בספרו של ז’וזה סאראמאגו "על העיוורון” מסופר על מכה נוראה שנחתה על אוכלוסיית עיר שלמה: אדם אחד מתעוור ללא סיבה וללא הסבר, ואחריו שני, ואחריהם שישה, ארבעים, מאה, ובסופו של דבר פושטת המגפה בכל תושבי העיר. כולם, פרט לאישה אחת, מאבדים את מאור עיניהם. העיוורון הוא "עיוורון לבן”, כי העיוורים האלה לא שחור ראו, אלא לבן.
מחנה גדול בישראל, המכנה עצמו "מחנה השלום”, מוכה מזה שנים רבות בעיוורון שמִן הראוי לקרוא לו “העיוורון הוורוד”. בניגוד לעיוורון הלבן בסיפורו של סאראמאגו, שנחת בקללה משמים שאין לה מרפא, עיוורון זה, שהלוקים בו רואים אך וורוד, הוא מתוך בחירה.
זה יותר משלושים שנה שאנשי המחנה הזה ובראשם אנשים נבונים ומלומדים מאד קוראים בשם השלום בהתלהבות, במסירות נפש, בקנאות, מדברים וכותבים שלום, מקימים עשרות ארגונים ומועצות למען השלום מתוך עיוורון מוחלט לנאמר ולנכתב באותו צד שאתו הם שואפים לעשות שלום. אתה משמיע באוזניהם מה אומרים שם, מן העבר השני, בנאומים, בדרשות, ברדיו ובטלוויזיה; אתה מראה לעיניהם מה הם כותבים במאמריהם, בשיריהם, בספרי הלימוד שלהם — והם, אוזניים להם ולא ישמעו, עיניים להם ולא יראו. פשוט לא רצו לדעת. לא רק השוחד מעוור עיני פיקחים, גם האמונה הנואלת.
בקיץ 1968 הוזמן פרופסור גרשם שלום, מגדולי חוקרי חכמת ישראל בדורנו, להשתתף באנתולוגיה שעניינה הדו־שיח היהודי־גרמני מאז האמנציפציה ועד עלות היטלר לשלטון. גרשם שלום, שמוצאו מגרמניה, סירב להיענות להזמנה, וכך נימק את סירובו: “אכן, היהודים ניהלו שיח עם הגרמנים מכל הבחינות והעמדות האפשריות: תבעו, התחננו ואף השביעו, התרפסו, גם התעקשו מרות, בכל הנימים של רגש כבוד נוגע עד לב ושל חוסר כבוד שכוח אל… ניסיון היהודים להביע אהבתם לגרמנים ולהעמיד לרשותם את כושר יצירתם, הגיע אפילו עד כדי ביטול ישותם, אובדן עצמי מוחלט…. מעולם לא ענה מישהו או משהו לזעקה ההיא… הם שוחחו עם עצמם”, וגו'.
אם נמיר את המילה “גרמנים” ב"פלשתינאים”, נראה שאותה תופעה עצמה חוזרת כאן והיום: יהודים־ישראלים ”בעלי רצון טוב", “שוחרי שלום” לתומם או לא לתומם, התחננו, הרפסו, מתוך חוסר כבוד עצמי גמור הביעו את האמפתיה שלהם עם הפלשתינאים עד כדי ביטול ישותם, מתוך אשליה שבדרך זו יביאו אותם לאהוב אותנו.
רובם הגדול של בעלי הטורים בעיתונות והמראיינים ברדיו ובטלוויזיה, רובם הגדול של האקדמאים, הסופרים והאמנים הישראלים — היו מליצי יושר לפלשתינאים בכל עניין ועניין של מחלוקת בינינו וביניהם. רבים מהם ראו זאת כיעוד חייהם, להוכיח לנו ולעולם את צדקתם שלהם ואת רשעותנו שלנו. לא היו לפלשתינאים פרקליטים טובים יותר מן היהודים־הישראלים ההומניים, שוחרי הטוב. כל מי שפקפק בעמדתם זו, נחשב ללאומני קיצוני, אנטי־הומניסט.
ב”עיוורון ורוד” כזה לקו במשך עשרות שנים המוני חסידי הקומוניזים הסטאליני במערב, ביניהם רבים מטובי האינטלקטואלים, הסופרים והאמנים. עדויות על הזוועות המתרחשות שם הגיעו למערב למכביר, אבל המאמינים האדוקים לא רצו לשמוע ולא רצו לדעת, והכחישו, בפומבי וכנראה גם בלבם, את העובדות שלא היה ספק באמתותן, מתוך אמונה ללא סייג שעיוורה את עיניהם. ההתפכחות באה רק משקרבה הסכנה אל גבולם והלמה בלב לבה של הדמוקרטיה, כמו בפלישות הטנקים הסובייטיים לבודפשט ולפראג.
לתופעה מקבילה לזו בדיוק מדהים אנו עדים גם כאן: אשליה הנמשכת שנים על שנים, וההתפכחות באה רק כשפורצת אינתיפאדה בדם ואש, לא רק בכפר דרום ובפסגות, אלא גם בגילה, בתל אביב, בחדרה, בנתניה. רק אז נוכחו המאמינים לדעת שהנוסחה הגואלת, יותר ויתורים — יותר שלום, היא פרי משאלות לב כי ההפך הוא מה שקורה בעליל.
מודעות לתופעה פתולוגית זו של “עיוורון ורוד”, אין פירושה שאין מקום להידברות עם הפלשתינאים ולמשא ומתן אתם. משמעה היחיד הוא שאֶל כל משא ומתן כזה יש לבוא ללא אשליות ורודות, מתוך ראייה בעיניים פקוחות שהיעד הסופי של האויב הוא חיסולה של מדינת ישראל, ובהתאם לכך חובה לנהוג.
21 בינואר 2001
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות