בכל שעה, ביום או בלילה, בכל מקום, כעיר ובכפר, מצד זה של הקו הירוק ומן הצד השני של הקו הירוק, במסעדה, ברחוב, בבית הספר, באוטובוס, במכונית — אני, אתה, הוא, עלולים להירצח בידי מחבל־מתאבד או מחבל־מתנקש בגלל סיבה אחת ויחידה: היותנו יהודים־ישראלים. לפני סגר, אחרי סגר, לפני מצור על ערפאת, אחרי הסרת המצור מעליו, לפני משא ומתן על הסכם, אחרי משא ומתן על הסכם, לפני הפסקת אש, אחרי הפסקת אש — אני, אתה, הוא, נשינו וילדינו — מטרות לפיגועים חבלניים, כלומר, לרציחות.
מטעני החבלה, הפצצות, כדורי הרובה או האקדח, מכוונים אלינו, כיהודים. כמו שהיה בימים ההם באוקראינה, בפולין, בגרמניה, ברומניה. בעצם, כמו שהיה גם פה, בפלשתינה (ארץ ישראל), לפני ה"כיבוש", שנכפה עלינו במלחמת מגן, ואחרי ה”כיבוש", זה יותר ממאה שנים. במסגדים מטיפים השיח’ים להרוג את היהודים כי הם אינם ראויים לחיות, ואת הציונים כי הם נטע זר בארץ הזאת, כמו הצלבנים בשעתם.
ג’יבריל רג’וב, האחראי על הביטחון המסכל בגדה, מכריז כי “גדוד חללי אל־אקצה”, שממנו יצאו המתאבדים והמחבלים שרצחו עשרות רבות של גברים, נשים וילדים חפים מפשע, הוא “התופעה האצילה ביותר בהיסטוריה של הפת”ח”.
כן, אבל תראה מה אנחנו עושים להם?" טוענת כלפיי אשת רוח שוחרת צדק אבסולוטי. וכמוה רוטנים עוד רבים מלפניי ומאחוריי: והבתים שאנחנו מפוצצים להם? וההתעללות במחסומים? וההסגרים? וההפצצות מן האוויר? ומאות הקרבנות שהפלנו מהם?
כלומר, מידה כנגד מידה. ואין הבדל בין זדון לשגגה, בין תקיפה להגנה, בין מי שיוצא לרצוח לבין מי שיוצא לבער את קני הרוצחים, בין אל־קאעידה לבין המלחמה נגד טרור" האמריקאית. סימטריה גמורה.
אבל מלחמתנו בטרור, בין שהיא יעילה בין שאינה יעילה, מצטלמת רע מאוד בטלוויזיה. הרבה יותר מזוויע ומקומם מאשר איזה “פיגוע” במסעדה או באוטובוס. ולכן אזרחי מדינות אירופה ההומניסטים והנאורים לא רק "מתנגדים למדיניות של ישראל. הם עכשיו ממש שונאים אותה.
מה היו אומרים למשל האנגלים, אבירי הצדק, אילו הייתה קיימת טלוויזיה בימי מלחמת העולם השנייה, וכתב שלהם, שהיה מוצב בגרמניה, היה מצלם יום יום את הסבל הנורא שעובר על תושבי המבורג או פרנקפורט תחת הפצצות חיל האויר הבריטי? מצלם את התינוקות הנהרגים, את האימהות הבוכות, את אלפי הפצועים הזועקים — הלוא גם הגרמנים סבלו קשות בשנות המלחמה ההן! — האם היו האנגלים מגיבים כמו רבים מ"אנשי הרוח אצלנו? לאמור: מה נורא הדבר שאנו מעוללים להם, עלינו להפסיק מיד ו”לחזור לעצמנו"! ומארגנים גדודי סרבנים שהיו מטיפים לעריקה מן הצבא הבריטי המעולל זוועות כאלה — מה היה עולה אז לסופה של המלחמה ההיא בנאצים?
והסימטריה השנייה: בימים אלה התפרסם לאחר שלושים וחמש שנים, לאחר מאה שנים — כרוז ראשון של “אנשי רוח” פלשתינאים (כגון: חנאן עשראווי, יאסר עבד רבו, חסין ברגותי, פייסל חוראני) ל”אנשי הרוח" הישראלים, הקורא לסיום הכיבוש ולסיום מעגל האלימות (”החרב לעולם לא תהיה תחליף למאזני הצדק…” וכו'), ודרך אגב, תוקפים את ממשלת ישראל, שבמלחמתה האכזרית נגד הפלשתינאים “עושה שימוש במעשי רצח כדי לנשלם מזכותם לחופש, לכבוד ולעצמאות” אף מילה של גנאי למעשי רצח של מתאבדים, מחבלים וכד'.
אנשי רוח ישראלים, שלושים ושמונה סופרים מ"קואליציית השלום הישראלית, מיהרו, כמוצאי שלל רב (הו, סוף סוף! אל הילד הזה התפללנו לאחר שכבר שלושים וחמש שנים אנו מוחים נגד הכיבוש, קוראים לכם מכל גג ומכל במה: אנא, תנו לפחות, רמז של הסכמה לתחנוני השלום שלנו, ואין קול ואין הגה!) להשיב לפנייה הנרגשת של עמיתיהם הפלשתינאים. וגם כאן הסימטריה חוגגת: הם בעד סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית, וגם אנו כך: הם לא מזכירים את הטרור, וגם אנו איננו מזכירים אותו.
אבל כל זה אינו חדש. במרוצת השנים התקיימו כמה פגישות בין סופרים פלשתינאים ובין סופרים ישראלים, בכמה מהן השתתפתי גם אני, והן התנהלו תמיד כך: הפלשתינאים מאשימים את ישראל בדיכוי, בעריצות, בפשעים נגד האנושיות והישראלים משיבים: כמה אתם צודקים! אשמנו, בגדנו, גזלנו, חמסנו!
"נביאים בבלי כבוד", כפי שכינה פרדריק גרינפלד את אנשי הרוח היהודים בגרמניה שלפני היטלר, שהשתדלו מאד להיות “גרמנים יותר מגרמנים” כדי להיות מקובלים עליהם, וסופו שהגורל היהודי צחק צחוק מר על מאמצי ההתכחשות הנואשים שלהם.
28 ביולי 2003
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות