עם נפילת עכו ב־1291 וחורבנה של המדינה הצלבנית נסתלקה מארץ־ישראל הקהילה היהודית שמוצאה בארצות צרפת ואשכנז ואשר יסודה בעלייתם של הבולטים בבעלי־התוספות בראשית המאה השלוש־עשרה. ציבור זה, שהתרכז בשלהי המאה השלוש־עשרה בעכו וקשר את גורלו בגורלה של המדינה הצלבנית, נסתלק באחת ושוב לא נודעה לנו קהילת אשכנזים בארץ־ישראל כיובל שנים ומעלה.

ידיעות ספורות מן המחצית הראשונה של המאה הארבע־עשרה מלמדות על עליית יחידים מאשכנז לארץ־ישראל. מהם היו חכמים שנזכרו בספרות ההלכה ומהם שנזכרו על־ידי צליינים נוצרים שנהנו משירותי החלפנות, ההארחה והתיירות שסיפקו אותם אשכנזים. אלו ואלו לא נתלקטו לכדי קהילה ומשקלם בחיי הקהילות, הכא והתם, לא היה ניכר.

לאחר מאורעות “המוות השחור”, באמצע המאה הארבע־עשרה, עלתה לארץ חבורת חכמים, שהיו מן הבולטים בחכמי אשכנז באותה תקופה, ויסדה ישיבה בירושלים. מכאן ואילך החלו צעירים אשכנזים לפקוד את ירושלים וישיבתה, והיו שאף עלו וישבו בה ישיבה של קבע. גרעין זה הניח את היסוד להתארגנותה של הקהילה האשכנזית בירושלים בשלהי ימי־הביניים.

לאחרונה נתפרסמו מאמרים אחדים שעניינם בזיקת יהודי אשכנז לארץ־ישראל במאה הארבע־עשרה ויש מהם שעסקו ישירות בעלייה הנזכרת. לאור המחקרים הנזכרים ובהתבסס על מקורות חדשים נציע במאמר זה מסגרת היסטורית: כרונולוגית, חברתית ואינטלקטואלית, שתאפשר לאפיין את המגמות המרכזיות שבזיקה לארץ־ישראל באשכנז במאה הארבע־עשרה.

שני הפרקים הראשונים של המאמר יכללו מחקר ביו־ביבליוגרפי מפורט של שני חיבורי הלכה בני המאה הארבע־עשרה, אשר מוצאם מחוג העולים הנזכר, והכוללים חומר היסטורי רב לתולדות חוג זה. בפרק השלישי שורטטה דמותו של מחבר החיבורים הנזכרים, חכם אשכנזי, אשר היה בין העולים לא"י לאחר מאורעות “המוות השחור”. בפרק זה נחקרו קשריו התרבותיים, הספרותיים והחברתיים ונקבעה מסגרת הזמן המדויקת לפעולתו. בפרק האחרון שורטט דיוקנה של חבורת העולים האשכנזים באמצע המאה הארבע־עשרה, על־פי המסגרות ההיסטוריות שעוצבו בפרקים הראשונים.

 

קיצורי ה"מרדכי", וה"מרדכי" של רבינו שמשון    🔗

כתב־יד “היכל־שלמה” 47 (להלן: כ"י ה"ש) נודע לחכמי ישראל למעלה ממאה ועשרים שנה, ואף שהעוסקים בו הבחינו בזיקה שבינו לבין ספר ה"מרדכי", לא הובהר טיבה של זיקה זו, ועדיין לא הוגדר חיבור זה כהלכה².

בעקבות רכישת כתב־היד עבור אוסף כתבי־היד שליד מוזיאון “היכל שלמה” תואר כתב־היד בהרחבה על־ידי י"ל ביאלר. ביאלר אסף חלק חשוב מן הידיעות ההיסטוריות שבו וניסה לשרטט על פיהן את תולדותיו של כותב ההערות ואת קורות חייו. בגוף החיבור ראה נוסח מנוסחי ספר ה"מרדכי"³ ולא ראה בו ייחוד⁴.

לאחרונה נעשה שימוש נרחב בחיבור ובהערות שנילוו לו על־ידי ש' שפיצר⁵. הוא מגדיר את החיבור כקיצור של ספר ה"מרדכי", ואף שיש מידה של צדק בהגדרה זו, היא דורשת הסבר והרחבה. מאידך, קביעתו שזהו ה"מרדכי הקצר של רבינו שמואל משליטשטאט" אין לה סימוכין בכתב־היד.

“מרדכי הקצר של ר' שמואל משליטשטאט”, אף שלא נדפס, נודע היטב, הן בספרות ההלכה והן בספרות המחקר. החיבור הועתק פעמים רבות ועוד היום ידועים ממנו תשעה כתבי־יד, אשר שבעה מהם מצולמים ושמורים במכון לתצלומי כתבי־יד עבריים בירושלים⁶. השוואת כ"י ה"ש לכתבי־יד אלה מלמדת, כי אף ששני החיבורים הינם קיצורים לספר ה"מרדכי", הרי אין ראי זה כראי זה. יתר על כן, קורות חייו של מחבר קיצור ה"מרדכי" שבכ"י ה"ש, כפי שהן משתקפות בהערותיו, מלמדות בבירור שאין לזהותו עם ר' שמואל משליטשטאט, שקורות חייו ידועות לנו בחלקן⁷.

קיצור ספרי הלכה קלאסיים הינו תופעה ספרותית מובהקת הקודמת למאה הארבע־עשרה והקשורה בתהליכי הקליטה של חיבור בקרב משתמשיו, הן לצרכי לימוד והן לצרכי פסיקה. הצורך בעיבוד וקיצור היה רב בתחום הספרות האשכנזית רווּית ספרות “ההגהות” הלא־מגובשת ולקטי התשובות והפסקים שלא היו ערוכים דיים לשימושו של התלמיד והפוסק^*8.

כתב־יד ה"ש­­­­ הינו קיצור ועיבוד של ה"מרדכי", מעין קיצור ועיבוד שעשה ר' שמואל משליטשטאט בחיבורו הנזכר. ידועים לנו שני קיצורים נוספים שאף באו בדפוס והם נחשבים לחיבורים בפני עצמם. למעשה, מרובים מאוד העיבודים לספר ה"מרדכי". יש מהם שהם קיצורים ויש שהם “סימני־מרדכי” או “פסקי־מרדכי” הבאים לסכם סוגיות בפסקי הלכה; יש שהינם הגהות על ה"מרדכי" מבלי שנגעו בטכסט המקורי⁹, ויש עיבודים שעשו חכמים לשימושם הם, לצורך הוראה או לצורך לימוד. האחרונים נודעו בעיקר לבני דורם או לתלמידיהם, ומעולם לא נדפס חיבור מעין זה. חיבורים אלה קרויים על שם עורכם (“מרדכי של ר' פלוני”), והם הלכו ונערכו־נתחברו כל עוד עמד ספר ה"מרדכי" ביסוד ההוראה והלימוד באשכנז, לאמור, עד שלהי המאה השש־עשרה¹⁰. חיבורים אלה, שביסודם הונח ספר ה"מרדכי", הכשירוהו לבוא בקהל חכמי דורם, על־ידי קיצור הספר, עיבודו ועריכתו.

במאה הארבע־עשרה החל הספר לתפוס את מקומו, בצד ה"הגהות מיימוניות" שנתחברו באותה תקופה, כמאגר הגדול והחשוב ביותר של המסורת האשכנזית, ובעיקר זו של בעלי־התוספות¹¹. עריכתו הלקויה ואופיו הלא־חתום והלא־שלם של הספר פתחו פתח, בתקופות מאוחרות יותר, להשמטות נרחבות מתוכו ולהוספת הערות, השגות ופסקים מאוחרים לתוכו. ספר ה"מרדכי" לא נשא עליו את חותמה של אישיות בעלת סמכות הלכתית ברורה, בניגוד לחיבורים אחרים. אופיו המלוקט, מקורותיו השונים בזמן ובסמכות ונוסחאותיו הלא־מבוררות, הביאו להתייחסות גמישה וחופשית אל הספר. התייחסות זו איפשרה החדרת חומר חדש לתוכו במהלך השנים. יחס זה, ועריכת הספר על־פי סדר מסכתות התלמוד, הם שעשאוהו למקור החשוב ביותר של המסורות האשכנזיות שעמד לרשות הפוסק והמורה האשכנזי עד שלהי המאה השש־עשרה. עם הופעת השולחן־ערוך, על הגהות הרמ"א, נדחק מעמדתו¹².

עוד במאה הארבע־עשרה, סמוך מאוד למותו של ר' מרדכי בן הלל, מאספו־עורכו של החיבור הגדול, נתפלגו נוסחאותיו של החיבור על־פי התפלגותם היישובית של מרכזי הלימוד האשכנזיים, וממילא על־פי התפלגותו של המנהג האשכנזי באותה עת – ל"נוסח־ריינוס" מחד גיסא ול"נוסח־אוסטרייך" מאידך גיסא. מכאן ואילך הלכו ונוצרו נוסחאות שונות. נוסחה נוסחה ואורחה עם המקור – יש מקצרות ומעבדות מזה ויש מזה, וביותר שילבו בו את הרובד האחרון של הפסיקה שעמד בפני העורך. חומרים שנרשמו תחילה בשולי החיבור (“הגהות”) שובצו בהעתקות המאוחרות בגוף החיבור. כל זאת, על־פי מסורת ספרות ה"גליונות" האשכנזית¹³.

בספרות ההלכה האשכנזית של המאה החמש־עשרה נזכר פעמים אחדות קיצור “מרדכי”, המיוחס למאן דהוא, ר' שמשון: “מרדכי שעשה רבינו שמשון”, או “מרדכי שקיצר רבינו שמשון”. לעתים נזכרות שמועות משמו של “ר' שמשון במרדכי שלו” וכך גם לשונות אחרים. חיבור זה לא נודע עד הנה לחוקרים. יש שאף טענו שחיבור זה לא היה ולא נברא וכי זכרו הופיע על־ידי פתיחה מוטעית של ראשי התיבות “ר”ש", שנתכוונו לשמואל [=שליטשטאט] והפכו ל"שמשון"¹⁴.

איזכורו החוזר ונשנה של ה"מרדכי של רבינו שמשון" בספרות ההלכה של המאה החמש־עשרה מאשר את קיומו העצמאי ואת שייכותו למחבר בשם שמשון דווקא. על־פי אופיו של החיבור, כפי שהוא עולה מן הציטוטים, ניתן גם לשייכו לקבוצת החיבורים שביסודם הונחה אחת מנוסחאות ה"מרדכי", ואשר נסקרה לעיל¹⁵.

לראשונה נזכר ה"קיצור" על־ידי מהרי"ל (נפטר 1427). באחת מתשובותיו נאמר: “…וכן כתב זקן אחד מחכמי דורינו בחבורו שכן שמע. ונכתבו לי הדברים במ”ק [=במרדכי קצר] ש(ה)חבר מה"ר שמשון ז"ל, הוא מאחת הקהילות החשובות שבדור לענין הלכה למעשה"¹⁶. הדיוק במסירת המוסר, מקור שמועתו, שם חיבורו ובעיקר מקור סמכותו, מלמדים על יחסו של מהרי"ל לחיבור שנכתב על־ידי חכם, בן דור רבותיו. מדברי מהרי"ל משמע, שמקור סמכותו של החיבור איננו דווקא בכוחו הגדול של המחבר, אלא בנאמנותן של מסורותיו. הגדרה ממעטת זו אינה הולמת חכם נודע כר' שמואל שליטשטאט, שהוא וספרו נודעו היטב בדור מהרי"ל, ולא היה צורך בתיאור סגולותיהם.

