ספר יונה הוא ספר בלתי־רגיל, לא דומה לשום ספר אחר בתנ"ך, וכזה הוא גם גיבורו, שאינו דומה לשום נביא אחר בתנ"ך.
הספר, המחזיק ארבעה פרקים קצרים, דחוק בין עובדיה למיכה, ולא מובן איך הגיע לשם, ומה הוא עושה בכלל בתוך החבורה הזאת המכוּנה “תרי עשר”, שהיא שנים עשר ספרי נביאים “זוטרים”, אפשר לומר, הבאים אחרי שלושת הגדולים, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. האם יונה הוא נביא? במה הוא נביא? כל הנביאים, ללא יוצא מן הכלל, לרבות אחד עשר מתוך ה"תרי עשר", הם נואמים גדולים, מטיפים בשער, חוצבים להבות בנבואות זעם, שופכים אש וגפרית על החוטאים ומאיימים עליהם, בשם אלוהים, בעונשים כבדים; או, לעתים רחוקות יותר, משמיעים דברי נחמה ומבטיחים ימים טובים יותר לעמם. בין כך ובין כך, כמעט תמיד מופנים דבריהם אל עם ישראל. במשפטי הפתיחה של שישה מן התרי עשר מצויין במדוייק זמנם: הושע – בימי עוזיה, יותם, אחז וחזקיה מלכי יהודה; עמוס, “אשר היה בנוקדים מתקוע”, בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש, שנתיים לפני הרעש; וכך גם מצוין זמנם של מיכה וצפניה או זמנם של חגי וזכריה, ששניהם ניבאו בשנת שתיים לדרייווש מלך פרס.
על יונה בן אמיתי לא נאמר דבר, לא על זמנו ולא על מקומו. (השם יונה מוזכר רק עוד פעם אחת בתנ"ך, במלכים ב, כ"נביא מגת חפר", שניבא לירבעם בן־יואש כי ישיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, אבל אין כל קשר בינו לבין יונה מספר יונה). כל עלילת הסיפור הזה מתרחשת כאילו בזמן ובמקום שהם מחוץ לזמן ההיסטורי. אדוני קורא ליונה לקום ולהינבא אל העיר הגדולה והחטאה נינוה. אבל היכן היא נינוה? מי היא העיר הזאת, “הגדולה לאלוהים”, האמנם היא בירת ממלכת אשור? ואם כן, מדוע לא נזכר כלל שמה של אשור? ומה חטאה של נינוה? נאמר כי עלתה רעתה לפני אלוהים, אבל “רעתה” היא מושג מופשט. מה הייתה רעתה? ומה ליונה ולנינוה? (אם כי כדאי לשים לב ש"יונה" ו"נינוה" עשויות מאותן אותיות). מה לנביא ישראלי ולנינוה, אם לא מדובר כלל על יחס כלשהו בין העיר הזאת וישראל? גם נביא אחר מן התרי עשר, נחום, מתנבא על נינוה, אבל שָׁם יש לה זהות מוסרית, פוליטית וצבאית ברורה: היא בירת ממלכת אשור שלחמה בישראל והמיטה עליה חורבן, “עיר דמים, כולה כחש”, ובה “קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה”, והיא עתידה לבוא על עונשה: “תלך בשבי לגולה, ועולליה ירוטשו בראש כל חוצות”. יונה בורח מפני אדוני אל תרשיש. היכן היא תרשיש? במקומות אחדים בתנ"ך מוזכרות “אנייות תרשיש”, ואם כי לא נאמר באיזה ממלכה היא, ממלכת סחר ימית, כפי הנראה, יש משערים שהכוונה לעיר נמל בספרד. ואילו בספר יונה, נדמה כי אין היא עיר ממשית, אלא היא עיר רחוקה, מעין מטפורה ל"סוף העולם".
והדבר המופלא ביותר באשר לזיהוי יונה כנביא, הוא שכל נבואתו היא חמש מילים בלבד: “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת” (זה כל מה שיש לך לומר? שואל הקורא, הרגיל לנביאים שנהרות של מילים זורמים מפיהם), ולא זו בלבד, אלא שאלוהים עצמו “מסדר” את יונה, אם לומר זאת בלשון ימינו, בכך שבסופו של מעשה הוא מבטל את הנבואה הזאת שציווה עליו לקרוא באוזני יושבי העיר, ועל כן הוא משים אותו נלעג ובדאי בעיני עצמו.
סיפור יונה הוא סיפור של בריחה או אם לדייק, סיפור של ארבע בריחות בזו אחר זו.
מיד בתחילה, כשרק מצווה אדוני את יונה שילך ויזהיר את אנשי נינוה מפני עונש הצפוי להם על רעתם, נאמר: “ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני אדוני”. זה משפט מדהים הנופל עלינו במפתיע! הוא קם ובורח – ללא אמור דבר? ללא שום ניסיון להתנצל או לשאול איך ולמה נבחר למלא את השליחות הזאת, או להתווכח עם שולחו ואפילו ללא מילת נימוס אחת כלפי הסמכות העליונה?! גם נביאים אחרים ניסו לסרב מקבל עליהם את השליחות שהטיל עליהם אלוהים. אבל הם הסבירו את סירובם. כשאדוני אומר לירמיהו שהוא מקדש אותו להיות נביא לגויים, אומר ירמיהו: “אהה, אדוני אלוהים, הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי!” ומקבל עליו את הדין. ואחר כך, כאשר קשה עליו המשימה להשמיע נבואות חורבן על עמו, הוא מתלונן לפני אלוהים פעם ופעמיים ושלוש, ומקונן על גורלו: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מעימם”, או: “אוי לי, אימי, כי ילידתיני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ” וכו'. וכך גם ישעיהו, הטוען כלפי אלוהים, המופיע אליו בהיכל בכל הדרו: “אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אני יושב”; וכך גם יחזקאל, שהיסוסיו הרבים לקבל עליו להיות צופה לבית ישראל אינם נשמעים, אך נשמעת תשובת אלוהים אליו: “ואתה, בן אדם, אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא, כי סרבים וסלונים אותך, ואל עקרבים אתה יושב” וכו'. וראשון לכולם משה, “אדון הנביאים”, שלאחר חיזיון הסנה הבוער באש, כאשר שולח אותו אלוהים אל פרעה, הוא טוען: “מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים!” ולאורך המסע במדבר הוא מבקש מאלוהיו כמה פעמים לשחרר אותו מן העול הכבד של המנהיגות, הממרר את חייו. לעומת כל אלה – יונה פשוט קם ובורח!
ולאן הוא בורח מלפני אדוני? – לתרשיש. האם האמין ששם לא ישיגו אדוני? האם לא האמין, כפי שכל ישראלי מאמין, שאדוני הוא “שופט כל הארץ”? ש"כבודו מלא עולם" ואין מקום נעלם ממנו?
זו הבריחה הראשונה – אבסורדית, סוריאליסטית; כי איך אפשר לברוח מ"אדון עולם"?
ועליה נוספו הבריחות הבאות:
יונה מוצא אנייה ביפו (גם היא עיר לא ממש ישראלית ספק פלישתית, מעין עיר חוף בין־לאומית), המפליגה לתרשיש, משלם שכר הפלגה לבעליה ועולה עליה. מיד לכך מטיל אדוני רוח גדולה על הים, המטלטלת את אנייה עד שחישבה להישבר. המלחים, שהם כמתברר בני לאומים שונים, בני אמונות שונות, זועקים איש איש אל אלוהיו, וכדי להקל על האנייה הם משליכים את מטענה לים. היכן הוא יונה באותן שעות גורליות כשסכנת טביעה מרחפת על כל הנוסעים? – הוא ירד אל ירכתי הספינה, שכב שם ונרדם, כמי שלא אכפת לו אם תטבע האנייה ואם לא תטבע. האין זו בריחה שנייה? מפני הגורל? מפני כל מה שעתיד לקרות לו כמו ליתר הנוסעים? מפני החובה האלמנטרית לנסות לעשות משהו עם כולם כדי למנוע את האסון? הימנעות זו של הנוסע האלמוני מעוררת השתוממות, ורב החובל יורד אליו ואומר: “מה לך נרדם? קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת האלוהים לנו ולא נאבד”, יונה לא עונה. הוא לא אומר דבר. כפי ששתק כלפי אלוהים הוא שותק עכשיו כלפי אנשים. רק לאחר שהמלחים מפילים גורלות לדעת בשל מי קרתה להם הרעה הזאת של סערה בים, שוודאי היא עונש על חטא כלשהו, והגורל נופל על יונה, הוא עונה על שאלתם מי הוא בתשובה לקונית וקצרה: “עברי אנוכי ואת אדוני אלוהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה”. ומן הטקסט מתברר שנוסף למשפט האחד הזה, גם אמר להם שהוא בורח מפני אדוני. הם מבינים שבגלל חטאו זה באה אליהם הרעה, ושואלים אותו: “מה נעשה לך כי ישתוק הים מעלינו, כי הים הולך וסוער”. יונה משיב ללא היסוס: “שׂאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם”. (וזאת, בהתאם לאמונה שרווחה אז, ואולי גם היום רווחת במקומות שונים בעולם בין יורדי ים, שהים דורש קרבן אדם כדי להשקיטו). פירושו של דבר, שהוא מקריב את עצמו כדי להציל את הכלל.
חבורת המלחים הזאת, בני האמונות השונות, מתגלה כחבורה של אנשים טובים מאוד. בנימוס ובאורך רוח הם מתייחסים לזר הזה שנקלע אליהם, לא גוערים בו ולא מטיפים לו מוסר, שואלים אותו מה לעשות בו ולא כופים אותו לשום מעשה. יתר על כן, גם לאחר שאומר להם יונה להטילו לים, הם מנסים למנוע את רוע המעשה האכזרי וחותרים במשוטיהם להגיע ליבשה; ועם זאת מתחננים לפני אדוני לא לפקוד עליהם חטא של עיוות דין כלפי אדם נקי מחטא. רק בלית בררה, כאשר כלו כל הקיצין, הם מטילים אותו לים. ואז עומד הים מזעפו.
תיאור כזה של אנשים שלא מבני ברית, המחוננים במעלות טובות כאלה, וחן וחסד שפוכים על מעשיהם, הוא נדיר מאוד בתנ"ך אם לא חד־פעמי והוא מאיר באור מיוחד את היצירה הזאת כולה – ספר יונה.
את המשאלה של יונה שיטילוהו לים אפשר לראות כבריחתו השלישית: בריחה מן החברה האנושית, בריחה מן העולם.
בהמשך מסופר כי אדוני מינה “דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות”. כאן בא פרק שלם שהוא נוסח תפילתו של יונה אל אלוהיו ממעי הדג. אבל כל קורא מבחין מיד שזוהי תוספת חריגה לחלוטין מן הסיפור כשלעצמו, כתובה בסגנון תהלים או שירת חנה, וסופחה ככל הנראה בזמן מאוחר יותר. ביטויים כמו: “שיוועתי, שמעת קולי, יסובבוני כל משבריך, אפפוני מים עד נפש, בהתעטף עלי נפשי” וכו' כאילו הועתקו ממזמורי תהלים. וחבל שפרק זה סופח לספר כי הוא שובר את רצף הסיפור ומפר את האווירה השורה על כולו. לאחר זאת, וזהו כבר המשך ישיר לסיפור המקורי, מצווה אדוני להקיא את יונה אל היבשה.
אם נתפתה לפירוש פרודיאני של ההתכנסות הזאת של יונה בבטן הדג, זה שבלשון העם אנו מכנים אותו “לוויתן”, שֵם שבתנ"ך יש לו משמעות מיתולוגית, נוכל לומר שבריחתו של יונה אל הים, מלבד היותה גילוי של רצון התאבדות, הייתה בריחה אל רחם האם. כי הרי דמיון מובהק יש בין בטן דג גדול כלוויתן ובין בטן האם המעוברת. פירוש זה נראה סביר מאוד אם נזכור את המשאלה המתמידה של יונה להתרחק מן המציאות הממשית שבה הוא חי.
מכאן אנו באים אל הבריחה הרביעית והאחרונה של יונה.
