מחזה עגום ופתטי היה מצעד החמקנות של “אנשי הרוח הבולטים של השמאל” שרואיינו בכתבה ”מבוכת השמאל” (מוסף הארץ, 20.10.2000). כל האחד עשר, שוחרי שלום מובהקים, נשאלו אם השתנה משהו בתפיסותיהם עקב מאורעות הדמים האחרונה, במקום לעשות חשבון נפש אמיץ וכן עם עצמם ולשאול איזו השפעה הייתה לעמלם החרוץ והנלהב זה כשלושים שנה על אלה שאליהם כוונו פעולתם — שעכשיו הם מכריזים ג’יהאד על ישראל וקוראים ל”סדאם חוסין להפציץ את תל אביב" ולהשמיד את ישראל בנשק כימי — הם משמיעים שוב ושוב איש איש וסגנונו, את האמיתה הפילוסופית העמוקה, ש”טוב שלום ממלחמה".
יימרגיש אכזבה?" נשאל צלי רשף, והוא עונה: “ממש לא”. ובכל זאת, תמוה איך האיש הזה, שעמד שנים רבות בראש “שלום עכשיו”, לא שואל את עצמו איך קרה שלאחר ההצהרות ההרואיות של הארגון שעמד בראשו, שעיקרן היה הזדהות עמדות הפלשתינאים נגד הכיבוש ובעד פינוי ההתנחלויות, לאחר כל ההכאות על חטאינו, אשמנו, בגדנו, עווינו — לא קם בקרב הפלשתינאים אפילו בדל ארגון שיהיה מקביל ל”שלום עכשיו"; איך לא אורגנה שם שום הפגנה של סולידאריות עם אחיהם, מאות אלפי הישראלים שקראו “שלום שלום שלום”, עד שכל הארץ הדהדה מקריאותיהם; שום סממה של “סלאם” לא נתלתה בכיכרות עזה ורמאללה", ולמעשה ההפך הוא מה שקרה: לאחר כל התוועדות בין נציגי שני העמים לקידום תהליך השלום — התארגנו ברחובות הערים הפלשתינאיות הפגנות איבה, שבהן שרפו את דגלי ישראל ואת צלמי ראשי ממשלות ישראל. איך לא רשף שום אכזבה, “ממש לא”, כשההר העצום של פעולותיו הלא נלאות במשך שנים כה רבות, לא הוליד אפילו עכבר בצד שאליו היו מופנים קריאותיו, תחנוניו, התנצלויותיו. ובעצם הימים האלה נוכח ההתפרעויות הבלתי פוסקות, נוכח ההסתה הרצחנית נגדנו בכל כלי התקשורת הפלשתינאיים — ”לשחוט את כל היהודים לכל אחד ואחד מהם” — מה יש לצלי רשף לומר על כך? “לא מקובלת עלי הפניה שלהם לכוח ולאלימות”. איזו תגובה אמיצה! לינץ' מתרחש ברמאללה, ועל צלי רשף זה “לא מקובל”!
לא טעינו אמרת ג’נט אביעד, גם היא מראשי “שלום עכשיו”; “לא טעינו" אומרת שולמית אלוני; “לא טעינו" אומר יאיר הירשפלד, ממחוללי הסכם אוסלו. והדוקטרינה לא משתנה כזית עם השתנות הנסיבות. ”הפלשתינאים מבוזים, נרדפים, והזעם שלהם צודק", אומרת שולמית אלוני. ואמנם, כל הוויתורים שעשה אהוד ברק רק הגבירו את ”הזעם הצודק" הזה, שמוצא את פורקנו ביידוי אבנים, בהרג, בשרפת יערות ובפיצוץ מטעני חבלה. ואם כך הדבר, איזה סיכוי יש לשלום?
יאיר הירשפלד אופטימי. “האירועים האחרונים קידמו את ההסכם ולא הרחיקו אותו”, הוא אומר, ולא מפרש איך יקרה הנס הזה. אבל הגרוטסקית ביותר היא האופטימיות של אסא כשר. “רוב עצום של הפלשתינאים רוצה רגיעה ומיעוט קטן רוצה מלחמה לנצח”, הוא אומר. (שיקרא מה אומר על כך פואד עג’מי בספרו “ארמון החלומות של הערבים”: רק השליטים האוטוקרטיים מדברים על שלום עם ישראל; העם, על כל איגודיו, מתנגד לו!). “יש שם קבוצה גדולה מאוד שעלתה מזמן על דרך אחרת”, מוסיף ואומר אסא כשר. היכן מסתתרת אפוא הקבוצה הגדולה מאוד הזאת? מדוע לא שומעים ציוץ אחד ממנה? מדוע אינה משגרת איגרת שלום אל ביתו של כשר? אלא אם כן הוא מתכוון לפוליטיקאים הפלשתינאים, הבאים מדי פעם לשולחן המשא ומתן לשם מימוש "תורת השלבים”…
זה כשלושים שנה מתהלך רובו של “מחנה השלום” כסהרורי במציאות וירטואלית שברא בדמיונו, והישלה את עצמו ואת האחרים בקיומה הממשי: כאילו צומח בקרב האוכלוסייה הפלשתינאית “מחנה סלאם” המקביל לזה הישראלי,שזרועותיו פתוחות לקבלו אליו ולחבקו, וככל שנאשים את עצמנו ונצדיק אותו — כן יתקרב הוא אלינו לאהבה אותנו. לא מיניה ולא מקצתיה. הצד הפלשתינאי, שלזכותו צריך לומר שיש לו מושגי כבוד, לא מכבד כלל את מחוות החנופה של הצד הישראלי, להפך, הוא בז להן. “שתי הקבוצות” הסימטריות של אסא כשר הן עניין דמיוני, משאלת לב סוריאליסטית.
ועל אף כל האמור לעיל: המשך ההידברות הוא הכרח כי האלטרנטיבה היא שפיכות דמים שאין לה סוף. אך להידבר אפשר רק עם בן שיח שפניו לשלום ולא למלחמה, שאינו כופר בזכות היהודים למדינה משלהם, ושאינו מחנך את ילדיו להקריב את חייהם על השמדתה. היימצא בן שיח כזה?
10 במאי 2009
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות