פרופסור סעיד, מן הדוברים הקיצוניים של הפלשתינאים, המתנגד גם להסכמי אוסלו מרוצה מאוד מן השינוי המהפכני שחל לאחרונה בספרי הלימוד הישראליים. במאמרו “ילדותי כהוכחה לצדקה הציונות” ‎(הארץ‏ 8.9.1999), הוא כותב "האירוניה היא שלפני כמה שבועות כתבו עיתונים אמריקאים בעמודים הראשונים על השינויים המוכנסים בעת בספרי היסטוריה ישראלים, שמתחילים, הודות למאמצי ההיסטוריונים הישראלים החדשים, וכמובן הפלשתינאים עצמם, להודות בארועי 1948 כפי שבאמת קרו, כולל הטיהור האתני, הרס הכפרים, מעשי הטבח וכו', שבמשך זמן כה רב הוכחשו”. (מה שֶכונה בפי הערבים מאז 1948, “הגרוש” מכונה עכשיו “הטיהור האתני” כדי להעצים את הזוועה הציונית, שתשווה למה שקרה בקוסובו ובטימור המזרחית, כלומר, "ג’נוסייד”).

ואמנם, באחד מעמודיו הראשונים של ה"ניו־יורק טיימס" מיום 14.8.1999, התפרסמה כתבה מפורטת של הכתב הישראלי של העיתון, איתן ברונר, בשם “ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל מחליפים את המיתוסים בעובדות”. הכתבה נפתחה בכך ש"אחד המיתוסים המושרשים ביותר בתרבות הישראלית היה זה של ‘מעטים מול נגד רבים’”, ובספרי הלימוד תואר הניצחון במלחמת העצמאות ניצחון דוד על גלית. “אבל החל בשנה זו תתחולל מהפכה שקטה בהוראת ההיסטוריה לתלמידים הישראלים”, נאמר בהמשך, וכדוגמה לכך מביא הכותב את הקטע על מלחמת העצמאות בספר הלימוד לכיתות ט’ של אייל נוה, “המאה ה־20”, ‎ ‏שבו נכתב: “כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים שהשתתפו בקרב”. לשאלת הכתב לפשר הרביזיה הזאת בהוראת ההיסטוריה הישראלית כאשר התלמידים מתבקשים "להיכנס לנעליהם של הערבים ולהבין את הרגשתם כלפי הציונות”, עונה אייל נוה כי עד עתה לא היינו מבוגרים מספיק להתייחס למיתוסים שלנו באובייקטיביות, “עכשיו אנחנו יכולים להתייחס אליהם כמו האמריקאים לאינדיאנים או לעבדות השחורים. אנחנו נפטרים מכמה מיתוסים. מטרתי הייתה להבטיח שנקודת הראות הפלסטינית תהיה כלולה”.

לפני הכול יש לשאול אם קיום המצווה האופנתית מאוד של “יניפוץ המיתוסים” מחייב גם עיוות האמת, שכן הוכח כבר בעובדות ובמספרים שבאותה מלחמה הייתה לערבים עדיפות כמותית ואיכותית מוחלטת בסוגי החימוש והציוד (ראה בעניין זה את מאמרו של ההיסטוריון הצבאי, מאיר פעיל, ב"הארץ", מיום 17.8.1999, "אף על פי כן מעטים מול רבים”: 52 טנקים כנגד 13, 200 שיריוניות עם תותחים כנגד 0, 150 תותחי שדה כנגד 25, 32 מטוסי קרב כנגד 2 וכו'), ולא נמחק עדיין הזיכרון של הקרבות הנואשים בנגבה, ביד מרדכי, בגוש עציון, בדגניה וכו' וכו'.

אבל השאלה, איך ומה לכלול בספרי לימוד ההיסטוריה לבתי ספר, היא עקרונית ביסודה. אסתר יוגב, ששימשה יועצת דידקטית לספרו של נוה, כותבת במאמרה “מי מפחד מהיסטוריה ביקורתית” (הארץ, 6.9.1999), כי כנגד ההיסטוריה החד־צדדית והחד־ממדית של “קבוצות קנאיות לאומניות”, ספרו של נוה “פותח את הלומדים אל ה’אחר' החי לצדם באמצעות דידקטיקה המטפחת חשיבה אמפתית ומאירה נקודות ראות מגוונות”. עכשיו, היא כותבת, אין עוד צורך לספר את ההיסטוריה הציונית מתוך תחושה ש"עומדים עלינו לכלותנו" כמו בעבר, אלא יש לחנך לסובלנות, שהיא תנאי להבנה מקיפה יותר של עמדות ה"אחר".

גם נמרוד אלוני, המעיד על עצמו שהייתה לו “היכרות אישית עם ספרי הלימוד שכתב אייל נוה”, יוצא להגנתו במכתבו ב"הארץ” מיום 7.9.1999, כנגד הלאומנים הקנאים", בשם הסובלנות והכבוד ההדדי, וכותב שהספר הנ”ל מבקש להתקרב אל ה’אחר', ה’אויב', באמצעות אמפתיה כלפי תחושותיו והומניזציה של עולמו".

מול אור בוהק כזה של נאורות ושאיפה להתקרבות אל ה"אחר", אל ה”אויב" ולחוש אמפתיה כלפיו, מי לא ימצמץ?

אחד הדברים התמוהים ביותר בפרשה זו הוא, שאת המלחמה נגד הגרסה החדשה של הוראת ההיסטוריה מנהל ה"ימין" דווקא, שעה שבעיקר השמאל על כל פלגיו ולא “הקנאים הלאומניים”, הוא שכתב את ההיסטוריה של הציונות ושל המדינה, והוא שחינך דורות של תלמידים על ה”מיתוסים” של הציונות במשך כמאה שנים. אני אינני ”לאומני קיצוני" ואפילו לא ”ימני" מכל סוג שהוא, ובכל זאת אני מהין לשאול את עצמי, מיהו ה”אחר” שההומניזם מחייב אותי לחדש אמפתיה כלפיו ולהבינו כל כך?

מי שכותב סיפורים ורומנים, אין דבר קרוב ללבו כמו הבנת ה”אחר" והניסיון להזדהות אתו. לולא זאת, לא יכול היה לכתוב בכלל. כל “אחר”, ויהא הוא רשע כיאגו או רוצח כרסקולניקוב. השאלה היא למה מוליכה הזדהות כזאת, אמפתיה כזאת, עם “אויב”, לא בספרות אלא במציאות?

באותה כתבה ב"ניו־יורק טיימס" מדווח גם על ספרי הלימוד הפלשתינים. הכתב מצטט את הנאמר בהם על היהודים, שהם שקרנים ובוגדנים ויש להיזהר מהם, שהם צמאי דם, ש”הדוגמאות הטובות ביותר בעולם לגזענות ולאפליה הן הנאציות והציונות”. סקר שנערך במאה וארבעים ספרי לימוד בגדה המערבית וברצועת עזה בכל המקצועות המאושרים בידי משרד החינוך של הרשות הפלשתינאית מראה שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, מתוארים היהודים בצבעים מחרידים אלה. בכולם מחנכים את התלמיד לשנוא את ישראל ולהתכונן לג’יהד נגדה כדי לחסלה.

ידידי הנאורים כזוהר הרקיע מבקשים ממני ומן התלמידים להבין את ה"אחרים" ולחוש אמפתיה כלפיהם. כל הכבוד לנאורותם שאינה יודעת גבולות. “להבין הכול משמעו לסלוח הכול”, אומר הפתגם הצרפתי. עלי להבין ולסלוח.

ואם כך מדוע, בעצם, לא להבין את ה”אחר" האנטישמי של כל העמים והזמנים? מדוע לא לבקש את התלמיד הישראלי להזדהות עם רגשותיהם כמו שהוא מתבקש להזדהות עם רגשות הפלשתינאים בתרגילי העבודה העצמית שבספרו של נוה? האם לא היו סיבות לשנאת היהודים? ומדוע לא לדרוש מן התלמיד שיבין גם את הנאצי? גם לו היו סיבות.

מליצי היושר לספרו של נוח טוענים שעכשיו אנו מצויים בעידן של שלום ונורמליות, ולפיכך אנו יכולים “להרשות לעצמנו” להבין את ה”אחר”, את ה"אויב". הלואי והיה זה כך. השלום, לפי שעה, הוא רק שלום בין פוליטיקאים, שהם אנשים פיקחים מפוקחים ויודעים יפה למה הם חותרים בשלב הזה ובשלב הבא. כל זמן שספרי הלימוד הערביים פה ובמדינות השכנות, לרבות מצרים, מחנכים לשנאת ישראל והיהודים, כל עוד מטיפים לכך העיתונים, רשתות הרדיו והטלוויזיה, כוהני הדת, כותבי השירים והסיפורים, כל עוד מחרימים אותנו המשכילים, שהם גם קובעי דעת הקהל, ומעודדים את השאיפות לחיסול מדינת ישראל — אין שלום.

צדקנות ”נוצרית" כזאת המטיפה לאמפתיה כלפי מי ששואף לחסל אותך, מקנה אולי, למחזיק בה זכויות מסוימות בעולם הבא. בעולם הזה היא רק מרפה את ידיו מהתגונן על חייו.

14 בדצמבר 2002