לאחר שנוחת יונה על היבשה, מצווה אותו אדוני שנית ללכת אל נינוה, “העיר הגדולה”, מהלך שלושה ימים מן החוף, ולהינבא אליה כפי שציווה אותו בפעם הראשונה. ויונה הולך אל העיר, נכנס לתוכה ומשמיע את חמש המילים, שבזכותן הוא נקרא נביא ומתקבל לחבורה המכובדת של הנביאים שכונסו לספר הספרים: “עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת”. נוסח כזה של “נבואה” אין שני לו בתנ"ך. יונה לא אומר כדרך הנביאים האחרים, “כה אמר אדוני, והיה כי לא תשובו מדרככם הרעה, תיהפך נינוה לעיי חורבות” או כיוצא בזה, אמירה שיש בה אזהרה והתניה, אלא הוא מנחית על יושבי העיר גזר דין סופי, בלתי־מותנה, שאין עליו ערעור, וללא ציון של מקור סמכות עליון כאילו בא מפי חוזה עתידות בעל סגולות מגיות. אף על פי כן, מסופר שבהשפעת חמש המילים האלה, שהוא פלט אותן מפיו כאילו כפאו שד, נהפך עליהם לבם של אנשי נינוה, הם באים להאמין באלוהים – לא נאמר לנו אם זה אלוהי ישראל, השם ישראל לא נזכר אפילו פעם אחת בספר יונה, אך כך מקובל עלינו, שאלוהים הוא אלוהי ישראל – קוראים צום, לובשים שקים מגדולם ועד קטנם, וכמותם נוהג גם מלך נינוה, ולא זו בלבד, אלא כזה צדיק גדול הוא נהיה, שהוא מצווה שגם הבקר והצאן לא יטעמו מאומה, לא ירעו ומים לא ישתו וילבשו גם הם שק. רוח של חזרה בתשובה ושל חסידוּת עוברת על כולם. “וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מי יודע, ישוב וניחם האלוהים ושב מחרון אפו ולא נאבד”. אלוהים רואה כי שבו מדרכם הרעה ומבטל מיד את רוע הגזרה. נינוה לא נהפכת.
אירוע זה כמו דברים רבים בספר יונה אין לו אח ורע ודוגמה בכל ספרי התנ"ך: שעם אחד מן הגויים, עכו"ם, יקבל עליו בפעם אחת במפתיע, מה גם מבלי שילחצו עליו בדברי שכנוע או מוסר ותוכחה, את האמונה באלוהים, כלומר ימיר את דתו, ובעקבות זה סולח לו אלוהים מיניה וביה.
יונה חש עצמו נבגד. הוא אומר לאלוהים בערך כך: הלוא אני יודע שאתה אל חנון ורחום ותמהר לסלוח לאנשי נינוה על חטאותיהם, אבל עלי ציווית לנבא להם על חורבנם. אתה “סידרת” אותי! אני ניבאתי להם כפי שציווית עלי, אתה ביטלת את הגזרה, ואני יוצא רמאי ורשע בעיניהם, שצריך להלקותו, ואולי להרגו נפש! “קח את נפשי ממני”, הוא אומר לאלוהים, “כי טוב מותי מחיי”.
ואז באה בריחתו האחרונה. הוא יוצא מן העיר, הולך אל מקום שומם שאין בו איש ומקים לו סוכה לגונן עליו מפני השמש, ומתכוון לשהות שם “עד אשר יראה מה יהיה בעיר”. אלוהים חס עליו ומצמיח לו קיקיון להיות “צל על ראשו”, ככתוב. עניין תמוה במקצת: אם סוכה מגוננת עליו, למה נחוץ גם קיקיון, שהוא שיח לא גדול ולא מרבה צל? (במושבה שבה גדלתי בילדותי היו הרבה שיחי קיקיון שגדלו פרא, ומהם הפיקו שמן קיק, שהיה שנוא על כולנו, הילדים, כי היה לו טעם מבחיל, ואימותינו הכריחו אותנו לבלוע ממנו לפחות כף אחת ביום “כי זה מבריא”, האמינו באותם ימים.) אך כדאי לשים לב שגם במילה “קיקיון”, כמו ב"נינוה", חבויות האותיות של “יונה” וכן “קי”, המזכיר שאדוני אמר לדג “להקיא” את יונה אל היבשה. (ואם לניסיון האישי שלי, מכף של שמן קיק אפשר באמת להקיא…). להלן מסופר, שלאחר החסד שעשה אדוני עם יונה, מיד למחרת בבוקר הוא ממנה תולעת (הפועל הלא שכיח “מנה” במובן של “לזמן”, חוזר ארבע פעמים בספר יונה, “וימן אלוהים דג, וימן קיקיון, וימן תולעת, וימן רוח קדים”) שמכה את הקיקיון, מייבשת אותו, ולא עוד, אלא שהוא מפיח “רוח קדים”, כלומר חמסין, שרב. השמש מכה על ראש יונה, והוא מתעלף, שואל את נפשו למות, ואומר, זו הפעם השנייה בפרק זה: “טוב מותי מחיי”; ובעצם, זו הפעם השלישית שהוא מביע תשוקת מוות כי גם דברו אל המלחים שיטילו אותו לים יש בו אותו מובן.
את הפסוקים האחרונים של הספר כדאי להביא כלשונם: “ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון? ויאמר: היטב חרה לי, עד מוות! ויאמר אדוני: אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבן־לילה היה ובן־לילה אבד – ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?”
וכך ספר יונה הוא הספר היחיד בתנ"ך המסתיים בסימן שאלה.
*
הפרשנות על ספר יונה יש לה, כמו לכל סיפורי התנ"ך, היבטים שונים, וההיבט המסורתי נושא מטֶבע הדברים אופי תאולוגי. חכמי התלמוד והמדרשים שאלו: מאי קא משמע לן? כלומר, מה בא ספר זה, שאין בו שום הטפות מוסר מפורשות ושום דיון בשאלות לאומיות, ללמדנו? והדעה המוסכמת על רובם היא, שתכליתו להראות לנו שהקדוש ברוך הוא, שכבודו מלא עולם, מרחם על כל הבריות בין מישראל בין מן הגויים כל עוד הם חוזרים בהם מחטאיהם ונכונים להאמין בו, וגם על הבהמה הוא חס. (הלוא כך גם אמר הקדוש ברוך הוא בעניין שירת הים לאחר מעבר ים סוף: “מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?”); ויש ללמוד ממנו תכונות כמו אהבת הבריות, סליחה ומחילה לחוזרים בתשובה. לפיכך נהוג לקרוא את הפטרת יונה בתפילת מנחה של יום כיפור.
אין עוד נביא בספרי הנביאים אחרונים בתנ"ך שמִן המסופר עליו מצטיירת דמות שלמה כל כך, רבת פנים כל כך, כמו זו של יונה. מה שאנו זוכרים מספריהם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ויתר הנביאים, הוא בעיקר את דבריהם, את נבואותיהם. יונה, שכל “נבואתו” מכילה חמש מילים בלבד – “בעוד ארבעים יום נינוה נהפכת” – עומד במרכז הספר. הספר הוא עליו ולא על מה שנאמר באמצעותו לעם או לעולם.
יונה הוא אדם שותק. לאורך כל הסיפור – כלומר, לאורך ימים רבים במהלך העלילה – הוא משמיע לא יותר משישה משפטים קצרים, שלושה מהם תשובה לשאלות שנשאל. ואווירה של שתיקה פרושה על פני הספר כולו כי גם את האחרים, את אלוהים, את המלחים, את יושבי נינוה, אנו שומעים מעט מאוד, מה שמעטה על הספר צביון מינורי, עגום כלשהו. גם כשהים סוער מבקשים הן המלחים והן יונה כי “ישתוק” הים מעליהם.
יונה הוא איש עצוב. רק פעם אחת נאמר כי הוא “שמח שמחה גדולה” כאשר ראה את הקיקיון פורש את צלו עליו. שמחה קצרה מאוד שארכה כמה שעות בלבד. הוא איש בודד. אין לו חברים, אין לו קהל מאזינים, אין לו אוהבים ואין לו אויבים, וככל הנראה גם משפחה אין לו כי לא מוזכר דבר על מוצאו. הוא איש סובל, אבל סיבת הסבל אינה חיצונית בדומה לסבלו של איוב, שאסונות על אסונות אירעו לו. סבלו של יונה הוא אימננטי, מתמיד, הוויה שהיא חלק מאופיו ואין מפלט ממנה אלא במוות. הוא מנוכר מן הסביבה האנושית. שרוי במצב רוח אובדני של עצבות שהיא מעין כמיהה למוות. דבר זה ברור לנו כבר מתחילת הסיפור: בבריחתו מאלוהים הוא הולך אל הים. משם אפשר להגיע אל קצה העולם, הוא השאול; כשהוא יורד אל בטן הספינה ונרדם, הרי זו שקיעה אל הלימבו, אל תת־ההכרה. ושינה היא חצי מיתה, כידוע. הוא מבקש שישליכו אותו לים, והרי זה ביטוי מובהק ליצר ההתאבדות שבו; גם הליכתו למקום שומם ללא מים ואוכל, “מקדם לעיר”, היא מעין ניסיון של התאבדות. “טוב מותי מחיי”, הוא אומר שלוש פעמים, ובמילים אלה מבוטאת המשאלה העמוקה שלו.
סיפור יונה נוגע בעצם שאלת הקיום האנושי. זו פעם יחידה בתנ"ך שאנו מוצאים אדם עומד יחידי מול ההוויה במצב של ניכור גמור מסביבתו, בהיעדר מוחלט של מחסה, גם לא מחסה של אמונה. אלוהים קיים לגביו, אבל לא כאב בעל סמכות שאפשר לחסות בצלו, לבטוח בו, לצפות ממנו לישועה. איוב, שסבלו הפיזי והנפשי היה גדול לאין־שיעור מזה של יונה, מכיר בסמכות האלוהית העליונה על אף האסונות שניחתו עליו, על כן הוא מנהל דו־שיח אתה, מבקש הסבר, תשובה. יונה לעומתו עומד ללא מחסה, ללא זיקה, ללא דיאלוג עם ההשגחה.
ומאחר ולא מדובר בספר זה לא על ישראל ולא על אלוהי ישראל, ושום בעיות לאומיות שמכוח הזמן והמקום לא נידונות בו – הריהו גם סיפור אוניברסלי כמו סיפורי בראשית הראשונים – אדם וחוה, קין והבל, נוח והמבול, מגדל בבל – או כמו סיפור איוב “מארץ עוץ”. יונה הוא איש מופנם, פסיבי (גם שמו, “יונה”, שהוא נקבי, מעיד על יסוד נשי שבו). בין שתיקה לשתיקה שלו קיים עולם מלא. הוא איש מדוכדך, שרוי בדיכאון, והקורא שואל בלבו, על מה הדכדוך התמידי שבו? הרי לא מסופר לנו שנעשה לו עוול כלשהו או שחווה חיים של סבל לפני שנקרא להינבא. האם הדיכאון הזה הוא על עצם הקיום האנושי? ספר יונה הוא אפוא ספר המעלה בנו הרהורים על מקומו של אדם בעולם. הארכיטיפ של הסיפור האקזיסטנציאליסטי. הוא הספר היחיד בתנ"ך המסתיים בסימן שאלה.
השקפת עולמו של מחבר ספר יונה, אין מקביל לה בתנ"ך כולו, והיא מנוגדת לזו שטבועה ביתר ספרי הנביאים והתורה. אם לבטא זאת בלשון ימינו, אפשר לומר שזו השקפה הומניסטית, דמוקרטית, פלורליסטית, לפיה קיים שוויון בין עמים ויחסי הבנה בין האלוהויות השונות. אין בה שום רמז לתפיסה כי ישראל הוא העם הנבחר. ישראל, כפי שראינו, לא מוזכר כלל בספר, וכאשר יונה מזדהה לפני רב החובל, הוא לא אומר שהוא בן עם ישראל אלא “עברי אנוכי”, ו"עברי" מסמן משהו קדום יותר מ"ישראלי", מסמן את המוצא האתני ולא האמוני. אנשי נינווה אינם אויבי ישראל, הם עם בין העמים. גם נביאים אחרים ניבאו אל עמים שלא מישראל, אל בבל, אשור, מצרים ועוד. עמוס מתנבא על פשעי דמשק, פשעי צור, פשעי אדום, פשעי עמון, וכן ירמיהו ואחרים, וכל אלה הן נבואות זעם השופכות אש וגפרית על העמים כעונש על מלחמתם בישראל ואיבתם כלפיו. שום עם מאלה גם לא “חוזר בתשובה”. לא זו בלבד, אלא שביונה אין גם רמז לכך שבני העמים האחרים לא האמינו בקיומו של אלוהי ישראל בין יתר האלוהויות ובסמכותו. על אנשי נינוה נאמר “ויאמינו אנשי נינוה באלוהים” מיד כשקלטו את נבואת יונה, ועל העיר עצמה נאמר פעמיים כי היא “עיר גדולה לאלוהים”. יונה לא אומר לרב החובל של האנייה שהוא ירא את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אלא: “את אלוהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה”, כלומר, אלוהים זה הוא אוניברסלי, המושל בטבע, ועל כן כשביקשו המלחים מיונה שיתפלל לאלוהיו, הרי זה משום שהאמינו בכוחו לשלוט באיתני הטבע. רחמיו של אלוהים זה שפוכים לא רק על המין האנושי אלא גם על החי והצומח, על כן הוא אומר שעליו לחוס לא רק על המוני האדם שבנינוה אלא גם על ה"בהמה הרבה" אשר בה. והביטוי הקולע ביותר להשקפתו הדמוקרטית־ההומניסטית של המחבר הוא המילים שאומר אלוהים בסיומו של הספר על כך שראויים אנשי נינוה לסליחה ולרחמים כי “לא ידעו בין ימינם לשמאלם”, כלומר, אנשים תמימים הם, וגם אם חטאו, לא ידעו שחטאו. מה שמזכיר פסוק ידוע מן הברית החדשה, שבו אומר ישו: “סלח להם כי אין הם יודעים מה הם עושים”.
על אף כל זאת, פונה המחבר בסופו של הסיפור בתוכחת מוסר כלפי יונה. הדברים שאומר לו אלוהים, מובנם הוא כזה: ראה כמה אגוצנטרי אתה. חסת על הקיקיון שבן־לילה היה ובן־לילה אבד, והרי יודעים אנו שלאמתו של דבר לא על הקיקיון חסת אלא על עצמך, כיוון שהוסר מעליך מחסה הצל. האם ציפית שאהיה חסר אחריות כמוך לגבי גורל הכלל? למד ממה שאירע לך כי חייב אתה להיות אחראי לא רק לחייך אתה אלא לחיי האדם באשר הוא אדם, ובכל מקום בו הוא נמצא.
לאור זאת מתפרשות בריחותיו של יונה לא כדי להציל את נפשו אלא כבריחות מאחריות.
וכך מסתיים הספר בשאלה, שאין יונה משיב עליה. נשמעת לנו רק שתיקתו. אנו נפרדים ממנו כשהוא ממשיך לשבת במדבר תחת חום הצהריים הגדול, ואיננו יודעים מה יעשה כשיקום, אם יקום, לאן ילך? שום נחמה, שום הדרכה אין בדברי אלוהים האחרונים אליו. הוא נשאר בודד לאחר שניסיונותיו לברוח, לאבד את עצמו, לא הביאו לו גאולה.
כנגד שתיקת אלוהים מתפלל הפילוסוף והתאולוג הדני סרן קירקגור ביומנו:
אבי שבשמים! אותה שעה של שתיקה, בה יעמוד אדם גלמוד ועזוב, בה לא יקלוט את קולך, בה ידמה כי פרשת ממנו לנצח, הו, אותה שעה של שתיקה, אשר בשממונה נצפנו ייסורים לאדם, כי ידמה לו שקולך כבר נדם כליל – אבי שבשמים, שעה זו אינה אלא רגע של דממה באמצע השיחה שבין שנינו. תבורך דממה זו, תבורך גם היא, כשם שמבורך כל דיבור ודיבור בשעה שאתה מדבר אל האדם.
1 באוגוסט 2005
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות