חמש מאות איש ואישה חתמו על הכרוז שכותרתו “די!” נגד מבצע ”חומת מגן", המשתרע על עמוד שלם בעיתון, והתפרסם ביום ו' האחרון. אני עובר על השמות אחד לאחד, יש מהם שאני מכיר אישית, משוררים, ציירים ושחקנים ודוקטורים ופרופסורים ככוכבי שמים לרוב, כולם מן ה”אליטות". מהם החותמים קבע (חותמים על עיוור", אפשר לומר) על כל הכרוזים והעצומות מן הסוג הזה מאז 1967 עד היום, מהם אנשי “גוש שלום” מושבעים ופעילי “שלום עכשיו” ויתר עשרים הארגונים למען “שלום אמת” ונגד הכיבוש, מהם חברי המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה השונים בעבר ובהווה. אך מדי פעם נתקל מבטי באחד השמות ואני נדהם: מה, גם הוא?! גם היא?! גם הם חתמו על הכרוז הזה כלשונו וככתבו המתפרסם בעצם הימים שבהם מתחוללת המלחמה בעיבורי שכם, ג’נין, חברון?!

אני נדהם: כי איך יכלו לתת את הסכמתם למשפט האומר כי המבצע הזה, שכל מטרתו לשים קץ לפיגועי ההתאבדות הרצחניים הרודפים זה אחר זה, ולא נראה סוף להרג המכוון הזה של אזרחים בכל מקום בארץ בכל שעה ושעה, הוא “מלחמת שלום ההתנחלויות”, שאין לה סיבה אחרת, “זולת הרצון לשלוט בפלסטינים ולגרש אותם”? ואיך נתנו את ידם למשפט האומר כי חייליו של המבצע הזה “מבצעים פקודות של הרס ומעצרים המוניים, מפחידים ילדות וילדים, משפילים את הוריהם” וכו', מכלי להזכיר כלל את הטרור הפלשתינאי שרצח וטבח עשרות “ילדות וילדים על הוריהם”, לא בסערת מלחמה ולא בשגגה, אלא בכוונת מכוון? ואיך חתמו על “פרוגרמה” שלמה מנוסחת כלאחר יד ללא כל תנאים בסופו של הכרוז, האומרת כי צריך “להוציא את הצבא מכל השטחים שנכבשו ב־67, לפרק את כל ההתנחלויות, לחלק את ירושלים” וכו'? האם קראו את נוסח הכרוז שעליו החתימו אותם, או שמא הציעו להם בטלפון לחתום, כתמיד, על כרוז ”נגד הכיבוש ובעד השלום”, ומיד הסכימו אוטומטית?

ובכך הוסיפו עוד חמש מאות קיסמים למדורה הלוהטת של האיבה לישראל, המשתוללת בכל רחבי תבל, מטהרן ובגדד וקהיר עד פריז ורומא ולונדון, מלווה בכל הססמאות האנטישמיות הקלסיות, מאז ומעולם, כאשר ערוצי הטלוויזיה במזרח ובמערב מוקיעים את “זוועות” המבצע הישראלי, מתעלמים מכך שתכליתו היא “מלחמה נגד טרור”, ממש כמטבע שנטבע בארצות הברית ואין חולק עליו, ומשימתו עקירת תשתית הטרור וחיסול ראשי מבצעיו, ומבליעים בהערה שוליים את הטרור עצמו, המטיל את אימתו על כל בית בישראל.

כדי להבין איך נגררים ישראלים רבים כל כך מבין ”אנשי הרצון הטוב”, שוחרי השלום והצדק", לחתימה על כרוז אנטי־ישראלי ופרו־פלשתינאי כזה (ובה בשעה: איך דווקא אנשי רוח יהודים הם המארגנים את המחאות נגד ישראל בפריז, בניו יורק ועוד, ואיך, כפי שמספר לנו ידידנו בארצות הברית, התארגנו סטודנטים מ”היברו יוניון קולג’” להצטרף למשלחת הסולידריות לערפאת), צריך להיזכר בשנות הארבעים והחמישים. בימים היפים ההם, בימי שלטונם של סטאלין ויורשיו, כאשר מיליונים בברית המועצות נרצחו ועונו וגורשו לסיביר ביניהם טובי הסופרים והמשוררים היהודים, ועל כך היו עדויות לאין ספור ממקור ראשון, מה קל היה יותר מאשר לגייס את ”אנשי הרצון הטוב", “שוחרי השלום והצדק”, סופרים, משוררים, ציירים, שחקנים, פילוסופים בפריז, בלונדון, בניו יורק, בתל אביב ובירושלים ובמשמר העמק, לתמיכה ב"עולם המחר" הזה, שבו זורחים כשמש אביב הצדק והשוויון וחירות כל האזרחים, קודם כול הפועלים; ולהחתימם על כרוזים נגד האימפריאליזם האמריקאי הדורסני, נגד תכנית מרשל המרושעת, וכו' וכו'; והיום, כמו או, חוגגת הקונפורמיות, עד שקשה, הו, כמה קשה, ל”איש רוח" נאור להיבדל מן העדה הטובה ולהימנע מלחתום על כרוז צודק והומני כל כך, על אף שהוא יודע מהו הטרור הפלשתינאי, ואיך הוא יונק את כוחו ממקורות “הומניים” כמו ההסתות והשיסוי במסגדים, בנאומים, בשירים, בספרי הלימוד, הקוראים לשנאת היהודים (לא "הכובשים”) — אלה ה”קופים והחזירים" — ולהשמדתם. ”שאהיד! “שאהיד!” משלהב ערפאת את המתאבדים היוצאים לרצוח יהודים, והומניסטים ישראלים מקיפים אותו בחומת מגן.

10 ביוני 2009