באמצע המאה החמש־עשרה נזכר החיבור בהתכתבות שהיתה בין ר' משה מינץ (נפטר בקירוב ב־1490), המצטט אותו כלשונו (“…וכן מצאתי במרדכי של רבינו שמשון”) לר' ישראל איסרליין (נפטר 1460), המציין גם הוא, בתשובתו, את דבריו של אותו ר' שמשון (“כמו שכתב ר' שמשון במרדכי שלו”)¹⁷. מתוך איזכוריו הרבים של החיבור, בדפוס ובכתב־יד, יצוין קטע נוסף, בעל אופי אוטוביוגראפי, הנזכר במפנה המאה החמש־עשרה, בסדר הגט של ר' יעקב מרגליות, וזה לשונו: “אני הכותב, ראיתי גט מעשי”ט שבא מדמשק לירושלים לפני מ"ו הגדול בדור הר"ר יצחק אסיר התקוה זצ"ל, וכעס הרבה. ממרדכי של מהר"ר שמשון"¹⁸. קטע זה נמצא, בשינויים קלים, בכ"י ה"ש¹⁹, וכתוב בסגנונו המובהק של מחבר חיבור זה. הפתיחה “ואני הכותב” חוזרת בכל ההערות שבהן מביא מחבר כתב־יד ה"ש דברים שראה, שמע, או שהשיג מעצמו. גם הוא היה תלמיד של ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה ואף הוא, כרבו, שהה בירושלים. אף השמועות האחרות שנזכרו משמו של ר' שמשון הנזכר והשייכות למסכתות ש"מרדכי" עליהן שרד בכתב־יד ה"ש, כל אלה נמצאות בו ללא יוצא מן הכלל.

מלבד הידיעות הספורות שצוינו בספרות משמו של “מרדכי של ר' שמשון”, ואשר מלמדות אמנם על זמנו, היקף השפעתו ואופיו, שרד גם קובץ פסקים ושמועות שנלקטו באמצע המאה החמש־עשרה מתוך חיבור זה. לקט שמועות זה נמצא בתוך כתב־יד באוכספורד וזו כותרתו: “את זה העתקתי מהמרדכי שסידר מה”ר שמשון בצרפת. וסידר בתוכו תשובות וכל מה ששמע מרבותיו, ממהר"א פירנא ומה"ר זושלן הזקן וממה"ר יצחק מווילנשטיין וממהר"ם הלוי זכרונ[ם] לחיי עד"²⁰. לקט נרחב זה, המצטט מאות פסקים ושמועות מתוך ה"מרדכי" הנזכר, מלמד בבירור כי כתב־יד ה"ש הוא “מרדכי של רבינו שמשון”. שכן, כל שלוקט בכתב־יד אוכספורד מתאים לנמצא בכתב־יד ה"ש (לבד מן המצוטט ממסכתות שלא שרדו בכתב־יד זה). כתב־יד אוכספורד גם מרחיב את ידיעותינו על החיבור ומקורותיו, שכן המקור שעמד לפני עורך הלקט קדום מן המקור שעמד לפני מעתיקי כתב־יד ה"ש. אף נוסחאותיו עדיפות במקרים רבים על אלו של כתב־יד ה"ש²¹.

על־פי המסכתות שמהן נלקטו הלכות בכתב־יד אוכספורד למדנו כי החיבור, במקורו, נפתח בשלוש הבבות ואחריהן באות מסכתות סנהדרין ושבועות. מסכתות אלו לא שרדו בכ"י ה"ש. כ"י ה"ש כולל את הטכסט המלא של החיבור למסכתות ולקובצי ההלכות (על־פי הסדר): עבודה־זרה, שבת, פסחים, עירובין, ביצה, ראש השנה, סוכה, מגילה, תענית (ובסופה: הלכות ט' באב), מועד קטן (ובסופה: דיני שמחות), ברכות (ובסופה: תוספות להלכות ברכות), הלכות א"י וחלה, הלכות ציצית, הלכות תפילין, מסכת חולין (ואחרי פ"ג, הלכות בדיקות), יבמות, כתובות, קדושין, גיטין (ובסופה: הלכות הגט ונוסחו), ומסכת נידה (ובסופה: דיני מקוואות). סדר המסכתות בכ"י ה"ש, למן מסכת עבודה־זרה ואילך, תואם במדויק את זה שבלקט ההלכות, ועל כן יש לראות בצירוף שנרשם לעיל את כלל היקפו של החיבור וסדרו.

הרישום של סדר המסכתות הובא כאן גם כדי ללמד על נוסח ה"מרדכי" המקורי שעמד לפני מקצר הספר ומעבדו. סדר זה, שעיקרו: סדר נזיקין, מועד ונשים, מתקיים כמעט במדויק בשלושה כתבי־יד של ה"מרדכי" השלם (כתב־יד וינה 72, המוזיאון הבריטי Add 19972 וכ"י היכל־שלמה), השייכים באורח ברור למשפחת כתבי־היד התלויים ב"נוסח ריינוס" של ספר ה"מרדכי". מכאן, ומהשוואת החומר הקשור ישירות ב"מרדכי" השלם והמצוי בחיבורינו, יש לקבוע כי “מרדכי של רבינו שמשון” מבוסס, במישרין או בעקיפין, על נוסח זה של ה"מרדכי"²².

התואר “קיצור”, שניתן לחיבור זה ודומיו על־חכמי המאות הי"ד והט"ו, אינו מלמד במדויק על מלאכתו של המחבר, שכן מלאכת הקיצור היא רק אחת מן המלאכות שנטל עליו, בגשתו אל הספר.

את קיצור נוסחו של ה"מרדכי" השלם עשה המחבר בשתי דרכים: האחת – על־ידי השמטת קטעים שלמים, והשנייה – על־ידי עיבודם של הקטעים הנותרים וקיצורם, תוך השמטת פרטים טפלים, הלכתיים ותיאוריים כאחד. עם זאת הקפיד הכותב על שמירת כל מרכיביו של הקטע: שאלה, תשובה, ודעות מתנגדות – אלא שמסרן בתמצית. תכופות היתה מלאכת העיבוד כרוכה בניסוח מחדש, בהיר וקצר, של הקטעים ובדרך כלל כָּלל העיבוד גם תרגום לעברית של ביטויים ומשפטים ארמיים. בשום פנים אין לראות במעשה הספר כוונה ליצירת קודכס משפטי שלם וסופי, שכן אין במלאכת הקיצור שעשה המחבר כל כוונת פסיקה אלא כוונת עריכה וארגון בלבד. אין על כן גם להשוות בין תופעת ה"קיצורים" לסיכומי הלכות שנכתבו בעיקר במאה השש־עשרה²³.

במקביל למלאכת ההשמטה, שהעניקה לחיבור את תוארו “קיצור”, אסף המחבר חומר רב אל חיבורו תוך שמירה על מבנהו המקורי, על־פי הנוסח שעמד לפניו. בתוספותיו של המחבר ניתן להבחין בכמה שכבות ספרותיות, השונות באופיין ובזמנן זו מזו. השכבה הראשונה מקורה בספרות בעלי־התוספות לדורותיה, זו שממנה נערך גוף ספר ה"מרדכי" עצמו. עיקרה נלקט מתורתם של הדורות האחרונים של בעלי התוספות: מספרך הראבי"ה ותשובות מהר"ם מרוטנבורג, מקטעים שלא נאספו תחילה אל גוף ספר ה"מרדכי". היקפה של חטיבה זו ב"מרדכי הקצר" הוא גדול למדי ומקומה, מבחינה גראפית, בדרך־כלל, בשולי הגיליון. חלק נכבד מהוספות אלה הספיק כבר לחדור אל גוף החיבור עוד בטרם נעשתה ההעתקה שלפנינו. קירבתו או אף זהותו של החומר עם מרכיביו האורגאניים של ספר ה"מרדכי" השלם ודאי עשו כדי להקל על תהליך זה²⁴.

החטיבה השנייה שאסף ר' שמשון אל ספרו מורכבת מתורת דור תלמידי מהר"ם מרוטנבורג שחיו במפנה המאה השלוש־עשרה, ואשר עליו נמנים בעל ספר התשב"ץ, בעל “הגהות מימוניות” ור' יצחק מדורן (=דורא) בעל ה"שערים".

חשיבותו העיקרית של החיבור היא בעריכתה של השכבה השלישית, העשויה משמועתם של דור רבותיו של המחבר ורבותיהם. תורתם של חכמים אלו לא כונסה בדרך כלל בספר ומקור הדברים הוא בבית־המדרש. הערות רבות נפתחות במלות הפתיחה “אני הכותב” ומוסרן הראשון הוא ר' שמשון עצמו. קורות חייו של ר' שמשון עצמו נודעים לנו בעיקר מהערות אלה. החכמים שתורתם והנהגותיהם נרשמו בידי המחבר הינם הבולטים בחכמי אשכנז במאה הארבע־עשרה, ושמותיהם נזכרים בפתיחת הלקט, שהובאה כאן כלשונה.

ראש לחכמי אותם דורות הוא ר' אלכסנדר זוסלין הכהן, בעל ספר ה"אגודה", הנזכר תמיד בראשי־תיבות שמו – רז"ך. בעל ה"אגודה" היה רב רבו של ר' שמשון ופעל עוד בחייו, עד למותו על קידוש ה' בארפורט, במאורעות “המוות השחור”. מאות מהערות החיבור מיוחסות לו ורובן, אך לא כולן, נמצאות בספר ה"אגודה" שלפנינו (קראקא של"א). ר' שמשון הוא, כנראה, המחבר הראשון שעשה שימוש בספר, סמוך מאוד להשלמתו²⁵.

שלא כהערות המיוחסות לר' זוסלין הכהן, הערותיו של תלמידו וקרובו ר' מאיר בן ברוך הלוי לא נודעו אלא מחיבורינו²⁶. ר' מאיר הוא הנזכר בפתיחת הלקט כמהר"ם הלוי, והידוע גם על שם מקומו, פולדה, או על שם מקום־ישיבתו האחרון, וינה. שמו המלא הוא ר' מאיר בן הקדוש ר' ברוך הלוי²⁷. הוא הבולט בחכמי אשכנז במחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה, ורבו המובהק של המחבר. עשרות ההערות המיוחסות למהר"ם, הפזורות לאורך החיבור, מלמדות על קשר אישי הדוק שהתקיים, בכתב ובעל־פה, בין התלמיד לרבו עשרות שנים – עד לחתימת החיבור שהיתה עוד בחיי הרב²⁸.

הראשון מבין שני החכמים הנותרים, הנזכרים בפתיחת הלקט, הוא ר' אליעזר פירנא, חכם אשכנזי שעקר למזרח. הוא לא נמנה על רבותיו של המחבר אך היה בן דורם והמחבר סעד על שולחנו ורשם ממנהגיו. השני, ר' יצחק הלוי מ"ווילנשטיין" הוא ר' יצחק הלוי (מביילשטין) אסיר־התקוה, שהיה רבו של המחבר קודם למהר"ם הלוי, ואשר עלה לארץ־ישראל ועמד שם בראש חבורת חכמים שעלו מקהילות הריינוס ואשר עליהם נמנה גם המחבר. אף שאין לכך ראיה מוכחת, הרי הדעת נותנת שגם שני חכמים אלו היו תלמידיו של ר' אלכסנדר זוסלין הכהן, בעל ה"אגודה", ועמדו בקשרים עם ר' מאיר הלוי, קרובו, תלמידו, ובן דורם²⁹.

נמצא שכתב־יד ה"ש הוא החיבור הנודע בספרות ההלכה של המאה החמש־עשרה כ"מרדכי של רבינו שמשון". חיבור זה נכתב על־פי הדפוסים המסורתיים של תקופתו על יסוד ספר ה"מרדכי" – והוא עיבוד, אירגון וקיצור של חיבור זה.

בהוספות המאוחרות לחיבור, שנתוספו במאה הארבע־עשרה, באה לביטוי תורתו של בית־מדרש אשכנזי מוגדר, שסדר היחס שלו היה ידוע לנו בחלקו, ואשר הידיעות המופיעות כאן משלימות אותו. סדר היחס, ראשיתו בר' אלכסנדר זוסלין הכהן, תלמידם של תלמידי מהר"ם מרוטנברג, והמשכו בתלמידיו, שהבולט שבהם היה ר' מאיר בן ברוך הלוי ואשר עליהם נמנו כנראה גם ר' יצחק הלוי, ור' אליעזר פירנא. על הדור השלישי של בית־מדרש זה נמנה גם ר' שמשון, מקצר ה"מרדכי" הנדון כאן.

