לאחר מאמרים אחדים על נושא העבמים שהופיעו בגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’, אנו מצינים הפעם בפני הקוראים את דעתו של ד"ר ג’וזף אלן הייניק, שהוא ללא ספק בר הסמכא מספר אחד בעולם בנושא העצמים המעופפים הבלתי מזוהים.
ד"ר הייניק הינו פרופסור בדימוס של אוניברסיטת נורתווסטרן, בה עמד בראש המחלקה לאסטרונומיה. הוא היה אחד ממנהלי המעבדה לאסטרופיסיקה בקיימברידג', מסצ’וסטס, בין השנים 1956–1960, כאחראי על תכנית מעקב־אופטי של לוויינים של ארה"ב. בין השנים 1952 ל־1969 שימש ד"ר הייניק כיועץ מדעי לפרוייקט ‘הספר הכחול’ (חקר עבמים שיוזם חיל האויר של ארה"ב) ובשנת 1973 הקים את המרכז לחקר עבמים (CUFOS) באוונטסון, אילינוי, שבראשו הוא עומד עד היום. המאמר שלפנינו הופיע ביולי השנה בכתב־העת ‘סקירה טכנולוגית’ המוצא לאור על־ידי ה’אם.איי.טי' – המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס, שהוא אחד המכונים הטכנולוגיים החשובים בעולם.
* * *
מכאניקת הקוונטים צמחה מפרדוקסים. הרעיונות שלה היכו בהלם את כל מי שאומן בפיסיקה קלאסית, ונזקקנו לזמן מה כדי לחוש בנוח עם רעיונות אלה. כמו בשטחים אחרים של המדע, תצפיות שבהתחלה לא ‘התאימו’, הובילו בסופו של דבר לפריצות־דרך, בעוד שאלה שהלכו בתלם הפרדיגמה המדעית של זמנם – השיגו עוד אי־אלו ספרות אחרי הנקודה העשרונית.
התופעה של ‘עצמים מעופפים בלתי מזוהים’ (עב"מ – UFO), אף שרק מעטים רואים בה חלק מהמדע, גם היא מדהימה ופרדוקסלית כאחת. דיווחים על עבמים הינם לעתים מזומנות עלבון לשכל הישר. הזרימה המתמדת של דיווחים, מכל קצוות העולם על עצם או זוהָר בשמיים או בקרבת פני האדמה, מביסה כל הסבר רציונאלי, גם אם ניתן מפי אנשים אחראים, שרצינותם איננה מוטלת בספק. (אינני מתייחס כאן לפרשנות פופולרית של התופעה, כגון ‘האנשים הירוקים הקטנים מהחלל החיצון’. זה עניין אחר.) אכן, אם תצפיות אלה הן ממשיות ולו בחלקן, הבנתן עשויה לתבוע פריצת־דרך – לפחות בחשיבתנו על העולם הסובב אותנו.
שגעון מתמיד 🔗
לראשונה נתקלתי בדיווחים על עבמים בשנת 1948 – הייתי אז אסטרונום באוניברסיטת אוהיו – כאשר נתבקשתי על־ידי מרכז הביון הטכני של חיל האויר להעריך כמה מכל הצפיות השוטפות מקורן אינו אלא תופעות אסטרונומיות כמו מטאורים, כוכבי־לכת, וכוכבים מנצנצים. כרבים אחרים הייתי משוכנע אז שכל הדיווחים על ‘צלחות מעופפות’ (כך קרו לזה בימים ההם) אינם אלא שגעון חולף שלאחר המלחמה. אולם דיווחי העבמים הוכיחו עצמם בתור ‘שגעון’ מאריך־ימים מאין כמוהו; הוא מתמיד ומחזיק מעמד גם שלושים שנה מאוחר יותר, בקרב שכבות רבות של האוכלוסיה, ובאזורים רבים של העולם.
הקטלוג המקיף של דוחות על צפיה בעבמים, המוחזק ומעודכן במרכז לחקר עבמים, מכיל נתונים מ־140 ארצות. לא רק שאין שום ספק בכלל־עולמיותה של התופעה, אלא שהדיווחים מגיעים מתרבויות שונות, מארצות בעלות אקלים שונה, ומאנשים בעלי רמות שונות של השכלה. בקרב הציבור יש מודעות גבוהה לנושא (משאל גאלופ אישר זאת בארה"ב) וכל השפות הראשיות המציאו מונחים מקבילים למונח האנגלי UFO. יתר על כן, מבקרים הטוענים שההתעניינות בעבמים מוזנת בעיקר על ידי אמצעי התקשורת, יופתעו לשמוע שהדיווחים מגיעים גם מארצות הנמנעות מדיונים פומביים על עבמים, ביחוד בכלי התקשורת, כגון סין וברית־המועצות.
הדיווחים המועילים ביותר באים מאנשים שהינם מתוחכמים, אחראים, ויציבים מבחינה נפשית (לפי הסטנדרטים המקובלים), ולו רק מפני שיש להם הרבה מה להפסיד בגלותם לציבור את החוויה שהתנסו בה. בדרך כלל מגיבים חבריהם בחוסר־אמון ואף בלעג, הנה דוגמאות אחדות:
● לפני כמה שנים הוזעקתי על ידי אחד הפרופסורים מאֶמ.אַיי.טי. (המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס). “עזוב הכל ובוא מייד לקיימבריג'”, ביקש ממני, כדי לחקור מראֶה בו חזה אחד מעמיתיו, אחד ממנהלי המעבדה למיכשור. באתי והקשבתי בעניין לתאור הטכני המדוייק של האיש על מסלולו של העצם, מראהו וגווניו בעת שחלף בשמיים. מקורו נותר בלתי מזוהה.
● לאחרונה ראיינתי קצין בכיר של חיל האויר הארגנטיני, בנוכחות קצינים אחרים, על עב"ם שראה לפני כמה חודשים. הוא נהג במכוניתו עם חבר מחוץ לעיר, במזג אויר מעונן, כאשר עצם דמוי־חרוט הופיע לפתע מבין העננים הנמוכים והמשיך לנוע במהירות בינונית מתחת לעננים. הקצין עצר מייד את רכבו והספיק לצאת ולצלם צילום אחד לפני שהעצם התרומם שוב ונעלם בין העננים. בחנתי את הנגטיב המקורי בהגדלה; לא גיליתי שום סימן שיכול להצביע על זיוף.
● צוות של ארבעה אנשים מיחידת ההצלה הרפואית של חילות היבשה עשה דרכו במסוק מקולומבוס לקליבלנד, אוהיו. בדרך הבחינו בכלי־טיס חסר כנפיים שצלל לעברם, ריחף מעליהם רגע קט והפעיל כוח ניכר שמשך את המסוק כלפי מעלה, בעוד הטייס משתדל כמיטב יכולתו להנמיך.
● טייס מסחרי – בעל ותק של שנים רבות בחברת ‘אליטליה’ – טס בגובה 12,000 רגל ביום שטוף־שמש, כאשר הוא ואנשי צוותו הבחינו בכלי־תעופה ‘מתכתי’ שטס במקביל להם במשך כמה שניות, ואז נסק לפתע אנכית מעלה ונעלם. כאשר מסר הטייס למגדל הפקוח על ‘כדור־פורח מוזר’ (הוא לא התכוון לדווח על ‘עב"ם’) סיפרו לו שרגע לפני כן מסר צוות של מטוס בריטי, שהיה בגובה 40,000 רגל, על עצם ‘בלתי מוכר’ שנע במסלול אנכי. אך הטייס לא דיווח לחברה על המקרה ביודעו היטב שחברות התעופה אינן מתייחסות באהדה לטייסים שנוהגים ‘לראות דברים’.
