רות הוא ספר “הגאולה והתמורה”, כלומר, התחייה. הוא פותח במוות ומסיים בחיים נמשכים והולכים. עלילתו הקצרה מתרחשת בימי קציר שעורים וחיטים. כלומר, בימים שהזרע שצמח מן האדמה גדל, נלקט והוא עתיד לחזור אל האדמה כדי לצמוח שוב.

ספר זה, אין דומה לו בתנ"ך: פרט לעובדיה, הוא הקצר שבספרים; פרט ליונה, הוא היחיד שכולו סיפור אחד עם התחלה, אמצע וסוף; ברות לא נשמע קול אלוהים, רק קול בני אנוש המדברים זה אל זה בשקט, ברוך, ובכבוד; שום מעשה נסים לא מתרחש בספר הזה; זהו סיפור על אנשים פשוטים. אין בהם מלך, גיבור מלחמה או חכם גדול.

כל קורא מוקסם מרוח החן והחסד השפוכה על יצירה זו. דבר מופלא הוא שכל הדמויות שבספר הן אנשים טובים, ובכל זאת זהו סיפור דרמתי מאוד. לא רק שאין בו אנשים רעים, גם יצרים רעים אין: נעמי אוהבת את שתי כלותיה, ערפה ורות, ושתיהן אוהבות אותה; אנשי בית לחם מחבבים את נעמי; בועז הוא בעל אחוזה נדיב ומכובד על כולם; הוא מכבד את רות ואת נעמי, נוטה חסד לרות ולוקח אותה תחת חסותו; היא רוחשת לו כבוד וחיבה ומצייתת לו כפי שהיא מצייתת לחמותה נעמי.

ניסיון הפיתוי בלילה בגורן מתואר כמעשה צנוע שבגדר המנהג השבטי. גם הגואל קרוב המשפחה, הממאן לקנות את השדה ולשאת את רות לאישה, עושה זאת לא מתוך רוע לב.

אפילו השמות הם בסימן של טוב: מחלון וכליון (שחלו, וכלו), רות (שכנראה הוא קיצור של “רעות”) ונעמי, כמובן. העלילה הדרמטית אין בה התנגשות בין טוב ורע, בדומה לכל הדרמות הקלסיות, ובכל זאת היא מרגשת.

כמו בדרמות רבות גם כאן יש פרולוג, שלוש מערכות, ואפילוג.

הפרולוג הוא חמשת המשפטים הראשונים המספרים על מה שקדם לעלילה: מות בעלה של נעמי, אלימלך, ומות שני בניה, מחלון וכיליון, בעליהן של כלותיה המואביות, ערפה ורות.

מערכה א' מתארת את החזרה של נעמי אל מולדתה, ארץ יהודה, וכאן בא אחד התיאורים המרגשים ביותר בספר הספרים – פרדת נעמי מכלותיה כשהיא משדלת אותן להישאר במואב עם אימותיהן, “ותישק להן ותשאנה קולן ותבכינה”, ולכתה של רות אחר חמותה, “אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהייך אלוהי”.

מערכה ב' מתרכזת בניסיון השיבה לחיים בעיר הישנה־החדשה ובבקשת הגאולה.

מערכה ג' היא הגאולה הכפולה, גאולת הנחלה והאלמנה וגאולת שם המת.

האפילוג הוא שמונת הפסוקים האחרונים המספרים על קורות הדברים לאחר תום העלילה: הולדת הבן שהוא אבי ישי, אבי דויד.

בניגוד למסורת שנקבעה בתודעת העם מדורי דורות על פי הסיפורים בשמואל ובמלכים, שבהם מצטיירת דמות דויד כ"מלך ישראל חי וקיים", גיבור מלחמה (ועם זאת נאשם בחטאים רבים), המשיח העתיד לגאול את העם – על פי רות, דויד הוא יליד רוח הענווה והחסד.

המתח במגילת רות נובע מאמנות הכיסוי הסיפורית, מכל מה שלא נאמר בסיפור: אלה הן הסערות שמתחת לפני החזות השקטה, שכל קורא מנחש אותן ויכול להזדהות אתן: צער ההתאלמנות, הבדידות, צער הפרדה, המאבק הפנימי של שתי הכלות אם לעזוב את חמותן או ללכת אחריה, מצוקת שתי נשים בעיר זרה.

בדומה לכך, מתח היחסים הבלתי מפורשים בין בועז ורות, ציפייתה לתגובותיו הרות הגורל ביום הקציר ובלילה על הגורן עם ניסיונה הנועז, הכמעט הרפתקני, להביאו ל"גאולה" על ידי ביאה, התאפקותו האצילית, המכובדת והנדיבה, ולבסוף המתח שלפני ההכרעה נגד זקני העם בשער העיר והשחרור שבסופו.

מקור הרוגע והחסד הוא במהלך הכללי של הסיפור מן המוות אל החיים. “גאולה ותמורה” במובן הביולוגי: המוות אינו סוף. יש לו תחייה. מחזור החיים נמשך והולך לנצח.