 

בין ספר “יריעות עזים” ל"מרדכי של רבי שמשון"    🔗

בשנת “ברכה עד בלי די”, היא שנת שנ"ז לפ"ק, נדפס בוונציה הספר “יריעות עזים”, חיבור הלכה עממי לכאורה, שנכתב כולו מעשה חרוזים.

בחיבור “נכללים מצוות התורה, עשה ולא תעשה… על דרך חרוזה…”³⁰ והוא נחלק ל"חמשה הלכות גדולות… ספר קדושה בהתחלות, ואחריו הלכות זמנים בהתחלות, ואחריו הלכות זמנים במסילות, ואחריו ברכות ותפילות, ואחריהן איסור והיתר עולות, וגם הלכות נשים ורבית במפעלות…“³¹. חמשת חלקי הספר כוללים הלכות פסוקות חרוזות מתחום חיי היום־יום: חול ומועד, אישות ואיסור והיתר. מכלל דיני ממונות חרז המחבר את הלכות ריבית בלבד. סדר הדינים בחיבור עומד בזיקה לסדר הדינים ב”ספר מצוות גדול" וב"ספר מצוות קטן", אלא שמחבר “יריעות עזים” לא התכוון מלכתחילה להקיף את כלל מצוות עשה ולא־תעשה, ועל כן נושאים רבים חסרים מן הספר. אין ב"יריעות עזים" חלוקה מבנית למצוות עשה ולא־תעשה, בלתי אם על שער הספר³².

לכל הלכה הועיד המחבר, בדרך כלל, בית מרובע אחד שווה חרוז. לאחר ששיבץ את שמו בראשי שורות – “שמשון בן שמואל איש־ירושלים”, סידר את כל בתי הספר בסדר א"ב (בדרך כלל א"ב כפול) פעם אחת, תשר"ק כפול. בהלכות חנוכה שיבץ את האקרוסטיכון “יהודה” ובפורים – “מרדכי”³³. האקרוסטיכן עקיב ושלם, ועל־כן איננו תואם את פרקי הספר. תפקידו, ללא ספק, מנמוטכני מובהק³⁴.

אל שולי החיבור נוספו הערות שעניינן שלושה: פירוש המלות, הרחבת היריעה ההלכתית על־ידי מובאות שונות, בעיקר מן הספרות ההלכית האשכנזית שאחרי בעלי התוספות³⁵, והערות ענייניות של בעל ההגהות עצמו. ההערות מן הסוג הראשון פותחות במלה “פירוש”, מן הסוג השני – “הגה” ומן הסוג השלישי – לפרקים הן פותחות במלים “ואני הכותב”; הפתיחות מן הסוג הראשון והשני נפוצות מאוד בהערות על ה"גיליון" בספרות ההלכה האשכנזית, שבמסגרתה ובדפוסיה נכתבו הספר והערותיו.

לדברי המו"ל, שמעון לוי גונצבורג, איש ונציה, נדפס הספר מכתב־יד כתוב על קלף שהועתק בשנת קמ"ג (1383). בחתימת הספר נדפס חלק מקולופון כתב־היד: “נשלם ממחרת יום הכפורים ק֜רובה י֜שועתי לבא֜ למפוזרים, ושבח לשוכן ברום אוירים”. האותיות המסומנות בפסוק הן ק’ י’ וא' לבדן, ועל כן פרט השנה המצוינת הוא קי"א (1350). לפנינו אם כן קטע של כתב־יד, הקודם לזה של מדפיסי ונציה. קטע זה הועתק אל תוך כתב־היד שעמד לפני מדפיסי ונציה, ואשר הוא שנכתב בשנת קמ"ג³⁶.

לאחרונה דן א' קופפר בספר “יריעות עזים”, ובעיקר בשאלת הזיקה שבין גוף החיבור והערותיו, על יסוד השוואת הנוסח הנדפס בוונציה לנוסח אחד משני כתבי־היד הידועים עד כה לספר זה³⁷. השוואת הנוסח העלתה כי גוף החיבור הנדפס זהה לזה שבכתב־היד, אך לעומת זאת חלו ידיים בהערות. רבות מן ההערות הנמצאות בכתב־היד חסרות מן הספר ואחרות עובדו, שובשו וכך הוצאו מהקשרן.

מכאן למד קופפר, שיש להבחין בין מחבר “יריעות עזים” לבעל ההערות. הראשון, הוא שמשון בן שמואל איש־ירושלים (הנזכר בשער ובאקרוסטיכון כמחבר הספר), המספר ב"התנצלותו" שחיבר את הספר לבקשת אביו היושב בעיר הקודש. בגלל ישיבת האב בירושלים לא ניתן, לדעת קופפר, לקבוע בוודאות האם שמשון הוא “איש ירושלים” או שמא זה תוארו של האב.

לדברי קופפר, בעל ההערות הוא ר' אברהם ברבי שמואל טעמלין, מעתיק כתב־יד מוסקבה־גינצבורג, שהיה תושב ירושלים, יצא את הארץ, העתיק את הספר בנכר והעיר עליו הערות. מדבריו בשיר שצירף בחתימת הספר משמע, שעמד בקשר עם המחבר וכי התכוון לחזור ולשבת בירושלים, ואולי בזמן כתיבת השיר היה בדרכו לארץ. קופפר מייחס לר' אברהם טעמלין את קטע הקולופון הנדפס.

בהמשך כתב־יד גינצבורג נמצא “תקון שטרות”, שנכתב גם הוא בידיו של ר' אברהם טעמלין. באחד מן השטרות מופיע התאריך ק"מ (1380) ואילו באחר נזכרת שנת קנ"א (1391)³⁸. מכאן למד קופפר כי בציינו תאריכים אלו, התכוון הסופר ללמד על משך כתיבת הקובץ כולו, ועל כן כתב־היד משנת קמ"ג הנזכר בדברי המו"ל, איש ונציה, הוא כתב־יד גינצבורג עצמו.

בדיקת שני כתבי־היד והשוואתם לספר הנדפס מלמדת כי הנוסח שעמד לפני מדפיסי ונציה איננו זה של כ"י מוסקבה־גינצבורג. קטע הקולופון המופיע בדפוס ואשר הועתק אל נכון מכתב־היד שהיה בידי המדפיסים, חסר בשני כתבי־היד. יתר על כן, קטעים אחדים הנמצאים בדפוס, בגוף החיבור או בהערותיו, חסרים בכתבי־היד. כתבי־היד שלפנינו לא היו אפוא המקור לדפוס ונציה ועל כן היה זה כתב־יד שלישי שאינו לפנינו³⁹.

כתב־היד השלישי, “הנעלם”, או העתקה ממנו שכללה את הקולופון המציין כאמור את שנת קי"א, את גוף הספר ואת הערותיו, הוא שעמד לפני מדפיסי ונציה. אם נניח שכתב־היד “הנעלם” הוא כתב־היד המקורי, הרי הם שהשמיטו קטעים מן הנוסח המקורי או שערכו אותם. כיוון שקיים כתב־יד, הכולל הן את החיבור והן את הערותיו, והוא קדם לכתב־יד מוסקבה, הרי גם אין לראות באברהם טעמלין, מעתיק אותו כתב־יד, את מחברן של ההערות ל"יריעות עזים". ברור גם כי כתב־יד מוסקבה אינו תלוי בכתב־היד ה"נעלם"⁴⁰.

והנה, זיהויו של כתב־יד “היכל שלמה” כ"מרדכי של רבינו שמשון" מערער גם על בעלותו של אברהם טעמלין על ההערות ל"יריעות עזים"; שכן, רבות מהן מופיעות כנתינתן בשני החיבורים, ובכללן קבוצת הערות הכתובות בגוף ראשון, במטבע אוטוביוגראפי, והמציינות את שהותו של הכותב בירושלים, או בארץ־ישראל.

שלוש הן הידיעות על שהותו של הכותב בארץ־ישראל, המופיעות כלשונן בשני החיבורים:

הופעתן החוזרת של ההערות וזהות שמו הפרטי של מחבר “קצור המרדכי” – שמשון – לזה של מחבר “יריעות עזים” מלמדות, כי מחבר אחד להן, וכי מחבר “יריעות עזים” הוא גם בעל הערותיו – הוא הוא שמשון בן שמואל, איש ירושלים⁴⁴.

השוואת ההערות של “יריעות עזים” לאלו של ה"מרדכי הקצר" מגלה הערות רבות נוספות החוזרות בשני החיבורים. כך גם מצטט המחבר מאותם המקורות בשני חיבוריו. חשוב ביותר לענייננו לציין את השימוש הרב שעושה המחבר בספר “האגודה” לר' אלכסנדר זוסלין הכהן, חיבור שנשלם, כזכור, סמוך מאוד לתקופת פעילותו הספרותית של ר' שמשון, ואשר איננו מצוטט בתקופה זו באף חיבור אחר. לעומת סימני הקירבה שבין שני החיבורים, בולט מאוד הבדל מכריע. מן ההערות הרבות הנזכרות ב"קיצור המרדכי" משמו של מהר"ם הלוי, שהיה כאמור רבו של המחבר, לא נזכר שמו ולו פעם אחת בלבד ב"יריעות עזים". יתר על כן, אל אחת ההערות הנזכרת בשני החיבורים נוספה ב"מרדכי הקצר" הפיסקה: “וזה ספרתי למהר”ם הלוי שנ' קכ"ה, והיה מקובל לו מאד"⁴⁵.

הבולט מאוד בהערות הספר האחד והחסר לחלוטין בשני מלמד על סדר חיבורם של הספרים. תחילה חיבר ר' שמשון את ספר “יריעות עזים” בארץ־ישראל. על־כן, הקולופון המציין את שנת קי"א הוא קולופון כתב־היד של המחבר, שכן אין להקדים את עלייתו לתאריך הנזכר בקולופון⁴⁶. באותה עת לא פגש עדיין במהר"ם הלוי, שאצלו למד רק לאחר ששב מארץ־ישראל לאשכנז, וגם בבית־מדרשו של ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה למד, עד לאותה שנה רק זמן קצר בלבד. שנת קי"א היא התאריך המאוחר האפשרי לעלייתו של ר' שמשון לארץ־ישראל. “קיצור המרדכי” הושלם, כפי שיבואר להלן, בשנת קמ"ב (1382), לאחר שנים אחדות שישב המחבר בבתי־מדרשות שבארץ־ישראל, ובעיקר לאחר ששימש שנים רבות את מהר"ם הלוי בארץ הריינוס. בין חתימת שני החיבורים חלפו על הכותב שלושים ושתיים שנה ולפחות שני בתי־מדרש. על־כן הגהותיו של ר' שמשון בן שמואל לספרו “יריעות עזים” משתמשות בספרות הפסיקה האשכנזית כפי שהיא נוסחה בתקופת חמישים השנה (בקירוב) שבין “חתימת” ספר ה"מרדכי" לחיבור “יריעות עזים”⁴⁷. ספרות זו נתחברה ונוסחה כולה בחוג תלמידיו ותלמידי תלמידיו של מהר"ם מרוטנבורג, עד לר' אלכסנדר זוסלין הכהן. בחיבורו השני, שנכתב למעלה משנות דור אחרי הראשון, השתמש המחבר בספרות שנוספה במחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה ושילב בו את תורתם של רבותיו – ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה ור' מאיר בן ברוך הלוי.

 

זמנים ומקומות בחיי ר' שמשון איש ירושלים    🔗

זיהויו של ה"מרדכי של ר' שמשון" והקביעה כי מחברו הוא שמשון בן שמואל איש־ירושלים מחבר “יריעות עזים” מאפשרים מעקב מדוקדק אחרי תולדות חייו של המחבר. בחיבוריו ציין המחבר הערות רבות המציינות מקומות, תאריכים ואישים השזורים בקורותיו ומכאן נפתח פתח להתחקות אחריו, לשרטט את דמותו, לתארך ולמקם את פרקי חייו ואת מקריהם. אל הידיעות השקועות בשולי חיבוריו מצטרפות תעודות ארכיוניות, המשלימות את התמונה ומוסיפות פרקים שלא נודעו מן החיבורים. כל אלה עושים אותו לחכם האשכנזי האחד במאה הארבע־עשרה דלת הידיעות, שתחנות חייו ידועות לנו לפרטיהן. מן הפרטים הרבים יחסית עולה דמותו של חכם אשכנזי, כנראה מן המדרגה השנייה, זו שבדרך כלל ביטויה בספרות מבוטל.

נדודיו של ר' שמשון מלמדים על סדר היחס של חכמים בני המאה הארבע־עשרה, על דרכי צמיחתו של חכם אשכנזי מנעוריו ועל היחסים שבין מרכזי התורה האשכנזיים באותם דורות. כן עולה מן החומר ההיסטורי תמונת המרכזים האשכנזים במזרח, ובעיקר זה של ירושלים. סדר הזמנים המדוקדק של עלייתו של ר' שמשון לארץ־ישראל מלמד על סדר עלייתם של חכמים אשכנזים לאחר מאורעות “המוות השחור” ובראשונה על עליית ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה ותלמידיו. התמונה הביוגראפית המלאה של ר' שמשון מלמדת על אופיה של הזיקה שבין הקהילות שבאשכנז לאלו שבארץ־ישראל ועל מקומן של העליות בחיי קהילות המוצא במערב.

שמשון בן שמואל נולד כנראה בין השנים 1325–1330⁴⁸. חניכתו, הנזכרת בחיבור הלכי מן המאה החמש־עשרה ובתעודות משפטיות גרמניות, מלמדות שנולד בעיר דורן (Düren) שבווסטפליה⁴⁹. על אביו שמואל שישב בירושלים מספר ר' שמשון ב"התנצלות" המחבר בספרו “יריעות עזים”⁵⁰. ב"קיצור המרדכי" הוא מספר על התכתבות עם אחיו, ר' שלמה, היושב בקנדיאה. להלן נציע כי שני חכמים, בניו של ר' שמואל טעמלין שישב בירושלים, אף הם היו אחיו של ר' שמשון⁵¹. בידיעה הראשונה שהוא מוסר על עצמו ב"מרדכי" שלו, מספר ר' שמשון על לימודיו אצל ר' יצחק הלוי מביילשטיין בהיידלברג בשנת ק"ט, לאחר גזירות “המוות השחור”: “ואני הכותב ראיתי מעשה שבא לפני מ”ו הר"ר יצחק הלוי, כשהייתי יוצק מים על ידו בהיידלבערק, באיש ואשה שעשו נשואין ואחרי כן נמצא שהיית' זקוקה ליבם, שהיה אנוס בשעת הגזירות. ונ"ל שהיה להם בנים. והפרישם מ"ו בצער גדול כי הם בכו מצד אחד ומ"ו בוכה מצד אחר על קלקול הגזירות. הי"ש ינקום דמם"⁵². נמצאנו למדים שר' שמשון שימש את ר' יצחק הלוי לאחר הגזירות, עוד בהיותם בקהילות הריינוס בעיר היידלברג.

עד עתה לא נודעה ישיבה בהיידלברג קודם לפרעות, וזו הידיעה היחידה המתארת ישיבה שם במאה הארבע־עשרה. כרוניקה גרמנית משנות החמישים של המאה הארבע־עשרה מלמדת כי קהילת היידלברג⁵³, שחרבה ב־1348, לא נשתקמה על־ידי בני הקהילה, אלא על־ידי פליטים מקהילות שפייר (שחרבה ב־10.1.1349 או ב־25.1.1349) וּורמס (שחרבה ב־1.3.1349), אשר תמורת סכום נכבד קיבלו את רשותו של הפפלצגרף רופרכט הראשון להתיישב בעיר. ר' יצחק הלוי ותלמידיו הינם על־כן פליטי אחת הערים הנזכרות, שהעבירו את ישיבתם להיידלברג בעקבות מאורעות הימים, לא לפני ינואר 1349. הדעת נותנת שהישיבה פעלה באחת משתי הקהילות עוד קודם לגזירות⁵⁴. יש לשער שהתלמידים ורבם ישבו בהיידלברג עד עליית ר' יצחק הלוי לארץ־ישראל. לאותו מקום ולאותה שעה יש על כן לייחס גזירה שגזר ר' יצחק הלוי על קהילות הריינוס, ועליה מסר ר' שמשון ב"מרדכי" שלו. גזירה זו היתה אחת ה"קבלות" שקיבלו עליהם אנשי הקהילות בעקבות הגזירות, כמעשה כפרה⁵⁵.

ישיבתו של ר' יצחק הלוי בהיידלברג לא האריכה ימים. כפי שראינו, כבר בי"א תשרי שנת קי"א (ספטמבר 1350) חתם ר' שמשון את ספרו “יריעות עזים” בירושלים, ולדבריו ב"התנצלותו", היה גם אביו שם באותם ימים. ידוע לנו כי במחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה פעלה בירושלים חבורת חכמים אשכנזים, שהתייחסה אל ר' יצחק הלוי כאל רבה. ידוע לנו גם כי ר' שמשון היה תלמידו של ר' יצחק. על כן ר' שמשון וכנראה גם אביו הינם חלק מאותה חבורת חכמים תלמידי ר' יצחק הלוי מביילשטיין שעלו לארץ עם רבם לאחר הגזירות, ותאריך עלייתם הוא תאריך עלייתה של החבורה או של ראשוניה. לאמור: בין השנים ק"ט–קי"א עלה חבל חכמים אשכנזים לארץ־ישראל. הבולט שבחכמים והעומד בראשם היה ר' יצחק הלוי מביילשטיין, שכונה, כנראה מאז, “אסיר־התקוה”.

הידיעה הראשונה מירושלים מוסר ר' שמשון ב"מרדכי" שלו היא מפסח שנת קי"ח (מרס 1358). הוא מספר על היתר שהתיר לו ר' יצחק הלוי בירושלים, לאפות מצות קודם לערב הפסח. ההיתר מתייחס רק לשנה שבה חל יום־טוב ראשון של פסח ביום א. בשנות ישיבתו של ר' שמשון בארץ־ישראל חל צירוף זה רק בשנת קי"ח⁵⁶.

בסוכות שנת קי"ט (ספטמבר 1358) שוב נפל דבר בין הכותב לרבו: “כשהייתי אצל מה”ר יצחק מבילשטיין הלוי בירושלים ע"ה, שנת קי"ט, רציתי לישן חוץ לסוכה, אמר לי: אם נהגת כך, לא קיימת מצוות סוכה מימיך, ונמנעתי"⁵⁷.

בסוף חורף קי"ט (1359) עזב ר' שמשון את ארץ־ישראל, וככל העולה מן המקורות שלפנינו שוב לא שב אליה. את פסח שנת קי"ט עשה על שולחנו של ר' אליעזר פירנא, חכם אשכנזי בן דור רבו של הכותב, שחי בפאמאגושטה שבקפריסין. אז היה אל־נכון בדרכו חזרה למקומו שבאשכנז. בביקורו אצל החכם האשכנזי בפאמנאגושטה התרשם משניים ממנהגיו שאותם זכר, כעבור שנים הרבה, להוסיף לחיבורו. מתוך כך נמצינו למדים על תחנה בנתיב נסיעתו של ר' שמשון ועל ישיבתו של חכם אשכנזי בקפריסין⁵⁸.

הערת אגב שמעיר ר' שמשון בחיבורו אפשר שמלמדת פרטים נוספים על נסיעתו לאשכנז. על שאלת ה"מרדכי" “כיצד ימצא יין חדש בפסח”, הוא מעיר: “ולי הכותב אינו קשה כי שתיתי יין חדש בדמסק לאחר פורים כי יש שם ענבים שמתקיימים כל השנה בגפנים ועושים אפילו בשבועות יין חדש”⁵⁹. נראה שקודם פורים שנת קי"ט (אמצע מרס 1359) יצא ר' שמשון מירושלים בדרכו חזרה לגרמניה. תחילה עשה דרכו לדמשק, שם עשה את הפורים, וממנה פנה לאחד מנמלי חוף סוריה, כנראה לנמל ביירות. הוא הפליג באחת הספינות הראשונות שיצאו לדרכן לאחר שביתת החורף של ספינות הים התיכון⁶⁰. בפסח, אמצע אפריל, היה כאמור בפאמאגושטה. מכאן עשה ר' שמשון את דרכו לאשכנז מבלי שהותיר רמזים למקומות שבהם עבר או לאירועים או פגישות שנקלעו על דרכו.

הפרק החשוב ביותר במהלך הכשרתו הלמדנית של ר' שמשון בן שמואל הוא פרק הזמן שבו שהה, לאחר שיבתו לאשכנז, בבית־מדרשו של מהר"ם הלוי⁶¹. עיקר המנהגים, הפסקים והמסורות שמסר ר' שמשון בספרו מדור רבותיו, מקורם בבית־מדרש זה. מסורות אלו ב"מרדכי של ר' שמשון" אינם פרי תקופת שהותו כתלמיד בבית־מדרשו של מהר"ם הלוי בלבד, כי אם פרי מערכת יחסים רצופה ומתמשכת שראשיתה בתקופת לימודיו של ר' שמשון אצל מהר"ם וסופה, לגבי הקורא, בחתימת ספרו, מקץ עשרים שנה⁶².

השמועות מבית־מדרשו של מהר"ם הלוי הובאו בחיבורו של ר' שמשון בנוסח סיפורי כלשהו, ופתיחותיהן מעידות על קשרים הדוקים ששרדו בין התלמיד לרבו, בתקופת לימודיו ואחריה⁶³. אף שלשונות פתיחה, אלו ואחרות, מאפשרות להבחין איזה מסורות קיבל המחבר בבית־מדרשו של מהר"ם ממש ואיזה לאחר זמן, הרי רק אחת מכל ההערות הללו מתוארכת במפורש: “וזה ספרתי למהר”ם הלוי שנת קכ"ה, והיה מקובל לו מאד"⁶⁴. מכאן, כי לא יאוחר משנת קכ"ה (1365) הגיע ר' שמשון לישיבתו של מהר"ם הלוי.

נראה שר' שמשון החל לצקת מים על ידיו של מהר"ם הלוי עוד קודם, סמוך לשובו לאשכנז, שהרי באותם ימים היה תלמיד שיצא מבית־מדרש אחד ונדד לבית־מדרש אחר⁶⁵. אם אכן נניח רציפות בתקופת לימודיו, ונניח כמו כן שאת קיץ שנת קי"ט עשה בדרכים, הרי נוכל לשער את ראשית זמן לימודיו אצל מהר"ם הלוי ב"זמן" החורף של שנת ק"כ (1359); כאמור, לימודים אלה נמשכו לפחות עד שנת קכ"ה.

מן הידיעות שיש בידינו לגבי תולדותיו של מהר"ם הלוי בין השנים 1349–1392 אין ללמוד בוודאות היכן ישב בשנות השישים של המאה הארבע־עשרה; על כן לא נדע היכן למד אצלו ר' שמשון בן שמואל. סמוך לגזירות ק"ח–ק"ט שהה מהר"ם בארפורט, אל־נכון, אצל מורו־קרובו ר' אלכסנדר זוסלין הכהן בעל ה"אגודה", שנהרג שם בזמן הגזירות⁶⁶. לאחר מכן עקר לפראנקפורט לתקופה לא ידועה. בשנים 1383–1385 שהה מהר"ם בנירנברג וב־1392 שוחרר בפראנקפורט ממאסר שהעילה לו לא ידועה. סמוך לשחרורו עקר לווינה שבה נפטר ב־1404 בקירוב. אין לראות בתקופה בת ארבעים ואחת השנים, שבין ישיבתו בארפורט לעקירתו לווינה (למעט ישיבתו בת השנתיים בנירנברג), תקופה שבה חי ברציפות בפראנקפורט, שכן הידיעות על ישיבתו בפראנקפורט הינן מקוטעות⁶⁷. רמזים שונים מאפשרים להניח שבשנות השישים של המאה הארבע־עשרה, בשנות לימודיו של ר' שמשון אצלו, ישב מהר"ם בוורמס. ר' שמשון איננו מזכיר בספרו כל ידיעה או מנהג שמקורם בפראנקפורט, מקום בו שהה מהר"ם פרק־זמן לא ידוע קודם ל־1383, אך לעומת זאת הוא מוסר על מאורע שהתרחש בוורמס בשנת קל"א (1371), ואשר הוא היה עד לו⁶⁸. כמו־כן נזכר מהר"ם הלוי, יחיד מכל חכמי דורו, בספר הזכרון (“ממורבוך”) של קהילת וורמס⁶⁹. שתי הידיעות והשתיקה מחזקות את ההנחה, שבתקופה הנדונה כאן החזיק מהר"ם הלוי ישיבה בוורמס. ישיבה זו, שם או בקהילה אחרת, היתה תחנתו הראשונה של ר' שמשון בשובו לאשכנז, ובית־מדרש זה היה השלישי במניין בתי־המדרש אותם זכר המחבר ומסר שמועות משמן.

התחנה הבאה, הידועה לנו, במסלולו הארוך של ר' שמשון היא העיר דורטמונד שבווסטפליה, בה תפס רבנות ובה גם ערך וחתם את “קיצור המרדכי” שלו. על שהותו בדורטמונד הוא מספר: “אני הכותב ראיתי ושמעתי בדירטמונד”א (=דורטמונד) שמערבין שמרי יין בשכר דק, ושאלתי את פי מהר"ם הלוי והודיע לי שאין לשתותו… והודעתי לקהלי שאין לשתותו, את השכר דק של גויים"⁷⁰. בדורטמונד התיישב ר' שמשון קודם למאי 1380, שכן ביום 4.5.1380 העניקה מועצת דורטמונד כתב־חסות ל"שמשון מירושלים ואשתו" למשך שש שנים⁷¹.

כשנה לאחר שהוענק לו כתב־החסות הלווה שמשון סכום קטן למועצת העיר דורטמונד, ומעשה זה נרשם ברשומות העיר⁷². בנוסח הגט המופיע ב"מרדכי של שמשון" נזכרת דורטמונד כמקום כתיבת הגט: “טרימוניא מתא דיתבא על נהר אימשירא”. התאריך הנזכר בגט הוא: “רביעי בשבת, תשעה ועשרים יום לירח אלול, שנת חמשת אלפים ומאה וארבעים ושתים לבריאת העולם”⁷³. כך, תכופות, מציין סופר או מחבר את מקום כתיבת חיבורו וזמנו ועל כן ר' שמשון חתום את חיבורו בעיר דורטמונד היושבת על הנהר אמשר (Emsher), בכ"ט אלול קמ"ב = 1382, או סמוך לו, עשרים ושמונה שנים לאחר שחתם את חיבורו הראשון “יריעות עזים”⁷⁴.

תאריך הגט ומקומו הינם המקור האחרון אודות שמשון, הנשאב מכתביו שלו. ידיעות אחרות, שמקורן בארכיונים גרמניים, מלמדות כי את כתב החסות של מועצת דורטמונד לא ניצל שמשון עד תומו, ובשנת 1383 הוא כבר פעל במקום אחר. ברשימת התעודות של מחוז קצנלבּוֹגן (Grafschaft Katzenelnbogen) רשומות מספר תעודות שמקורן בעיר סט. גואר (St. Goar) שבמחוז הנזכר על גדות הריין התיכון, המלמדות על מלווה בריבית יהודי בשם שמשון מדורן, שפעל שם בשנים 1383–1386. מן הרשומות עולה כי היה מלווה בריבית קטן, והלוואותיו הגיעו עד לסדר גודל של בין שמונה לעשרה פלורינים של קלן. בתעודות נזכרות ארבע הלוואות ובאחרונה שבהן, זו שבוצעה בשנת 1386, נזכר שמשון הנ"ל כתושב סט. גואר ותוארו “שמשון מדורן” נשמט⁷⁵. והנה, בחיבור אשכנזי משלהי המאה החמש־עשרה, מצוטטת הלכה משמו של “מרדכי של מהר”ר שמשון ז"ל מדורין" ומקורה בקיצור ה"מרדכי" הנדון כאן⁷⁶. בחיבור אחר מאותה תקופה מובאת החומרה שהנהיג ר' יצחק הלוי על קהילות הריינוס לאחר הגזירות, גם היא משמו של ר' שמשון מדורן⁷⁷. אין ספק אפוא, ששמשון מדורן הנזכר כאן הוא ר' שמשון בן שמואל איש־ירושלים, מחבר “המרדכי של ר' שמשון”. ניתן גם לזהותו, אמנם במידה פחותה של ודאות, עם שמשון מדורן המלווה בריבית מסט. גואר, שפעל באותן שנים ובאותו אזור.

מה מקומה של דורן בחייו של ר' שמשון (ואם אכן הוא “איש־ירושלים”)? דומה כי אין לראות בעיר הווסטפאלית הקטנה תחנת־ביניים נוספת בנתיב נדודיו של שמשון, שהרי אין לנו כל ידיעה שמקורה מדורן עצמה. אין גם לצפות שכל מקום שחלף בו אדם, ייקרא שמו עליו. כך למשל, ישיבתו בדורטמונד, שבה כיהן כרב ובה חיבר את חיבורו, לא הביאה לכך שיכנוהו “שמשון מדורטמונד”. דורן היא, לפי הנראה, מקום הולדתו של שמשון והיא שהעניקה לו את שמה בקהילות אשכנז, קדום שדבק בו שמה של ירושלים. דרכם של שמות שאינם גוועים ותכופות משמשים הם זה לצד זה, אלא שיש והאחד רווח יותר מרעהו. ייתכן כי נודע בעיקר בשם עירו דורן וכי “איש־ירושלים” הוא תואר כבוד בלבד. ברי, מכל מקום, כי עוד במאה החמש־עשרה מוכר שמשון בחוגי חכמים אשכנזים בשם “שמשון מדורן”⁷⁸.

שתי הידיעות האחרונות מלמדות כי ר' שמשון בן שמואל היה רבה של קהילת דורטמונד תחילה, ואולי היה גם רבה של קהילת סט. גואר כעבור זמן. פרנסתו היתה על ההלוואה בריבית, מקצוע שפירנס רבים מיהודי אשכנז, ובכללם מגדולי חכמי הדור. על המלווים בריבית הגדולים במאה הארבע־עשרה נמנו רבו של ר' שמשון, מהר"ם הלוי, ועמיתו ברבנות וינה, ר' אברהם קלויזנר, שניהלו שניהם עסקי הלוואה נרחבים. לא בכדי אמר ר' שלום נוישטט בן דורם הצעיר: “מה שהתורה מקויימת באשכנז יותר מבשאר ארצות, אתי מכח שלוקחים רבית מן הגויים ואינם צריכים לעשות מלאכה ומכח זה יש להם פנאי ללמוד תורה”⁷⁹.

ידיעותינו על מעשיו של ר' שמשון מששב לאשכנז הינן כלליות ואין ספק כי שלושת הפרקים – לימודיו אצל מהר"ם, רבנותו בדורטמונד ופעילותו בסט. גואר – אינם מלמדים על כלל תנועותיו ופעולתו במשך אותן עשרים ושש השנים שבין חזרתו לאשכנז לחתימת ספרו. עוד קודם לישיבתו בדורטמונד נטל, ככל הנראה, חלק חשוב בניסיון של החדרת דפוסי הרבנות האשכנזיים שהתחדשו לא מכבר – לצרפת, מקום בו נהגו דפוסי רבנות מקומיים שמוסדו לפחות דור או שניים קודם. ניסיון זה הוא שעורר את המחלוקת הנודעת בין ר' יוחנן בן מתתיה, רבה של פאריס, לר' ישעיה בן אבא מארי⁸⁰. בשתי אגרותיו⁸¹ מזכיר ר' יוחנן מפאריס מאן דהוא “רבינו שמשון”, שהיה דוד אשתו של ר' ישעיה, וכמוהו – תלמיד מהר"ם הלוי אשר לכאורה, על פי דברי ר' יוחנן, משמו הם פעלו. על־פי המקובל התנהלה המחלוקת בין ר' יוחנן לר' ישעיה בשנים 1387$-$1386⁸². פעולתו של ר' שמשון, שישב באותם ימים בעיר ברשיה (היא Bresse שבדוכסות סבויה), חלה זמן רב קודם לכן. ישיבתו של ר' שמשון בצרפת (וסבויה נקראת גם היא צרפת בפי היהודים באותה עת) נזכרת בפתיחת הלקט שבכ"י אוכספורד 784: “…מרדכי שסידר מה”ר שמשון בצרפת". הרמז על ישיבתו בצרפת, והיותו חכם נסמך מבית־מדרשו של מהר"ם הלוי, מאפשרים להניח כי אכן הוא רבינו שמשון הנזכר בתעודות העוסקות במחלוקת הנזכרת. את ישיבתו בברשיה שבסבויה יש לקבוע לתקופה שבין סיום לימודיו אצל מהר"ם לבין התיישבותו בדורטמונד. לאמור, בין השנים 1371–1380. פרק זמן זה מתאים גם לסדר הזמנים של המחלוקת, כפי שנודעה לנו מאגרותיו של ר' יוחנן מפאריס. הידיעה המאוחרת ביותר על ר' שמשון לא מציינת אמנם את מקומו, אך היא מלמדת שהיה בחיים עוד בשנת 1391. באותה שנה הקדיש לו ר' אברהם בן שמואל טעמלין את העתקת חיבורו שלו “יריעות עזים”, אותה השלים אז בוונציה, ואשר מצויה היום בכ"י מוסקבה־גינצבורג שנדון לעיל. בהקדשתו מברך המעתיק במלים חמות את המחבר ואת יוצאי חלציו (שנודעו רק מברכה זו)⁸³.

חייו של ר' שמשון “איש ירושלים”, כפי שעלו מן המקורות השונים, מלמדים כי עקר פעמים רבות ממקום למקום. הוא למד לפחות בשלושה בתי־מדרשות והרחיק בלימודיו עד ארץ־ישראל. לאחר מכן נודעו לנו שלושה מקומות שבהם חי ופעל, וספק אם יש בידינו את מפת נדודיו במלואה. חיי נדודים כשלעצמם, בעיקר בחוגי חכמים צעירים, אין בהם חידוש. גם עקירות תכופות ממקום מגורים אחד למשנהו אינן תופעה יוצאת דופן במרכזה ובמערבה של אירופה בקרב חוגי אינטליגנציה, והמעמד הבינוני בכללו. עלייתו של המעמד הבינוני, ובעיקר צבירת הון בידי הפטריציאט העירוני בערים הגרמניות, וכניסתו לעסקי האשראי הביאו במפנה המאה הארבע־עשרה לדחיקתה של ההלוואה בריבית היהודית. תהליך זה גרם להגירתם של כמה בעלי־הון יהודים גדולים אל מחוץ למדינה, ולנדידתם של מלווים בינוניים וזעירים – קבוצת העוסקים שעליה נמנה גם ר' שמשון – מערי המסחר הגדולות לערי השדה⁸⁴.

גם נדודיו של תלמיד־חכם צעיר ממקום תורה אחד למשנהו אין בהם חידוש, ורוב החכמים שתולדותיהם ידועות לנו שהו בכמה בתי־מדרש, כדרכם של הסטודנטים באוניברסיטאות אירופה באותם ימים. אלא שאין כוחה של הכללה זו יפה לגבי תלמיד הנודד לישיבה בירושלים. הפנייה למזרח, ובכללה גם העלייה והעלייה־לרגל, היתה בדרך כלל מעשה שמקורו בדחפים דתיים ובנטיות הרפתקניות. מעשה העלייה בחבורה ובייחוד העלייה אחרי המאורעות שנתלוו ל"מגיפה השחורה" הונעו, בלא ספק, על־ידי מניעים שאינם מתבארים על־ידי תופעות נדודי תלמידים בכללותה.