גם אם חלק מהמעידים על צפיה בעב"ם הם אנשים אמינים, ותהיה מיומנותם הטכנית גבוהה אשר תהיה, עלינו להודות שרוב הדיווחים האינדיבידואלים הינם מתיחות. העדר תמיכה במחקר מקצועי גרם, ללא ספק, להחמצת הזדמנויות רבות ללקט נתונים מדעיים. עם זאת, חוקרים אחדים הצליחו, בעיקר בזמנם הפנוי, לקשר דיווחי עבמים לפרמטרים פיסיקליים. ס. פוהר הצליח להראות התאמה סטטיסטית בין ארועי עבמים בצרפת לבין הרָכיב האנכי של השדה הגיאומגנטי, כפי שנרשם בתחנה הגיאופיסית בשמבון־לה־פורה, צרפת. ולפני זמן לא רב נערך מחקר על־ידי ג'. אצ’טה (במימון ‘המרכז לחקר עבמים’), במטרה לאתר הפרעות בנתונים הגיאופיסיים הנקלטים באורח שגרתי, (ע"י המנהל הלאומי לענייני אטמוספירה ואוקיאנוס של ארה"ב), הפרעות העשויות לאמת צפיות בעבמים. מבין 65 קטגוריות של נתונים גיאופיסיים כולל תופעות סולריות, בין־פלנטריות, יונוספריות וגיאומגנטיות, הוא מצא שש קטגוריות שנראו כראויות לבחינה נוספת. ד. פירסון תאר בפרוט מערכת למדידה־למפרע של עקבות קרקע הקשורות לכאורה בצפיות עבמים. המערכת כוללת כמה וכמה שיטות של אנליזה תרמית שמטרתה לקבוע עד כמה התחממה הקרקע באתר שבו אמור היה העב"ם לשהות. אולם העדר תקציב הכשיל מחקרים כאלה, אף שנעשו בדיקות ראשוניות מבטיחות מאוד, שלא פורסמו.
חוקרי עבמים מוצאים עצמם לכודים במצב קלאסי של ‘מילכוד 22’: כשהם תרים אחר קרנות ופרויקטים כדי לצבור ראָיות כמותיות, טוענים המבקרים שאין נתונים מסייעים בכמות מספקת. לדוגמה, בדחותה את פנייתו של הנשיא קרטר לחקור את בעיית העבמים, פסקה סוכנות החלל והתעופה (נאס"א) בעצם שהיא תעשה זאת רק אם יוצגו בפניה נתונים ‘מוצקים’. קיימות ממערכות לאיסוף נתונים המשמשות למטרות אחרות. אך העדר הלגיטימיות מונע מחוקרי העבמים לנצלן. למשל, פיקוד הגנת־האויר של צפון אמריקה יכול היה להכניס סברוטינה לתכנית המחשב שלו שתפריד ותמיין את כל ‘המטרות הלא־מתואמות’ המופיעות מדי יום על מרקעי המכ"ם, אבל כשהצעתי זאת לחיל־האויר, נעניתי למשימתם היא לבדוק רק מסלולים בליסטיים.
מעבר לשוליים 🔗
העבמים הם נושא שקשה לקחת אותו ברצינות, והבוז שהוא זוכה לו מצד הקהיליה המדעית הוא בחלקו מוצדק. הזלזול הכללי בנושא נובע בעיקר משלושה גורמים: א) עליונותם של מקרי העצמים המעופפים המזוהים (עמ"ם – ifo). ב) אמונת עידן־החלל ברעיון “אנחנו לא לבד” (וספיחו: “אנחנו הגענו לירח אז מדוע שהם לא יגיעו הנה?”). ג) אותם “מאמינים אדוקים” מעטים אך בולטים, שאימצו להם את רעיון המבקרים מן־החלל בדבקות דתית כמעט.
נכון שהרוב המכריע של דיווחי עבמים ראשוניים הינם פשוט תוצאה של זיהוי מוטעה של תופעות רגילות. א. הנדרי ניתח את הדיווחים שנתקבלו במרכז לחקר עבמים במשך שנתיים והראה שכמעט 90 אחוזים מהם היו ברי־זיהוי. אם כל־כך הרבה אנשים עלולים לטעות, מדוע לא להניח שכל דיווחי העבמים הם או טעויות בזיהוי או כזבים? אבל פטירה כזאת של הנושא אינה מתיישבת עם הגישה המדעית. ככלות הכל, בניסוי תא־בועות הליום רק עקבה אחת בלתי מוסברת מתוך אלפים מצביעה על גילוי חלקיק תת־אטומי חדש.
כוכבים נצנצו, כוכבי־לכת זרחו ושקעו, ומטאורים הבהיקו בשמיים במשך רבבות שנים; מדוע פתאום עכשיו מדווחים עליהם בתור עבמים? אולי התשובה נעוצה באופי תקופתנו, ואת זה צריכים להסביר סוציולוגים ופסיכולוגים. בעידן זה של אימה מפני שואה גרעינית, אזילת המשאבים הטבעיים, התפוצצות האוכלוסין, זיהום, אינפלציה, משבר־אנרגיה והתמוטטות מסורות חברתיות, האין זה נוח להעמיס את כל התלאות על כתפיו של מישהו אחר? אבל של מי? של היצורים החוץ־ארציים, כמובן! במשך עידנים נשאו אנשים את עיניהם השמימה בבקשם ישועה, אבל עידן החלל החליף את האלים והרוחות של ימי־קדם באפשרות הקוסמת שאינטליגנציה מתקדמת לאין־שיעור משלנו מזכה אותנו בביקורים. אחרי הכל, אם הם מסוגלים להגיע הנה, לבטח יש להם טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אולי נוכל ליהנות מהידע האגדי שלהם.
אמונה זאת מובילה בקלות לזיהוי מוטעה של מראות־שמיים – או לראיית עבמים פשוט מפני שהמתבונן רוצה לראותם. ותמיד ישנן אותן כתות קטנות אך ססגוניות של ‘אנשים מן־החלל’ המאמינים אמונה עיוורת בסיפורי מנהיגיהן על ‘מסעות אל המאדים על סיפון עב"ם’, והמסר הנשגב ששולחות לאנושות אותן יישויות נעלות.
היבטים רגשיים, או אפילו נאורוטיים אלה של תופעת העבמים, עשויים להוביל בקלות למסקנה שכל העניין הוא שטות מוחלטת. אולם מסקנה כזאת מטילה ספק ביושרם, ואולי במיומנתם, של מדענים, טייסים, מהנדסים ואנשים אחרים הנחשבים לשפויים ואחראים, אשר מסרו תאורים מפוכחים, אם כי מדהימים על מפגשיהם עם עבמים. בוודאי שאין לשייך את אלה לאותה קטגוריה של אלה הטוענים שהעבמים הטיסום אל המאדים ונוגה.
לגייס את אנשי המקצוע 🔗
אחרי שנים רבות של התנסות בכל ההיבטים של תופעת העב"ם. אני מאמין שאם נחלץ את היסודות העקריים מתוך התוהו־ובוהו של ‘העבמולוגיה העממית’ נגלה תופעה אמפירית חדשה, שאפשר אולי להשוותה להצצתו הראשונה של ליווינהוק במיקרואורגניזמים, או של גלילאו בירחיו של שבתאי. לרוע המזל, התהליך עלול להיות מייגע לא פחות ממיצוי גרם של ראדיום מכמה טונות של ברקית האבץ.
דבר זה טרם נעשה, מכיוון שלאור הבוז העמוק היה בלתי אפשרי להשיג כוח אדם מיומן וקרנות נחוצות כדי לטפל בנושא ברצינות ובמקצועיות. באוירת המתיחות המבדחות והפנטסיות הדתיות, הופקר התחום בידיהם של חובבים בעלי כוונות טובות, אך חסרי נסיון וידע. חובבים אלה נפלו לא אחת בפח בדומה למדענים – בקשרם את העבמים קשר בל יינתק לנושא החיפוש אחר תבונה חוץ־ארצית (SETI – search for extraterrestial intelligence), לא הותירו שום מקום למחקר פתוח. עם זאת, אותם חובבים עשו עבודה חשובה בליקוט ושימור מידע שאחרת היה הולך לאיבוד, והם עמלו על כך בזמנם הפנוי, כשהם מתפרנסים מעבודות אחרות. מה היו פני הרפואה או הטיסות לחלל אילו הושארה רק למתנדבים העובדים ללא שכר?
המחקרים הראשוניים המפורסמים – פרויקט ‘הספר הכחול’, צוות רוברטסון ו’ועדת קונדון' – היוו ‘טיפול מקצועי’ רק במובן צר מאוד. בתור יועץ לפרוייקט ‘הספר הכחול’ (הפרוייקט של חיל האויר בין השנים 1952 ל־1969), חבר ב’צוות רוברטסון' וכמי שקיים מגע הדוק עם ‘ועדת קונדון’, אני יכול לומר זאת בתור בר־סמכא.
פרוייקט ‘הספר הכחול’, קיבל את איתותיו מהפנטגון, שגישתו (שהוכתבה בעיקר ע"י יועצים מדעיים צבאיים ואזרחיים) היתה שיש למצוא הסברים רציונליים לכל דיווחי העבמים. אולם רק לעתים נדירות היו אותם הסברים מבוססים על מחקר מקיף, וזאת בגלל ‘הגיון מעגלי’: כיוון שהרוב המכריע של דיווחי עבמים ניתן להסבר רציונלי, הרי שאם נשתדל יותר, נוכל להסביר כך את כל המקרים! אם כך, למה להתאמץ? רק מעט מאמצים הושקעו בקבלת נתונים כמותיים – תרשימים, גראפים, מהירויות זויתיות, אנליזות ספקטרליות וכן הלאה – בגלל הגישה שהעבמים חייבים להיות הבל־הבלים.
‘צוות רוברטסון’, שהורכב ממדענים רבי־יוקרה (ועסוקים מאוד), הקדיש חמישה חלקי ימים לסקירת המצב בתחילת שנת 1953. הוא לא ערך שום בדיקות משלו, והסתמך אך ורק על בדיקות חלקיות של מקרים שנבחרו ע"י סגל ‘הספר הכחול’. הצוות כונס ביוזמת הסי.אי. אי. (סוכנות הביון המרכזית), שעניינה היה כנראה לא העבמים לשמם אלא שימוש אפשרי בדיווחי עבמים על־ידי אלמנטים חתרניים כדי לשבש תקשורת צבאית או לערער את היציבות הפסיכולוגית של הציבור. במקום להציע המשך המחקר המדעי, המליץ הצוות שיש לעשות כל מאמץ כדי להפריך את דיווחי העבמים.
על ‘ועדת קונדון’ נמתחה בשעתה ביקורת רבה, למרות שהדוח שלה קיבל גיבוי של האקדמיה הלאומית למדעים, ונחשב ע"י אנשים מסוימים כעבודה המוסמכת ביותר על עבמים. אולי יספיק ציטוט מדברי אחד המבקרים, אולי אחד העדינים שבהם. כך קבעה תת־הוועדה לנושא עב"ם של המכון האמריקני לאוירונאוטיקה ואסטרונאוטיקה (AIAA): “כדי להבין את דו”ח קונדון, שהוא כה קשה לקריאה בגלל אופן עריכתו, יש הכרח ללמוד את כולו. לא די לקרוא סיכומים, כמו אלה של סליבן וקונדון או תמציות של סיכומים, שמהם ניזונים בעיקר אמצעי התקשורת והציבור. יש הבדלי השקפות ומסקנות בין המחברים עצמם בפרקים שונים של אותו דו"ח, ויש הבדלים בינו לבין הסיכום של קונדון". ועוד העירה אותה תת־ועדה: “הוטרדנו מהדלות המפתיעה של ניתוחים מדעיים וטכנולוגיים שהופעלו כמעט על כל התצפיות לפני המחקר של קונדון.”
כמובן, אפשר להעלות את התאוריה שפרויקט ‘הספר הכחול’ ו’ועדת קונדון' היו חלק משטיפת־מוח מכוונת של השלטונות, ושהממשל של ארה"ב (וגם של מדינות אחרות) יודע היטב מה קורה אך מסתיר זאת מהצבור בכוונה תחילה. עד היום אני מקבל מכתבים אנונימיים מאנשי צבא המספרים שהיו מעורבים בצורה זאת או אחרת בקשר שתיקה וטשטוש העובדות. אך כשאני דורש מהם הצהרה בכתב, הם נרתעים. עם זאת, הגם שחשיפת מסמכים סודיים של הסי.אַי.אֵי. והאפ. בי. איי (בכוח החוק של חופש המידע) גילתה שעל אף הכחשותיהם הם אמנם התעניינו בעבמים, אין בזה הוכחה לקשר מקיאבלי ערמומי. אילו אכן היתה קיימת מערכת השתקה גלובלית שכזאת, אזי היה זה הסוד השמור ביותר בכל הזמנים.
להכניס סדר בדיווחים 🔗
אילו היו מושגות הקרנות הדרושות למחקר מקצועי של תופעת העבמים, כיצד צריך היה לקדם מחקר כזה? האסטרונום המנוח הנרי נוריס ראסל נתן דוגמה טובה בספרו ‘מקורה של מערכת־השמש’. הוא לא נתן פתרון של ממש לבעיית היווצרותה של מערכת השמש, אבל הוא הציג את כל התכונות הידועות (מסלולים קופלנריים, מהירויות הסיבוב, המסות והצפיפויות של כל כוכבי־הלכת והירחים), שבהן חייבת להתחשב כל תיאוריה ראויה לשמה. אם נצליח לעשות לפחות כדבר הזה בנוגע לתופעת העבמים, דיינו.
כצעד ראשון, נוכל למיין את הדיווחים לשש קטגוריות תצפיתיות. אלה לא יניחו מראש, בשום אופן, הנחה כלשהי בדבר מקורה של התופעה; הן פשוט יגדירו את אופי ההתנסות שחווה המדווח. שלוש הקטגוריות הראשונות הן תצפית ממרחק, ואילו שלוש הנותרות הן ‘מפגשים מקרוב’, קרובים דיים כדי להבחין בפרטים (בערך 200 מטר או פחות). ואלה הן:
1. אורות ליליים: הצופה מבחין בנקודה זוהרת או כתם בוהק. בדרך כלל מטשטש הזוהר כל צורה חומרית משוערת של מקורו. אפשר לתארו כמקור מרוכז של אנרגיה אלקטרומגנטית, חזק אך לא מתמקד בהכרח בספקטרום הנראה.
2. דיסקוסים של אור־יום: מילת המפתח כאן היא ‘אור־יום’: אולם מכיוון שרובן המכריע של תצפיות היום מתייחסות לגופים עגלגלים או דמויי דיסקוס, בעלי חזות מתכתית, אני מתייחס אליהם כללית כאל ‘דיסקוסים’. לא ידוע אם הכתם הזוהר הלילי היה נראה באור־יום כדיסקוס מתכתי. בסיווג זה, המבוסס אך ורק על התצפיות, הסוגים עשויים לחפוף או לא לחפוף זה את זה. ואמנם, אל לנו להניח שלכל העבמים אותו המקור; ייתכן שיש לנו ‘תפוחים ותפוזים’.
3. גילויי מכ"ם ואימות חזותי: המכ"ם הוא מקור ראשון במעלה למידע, אך חשובים במיוחד הם אותם מקרים בהם העב"ם נצפה גם באופן חזותי, ושתי התצפיות תואמות זו את זו.
4. מפגשים קרובים מהסוג הראשון: במפגש כזה אין שום השפעה פיסית של העב"ם על הסביבה – זהו סוג הדיווח השכיח ביותר.
5. מפגשים קרובים מהסוג השני: כאן יש השפעה של העב"ם על חי או על דומם. הספרות גדושה בתאורי מקרים שבהם מנועי מכוניות דממו בעת התקרבותו של העב"ם, על הקרקע נמצאו בורות וטבעות אדמה חרוכות בדיוק במקום בו המדווח טוען שראה את העב"ם נוחת, הצמחיה הושמדה, או שחיות או אנשים הושפעו באופן פיסיולוגי כלשהו. לסוג זה של מפגשים יש ערך מדעי מיידי, כמובן, שכן ניתן לבדוק אותם במעבדה.
6. מפגשים קרובים מהסוג השלישי: אלה מאופיינים בדיווחים על יצורים או יישויות כלשהן הקשורות קשר הדוק עם עבמים, ולא משנה אם באו במגע ישיר עם הצופה או לא. על אף שזהו הסוג הנדיר ביותר, הוא זכה לתהודה הרבה ביותר בכלי התקשורת מסיבות מובנות: הוא המלהיב ביותר את הדמיון, וקשור ברעיון ‘אנחנו לא לבד’.
דוגמאות רבות מאוד מכל אחד מהסוגים הנ"ל מתוארות בספרות.
דואליזם פרדוקסלי 🔗
כאשר אנו מנסים לעמוד על תכונותיה של תופעת העבמים, האם אנו מוצאים דבר־מה המפריד אותה מעולם היום־יום? היש בה משהו מדהים ופרדוקסלי גם יחד כהגדרתו של נילס בוהר, משהו שיורה על פריצת־דרך חדשה? נראה לי שהתשובה חיובית.
תופעת העבמים, יהא מקורה אשר יהיה, ממוקמת על־פי רוב בתחום מצומצם של מרחב וזמן. בניגוד למטוס מסחרי, למשל, שאפשר לעקוב אחריו ברציפות בחולפו מעל ערים אחדות, את העב"ם רואים רק לעתים נדירות ביותר ממקום אחד, וכמעט לעולם לא ניתן לעקוב אחריו לאורך זמן. כמו חתול צ’שייר ב’עליסה בארץ הפלאות', הוא מופיע פתאום משום־מקום, ואחר־כך נעלם, וכמו אותו חתול, מדווחים עליו לפעמים שהוא “לובש צורה חומרית”, “פושט אותה”, ועובר גלגולי צורה. החתול של עליסה הותיר את חיוכו במקום, לאחר שהסתלק; העב"ם – להוציא את מקרי ‘המפגשים מהסוג השני’ – מותיר רק זכרונות מטרידים. ובדומה לחתול, חוויית־עב"ם נמשכת רק זמן קצר – מחקרים שונים העלו שמשך הצפייה הממוצע נע בין 8 ל־14 דקות.
החתול של עליסה נראה רק לעיני צופה אחת. בשני שלישים מצפיות העבמים הם נראים על־ידי שני צופים או יותר, אך כמעט לעולם לא על־ידי קהל רב. זהו נימוקם העיקרי של אלה המסרבים לקחת את כל העניין ברצינות: מדוע כל־כך מעט עדי ראיה? אם יש עסק עם איזו חללית של ממש ששוגרה מבסיס קוסמי כלשהו, מדוע היא לא נראית לעיני עם ועדה?
ההופעות הסלקטיביות של העבמים מעידות כאילו על ‘עימוד’ מכוון, אבל על־ידי מי? על־ידי האינטליגנציה העומדת אולי מאחורי התופעה, או שמא על־ידי תת־התודעה של הצופה? לדוגמא, לעתים קרובות מספרים שהעב"ם נחת “על הכביש, ממש לפני המכונית שלנו”. מדוע לא הרחק בצדי הדרך? מדוע הישר לפנים, אך רק לעיני צופים בודדים? מעבר לכך, יש להוסיף תכונות עוד יותר מוזרות, ‘על־טבעיות’. בנוסף ל’לבישת צורה חומרית', ‘פשיטתה’ וגלגולי הצורה, רבים הם הדיווחים על תאוצות ומהירויות שאין להעלותן על הדעת, ושינויי מיקום ‘מיידיים’ באפס זמן. תופעות אלה, תהיינה בלתי מתקבלות על הדעת ככל שתהיינה, מתועדות יותר מדי מכדי שניתן יהיה להתעלם מהן.
אנו ניצבים, מן הסתם, מול דואליזם המזכיר את דואליזם האור (היותו של האור חלקיקים וגל כאחד), שמולו עמדו הפיסיקאים לפני מאה שנים. מצד אחד, מפגינים העבמים תכונות פיסיקליות: אפשר לראותם, לצלמם, לגלותם באמצעות מכ"ם, ולבחון את השפעתם על הסביבה. מצד שני, הם מתנהגים כמצייתים לחוקים שאינם מוכרים עדיין בפיסיקה. אנו נמצאים במצב שהינו מדהים ופרדוקסלי גם יחד – אי אפשר להשליך הצידה היבט אחד של התופעה ולהעדיף את האחר רק מפני שאינו ‘מתאים’.
ייתכן שעלינו לקבל את האפשרות שתופעת העבמים היא מעבר לכל הסבר קונבנציונלי ישיר, אולי כמו שהמקור האמיתי לאור־השמש היה מעבר לידע של קלווין והלמלהולץ, אשר בסוף המאה ה־19 החזיקו בעקשנות ב’תאוריית ההתכווצות' שלהם. תפיסת השמש כ’מתקן אנרגיה גרעינית' היתה, כמובן, מחוץ ליכולת השגתם. כאשר סיפרו לקלווין שחקר מאובנים מימי קדם מוכיח שהשמש זרחה אז בדיוק כמו היום, הוא סרב לקבל זאת, ואמר לגיאולוגים שהוא “נותן לשמש 10 מיליון שנים ואף יום אחד יותר”. ייתכן שאם היה יותר פילוסוף היה תוהה שמא המאובנים סיפרו לו דבר־מה. כך אולי גם אנחנו צריכים לתהות שמא תופעת העבמים מספרת לנו משהו.
רוח וחומר 🔗
תופעת העבמים נחווית בעיקר באמצעות ההכרה והפסיכיקה האנושית. הפיסיקה המעבדתית מנסה לעסוק ב’מציאות אובייקטיבית', אבל מה אם נניח שקיים סוג של תופעות שבהן המשתנים הסובייקטיביים הם החשובים ביותר? כיצד לחקור אותן?
