישראל המדינה שהייתה חמישים ואחת שנים: לאו דווקא “נמר של נייר”, כי למרות כל מה שאירע לאחרונה היא נשארת בכל זאת “המעצמה הצבאית החזקה ביותר במזרח התיכון”, כפי שאנו רגילים להתפאר, אבל תהיה זו מדינה שאפשר למרוט בה ולנשוך בה ולקרוע איברים מגופה, אם לא בדרך המתקפה הצבאית, הרי בדרך הגרילה והאינתיפאדה, והחיזבאללה הוא מופת של גבורה, כמוהו נעשה וכן ננחל ניצחונות, ולאורך שנים היא לא תוכל לעמוד בזה.

מה גם שהיא נחלשת והולכת מבפנים. צמח בה דור שאינו מאמין בעצמו ולא בצדקת קיומו בארץ, והוא מתרפס לפני המתנכלים לו, ומתחטא בפניהם ללא הרף, עד כדי כך שכל אינטלקטואל ועיתונאי המבקשים הכשר לעצמם והוכחה כמה הם שוחרי טוב ושלום, מוצאים לנחוץ להצהיר: הלוא אנחנו יודעים שאתם צודקים, ואתם הלוא יודעים כמה אנחנו אוהבים אתכם וכו' וכו'.

כמה עצוב ונלעג ומשפיל היה המחזה משני עברי “הגדר הטובה”, כאשר מצדה האחד מנסה אם שכולה, אחת מ"ארבע האימהות", לדבר שלום אל אלה שהרגו את בנה ובנים רבים אחרים, ועכשיו הם מנופפים בדגלים צהובים מעל לביזה ושורפים את דגל ישראל, ועונים לה בהכרזות שהם שונאים אותה, הלוואי שתמותו, ושהניצחון השלם יבוא רק כשהיהודים יפנו את כל פלשתין ויחזרו לארצות שמהן באו, בעזרת אללה ובעזרת חומייני.

ובלשון כזאת עונים גם רוב הפלשתינאים לשוחרי השלום שלנו. אבל אם תכתוש את המאמין־השוטה במכתש ותירק לו בפניו ותשלח אותו לכל הרוחות – לא תסור אמונתו מעליו.

ואם הבריחה המבוהלת מלבנון היא סיבה למסיבה, וראש הממשלה “נראה מאושר ובוטח” אחריה, כפי שכתבו עיתונאים, “שופע הלצות וצ’פחות”, נקל לתאר לעצמנו איך שבעתיים מאושרים נהיה כאשר תחזינה עינינו בשיירות שיירות של המפונים מיישובי רמת הגולן עושים את דרכם במקלם ובתרמילם אל העבר הזה של הכינרת והירדן.

“לאן נוליך את החרפה”, כתב אלתרמן ב"שמחת עניים". “חרפת החזקים אשר היו לצחוק… חרפת החכמים אשר הלכו שולל, חרפת רבים כים אשר נפלו שלל”.

הנה בגלל ההולכים שולל – מגיע אלינו הזמן הצהוב.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65272 יצירות מאת 3952 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־34 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!