פְּתִיחָה    🔗

1. התנ"ך הוא ספר־הספרים לא רק של עם־ישראל אלא גם של רוב האנושׁיות התרבותית. והיו ימים, שמיליונים של בני־אדם היו הוגים בו יומם ולילה, וספר קדוש זה היה בשבילם מורה־דרך־החיים. לצערנו, הדבר הולך ומשתנה לרע. כבר יש בכל האומות אלפים ורבבות, שאם יאמרו עליהם, שלא קראו את דוֹסטוֹיֶבסקי, למשל, יאדימו פניהם מבושה, אבל לא יתביישו כלל, שלא קראו את התנ"ך. ואם דבר זה מצער כשהוא הולך ומתפשט בין שאר האומות התרבותיות, גדול הצער ביותר אם כך הדבר כיום גם בישראל, “עם־הכתב” – עם־התנ"ך.

הרבה סיבות גרמו לכך בישראל ובעמים. מה שנוגע לעמים אין זה מעִניינֵנו כאן. ובנוגע לישראל הרי אחת מן הסיבות היא – מה שהתנ"ך, ככל ספר עתיק, קשה הוא לקריאה רהוטה: הוא זקוק לפרושים ובאורים, כלומר, לעיון במקום קריאה. פסוקים הרבה יש כמעט בכל פרשה ופרשה של הנביאים ושל הכתובים, שקשׁה להָלמָם ונתחבטו בהם מפרשׁים שונים. וספר, שהוא זקוק לעיון ולביאור ושאי־אפשר להבינו באופן בלתי־אמצעי, בלא פֵרושים שונים, שעל־פי רוב קשה לקורא הפשוט להכריע ביניהם, – ספר כזה אי־אפשר שהקורא בו יטעם את נועם־דבריו ואת יפי־ציוריו באופן בלתי־אמצעי ושתהא לו מהם הנאה רוחנית ממש. וכבר סִפַּרתי במקום אחר¹, שבשנת תרפ"ח, בימי אבֵלוּתִי לאחר פטירתה של אמי זכרה לברכה, קראתי בספר־איוב בתרגום צרפתי ברור וקל מפני שבמקור העברי של איוב נתקלתי בכל פרשה ופרשה במלות ובפסוקים קשֵׁי־הבנה, שהוכרחתי לבקשׁ להם באור ופרושים, – ובינתים נִטל טעמם האֶסתֵּיטי ונחלשה השפעתם הבלתי־אמצעית.

וכדי שלא יצטרך הקורא העברי לפרושים חשבתי לנכון לנסות ולמסור את דבריהם של כתבי־קדשנו בלשוננו כיום. כלומר: להעתיק (לא לתרגם!) את הדברים מעברית עתיקה לעברית חדשה. זהו הפַּרְשֶׁגֶן או הפאַראַפראַזה העברית, שאני נותן בזה לפני הקורא.

נְדַמֶה, שהנביא העברי הקדום היה חי בימינו והיה רוצה למסור את רעיונותיו הנבואיים בלשון העברית המדובּרת בפינו כיום. – כיצד היה מבטא רעיונותיו אלה?

מובן, שכדי למסור את רעיונותיו בעברית חדשה צריך להבין אותם, וכדי להבין אותם צריך לבחור מן הפירושים לתנ"ך מה שמתקבל יותר על דעתו של בעל־הפַּרשֶׁגֶן או מה שחידש מדעתו. אבל הרי כך נוהג גם כל מתרגם מלשון ללשון: הרי אף הוא בוחר בשביל תרגומו את הפֵּרוש המתקבל על דעתו או מוסר את המקור כפי הבנתו. וכך אנסה אף אני לנהוג בפרשגן שלי.

ואולם פרשגן אינו תרגום, שהרי העברית התנ"כית עדיין היא משַׁמֶשת גם בתוכֵנו לחלק גדול של צרכי הדִבּוּר והכתב. ולפיכך כל מקום, שהעברית החדשׁה מתאמת לעברית העתיקה, יש להביא את הדברים כִּלשוֹנם בכתבי־הקודש. ורק במקום שגדול ההבדל בין הבִּטוּי העתיק ובין הבטוי החדש, או במקום שהבטוי העתיק זקוק לפירוש, יבואו דברי הנביא בעברית חדשה. והקורא העברי של זמננו רק ירוויח על ידי כך: הוא יקרא את דברי הנביאים והכתובים בִּרְהיטות, בלא קשיים והתאמצות ובלא להפסיק כל פעם את קריאתו כדי לבקש את פֵּרושׁ־הדברים, ואז יטעם טעם בלתי־אמצעי בדברי־הנביא הקדושים והנִלְבָּבִים, שיְהַנו אותו הנאה אֶסתֵּיטית וישפיעו עליו השפעה בלתי־אמצעית, שאינה מופסקת על־ידי חקירות ובֵאוּרים.

מובן מאליו, שחלילה לי לשנות בגוף־התנ"ך אף כקוצה של יו"ד. דברי־הנביא קדושים ומקודשים הם, והם נִתּנים בראש כל עמוד כמו שהם, כדי שכל מי שירצה לקרוא את הדברים המקוריים כמו שהם ולבאר אותם לעצמו באופן אחר מן המשמעות שבפרשגן, יהא יכול לעשות כך, שהרי ימצא אותם בחלק העליון של כל עמוד בלא שינוי כָּלְשֶׁהוּ. ורק בחלק התחתון של העמוד, במקום הפֵּרוּשׁ, יבוא הפרשגן, שישׁ לקרותו או לבדו או ביחד עם המקור התנ"כי, מעין “שׁנים מקרא ואחד תרגום”, שהיו אבותינו נוהגים לקרוא לעצמם. שהרי חלילה לו, לפרשׁגן, לעשות את התנ"ך המקורי מיֻתּר: כונתו היא, להפך, לחַבֵּב אותו יותר ויותר על־ידי הקלת־ההבנה של דבריו ועל־ידי הגדָלָתּה של השׁפעתו הבלתי־אמצעית. בקִצוּר: הפרשׁגן בא לא במקום התנ"ך אלא במקום הפֵּרושים לתנ"ך.

2. בחרתי בתור התחלה ובתור דוגמה (אין אני מקַוה, שאזכה לעשות פרשגן לכל התנ"ך או לרובו) בספר־עמוס, מפני שהוא ראשׁון לנביאים, שנבואותיהם נשארו לנו בספר, וגם מפני החידוש הדתי והסוציאלי הגדול שבנבואותיו.

המבוא המפורט, שבא לְהָלָן, מיועד למורים ולסתם קוראים משכילים והוא כעין סעד וסיוע לפרשגן: על צד־האמת משַׁמש הוא במידה ידועה במקום פירוש. אלא שהבאתי בו רק מה שפשוט וברור פחות או יותר, בלא חקירות מסובכות ומסופקות: כאן יש למצוא את תמצית החקירות על הנביא ונבואותיו ואת תוצאותיהן של החקירות הללו, בהכרעה לפי שיקול־דעתי, על יסוד חקירות היסטוריות מקיפות. ומפני־כן לא הרביתי במבוא מפורט זה בציונים ומראי־מקומות (זולת ציונים מדברי הנביא עצמו, כמובן) ולא הזכרתי בו אלא ספרים מועטים של פרשנים עבריים ולועזיים.

הערות מועטות, שבאו בסוגריים, כדי שלא יפריעו את הקורא מקריאה רְהוּטָה, מבארות מה שהכרחי לדעת לכל קורא משכיל, שיקרא את הפרשגן. מה שמובן בלא ביאורים הנחתי כמו־שהוא, כדי שיקרא הקורא את תוכחות־הלהט של הנביא לא כמו שקוראים בשריד ארכיאולוגי אלא כמו שקוראים בספר חי ומכַוין את החיים.

בפרשגן גופו השתדלתי שלא להוסיף על דברי־הנביא ולא לגרוע ממנו. ורק במקום שבלא תוספת של מלה או מִלָתיים לא יהא הכתוב מובן כלל הרשיתי לעצמי להוסיף את ההכרחי בלבד, ולשם סימן, שיש כאן מלה נוספת (או שתים־שלש מלות נוספות) פיזרתי את האותיות של התוספת המועטת.

ואין אני מרַמה את עצמי: המקור התנ"כי כמו שהוא, עם מלותיו הקשות וביטוּייו הבלתי מובנים לפרקים, עושה רושם יותר גדול לאין שיעור מן הפּרשגן בדבריו ה"ברורים" וה"מובנים": העזוּז, המריצות והקיצור, ובמובן ידוע גם העתיקות ואי־הבהירות, שבאה מתוך עתיקוּת זו, של דברי־הנביא כמו שהם, – הם דוקה מרעידים את נִימֵי־נפשו של הקורא ולוקחים את כל לבו בסודיוּתם ועתיקותם, והסיגנון החדש והמרוֹפָף של הפּרשגן לא יתדמה אליהם בשום פּנים. אבל, ודאי, מטבע עתיק, עם החלוּדה העבֵשה שעליו ועם הכתובת הבלתי־מובנת שעל גביו, יש לו ערך גדול הרבה יותר ממטבע חדש־מחודש, שאין עליו חלוּדה והוא מבריק בחידושׁו ושהכתובת שעל גביו מובנת לכל ילד. ואף־על־פי־כן מִצְרָכִים חיוניים והכרחיים לרבים כלחם ובגד קונים במטבע חדש ולא במטבע עתיק.

אני חוזר ואומר: חלילה לו, לפרשגן העברי, לדחות מפּניו את המקור העברי העתיק! – הפרשגן בא אך ורק במקום הפּירושים לתנ"ך. ומי שפּירוש חביב עליו מפּרשגן אל ישתמש בפּרשגן. כי הפּרשגן מפרש מלה עתיקה במלה חדשה על־פּי שיקול דעתו של מחבר־הפּרשגן כמו שכל מתרגם־התנ"ך משתמש בתרגומו במקום פירוש לפי שיקול־דעתו של המתרגם.

ומי יתן ועל־ידי הפרשגן העברי ירבו קוראיו ולומדיו של הספר הקדוש והמקודש, שדבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי־עולמים!

ירושלים־תלפיות, אסרו־חג־הסוכות, תש"ג.

 

עמוס הנביא: אישיותו, חייו, זמנו, נבואותיו וספרו – מבוא כללי    🔗

א. אישיותו וחייו    🔗

1. על אישיותו וחייו של עמוס הנביא אנו יודעים מעט מאד. אפילו את שם־אביו אין אנו יודעים. אנו יודעים אך דבר זה: שהיה מגדל צאן (“בַּנוקדים”)² וּמַבְרִיךְ־שִׁקְמִים³ מעיר תקוע⁴ שביהודה, בין בית־לחם ובין חברון, והתנבא בימי עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל⁵. נוסף על התאריך של שני המלכים בא בראשו של ספר עמוס עוד ציוּן לזמנו של הנביא: “שנתים לפני הרעש”⁶. זהו אותו רעש, שנזכר גם על־ידי נביא מאוחר ואף שם נאמר עליו, שהיה “בימי עוזיה מלך יהודה”⁷. על־ידי ציוּן זה רצה מסַדר־הספר לסמן את זמנו של הנביא ביתר־דיוק. באמת אין ציוּן־ה"רעש" מסייע לנו לקביעת־התאריך של פעולת־הנביא כלום, שהרי אין אנו יודעים באיזו שנה משנות־מלכותו של עוזיהו נתחולל רעש זה; והרי בנבואתו של עמוס עצמו נרמז רעש, שהיה קודם לאחת מנבואותיו: “הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה”⁸. אבל ברור הדבר, שעמוס נתנבא בשנות מלכותו האחרונות של ירבעם השני, שהן מתאימות, לפי התנ"ך⁹, לשנות־מלכותו הראשונות של עוזיהו. וטעם נוסף: הרוח הפֶּסימיסטית המנשבת בדברי הנביא מתאמת יותר לסוף־ימיו של ירבעם השני, כשֶׁכְּבר, ודאי, הורגשה ההתנגדות לבית ירבעם, שהביאה לידי הֵרָצְחוּתוֹ של זכריה בן ירבעם השני רק ששה חדשים אחר פטירתו של ירבעם זה עצמו, מִשֶׁהיא מתאמת לשנות־מלכותו הראשונות של ירבעם השני, שהיו מלאות נצחונות על ארם, כמו שנראה להלן (פרק ב'), ומכיון שירבעם השני מלך לערך בשנות 784–743, יש לשער, שעמוס נתנבא לערך בשנות 760–750.

2. בכתובת שבתחילת ספרו של עמוס נאמר עליו, שהיה “בּנוקדים”, מה שנאמר גם על מישע מלך מואב: “ומישע מלך מואב היה נוקד”¹⁰. ודאי הכוונה במלת “בנוקדים” היא לא לרועה, שמגדל גם קצת כבשים, אלא לבעל־אחוזה בינוני או אמיד (לא לבעל־אחוזה גדול, מה שהיה מישע), שגידול־כבשים הוא מקצועו המיוחד. עמוס עצמו אומר על עצמו, שהוא “בוקר”¹¹. ואולם תרגום־השבעים אף כאן קורא “נוקד” (aἰπόλος – מגַדל־עזים או מגדל בהמה דקה בכלל); והרי עמוס עצמו אומר בכתוב הבא: “ויקחני ה' מאחרי הצאן”¹². אבל אפשר גם זה, שהיה עמוס “בוקר” (כלומר, מגדל בהמה גסה) ולא “נוקד” (כלומר, מגדל בהמה דקה), ומלת “בנוקדים” שבכתובת היא תוצאה של המלות “מאחרי הצאן”, ואף תרגום־ השבעים הוא תוצאה ממלות אלו; ובאמת אמר הנביא “מאחרי הצאן” ולא “מאחרי הבקר” מפני שלהיות לקוּח מאחרי הצאן כדי להיות נביא לישראל הוא חידוש גדול ביותר. – על כל פנים, עמוס היה לא מגדל־צאן או מגדל־בקר רגיל, אלא אדם בעל מעמד בחברה, שהרי היה בקי בכל דרכיה של “החברה הרמה”, שׁיִסֵּר אותה קשות, וגם הכיר את הפוליטיקה של זמנו, – מה שאי־אפשר היה להכיר ולדעת ל"נוקד" או ל"בוקר" פשוט.

ועוד דבר: עמוס הוא גם “בולס שקמים”, כאמור, ואולם תקוע – העיר היחידה בשם זה הידועה לנו בארץ־ישראל – אינה מקום של שקמים, שהן גדֵלות על־פי רוב בשפֵלה¹³. יש, אפוא, לשער, שלא יָשב בקביעות בתקוע, אלא התגורר גם בתקוע וגם בשפלה, או יָשב בתקוע והיתה לו אחוזה בשפֵלה. הוא לא היה, אפוא, מבני־הנביאים העניים, שעל הנבואה פרנסתם. ואמנם, כשאמציה כהן בית־אל אומר לו: “חוזה, לך ברַח לך אל ארץ יהודה ואכָל שם לחם ושם תנָבא”¹⁴. משיב עמוס: “לא נביא ולא בן־נביא אנכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים”¹⁵, כלומר, אֵיני זקוק להתפרנס מן הנבואה, שהרי מתפרנס אני משתי אומנויות פשוטות והנבואה אינה אומנות של מחיה בשבילי, כמו שהיא בשביל נביאי־השקר, שעשו את הנבואה מקור־פרנסה.

3. לפנינו, איפוא, אדם, שמצד אחד הוא אמיד, אבל לא עשיר, אדם, שעבר במקומות שונים בארץ ישראל, אדם, שראה הרבה ושמע הרבה, ומצד שני הוא קשור באדמה ובַטבע, מגדל צאן או בקר ומגדל שִׁקְמים ויושב בעיירה קטנה שביהודה. הדבר הראשון נתן לו אפשרות להכיר את מצב העם ביהודה ובישראל – לראות את הריקנות, את תאוַת־המותרות ואת אי־המוסריות של השכבות העליונות בבני עמו ואת הרקבון שבשׁלטון המדיני, את הגזל והחמס של השרים ואת ענוּתן ומצוקתן של השכבות הנמוכות. והדבר השני, מה שהוא אדם קרוב אל האדמה ואל העיירה הדומה לכפר באותם הזמנים הקדומים, גורם לו, שיבחר לשם תוכחותיו בביטויים, במשׁלים ובדוגמאות מחיי האכר והרועה. כך, למשל, נשי־שומרון השמֵנות והשאננות הן “פרות הבשן”¹⁶, והצרה, שתבוא על ישראל, תעיק עליו “כעגלה המלאה לה עמיר”¹⁷. הוא משוה את הצלת ישראל למעשה של הרועה המציל מפי הארי “שתי כרָעַים או בְּדַל אוזן”¹⁸ ומדבר על הארי הטורף והשואג ועל הצפרים הנלכדות בפּח¹⁹. וכמו־כן הוא מתאר את הארבה המכלה את התבואה²⁰, ואת קִצה (סופה) של מלכות־ישראל הוא מַשְׁוֶה לפרי־קיץ²¹.

והשפיעו על עמוס לא רק האומנויות של הנוקד ובולס־השקמים וישיבתו בעיירה בתקוע, אלא גם מה שיָשב במלכות־יהודה ולא במלכות־ישראל, בארץ דרומית זו, שהיתה קרובה אל המדבר ורחוקה פחות או יותר מפיניקיה, ארם ואשור עם תרבותן החמרית העשירה, שלשונותיהן קרובות כל־כך אל העברית (מה שאי־אפשר לומר על לשון מצרים, הארץ הגדולה, שיהודה קרובה אליה יותר, אבל המדבר מפריד ביניהן), – בארץ־דרומית זו, שהיא קרובה אל המדבר, נשתמרו פשטות־החיים המִדְבָּרית וגם המסורת המיוחדת של אלהי־המדבר, מדבר־סיני, שמקדשו בירושלים היה מעוז ומשגב לחיים יותר פשוטים וישרים. ולפיכך אין עמוס יכול לראות במנוחה את קלקלת־החיים שבמלכות־ישראל והוא מוכרח להוכיח את בני שומרון על מעשיהם הרעים. מובן, שהוא מוכיח גם את בני־יהודה, בני־ארצו.

4. ובשעה שהוא בא לבית־אל במלכות־ישראל, כדי להוכיח את ישראל, בא הרגע הגדול בחייו של הנביא – המאורע היחידי, שאנו יודעים ממאורעות־חייו הפרטיים. הרי כך דרכם של כתבי־הקודש: חיי־הנביאים חשובים להם רק עד כמה שהתנגשו בחיי־העם. רק על־ידי התנגשות זו עולים הנביאים על הבמה ההיסטורית – ואז יש לנו ידיעות גם מחייהם הפרטיים.

רוח עליונה, רוח־הקודש, תופסת את עמוס ומזעזעת אותו עד עמקי־מעמקיה של נפשו הרַגֶשת והסובלת. רוח בלתי־מובנת זו, אבל תקיפה ותבענית, מנַתקת אותו מעל חייו הפרטיים. היא מכרחת אותו לעזוב את הצאן ואת הבקר ואת השקמים ולהִנָבֵא על מלכות־ישראל, שהיא זקוקה לנביא־מוכיח יותר ממלכות־יהודה: אף־על־פי שעמוס מדבר קשות גם עם ה"שאננים בציון"²², הרי סוף־סוף “ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו”²³ ולא מבית־אל ושומרון. והנביא בא, כנראה, לשומרון ומוכיח את “פרות־הבשן” שלה ואת בעלי־האחוזות העשירים (“גיבורי־החיל”) הזוללים והסובאים והשוכבים על מיטות־שֵׁן –וגוזלים וחומסים את עניי־העם; והוא מיַסר גם את השופטים המעַוותים את “דין־הדלים”. וכנראה, היה גם בדן ובבאר־שבע והתרעם על “העבודה הזרה” שבהן. ולתכלית זו בא גם לבית־אל, שהיתה אחת מן הבירות (כלומר המבצרים) של הממלכה ו"מקדש־מלך" היה בתוכה. וכאן באה ההתנגשות הגדולה, שמשַׁמֶשת הוכחה, שבקביעות יָשב עמוס ביהודה ולמלכות־שומרון בא רק לשם הטפה.

כשהנביא מתנבא בבית־אל, ש"מקדשי־ישראל יחרבו" ושה' “יקום על בית־ירבעם בחרב”²⁴, מלשין עליו אמציה, הכהן של בית־אל, לפני המלך ירבעם השני, ש"עמוס קשר עליו בקרב בית־ישראל" ו"הארץ לא תוכל להכיל את כל דבריו" שהרי “כה אמר עמוס: בחרב ימות ירבעם²⁵ וישראל גלה יגלה מעל אדמתו²⁶. כפי הנראה, לא מצא ירבעם השני לנכון או לאפשר לעשות רעה לנתינו של מלך יהודה או לנביא מפורסם באומה, ואף אמציה לא נועז להרגו, אלא אמר לו: “חוזה, לך ברַח לך אל ארץ יהודה ואכָל שם לחם ושם תְּנָבא; ובית אל לא תוסיף עוד להִנָבא, כי מקדש־מלך הוא ובית־ממלכה הוא”²⁷. ועל זה השיב לו הנביא, שאינו מתנבא לשם פרנסה, כאמור למעלה: אלהים לקח אותו “מאחרי הצאן” ודרש ממנו “להנבא על עמו ישראל”. ובזעמו הנבואי – הנביא הוא לא רק סלחן ומחלן, ותְּרָן וצִדְקָן, אלא הוא גם זועם ומקלל – מנבא עמוס גם על אמציה בתור פרט רעות גדולות: אשתו תזנה בעיר ובניו ובנותיו יפלו בחרב, אדמתו “תחולק בחבל” והוא עצמו “ימות על אדמה טמאה”; וה”פינאל" הוא: “ישראל גלה יגלה מעל אדמתו”²⁸. הדבר האחרון הוא מה שיִחֵס לו אמציה כשהלשין אותו אל ירבעם. וכפי הנראה. מכיון שירבעם המלך לא נועז להרוג או לכלוא את עמוס, אף אמציה פקידו יכול היה רק לגרש אותו ממלכות־ישראל למלכות־יהודה, ויש יסוד לחשוב, שעמוס חזר ליהודה ושם בילה את סוף ימיו, ואף סידר שם, לכל הפחות, אותו חלק מנבואותיו, שיש בהם לשון של מדבר־בעדו: “כה הראני ה' אלהים”²⁹ ו"ראיתי את אדני"³⁰.