יוג’ין ויגנר, הפיסיקאי הדגול מפרינסטון, כתב ש"חוקי הפיסיקה הידועים כיום הינם, לכל הפחות, בלתי מושלמים ללא תרגומם למונחי תופעות מנטליות. סביר יותר שהם בלתי מדוייקים, ואי־הדיוק הולך וגדל ככל שגדל התפקיד שנוטלים החיים בתופעה הנדונה… כאשר אנו דנים במצבים שבהם מעורבת יותר התודעה האנושית, גובר הצורך בתיקונים והתאמות של החוקיות השולטת, לפי הבנתנו, בעצמים דוממים."
לאנשים שחוקרים ברצינות את תופעת העבמים התברר יותר ויותר שנחוצים אי־אלו שינויים בגישה ובמתודולוגיה. האם ההתרחשויות הנחוות במוח מייצגות הפרעות המסתננות ממציאות מקבילה? או שמא הם עצמם מהווים מציאויות מקבילות? האם עלינו לחפש את הפתרון לתעלומת העבמים במערכות כוכבים מרוחקות, או שמא הרבה יותר קרוב – בתחום המֶֶתָ־ארצי ולא בחוץ־ארצי?
ההיבטים העל־טבעיים או ה’פסיכיים' של תופעת העבמים נחשבים בדרך־כלל כסיבה מספקת להתייחס בביטול אל כל הנושא, אבל מהתייחסות כזאת נודף ריח של חוסר אחריות מדעית. ארווין שרדינגר כתב פעם: “על המדען להיות סקרן ולהשתוקק לרדת לעומקם של דברים.” אני סבור שבמשך שלושים השנים האחרונות צברנו די מידע על עבמים כדי להסתקרן ולנסות לרדת לעומקם.
להסביר את הלא־ניתן להסבר 🔗
אמנם בקרב אנשי המדע גובר העניין – אם כי לא במידה מספקת – במיסתורין שצופנת תופעת העבמים. העבמים לא יתנדפו להם כך סתם וייעלמו מחיינו כפי שרובנו אולי ציפינו פעם. ב־1976 ערך פ.א. סטארוק סקר בקרב חברי האגודה האסטרונומית של אמריקה, בשאלה האם לדעתם ראויה תופעת העבמים למחקר מדעי. מבין 1356 הנשאלים, השיבו 23 אחוזים “בוודאי”, 30 אחוזים השיבו “קרוב לוודאי”, ו־27 אחוזים השיבו “ייתכן” – סך הכל 80 אחוזים היו בעד, לפחות באופן פושר. שבעה מהנשאלים ציינו שהם עוסקים באופן פעיל בלימוד הבעיה. באופן מפתיע (לפחות בעיני אלה שאינם מתמצאים בתמונת־המצב של נושא העבמים) ציינו 62 נשאלים שהם עצמם היו עדים, או שקיבלו עדויות רשומות לארועים שלא ניתן היה לזהותם אלא לשייכם לתופעת העבמים. אחת הדוגמאות האחרונות להתעניינות מדעית באה מהאקדמיה למדעים של ברית המועצות. בהעדיפם את הבטוי ‘תופעות אטמוספריות אנומליות’, מדווחים החוקרים גינדיליס, מנקוב ופטרובסקיה ש"ראוי לציון הוא האחוז הגבוה של צופים בעלי הכשרה טכנית: עובדים מדעיים, מהנדסים, וטייסים (52 אחוזים). בניגוד לטעות הרווחת בציבור, יש אחוז די גבוה של אסטרונומים בין הצופים (7.5 אחוז)."
לבסוף, מן הראוי להזכיר את הצוות המדעי הצרפתי GEPAN, (הנתמך ע"י ממשלת צרפת במסגרת סוכנות החלל הצרפתית CNCZ) אשר חוקר באופן שיטתי את תופעת העבמים. צרפת היא המדינה היחידה שיזמה באופן רשמי פרוייקט שכזה. (באורח טיפוסי אולי, חוקר הצוות רק עבמים צרפתיים.)
הנה כי־כן דבר שנחשב פעם לשגעון חולף הוכיח את עצמו כמתמיד, פרובוקטיבי, ומטריד. כדאי לצטט, לפיכך, את דבריו של האסטרונום פייר סימון לפלאס מלפני מאתיים שנה: “אנחנו כה רחוקים מהבנת כל כוחות הטבע ואופני פעולתם השונים, עד שאל לו לפילוסוף להכחיש תופעות רק מפני שהידע הקיים אינו מסוגל להסבירן. ככל שקשה יותר לאשר את קיומן של תופעות, כך אנו מחוייבים יותר לחקור אותן ביתר קפידה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות