מדהים! ידיעה בעיתון מספרת שהנהלת בית הספר “תיכון חדש” בתל אביב, זה בית היוצר של פאר נעוריה של תנועת העבודה לפנים, שרבים מבוגריו יצאו להתישבות לכל קצות הארץ, ורבים מהם היו מפקדי ה”הגנה” והפלמ"ח, ואחר כך מן הלוחמים הנועזים בצה"ל, החליטה לבטל את הטיול השנתי של תלמידי כיתות י"א לאזור הכינרת, לאחר שוועד ההורים קבע כי ”לאור המצב הביטחוני יש חשש לחי התלמידים".

לא ייאמן! כשקראתי את הדברים האלה על “המצב הביטחוני”, נזכרתי בשנת ה”מאורעות" של 1939־1936, כשיום יום נפלו חללים מהתקפות הכנופיות הערביות, כשאלפי עצים נעקרו בפרדסים ובכרמים של המושבות והקיבוצים, ומאות בתים עלו באש. היינו או פחות מארבע מאות אלף יהודים בארץ מול כמיליון ערבים, ללא צבא, ללא מדינה, כשהשלטון הבריטי מחרים רובים “בלתי חוקיים” שהוסתרו ביישובים העבריים לצורך הגנה. באותם ימים יצאנו, חברי תנועות הנוער ותלמידי בתי הספר, לטיולים ברחבי הארץ בכל חופשה מן הלימודים ומשמעו של דבר: טיולים ברגל באזורים שפזורים בהם כפרים ערביים לרוב, והם ריקים כמעט מיישוב יהודי. זכור לי טיול כזה של חברי תנועת “המחנות העולים”, תלמידי בית ספר, בקיץ 1936. נסענו ברכבת עד טול כרם, ומשם יצאנו ברגל לעבר ג’נין כדי להגיע לעמק יזרעאל ולכינרת. היינו כחמישים נערים ונערות, וה"אבטחה" יחידה שהייתה לנו היו שני המדריכים המבוגרים שלנו, שהסתירו אקדחים איפה שהוא בכליהם. עברנו, עד כמה שזכור לי, בכפרים ענבתא, ערבה, ובחרשה סמוך לג’נין נטינו אוהלים לשינה. למחרת בבוקר הגענו לג’נין. פה ושם ילדים ערבים זרקו עלינו אבנים וגידפו אותנו. מיהרנו לדרכנו ולא ענינו להם. מג’נין עד עפולה ליוו אותנו שני שוטרים בריטיים, ש”דאגו לשלומנו" כביכול. בערב אותו יום הגענו לדגניה שעל שפת הכינרת. בית שאן הייתה אז עיר ערבית, בטבריה כמחצית התושבים היו ערבים.

היום בשנת 2001, השנה החמישים ושלוש למדינת ישראל העצמאית, “המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון”, אומר יושב ראש ועד הורי התלמידים נוכח ה"סכנה" שבטיול לאזור הכינרת, זה האזור המיושב כולו, משני גדות האגם, בישובים עבריים: “במצב הנוכחי, עדיף שהילדים יבכו (על שלא ניתן להם לטייל, א.מ) מאשר שאנחנו נבכה עליהם”.

מאז בואנו לארץ לפני יותר ממאה שנים, היו הטיולים במרחבֶיה ביטוי, הן סמלי והן מוחשי, להתחדשות קשרינו ההיסטוריים והגאוגרפיים אתה. “קום, התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה", אומר אלוהים לאברם, ואכן ללא “התהלכות” בה, ללא הכרת הטבע שלה, עתיקותיה, הזיכרונות השמורים בה מימי התנ"ך והמשנה, אי־אפשר לחוש בעלות עליה, שייכות אליה, ומאז בואנו לארץ ליוותה אותנו נוכח הסכנות שארבו לנו תמיד, הססמה, ”הם לא יפחידו אותנו”! בכוח זה הוקמו חניתה, מעלה החמישה, רביבים, עין גב, ואחרי קום המדינה יישובים מבודדים רבים בהר ובבקעה.

אם זה החינוך שינחילו הורים לילדיהם בשנת 2001, שעליהם לפחד מפני טיול בסביבות הכינרת, אין סיכוי שנשרוד בארץ הזאת כמדינה יהודית. לא רק שהקשר של הבנים והבנות לארץ הזאת יהיה וירטואלי, חסר שורשים, אלא שהם יגדלו רפוסים, רכרוכיים, ללא נוגדנים ל”סכנות" וללא אומץ להיאבק בהן. הנה כן, בנות בנותיהן של הנשים החלוצות מימי העליות הראשונות הופכות להיות "אימהות פולניות”, המגדלות דור של מפונקים נטול נחישות וחוסן.

15 במאי 2001