ב. זמנו    🔗

הזמן, שבו נתנבא עמוס, – שנות מלכותם של ירבעם השני מלך ישראל ושל עוזיהו מלך־יהודה, – היה אחת מן התקופות המאושרות ביותר של ישראל ויהודה.

בימי בית־עמרי נלחמה מלכות־ישראל מלחמות ממושכות וקשות בארם־דמשק, שהלכה ונתחזקה מסופה של מלכות שלמה ואחריה. המלחמות נסתיימו על־פי רוב בּהצלחתם של הארמים, שהיו מרובים וחזקים מבני־ישראל; אבל פעמים שניצחה גם מלכות־ישראל (למשל, בימי־אחאב). וכשׁהשמיד יהוא בן נמשי (842–815) את בית עמרי, שכל מלכות שומרון נקראה על שמו בפי האשורים (“בִּיתְּ חוּמְרִי”), ניסה יהוא להתקשר נגד ארם עם מלכות־אשור, שכבר נלחמה אז מלחמה עזה בחזאל מלך־ארם. חזאל התנקם על כך ביהוא, החריב את ארצו וגזל ממנו את עבר־הירדן. וגרוע מזה היה גורלו של יהואחז בן יהוא (815–799): הארמים השמידו את חילו במלחמה, עשו אותו “וואסאל” שלהם ו"לא השאירו ליהואחז עם כי אם חמשים פרשים ועשרה רכב ועשרת אלפים רגלי, כי אִבְּדָם מלך ארם וישִׂמֵם כעפר לדוש"³¹. נצחונות גדולים אלה של ארם נעשו אז אפשריים מפני שהאשורים נסתבכו באותן השנים במלחמתם במלכות “אררט”, כלומר בארמניה, ושלמנאסר השלישי (859–824), שיצא למלחמה על חזאל פעמיים, בשנת 841 ובשנת 838, לא הצליח לכבוש את דמשק.

ואולם זמן ידוע אחר התמלכותו של יואש בן יהואחז (799–784) עלו על כסא־אשור מלכים לוחמים ותקיפים, שניצחו את ארם פעם אחר פעם. הֲדַד־נִירָרִי השלישי (810–785), שלמנאסר הרביעי (783–773) ואשור־דן השלישי (773–755) הכו את הארמים מכות גדולות, ועל־ידי כך יכול היה גם יואש בן יהואחז להלחם בארמים בהצלחה: וכך ניצח אותם גם אמציה מלך יהודה (797–779).

והמצב המדיני של מלכות ישראל הלך וטוב בימי ירבעם השני בן יואש (784–743). למרות מה שנאמר עליו: “ויעש הרע בעיני ה'; לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט, אשר החטיא את ישראל”, מסופר עליו: “הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים־הערבה”. דרך אגב: מכאן יש לראות, שהתנ"ך אינו מזייף את ההיסטוריה מתוך מגמה דתית: אף מלך חוטא, אם הצליח, מספר ספר־מלכים על הצלחתו כמו שהיא. אלא שבכתוב הבא אחר הכתוב המספר על “השָׁבת גבול ישראל” נשמעת כעין התנצלות על הצלחתו של החוטא: “כי ראה ה' את עֳנִי־ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל, – ולא דיבר ה' למחות את עם ישראל מתחת השמים – ויושיעם ביד ירבעם בן יואש”³². כלומר: אף־על־פי שירבעם השני “עשה את הרע בעיני־ה' " הצליח במלחמותיו לא מפני שהוא, בתור אדם ומלך, היה ראוי לכך, אלא מפני שמצבו של ישראל בתור אומה היה נורא מאד, וכדי ש”לא ימָחה שם־ישראל מתחת השמים" הושיע ה' את עמו בידי ירבעם בן יואש.

הידיעות המועטות, שיש לנו בתנ"ך על מלך מצליח ומאריך־ימים זה, אינן מראות את כל גדולתו. אבל מכל הידוע לנו על ימי־מלכותו יש לנו הרושם, שמלכותו גדלה ורחבה וחזרה לגדולתה בימי דוד ושלמה: הרי גם דמשק וחמת היו תחת שלטונו³³. כנראה, כבש ירבעם השני גם את הערים לֹא־דְבָר ועשתרות־קרנים בעבר הירדן³⁴. ותחום־מלכותו נתרחב מאד: לה היתה שייכת כל ארץ־ישראל משני עברי־הירדן וגם חלק מסוריה. כי מלכות־יהודה והוואסאלים שלה אף הם היו במצב של חצי־שעבוד, אף אם גם על כסא־יהודה ישב מלך רב־פעלים עוזיהו (או עזריהו) בן אמציה (779–733)³⁵, שלא רק הכה את הפלשתים ואת הערביים ואת העמונים והשיב ליהודה את אֵילת, שבנה מחדשׁ, אלא גם בנה מגדלים ומבצרים קטנים (“בירָניות”) בירושלים ובמדבר וחצב בורות בנגב כדי להשקות את האדמה; ואף מקנה רב היה לו. ונאמר עליו: “כי אוהב אדמה היה”³⁶.

אכן, היה זה זמן של חוסן מדיני ואושר כלכלי בישראל וביהודה. חזרו ימי דוד ושלמה כאחד. היו נצחונות צבאיים גדולים וגם המסחר פרץ בארץ והעם נתעַשר על־ידו. עשירי העם, “גיבוֹרי־החיל” בעלי האחוזות הגדולות, ראו בטוב: בנו להם ארמונות, בתי־קיץ עם בתי־חורף, שהיו בהם תכשיטים שונים עשויים שֵׁן, שנתגלו זה לא כבר בחפירות של שומרון, הִרבו במשתאות, שהיו מביאים אליהם שָׁרים ושָׁרות לשם תענוג, ופרטו בעצמם על־פי הנֵבל. וכמובן, היו מיַחסים את כל הנצחונות המדיניים ואת כל השפע הכלכלי לאֵל הלאומי, שנתגבר על אלהי־שונאיהם והִרבה את דגנם ואת תירושם. ומכיון שה' אלהיהם נותן לבני־ישראל עושר וכבוד, ודאי, ראויים הם לכך. ובכן היו בני ישראל ויהודה מרוצים מעצמם והיו “שאננים” בארצם ו"בוטחים" בכוחם.

והם לא ראו שני דברים עיקריים: ראשית, שהחוסן המדיני אינו לאורך־ימים, שהרי הוא תלוי בנצחונות־האשורים בארם, ושנית, שביחד עם השפע הכלכלי והעושר של בעלי האחוזות הגדולות, שהם מועטים ביחס (“גיבורי החיל”), יש המוני עניים ומדוכאים – איכרים, שנידַלדלו על־ידי המלחמות הממושכות, שכירי־יום מרובים, שהוכרחו להשכיר את עצמם לעבודה בעד לחם יבש לאחר שמִשְׁכְּנו את נחלותיהם הקטנות או מכרו אותן בחובותיהם לעשירים בעלי הנחלות הגדולות, וסתם עניים ודלים מחוסרי־כל, שאין להם דבר זולת ידיהם העובדות. והם גם לא ראו, שאין צדק ואין משפט בארץ והשרים והשופטים מַטים את דינם של החלשים והמדוכאים. באחת: הם לא ראו, שאשור אינה רחוקה עוד מלהתנפל על ארץ־ישראל לאחר שהולכת ונופלת מדינת־החַיִץ שבין כנען וישראל ובין אשור ובבל – מדינת־ארם. הם לא ראו, שירידה מדינית וּמַשְׁבֵּר כלכלי קרובים לבוא: הרקבון הפנימי מסתתר מתחת לפריחה הנהדרת למראית־עין.

ואת כל אלה השכיל לראות עמוס, הנוקד מתקוע.

ג. נבואתו    🔗

1. השקפותיו המדיניות

עוד מימי שמואל הרואה אנו מוצאים את הנביאים כשהם מתערבים לא רק בפוליטיקה הפנימית של ארץ־ישראל, אלא גם בפוליטיקה החיצונית. שמואל דורש להשמיד את עמלק, אחיה השילוני משתתף בקריעתה של מלכות דוד ושלמה, מיכיהו בן ימלה מנסה למנוע את אחאב ממלחמה ברמות־גלעד ואלישע מושח את חזאל למלך על ארם.

עמוס אף הוא מתעניֵן בפוליטיקה החיצונית, העולמית, של זמנו – מובן, מנקודת מבט של נביא³⁷. בראש נבואותיו עומדת החזות הקשה על פשעיהם של ארם־דמשק, ערי־הפלשתים, צור, אדום, מואב ועמון, ורק אחר־כך הוא מדבר קשות על פשעיהם של יהודה וישראל³⁸.

ונביא מרחיק־לראות אי־אפשר שלא יכיר, שהנצחונות של יואש בן יהואחז ושל ירבעם השני בנו אינם אלא זמניים. הוא רואה באספקלריה המאירה, שאַשׁוּר שואפת לכבוש את כל קדמת־אסיה ולחדור למצרים, ורק ממלכה אחת גדולה־ביחס וחזקה־בערך – ארם – עומדת לשטן על דרכה. על־כן נתנו מלכי־אשור למלכות־ישראל, שתנצח את ארם ותרחיב את גבול־ישראל ועל־ידי כך תחליש את ארם: הרי אחר־כך קל יהא לכבוש גם את ארץ־ארם וגם את ארץ־ישראל. בני ישראל לא הבינו דבר זה ו"בטחו בהר־שומרון", “שׂמחו ללא־דבר, ואמרו: הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים” (הערים “לא־דְבָר” ו"עשתרות־קרנים" בגלעד)³⁹. הנביא בטוח. שלאחר שתבלע אשור את ארם לא תפסיק את כיבושיה ותוסיף לכבוש גם את מלכות־ישראל. לעומת מה שכתוב על ירבעם השני: “הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים־הערבה”⁴⁰, אומר עמוס: “כי הנני מקים עליכם, בית־ישראל, נאום ה' אלהי־הצבאות, גוי ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל־הערבה”⁴¹. כלומר: הגוי, שהאלהים יקים עליכם, יקח מכם כל מה שכבש ירבעם השני. ומי הוא גוי זה לא היה מן הצורך לפרש. כשהנביא אומר במקום אחד: “וישראל גלה יגלה מעל אדמתו”⁴² בסתמות, הריהו מפרש את הדברים במקום אחר הרבה יותר: “והגליתי אתכם מהלאה לדמשק”⁴³, כלומר לארץ־אשוּר ולארצות הכיבוש של האשורים. בעצם הימים של החוסן המדיני חוזה הנביא בעיני־רוחו, שמפלת־שומרון מוכרחת לבוא.

ה"בוטחים בהר־שומרון", השאננים קלי־הדעת והאופטימיסטים קצרי־הראִיה, “מתאַוים את יום־ה' " – יום נקם ושילם לגויים, שעִנוּ את ישראל. הם חושבים, שיום־ה' יהא יום גדולה ואורה, שמחה וששון לישראל. הנביא רחוק מאופטימיסמוס שטחי כזה. הוא קורא: “הוי, המתאוים את יום־ה'! למה לכם יום־ה'? – הוא חושך ולא אור. כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשָׁכו נחש” – כך יהא לישראל ביום־הדין של אלהי הצבאות: הוא ינָצל מידי מואב ופלשתים וארם – ויפול בידי אשור. ובכן, “הֲלֹא חשׁך יום־ה' ולא אור ואפל ולא נוגה לו?”⁴⁴. וכך לא עֵת של אושר וטובה הם לו ימי ירבעם השני, אלא “עת רעה”⁴⁵. אלהיו של הנביא הוא “אלהי־מרחוק” ולא “אלהי־מקרוב”. הנביא חודר בעיני החוזה שלו לפנימיותם של החיים הנראים כמאושרים – ובחרדה הוא קובע, שעלה רקב ביסודם. ולפיכך אינו פוסק מלחזור על חזותו הקשה: “הבוטחים בהר־שומרון” והמתענגים על רב־טוב “יגלו בראש גולים”⁴⁶. הוא אינו נותן עצות מדיניות כיצד לשנות לטוב את המצב המדיני: נביא הוא ובעיניו הכל הוא בידי־ה' ורק הוא יכול לשַׁפֵּר את המצב המתקרב לקאַטאַסטרופה של מלכות־ישראל; אבל כדי שיעשה ה' כך הוא דורש מישראל עמו פשטות של החיים, צדק ומשפט וחסד, ואז “אולי יחנן ה' אלהי צבאות את שארית יוסף”⁴⁷. המצב הורע כל־כך על־ידי המדיניות הסמויה ועל־ידי המעשים הרעים של המלכים והשרים והשופטים, עד שאין וַדאות, שה' ירחם על מלכות־אפרים, ואפשר, אך שארית מבית־יוסף תנָצל ב”עת הרעה".

זוהי השקפתו המדינית של הנביא, שהוא שואף להנחיל אותה לבני־דורו: לא להיות שטחיים וקצרי־ראיה, לראות את המציאות המדינית כמו שהיא, לא לרמות את עצמם, לִצְפּוֹת למרחוק – ולהתכונן לימים הקשים על־ידי שינוי עיקרי ויסודי בדרכי־החיים, שינוי, שרק הוא עוד יכול לשנות פחות או יותר לטוב את המצב המדיני הגורלי.

וכמה אומץ־לב וכוח מוסרי היה דרוש לפני אלפיים ושמונה מאות שנה כדי לקרוא בפני עם ועדה, במקדש־מלך ובאחת מן הערים הראשיות של מלכות־ישראל: “ונָשַׁמו במות־ישחק ומקדשי־ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב”! ⁴⁸. אכן, מדינאים ממינם של נביאי־ישראל יחידים הם במינם בכל העמים, בכל הארצות ובכל הדורות! כי לנבא רעוֹת למלך מנצח במקדשו המלכותי ללא פחד של גירוש, עינויים ואפילו מיתה היה מוכשר באותם הימים הקדומים רק נביא־נוקד מעיירה קטנה ביהודה.

2. השקפותיו הדתיות המוסריות

מכיון שהנביא מנבא בשם־ה' לא רק על ישראל אלא גם על כל שאר העמים, הרי ברור שאלהי־ישראל הוא בשבילו אלהי כל העמים, אף אלהיהם של כל אותם העמים, שאינם מכירים בו. יהוה אלהי־ישראל הוא אלהי־העולם. ודאי, לא רק הגויים אינם מכירים באלהי־ישראל אלא אף ישראל אינו מכיר בו כהוגן: יש בשומרון אֵלים ו"עגלים", שאינם בירושלים, שעם־יהודה אינו מכיר בהם. והנביא מדבר בזעם על “הנשבעים באשמת שומרון” – אפשׁר, אשם־בית־אל, שנזכר בכתבי־יֵב (אֶלֶפאנטינה) – ועל האומרים: “חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע”, כלומר, הנשבעים במקדשי־העגלים שבדָן ובבאר־שבע, והוא מנבא להם, ש"יפלו ולא יקומו עוד"⁴⁹. ובמקום אחר הוא מדבר על עובדי האלילים הזרים של העמים התקיפים ואומר להם בלעג: “ונשאתם את סכות מלככם ואת כיוּן צלמיכם, כוכב אלהיכם, אשר עשיתם לכם”⁵⁰, – ודאי, האל האשורי סַכּוּתֻּ (תואר לאֵל נִינְ־אוּרְתָּה) והאֵל־הכוכב האשורי כַּיְמַנוּ (או כַּיְוַנוּ), שהוא סאַטוּרנוס (שבתאי). והוא זורק לבני־ישראל, שלפי מושגיהם של בני־יהודה הם שטופים בעבודה אלילית, את דברי־הלעג: “בואו בית־אל וּפִשעוּ, הגלגל הַרבו לפשוע” – ובלבד שתביאו את הקרבנות בזמנם וכהלכתם⁵¹. והוא רואה גם חטא כבד במַה ש"איש ואביו ילכו אל הנערה" – ודאי, הקדֵשה ברוח־העבודה של הכנענים – “למען חלל את שם־קדשי”⁵². וכמה כפויי־טובה הם בני־ישראל! הרי ה' אלהיהם השמיד מפניהם את האמורים, שהיו גבהי־קומה כארזים וחסוּני־גוף כאלונים, הוליך אותם במדבר ארבעים שנה והביא אותם לכנען כדי שיירשו את ארץ־האמורי⁵³. וזהו הגמול, שהם גומלים לה' אלהיהם על כל חסדיו הגדולים: הם מחליפים אותו באלילים זרים או בעגלי־מסכה.

אבל לא רק עבודת אלהים אחרים תועבה היא בעיני־הנביא; אף עבודת־יהוה, אלהי יהודה וישראל, שנוּאה עליו אם אינה נעשית בלב טהור ובידים נקיות. מנהמת־לבו זועק הנביא: “שנאתי, מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרותיכם. כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה ושֶׁלֶם־מריאיכם לא אביט, הסר מעלַי המון שיריך וזמרת נבָליך לא אשמע! וְיִגַּלֻ (יזרום כגלים) כמים משפט וצדקה כנחל איתן”. ובהתרגשותו הגדולה פונה הנביא אל העם בשאלה: “הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?”⁵⁴. דברי־ירמיהו ממש: “כה אמר ה' צבאות, אלהי־ישראל: עולותיכם סְפוּ על זבחיכם ואִכלוּ בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח”⁵⁵. ודאי, עמוס, כישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, לא התנגד לקרבנות ניגוד פרינציפיוני: אף פעם לא שמענו, שאיזה נביא יאמר בגלוי, שהמקדש וקרבנותיו יבָּטלו בעתיד. עמוס, כשאר הנביאים, התנגד רק לקרבנות, שהם מובאים לא בלב טהור, לקרבנות, שבהם רוצים לשַׁחד את האלהים ולמצוא על־ידיהם כפרה על עבירות חמורות שבין אדם לחברו.

והנביא מבקש מן העם בשם־ה' רק דבר אחד: “דִרשוני וחיוּ! ואַל תדרשו בית־אל, והגלגל לא תבואו, ובאר־שבע לא תעבורו, כי הגלגל גלה יגלה ובית־אל יהיה לאָון”. והוא חוזר על בקשתו הפשוטה והצנועה, שאף־על־פי כן היא כוללת הרבה כל־כך: “דִרשו את ה' וחיו!”⁵⁶.

ואולם המושגים הדתיים־המוסריים של עמוס עמוקים הם ביותר ונעלים הם ביותר.

בימיו, בימי ירבעם השני ועוזיהו, נמצא עם־ישראל במצב של חוסן מדיני ושפע כלכלי, כאמור: ממלכתו היתה אדירה וארצו היתה עשירה. ומי נתן לו חוסן ושפע אלה אם לא יהוה אלהיו? – ומכיון שיהוה משׁפיע עליו רוב טובה, אות ומופת, הוא, שהוא, ישראל, הוא המובחר שבעמים, בחירו ואהובו של יהוה. והשקפה זו השפיעה לרעה על מוסריותה של האומה: העם בחיר־ה' אין לו צורך לשַׁפּר את מעשיו. הוא נעשה גֵאה ובוטח בעצמו, והוא חושב, שיהוה לא יתן להעם הנבחר על־ידו להִכָּשֵל וליפול.

ולהשקפה זו מתקומם עמוס בכל כוחו. הוא אומר: כן, אמת הדבר, ה' בחר בכם, בני־ישראל, מכל העמים; אבל לא רק כדי שזכויותיכם תהיינה מרובות מאותן של שאר העמים, אלא כדי שביחד עם זה יהיו גם חובותיכם מרובים משלהם. מפני שאתם מוכשרים יותר מכל שאר הגויים לדעת את ה' ולילך בדרכיו, מפני־כן דוקה גדול עווֹנכם ביותר אם אתם סרים מאחריו ואינכם שומרים את מצוותיו: “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה – על־כן אפקוד עליכם את עוונותיכם”⁵⁷. למי שניתן יותר מזה יש לתבוע יותר. מי שגדול מחברו חובותיו ואחריותוֹ גדוֹלים משֶׁל חברוֹ.

ואף בעובדה, ש"רק אתכם ידע ה' מכל משפחות האדמה", אין אתם רשאים להתגאות. אין לו, לישראל, להתנשא על שאר העמים. כי אלהי־ישראל הוא אלהי־העולם, כאמור, ובכן הוא אלהי כל העמים כולם, והכל שָׁוים בעיניו להשפיע עליהם מחסדו וטובו: “הֲלוֹא כבני כושיים אתם לי, בני־ישראל, נאום ה'? הֲלוֹא את בני־ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר?”⁵⁸. יהוה, אלהי־ישראל, דאג להפלשתים והארמים כמו שדאג לישראל עמו, ובני־הכושיים ובני־ישראל שָׁוים לפניו. ובכן במה תתנשאו, אתם בני־ישראל, על הכושיים, הפלשתים והארמים אם לא במעשיכם הטובים ממעשיהם, שיש לתבוע מכם מפני שאתם יודעים את ה' יותר משאר העמים וה' יודע את ישראל יותר משאר הגויים? – כאן התרומם עמוס לידי שיא של אוניבֶרסאליוּת בלא שביטל את הלאומיות מפניה. ואין אוניבֶרסאליות זו, שאינה אנטי־לאומית כלל, באה בספר־הנבואה של עמוס רק במקרה בלבד: הרי בתחילת־נבואותיו הוא מדבר על פשעיהם של ארם (דמשק) ופלשת, צור ואדום, מואב ועמון ואומר, שאלהים יענוש את ישראל על פשעיו לא פחות ולא יותר משֶׁיעניש על פשעיהם את כל הגוים עובדי־האלילים הללו⁵⁹. יתֵר על כן: אלהים לא יסלח לפשעו של מואב על שֶׁ"שרף את עצמות מלך אדום לשיד"⁶⁰. מעשה רע זה אינו נוגע לישראל כלל: עם עובד־אלילים אחד עשה רעה לעם אלילי שני – והנביא מתרעם על המעשה הרע כעל מעשים רעים, שנעשו בידי ישראל, וּמאַיֵּם בעונשׁ חמוּר למואב על המעשה למלך אדום כמו שהוא מאיים בעונש חמור לישראל על מעשה רע ממינו. יהוה, האל הלאומי של ישראל, הוא אלהי העמים כולם, כי כל העמים הם מעשי־ידיו. והוא אלהי־ההיסטוריה: הוא שופט בצדק את כל העמים על הפשעים, שפָּשעו זה נגד זה. כי יהוה הוא אלהי העולם ובורא העולם כולו. הוא “יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שֵׂחו, עושה שחר עיפה ודורך על במתי ארץ”⁶¹. הוא “עושה כימה וכסיל והופך לבוקר צלמות ויום ולילה החשיך. הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ – ה' שמו”⁶². והוא הוא “הנוגע בארץ ותמוג ואבלו כל יושבי בה, ועלתה כיאור כולה ושקעה כיאור מצרים; הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה”⁶³. ובכן הוא לא רק אלהי־ההיסטוריה אלא גם אלהי־הטבע: הוא יוצר הטבע ומקיימו, ולפני יוצר ומקיים כזה, שהוא אדון כל הארץ, כל העמים שוים: מיד אחר הדברים הנמרצים הללו, שמתארים את כָּל־יְכָלְתּוֹ ואת כל־מציאוּתו של אלהי־ישראל, באים הדברים הנפלאים המובאים: “הלוא כבני כושיים אתם לי, בני־ישראל?” –: אף הכושים השחורים, הפראים והרחוקים, בנים הם לאלהים ושָׁוים בעיניו אליכם, בני העם הנבחר.

אכן, האנושיות לא התרוממה עד היום למעלה ממושג נעלה ונשגב זה על שִׁיוויונם של בני האדם מכל האומות, מכל הארצות ומכל הגזעים!

3. השקפותיו החברותיות־המוּסריות

וכגובה של השקפותיו הדתיות־המוסריות כן גבהו השקפותיו הסוציאליות־המוסריות.

המלחמות הגדולות והכיבושים המפוארים של ימי בית־עמרי ובית־יהוא הביאו עושר ורווחה למספר הגון של “גיבורי־חיל”, כלומר, בעלי אחוזות גדולות, שהיו חייבים להעמיד חיילים, כסף וצידה בשעת־מלחמה ולאחר נצחון היו מקבלים במתנה אחוזות ועבדים ושפחות משלל־המלחמה. ואף ההתקרבות לצור וצידון ודמשק, ואף לאשור ובבל, התקרבות, שגברה מימי עמרי ואילך עד שמלכות־ישראל נקראה באשורית “בית־עמרי” אף בימי יהוא, כאמור למעלה, – העשירה את הארץ ביחוד על־ידי סחר־המעבר (טראנזיט) בין מצרים וערָב מצד אחד ובין פיניקיה, ארם ואשור מצד שני. ואולם המלחמות גם דילדלו את המוני־העם. איכרים צעירים הרבה הלכו למלחמה ושדותיהם וכרמיהם נשארו בלתי־מעובדים או מעובדים במידה בלתי־מספקת. ונתרבו גם האיכרים המדולדלים, שבימי־המלחמה נהרסו בתיהם בכפרים ושדותיהם וכרמיהם חרבו עד היסוד. “איכרים זעירים” מדולדלים אלה, שהאדמה לא הוסיפה לתת להם את פִּריה ולא מילאה את כל צרכיהם, היו מוכרחים לְמַשְׁכֵּן את שדותיהם וכרמיהם לבעלי־האחוזות העשירים, ואחר־כך, כשלא יכלו מתוך גודל־עָנְיָם לפדותם, נשארו נחלותיהם בידי בעלי־האחוזות העשירים, שהגדילו את אדמותיהם על חשבון חֶלקות־האדמה הקטנות של ה"איכרים הזעירים". וכך נתהווה בארץ מעמד שלם של שכירים, שלא היה להם אלא כוח־ידיהם בלבד. והתחיל ניצול נורא של פרי־השדות ושל כוח־ידיהם של השכירים כאחד. ומן האיכרים העניים, שעדיין היו מעַבּדים את חלקותיהם הזעומות, היו מוכרי־התבואה העשירים קונים חיטה בזול ומוכרים אותה ביוקר. ונוסף על כך היו מרַמים את הקונים במידת־התבואה ובמשקלה על־ידי איפת־שקר ומאזני־מרמה, ואף היו מפחיתים את משקל־הכסף של השקל, שאָז עדיין לא היה טבוע כמטבע ממש, אלא היה נִשְׁקָל אף במאזנים לפי מכסת־הכסף שבו, והיו מרַמים אף על־ידי הטיב היָרוּד של התבואה. וכך גדלה, מצד אחד, העשירות ונתפשטו חיי־התפנוקים הכרוכים בה, בחיקוי לכנען וארם, מצרים ואשור, בתוך מעמד מועט באוכלוסים, אך מרובה בהשפעה מדינית וכלכלית, ומצד שני גדלו בהמוני־העם המדוכאים ומחוסרי־ההשפעה העניות והמחסור. ובחברה קרוּעה ושסוּעה וּמלֵאת ניגודים מעמדיים כזו שולטים תמיד אי־צדק ואי־יושר, מעשי עריצות ושרירות לב, עיווּת־דין ומשוא־פנים, חמס וגזל, שעבוד ודיכוי.

ועל כל אלה קובל הנביא בדברים מלאים מרירות וכעס קדוש.

חטאיהם של הגויים ארם וצור, פלשת ואדום, עמון ומואב, חטאים, שמנה הנביא בתחילת נבואתו, הם חטאים מדיניים־מוסריים. לא כן פשעי יהודה וישראל. בני־יהודה חטאו ופשעו במַה שעזבו את תורת־ה' ולא שמרו את חוקותיה⁶⁴. ופשעי־ישראל הם: שהם “מוכרים בכסף צדיק ואביון – בעבור נעלַיים”; שכופפים את ראשי־הדלים עד לעפר־הארץ ופוסעים עליהם; שמַטים דין ענָוים וחלשים ועל בגדים ממושכנים הם שוכבים אצל כל מזבח “ויין ענושים ישתו בית אלהיהם”⁶⁵. בשומרון יש “מהומות רבות” מפני שיש “עשוקים בקרבה”, מפני שבני־שומרון “אוצרים חמס ושוד בארמונותיהם” ו"לא יָדעו עשות נכוחה"⁶⁶.

וחוטאים לא רק בני־שומרון אלא גם בנותיה, נשי־ישראל: “פרות הבשן אשר בהר שומרון” – הנָשים המפוטמות והריקניות, “העושקות דלים, הרוצצות אביונים, האומרות לאדוניהם: ‘הביאה ונשתה’!”⁶⁷. שום דבר אינו מעניין אותן זולת תפנוקיהן ותענוגותיהן, והן הן שמכריחות את בעליהן לעשוק ולדכא כדי שיהא להן די לזלול ולסבוא ולהתקשׁט.

ואין צדק ואין משפט בארץ. השופטים והשרים בארץ “הופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו”⁶⁸, או בסיגנון אחר: “הפַכְתֶּם לרֹאש משפט ופרי צדקה ללענה”⁶⁹. הם מרוצצים ורומסים את הדל ונוטלים ממנו בזרוע מתנת־בר, הם צוררים את הצדיק, לוקחים שוחד, ודין־האביונים הנשפטים בשער־העיר הם מַטים ומעַוותים⁷⁰. יש הרבה “שאננים בציון ובוטחים בהר־שומרון”: אלה אינם מפחדים מן היום הרע, שיבוא בקרוב. יום זה הם מרחיקים; ולעומת זה הם מְקָרבים את כסאו (“שִׁבְתּוֹ”, כלומר שלטונו) של החמס. הם “שוכבים על מִטות־שֵׁן וסרוחים על ערשותם” ואוכלים את מבחר־הצאן ואת המפוטמים בתוך המַרְבֵּק. הם “פורטים על־פי הנבל, כדָויד חשבו להם כלי שיר”. הם שותים יין במִזְרָקים – לא בכוסות! – ומושחים את עצמם במבחר־השמָנים – ואינם חולים על השבר ההולך ומתקרב אל מלכות אפרים⁷¹.

והחַטָּאים הללו לא רק מתענגים על רוב־טוּב אלא גם מתעשרים על חשבונו של האיכר הזעיר המדולדל. הם “שואפים [לכלות] אביון ולַשבית עֲנִיֵי־ארץ”. הם להוטים כל־כך אחר ההתעשרות עד שאין להם סבלנות להמתין עד שיעברו השבת וראש־החודש (שבימי־ קדם אף הוא היה אסור במלאכה ומשא־ומתן) וקובלים: “מתי יעבור החודש ונשבירה־שֶׁבֶר, והשבת – ונפתחה בָר? – להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעַוֵּת מאזני־מרמה; לקנות בכסף דלים ואביון – בעבור נעלַים; ומַפַּל־בַּר נשביר”⁷². לא די להם, לרשעים הללו, שיקטינו את האיפה ויגדילו את השקל וישקלו את התבואה במאזנים בלתי־מיוּשרים, אלא אף מוכרים הם “מפל־בר” – פסולת של תבואה במקום תבואה… והנביא מוסיף בכעסו הקדוש: “נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם!”, כי, אמנם, “העל זאת לא תרגז הארץ ואבל כל יושב בה?” – וכי על מעשים רעים כאלה לא תרעד הארץ ולא תשקע “כיאור מצרים” בשעת ירידת־המים בנילוס?⁷³. אכן, רק מבול או רעידת־אדמה יכולים להיות עונש מתאים על מעשים מתועבים כאלה! –

דומה, שהאנושיות הקדומה לא שמעה דברים נמרצים נגד מפקיעי־שערים ומתעשרים על־ידי ניצול של המוני־העם כדבריו הנסערים והמדהימים של הנוקד מתקוע!

4. חזות קשה ודברי־נחמה

על המעשים הדתיים, המדיניים והסוציאליים הבלתי־מוסריים מנבא עמוס רעות נוראות לעם. כבר יִסֵּר אלהים את בני־ישראל בחוסר־לחם, בבצורת, בשִׁדָפון וביֵרָקון, בארבה ובדֶבר, במפלות במלחמה וברעידת־אדמה, שהפכה את עריהם “כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה” עד שתושביהן נשארו “כאוּד מוּצל משרֵפה”, – ואף־על־פי־כן לא שבו בני ישראל עד ה'⁷⁴. ועל־כן תבוא עליהם פורענות קשה מכל הפורענויות הללו – מלחמת־הַשְׁמֵד, שבה לא ימַלט את נפשו אף הקל ברגליו. ואף מי שלִבּוֹ לֵב של גיבור אמיץ יברח ערום “ביום ההוא”⁷⁵, הוא יום־ה' “האפֵל ולא נוגה לו”⁷⁶. וכבר ראינו⁷⁷, שעמוס מנבא על גלות “מהלאה לדמשק”, כלומר, גלות־אשור, והוא גם מנבא, שיחרבו הארמונות – בתי־הקיץ ובתי־החורף – ובתי־השֵׁן ושיפלו המזבחות של בית־אל⁷⁸. והאסון יהא לא רק חמרי וארצי בלבד אלא גם רוחני: יהיו רעב וצמא בארץ, "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר־ה' ", שאי־אפשר יהא למצוא אותו בשום מקום. ובאותם הימים “יתעלפו הבחורים והבתולות היפות בצמא”⁷⁹. רק החלק העשירי מבית־ישראל ינָצל וישאר⁸⁰, או אף פחות מזה: “כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעַים ובדל־אוזן, כן ינָצלו בני ישראל היושבים בשומרון”⁸¹. והמפלה קרובה ונוראה כל־כך, עד שהנביא נושא קינה על מלכות־ישראל: “נפלה, לא תוסיף קום בתולת־ישראל, נִטְּשָׁה על אדמתה, אין מקימה”⁸².

האמנם סיים הנביא את חזונו הגדול בדברי יאוש גמור ומוחלט? –

הדבר לא יתָּכן, שהרי ראינו זה עתה, שעמוס האמין, שהחלק העשירי ינָצֵל או בני־ישראל יצילו, לכל הפחות, “שתי כרעַים ובדל־אוזן” – ובכן לא יבוא הקֵץ הגמור לשארית־ישראל. והרי אומר הנביא: "דרשו טוב ואל רע למען תחיו, ויהי כן ה' אלהי צבאות אתכם כאשר אמרתם⁸³; כלומר: אם תדרשו טוב יהא ה' עמכם כמו שאתם חושבים ואומרים, שהוא עמכם כשאתם דנים לפי הצלחותיכם הזמניות במלחמה ובחיים הכלכליים. והנביא מבאר את דבריו: "שִׂנאו רע ואֶהבו טוב והציגו בשער משפט – אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף⁸⁴. ובכן “שארית יוסף” תתקיים והיא יכולה לחזור בתשובה. ובאמת אין לך נביא, שניבא רק רע בלבד. אי־אפשר לו לנביא, שלא לקוות לטוב, אם הרע ינַצח והטוב לא ישתַּלט בעולם, הרי לא תתגשם בעולם מלכות־שדי או מלכות־שמים – מלכות האלהים, שהוא מקור־הטוב. הרע אי־אפשר שינצח ניצחון אחרון, שהרי זה היה כשלון כביכול של האלהות בכבודה ובעצמה. ולפיכך הנביא מיַסר ומוכיח, חוזה חזות קשה, מאיים בפורענויות נוראות בזמן הקרוב או הרחוק, אבל מקַוה הוא ובטוח הוא, שבסופו של דבר האלהים ינצח ומלכותו תיכון בארץ לאחר שבני־האדם, יצורי־כפיו, שנוצרו בצלמו, יעשו תשובה וישוּבוּ לעשות מעשים טובים. ואף עמוס בתור נביא אי־אפשר שיהא יוצא מכלל זה למרות כל איומיו הנוראים בָּעֳנָשים אכזרים.

הרי פעמיים התפלל לה': סלח נא (חדל־נא)! מי יקום יעקב, כי קטן הוא" – וה' ניחם על הרעה⁸⁵. ולפיכך יש בסוף נבואותיו, מפרשה ט', ה' ועד סוף־ספרו, נבואת־נחמה, שחוקרים הרבה רצו לראות בה תוספת מאוחרת ועכשיו מתחילים חוקרים שונים להכיר בשייכותה לעמוס⁸⁶. הנביא אומר אמנם: “הנה עיני־ה' בממלכה החטאה (מלכות ירבעם השני) והשמדתי אותה מעל פני האדמה”; אך מיד הוא מוסיף "אפס כי לא הַשמיד אשמיד את בית־יעקב – נאום ה' "⁸⁷. ובכן מלכות יהודה תישָׁאר. ואולם תהא שאֵרית גם למלכות־ישראל, שהרי מיד אחר כתוב זה באו שני כתובים⁸⁸, שהם כמו “מאמרים מוסגרים”. הכתוב הראשון אומר: “כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר יִנוֹעַ בכברה ולא יפול צרור ארצה” – ודאי, כוונת הדברים היא, שלא כל בית־ישראל, שיוּגלֶה אל בין הגויים על־פי שיטת־הַנְסִיחָה מארץ אל ארץ של תגלת־פלאסר הרביעי (פּוּל, 745–727)⁸⁹, ילך לאיבוד; חלק ממנו, שיתנַפֶּה כקמח בכברה, ישתַּייר. והכתוב השני אומר: “בחרב ימוּתוּ כל חַטָאי־עמי, האומרים: לא תגיש (תחיש) ותקדים בעדנו הרעה”. כל החוטאים הללו, שחושבים, שיום־הדִין לא ימהר ולא יקדים לבוא (“המנַדים ליום רע”), ימותו בחרב; ובכן המפחדים מפני יום־ה' הקרוב ואינם מנחמים את עצמם בריחוקו ישָׁארו בחיים.

ולאחר הקדמה־מבארת זו מתחילים דברי־הנחמה הברורים: “ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי־עולם”⁹⁰. אם “בית יעקב” היא מלכות־יהודה, שאותה לא ישמיד ה' ביחד עם “הממלכה החטאה”, מלכות־שומרון, הרי ברור הדבר, שהנביא מנבא כאן, שה' “יקים את סוכת דוד הנופלת”, כלומר, יחזיר את מלכות דוד ושלמה לקדמותה, באופן שמלכות יהודה תכלול בתוכה גם את מלכות־אפרים. ובזה יש לבאר את מספר־היחיד ומספר־הרבים, שמשַׁמשים בערבוביה בכתוב זה: המלות “פרציהן” ו"הריסותן" (במקום “הריסותיו”) מכוונות לשתי הממלכות, שתהיינה מאוחדות ב"סוכת־דוד", שעליה נאמר: “ובניתיה כימי־עולם”. ואז יירשו יהודה וישראל המאוחדים את "שארית אדום וכל הגוים אשר נקרא שמי עליהם⁹¹, כלומר, את כל הגויים, שכבש דוד בשעתו ושמה של מלכות־ישראל הדוגלת באלהי־ישראל נקרא עליהם.

זהו הצד המדיני שבדברי הנחמה.

ועכשיו בא הצד הארצי והכלכלי: “הנה ימים באים, נאום־ה', ונִגַש (יתנגש ויתקרב) חורש בקציר ודורך־ענבים במושך־הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגַגְנה”, ואז שארית בני יהודה וישראל “יבנו ערים נשמות וישבו” בהן, ו"יטעו כרמים וישתו את יינם", וישתלו גנים של עצי־פרי ויאכלו את פירותיהם. ואלהים יטע אותם על אדמתם ולא ינָסחו עוד מעליה⁹².

הנביא המוסרי ביותר והסוציאלי ביותר הוא גם מדיני וארצי בהחלט.

ד. ספר עמוס    🔗

הספר הנקרא על שמו של עמוס הנביא, ודאי, נכתב בחלקו על־ידי הנביא עצמו, שהרי יש בו כמה וכמה פרשיות, שבהן הנביא הוא מדבר בעדו: “שמעו את הדבר הזה, אשר אנכי נושא עליכם קינה, בית־ישראל⁹³; “כה הראני ה' אלהים” – ארבע פעמים⁹⁴! “ראיתי את ה' נצב על המזבח”⁹⁵. – ולעומת זה הסיפור בדבר ההתנגשות בין עמוס ובין אמציה כהן־בית־אל בא בגוף שלישי: “ויאמר אמציה אל עמוס”, “ויען עמוס ויאמר אל אמציה”⁹⁶. ובכלל, כל סיפור זה כאלו מפסיק באמצע את הנבואות המיוחדות, שהן מסומנות בפתיחה “כה הראני אלהים”⁹⁷. אות הוא, שמסַדר מאוחר סידר את ספר הנבואות הללו והוסיף עליהן, לכל הפחות, את הסיפור ואת הכתובת שבראש־הספר. חלק מן הנבואות – לכל הפחות, אלו שהן לפנינו בגוף ראשון – מצא המסַדר רשומות על־ידי עמוס עצמו, ואילו חלק מהן נשתמר בזכרונם של תלמידי־הנביא ונרשמו אך לאחר זמן. מסיבה זו יש חזרות בפסוקים שונים של ספר עמוס. למשל: “על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלַים”⁹⁸ ו”לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים"⁹⁹; “ועלתה כאור (=כיאור) כולה ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים”¹⁰⁰, או “ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו”¹⁰¹ ו"הֲפַכְתֶם לראש משפט ופרי צדקה ללענה"¹⁰². אפשר, אמנם, שהנביא עצמו חזר על דבריו ולא מצא לנחוץ לשנותם בכתב או למחקם: אבל יותר קרוב לשער, שהמסדר אסף את דברי־הנבואה ממקורות שונים, ומכאן החזרות, שלא נועז לנגוע בהן מתוך יראת־הכבוד ביחס לנביא הקדוש.

יש מחוקרי־התנ"ך, שמוצאים פסוקים נוספים ופסוקים שלא במקומם בספר־עמוס¹⁰³. אבל רוב ההשערות הללו בדבר תוספות וחילוף־סדר אינן מבוססות כל צרכן. סוף־סוף רחוקים אנו כל־כך מזמנו של עמוס, מאופן־דיבורו של אותו זמן ומביטוייהם של בני־דורו לפני 2,700 שנה, עד שטבעי הוא הדבר, שכמה וכמה מלות וביטויים וכמה רמזים שבנבואותיו אינם מובנים לנו ואין אנו יודעים לפרשם. ואפשר, מפני־כן הם גם נראים לנו מיותרים ושלא במקומם.

חלוקת־הפרשיות בנבואתו של עמוס, ודאי, לא נעשתה על־ידו, וקשה לקבוע את מספר הפרשיות. הדבר תלוי בשיקול הדעת, היכן יש לסיים נבואה אחת ולהתחיל בנבואת אחרת. לפי צ.פ. חיות¹⁰⁴, אפשר לחלק את נבואותיו של עמוס לשמונה חזיונות, ועם נבואת־הנחמה שבסוף הספר (שלדעתו של חיות, אינה של עמוס) הרי אלה תשעה חזיונות. לי נראה, שיש כאן מספר חזיונות גדול הרבה יותר: א’–ב'; ג; ד'. א’–ה'; ד', ו’–י"ג; ה', א’–ו'; ה', ז’–י"ג; ה', י"ד–י"ז; ה', י"ח–כ'; ה', כ"א–כ"ז; ו', א’–ח'; ו', ט’–י"ד; ז', א’–ט' (ז', י’–י"ז היא תוספת סיפורית); ח', א’–ג'; ח'. ד’–י"ד; ט', א’–ו; ט', ז’–י'; ט', י"א–ט"ו. ובכן יש כאן 15 נבואות, חוץ מן הכתובת והסיפור על ההתנגשות עם אמציה בבית־אל. אך קשה לקבוע מסמרות בדבר.

ולסוף: עמוס הוא לא רק מיַסר ומוכיח וחוזה עתידות, אלא גם אמן גדול.

כבר ראינו למעלה¹⁰⁵, שבתור אדם, שפרנסתו היתה על גידול־בהמה וגידול אילנות, משתמש הנביא הרבה בביטויים ציוריים שְׁאוּלים מן הטבע. והוא גם אוהב להשתמש בלשון נופלת על לשון: “פרי קיץ” מרמז על הקֵץ¹⁰⁶. הביטוי שלו “ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת”¹⁰⁷ מצוי לא רק בישעיהו¹⁰⁸, אלא גם בכתובת פיניקית עתיקה¹⁰⁹. ורגיל הוא הנביא להשתמש בחזרות לחיזוק־הרושם. כך, למשל, הוא חוזר שמונה פעמים זו אחר זו על הביטוי: “על שלשה פשעי… ועל ארבעה לא אשיבנו”¹¹⁰. וכך הוא חוזר חמש פעמים על הביטוי: "ולא שבתם עדי, נאום ה' "¹¹¹, ארבע פעמים על הביטוי “כה הראני”¹¹², ופעמיים –על הביטויים: “מי יקום יעקב, כי קטן הוא, נִחם ה' על זאת, לא תהיה (או “גם היא לא תהיה”), אמר ה' (או “ה' אלהים”)”¹¹³. כל אופן־הבעה זה עושה רושם חזק על השומע: החזרות התכופות הולמות כפטיש על ראשו של המקשיב אל החזון או אל התוכחה וחורתות על לבו את החזות הקשה עד שלא תשתַּכַּח מזכרונו במשך כל ימי־חייו.

עמוס הנביא היה לא רק מיַסר ומוכיח גדול ומדינאי אידֵיאליסטן (לא מדינאי ריאליסטן!) גדול, אלא גם אמן גדול – אמן של הביטוי האלוהי!

ירושלים־תלפיות, ח' במרחשוון, תש"ג.

 

עָמוֹס    🔗

א    🔗

א דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר־הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹע. אֲשֶׁר חָזָה עַל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ.¹¹⁴

ב וַיֹּאמַר:

יְהֹוָה מִצִיּוֹן יִשְׁאָג / וּמִירוּשָׁלַם יִתֵּן קוֹלוֹ,

וְאָבְלוּ נָאוֹת הָרֹעִים, / וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.¹¹⁵

* * *

ג כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

על־דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת־הַגִּלְעָד.¹¹⁶

ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל,

וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן־הֲדָד.¹¹⁷

ה וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק

וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת־אָוֶן

וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן,

וְגָלוּ עַם־אֲרָם קִירָה,

אָמַר יְהֹוָה.¹¹⁸

* * *

ו כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה,

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנוּ:

עַל־הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִיר לֶאֱדוֹם.¹¹⁹

ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה,

וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ.¹²⁰

ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד

וְתוֹמַךְ שֵׁבֶט מַאַשְׁקְלוֹן,

וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל־עֶקְרוֹן

וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים.

אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה.¹²¹

* * *

ט כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי־צֹר,

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

עַל־הַסְגִירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם,

וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים.¹²²

י וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר,

וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.¹²³

* * *

יא כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם,

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

עַל־רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, / וְשִׁחֵת רַחֲמָיו,

וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ / וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח.¹²⁴

יב וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בָּצְרָה.¹²⁵

* * *

יג כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי־עַמּוֹן,

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

עַל־בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד

לְמַעַן הַרְחִיב אֶת־גְּבוּלָם.¹²⁶

יד וְהִצַתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה / וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ,

בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, / בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה.¹²⁷

טו וְהָלַךְ מַלְכָּם בַּגּוֹלָה, / הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו,

אָמַר יְהוָה.¹²⁸

ב    🔗

כֹּה אָמַר יְהוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

עַל־שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מַלֶךְ־אֱדוֹם לַשִּׂיד.¹²⁹

ב וְשִׁלַּחְתִּי־אֵשׁ בְּמוֹאָב / וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת,

וּמַת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, / בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.¹³⁰

ג וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ, / וְכָל־שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ,

אָמַר יְהֹוָה.¹³¹

ד כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעַי יְהוּדָה,

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת יְהֹוָה

וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ,

וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם, / אֲשֶׁר־הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם.¹³²

ה וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בִּיהוּדָה, / וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלָםִ.¹³³

* * *

ו כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְּׂרָאֵל,

וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק

וְאֶבְיוֹן – בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.¹³⁴

ז הַשֹׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִים,

וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ,

וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל־הַנַּעֲרָה,

לְמַעַן חַלֵל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי.¹³⁵

ח וְעַל־בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל־מִזְבֵּחַ,

וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם.¹³⁶

ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת־הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם,

אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ

וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים,

וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל / וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת.¹³⁷

י וְאָנֹכִי הָעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,

לָרֶשֶׁת אֶת־אֶרֶץ הָאֱמֹרִי.¹³⁸

יא וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרִיכֶם לִנְזִרִים;

הַאַף אֵין־זֹאת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? נְאֻם־יְהֹוָה.¹³⁹

יב וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן

וְעַל־הַנְבִיאִים צִוִּיתָם לֵאמֹר: לֹא תִּנָּבְאוּ.¹⁴⁰

יג הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם,

כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְּלֵאָה לָהּ עָמִיר.¹⁴¹

יד וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל,

וְחָזָק לֹא־יְאַמֵּץ כֹּחוֹ,

וְגִבּוֹר לֹא־יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.¹⁴²

טו וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד,

וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט,

וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.¹⁴³

טז וְאַמִּיץ לבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם־הַהוּא,

נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁴⁴

ג    🔗

א שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עֲלֵיכֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֵאמֹר:¹⁴⁵

ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה,

עַל־כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל־עֲוֹנֹתֵיכֶם.¹⁴⁶

ג הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם־נוֹעָדוּ?¹⁴⁷

ד הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ?

הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ,

בִּלְתִּי אִם־לָכָד?¹⁴⁸

ה הֲתִפּוֹל צִפּוֹר עַל־פַּח הָאָרֶץ

וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ?

הֲיַעֲלֶה פַּח מִן־הָאֲדָמָה

וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד?¹⁴⁹

ו אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, / וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?

אִם־תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, / וַיהֹוָה לֹא עָשָׂה?¹⁵⁰

ז כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יֱהֹוָה דָּבָר,

כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.¹⁵¹

ח אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?

אֲדֹנָי יְהֹוָה דִּבֶּר, מִי לֹא יִנָּבֵא?¹⁵²

* * *

ט הַשְׁמִיעוּ עַל־אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד

וְעַל־אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְאִמְרוּ:

הַאָסְפוּ עַל־הָרֵי שֹׁמְרוֹן

וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ.¹⁵³

י וְלֹא־יָדְעוּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָה, נְאֻם־יְהֹוָה,

הָאֹצְרִים חָמָס וָשׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם.¹⁵⁴

יא לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה:

צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ,

וְהוֹרִיד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ, / וְנָבֹזוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ.¹⁵⁵

יב כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

כַּאֲשֶׁר יַצִיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֵרִי

שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל־אֹזֶן

כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן

בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ.¹⁵⁶

יג שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב,

נְאֻם־אֲדֹנָי יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת.¹⁵⁷

יד כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי־יִשְׂרָאֵל עָלָיו,

וּפָקַדְתִּי עַל־מִזְבְּחוֹת בֵּית־אֵל,

וְנִגְדְעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ / וְנָפְלוּ לָאָרֶץ.¹⁵⁸

טו וְהִכִּיתִי בֵית־הַחֹרֶף עַל־בֵּית הַקָּיִץ,

וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵׁן, / וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים,

נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁵⁹

ד    🔗

א שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה, פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן,

הָעֹשְׁקוֹת דַּלִים, / הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים,

הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם: / הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה.¹⁶⁰

ב נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהֹוָה בְּקָדְשׁוֹ,

כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם,

וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת, / וְאַחֲרִיתְכֶן – בְּסִירוֹת דּוּגָה,¹⁶¹

ג וּפְרָצִים תַּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ,

וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה, נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁶²

* * *

ד בֹּאוּ בֵית־אַל וּפִשְׁעוּ, / הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ,

וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם, / לִשְׁלשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם.¹⁶³

ה וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה, / וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ,

כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוָה.¹⁶⁴

ו וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל־עָרֵיכֶם

וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם,

וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם יְהוָה.¹⁶⁵

ז וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת־הַגֶּשֶׁם

בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר;

וְהִמְטַרְתִּי עַל־עִיר אֶחָת,

וְעַל־עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר;

חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר,

וְחֶלְקָה אֲשֶׁר־לֹא־תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ.¹⁶⁶

ח וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל־עִיר אַחַת

לִשְׁתּוֹת מַיִם, וְלֹא יִשְׂבָּעוּ,

וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁶⁷

ט הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן,

הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם

וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם,

וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁶⁸

י שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם,

הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם,

וָאַעֲלֶה בְּאֵשׁ מַחֲנֵיכֶם וּבְאַפְכֶם,

וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁶⁹

יא הָפַכְתִּי בָכֶם

כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה,

וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה,

וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם־יְהֹוָה.¹⁷⁰

יב לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה־לְּךָ, יִשְׂרָאֵל,

עֵקֶב כִּי־זֹאת אֶעֱשֶׂה־לָּךְ,

הַכּוֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶיךְ, יִשְׂרָאֵל.¹⁷¹

יג כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ,

וּמַגִּיד לְאָדָם מַה־שֵּׂחוֹ,

עֹשֶׂה שַׁחַר עֵיפָה, / וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ;

יְהֹוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ.¹⁷²

ה    🔗

א שִׁמְעוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה

אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה, בֵּית יִשְׂרָאֵל.¹⁷³

ב נָפְלָה לֹא־תוֹסִיף קוּם / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,

נִטְּשָׁה עַל־אַדְמָתָהּ / אֵין מְקִימָהּ.¹⁷⁴

ג כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה:

הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה,

וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל.¹⁷⁵

ד כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל:

דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ.¹⁷⁶

ה וְאַל־תִּדְרְשׁוּ בֵּית־אֵל,

וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ. / וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ,

כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה / וּבֵית אֶל יִהְיֶה לְאָוֶן.¹⁷⁷

ו דִּרְשׁוּ אֶת־יְהֹוָה וִחְיוּ,

פֶּן־יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף,

וְאָכְלָה וְאֵין־מְכַבֶּה לְבֵית־אֵל.¹⁷⁸

ז הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט / וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ.¹⁷⁹

* * *

ח עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל,

וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת, / וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ,

הַקוֹרֵא לְמֵי־הַיָּם / וַיִּשְׁפְּכֵם עַל־פְנֵי הָאָרֶץ, –

יְהֹוָה שְׁמוֹ.¹⁸⁰

* * *

ט הַמַּבְלִיג שֹׁד / עַל־עָז,

וְשֹׁד עַל־מִבְצָר / יָבוֹא.¹⁸¹

* * *

י שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ, / וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ.¹⁸²

יא לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל־דָּל

וּמַשְׂאַת־בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ, –

בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, / וְלֹא־תֵשְׁבוּ בָם,

כַּרְמֵי־חֶמֶד נְטַעְתֶּם, / וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת־יֵינָם.¹⁸³

יב כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם

וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם,

צֹרְרֵי צַדִּיק, לֹקְחֵי כֹפֶר / וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ.¹⁸⁴

יג לָכֵן הַמִּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם,

כִּי עֵת רָעָה הִיא.¹⁸⁵

* * *

יד דִּרְשׁוּ־טוֹב וְאַל־רָע, / לְמַעַן תִּחְיוּ,

וִיהִי־כֵן יְהֹוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם.¹⁸⁶

טו שִׂנְאוּ־רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, / וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט,

אוּלַי יֶחֱנַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף.¹⁸⁷

* * *

טז לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי:

בְּכָל־רְחֹבוֹת מִסְפֵּד, / וּבְכָל־חוּצוֹת יֹאמְרוּ: הוֹ־הוֹ!

וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל־אֵבֶל, / וּמִסְפֵּד אֶל־יוֹדְעֵי נֶהִי.¹⁸⁸

יז וּבְכָל־כְּרָמִים מִסְפֵּד,

כִּי־אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ, אָמַר יְהֹוָה.¹⁸⁹

* * *

יח הוֹי הַמִּתְאֵוִים אֶת־יוֹם יְהֹוָה,

לָמָּה־זֶּה לָכֶם יוֹם יְהֹוָה? –

הוּא חשֶׁךְ וְלא־אוֹר.¹⁹⁰

יט כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב,

וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.¹⁹¹

כ הֲלֹא־חשֶׁךְ יוֹם יְהֹוָה וְלֹא־אוֹר,

וְאָפֵל וְלֹא־נֹגַהּ לוֹ.¹⁹²

* * *

כא שָׂנֵאתִי, מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם

וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם.¹⁹³

כב כִּי אִם־תַּעֲלוּ־לִי עֹלוֹת

וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה,

וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט.¹⁹⁴

כג הָסֵר מַעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ,

וְזִמְרַת נְבָלֶיךְ לֹא אֶשְׁמָע.¹⁹⁵

כד וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט,

וּצְדָקָה – כְּנַחַל אֵיתָן.¹⁹⁶

כה הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם־לִי / בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה,

בֵּית יִשְׂרָאֵל?¹⁹⁷

כו וּנְשָׂאתֶם אֶת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם,

כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתָם לָכֶם.¹⁹⁸

כז וְהִגְלֵתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמֶּשֶׂק,

אָמַר יְהֹוָה, אֱלֹהֵי־צְבָאוֹת שְׁמוֹ.¹⁹⁹

ו    🔗

א הוֹי הַשַׁאֲנַנִים בְּצִיּוֹן / וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן,

נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם, / וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.²⁰⁰

ב עִבְרוּ כַלְנֶה וּרְאוּ, / וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה,

וּרְדוּ גַת־פְּלִשְׁתִּים:

הֲטוֹבִים מִן־הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה,

אִם־רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם?²⁰¹

ג הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע / וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס.²⁰²

ד הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן

וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂתָם;

וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן / וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק.²⁰³

ה הַפֹּרְטִים עַל־פִי הַנָּבֶל,

כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר.²⁰⁴

ו הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, / וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ,

וְלֹא נֶחְלוּ עַל־שֵׁבֶר יוֹסֵף.²⁰⁵

ז לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים,

וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים.²⁰⁶

* * *

ח נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהֹוָה בְּנַפְשׁוֹ,

נְאֻם־יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת:

מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת־גְּאוֹן יַעֲקֹב

וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי;

וְהִסְגַרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ.²⁰⁷

ט וְהָיָה אִם־יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד, וָמֵתוּ.²⁰⁸

י וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן־הַבַּיִת,

וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת:

הַעוֹד עִמָּךְ? / וְאָמַר: אָפֶס.

וְאָמַר: הָס, כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהוָה.²⁰⁹

* * *

יא כִּי־הִנֵּה יְהֹוָה מְצַוֶּה

וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים,

וְהַבַּיִת הַקָּטוֹן בְּקִעִים.²¹⁰

יב הַיְרֻצוּן בַּסֶלַע סוּסִים, / אִם־יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים?

כִּי־הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט

וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה.²¹¹

יג הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר, הָאֹמְרִים:

הֲלֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם![²¹²]

יד כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל,

נְאֻם־יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת, גּוֹי,

וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל הָעֲרָבָה.²¹²

ז    🔗

א כֹּה הִרְאֵנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה, וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבֵי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ, וְהִנֵּה־לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ.²¹³

ב וְהָיָה אִם־כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת־עֵשֶׂב הָאָרֶץ, וָאֹמַר: אֲדֹנָי יֱהֹוִה, סְלַח־נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב, כִּי קָטֹן הוּא?²¹⁴

ג נִחַם יְהֹוָה עַל־זֹאת; לֹא תִהְיֶה – אָמַר יְהֹוָה.²¹⁵

ד כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה, וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יֱהֹוִה, וַתֹּאכַל אֶת־תְּהוֹם רַבָּה וְאָכְלָה אֶת־הַחֵלֶק.²¹⁶

ה וָאֹמַר: אֲדֹנָי יֱהֹוִה, חֲדַל־נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב, כִּי קָטֹן הוּא?²¹⁷

ו נִחַם יְהֹוָה עַל־זֹאת; גַם־הִיא לֹא תִהְיֶה, אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה.²¹⁸

ז כֹּה הִרְאַנִי, וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ, וּבְיָדוֹ אֲנָךְ.²¹⁹

ח וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי: מָה־אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס? – וָאֹמַר: אֲנָךְ. וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי: הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי

יִשְׂרָאֵל, לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.²²⁰

ט וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק, / וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ

וְקַמְתִּי עַל־בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב.²²¹

י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־ישְׂרָאֵל לֵאמֹר: קָשַׁר עָלֶיךְ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא־תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת־כָּל־דְּבָרָיו;²²²

יא כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס: בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ.²²³

יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל־עָמוֹס: חֹזֶה, לֵךְ בְּרַח־לְךָ אֶל־אָרֶץ יְהוּדָה, וֶאֱכָל־שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא;²²⁴

יג וּבֵית־אֵל לֹא־תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא, כִּי מִקְדַּשׁ־מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא.²²⁵

יד וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲמַצְיָה:

לֹא־נָבִיא אָנֹכִי / וְלא בֶן־נָבִיא אָנֹכִי,

כִּי־בוֹקֵר אָנֹכִי / וּבוֹלֵס שִׁקְמִים.²²⁶

טו וַיִּקָּחֵנִי יְהֹוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהֹוָה:

לֵךְ הִנָּבֵא אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל.²²⁷

טז וְעַתָּה שְׁמַע דְבַר־יְהֹוָה:

אַתָּה אֹמֵר: לֹא תִנָּבֵא עַל־יִשְׂרָאֵל,

ולא תַטִּיף עַל־בֵּית יִשְׂחָק;²²⁸

יז לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה:

אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה,

וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ,

וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק,

וְאַתָּה עַל־אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת,

וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ.²²⁹

ח    🔗

א כֹּה הִרְאֵנִי אֲדֹנָי יֶהֹוִה, וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ.²³⁰

ב וַיֹּאמֶר: מָה־אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס?

וָאֹמַר: כְּלוּב קָיִץ.

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי:

בָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל,

לא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.²³¹

ג וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל בַּיּוֹם הַהוּא,

נְאֻם אֲדֹנָי יֶהֹוִה:

רַב הַפֶּגֶר, בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ הָס.²³²

* * *

ד שִׁמְעוּ־זֹאת, הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן

וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי²³³־אָרֶץ.²³⁴

ה לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶׁבֶר,

וְהַשַּׁבָּת – וְנִפְתְּחָה־בָּר,

לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל,

וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה.²³⁵

ו לקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִים / וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם,

וּמַפַּל בָּר נַשְׁבִּיר.²³⁶

ז נִשְׁבַּע יְהֹוָה בִּגְאוֹן יַעֲקֹב:

אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם.²³⁷

ח הַעַל זֹאת לֹא־תִרְגַּז הָאָרֶץ,

וְאָבַל כָּל־יוֹשֵׁב בָּהּ?

וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָהּ,

וְנִגְרְשָׁה וְנִשְׁקְעָה²³⁸ כִּיאוֹר מִצְרָיִם.²³⁹

* * *

ט וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי יֶהֹוִה,

וְהַבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם,

וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר.²⁴⁰

י וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל / וְכָל־שִׁירֵיכֶם – לְקִינָה,

וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק

וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה;

וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד, / וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר.²⁴¹

* * *

יא הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה,

וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ,

לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם,

כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי יְהֹוָה.²⁴²

יב וְנָעוּ מִיָּם עַד־יָם / וּמְצָפוֹן וְעַד־מִזְרָח,

יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־דְּבַר־יְהֹוָה,

וְלֹא יִמְצָאוּ.²⁴³

יג בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַפְנָה הַבְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא.²⁴⁴

יד הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ:

חֵי אֱלֹהֶיךָ, דָּן / וְחֵי דֶרֶךְ בְּאֵר־שָׁבַע;

וְנָפְלוּ וְלֹא־יָקוּמוּ עוֹד.²⁴⁵

ט    🔗

א רָאִיתִי אֶת־אֲדֹנָי נִצָּב עַל־הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר:

הַךְ הַכַּפְתּוֹר / וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים,

וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָם, / וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג;

לֹא־יָנוּס לָהֶם נָס,

וְלֹא־יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט.²⁴⁶

ב אִם־יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל, / מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם;

וְאִם־יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם, / מִשָּׁם אוֹרִידֵם.²⁴⁷

ג וְאִם־יֵחָבְאוּ / בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל,

מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ / וּלְקַחְתִּים;

וְאִם־יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם,

מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת־הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם.²⁴⁸

ד וְאִם־יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם,

מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת־הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם,

וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה.²⁴⁹

ה וַאדֹנָי יֱהֹוִה הַצְבָאוֹת, / הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג,

וְאָבְלוּ כָּל־יוֹשְׁבֵי בָהּ,

וְעָלְתָה כַיְאֹר כֻּלָהּ, / וְשָׁקְעָה כִּיאֹר מִצְרָיִם.²⁵⁰

ו הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו²⁵¹

וַאֲגֻדָּתוֹ עַל־אֶרֶץ יְסָדָהּ:

הַקֹּרֵא לְמֵי־הַיָּם

וַיִּשְׁפְּכֶם עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ

יְהֹוָה שְׁמוֹ.²⁵²

* * *

ז הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

נְאֻם־יְהֹוָה;

הֲלוֹא אֶת־יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,

וּפְלִשְׁתִּיִּים – מִכַּפְתּוֹר, / וַאֲרָם – מִקִּיר.²⁵³

ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה,

וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה;

אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת־בַּית יַעֲקֹב,

נְאֻם־יְהֹוָה.²⁵⁴

ט כִּי־הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה,

וַהֲנִעוֹתִי בְכָל־הַגּוֹיִם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל,

כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה,

וְלֹא־יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ.²⁵⁵

י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי,

הָאֹמְרִים: לֹא־תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה.²⁵⁶

יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת,

וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן / וַהֲרִסֹתָיו אָקִים,

וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם.²⁵⁷

יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת־שְׁאֵרִית אֱדוֹם

וְכָל־הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם,

נְאֻם־יְהֹוָה עֹשֶׂה זֹּאת.²⁵⁸

* * *

יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם־יְהֹוָה,

וְנִגַּשׁ חוֹרֶשׁ בַּקּוֹצֵר,

וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע;

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס,

וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.²⁵⁹

יד וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל,

וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ;

וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם,

וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶם.²⁶⁰

טו וּנְטַעְתִּים עַל־אַדְמָתָם,

וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם,

אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם,

אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךְ.²⁶¹