עוד לא ייבשה רוח הערבה השרבית את הדיו מעל ההסכם עם ירדן, וכבר נוהרים אלפי ישראלים אל הגשרים, וברגע שמורמים הסכרים, הם פורצים בזרם עז אל רחבי הממלכה ומאיימים להציף אותה. זרמים זרמים הם נפלגים, אלה צפונה, אלה דרומה, ואותם שלא ראו מימיהם את עבדת, שבטה, בית שאן, שלא להזכיר את סבסטיה, קצרה רוחם לחזות מיד, אסור לאחר, את העמודים הרומיים בג’רש.

לאן אתם רצים, עמא פזיזא? מה אתם ממהרים כל כך? חכו קצת, תנו להם להתרגל לרעיון, לימדו מהם. כמה הם קרי רוח, מאופקים, לא רצים אליכם לחזות בפלאי הפאבים ומכוני העיסוי של ”העיר ללא הפסקה"!

וכך היה לפני חמש עשרה שנים, לאחר היחתם השלום החם עם מצרים. באיזה מרץ, באיזו להיטות, זרמו רבבות ישראלים לקהיר, לאלכסנדריה, פשטו על השווקים ועל החנויות ועל המסעדות! העברית קשקשה והתמקחה וצעקה בחוצות עד שכל בעל דוכן בשוק וכל חנווני למדו תוך שבועיים את מאה המילים הבסיסיות, ובעלי בתי המלון למדו להסתיר, תחת חיוכים מנומסים, את הבחילה שלהם מהצעקנות הישראלית השחצנית.

מה הייתה הריצה הזאת, החד־סיטרית, אל הארץ שרק אתמול, ובמשך יותר משלושים שנים, הייתה חוד החץ של מלחמות הערבים נגדנו, חלוצת התעמולה הארסית האנטי־ישראלית שהפילה אלפי חללים מבני עמנו? מה היה חיבוק הצבי הזה? כמה מצרים הגיעו לישראל בכל שנות השלום הללו כשפינו נטף תקווה ואמון ואהבה?

והימים הנפלאים ההם, מי זוכר אותם עוד? שלמחרת מלחמת ששת הימים, ימי האקסודוס הגדול של האוכלוסייה הישראלית, בנעריה ובזקניה, בנשיה ובטפה, אל השווקים של בית לחם, רמאללה, חברון, ירושלים המזרחית, לקנות שמלות רקומות, שטיחים, רדידים, מחרוזות, ענתיקות, ואישה צועקת לבעלה, הנה מצאה מציאה, וילד צועק לאימו כי הלך לאיבוד, ובעל נוזף באשתו על חמדנותה, וכולם מתמקחים, מתמקחים, והערבית נבלעת בתוך מהומת העברית־הישראלית הזולה והזוללת והמזלזלת, עד כי לא נודע כי באה אל קרבה.

והאשליה המטופשת הזאת, שמכיוון שאנו כל כך אוהבים אותם או לפחות את מרכולתם, כלומר את אלה שאותם ניצחנו במלחמת בזק ועכשיו אנו שולטים בהם, ממילא הם גם אוהבים אותנו. מידה כנגד מידה העולם נוהג, לא?

אבל למה נדבר על ההמונים הנבערים, שהחמדנות ושאר יצרים רעים מעבירים אותם על דעתם? נדבר על המשכילים, הנבונים, בעלי הדעות השקולות והשפויות. כמה משלחות יצאו בעשרים וחמש השנים האחרונות, כולן ביזמתנו בלבד, של סופרים, אמנים, פרופסורים, פוליטיקאים — כולם שוחרי שלום ואחוות עמים באמונה שלמה, אל הפלשתינאים ואל ערביי הארצות השכנות, לומר להם: אחינו אתם, אנו חטאנו כלפיכם, סלחו לנו. לפחות לנו, שלבנו אתכם, שאנו אחרים, לא כמו הכובשים ההם. הנה אבו מושיטים לכם יד, ולעזור לכם אנו מוכנים בכל עת כי כמוכם אנו מתעבים עוול ודיכוי.

וכמה משלחות כאלה, ממשכילי פלשתין והארצות השכנות, סופרים, שחקנים, שחקני תאטרון, למשל, באו, ביזמתם הם, אלינו? לא, חלילה, כדי לומר לנו: גם אנו חטאנו קצת,,שמץ מה, נגדכם — דבר כזה לא יתואר כלל! — אלא פשוט כדי להביע אהדה לשוחרי השלום שבתוכנו ונכונות לשתף פעולה אתם למען המטרה הקדושה האחת של השכנת שלום?

כד לדעת אל־נכון מה יחס המשכילים האלה אל עמיתיהם הישראלים, צריך, לא, לא לקרוא כתבות של עיתונאים ישראלים, המסבירים ומפרשים לנו מה אלה חושבים (כי הם יודעים מה בראשם של אלה יותר משיודעים בעלי הראשים עצמם), אלא פשוט לקרוא את ההצהרות שלהם עצמם בעיתונות ובכרזות: למשל הצהרות של עיתונאים, סופרים, עורכי דין, אקדמאים במצרים, האומרות במפורש מה דעתם לא רק על הסכמי השלום עם ישראל אלא על עצם קיומה של ישראל בלב מרחב הערבי, או לקרוא את החלטות הסופרים הירדנים מיד אחרי חתימת ההסכם עם ירדן, האומרות: לא חלק ולא נחלה לנו בהסכם הזה ולא שום מגע עם סופרים ישראלים טמאים.

כן, יש גם אחרים. נער יִסְפרם. בעברית. כי בערבית, הס מלהזכיר.

אז מה אתם רצים אליהם ליפול על צוואריהם? מה אתם רצים לעזה לנשק את זיפי לחיו של ערפאת או לזכות לפחות ללחיצת ידו מול המצלמות? מי רוצה אתכם שם? האם גם הם באים לתל אביב ולחיפה ללחוש אהבה באוזניכם, אם לא להביע אותה בקול רם? האם הם, בתאטרון שלהם, מציגים, כמוכם, נוסחים של “מיאה קלופה”, או טקסי פולחן של רצח חטוף יהודי? איפה הכבוד שלכם?

כמו שנים משלושת הקופים הידועים, אתם סותמים את אוזניכם משמוע ואת עיניכם מראות: לא שמענו כלל את הצעקות בכיכרות ובמסגדים, לא ראינו כלל את הקריקטורות נוסח שטירמר בעיתונות המצרית ובעיתונות הירדנית! מה, היה משהו?

‎ואחרי אוסלו — הו, האופוריה הגדולה! כולה אצלנו, כמובן, איך חוגגת העיתונות, איך חוגגים הדיפלומטים, הפוליטיקאים — ימים גדולים! לא היו כאלה מיום קום ישראל! והכול אצלנו, כמובן. הטו אוזן אל מאחורי הדלת! הקשיבו! האם אתם שומעים קולות אהבה מן העבר השני? לחישות אהבה?

הקול קול יעקב. וכדרך הישראלים הכול נעשה בתנופה גדולה! במרץ עצום! ב"חזון”! אופנסיבה של שלום! ממש מבהיל! עוד לא הספיקו שכנינו להתרגל; למחשבה שהם מדברים אתנו, שהם פותחים את גבולם לפנינו, וכבר אנחנו באים אליהם עם “מזרח תיכון חדש”, עם תכניות גרנדיוזיות לפתח להם את המדע, החינוך, אוצרות הטבע, מה לא, ושר החוץ מביע את תקוותו שנתקבל ל”ליגה הערבית"! מי רוצה אותך שם? מה אתה רץ? שוויה, שוויה! אתה לא מרגיש שאתה מפחיד אותם עם המרץ הבלתי נלאה שלך לפרוש את כנפיך עליהם? כופין אותו עד שיאמר: אנא בחיבק!

אבל המחזה המביש ביותר, כמוהו לא נראה מאז ימי פק"פ בתרפ"ט, התרחש על גבעות הטרשים השוממות, שלא עובדו ולא סוקלו מאז ימי שפוט השופטים, שבין אפרתה לאל־חאדר, כאשר עשרות, אולי מאות, מאנשי “שלום עכשיו” ואנשי שמאל אחרים באו להילחם שכם אחד עם הפלשתינאים כדי לגאול את אדמותיהם מן המתנחלים היהודים ששדדו אותן מהם.

הנתתם לעצמכם דין וחשבון עם מי אתם עושים יד אחת להילחם למען הצדק, השלום והאחווה?

אתם רוצים לשים קץ לשליטה שלנו על עם אחר, למענו ולמעננו, כי ראוי הוא לזכויות לאומיות כשם שאנו ראויים להן? טוב ויפה. אני אתכם בעניין הזה לא מאתמול. כתבתי על כך כבר חודשיים אחר מלחמת ששת הימים, ולא שיניתי דעתי מאז. אם כן, היאבקו על זה מבית, בתוך עמכם! בכל דרך דמוקרטית שהיא! וכמי שדוגלים בהומניזם, חישבו גם איך להגשים את המטרה הזאת בדרכים הומניות, לא רק כלפי הערבים, אלא גם כלפי היהודים, כלומר, שהיא לא תהיה כרוכה במעשים לא הומניים כמו עקירת יישובים, הריסתם, גירוש בכוח, ”טרנספר” (דבר שאין לו תקדים בימי שלום בשום עם ומדינה), ואם כך תעשו ־ רוב העם יהיה לצדכם, ותשיגו את מטרתכם.

אבל השנאה הבוערת בעצמותיכם נגד המתנחלים, שהיא חזקה אצלכם הרבה יותר מאשר כלפי המחבלים, מעבירה אתכם על דעתכם. עד כדי כך שאתם יוצאים להילחם נגדם בחזית אחת עם אלה שגם אתם מכנים אותם “אויב”! (”רק עם אויב עושים שלום", אתם נוהגים לומר).

מה השנאה הזאת לכם? הרי אתם יודעים היטב שלא בגללם פרצה האינתיפאדה ולא בגללם לוהטת האיבה העזה נגדנו, אלא בגלל הכיבוש עצמו, שלא הם האחראים לו; ואתם יודעים היטב שרובן המכריע של ההתנחלויות, קמו באישורו ובתמיכתו של הממשלות השונות, ימין ושמאל. אז מה אתם מתגוללים עליהם, ולמה אתם מטילים עליהם את אשמת שומרון שעה שהם באו לשם מתוך אהבת ציון.

ומה אצה לכם הדרך כל כך לדרוש את פינויים, את עקירתם ממקומם, עוד לפני שעולה בדעתו של ערפאת לדרוש זאת? מהו היצר זה, מהי הלהיטים הזאת, ‏מה השמחה לאיד, שקשה לכם להסתירה — לראות מיד, עכשיו, בנחמה‏ הזאת? ‎

‏כששומעים באיזה שצף קצף, באיזה ריר על השפתיים, מדברים עליהם כמה‎ מכם —‏ הרי אין זה פחות מדמוניזציה! מציגים הם לעיניך מין סטריאוטיפ של מתנחל — כזה ראה ובזה! כזה ראה ושנא! זוועה! תאב דם! רצח בעיניים! שונא אדם! האם יש דמיון כלשהו בין הדמות המפלצתית הזאת ובין האנשים בשר ודם שאתה‎ ‏פוגש באפרתה, בעפרה, בקדומים, בשקד, בתקוע? אלה שרובם, להוציא הנמנים עם “כך” ועם עוד כמה כיתות בטלות בשישים; להוציא מיעוט קטן של קנאי דת קיצוניים, בעלי דעות מטורפות, בתוך מאה ועשרים אלף מתנחלים — הם אנשים המקווים לשלום עם שכניהם, לא “טורפי ערבים”! קראו את רשמיהם של עמוס עוז, א"ב יהושע, של חיים גורי, שלושתם רחוקים מאוד בהשקפתם מזו של גוש אמונים", על אנשים אלה, לאחר שנפגשו אתם פנים אל פנים ביישוביהם. לא, את השקפות המתנחלים אתם לא תקבלו לאחר שתיפגשו אתם. גם אני לא מקבל אותן, כי הם רואים בהסכם עם הפלשתינאים אסון, ואני רואה בו מוצא וסיכוי, אבל אולי ייצא השד מן הדעות הקדומות שלכם על המתנחלים כבני אדם.

ואנא, חברים, חשבו גם על עוד משהו: חשבו על כך שבחברה הנהנתנית, ההדוניסטית והחומרנית, שבה אנו חיים היום בישראל, שמזונה התרבותי היומי הוא סיפורי הרכיל, הפשע והמין בעיתונות המצהיבה והולכת, זו שהנוער שלה ריק מאידאלים, בורח אל הסמים או אל הכסף או אל מעבר לים — יש אי שם ציבור שונה במקצת – יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, כדאי להתמודד אתן — שאמנם, מה לעשות, הוא עוסק בתורה ובמצוות ולומד תלמוד במדרשות ובאולפנים, אבל רחוק מאוד מלהיות “פונדמנטליסטי” נוסח החרדים, והוא פתוח למדעים לכל ענפיהם, לשירה, לספרות, לוויכוחים אקדמיים, והוא בקיא בהוויות העולם וגם לספקות יש מקום בתוכו, ובעיקר — זהו ציבור שנותן דעתו על דברים שברוח ודן בעניינים שברומו של עולם, דבר לא רגיל ביותר בחברתנו החילונית של סוף המאה הזאת, פוסט־סיקסטיס, פוסט־סוונטיס. כל זה איננו חושך גמור. גם קצת אור יש בזה, לא נכון?

האם כאשר הפלשתינאים — לאו דווקא החמאס, גם פתח, גם יתר ארגוני אש"ף — שורפים את דגל ישראל בכיכרות, לא את דגלכם הם שורפים? וכשהם צועקים במקהלות “ברוח ובדם נפדה את פלשתין”, מן הירדן עד הים ונחזור ליפו ולחיפה, ואל־קודס היא בירתנו — לא גם נגדכם הם צועקים כך? וכשהרוצחים מביניהם לא דווקא מהחמאס, מכל יתר הארגונים — מפצחים בגרזן את ראשה של נערה בירושלים או בבת ים — האם הם בודקים תחילה אם מצומת היא או מגוש אמונים או ממר"צ? אתם מאמינים באמת שלאחר שאתם יוצאים להפגין יחד אתם על גבעות יהודה הקירחות נגד יהודים — הם יכבדו אתכם יותר? יותר מאשר את אנשי אפרתה, שחיו אתם בשלום כל השנים? ואתם, הלא את אנשי אל־חאדר הסתתם נגדם ־ כפי שהעיד הרב שלמה דיסקין, איש ישר ומתון, התומך באוטונומיה ובמתן זכויות לפלשתינאים, שאמר בריאיון ב"הארץ" ב־19.1: “הפלשתינאים רובם אנשים שורשיים הרבה יותר מאנשי השמאל הישראלים, פתוחים להבין אותנו, אלא שקשה להם להיות יותר מתונים מהישראלים…”

הערבים האלה, שעשיתם יד אחת אתם, לא יכבדו אתכם יותר, ולא יחוסו עליכם בעת פורענות, הם רק יבוזו לכם כמו לכל משת”פים מכל צד שהוא.

אז מה אתם רצים אליהם? מה אתם מעירים ומעוררים אותם להילחם להשבת אדמות שדודות כביכול, לא רק באל־חאדר, אלא בכל רחבי השטחים, לרבות אדמות המופקעות לצורך סלילת כבישים, עד שתתפשט התנועה הזאת כאש בשדה קוצים ותיהפך לאינתיפאדה שנייה, שתהיה הרבה יותר קשה מן הראשונה, כי נשק הראשונה היה האבנים, ונשק זו יהיה רובים ומקלעים וגרזינים וקרדומות; האומנם אתם חושבים להיות תגבורת לאינתיפאדה מספר 2, ולתקוע סכין בלב עצמכם?

אם רוצים אתם “להשתלב במרחב” — לימדו, לפחות, מידה יפה אחת מן הערבים: כבוד עצמי, איפוק בגילויי חיבה כלפי מי שהיה אויבך רק אתמול, אם איננו כזה גם היום, לא חנופה, לא התרפסות! קצת גאווה, חברים! אל תשפילו עצמכם להיות ”תולעת יעקב"!

20 בינואר 1995