ישיבתו ארוכת הימים של ר' שמשון בירושלים ושיבתו לאשכנז, כמוהו כצעירים אחרים תלמידי ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה, מוסיפה מימד חדש ליחס יהודי הגולה לארץ־ישראל בימי־הביניים. אל העולה ועולה־הרגל נוסף התלמיד בן אשכנז השוהה תקופה ארוכה בישיבת ירושלים, כאילו היתה ישיבה מישיבות אשכנז, ולאחר מכן הוא שב למקומו⁸⁵.

מצב זה, המייחד בימי־הביניים את המחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה לבדה, נוצר בעקבות התיישבותה של חבורת חכמים אשכנזים בירושלים, לאחר מאורעות “המוות השחור”. חבורה זו, שעלייתה היתה במידה רבה תגובה למאורעות הזמן, יסדה בירושלים קהילה ומוסדות ועמדה בקשר חי עם קהילות המוצא בארץ הריינוס. אחד מביטוייו של קשר זה הוא עליית התלמידים.

 

חכמי האשכנזים בירושלים במחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה    🔗

המסגרת הכרונולוגית והקשרים החברתיים והספרותיים שתוארו, אינם יפים רק לתולדותיו של ר' שמשון בן שמואל לבדו, אלא יש בהם כדי לשפוך אור גם על פרקים שונים בתולדות יהודי אשכנז בימי־הביניים. באחד מהם, בעליית חכמים מאשכנז לארץ־ישראל לאחר מאורעות “המוות השחור”, נדון להלן.

עלייה זו של חכמים נודעה עד עתה בעיקר ממקור אחד – כתב־חרם שיצא לאחר שנת קל"ז (1377)⁸⁶ מתחת יד הנשיא, ראש־הגולה, דוד בן הודיה מבבל ונמסר לידי החכם האלזאסי ר' שמואל שליטשטאט “מאושר ומקוים מרוב חכמי דורו, מבבל ומארץ־ישראל, נגד איזה מוסרים שהיו אז בארץ אשכנז בנידן מעשה נורא שקרה שמה”⁸⁷. אל ראש־הגולה הצטרפו שלושה חכמים אשכנזים מירושלים וחתימותיהם קוימו על־ידי חכמים אשכנזים אחרים שחיו בקהילות ישראל באיי הים־התיכון, שדרכם עבר ר’ שמואל שליטשטאט, בדרכו חזרה למקומו. מקומו של הקיום הראשון לא פורש ואילו הקיום השני נערך בקנדיאה. החתימות וקיומיהן הם המקור המפורט הראשון המלמד על עליית חכמי אשכנז לארץ־ישראל במאה הארבע־עשרה, ועל התיישבותם של חכמים אשכנזים בקהילות הים־התיכון.

הראשון והנכבד בחכמים האשכנזים, חותמי כתב החרם בירושלים, היה אברהם בן יצחק “[מ]בני האשכנזים”⁸⁸, שמדבריו למדנו שהיה שארו של מהר"ם סג"ל ומקיום חתימתו למדנו שהיה בעל התואר “מורינו”⁸⁹. שני החכמים האחרים הסכימו לחרם בזה הלשון: “…כתבנו וחתמנו, המחברים הצעירים הנשארים משיירי כנסת מורינו ורבינו הר”ר יצחק הלוי אסיר־התקוה זלה"ה הלומדים בישיבתו, אשר צוה וקבע לנו טרם מותו, השוכנים בהר הקדש בירושלים ת"ו ב"ב. הזקן העלוב ב"ר שמשון זצ"ל. זעירא דמן חברייא, יעקב ב"ר שמואל במצפה"⁹⁰. גם כאן מלמדים הקיומים על מעמדים של החכמים ותאריהם – שניהם מכונים “החבר”⁹¹. מן הקיום למדנו גם כי החכם הירושלמי אליעזר ב"ר שמשון היה שארו של מקיים החתימות הראשון, הוא ר’ אליעזר בהק"ר [=בן הקדוש ר'] אפרים. אף שהמקיים לא ציין את מקומו, דומה שישב בפאמאגושטה שבקפריסין, ויש לזהותו עם ר’ אליעזר פירנא, שעל שולחנו סעד שמשון בן שמואל בפסח שנת קי"ט. הדבר עולה מן הקיום השני, שנעשה כאמור בקנדיאה שבכרתים, ועל כן מקומו של ר’ אליעזר יהיה בין חופי ארץ־ישראל לחופי כרתים, מקום שפאמאגושטה יפה לו.

צירוף הידיעות שבכאן מלמד, כי ר' אליעזר עמד בקשרים עם חבורת העולים תלמידי ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה. אחד מן העולים היה שאר בשרו, אחר התארח על שולחנו והביא את מנהגיו בספרו, ואילו אחרים ידועים לו בתאריהם. ר’ אליעזר פירנא, הנודע לנו כאן לראשונה בשמו המלא, הוא בן דורו, כנראה הצעיר במעט, של ר’ יצחק הלוי. אין לראות בו את בן דורם של תלמידיו שכן ר’ שמשון, תלמידו של ר’ יצחק, רואה לנכון להביא את מנהגיו בספרו, כאילו היה אחד מרבותיו. יש על־כן לראותו כאחד מחכמי אשכנז שנטרדו ממקומם לאחר מאורעות “המוות השחור” וייתכן כי אביו, “הקדוש” ר’ אפרים, נהרג במאורעות אלו⁹². מקיימי החתימות בקנדיאה, המציינים בקיומם שהם מכירים חתימות רבות מירושלים, לא נודעו עד הנה ממקור אחר⁹³. יצוין כאן כי ידועים לנו חכמים אשכנזים שהתיישבו בקנדיאה באמצע המאה הארבע־עשרה⁹⁴.

מחתימת השטר וקיומיו למדנו על קשרים בין החכמים האשכנזים היושבים בקהילות ישראל באגן הים־התיכון. למדנו גם על הגירת חכמים אשכנזים לאזור זה לאחר “המוות השחור”. מכאן שבכלל השינויים שנתחוללו במפת קהילות ישראל שבאשכנז בעקבות “המוות השחור” ואשר עיקרן היו תנועות אוכלוסין בפנים היבשת – בתוך גרמניה, לאוסטריה או לאיטליה – היתה הגירה, שהיקפה אינו ברור, לאגן הים התיכון. יש להניח כי מפת התיישבותם של אשכנזים אלו זהה למפת מושבות המסחר האיטלקיות בים־התיכון במאה הארבע־עשרה, שבהן התיישבו יהודים גם מארצות אחרות בתקופה זו⁹⁵. לא היתה זו הגירת חכמים דווקא, אלא שביטוים בספרות רב משל האחרים.

דברים אלו אינם יפים לגבי עליית חכמים לארץ־ישראל, שכן עלייה שכזו גם אם היא נדחפת על־ידי פורענות שבאה לעולם הרי היא לובשת בעיני עצמה איכות של מעשה הגשמה דתי, אישי. מעשה העלייה מתפרש תכופות פירוש מיסטי, לעיתים הוא לובש אופי משיחי אקוטי ולעולם מתבארת עלייתו של החכם הבודד בעיני עצמו כחלק מעשייתו הדתית וכשיאה. מכאן שעלייתו של החכם הבודד, כמו גם עלייתם של חכמים בחבורה, אין בהם ללמד אלא על עצמם בלבד.

כאן נעקוב אחרי עלייתם של ר' יצחק הלוי אסיר־התקוה ותלמידיו, ונפרט את הידוע, מן המפורש ומן הנרמז, על החבורה, הרכבה ואופיה⁹⁶.

ידיעותינו על ר' יצחק הלוי עצמו מעטות ומקוטעות. בספרות ההלכה האשכנזית בת זמנו כמעט שאינו נזכר, ורוב הידיעות עליו מקורן ב"מרדכי של רבינו שמשון". על מעמדו בקרב חכמי דורו יש ללמוד משתי הלכות הנמסרות משמו ובהן הוא מכונה “גדול־הדור”⁹⁷. תואר זה שימש במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה מקור סמכות לחכם יחיד בדורו שהיה מקובל כ"גדול־הדור", אלא שקשה לדעת מתי בדיוק נהנה ר’ יצחק מסמכות זו. נראה שהיה זה בתקופה בת השנה בקירוב, שבה ישב בהיידלברג, בין חורבן וורמס ושפייר לעלייתו לארץ־ישראל. אותה שעה גזר גזירה “על כל אנשי ריינוס”, מעשה שיכול לרמז לכך כי אז פעל כ"גדול־הדור". אין ספק שלא נהנה מסמכות זו קודם ל"מוות השחור", כשהבולט בחכמי אשכנז היה ר’ אלכסנדר זוסלין הכהן, וסמוך לאחר שעלה ר’ יצחק לארץ־ישראל כבר הוכר מהר"ם הלוי כ"גדול־הדור".

מכינויו של ר' יצחק למדנו שנולד, או ששהה תקופה מסוימת בחייו, בעיירה בילשטיין (Beilstein) שעל גדות נהר המוזל (Mosel), במחוז צל (Zell)⁹⁸. בשמועותיו המעטות לא מסר דבר בשם רבותיו, אך למעלה למדנו שעל פי סדר היחס של חכמי אשכנז והקשרים שבין תלמידי ר’ יצחק לחכמי דורם, יש לראות בו תלמיד של ר’ אלכסנדר זוסלין הכהן ובן דורו של מהר"ם הלוי. מכל מקום, זיקתו לחוגם של חכמים אלו ברורה. מיד לאחר הגזירות נודע ר’ יצחק כמחזיק ישיבה בהיידלברג, ומהקשר הדברים שיערנו למעלה, שהחזיק ישיבה עוד קודם לגזירות, בשפייר או בוורמס⁹⁹.

על ישיבתו של מהר"ם הלוי נודע לראשונה רק משנת 1360 בקירוב, כעשר שנים לאחר שנודע על ישיבתו של ר’ יצחק הלוי. גם מותו של מהר"ם הלוי אחרי 1404, כשלושים שנה לאחר שר’ יצחק נזכר בברכת־המתים בכתב החרם, מלמד כי אף אם אמנם למדו שני החכמים הללו באותו בית־מדרש, הרי ר’ יצחק היה המבוגר שביניהם, ופעולתו באשכנז קודמת, ואינה חופפת, לזו של מהר"ם.

לתקופה שלפני עלייתו לארץ יש לייחס “רשות” ל"ברכו" שכתב, ואשר שובצה בסדר־התפילות במחזורי רומא, כבר במאה הארבע־עשרה¹⁰⁰.

עלייתה של חבורת ר' יצחק הלוי קדמה ליום־הכיפורים שנת קי"א והתרחשה במהלך שנת ק"י (1350). על חבורת העולים הראשונה נמנו ר’ שמשון ואביו ר’ שמואל¹⁰¹. ייתכן כי ר’ אברהם, בן שמואל טעמלין, מעתיק ספר “יריעות עזים” כ"י מוסקבה־גינצבורג שנזכר לעיל, היה אחיו של ר’ שמשון ועלה גם הוא עמו לארץ־ישראל, שכן בשיר שצירף להעתקתו ציין שהיה בעבר בירושלים וכי בכוונתו לשוב אליה. גם אביו קרוי שמואל, כפי שקרוי אביו של ר’ שמשון, וגם הוא נמצא באותה עת בירושלים¹⁰². מכל מקום, ר’ אברהם, כר’ שמשון, עזב את ירושלים בזמן מן הזמנים וב־1391, שנת העתקת כתב־היד, היה מושבו בוונציה.

על חבורת העולים הראשונים יש למנות גם את שני “החברים” שחתמו על כתב החרם ונראה שאף את “מורינו” ר’ אברהם בן יצחק, שהיה ראשון החותמים שם. נוסח חתימתם: “…הצעירים הנשארים משיירי כנסת מורינו ורבינו… הלומדים בישיבתו…” מלמד, שישבו בירושלים זמן רב קודם לחרם, למדו תורה מפי ר’ יצחק קודם מותו, וראו בו את רבם המובהק. בדבריהם הם מבחינים בין “כנסת” ר’ יצחק שהם “משייריה”, לבין הישיבה המתוארת כמוסד קיים. הביטוי הראשון מכוון כנראה לחבורה המקורית שנתכנסה סביב ר’ יצחק כמחצית היובל קודם לחתימת כתב־החרם, ועל־כן יפה להם לחותמים להיות “משייריה”. עם זאת, בזמן החרם היו מלומדיה הקבועים של הישיבה שפעלה מכוח מעשיו של ר’ יצחק הלוי טרם מותו, עוד בשנות השבעים של המאה הארבע־עשרה.

אל העולים הראשונים יש לצרף גם את ר' מנחם בן מאיר ציון, בעל ספר ה"ציוני" על־התורה, שלאחרונה נתברר כי אף הוא למד בירושלים וכי תורתו מתורתם של “חסידים בהר־ציון” היא¹⁰³. כיוון שהוא מביא בספרו ביאור ששמע מפי ר"י אסיר־התקוה, מתבארת גם שייכותו לישיבתו של זה בירושלים¹⁰⁴. גם הוא, כר’ שמשון, שב למקומו לאחר תקופה לא ידועה בירושלים, וב־1372 הוא כבר נזכר ברשומות העיר קלן¹⁰⁵.

באותה עת ממש – במחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה – נודע בירושלים לפחות עוד חכם אשכנזי שנתכנה גם הוא “אסיר־התקוה”, ועל־כן יש לראות בו איש מאותה חבורה. הוא מעתיקו של כ"י מוסקבה־גינצבורג 606, הכולל חיבורים שונים, שנתחברו בידי ספרדים ואשכנזים, בקבלה ובתורת הסוד, ונזכר בכינויו בשני קולופונים באותו כתב־יד. כה"י הועתק בוונציה בשנת קנ"ט (1399)¹⁰⁶ עבור יעקב בן שמואל טעמלין, מתוך כתב־יד שנכתב על־ידי “מוה”ר פרחיה איש ירושלים ודיינה". בקולופון הראשון קרוי המעתיק “אסיר־התקוה הירושלמי” ובאחר מפורש שמו המלא “אסיר־התקוה אברהם הירושלמי”. באותו כינוי, ובסדר זה של מרכיביו, נקרא גם מתרגמו של החיבור “מאמר על המטבעות, המשקלות והמדות” לר' יוסף ב"ר יהודה בן יעקב הדיין הברגלוני, הוא ר’ יוסף ן' עקנין. החיבור נתחבר בערבית ותורגם, כנראה לראשונה, לעברית על־ידי ר’ אברהם אסיר־התקוה. כמדומה שבכך היה למתרגם האשכנזי הראשון בימי־הביניים שתרגם מערבית¹⁰⁷. את הלשון הערבית רכש מן הסתם בארץ־ישראל, בה שהה תקופה לא ידועה. שם כנראה גם פגש בחיבור במקורו. לדבריו, שליטתו בלשון הערבית לא היתה גדולה, ועל־כן הותיר לעתים בלא תרגום מלים שאת פשרן לא ידע, ומלים אחרות תרגם “בשינוי הלשון ובשיווי הכוונה”¹⁰⁸.

כ"י מוסקבה־גינצבורג 606 הנזכר כאן הועתק כאמור עבור יעקב בן שמואל טעמלין. שמואל טעמלין הוא גם אביו של ר’ אברהם מעתיק ספר “יריעות עזים”, כ"י מוסקבה־גינצבורג 182, שלעיל הוצע לראות בו את אחיו של ר’ שמשון בן שמואל מחבר הספר. גם יעקב וגם אברהם, בני שמואל טעמלין, פעלו בוונציה בשנות ה־90 של המאה הארבע־עשרה וקרוב לשער שהם אחים בני אב אחד. על־כן, על־פי דרכנו, ייתכן ששניהם הם אחיו של שמשון בן שמואל בעל ה"יריעות". יש לזכור כי ר’ שמשון מביא בספרו משמו של אח אח, ר’ שלמה, החי בקנדיאה.

מכל מקום, לענייננו יש לציין כי לפחות שלושה אישים הקשורים בדרך זו או אחרת בחבורת החכמים הירושלמית באמצע המאה הארבע־עשרה, נמצאו בוונציה בסופה של המאה¹⁰⁹.

עוד שלוש העתקות שהעתיק אברהם הירושלמי שרדו בכתבי־יד ובשניים מהם הועתקו חיבורים ממינם של החיבורים שבכתב־היד הראשון. האחד, ספר “מלמד התלמידים” לר' יעקב אנטולי, ואטיקן 41, הועתק עוד בשנת קנ"ז (1397) במקום לא ידוע ובו חתם המעתיק: “אברהם בן יצחק הירושלמי”¹¹⁰. בכ"ו אייר קנ"ט (1399) השלים ר' אברהם בוונציה את העתקת הספר “שערי־אורה” ובי"ב אלול אותה שנה השלים ב"כרך שיציל (=Sacile) במדינת ווריאול (=Friuli)" את העתקת ספר “מערכת־האלוהות”, שהועתק גם הוא מכתיבת יד מורו “פרחיה בן משה זלה”ה דיין של ירושלים עיר הקדש". אותה שעה היה הספר ברשותו של הח"ר מנחם ציון¹¹¹. שני כתבי־היד האחרונים לא שרדו במקורם אלא שהועתקו, על הקולופונים שלהם, על־ידי מעתיק בעל כתיבה ביזאנטית, בכ"י פאריס 803¹¹². הכינוי “אסיר־התקוה” לא נזכר בקולופונים של כ"י פאריס, ושם חותם המעתיק: “אברהם בן יצחק הירושלמי”, אלא שמסמיכות התאריכים וזהות השמות והקורות – אין ספק כי מעתיקו של כ"י ואטיקן הוא מעתיקם של שני כתבי־היד שהועתקו אל כ"י פאריס, ועל־כן שמו המלא וכינויו הוא: “אסיר־התקוה אברהם בן יצחק הירושלמי”. במחצית השנייה של שנות ה־90 כבר לא היה אברהם בירושלים ואת כל העתקותיו עשה בחו"ל, לפחות שלוש מהן – בצפון איטליה¹¹³.

כאן המקום לבחון את הכינוי “אסיר־התקוה”, שנתייחד עד עתה לשניים מן העולים וביחוד לר’ יצחק הלוי ראש החבורה. ביטוי זה נזכר תכופות בקשר לעלייה או לכוונת עלייה לארץ־ישראל, ואין ספק שר’ יצחק הלוי אימץ לעצמו כינוי זה סמוך לעלייתו ובזיקה ישירה למעשה זה. קודם לכן כונה כנראה ר’ יצחק הלוי מבילשטיין, על שם מקומו. הביטוי “אסיר־התקוה” חוזר, בשימושים ספרותיים שונים, במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה ויעודו, כמתבקש מעניינו, לתת שֵם לציפיית גאולה קונקרטית, בדרך־כלל כזו המתבטאת בעלייה לארץ־ישראל והניזונית מסבל ממשי בארץ המוצא. הביטוי נזכר בפיוטים שנתחברו בעקבות פרעות, גירושים ורדיפות, והכל כמתבקש ממובן הפסוק בזכריה ט, יב. תכופות, ואין לראות בכך כלל, מציין הביטוי את הפדות מארצות הצלב¹¹⁴. ר’ יצחק הלוי הוא הראשון, הידוע לי, שבחר בביטוי “אסיר־התקוה” ככינוי פרטי. בבחירה זו יש לראות רצון לתת ביטוי למעשה הדרמאטי של יציאה מארצות אשכנז שלאחר מאורעות “המוות השחור” אל מחוץ לארצות הצלב בכלל ואל ירושלים בפרט.

כיוון שהכינוי “אסיר־התקוה” נתייחד בסמיכות זמן ומקום גם לר' אברהם המעתיק, ניתן היה להניח כי היה זה כינוים של כל בני החבורה¹¹⁵. אך מסתבר שבני החבורה אימצו לעצמם כינויים שונים, שמשמעותם עמדה בזיקה למעשה העלייה ולמתח המשיחי שנתלווה אליו. “אסיר־התקוה” הוא רק אחד מאותם כינויים. כך מכנה עצמו אחד מן החבורה – “המצפה”¹¹⁶, ואילו אחר מצרף לשמו את הכינוי “ציון”, ומתכתר בצירוף רב המשמעות – “מנחם ציון”. כינוי זה, יותר מאחרים, מלמד על טיבם של הכינויים בקרב חבורת העולים האשכנזים בירושלים במאה הארבע־עשרה¹¹⁷. מלבד שחילוף השם מלמד על המשמעות שייחס המחליף למאורע שבעטיו שינה את שמו ואשר נרמז בשם החדש, יש לייחס לו גם משמעות ספיריטואלית. משמעות ספיריטואלית לשינוי שם נזכרת אצל ר’ אברהם אבולעפיה, שכתביו נודעו בחוגי מקובלים במזרח באותה עת¹¹⁸.

היו מן התלמידים ששהו בישיבתו של ר' יצחק הלוי בירושלים כדרך ששוהה תלמיד בבית רבו. שם רכשו את הכשרתם הבסיסית בלימוד התורה ולאחר זמן המשיכו את דרכם הלאה לבתי־מדרש אחרים. על אלה נמנו ר’ מנחם ציון ובעיקר ר’ שמשון בן שמואל, שדרכו נסקרה בהרחבה לעיל. אך עיקר הישיבה היתה ה"לומדים" ולא התלמידים. ה"לומדים" הם החתומים על כתב החרם והם ה"חסידים" הנזכרים בדברי ר’ מנחם ציון כרבותיו בירושלים. חבורות “לומדים”, בצד התלמיד־החכם הנסמך בסמיכת “מורינו”, נמנו במאה הארבע־עשרה על נושאי הסמכות ההלכתית באשכנז. היו אלה חבורות תלמידי־חכמים שעסקו בתורה בצוותא בבתי־המדרש בקהילות ושמות חבריהם לא פורטו בדרך כלל בספרות. תוארם היה “חבר”, ומקור סמכותם היה בהיותם בחבורה¹¹⁹. כך יש לראות את מוסד “הישיבה” בירושלים, כחבורת חכמים שבמרכזה תלמיד־חכם נסמך או דמות כאריזמאטית. מכאן גם מקור הסמכות שנועד לישיבת ירושלים בכתב החרם, ובספרי מנהגים במאה החמש־עשרה.

באמצע המאה הארבע־עשרה, סמוך לעלייתם של ר' יצחק הלוי ותלמידיו, נודע לראשונה על איסוף כספים מאורגן באשכנז עבור “עניי ירושלים”. כספים אלו נזכרו ברשימת תרומות שנתרמו על־ידי נפטרים בצוואתם או על־ידי קרוביהם, לעילוי נשמתם. רשימה זו נשתמרה בספר הזיכרון – “ממורבוך” – של קהילת מיינץ, אך מקורה, ככל הנראה, בספר הזיכרון של קהילת נירנברג¹²⁰. התרומות נחלקו ליעדים שונים, מוגדרים וממוסדים, ובעיקרם הופנו ליעדיה המסורתיים של הצדקה בישראל: תלמוד תורה, בית־הקברות, הקדשות הקהילה ועוד.

שתי רשימות, לא עוקבות, של תרומות נפטרים שרדו מספר הזיכרון של נירנברג. בראשונה, מן השנים 1280–1346, לא נזכרות כלל תרומות ל"עניי ירושלים". בשנייה, מן השנים 1373–1392, נזכרות תרומות אלו, ולמן שנת 1375 – בתכיפות יחסית. מתוך 204 נפטרים ציינו 45 את “עניי ירושלים” כאחד מיעדי תרומתם. מן הרשימות עולה בבירור כי לא נתרמו כספים בנירנברג עבור ארץ־ישראל קודם ל־1346. ברור גם כי אין לראות בשנת 1375 את ראשיתה של הצדקה למען ארץ־ישראל בנירנברג, שכן שתי הרשימות אינן מכסות את מלוא תחום השנים הרלוואנטי לדיוננו, וכן אין בידינו כל רשימה מן השנים 1350–1372. יצוין גם, כי לא בכל שנה, בשנים שאליהן מתייחסת הרשימה, נרשמו כספים שנתרמו עבור עניי ירושלים. יש על־כן לשער שגם בין השנים 1350–1375 היתה צדקה לארץ־ישראל יעד ממוּסד בקהילות אשכנז¹²¹. אין להניח כי כספי הצדקה שנאספו בקהילות אשכנז נועדו ליסוד האוטוכטוני שבקרב יהודי ארץ־ישראל, ובהתחדשותו של אפיק צדקה זה יש לראות ביטוי נוסף לקשרים שבין קהילות אשכנז לחכמיהן שעלו לירושלים. ראשיתם של קשרים אלו, ככל הידוע לנו עתה, בעלייתם של ר’ יצחק הלוי ותלמידיו, ובייסודה של ישיבתם שהיתה ככל הנראה העילה העיקרית לראשית איסופם של כספי ארץ־ישראל בקהילות הריינוס¹²². העברת הכספים וחלוקתם בארץ־ישראל היו, אם נלמד מן המקובל בתקופות מאוחרות מעט, מעניינה של הישיבה שהיוותה, כדרכם של מוסדות מסוג זה, גם מסגרת כלכלית לחבריה¹²³. זו, כך דומה, כוונתם של חכמי הישיבה באמרם כי ר’ יצחק הלוי “צוה וקבע” להם “טרם מותו”.

משקלה של חבורת החכמים בירושלים בתוך חכמי אשכנז במאה הארבע־עשרה קשה להערכה. עם זאת ניתן לשרטט קווים לאופיה של החבורה ולעמוד על מגמות בעולמה הרוחני, על־פי החיבורים המעטים שאותם ניתן לייחס לתלמידי הישיבה ולומדיה. חיבורים אלו מיעוטם נתחבר בירושלים ורובם לאחר שיצאו ממנה.

חיבורי ההלכה של ר' שמשון בן שמואל נסקרו כבר כאן בהרחבה. שני החיבורים נכתבו במסורות כתיבה אשכנזיות ואין בהם חידוש־ז’אנרי או מגמות חדשניות, הבולטות על רקעה של ספרות ההלכה בת הזמן¹²⁴.

לא כן הדבר באשר לר' מנחם ציון, שחיבורו “ציוני” על התורה נקשר על־ידו במפורש לתורה שלמד מפי רבותיו ה"חסידים" שבירושלים. בכך יש עניין רב לשאלת אופיה של החבורה הירושלמית, שכן, בספרו פיתך ר’ מנחם ציון את הקבלה הספרדית בתורת הסוד האשכנזית, ואפשר שזו היתה דרכו של בית־המדרש האשכנזי שבירושלים.

השימוש שעשו חכמים מן החוג הנזכר בחיבורי קבלה ספרדים עולה מרשימת החיבורים שהעתיק ר’ אברהם בן יצחק אסיר־התקוה¹²⁵. בכ"י פאריס 803 שהעתיק, כינס את ספר “מערכת־האלהות” ואת ספר “שערי־אורה”. לשני החיבורים הללו ידועות העתקות אשכנזיות רבות, והם מצוטטים תכופות בחיבורים אשכנזיים. הספר “שערי־אורה” נזכר במבוא לספר ה"ציוני" כאחד מ"שנים עשר הנציבים" שעליו הוא נשען, וספר “מערכת־האלהות” מצוטט תכופות על־ידי מחבר ה"ציוני" אף שלא פירש בשמו¹²⁶. בהעתיקו את ספר “המערכת” צירף המעתיק הערות שונות משלו ומהן שפתח ב"אמר אברהם". הערות אלה מצטרפות אל ספר ה"ציוני" בזיקת מחברן לתורת הסוד האשכנזית ולקבלה הספרדית כאחד¹²⁷.

תמונה דומה, אך עשירה יותר, עולה מרשימת החיבורים שהעתיק ר’ אברהם אסיר־התקוה בכ"י מוסקבה–גינבצורג 606¹²⁸. הקובץ כולל חיבורי קבלה ספרדיים, תשובות רשב"א ואת “מסורת הברית” לר’ דוד בן אברהם הלבן בן ר’ יהודה מקוצי¹²⁹. החיבורים הספרדיים שהועתקו הם קטע נרחב מ"שערי צדק" לר"י ג’יקאטילה, קטעים מתוך טעמי המצוות לג’יקאטילה (סוד ציצית ותפילין) ו"הנפש החכמה" לר’ משה די ליאון¹³⁰. דומה כי בשלהי המאה הארבע־עשרה נוצר בירושלים מפגש פורה בין חכמי אשכנז לספרות הקבלה הספרדית שרווחת במזרח. מפגש זה הרחיב את הספרייה הספרדית שבידי חכמי אשכנז ועשה את חוג החכמים שבירושלים לאחד הצינורות שדרכו עברה ההשפעה הספרדית לבתי־מדרשות שבאשכנז¹³¹. נראה כי בתהליך החדרת ספרות הקבלה הספרדית לבית־המדרש האשכנזי בירושלים, יש לייחס תפקיד חשוב לר’ פרחיה בן משה “איש ירושלים ודיינה”, שמכתיבת ידו העתיק ר’ אברהם אסיר־התקוה את “טעמי־המצות”, “מסורת־הברית” ו"מערכת־האלהות" ובקולופונים הוא קורא לו: “מורי” או “מוהר”ר". ספר “מערכת־האלהות” שהעתיק היה כזכור, בשנת 1399, ברשותו של ר’ מנחם ציון ומכאן שגם הוא עמד עמו בקשרים. מלבד פרטים אלו ומותו שקדם ל־1399 לא נודע עליו דבר. השם “פרחיה” לא נזכר ברשימות השמות שב"סדרי הגט" האשכנזיים הקדומים ביותר, ודי בכך כדי לקבוע כי לא היה אשכנזי.

דומה שבנאמר כאן על חבורת החכמים האשכנזים שבירושלים ועולמה הרוחני יש כדי להאיר איגרת ששלח חכם אשכנזי אלמוני לחכמי אוסטריה ובה הציע “תקנה ותוחלת” כנגד “אף ה' שחרה בעם”¹³². הכותב דורש מחכמים מאוסטריה, שנים־עשר במספר, לעלות לארץ־ישראל, לשהות בה עד שנת קמ"ב (1382) ולפעול בה פעולות מיסטיות שונות שיביאו לדחיית אף ה' והגזירה הצפויה. על־פי הטכניקה המוצעת באיגרת אין ספק בכוונת הכותב, שעד שנת קמ"ב ישהו הנבחרים תקופה ארוכה בארץ־ישראל. על־פי הצעת המהדיר – אף עד שש־עשרה שנה. לאמור: כתיבת האיגרת קודמת כנראה לשנת קכ"ו (1366), ומכל מקום אין לאחרה לקמ"ב (1382)¹³³. שנים אלו הן שנות השיא בפעולתו של חוג החכמים האשכנזים בירושלים. עולמו המיסטי של הכותב עולה מבין שיטי האיגרת וזיקת מחברה למושגים ותמונת עולם קבליים, ברורה. באיגרתו הוא משתמש בקטע שלם הלקוח מתוך “שערי אורה” לג’יקאטילה, כמעט כצורתו. מקומו המרכזי של ג’יקאטילה, הן בספרייתם של מקובלי האשכנזים והן בספרייתם של מקובלי המזרח נתבאר, בין השאר, מן ההעתקות שנעשו בירושלים ואשר נזכרו בחלקן לעיל¹³⁴. מכאן גם ברורה קירבתו של הכותב לעולמם הרוחני של חכמי החוג הירושלמי. תחום השנים המוצע לכתיבת האיגרת מלמד על קירבת זמן למאורעות “המוות השחור” שהן, ככל הנראה, ביטוייו של “אף ה' שחרה בעם”, והעילה לביצוע הפרוצדורה המוצעת באיגרת. עלייה לארץ־ישראל כמסקנה שאליה הובילו המאורעות – משותפת לבני חוגו של ר’ יצחק הלוי ולכותב האיגרת. ייתכן על־כן לראות באיגרת זו ביטוי לתסיסה מיסטית, או אף משיחית, בקרב חוג חכמי האשכנזים בירושלים. ייתכן גם לראות באיגרת כוונת תעמולה לעלייה או לישיבה בארץ־ישראל לקראת שנת הישועה – שנת קמ"ב.

באמצע שנות השמונים של המאה הארבע־עשרה, לאחר שחלפו למעלה משנות דור מאז עלו ר’ יצחק הלוי אסיר־התקוה ותלמידיו לירושלים, החלה חבורת החכמים האשכנזים בעיר לאבד מחיוניותה ובסמוך חדלה להתקיים. העלמותה של החבורה לא באה בעקבות מאורע דראמטי כל־שהוא. האנרגיה הרוחנית שניזונה מחוויית מאורעות “המוות השחור” ומן הפירוש המיסטי שניתן להן על־ידי דמויות דתיות־כאריזמאתיות פעלה על בני דור הפרעות, אך מיצתה את עצמה במשך השנים. כוחה של החוויה הטראומתית־הקיבוצית קצר ימים הוא.

בתוך תנועות האוכלוסין היהודיים שבאשכנז, שהתרחשו בעקבות המאורעות הנזכרים, היה מקומה של הפנייה למזרח בכלל, ושל העלייה לארץ־ישראל בפרט, מבוטל. פניהם של הגולים היו בעיקר למזרח – לאוסטריה, ולדרום – לצפון־איטליה. מתוך הזרמים הגדולים, עוד קודם שעוצבה מחדש מפת היישוב היהודי באירופה, פנה קילוח דק, שעיקרו היו חכמים מקהילות הריינוס, לארץ־ישראל.

גם העלייה לארץ־ישראל הינה תוצאת הזעזועים שעברו קהילות אשכנז באמצע המאה הארבע־עשרה, אלא שזו בהבדל מן התנועה הכללית, בהישענה על הפירוש הדתי למאורעות כפי שנתגבש בקרב חבורת חכמים מסוימת, לבשה אופי של מעשה דתי, ואולי אף משיחי. העולים, כדרכן של דמויות מסוג זה, נתגבשו סביב דמות מרכזית אחת ובתוך חבורה. שמות ייחודיים שבחרו להם מלמדים על תודעה עצמית מפותחת בקרב חוג זה. שקיעתו של גוף העולים המגובש חלה שעה שמפת היישוב היהודי באירופה השלימה את עיצובה מחדש ושעה שזכרם של המאורעות דוחפי רעיון העלייה לארץ־ישראל תש. שרידיהם של העולים נספגו, חלקם במרכזים הישנים שבאשכנז, ואחרים במרכזים החדשים שהחלו לתפוס מקום במפת היישוב האשכנזי במהלך המאה הארבע־עשרה. היו שנבלעו בקרב הקהילה האשכנזית בירושלים, שקיומה לא חדל כל ימי־הביניים.

במאה החמש־עשרה רבו העולים מאשכנז לארץ־ישראל, אלא ששוב לא נודעה לנו עלייה בחבורה – היה זה מעשה של יחידים. מוסדות הקהילה שנוסדו במאה הארבע־עשרה המשיכו להתקיים, וכוחה של הקהילה שתהליכי היווצרותה תוארו כאן, עמד לה עד לשלהי התקופה הממלוכית.

בדברים שכתב יהודי אשכנזי במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה, שעה שנערמו קשיים על דרכם של עולים מאשכנז לנמלי הים־התיכון, עולה זכר עמום לעליות חכמים מאשכנז בתקופות קדומות: