אני עושה סרטים. לא מעניין אותי מאיפה מגיעים התפוזים שאני אוכל”, עונה במאי הסרטים המפורסם, ז’אן לוק גודאר, לשאלת המראיין, שאול אדר, ב"שבעה ימים", התוהה עליו: כמי שמתעב את ישראל, תוקף אותה בלי הרף ומשווה אותה, למשטר הנאצי ־— איך זה שהוא עובד עם גופים ישראליים ואינו מחרים אותה? וגודאר עצמו מביע את הפתעתו על כך שמקרינים פה את סרטיו. ובעיקר מתקשה הוא להבין איך זה שערוץ טלוויזיה ישראלי מקדיש לו חודש שלם…

אתה מופתע, מר גודאר? אתה מתקשה להבין? אתה לא יכול לתאר לעצמך שלאחר שהפקת סרט עוד ב־1977, שבו אתה מקרין כמה וכמה פעמים את דיוקניהם של גולדה מאיר ומשה דיין לצד דיוקנו של היטלר, להראות שאין הבדל ביניהם; ולאתר שאתה מצהיר כי לעומת הנאצים, שהיו "ברברים מפלצתיים”, עכשיו היהודים, קרבנותיהם, הם "מפלצתיים” כמותם — אינך מבין, אם כן, איך זה שהטלוויזיה הישראלית מכבדת אותך בהקרנת כל סרטיך ומזמינה אותך להיות אורח כבוד בפתיחת המאורע החגיגי?

אתה בחברה טובה, מר גודאר. בעשרים־שלושים השנים האחרונות היו רבים כמוך, שגידפו את ישראל והשמיצו אותה מעל כל בימה בעולם ובבואם הנה התקבלו בכבוד גדול, בתשואות, ולכמה מהם אף הוענקו פרסים של הוקרה. הסיבה לכך היא, וכדאי שתדע זאת בבואך אלינו, שצמח פה מין זן אנושי נדיר, שהביולוגים והאנתרופולוגים לא אבחנו עדיין את הרכב הגנים שלו, שאת תכונתו העיקרית אפשר להגדיר במשפט עברי יפה, כעין וריאציה ממשפט מן ההגדה של פסח: ”וכאשר יבזו אותו — כן ייהנה וכן יחפוץ!” במילים אחרות: מין זן של יהודים־ישראלים (רובם אנשים משכילים, אקדמאים, אמנים), שככל שאתה מצליף בהם יותר — הם מתענגים יותר, מחבקים אותך ומנשקים את כפות רגליך. האנשים המופלאים הנ"ל נלחמים פה בחירוף נפש על כך ששירים המקללים את ישראל, סרטים המתעבים את ישראל, נאומי שטנה של אויבי ישראל וכיו"ב — יקבלו כאן חסות ממלכתית ויזכו לתפוצה בכלי התקשורת הפומביים. אינך צריך להתפלא, אם כן, כאשר תשמע על תופעה נדירה שלא שמעת כדוגמתה בעולם: שפרופסורים ישראליים מכובדים צירפו את קולם ואת שמותיהם לעצומה של אקדמאים מארצות המערב — צרפת, אנגליה, ארצות הברית ועוד — הקוראת להחרים את האקדמיה במדינה דמוקרטית כישראל ולמנוע ממנה כל תמיכה וסיוע. האם זה חראקירי? אתה שואל. לא. זה אחד הגילוים של האנומליה הביולוגית הנ"ל.

תשמע סיפור, מר גודאר. לפני כמה חודשים התקיימה בקאסל שבגרמניה התערוכה הבין־לאומית של יצירות האמנות העדכניות, “דוקומנטרה". לאמני ישראל לא ניתנה דריסת רגל בתערוכה זו כי הם, כפי שהסבירו המארגנים, שיכים למדינה משעבדת ומדכאת. לעומת זאת ובניגוד לכללים של ה"דוקומנטרה", שאין בה ביתנים לאומיים, הוקצתה קומה שלמה לפלשתינאים, שכל מוצגיה היו תעמולה אנטי־ישראלית בכרזות, בתצלומים, בציורים ובסרטים. פה בישראל, חיים ציירים ופסלים רבים, מהם בעלי שם בעולם, הרגילים להשמיע מחאות השכם והערב, בעל פה ובכתב, נגד כל עוול שישראל עושה. אתה חושב שהם מחו גם נגד העוול שעשתה ה"דוקומנטרה" לאמנות הישראלית ולהם עצמם?

אפילו ציוץ של מחאה לא השמיעו. מילאו פיהם מים.

לאור כל הנאמר לעיל מר גודאר, אל תתפלא, אם תתבשר, בביקורך הקרוב אצלנו, שהוחלט להעניק לך את פרס ירושלים.

18 בדצמבר 2002