באחד הימים של מלחמת לבנון השנייה, כאשר טילי קטיושה נפלו על חיפה והטילו אימה על תושביה, צילצלה אלי אחותי, תושבת העיר הזאת, מורה בדימוס, שחיה בה כבר שנים רבות (ולא עלה על דעתה להימלט ממנה בזמן המלחמה), שאלה באופן מפתיע לחלוטין: "הגד לי, ’מדוע אנחנו מכונים העם הנבחר’? במה אנחנו “העם הנבחר?”
רעם ביום בהיר! מה, היא מתכוונת ברצינות שאני, אחיה הבכור, אענה לה על רגל אחת, בטלפון, על שאלה היסטוריוסופית כזאת, שכמה אלפי שנים העסיקה את מוחם של יהודים ולא יהודים… בכל זאת, לא רציתי להשיב את פניה ריקם. נזכרתי בשיר מסוים של נתן אלתרמן, שעשה עלי רושם גדול בשעתו, ואמרתי: “בעוד כמה רגעים אענה לך”. הורדתי מן המדף את כרך ב של “הטור השביעי” ומיד בתחילתו מצאתי את השיר המר והסרקסטי, “מכל העמים”, שנכתב בעצם ימי השואה, בשנת 1942, ובו פונים הילדים היהודים שנרצחו במחנות המוות הנאציים אל אלוהי ישראל: “אלוהי האבות, ידענו / שאתה בחרתנו מכל הילדים / אהבת אותנו ורצית בנו. // שאתה בחרתנו מכל הילדים / ליהרג מול כיסא כבודך, / ואתה את דמנו אוסף בכדים / כי אין לו אוסף מלבדך”. שלחתי לה את השיר בפקס.
משפטים סרקסטיים אלה, שיש בהם תרעומת כלפי הקדוש ברוך הוא על ש"בחר" בעם ישראל מכל העמים כדי להתאכזר אליו, אין בהם תשובה, כמובן, לשאלה בדבר סיבת הכינוי שדבק ביהודים כ"עם הנבחר". מקורו הקדום של ביטוי זה נובע מן הסיפור בספר בראשית על ברית העולם שבין אלוהים ובין אברהם וזרעו, “ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך” וכו'. ובחיזיון הסנה הבוער אומר אלוהים למשה: “אמור לבני ישראל, ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים”. ומוטיב זה, בדבר היחס האינטימי והבלעדי בין ישראל לאלוהיו, חוזר לאורך כל התנ"ך: בספר דברים (“בך בחר אדוני להיות לו לעם”). בספר יהושע (“כי אתם בחרתם לכם את אדוני”) ובדברי הנביאים. ובמשך כל הדורות שיננו היהודים את המשפטים הכתובים בסידור התפילה: “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות” וכו'.
מכיוון שאין עדות לכך שה"בחירה" הזאת הביאה ברכה לעם ישראל, להפך, כל תולדותיו במשך יותר משלושת אלפים שנים רצופות חורבנות, רדיפות, פוגרומים, גירושים, השמדות – עולה השאלה: מדוע בכל זאת נחשבים היהודים, הן בעינינו והן בעיני אויבינו, כ"העם הנבחר"?
מסתבר שהכינוי הזה לבש משמעות אחרת ברבות השנים: “נבחר” לא במובן של הרצוי ביותר, אלא במובן של “אחר”, שונה", “נבדל”. ואכן, כבר בימי קדם נחשבו עם ישראל והיהודים כשונים מאוד מכל יתר העמים, מיוחדים מאוד. וביטוי לכך ניתן בדבריהם של שניים שלא מבני עמנו, שהאחד מהם ציין אותו כשבח והשני כבעל אופי שטני. בלעם הארמי בהשקיפו על בני ישראל החונים במדבר סיני, אמר את הדברים הנבואיים ביותר שנאמרו אי־פעם על גורלו ההיסטורי של עמנו, שהם נכונים היום כמו לפני שלושת אלפי שנים: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, ובהמשך: “מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל”. וכמה מאות שנים אחר כך קטרג המן הפרסי על אותו עם באוזני המלך אחשוורוש: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם” וכו', ועל כן הוא מציע למלך להשמידם. ואכן המלך שומע בקולו ומעביר צו בכל מדינות מלכותו, “להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ואת שללם לבוז”. וזהו הניסוח המושלם ביותר של האנטישמיות החותרת אל “הפתרון הסופי”. אותו הפתרון שאליו חותר גם פרסי אחר בן ימינו, אחמדינג’ד, המכריז כי המוצא היחיד מסבך הבעיות של המזרח התיכון ושל העולם כולו הוא השמדת ישראל.
אם כך ואם כך, וגם לאחר שאנו דוחים את כל דברי השטנה הנאמרים והנכתבים בכל השפות נגד היהודים, השאלה הזאת מציקה לכל יהודי באשר הוא ולכל ישראלי: מה פשר השנאה הזאת לישראל, החוצה גבולות של ארץ, דת, עם, הנמשכת מאז פרעה, שציווה, “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”, ועד הנאו־נאצים, נוצרים ומוסלמים כאחד, של המאה העשרים ואחת? ואם להשתמש במילים של ההגדה של פסח – מדוע “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”? (ואם לא בפועל – הרי בכוונות).
אנשים נאורים ומפוקחים נוזפים באלה התוהים על התופעה הזאת: הו, תפסיקו! אתם פראנואידים!… אולי. כי איך תסבירו שבימים אלה ממש אחוז עצום של האוכלוסיות בארצות המערב מצביע במשאלים שישראל היא המדינה המרושעת ביותר מכל המדינות שבעולם? ואיך תסבירו שמאות אינטלקטואלים במדינות נאורות, פרופסורים, סופרים, אמנים מחליטים להחרים את ישראל, את האקדמיה שלה, התאטרונים, הזמרים וכו' (לא את ערב הסעודית, לא את סוריה, את קובה, את אירן, המפורסמות בחופש הביטוי השורר בהן)? ואיך תסבירו שבימים אלה, כשישראל מתגוננת מפני התקפות רצחניות של טרוריסטים עליה מעבר לגבולה ללא כל סיבה, והיא נלחמת על קיומה – רוּבָה של התקשורת העולמית מתנפלת דווקא עליה ומרשיעה אותה כצד התוקפן שיש להענישו?
הסבר לגילויי השנאה האי־רציונלית הזאת, המיתולוגית, אפשר לומר, חייב להעמיק לשורשיהם. וכאן עלינו לחזור לעניין “העם הנבחר”, במובן של העם “השונה”. מכל צד שתבחן את הדבר, לא תוכל שלא להודות בכך שאמנם היהודים הם תופעה מוזרה מאוד בעיני הלא יהודים, “לא נורמלית” מעין תופעת טבע היסטורית המעוררת השתוממות כמו למראה הקרנף או האוניקורן. הם מיעוט בכל המדינות, ובכל זאת מצליחים לטפס אל השלבים העליונים של המדע, האמנות, הכלכלה; הם מופלים לרעה במדינות רבות, ועל אף זאת מגיעים אל מרומי השלטון וזוכים במרב הפרסים; שישה מיליון מהם הושמדו במלחמת העולם השנייה, והם קמים מעפר כמו עוף החול, ושוב תופסים את מקומם בחיי הרוח והחומר; ומדינתם, ישראל, מן הקטנות שבמדינות, ונדמה שעומדת במרכז העולם, במרכז תשומת הלב של העולם, וגוברת על יריבים המתנכלים לה מכל עבר… בקיצור – “לא נורמלים”.
וה"לא נורמלי" מעורר השתוממות, אבל גם פחד לא רציונלי, והפחד לעתים קרובות מאוד מעורר שנאה. ואתה רוצה להיפטר מגורם הפחד הזה שלא יטריד אותך, שלא יאיים עליך. פשוט – למחות אותו מעל פני האדמה וחסל. לא, לא מספיק להכות אותו, להצליף בו. צריך “להשמיד” אותו. וכך קורה ש"בכל דור ודור" קם המן כלשהו ומכריז: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים… ודתו שונה מכל עם ועם… " וצריך להשמיד אותו, לא פחות מזה, להרוג ולאבד, מנער עד זקן. כן, “להשמיד” כמו שמכריז אחמדינג’אד הפרסי.
“אם כך מה עלינו לעשות?” שואלת אחותי. – “להיות אנחנו”, אני אומר לה, “להיות מה שהננו, ולא להתבייש בזה. ולהיות חזקים, כי אוי לחלשים. ולהחזיק מעמד כנגד השנאה, ולהיות גאים בכוחנו זה”.
15 באפריל 2007
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות