מן המפורסמות הוא שבשנותיו הראשונות של המד"ב היה זה תחום ‘גברי’ כמעט לחלוטין ובשנים האחרונות חל ממש מהפך בנושא זה, הן מבחינת קהל הקוראים והן בריבוי הנשים כותבות־המד"ב. שמות כמו אורסולה לה־גואין, אן מק־קפרי, ג’ואנה רוס, זנה הנדרסון ואחרות, מוכרים בוודאי לקוראינו. אולם גם לפני שלושים שנה ויותר היו כמה שמות נשיים בין יוצרי המד"ב, וחלקן אף נהגו לכתוב בשמות בדויים גבריים, בשל התדמית שהיתה אז לז’אנר. אחת מאלה שלא נרתעו לחתום בשמן האמיתי היתה מילדרד קלינגרמן, שבשנות ה־50 המוקדמות פרסמה סיפורים רבים בכתב־העת ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’, עיתון שהחשיב סגנון וכושר כתיבה לא פחות, ואולי יותר, מרעיונות ‘מד"בים’ גרידא. אחד מסיפורי הפנטסיה הרומנטיים־קמעה שלה שהתפרסמו אז, מוגש כאן לפניכם. אנו מודים לקורא שאול שרצר שהציע לנו את הסיפור ותרגמו.
* * *
יום אחר יום עשה המוזג את אותו תרגיל טפשי של אדם היורד במדרגות. הלקוחות הקבועים אהבו זאת. כמובן שלא היו שם כל מדרגות, אולם במוקדם או במאוחר מישהו היה שולח צעקה לאורך הבאר, “דיק, קשישי, מה בדבר איזה בקבוק מן ה’שאטו מארגו 29'? הייתי רוצה להביא הביתה לאשתי.”
לאחר עשרים שנה, דיק הכיר כבר את משפט המפתח: “כמובן אדוני,” היה אומר ברצינות. “זה יקח רק רגע, חכה לי כאן, אני רק יורד במדרגות למרתף.”
הקבועים היו מחייכים ודוחקים במרפק בחדשים, שלא הכירו את ההצגה. והחדשים היו מביטים בעניין, בדיק המוזג, באותה הבעה של מי שאינם בקיעים כבדיחה משותפת. דיק, ראשו הקירח נוצץ באור מנורות התקרה מעליו, היה מתחיל לרדת אל המרתף ובהדרגה, צעד אחר צעד, נעלם ראשו מן העין.
“מה ההתרגשות?” כך בתשעה מכל עשרה מקרים היה מתקיף המבקר החדש את הותיק. “גם אני יכול לרדת מספר מדרגות לא פחות טוב.” “חכה, חכה והקשב.” היו הותיקים משתיקים את החדשים שלא התרשמו, עד שבלית ברירה היו משתתקים ומקשיבים.
אף אחד לא ידע, או התעניין במיוחד, מה היה הדבר שדיק היה מזיז למטה ליצירת הפעלולים הקוליים שלו, אולם הם היו מוצלחים. היית שומע את שקשוק השלשלת של המנעול, חריקת הדלת בקצה המדרגות, נקישת מתג האור ואחר כך קול עמום של צעדים על רצפת האבן לעבר שורת האיצטבאות שעליהן מסודרים בקבוקי היין. לאחר מכן היתה השתהות־מה, בה היו הנוכחים מדמיינים את דיק מחפש את סוג היין המבוקש, ואז שמעו אותו חוצה את רצפת האבן. שמעו את נקישת מתג האור בשנית, את סגירת הדלת מאחוריו בקול עמוק של עץ, את שקשוק הבריח ולבסוף את דיק (איש כבד גוף) מטפס במדרגות, מתנשף קלות. כאשר לבסוף נראה דיק, היו רואים לעתים תכופות עקבות של קורי עכביש על קרחתו המבהיקה ובידו היה מחבק בקבוק מאובק. הבקבוק היה תמיד אותו בקבוק, אולם הזר, החדש, לא ידע זאת.
“עכשיו!” היו צועקים הותיקים.“הסתכל! הבט!” כולם היו מתרוממים מעל מושביהם המוגבהים, גוחנים מעל דלפק הבאר, מצביעים על רגלי דיק ועל הרצפה שמתחתן, החדש ביחד עם כולם. היה זה תמיד תענוג לראות את פניו של החדש כאשר לטש עיניו ברצפת הבטון שנראתה כולה לרגלי דיק, חלקה, ללא שום סדק. על פני הזר התחיל תמיד להתפשט חיוך חולני, אולם ככל שהאור התעמעם והאשליה נגוזה, פסק הדין היה תמיד “ארור אהיה…” וכולם היו שמחים. “נראה מה יש לך בתוך הבקבוק…” אולם הותיקים מיהרו להסביר, בלחש, שדיק היה קצת מוזר בדבר הבקבוק. זה היה רק בקבוק ישן וריק, אולם דיק לא נהג להעבירו מיד ליד. אם רצית לחטוף אגרוף היית צריך רק לנסות לגעת בו.
דיק, כמו תמיד לאחר תרגיל המדרגות, עמד שם, מחזיק את הבקבוק הריק וכל המסתכל בו היה מופתע לראות את ההבעה על פניו. בעצם איש איננו נוהג להסתכל בפניו של מוזג. האיש מאחורי הדלפק אינו אלא חיוך או ריטון, או סתם שתי ידיים־מגישות, מצחצחות, מניחות, מתקתקות על מקשי הקופה. אפילו הפילוסופים של הבַאר (הלקוחות הגרועים מכולם) מעדיפים להביט בפניהם הנשקפות מן הראי שעל הקיר. ואיך שלא יראו את עצמם – אם באהבה ואם בפחד – את חכמתם יגלו לפנים המשתקפות אליהם, לא למוזג. דיק ידע זאת. מזה עשרים שנה הוא מסתכל בלקוחותיו בתמהון הולך וגובר. עיניו הקטנות, הנדיבות, מעריכות את עולמו, ומוצאות אותו גלמוד ובודד מאד.
לעיתים הבחין דיק בפני עצמו המשתקפות בראי הקיר, אולם ברוב הזמן ניצל את הראי כדי לצפות במשחק. המשחק נמשך כל הזמן, שנה אחרי שנה, אולם דיק לעולם לא התעייף מן הצפיה בו. כמו שהלקוחות חייכו והביטו בתרגיל המדרגות שלו, ברצותם להאמין, כך גם הוא בלע אל קרבו את כל הגוונים העדינים ביותר של המשחק, ואף אחרי עשרים שנה המשיך להאמין. מדי לילה הבטיח לעצמו שאנשים אכן מתאהבים בבארים…
איך שלא יהיה, הזוג ההוא, האחד… אולי. הוא קיווה.
דיק התרגל כבר לבדידות של חדרו במלון הזול. כל לילה כשהיה חוזר היה אמבט הרגליים הרותח מחכה לו. כמה חדרנים כבר לימד לדאוג לכך? יותר מדי, אולי… אה, כן, היה גם עיתון הערב על משענת הכורסה. ונעלי הבית היו מסודרות לפגוש את רגליו היוצאות מן המיים החמים, הטובים. אישה עכשיו… היתה זוכרת שהוא אוהב גם תה, אולם מצד שני יכול להיות שלא היתה מוכנה למשימות כאלה בשעה אחת לפנות בוקר. בכל מקרה, מה הטעם לחשוב על כך? זה די בטוח, כרגע, שהוא לא יתחתן. בכלל, נישואין קורים לאנשים אחרים, לא כן? הוא היה מתחתן ברצון לו היתה באה הזדמנות… כיצד מתחתנים אחרת? אף אחד לא קובע לעצמו: היום אני מוצא לי מישהי ומתחתן. לא, זה לא כך.
בהתחלה, מישהי תופשת בעיניה את מבטך. אתם מסתכלים זה על זו, אתה חודר מבעד למסיכה, מבעד לכל מה שהחיים עושים כדי לכסות על דברים ולהסתירם, ועיניכם נפגשות במקום רחוק המוכר לכל אחד מכם. וזה דבר מפחיד. זוהי ראשית המשחק והפחד הוא חלק מן הקסם. זהו מין משחק מחבואים, עד ששני הצדדים עייפים מלהתחבא. אולם אי אפשר להתחיל במשחק זה עד שלא מוצאים את זוג העיניים הנכון.
דיק הסתכל לתוך זוגות עיניים רבים, אולם אף אחד לא היה הנכון. הוא ראה מאות אנשים חווים את הלם ההכרה. לכן ידע כה הרבה על העניין. אולם, יש להודות כי ראה גם כיצד נלחמים בכך. הוא צפה בציידים בני שני המינים מסמנים את טרפם, ונמנעים לפגוש בבני מינם, אולם לעיתים, כמו חיות טרף במעבה היער הנפגשות על שביל צר, היה נוצר עימות. אז היה קרב לחיים ולמוות. בכל פעם שדבר כגון זה היה קורה בבאר של דיק, הוא חש את האוויר הטעון מתח. היה יכול לחוש את ההשפעה על הלקוחות; הצחוק היה גובר ונעשה קולני, המשקאות נלגמו ביתר מהירות וקטטות התלקחו כמו שריפות. זה היה זמן מתאים לתרגיל המדרגות – זה הרגיע את המצב.
הלילה היה דיק בסוף התהליך השגרתי, עדיין מתנשף מן המאמץ, עומד לו כך, מחזיק את הבקבוק הריק והמבט המשונה בעיניו, כאשר מישהו מקצה הבאר קרא אליו בקול גבוה, צלול:
“אמור לי, מוזג, איך זה שם, במרתף?”
דיק סבב לאיטו לעבר הדובר וידיו רעדו כל כך עד שפחד שמא ישמוט את הבקבוק. אף אחד בעבר לא שאל את השאלה. צחוק ומנוד־ראש של תמיהה והתפעלות היו בדרך כלל סוף העניין. ואילו עכשיו האישה הזאת…
היא באה לבַּאר רק פעם־פעמיים בחודש. איך ידעה שהמרתף היה… מציאותי מאוד לגביו? הוא מיהר ושם את הבקבוק לפניה כדי שתוכל לבחנו – הריקנות שהכיל, האבק השמור היטב וקורי העכביש.
“המרתף…” אמר דיק, “נחמד שם…” היא נשאה עיניה אליו. “אני יודעת” אמרה.
עיניהם נפגשו באותו מקום רחוק ועדיין הוא רעד באי־אמון. היא היתה ציידת, וציידים היו חכמים דיים כדי למצוא את אותו מקום רחוק, או להעמיד פנים שמצאוהו.
“את משקרת,” לחש דיק. “אינך יודעת באמת.” האישה הסיטה תלתל כהה אל מאחורי אוזנה וחייכה אליו. “אל תאמין לי,” אמרה. “שכח זאת. אני מתוחה. אבל… ספר לי, במרתפך… מצאת את הדלת אל הצד השני?”
“איני יודע למה את מתכוונת.” דיק ליחלח את שפתיו היבשות וסקר את הבאר העמוס לעייפה בשולחנות ואנשים. הלקוחות שקועים בשיחותיהם, הכוסות מלאות כמעט לגמרי.
האישה נאנחה ונדה אליו בראשה, בעדינות. “אתה מפחד,” אמרה. “אתה יודע מה אני ועכשיו – ברגע זה – אני שתויה מספיק כדי להודות בכך. שתויה מספיק ומטורפת מספיק כדי למצוא את הדרך החוצה… אתה יודע שאינך יכול לעבור בדלת לבדך? אפילו אם אתה מוצא אותה?”
דיק הביט בה ממושכות לפני שהניד בראשו. כן, הוא ידע, וכאן, לבסוף, היתה האישה, אם רק יכול היה להאמין בה.
“האם אינך בודד גם כן?” שאלה האשה רכות. “האינך רוצה בי? אני אהיה שונה מעבר לדלת… לשם מה אתה חושב צדתי כל השנים?”
“מדוע לא דיברת מוקדם יותר?” לחש דיק. “שַנים מוקדם יותר…”
“לא הסתכלת בי,” אמרה. “מעולם לא הסתכלת בי באמת.”
זה היה נכון. הוא תמיד פחד מהציידים ובמיוחד מן הנשים השקטות, היפות, המעטות, שלא נראו שייכות לקבוצה. כמו זו שלפניו.
“איני יכול להאמין,” אמר. “אינך רוצה בי,” הניע ראשו הסחרחר עליו.
האשה נסתה לחייך." “בסדר,” אמרה. “הייתי מטורפת כשחשבתי שתקשיב לי, שתאמין… איני מאשימה אותך. ועכשיו לעזאזל עם זה, איני מאמינה בכלום.” היא החליקה מן הכיסא הגבוה ופנתה ללכת.
“חכי”.
לרגע היססה ואז הסתובבה אליו שנית. הוא הביט בפיה האדום, הרך, בעננת שערה הכהה, בגופה החטוב, המתוק, לפני שהרשה לעצמו להתבונן בעיניה. היא הביטה בו כאילו הוא היה המשפט והיא מלמדת הסנגוריה על המין האנושי. עיניה הודו בכל. האכזריות, גניבת הדעת, הפגיעות, הפחד ו…כן…האהבה, שקולה כנגד כל אלו – מוחקת הכל.
“בואי אתי עכשיו,” אמר.
במהירות התכופפה אל מתחת לדלפק ועמדה עמו על המשטח החלק מאחורי הבַּאר. הוא אחז בידה וחייך אליה, ויחדיו ירדו במדרגות.
הבקבוק הישן עמד על הבאר – בזאת הבחינו כולם מייד. לאחר מכן שמע מישהו את חריקת הדלת. מישהו אחר שמע שקשוק המנעול ונעילתו בשנית מן הצד השני, וכשהקולות בחלל הבאר גוועו, שמעו כמעט כל הנוכחים את הדי הצעדים של הזוג חוצים את רצפת המרתף. אולם הם לא עצרו ליד מדפי היינות. המבקרים הקבועים יאשרו זאת. הם הלכו מעבר להם – הרבה מעבר. כל כך רחוק מעולם ל לא הגיע דיק לבדו. לבסוף פסקו הצעדים. נראה שהם עמדו לפני המחסום האחרון. אחר כך היה מספיק זמן ושקט כדי שכל איש מהנוכחים יחוש את עוצמת הסגירה העמומה של הדלת, והטעם המר של הכישלון.
האנחה כבר החלה – הקול הדק, הדוקרני… אוה… של הכישלון האחרון – כאשר נשמע הקול החדש־המנצח. אף אחד מן הלקוחות לא ישבעו ששמעו את דיק פותח את הדלת לצד האחר… וסוגר אותה שנית – אחריו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות