משני צדי הדרך משתרעות, ככל שהעין מגעת, חורבות אין ספוֹר – סמל המאה העשרים.

בלילה הרבוץ־קופא בנוגה המכסיף שלו בוקע שחקים ראשו הפרוע של המסגד, הניצב נאלם ובלי תנועה. קירותיו האטומים מזכירים מצודה שהכניסה אליה אינה נתפסת לעין. אף העשבים שעל קדקדוֹ יש בהם כדי להעיד שאינו אלא מצודה צבאית מוסוית. צפרים יקננו בהם. ובערב, עת יסתדרו ללינת־לילה אגב ציוצי־שממון קטועים, יש ויתערסל על ראשו גבעול אחד ואחר יחזור וייאלם הכל דום. בתנומתם יישנו הצפרים את ראשו הפרוע של המסגד ויטילוהו לכנפי חלום בלתי ברור.

מה היתה כאן בשכבר הימים תפילתם של אותם שהיו כורעים אַפּיִם אל פסיפס המרצפות הצוננות?

מה היה כאן בשכבר הימים – איש לא ידע ידוע. דממה. לא סימן כלשהו של חיים.

קירות־חומר מפוצלים. פחים שמצטלצלים ברוח, ככלי־מטבח המסודרים לאחר הדחתם. ושפע של דלתות וכתלים שמנעולים סגורים מתנוססים עליהם… מבוך של סימטאות צרות מוליך אותך עד לגרם מעלות, עשויות אבן, שבקצותן יאפיל עובש מוריק. המעלות מובילות עד לכמה חדרוני־עליה. מבחוץ – חלון או שנים שתריסיהם מוגפים הגף היטב. כלפי חוץ אלם גמור: הקירות, החלוניות, המעלות, הכל מעולף רזים, לא יספרו מאומה.

עם הכניסה לכפר, משמאלו של הכביש הגובל עם פרדס הנמתח ומופלג כמה קילומטרים, עומדת מצבת־זכרון צחורה, פשוטה.

על המצבה ישחירו שבעה שמות. שמותיהם של שבעה עולי־ימים. מלוכדים היו השבעה בשלהבת אחת של חזון הדרור. גורל אחד מוּנה להם. קבר אחד כיסה אותם.

כמשמר אילם יעמדו כאן עם הכניסה לכפר, כשוֹמרים על שוכניו מכל צרה ופגע. את מנוחתם של התושבים בלילות תנצור המצבה, ואת עמל־כפיהם יומם.

המסגדים הם הבנינים היחידים בכפר העומדים פנויים, ריקים ומשוממים. זולתם לא נשתיירה חורבה שלא נתפסה בידיהם של העולים החדשים הנוהרים לכאן בלא הפוגות מבתי־העולים.

וכשהמורה לעברית, לאחר שינון יתר של שתי המלים החדשות “פנוי” ו"תפוס", שואל את תלמידיו: “הישנם בתים פנויים ביאזור?” (כאן עדיין מכונה הכפר בשמו הקודם) – יענהו בליל קולות – למן התלמיד בן החמישים ועד לבן הארבע־עשרה: – “לא, ביאזור אין בתים פנויים”.

ואשר על כן אפופה פינה זו דממה, כנשכחה, כיוצאת דופן מכלל החיים שבכפר יאזור הנרחב והמפוזר.

ברם לא לעולם אלם. בימים האחרונים צץ בסמוך לכאן בן־לילה מין בוסתן: גן משופע דלפקיות ליסב אליהם, והאילנות שמעליהם מקושטים בשרשרות נייר צבעוני, מעין חופה מצטלבת בטבורוֹ של הבוסתן. מבפנים כבר בוקע קולה של מנדוֹלינה – התזמורת של הפּארק, – והיא מפתה וקוראת לזוגות, צעירים וזקנים בכלל, שיבואו לבלות שעה בנעימים וליהנות מכל הטוב המצוי בסוכת־העץ, שכמוה כפּארק, ובה ממתקים וגזוֹז. אסתר’קה, בדרכה לשיעורי העברית נאלצה ללכת סחור־סחור, כי הכל היה כאן גדור בתיִל דוקרני, ומבפנים התנוססו דלפקיות תחת עצי תאנה ענפים.

קודם לכן, עת עשתה דרכה במקום הזה, נגלתה פתאום לעיניה סוכה ובה שוקולדות עטופות נייר מכסיף מוצגות לראוה ולידן כמה בקבוקי מי־סודה. גם פטיפון היה מצוי שם, ובעל־הסוכה היה כפעם בפעם מחליף את התקליטים, עם שהוא ניצב בפתח ומצפה ללקוחות. אלא שמעולם לא ראתה שם אסתר’קה שום איש, מלבד בעל־הבית שהיה תמיד ניצב בפתח הסוכה המבליטה עצמה בכחול תריסוניה. יום יום היתה אסתר’קה מגלה תמורה בכפר, פעם אצל זה ופעם אצל אחר, תמורה לא חשובה ולא מפתיעה ביותר, אך הכל ביחד – והכפר משתפר והולך.

לפנים (אסתר’קה הוֹגה “לפנים”, כי נדמה לה בשכבר הימים היה זה, ובסך הכל באה לכאן, היא עם אבא־אמא, לפני ירחים חמישה, הם יחד עם עוד כמה משפחות במכונית אחת), שום דבר טרם היה במקום הזה. “אז”, בבואם לכאן, נתקשה מאד הנהג למצוא מקום משכנה של הסוכנות בכפר. מרקיד היה את מכוניתו בינות לעיים, כמה פעמים הסתובב, עלה וירד, עד שמצא את מבוקשו והוא כולו חתיכה של זעף. וכשהורידם לבסוף מן האוטו, אותם ואת מיטלטליהם, ראו והנה ממש הוליכום שולל. חשכו עיניהם מראות: בכאן ניטל עליהם לחיות? – הביטו שלשתם – אסתר’קה, האב והאם – זה על זה מחרישים ומשתאים. ארץ־גזירה, ישימון, בתים רעועים, מפוזרים כדי מרחק רב איש מרעהו. ואם יש כאלה הראויים לשמם, שקבועים בהם חלונות ודלתות, והם במרכז, בטבורו של הכפר, מקום שם הסוכנות מצויה, הרי הם תפוסים מכבר.

אף על פי שאסתר’קה ואביה ואמה, דומה, מהראשונים היו כאן, כבר לא היה שום דבר מן המעולים בנמצא. וכי מה, יתמזל להם מזלם של אסתר’קה ואביה ואמה? – ודאי שלא, ומרי־נפש עמדו ללא נוע ולא ידעו מה המעשה אשר יעשו.

בינתים, שעה שעמדו ככה בלי למוש ממקומם, הביטו כה וכה והנה האחרים, צרורותיהם על שכמם, נתעלמו חיש מהר והלכו לתור באשר יתורו אחרי מעט הטוב שעדיין שרד.

ככה?.. אם כן שלמה יעמדו כאן כאותם שוטים בשוק? חפז האב והסיט מצחת כובעו, אף הפשיל שרווליו, זירז את אמא ושניהם ביחד תפסו להם לחפצים ונכנסו ובאו קודם כל אל הסוכנות. בהשאירם שם את הצרורות הפליגו חיש כבזק לחפש דירה, הוא לעבר האחד והיא לעבר האחר של הכפר.

אסתר’קה נשארה לשמור על הכלים, נצטוותה לבלי למוש אף כפסיעה קלה. מה איכפת לה? היא נצרכת לכל זה? ומה לה כאן?

היא בגפה, בלא חברה ובלא שום אדם. הטילי עצמך בתוך הכפר הזה ורבצי בלילות בתוך העזובה מסביב, והערבי יכול ויתגנב ויטבח במאכלת ואין פוצה פה ומצפצף. וכי מיהו שיפריע לו ומפני מי יפחד להתגנב לכאן.

קיצור הדברים – כדאי היה לה כל הענין. חייבים היו להסתער לכאן. ישראל, מולדת שלנו, יהודים שלנו. הכל שלנו. היכן כאן יהודים בנמצא? לא יהודים בלבד, אף גויים אינם כאן. אין ואפס.

נזכרה בואה לרוסיה. עבדה שם במתפרה. התקינה כפתורים לפוּפאיקות¹ למכנסי־מוֹכין.

ביום הראשון לבואה אל בית־המלאכה ניגש אליה נער רוסי, שעבד אף הוא שם, היה גזרן, עמד ליד השולחן הקטן עליו היו נערמים מכנסי־מוכין ופופאיקות, עמד והציץ אליה מבעד לערימה.

כשהרימה אסתר’קה את עיניה מעל המחט ראתה זוג עיניים כחולות ננעצות בה חרש. – פּואידיומטיא גוּליאט סווֹדניא ווייצ’ירוֹם (תבוא נא לטייל הערב) – פטר חרש כמהסס.

ברם אסתר’קה דחתה את ההצעה בו במקום.

לכאורה לא תדע על שום מה. אחר כך, דומה, נצטערה ולא נצטערה. לפי שה"שייגץ" ישר בעיניה. מין אדיבות צנועה שכנה בו. אף על פי כן, הכיצד תוכל ותטיל עצמה בדרכים כאלה? “גוליאט” (לטייל) עם גוי? – לעולם לא.

יום יום, כמעט, היה הנער מופיע ליד שולחנה. נשתהה מה, נעץ בה עין, עתים גם מילמל מה בלחש, שלא יגיע לאזני אחרים, וסופו פרש בלא דבר של כלום.

אכן רבות נתלבטה אסתר’קה, ממש מלחמה נתלקחה בנפשה. על משכבה בלילות היתה לרוב הוגה בו, ובשעת העבודה היתה דעתה נוחה מאד מביקורו ליד ערימת הפופאיקות. ישובה דמומה, כששמורותיה תלויות לה על מחטה, היתה כפעם בפעם נושאת אליו עין משיבת־נפש. ודי. יותר לא. הרי גוי הוא.

ובזה נסתיים הדבר.

ומשום כך נתאַותה אסתר’קה להיות שרויה בקרב יהודים, שלא תהא חייבת להדיר עצמה מכל שהלב חומד לעתים. ואחר כך, משיצאו בשלום את רוסיה והגיעו לגרמניה, אל המחנות, כבר היה את נפשה באמת לנסוע לישראל. ומה הלאה? – וכי אינה מתארת לעצמה מה חיים עתידים לה כאן? וכי לא תראה מראש כל הטובות הצפויות להם כאן בישימון ערבי זה אליו נתגלגלו? וכי לא תראה בעליל עד מה יהיו להוטים אחריה כדי “גוּליאט” – שאפילו גוי אינו כאן בנמצא. ולואי והיה מזדמן לכאן, לפחות, אותו גזרן מן המתפרה, וכבר היתה דעתה מתקררת ומקבלת דבר הישארותה כאן באהבה.

בינתים, שעה שהיתה ישובה ככה ושקועה בהרהורים נוגים, חזר ובא אבא במרוצה, מצחתו שמוטה לו למעלה מפדחתו ומתנשם בחזקה. על שום מה חפז ובא? שמא דירה מצא ובלא שהיות הם חייבים לקום ולעבור לשם?

לא. אף לא זה. הוא רק הטיח שאלה כלפי אסתר’קה:

– אמא היכן היא?

והוא גופו נפנה ונשא עין לעבר מעלה הגבעה, אותו כביש, כביכול, שלפני מחציתה של השעה הגיעו בו במכונית־המשא.

וכי מה יבקש שם אבא?

– בכן, אבא, מה נשמע? – שאלה אסתר’קה רכות, משל לבה אמר לה שאסור לה גם לשאול. כל כך היה אבא בלתי מרוצה.

–נשמע… מה נשמע? – נפלנו בנופלים… ברם, אמא היכן היא? על שום מה תשתהה שם ככה? לשוא כל יגיעה וטורח.

– מה זאת אומרת? – שאלה אסתר’קה בחצי קול שיהא נראה כאילו שאלה ולא שאלה. הכל כטוב בעיני אבא… משל בטוחה היתה שבין כך וכך לה לא יספר דבר וחצי דבר. ובאמת, מה טעם יספר לה? וכי מה בידה להושיע, פרט לישב ולהתהרהר במעשיות־הבל שלה?

ואמנם כן, מיד לאחר שנפלטה השאלה מפיה ובין כך וכך לא נענתה היא נשתתקה. ברי לה כי מיד לכשתחזור אמא יפתח אבא פיו, ירבה לספר ויסיח כל דאגה מן הלב.

יושבת היא על גבי המזודות ושותקת, ואבא מציץ בעד הדלת הפתוחה אל הדמדומים שנתקשרו עבים ושותק אף הוא. אלא שהוא, אבא, שרירי לסתותיו נעים־זעים, משל חוזר ומכרסם רעיון שנתלבט בו קודם לכן.

לבסוף חזרה והגיעה גם אמא. אבא נתעודד בן־רגע.

– נו חנה?

– נו, מה נו? לא ראית אותו מזל־ברכה? התעה התעיתני כהלכה חיים אלי קבר, – פתחה וריהטה פיה בנשימה אחת, – עינים לך ולא ראית תהום פעורה לבלענו חיים. חשכוּת שכזו, ורטיבות, עין־השמש לא הציצה לשם מעודה. “דירה טובה – אמר זה שבלשכת העבודה – למענכם”. בכן, כיתתי רגלי, מי יודע כמה קילומטרים. וכשזכיתי סוף סוף להגיע למקום, חשכו עיני ולבבי תעה. ירקתי לו בפניו, נשאתי רגלי וברחתי… הכה יושפל אדם עם הגיעו לכאן? להיות ללעג ולקלס? שיתבזה וישפל הוא גופו עד דכא, טפוּ!

ולזה, ראשה של הסוכנות, אמרה כי רצונה לחזור תיכף ומיד לבית־העולים. אין בדעתה כלל ועיקר להיקבר פה חיים. – מהיכן אשיג עתה מכונית למענכם? – הציץ בה האברך של הסוכנות בחוּכה רכה, משל אומר: צדקת לחלוטין, ברם דירות טובות יותר אֵי תימצאנה?

הכלל, נמנו וגמרו שהרשות בידם להישאר בסוכנות ללינת־לילה, ומחר יראו: או שיחזרו לבית־העולים, או אל עברו השני של הכביש יפנו, יכול ודבר־מה טוב יימצא שם. ברם אַליה זו וקוץ בה – מים טרם יהיו שם, ועל המשתכנים לרוץ מרחקים עם דלי או דוד כדי להשיג מעט מים, נוסף לכך דלת וחלון בל ייראו ובל יימצאו שם, ומי יודע עד מה תארך שבתם שם בלא אותם מוֹתרות.

באין ברירה הסכימו לכך.

האברך סייע עמם לגרור מהחדר הסמוך את מיטות־הברזל, שעמדו מוכנות למען עולים חדשים, והובאו גם מזרני־קש ושמיכות.

ובמסרו לידם מפתח, שיסגרו בעדם מבפנים, הבטיח לבוא מחר בשעה שמונה בבוקר על מנת להראותם מקומות אחרים לבחירה.

עד כה וכה נטו צללי־ערב והאברך פנה־הלך לו ובעקבותיו הלכו אותם שהיו ממתינים לו כל העת.

משנשארה המשפחה לבדה חשו בפתע פתאום דכדוך רב ירד ללבבם.

קולות יבבה וצוחה הגיעו לאזניהם – מי יודע מכמה גרונות פורצים ועולים אותם קולות, שדומים היו משום־מה לקולות בוכים על המת, שלא תהא השעה. הקולות הלכו הלוך והתקרב, ואפשר היה להניח כי הנה עד לבית הזה יגיעו, בעד חלון ודלת יבואו וישטפו שטוף את הבית וכל אשר בו.

חיש מהר סגר אבא את הדלת. ברם החלונות מה יהא עליהם? פרוצים הם, בלא זגוגיות, מזמן המלחמה עם הערביאים. בכן, מה לעשות? טוב שסורג־ברזל להם, אך מי יודע?

– שמץ־מה של נר שמא מצוי אתך? – העיר אבא את אמא מהרהוריה. – הן, – נתרוממה בכבדות, – עדיין שמור אתי שיור מאותם נרות שחילקו בבית־העולים להדלקה בערב שבת.

ומיד נתנצנצה שלהבתוֹ הזעירה של בדל־נר, שלא היה בו כדי להאיר את החדר הערבי הגבוה. אף על פי כן נסתברו להם הכתלים הזרים של הסוכנות, שבתוכם הוטל עליהם ללון הלילה.

שותקת שלפה אמא מארנקה גם דבר־מה כדי לסעוד את הלב. הניחה את פת־הלחם על שולחן־הסוכנות שהיה מכוסה אבק ואפר סיגריות. את הלחם לקחה אתה “על כל צרה שלא תבוא”, גם את מחמאת־התאית, אותה טילטלה עוד מצרפת, במרסייל קנתה, העמידה. מקומות כבר הוריק העובש על החמאה, אך אַל דאגה, וכי כה צח ונקי יחיו להם בכאן? אותם יצועים שלהם, וזו הרחיצה בשבועות האחרונים, באניה ובבית־העולים, כף־מים במשורה, כה מצוחצח הכל בתכלית? אם כן, למה יקפידו עם זו החמאה שקורט עובש דבק בה?

אמא מצאה גם בצל משיב נפש, ואבא, שכה נתאוה להיות עזר כנגדה, פישפש בתרמיל־היד שלו, שמא ימצא שם מה הראוי להתכבד בו ולפצוֹת בכך את אמא ולהקל מעליה את המשא שהוא, כביכול, הטיל עליה, ולשוא.

אמנם אסתר’קה זכור תזכור שאמא דוקא היא שדיברה על לבו של אבא ושידלתהו לנסוע לישראל. אך אבא בלבד הוא שרואה את עצמו אשם בכל אשר עוללו לעצמם. וברוח זו שמוע תשמע אותם מסיחים בינם לבין עצמם, כשאמא מגוללת את כל האשמה כולה על אבא בלבד. טענות אין־ספור לה לאמא כלפי אבא: למה ייגרע חלקה שלה משאר נשים. והכל בגללו, שלא־יצלח הוא. וכי לא השכילו אחרים לצאת את בית־העולים ובלא קשיים מיוחדים נסתדרו בערים, מי ברמלה, לוד, ומי בירושלים, ורק הוא, שלומיאל מאין כמותו, נתגלגל דוקא לכאן, אל ישימון ערבי זה.

כאלה הם הרהוריה של אמא בהם היא מגלגלת עת תשב דמומה ותלעס לחם ובצל, והוא, אבא, ישאל ויחזור וישאל שמא דבר זה או אחר מצוא ימצא בתרמיל, או שמא רצונה שיעשה עשׂיה של כלום.

אמא שותקת ועל כל שאלותיו אינה משיבה דבר וחצי דבר, אלא מטיחה בו אחד ממבטיה הנוקבים שעושה אותו לעפר ואפר. כי מה, למשל, בידו לעשות למענה בהליכות־בית, כביכול, שבכאן?

בלא רחמים מנשבת הרוח בעד החלונות הפתוחים ומטלטלת את השלהבת החלושה של הנר אילך ואילך, כמוה כשלשתם המיטלטלים על ידי גורלו של הזמן האכזרי.

למרבה הצרה ניתך גשם עז שמתדפק ומצליף בשוטי־ברזל ארוכים על הכתלים מבחוץ, ולא יצאה שעה קלה והגשם התחיל לחדור פנימה בעד החלונות הפתוחים.

מילא, גם שטוף יישטפו וייטבעו במעונה של הסוכנות. וכי מה איכפת לו למישהו? תצעק אל אלהים, – הוא לא ישמע אותך ואתה את קולו לא תשמע בישימון זה…

עוד הם עושים כה וכה, מביטים הם ורואים – הפתילה של בדל־הנר מועדת וכבר שׂרועה בקורט אחרון של החלב המותך והשלהבת דועכת וכבה. חושך ואפלה. טוב שכבר כילו ארוחתם, ואבא אך זה שלף מן התרמיל הסרוג כמה תפוזים לקינוח סעודה, במקום תה. מעט תה חם היה דבר בעתו, לפחות מים פשוטים, להדיח את סעודת־הערבית התפלה ולרענן את הגרון לאחר יום עמל שכזה. ברם, גם זו לטובה.

אבא כבר מגשש באפלה ומוצא סדין במזודה, ואמא מוציאתו מידו ושוטחתו לרחבן של שלוש המיטות, למראשותיהן, שהיו ניצבות זו ליד זו.

– להוציא גם ציפית? – שאל אבא בהכנעה. – ציפית, לא־יצלח שלי, לאיזה צורך? בשביל כרי־הפלומה, עליהם תישן הלילה?

בוש ונכלם מילא אבא את פיו מים,

אף על פי כן חזר ושאל כעבור רגע, כרוצה לצאת ידי חובת־מה:

– ומגבת?

– תספיק למצוא זאת מחר.

תם ונשלם. שלשתם התפשטו, איש איש בפנתו, ושכבו על מזרניי־הקש הקשים, שהיו מועכים את הצלעות כהלכה. התכסו בשמיכות שקיבלו מידי הבחור והוסיפו אדרותיהם מלמעלה.

אפס השינה היתה מהם והלאה. הגשם היה מצליף וחובט בעד החלונות הפתוחים. הרוח יללה, כמתכוונת לעקור את הכל. אסתר’קה לא תיארה לעצמה כי בחוץ עוד שרד דבר־מה בשלמוּתו. הבית בלבד נשאר, מעשה נסים, עומד על תלו. נוסף על כך – יללת התנים, שנשמעה כפעם בפעם, ואין לדעת אם מרחוק ואם מקרוב הקולות באים.

אבא ואמא לא עצמו עין כל אותו הלילה. מרבים היו לגלגל במה שנעשה עד כה ובתכניות השונות להבא. לבסוף נמנו וגמרו שאמא ואסתר’קה יסעו חזרה לבית העולים, ואבא ישב כאן בדירה שתזדמן לידו וימתין עד שייקבעו בה חלונות ודלתות.

בהשכמת הבוקר עדיין ניתכו מן השמים מטרות־עוז, משל כאילו נמלך הקדוש־ברוך־הוא בדעתו וגמר אומר להשקות, אחת ולתמיד, את אדמת ישראל לרויה. שלשתם כבר עמדו על רגליהם וציפו לבואו של הבחור מן הסוכנות. המיטות סודרו לכמות שהיו. הרטיבו איך שהוא קצות אצבעותיהם ואת עיניהם ליד ברז שמצאו כאן בסמוך ושבקושי נטפו ממנו כמה טיפות מים. בין כך וכך חשק רב לא היה להם לרחוץ רחיצה של ממש בחוץ, ברוח המשתוללת ובגשם הצולפני. וכבר עומדים שלשתם מוכנים ומזומנים, כלקראת יום הדין, ומהבחור אין קול ואין קשב. במעמדם זה העלוב נבצר מהם להבין כי זה נציגה של הסוכנות אף הוא אינו אלא בן־תמותה כמותם וקשה לו בשעה זו, של סופת גשמים, לעבור במים ובבוץ.

מזג־האויר הגשום לא הפריע בעד אלה שנשתכנו בקרבת מקום להשכים לפתחה של הסוכנות. אחד אחד נקהלו ובאו הללו ששיח ושיג להם עם הנציג: מי שטרם קיבל מיטות ומזרנים ושמיכות, והוא ישן באשר ימצא; מי שמצא מעין דירה ואינו חסר אלא רשיון, שהוא אינו מן התקיפים העושים דין לעצמם, ואשר על כן חייבת הסוכנות למהר ולאשר לו דירה זו בטרם יחפוז עליו יצרו של מאן דהו ויקפח את שוקו. שכבר היה מעשה, לא אחת ולא שתים, שאנשים “חטפו” להם דירות, ונציג הסוכנות לא היה בו לב למחות בהם ולנשלם. כי מטבע ברייתו בעל מזג־טוב הוא הבחור; ומי שכבר מבקש פתק לחנות המכולת לקבל מצרכים, לפי שכבר תושב הוא כדין וכדת, כבר מקום־מגורים לו וכבר הרשיון מודבק לו על הדלת מבחוץ, תריס כנגד החדשים הבאים מקרוב, המתרוצצים כעכברים מסוממים ותוהים ומפשפשים שלא יטעו לחשוב כי מקום פנוי לפניהם.

הגשם כבר הולך הלוך ושכוך, דולפים רק חוטי־כסף דקיקים, אך מן החלון טרם ירף. במקומות שרצפת־האבן הערבית משתפלת והולכת נקוו שלוליות מים. רטיבות בחלל, צינה מחלחלת, ורוחם של השלושה סרה. אך אין בכך כלום. עדיין משתעשעים הם בתקוה כי סוף סוף יסתדרו כאן בכי טוב.

על אף מזג־האויר, שעדיין גשום כהלכה, עומדים בחוץ, ליד הדלת, כמה אנשים, עומדים ומצפים בקוצר רוח לבואו של האברך.

– גרוֹס! גרוֹס! ־ נשמעה פתאום קריאה עליזה, ואחד כבר מזדרז ונכנס ובא במרוצה:

– משיח הנה זה בא!

– מי הוא זה המשיח? – תוהה אמה של אסתר’קה.

– הטרם תדע? – משיב שלישי. – גרוֹס מהסוכנות הוא הוא המשיח.

– אוי, ולואי וכבר ניוָשע ישועה שלמה, – נושאת אמא עין לשמים. ואכן הם נושעו, ועוד בו ביום.

בלא שהיות יתירות נטל גרוֹס לאביה ולאמה של אסתר’קה וביקשם לילך עמו אל העבר השני של הכביש על מנת לחפש שם דירה. למזלם נזדמנה שם אותה שעה מכונית ובה עסקניות מ"עזרה סוציאלית". אמא נתכבדה לישב במכונית, בה נסע גם גרוֹס. ואבא, מילא אבא – ניטל עליו לטרוח ולילך ברגל עד לעבר הכביש.

שעות אחדות אחר כך כבר ישובים היו בדירתם, מעֵבר לכביש. חדרים שנים, נאים למדי, מרוּוחים, והעיקר – רצפות מרוצפות, שלא כאותן אורוות חשכות שראו אתמול.

יום תמים התרוצץ אבא ובוֹסס בכל אותה דרך ארוכה ומרופשת, רץ רוץ ושוב עד שהביא את שלוש המיטות מהסוכנות, את המזרנים והשמיכות. אמא ואסתר’קה אף הן לא חבקו ידיהן. כל היום טרחו בסידור הבית. קודם כל שטפו את הרצפות, ניקו לעת עתה את המסגרות של החלונות והדלתות. מים בדוחק, אך מעט מזער השיגו איך שהוא. קלחות וסירים בידיהן היו רצות רוץ ושוב על הכביש והביאו משם מים ככל שהשיגה ידן.

אסתרק’ה פישפשה ומצאה בגרוטאות מין דלי מרובע שנעזב מידיהם של הערביאים ושמחמת הגשמים העלה חלודה. גם קופסה גדולה של פח מצאה ובתוכם אגרו את המים שהביאו.

עתה צצה דאגה חדשה: סחבה לשטיפת הרצפות מנַיִן? ברם אסתר’קה בת־חַיִל היא גם לדבר זה. שקים ממולאים חול ראתה בצדי הדרך – מקומות־מארב, כנראה, של הערביאים. מכאן היו, מן הסתם, יורים לעֵבר הנוסעים עוברי־אורח. חשה לשם, שפכה החול מאחד השקים, ניערתהו נער היטב, – והרי סחבה לרצפות.

לעת ערב כבר היה הבית צח ונקי. המיטות מסודרות, מכוסות בשמיכות־צבעונין. אמא טרחה במזודות, העמידתן זו על גבי זו, ואחר כיסתה אותן במין מטפחת צחורה, משל למפית, וכבר שולחן קטן כאן. תאמר – כסאות? לעת עתה ישבו על גבי המיטות. ואמנם לשם כך העמידו את “שולחן” המזודות בין שתי מיטות.

משחזר אבא אל דירתו החדשה כבר היה הבית ערוך ומסודר בטוב טעם כבערב־שבת לפני הדלקת־הנר. במבט שליו ליוָה כל תנועה מתנועותיה של אמא, משל אך ורק הודות לה ירדה זו השלוה והמנוחה על הבית. דבר בעתו היה כוס של חמים, ברם, כיצד משיגים זאת? כי מים טרם יהיו במקום, וגם להבעיר אש תקצר היד. ברם, אין בכך כלום, אַל דאגה. הערב לא היו שלשתם מודאגים מכך כלל ועיקר. פינה משלהם יש, מקום להניח בו את הראש – יימצא להם.

ולא נשתהו הרבה, אלא מיד נתישבו שלשתם על המיטות, אבא על המיטה האחת ואמא ואסתר’קה על המיטה שממול, והסבו אל השולחן.

אמא ערכה את השולחן – לחם ומליח שקיבלה במכולת חלף הפתק, עובר לסוחר, שהוציאה הסוכנות למען העולים החדשים, – וסעודת ערבית נאכלה ברוח שקטה ובנעימים. אבא קינח סעודתו בספל מים, שיירי המים שהובאו מעֵבר לכביש, עם קוּבּית־סוכר נוקשה שפישפש ומצא בשקיק של נייר.

וכבר חייבים היו למהר ולשכב, לפי שלפתע פתאום רד הלילה, לילה ככל הלילות בינות לחורבות המשופעות מסתרי חורים ומערות, כשהרוח מצפצף בעד החלונות והדלתות הפתוחים, והתנים פותחים בתזמרתם. אכן עם בוא הלילה תרד עגמה על הנשמה ופחד יתקפך. מעשה בעלי־בתים יתפשטו כאן התנים למן שקיעת החמה ועד אשמורת הבוקר. בכל מקום נעזב, עיים וחרבות, שם הם; במקום שם יד איש ברעהו וטבוח יטבחו זה את זה, שם הם השליטים, ועם בוא הלילה יגיחו מפינות־סתר שבפרדסים ויתהוללו לילה תמים. אכן עד הזמן האחרון מלאכה לא מעטה היתה להם כאן. עתה רפתה המלאכה. לא עוד חללים יתגוללו בדרכים, ברם עדיין רואים את עצמם מושלים בכיפה, ומתשוֹטטים באין מפריע אף במקומות שכבר מתאכלסים והולכים. את ניגוניהם ישמיעו אגב חוצפה, עתים בקול בוכים, משל רוטנים כלפי הבורא המספק צרכיו של הקטן שבברואים ואילו את התנים שכוח ישכח. ככה ידרדרו קולותיהם־יללותיהם על העוול הבוקע שחקים, ודומה הנה הנה יחזור העולם לתוהו ובוהו. עד שנימוג הלילה, ובבוקר ישוב הכל לקדמותו ותהא הרוָחה לתבל ומלואה.

אלא שמיד צצות עשרות דאגות וטרדות חדשות לבקרים. בבתים הראויים לדיור שמשני עברי הכביש רוחשים ושוקקים החיים על כל לבטיהם. וכבר נראים זריזים המקדימים עם כלים מכלים שונים לאותו אזור שם מים בשפע. גברים רבים ייראו מזדחלים ומתנגפים בין החרבות ומחפשים כלי־עץ: דלת, חלון, ואולי גם שולחן עזוב. מפשפשים ומוצאים מי מעט ומי הרבה, ואשרי האיש שזוכה לדבר של ממש, לכלי מחזיק ברכה. מי ידמה ומי ישוה לו.

גם אביה של אסתר’קה יצא לשוט. שיחקה לו השעה ובסמוך לביתו ראו עיניו מקום משופע בדלתות ומנעולים תלויים עליהן, דלתות נעולות וקירות אין. עומד הוא ותוהה: ענין זה אומר דרשני, אם שלל ראוי לשימוש הוא, על שום מה לא הקדימוהו אחרים? אלא מה – לא למענו הם, ויפה זהירות. ועל כן – סחור סחור לאותן דלתות מסתוריות נושא הוא רגליו ומפליג הלאה, הלאה.

לא יצאה שעה קלה, והוא חזר עם לוָחים ומרישים, ארוכים וכבדים, מצא אותם בבנינו הגדול של בית־חרושת לא הרחק מכאן. ראשית חכמה – סתם בלוָחים את החלונות, וגם את פתח הדלת, שלא יהיו רוחות אורחים מצויים כאן בלילות. אחר נפנה למלאכת הנגרים, עשה כה וכה, וכבר שולחן ראוי לשמו עומד לו הכן. מיד הועתקו המזודות לקרן־זוית ואת מקומן המכובד, בין שתי המיטות, תופס לו השולחן החדש.

הכל טוב ונאה, אלא שמאד מאד חשקה הנפש בכוס תה. אמנם מצוי כאן, עם הכביש, ליד המכולת, מעין בית־קפה, שמה באים המהנדסים יום יום, לעת הצהרים, לשתות תה ולסעוד את הלב. ברם, כלום הוא למענם של עולים חדשים, שטרם ידעו ידוע מה מחיר ומה מטבע עובר כאן לסוחר?

שלושה מיני ממון מצויים כאן, – שומע אביה של אסתר’קה, – לירות גרושים ועוד מה – מילים, שלושה סוגים אלה על שום מה? – בין לא יבין. יודע הוא דבר אחד, בכל מקום שמה נתגלגל, בכל העולם כולו, רק שני מינים בלבד לממון: בפולין, למשל, זהובים וגרושים, וזה הכל. כיוצא בה רוסיה – רובלים וקוֹפיקוֹת, או נגיד גרמניה, משם הוא בא לכאן, אותו סדר עולם: מַרקים ופניגים. ואילו כאן – שלושה. ברם, מאי נפקא מינה – כרגע אין לו ולא כלום משלושת המינים גם יחד.

ככה היתה תחילתם של הדברים. אחר כך הלכו הענינים הלוך והשתפר מיום ליום. בני־אדם היו מוסיפים ובאים, בלי לדעת מי ומה הם. וכבר נראו נשים הולכות בצוותא אל הכביש להביא מים, ושיחה קולחת ביניהן, פולנית, הונגרית, ואפילו סרבית.

המהנדס הראשי נראה היה כשהוא מוקף סיעת אנשים, שהיו דולקים אחריו וממטירים עליו משאלותיהם־תביעותיהם, וכפעם בפעם נתגלתה ליד בית זה או אחר משארה מוקפת ארבעה קרשים, – מלט וסיד לבניה. על אחת כמה וכמה גרוֹס שהיה עובר את הרחוב ומלוּוה לא פחות ממנין אנשים, ואשר בגלל כך מכונה היה כאן “הלויה חיה”.

הוא, גרוֹס, אף בשעת סעודת־הצהרים מנוח לא יינתן לו. לא אחת פקדו אותו בעסקים מעסקים שונים ב"קפה לנערות".

אף אסתר’קה באה אליו היום בענין נכבד. אלא שהיא לא נכנסה פנימה. לפי ששמעה אותו פוטר כלפי אשה אחת שנטפלה אליו כהסיבו אל השולחן: “כשאדם יושב ואוכל אינו דין שיפריעו לו”. הנייר בידה, לחתימה, יצאה האשה החוצה ועמדה בפתח המכולת הסמוכה והמתינה. אסתר’קה אף היא עמדה שם והמתינה לו לגרוֹס. בשליחותו של אבא באה, לבקש שיתקינו להם חדר־מבשלים.

וטוב שלא נמהרה ולא באה ישר לבית־הקפה. ראשית, מתביישת היא. נחוץ לה מאד שהכל ינעצו בה עיניהם? השנית, לבה אמר לה כי מוטב להמתין כאן, אך יציג רגלו על סף בית־הקפה, תקדם פניו ותגיד לו תכלית בואה, ככה שרק הוא בלבד ישמענה.

הגשם דולף אין־הפוגות והאשה, המחזיקה הנייר בידה לחתימה, עומדת ומזעיפה שתי עיניה כלפי הגשם: – הבריות הללו מתגדלים והולכים, – פטרה לחלל האויר, – בעלי אף הוא עובד במשרדי הממשלה היה, ואף על פי כן לא השיב מעולם בגסות.

שמעה זאת אחת שנמצאה בתוך החנות ורמזה לה לזבנית:

– ההיא ודאי מיוּגוֹסלביה.

– מנין לה זאת? – תהתה הזבּנית, צעירה לימים אדומת לחיים מוצקות כתפוחי גן־עדן ועיניה הקטנות המעוגלות מתנוצצות מסקרנות.

– לפי שהיוגוסלבים כולם עובדי הממשלה היו, כמוהם כבולגרים, שרובם ככולם עורכי־דין. לפחות מזה לא יסכון איש מהללו.

ברם האשה, זו שעל סף המכולת, נזכרה פתאום, בלי לדעת על שום מה בכובעה הגדול, האפור, הצרוּר היטב בקמטר, זרוע נפטלין שלא יאכלהו העש. מה צר לה – חשה פתאום – ששוב לא תחבשנו לעולם. בשביל מי, כאן? בשביל האבנים, בשביל הדרכים המרופשות? ומה סימן־ברכה צפוי לה כאן? – לכל היותר יכול והתינוקות ירוצו אחריה וישימוה ללעג ולקלס… חלפו אותם זמנים עת היתה חובשת כובעה זה לראשה ביוהרה ובבטחון. חשק עז תקף אותה לרוץ חיש־מהר הביתה, לשלוף את הכובע מן הקמטר ולשימו, לפחות פעם אחת, לראשה, ולוּ רק לפני האספקלריה בלבד…

גם נכים למיניהם כבר נתגלו כאן: נכים מרוסיה, מפולין ונכים מכל העולם כולו. הללו מיוחסים הם. למענם טרח גרוֹס ומצא חנויות, ובלא עיכובים יתירים הוענקו להם הרשיונות.

ואמנם בבת־אחת נפתחו עוד כמה חנויות, חנויות־מכולת, חנות למיני סדקית, אטליז, ואף חנות לדגים ועופות.

והחיים כבר שוקקים, ככוורת, לפי שגם עבודת הבניה שינוי רב חל בה לטובה. בדק־בית, ונוספות ותיקונים. מי שחסר היה גג, מי שהתקינו לו דלת וחלון. כאן קרעו חלון חדש ושם סתמו חלון, – הכל לפי הוראותיו של המהנדס הראשי, יש והפכו חנות לחדר־מגורים, ולהיפך – חדר נתגלגל לחנות. אף הוחל כבר בהנחת צינורות, ובקרוב מים לכל בית יובאו.

בשעה ארבע אחרי הצהרים כבר נראים הפועלים כשהם חוזרים מעבודתם, אתיהם ומכושיהם על שכמם, מי בפלס־מים ומי בכף־סיידים, ופניהם אל המחסן על מנת להחזיר את המכשירים וכלי־העבודה.

אפס לא יעלה איש על דעתו להפסיק בטרם מועד, שאם יראהו בכך המהנדס, שאיש אינו יודע שמו, אלא שהלה משים עצמו שר ושופט, שוב אין לקנא בו בפועל. והיה מעשה ופעם הקדים אחד בולגרי ועזב את מקום העבודה חמש דקות קודם ארבע. נו, נו, “קידש” עליו המהנדס בקול, עת נתאספו כולם להחזיר את המכשירים.

– אני אַראה לך, אתה תעוף לי מכאן! – נצטווח בקול פלדה, הגם שברגיל הריהו מדבר אגב גמגום, בעיקר עת יסיח עם אשה.

ומשניסה הבולגרי להתנצל כי התעה התעוהו, שאמרו לו כי כבר הגיעו ארבע שעות, רעם המהנדס בשנית: – אל תדבר!

– למה “אַל תדבר”, וכי אין אני קרוי אדם?! – הצויח הפועל אף הוא. – הערה זו שלך למה ומדוע?

ולא נח ולא שקט עד שלא נתן דרור ללשונו הבולגרית, וקווצת־שער ישרה, כמיתר מתוח, נשרה לו נמרצות על מצחו, על עינו, ושרירי לסתותיו התנגנו להם נזעפים.

אסתר’קה בין לא תוכל, על שום מה נטפלו ככה לענין זה של חמש דקות, משל כאילו חצאי ימים אינם עוברים עליהם בבטלה. במו עיניה ראתה פעם, עת עברה בלכתה אל השוחט, כי בעצם היום יושבים להם הפועלים ישיבה סתם ורק אתיהם בידיהם לעדוּת.

בעברה ככה נפנה אליה אחד, מַכּרם של הוריה, יהודי בגיל העמידה:

– אשרינו שככה הגיענו, הא? באים לפלשתינה ומתעסקים באת…

– אי אתם מתעסקים באת ולא־כלום – פטרה אסתר’קה – ולא גדולה איפוא הרעה…

– ודאי, הנקל להסתכל ולחוות דעה – לא נכנע הלה.

– כלום מחווה אני דעה? לדידי… אלא שדיבור גורר מענה.

אותו בולגרי ראתה אסתר’קה, לאחר זמן־מה, בפרוס הבחירות למועצה שביאזור, מאחר חלונה ראתהו משתרך עם עוד אחד צעיר לימים. הבולגרי השפיע עליו דברים בקול של מרצה על הקתדרה: מי שבין בעלי־הכרה יכירנו מקומו – הניע ידיו אגב הטעמת כל מלה – ומי שאינו בעל הכרה כל עיקר, – טען בהתהלכו בפסיעות קצובות אילך ואילך.

וכעבור עוד פרק זמן, עת נודע דבר מותו של דימיטרוב, נראה הבולגרי בו ביום לבוש הדר, מכנסים ארוכים וכותונת לבנה, ותיק של עור תחת זרועו. ואכן אותו יום השמיע את הרצאתו לכבוד מותו הפתאומי של דימיטרוב.

אסתר’קה פגשה בו בלכתו מצויד כהלכה לקראת ההרצאה.

מרכין ראשו קמעה לצדדין נפנה אליה באדיבות יתירה:

– תבוא נא אל האקדמיה, הופעתה תרוממני…

כבר פסקו הגשמים וחמה קרה ניבטת אל תושבי יאזור בעד צהרי־כחול של שמים מעוננים. עבי־צחור עדיין נמתחים על פני שטחים כבירים, משל אין בדעתם כלל להסתלק מכאן, הגם שלדברי ותיקים ימים חמים מאד כבר ממשמשים ובאים לארץ.

זעיר פה זעיר שם פוקחים השמים עין כחולה לרמוז ולהודיע כי לא לעולם צרה. ומבעד לחרכים בודדים אלה מציצה חמה מחייכת.

מהו שטרד את החמה מכאן לעת כה ממושכה? – תוהה אסתר’קה. – אפשר העולים החדשים?

שכן הותיקים מאשרים שמעולם לא היה כאן חורף גשום כזה. ואכן כה דברם: העולים הם שהביאו אתם את שפע הגשמים מאירופה.

ככה עלתה להם לעולים העלובים.

בשכבר קרויים היו “פליטים”. היה זה בחורף 1939–1940, עת נמלטים היו לרוסיה. קור היה שם אותו חורף, כל עצי הפרי קפאו. במי תלוי הקולר? – בפליטים. לפי שהם גופם, הרוסים, טרם טעמו טעם קור כזה מעודם…

כמו כן בשנה שלאחר כך, בשעת הפינוי הגדול לטבורה של הארץ, עת התקיף הגרמני את רוסיה ובאסיה התיכונה, באוּזבּקיסטן, היה אז חורף לח וקר מאין כמותו, אוּזבּקים לא מעטים מתו מקור. חורף קר איננו שם מהתופעות השכיחות, ואילו אז כבש שלג לח וקר את הארץ יומם ולילה. באשמתו של מי? – באשמת המפונים.

מ"פליטים" נתגלגלו ל"מפונים".

ואף בהיותם כבר חזרה באירופה, בגרמניה, כ־ D. P, לא ראו הגרמנים מעודם חורף קשה כמו אז בימים של ה־D.P…

ברם, אַל דאגה. כל צער אין לה לאסתר’קה מכך. חג הפסח ממשמש ובא, וכבר מרגישים בהכנות לקראת חג חביב זה. כבר נראות בחוץ נשים רצות אל עבר הכביש וחזרה ובידיהן סלים מלאים כל טוב. ומי שאצה לו השעה, ובלי לחכות לסוכנות מסייד לו בעצמו את ביתו, ובלבד שיראה את עצמו בחג הפסח מסודר ומתוקן כשאר הבריות.

סאליה, השכנה ממול, נפשה עגמה עליה ביותר: המהנדס לא עמד בדיבורו וטרם התקין לה את המטבחון. יוצא שבחג הפסח תצטרך להצטמצם בחדרה האחד, הקדירות ופתילית־הנפט, מיטותיהם, שלה ושל בעלה, יחד עם מיטת הילד, הכל בכל ביחד. והרי חג הוא זה הבא עלינו לטובה. והלב חומד מעט סדר, נקיון. יודעת היא? – וילון זוטא על החלון, וכיוצא בזה. אם כי החלון לא קופח כלל ועיקר. למחרת, בראותה את אמה של אסתר’קה תולה על חלונותיה שני וילאות צחורים, מיהרה ותלתה אף היא וילונית צחה. ענין אחר הוא פסח. כאן איש איש את ביתו יצחצח ככל שידו מגעת, והיאך תהא היא עושה צחצוח כש"הכל בכל" בתוך חדרונה האחד. דומה, הדין עמה בתכלית. מכל מקום לא מלאה לבה לומר לו לאינז’ינר שיעשה לה מטבח.

מה, דבר גדול הוא אצלם? עד פסח יכולים הם להעמיד לא מטבח אחד, כי אם חמישה. וכי בעבודה חשובה דבר זה כרוך? משך יום – והמטבח עומד הכן. ברם, מה יוצא לה מכך – לומר לו אין היא יכולה. כל שליטה אין לה, משום מה, עליו.

ונאחזה בתחבולה אחרת.

בעבוֹר לעתים מי מן הפקידים הנמוכים ממשרדו של המהנדס והוא מתעכב ליד לייבלה שלה החינני, הריהי נטפלת אליו בטענה למה ייגרע חלקה מבני הוּנגרן, וכי משום שהם בני ארצו של האינז’ינר זכותם גדולה יותר, שלמענם הריהו עושה הכל ודבר מועט שהיא מבקשת למענה הריהו דוחה ודוחה. ואשר על כן אחת בקשתה שיזכירו לו דבר המטבח שלה.

משפורש הלה, הריהי קופצת חיש מהר לביתה, פורסת “טריז” לחם, מפרישה נתח מליח מן הנייר המוטל אי־שם בקצהו של דף, וכבר היא שוב בחוץ. לפי שאינה רוצה להחמיץ דבר מהמתרחש שם ברחוב. המליח בין שתי אצבעותיה של יד אחת והלחם מוכן לנגיסה ביד השניה, הריהי עומדת ואורבת לכל רחש קל שבקלים.

בשינים בריאות הריהי נוגסת, והלחם מתהפך בידה שלא כדרכו, כלפי פנים, אלא מן הקרום ואילך כלפי שפתה התחתונה, נגיסה מכאן ופירור מליח מכאן, ברוב ענין ובתאוה. שעה ארוכה תעמוד ככה, סועדת לבה בשובה ונחת, עתים סימן של תחתונים כחולים יבצבץ מתחת לשמלתה הקצרה, ועיניה משוטטות על פני הסימטה וכפעם בפעם ננעצות בעובר־ושב זה או אחר.

יום יום תסעד כאן סאליה פת־שחרית שלה בעמידה ובפרהסיה. לא מעטים הם הדברים הראויים לתשומת־לב בזו התכונה של ערב יום־טוב. על אחת כמה שכיום נפל דבר חדש בתכלית בחוץ – את הרחובות כולם ינקו לכבוד יום־טוב, יבערו משם כל מפולת ושיירי עיים, וכל מעשה־עץ פסול וסאוב, לוָחים ובדים, ענפים יבשים וקמשונים ושאר פגעים רעים אחת דתם שריפה. ועד מהרה נערם הכל לערימה גדולה, וכבר מבעירים את הבערה.

עד כה וכה וגשם עז ירד לפתע פתאום, כל טיפה כפוֹל שלוּק, ולא זו בלבד – ברד כבד, גבישי־קרח גדולים ניתופפו ברעש ומהומה, וכמעט ששיברו את זגוגיות החלונות שלא מזמן קבעה הסוכנות בביתה של אסתר’קה. כלו כל הקצין. שבתה כל עבודה. הפועלים נתלקטו תחת הגגון וחיכו עד יעבור זעם.

היהודי התימני, שאינו קרוי אחרת אלא “חביבי”, אף הוא מצוי תחת הגגון, אלא שעמידתו אינה עמידה בטלה. מושך מגרונו ניגונים מזרחיים הריהו “מדביק” את שאר חבריו לעבודה, וכולם ביחד. בחורים אלימים, עונים אחריו בקול.

והניגון מסתלסל ועולה, גובר ומתפשט, וכל הסימטאות, קרובות ורחוקות, ממש נבקעות לקולו.

והמדורה עדיין בוערת ואף זעפו של הגשם אין בכוחו לכבותה, וגצי־גצים, יחד עם תימרות עשן אפור־שחור, מתאבכים השמימה בהוד נורא.

מה יש לדבר? – ששון ושמחה.

אותו תימני יתגורר לא הרחק מכאן, בכפר אחד, ויום יום יבוא ליאזור, הוא ושני חמוריו הקטנים. עבודתו: סלי חול ושקי מלט. ושכרו שכר־משנה: בעדו ובעד חמוריו. אף נשים שתים לו. ובשאוֹל אותו אחד מ"שלנו":

– חביבי, נשים שתים למה? אני, אשה אחת – ריחַיִם כבדים על צוארי, ואתה אין מורא שתי נשים עליך?

משיב חביבי בעמידה איתנה והטחת שתי עינים מטייפות כלפי החמה, משל לא מעלמא הדין נתגלגל לכאן.

בן שבעים הוא, אך פרקו נאה ויציב, קצר־קומה ורחב־שכם. בהפסקת פת־שחרית הריהו משלח את חמוריו אל האפר שבסמוך והוא אחריהם. מוציא מתרמילו פת־לחם וזיתים ופותח בלעיסה של שוּבה ונחת. שפתיו מבהיקות משמנם של הזיתים וכל רואיהם יאמר: מאכל־תאוה של צלי כבש בא אל קרבו. אחר יקנח בכמה תפוזים שקטפם מפרדס נטוש ובלתי־מטופח.

בבת אחת הושלך הס בכל הסביבה כולה.

על דלתה של השכנה תלוי מנעול וכל החלונות מסביב סגורים ומסוגרים. אף אין סימן של תינוקות משחקים בחול ובמשעולי הדרכים.

וכי מה נתארע?

בעצם לא כלום. אלא שהכל כבר עקרו עצמם אל הכביש. אמהות ותינוקות על זרועותיהן, או מובלים ביד, מתרוצצות מ"תור" למשנהו: כאן מחלקים בשר וכאן דגים. והתורים שליד החנויות מזדנבים ומגיעים עד ללב לבו של הרחוב. הסוחרים מזיעים לא פחות מאשר בירח תמוז. הקל הדבר בעיניכם? לשרת עם כה רב, בלא עין־הרע. והמלאכה מרובה ומסובכת: הורדת התלושים, שקילת המצרכים, וחשבונות ונטילת המעות, ובשבע עינים יש להשגיח שלא יבואו לכלל טעות.

ועתה לך וצא ידי חובת כל הבריות כולן!

אך אין דבר. עצה ותושיה עם בעל האטליז, וכבר יודע הוא ומבין בהלכות איפה ואיפה. מי שראוי לשירות על הצד היותר טוב ומנת־בשר משופרא דשופרא תוענק לו, ומי שמסתפק בכל שניתן לו… והרי, למשל, אשה חגורת סינר רחב שעומדת עליו ומשפיעה רוב דברים:

– אברהם, הבה לי חלק שראוי להתכבד בו. אברהם, לכשיסבו אל השולחן בל ייגרע חלקו של פה זה או אחר; ראה, אברהם, מה אתה נותן לי.

ואברהם שומע לה כלשלג של אשתקד.

לא כן הבולגרים. מפניהם יירא אימת־מות ועל כרחו ימלא כל תאוותיהם.

– כמה תלושים לך? – שאלוֹ לאחד בולגרי. – ארבעה?

– לא. רק שלושה.

– שכזה ברנש! – זורק הוא שבחו של הבולגרי בפני הלקוחות העומדים בתור, משל אומר: שכמותו לא יוציא דבר־שקר מפיו… ומניה־וביה יתרגם זאת לרוסית כדי שהלה יבין אף הוא:

– אֶטוֹ צֶ’לוביֶק (כזה קרוי אדם)!

הכביש שוקק חיים.

בפתחי חנויות המכולת שטוחות חבילות מצות בשפע, והחנונים מחלקים אותן בחוץ לדורשיהן, לפי שבחנויות פנימה גדול הדוחק, בלי עין־הרע. אשתו של החנוני, היא ובתו, נחלצו אף הן לעבודה כיום. היא, האם, מצד אחד עומדת ושוקלת ומודדת שמן כשר לפסח, וכנגדה עומדת הבת ושוקלת סוכר ושאר מצרכים לחג.

אף אצל מוכרי הירקות רבה התנועה. והיכן לא? סוכות־הגזוז בכלל. גם שם יעמדו בתור. הפלא ופלא, הלא? חם היום ולהוטים אחרי לגימה קרה, ואגב כך נוטלים שוקולדיה, כעך בשביל התינוק, שלא יתילל. הזדמנות נאה היא גם לישב שם ולנוח קמעה, עד שיגיע התור.

מופיעים כמה צעירים ומביטים כה וכה. תרים אחרי מקום־ישיבה ברוח. אשת הגזוזאי תופסת הענין ובמבטים דוממים רומזת לבעלה שימהר ויגש שמה.

וכבר הולכים האורחים בעקבות הבעל ובאים לתוך הקיטון, גדלו כזרת, ומתישבים שלשתם מסביב לדלפקי.

הגזוזאי טורח בכונה עצומה, יוצא וחוזר בריצה ומביא בקבוק יין וכוסיות, וחוזר ומביא מיני תרגימה לקינוח.

מרוצה מסיפוק צרכיהם של האורחים מגיח הוא מן הקיטון בצהלה, נטפל אל בנו הרך הגחון על קערת מרק וטועם הימנו טעימה של אונס. שלמה־הירש, האב, תופס לה לקערה ולכף ופוטר: הבה, חיימ’ל, אבא יאכיל אותך, שפיר?

מקץ עשר דקות יוצאים שלושת הצעירים את הקיטון, או אז ירוץ שלמה־הירש קל כצבי אל הקיטון ומיד חוזר הוא עם הבקבוק והכוסיות הריקים ובהרחבת־הדעת הריהו נענה ליוצאים ב"שלום" וב"תודה רבה".

התנועה בחוץ הולכת ורבה. כשדים יטוסו האוטומובילים על פני הכביש. וכפעם בפעם יפקדו חנות זו או אחרת: יביאו משקאות, קרח, ירקות, והרי גם סוכת־דיקט² רתומה לחמור זריז המשעשע בריצתו. חיש־חיש מכרכרות רגליו, פסיעות קלילות, והסוכה תהדס תחתיה ותכרכר ותרקיד את הנוהג בה שישוב למעלה על דוכנו.

הוֹפּ־הוֹפּ, הוֹפּ־הוֹפּ – ירוץ החמור אורח. עושו, חושו, הזמן קצר והמלאכה מרובה, והלקוחות אצים רצים, קופצים על המציאות, ממש כמו ביריד.

והשעה באמת דחוקה. רק שעתיים, שלוש שעות בלבד נשתיירו עד התקדש החג.

כצאתה מן הסימטה לעבר הכביש פגשה אסתר’קה בריבה הבלונדית מפולין כשהיא חוזרת הביתה חיש מהר ושתי חבילות מצות בסלה. – זה עתה אַת יוצאת לשוק? – קוראת אחריה ה"שיקסה" בקול וכולה תמהון. וכשאסתר’קה עונה לה: הן, הריהי מטיחה אחריה כלאחר הכתף:

– עוד מעט קט והחנויות כולן תיסגרנה!

ראתה כאן גם את חברתה ההונגרית, אילנה, כשהיא חוצה את הכביש במרוצה, חפופת־ראש ומסוֹרקת למחצה. את תלתליה, המתפזרים לה תמיד על מצחה ועל צוארה, תעשה עשיה של גמר מחר, עת הכל כבר יהיה ערוך לכבוד יום־טוב. לעת עתה מאוחרת השעה, ויש לחוש ולמהר, וכי חסרות ידיה עבודה בערב חג? כל הזוטות שבבית משיירת אמא למענה. למשל, לשטוח על האיצטבאות נייר חדש ותחרים, לצחצח את כלי־הזכוכית ולהעמידם במכוֹנם. ומה לא? הכי תזכור כל שממתין לידיה שלה ושיש לעשותו עוד היום על מנת שיהיה מחר הכל על הצד היותר טוב?

ואכן למחרת כבר היתה השכינה שרויה על כל סימטאותיה של יאזור. הכל היה אפוף שלוַת החג. מכל חלון הבהיקו וילאיות ססגוניות: מלמלה, רקמה, פסיסיות – שונות ומשונות. הזגוגיות הצחות התנוצצו בזהב תכלתן אל מול החמה הברה.

הכל מכונסים עתה בבתיהם. מאריכים בשינה ואוכלים במנוחה את המאכלים הערבים שהתקינו עקרות־הבית.

שקט ודממה בכל, דממת־מות, ורק החלונות המבהיקים והטוהר והנוי שמסביב יעידו כי בני־אדם חיים מצויים כאן.

אחרי הצהרים יגיח הקהל החוצה. אז ינהרו הכל אל הכביש, לטיול. טורים טורים של גברים ייראו, מלובשים חליפותיהם הטובות ביותר, קב ונקי, כאילו אך זה יצאו מבית היוצר. לא מהלכים המה, אלא ירוצו אורח, כעל כנפי נשרים, כאותם סוסי מירוץ שלפני התחרות, שבקושי ירסנום רוכביהם. רובם לשון הונגרן בפיהם. ועת יציצו בחטף לצדדין ויגלו כתף רחבה גלל חליפתם ההדורה, יחושו עצמם כנולדים מחדש.

אף הנשים לבשו ממיטב שמלותיהן, וכל אחת מתאַוָה לגלות מה גברת בגברות היתה בשכבר. וגרבי ניילון, דק מן הדק, וארנק נאה, ועגילים מעגילים שונים. אדרבא, תראה השכנה מה תואר והדר היו מנת חלקה בשכבר. ואין צורך לומר אותן חליפות מן המובחר, שמעיליהן רחבים וארוכים ומשווים לבעליהן צורת מרובע.

אף אסתר’קה יצאה על מנת להתהלך קצת על הכביש. ודאי שתמצא שם את חברותיה. אלא שבמקומן פגשה, מופתעת ביותר, באדון גראף. אצבעותיו הדקות רטטו עם שהצית סיגריה… שאל אותה אם מתכוונת לטייל.

אך היא השיבה בשלילה. הולכת לסדר דבר מה.

רצונו ללוותה.

שפיר.

מהלכים הם לאָרכּוֹ של הכביש ואחר נפנים לרחוב רחב־ידים מוצל משני צדדיו עצי־אקליפּטוס רמי־קומה. זה דומה יותר למין שׂדרה. על פני שדרה זו נישאת אסתר’קה בשמלתה הרחבה ולצדה – גראף.

על מה היו מסיחים שוב אין היא זוכרת. אלא שפתאום נעצרה תחתיה ואמרה כי עתה רצונה לילך ביחידות.

היא נשארה עומדת פניה מול פניו.

– בלעדיה חיי אינם חיים – הרטיט בשפתיו.

ובטרם הביטה כה וכה וכבר ידה בתוך שלו וכבר הוא מעתיר עליה נשיקות אגב שפתים צמודות בחזקה ועינים עצומות.

היא עקרה ידה וחמקה חיש כבזק. להתרחק הלאה, הלאה ככל האפשר, – נתאַותה.

בקצה השדרה, מקום שם מתמזגת עם האופק, הסבה אסתר’קה ראשה בלי משׂים לעבר המקום שם נתארע המאורע המשונה. מר גראף עדיין על עמדוֹ עמד. כהרף עין התרומם על קצות אצבעותיו, כמתכוון להמריא. ומיד פירש שתי זרועותיו ונשאן אל על, כאברי החסידה, עת תאמר להיתלש מעם האדמה, ובעת ובעונה אחת הפריח לה נשיקת־אויר.

עתה נשאה אסתר’קה רגליה והחלה בריצה, חיש־מהר הביתה. נוח לה להיות הרחק, הרחק מזה שראו עיניה.

לא תדע מה. אך משונה הוא, זה מר גראף. מנסה היא לערוך לו דמותו של דויד. או – של הגזרן מן המתפרה. זו השלוה והרוך שבעיני הלה, שבכוחן להצמיד עיניה שלה אל שלו שעות אין־ספוֹר. אף אז נשמטה במבט־עינה, כשם שעקרה עתה ברגליה. ברם, הבריחה אז בריחה אחרת לחלוטין היתה.

אותו יום לא הלכה עוד לשום מקום. קנתה לה שביתה ליד החלון והשקיפה בעדו החוצה. תראה לפחות כיצד מתהלכים אחרים, וכיצד אחרים יסיחו בינם לבין עצמם.

רוח קלילה הביאה בכנפיה ניחוח חריף של תפרחת הפרדס הצחורה. העלעלים אך זה פוּתחו וצהבהבי־עין יציצו אל החמה המנצנצת ברקיע, מכאן זה הריח החריף שדומה לתמציתו של בושם משובח.

פתאום הגיע לאזניה של אסתרקה מין קצב משונה, כשל שעטת סוס. מעודה לא שמעה כאן צלילים כאלה, אף שעטות סוסו של העגלון העובר כאן במרוצה מדי בוקר בבוקר עם גלגלי־הגומי של עגלתו, דמיון אין לה לזו השעטה של עכשיו. ולא טעתה בהשערתה, כי מיד נתגלו כמה נערים בני 12–14 רכובים איש איש על סוסו והם דוהרים ברעש ומעלים אבק עד למעלה מן הגג.

אחד מהם, הראשון, נתרומם מעל מושבו כנתמך ברגליו על הדרבנות וכהרימו ידו אחת מעל לראשו החוה כלפי הרוכבים מאחריו וקרא:

– חברה, כיווּן הרכבת!

אסתר’קה הביטה בעיניים קרועות לרוָחה, ולא היא בלבד. בזה אחר זה ביצבצו ראשים בעד חלונות הבתים שמסביב. ניכר היה כי לא מבני יאזור הם. הדהירה נפסקה בבת אחת. הדממה כאילו בלעה לתוכה את הרוכבים.

מבית צדדי הגיחה שכנה, אשה צעירה גזוזת־שער, עמדה צמודת ידים על המתנים ובעד שבכת גדרה הגבוהה ניבטה החוצה מתחייכת.

והרי ואגיבה. בעינים מושפלות לארץ חומקת היא, משל אינה רוצה לראות בנעשה מסביב, ואינה מתבוננת אלא בפסיעותיה שלה.

החמה כבר יוקדת כהלכה ושוטפת באורה את הבתים, הגגות וכל הסביבה כולה. ממקום מן המקומות מגיעה נביחת־כלב יתומה. חלל האויר המכחיל בבוהק החמה ודממת השמים הגבוהים, הרובצים מעל לכפר הגדול, המפוזר, מזכירים על הרוב ימים עברו – –

כלתה נפשה של התתרית המעונגה אל מישורי מכורתה. נזכרת היא דמדומי שקיעה משם, כחול־שמים עד לכאב עינים, וזעיר פה זעיר שם בהרת אדומה חדה חוצה אותו. משתפכת היא בניגון תתרי, ניגון שכולו כליון־הנפש. תחילה בקול דממה דקה ואחר תאדיר בקול, קול חדגוני, אך הולך ומסתלסל, והצלילים מתערבלים, משתפכים בזה אחר זה, כדכי־משברים, גל גל לנפשו.

חוזרים הצלילים ומסיחים בערבות רחבות־ידים ונערה גלמודה, חולת־אהבה, בתוכן, והיא את שירת אהבתה תשיר לזה האחד שהפליג הרחק הרחק, זה האחד, הנבחר, הטוב שבטובים.

ואפשר יספר הניגון על כיסופי עם, שחי היה על סוסו, עם אשר בניו עוד בטרם פסיעה ראשונה יעשו ברגליהם, וכבר הם רכובים על סוסיהם. אפשר יתמשך בו בניגון זכרונו של גיבור־העם, צ’ינגיז חאן, אשר נוהג היה בעמו על פני אסיה כולה, העמיק חדור לאירופה וזר הנצחון לפניו יהלוך. – וכיום, כיום אין פוצה פה על אותו גיבור, אך מכל מקום חי הוא בהכרתו של עמו, חי לו עמוק עמוק במסתרי הנפש, ורק הניגונים הם המנחים אותם על פני אותם מקומות משם גלו.

מה לה פה, ומי לה, לתתרית, פה, בארץ הבונה את חייה מחדש; בקרב אנשים שמעלות השחר ועד שעה מופלגת של הלילה לא ינוחו מעמלם.

ואכן לרוב תגלגל בהרהוריה: לאיזו תכלית נתפתתה לו לזה הייבריי³ מהונגרן, בעלה, שסערת־המלחמה טילטלתהו משאול תחתיה למקומותיה שלה, שתהא נגררת אחריו עד לכאן, שהכל כה זר לה, ושהכל, דומה, מביטים עליה כבעיני שנאה.

היחידי בכפר, דומה, שאינו מטיל בה עיני שנאה, ושבמחיצתו תראה את עצמה בנעימים, הריהו זה האינז’ינר מקיוב, הדובר רוסית. כפעם בפעם יעניק לה הברה של ידידות עם חוּכה שופעת משפתיו המסורבלות. עתים גם יטול לה בידה הרכה, אשר תנוע בלכתה, כנוע ענף גמיש של עץ הערבה ברוח.

במהנדס זה, העובד כאן מטעם “סולל בונה” בבדק הבתים הערביים הרעועים, פגשה היום בדרכה ושאלתהו:

– שמא מצויה אצלו פרוסת־לחם? הילד ילעס וילעס את המצה ויום תמים ירעב.

בלא כל מורא שאלה שאלתה. ודאי שמאת החנוָני המזוקן והמפוּאת לא היתה שואלת כזאת. אבל לאינז’ינר בעל־בשר זה מקיוב יכול תוכל לספר הכל, שאף בחג הפסח אין לה מה לאכול כאן.

נזכרת היא כי לעת כזאת כבר אפשר היה להשיג הכל שם בעיירתה התתרית קארמאסקאלי. בתקופת החורף, עת ישתוללו הבוראנים⁴, היו אמנם השוָקים ריקים ומשוממים. פרט לכוס אחת או שתים של קליוקווה⁵ קפואה, שמחמת הקור יאדימו יתירה על המידה, והן שקופות ככוס גופא, לא היה שום דבר בנמצא. חלף זאת בבוא הקיץ הטוב היו החיים שופעים על גדותיהם. או אז היתה בכל ווֹסקריסיניה⁶ מתקשטת בחולצה צחורה, נוטלת לה לחברה פלונית בזרועה והיידה – השוקה!

הה, מה שוקקים היו שם החיים!

מדי רגע פנים חדשות של מודע וידיד, והכל צוחקים לעומתה בצחוק נועם ומאויים. ולקנות השיגה ידה ככל אשר נתאַותה. וכי מה לא? כוס צ’ירוֹמוּחה⁷ – הרי כוס צ’ירוֹמוּחה. כמה שרשי גזר, סמוקים ורעננים כטל – הרי גזר. או נניח אפילו בצלצל ירוק. מטילה היתה הכל בתוך הצקלון המרושת וחוזרת הביתה מתרוננת. ראשי הגזר היו אמנם מבצבצים בעד חרירי הרשת ומגרים בדרכם את תאבונם של עוברי־אורח ושל שאר נערות, חברותיה שכל ימות השבוע היו מכלכלים עצמם בּבּרנקה⁸ על קליפתה ועתים גם בפרוסת־לחם, מאכל תאוה. עתים לא עצרו הנערות ברוחן ועוד בטרם הגיעו הביתה שלפו גזר מן הצקלון, נגסו הימנו במערכת שיניים בריאות עד כדי פצפוץ מחיה נפשות, ועסיסו הדשן של הגזר היה ממלא את חלל הפה ושוטף את הגרון בצהלה.

וכאן? תלעס את המצה, ותלעס – ומה המעשה אשר תעשה יום תמים? נרדפת היא ומיטלטלת מן הבית. לא תאריך רוחה לשבת בית, לא.

מאפס מעשה ידיה ממשמשות וחוזרות וממשמשות בשערותיה. סורקת ומעלה גודש וקושרת בסרט, קמה ויוצאת החוצה לרוח היום… ויש להיפך: תסתור שערותיה השחורות והן גולשות ונחות עד למטה מכתפיה או מתפזרות בהרחבת־הדעת על שכמה החינני, הצר. ובכך חוזרת ויוצאת לחוץ.

ולהיכן, כביכול, ישאוה רגליה? המקום היחידי בו תוכל לדרוך כף רגלה הוא ביתה של זו האשה הרוסית, שאף היא נתפתתה וניטלטלה לכאן עם בעלה הייבריי. באה היא לשם, ושתיהן ביחד משיחות דאגתן אשה לרעותה. יחד תארוגנה חלומות מחלומות שונים ותתכננה תכניות כיצד לבוא אל הקונסולים הרוסים ותתנינה פרשת חיים שלהן מהחל ועד כלה, מי יודע, אפשר ותואיל מוסקבה לחון את האיזמָניקים⁹ של הרוֹדינה¹⁰ ותקבלם חזרה בזרועות פתוחות.

הייתכן כדבר הזה? מי ידע ידוע. אלא שבינתים מגלגלים בתכניות ורואים חלום. וככה, לאחר שהיה ממושכת אצל הרוסיה, הריהי נוטלת לו לבנה הרך בזרועו וחוזרת ובאה הביתה.

מקום אחר אין למענה. שמא תלך ותבוא לקינו, ואולי אל הפארק תלך לעת ערב.

ברם, היאך? עם מי?

שכל מה להם בקדקדם, כלומר: הגברים. שיזמינוה אי פעם? אמנם רבות יביטו אחריה בלכתה ברחוב, יביטו אחריה עד אשר תתעלם בסימטה, בה היא מתגוררת. יודעת היא אל נכון כי תמיד הבט יביטו אחריה. אף תדע ידוע כי תישר, תשא חן בעיניהם.

אך תמיד תחזור הביתה בגפה, תמיד כך.

ושוב היא נמשכת החוצה. שוקלת היא ושוקלת ולובשת זוג מכנסים קצרים, כמנהג המקום כאן בפלשתינה, שאף נשים לובשות מכנסים קצרים. ועל כגון זה דוקא אין היא רוטנת. לפחות בכך חכמו היהודים, שהמציאו לעצמם מנהג זה. אדרבא, יראו כל אותם שוטים כי רגלים נאות לה, שכדאי להציץ בהן עת חשופות הן.

אלא שאת הרחוב היא עוברת לה, והתינוק לצדה, שלא במתכוון, ממש לתומה, משל לא אירע כל דבר של חידוש ושל פתיעה.

ככה, והלאה מה?

עומדת היא תחתיה, מביטה כה וכה ומשתפלת ויושבת לה בחול. הן, בחול ממש, כביכול, לשחק עם התינוק בחול, לאמור: שהתינוק ישחק לו.

משכלת היא רגל על רגל, וכשהשוֹקיִם מתגלות בקוים נאים למדי, הריהי נוטלת מלוא חפנים חול ושופכת עליהן, על השוֹקיִם, מתון מתון, בשובה ונחת, והחול מלטף ומנעים ככה כהחליקו על קויהן הנאים של רגליה המחוטבות.

ואחר כך?

אחר כך קמה ושוב הולכת הביתה…

הן, היתה אסתר’קה כמתנערת מהרהור אחרון, אמנם חייבים תמיד לילך “הביתה”… וצער רב נצטערה עם זו התתרית.

– “שמי גראף” –

נזכרה פתאום מאמר־פיו של מר גראף, עת הציג עצמו לפניה לראשונה. וסמוך לכך במבודח: “היש את נפשה להיות גראפית (רוזנת) אף היא?”

זה דוקא מצא חן בעיניה של אסתר’קה, בעיקר שעה שחזר והוסיף:

– אצלנו במדינת צ’כיה את האשה כמלכה יוקירו.

הה, מה היטיב בזה לכוון ללבה.

ובלי להאריך בדיבור כבר הועידה לו ערב לפגישה, בתל־אביב, כמובן, כי מהו המעשה אשר יעשו כאן, בכפר, רוזן ורוזנת? וכשבעזרת השם הגיע ובא אותו ערב מקוּוה והיא נסעה לתל־אביב בשעה שש, והם היו יחד בקולנוע ואחר חזרו הביתה, נתנדפה כל האילוסיה כולה, מחמת דבר מועט. הילוכו של מר גראף לא ישר בעיניה, מין הילוך של פישוק־רגלים, וסמוך לכך ראתה גבוֹ שמעוגל יתירה על המידה. ואלה זרועותיו המתנפנפות אגב הליכה, דומה, כלל לא כשל גבר בגברים. שכאלה גינוני גראף?

וככה מתנדפים להם חלומותיה, נהיים לצחוק.

בעצמה לא תדע ידוע בעטיוֹ של מי זו האכזבה: של גורלה שלה, או של דמיונה המתעה אותה תמיד. לפי שתמיד תמיד מתנפצים דמיונותיה אלי מציאות אפורה, מרה.

מכל מקום התראתה אינה חשה ואינה נפגעת והניחה לו שיהא מלווה אותה הביתה, משל דבר לא נתארע ולא־כלום.

אותו גראף מתגורר כאן יחד עם עוד חבר אחד שלו. שני רוָקים המה, בשנות הארבעים, אלא שזה לא מנע בעדם מלהסתדר יפה, לא פחות, ואולי יותר, משתי עקרות־בית ראויות לשמן.

הם חילקו ביניהם את התפקידים.

בוקר בוקר, עם קימה, נפנה אחד מהם, החבר, אל המטבח על מנת להתקין פת־שחרית. והאחר, היינו: מר גראף, מתעסק בינתים בסידור החדר. ינער את האבק מן הרהיטים, חובט את הכסאות המרופדים, אותם יגרור יום יום החוצה, ואחר, בהיותם כבר נקיים בתכלית, יחזירם פנימה. אחר כך יסגור היטב את החלונות ויחל בהזאת פְליט, הַזֵה היטב. לאחר מעשה זה שוב לא ייראה ולא יימצא כל זבוב או רמש אחר בבית משך יום תמים.

נכנס הוא ובא אל המטבח, שם פת שחרית כבר ערוכה על השולחן. פרוסות־לחם דקות מן הדקות, מרוּחוֹת במרגרינה, מעט ריבה, וקפה לבן. כזוהי ארוחתם מדי יום ביומו.

– שכזו פת־שחרית מנהג אירופה – אומר מר גראף.

לאחר הארוחה יוצא מר גראף לעבודתו, והאחר, חברו, נוטל את סל המקחות בידו ונפנה לחנות־המכולת. ומאחר שרחוק הוא מקום־מגוריו, ואי אפשר שיהא כל פעם רץ בגלל דבר מועט זה או אחר שרגילה בו השכחה, הריהו מכין לעצמו רשימה ארוכה של כל המצרכים כולם. אף לא ישכח ליטול עמו את הבקבוקים הריקים על מנת להחזירם וליטול אחרים, מלאים, תחתיהם.

משחוזר עם המקחות, הריהו נפנה מיד להתקנת סעודת־הצהרים, כדי שיהיה הכל מוכן ומזומן עם שובו של חברו מן העבודה. וכאן, שלא כדרך עקרות־הבית שביאזור, המתלבטות שעה ארוכה כיצד ומה לבשל היום לארוחת־הצהרים, הרי חברו של מר גראף אינו חסר מעולם עצה ותחבולה כיצד להרכיב ולגוון את התפריט.

עתים יבלו שעת ערב בקלפים, וזה בשעת ביקור ידידים.

וככה יחיו להם השנים יחד בנעימים, בעיקר חברו של מר גראף שרואה את עצמו תמיד בכי טוב.

הכל טוב ונאה, אלא שדבר אחד ירא הוא, חברו של מר גראף, הלא היא אשה.

משרואה אשה לנגד עיניו, מיד יחוש לא בטוב, מין חוסר־בטחון יכבשנו, ממש עד כדי אזלת־יד. תאמר מחשש פן לא ישא חן לפניה? לא. דוקא מכך אין הוא מודאג כלל ועיקר.

ככה, למשל, שעה שמר גראף הציגו לפני אסתר’קה עמד כנגד שני טורי שיניה היפות והטיח לה חוּכה ישר לפניה.

דומה איפוא הכל בסדר?

אך לא. אין הענין כל כך כשורה.

אפשר היה לראות בעליל עד מה בוסרת היתה על זו החוּכה. ממש מתחת לאף…

כיוצא בזה סידור המקחות בחנות.

פעם ראתהו בסידור מקחותיו. מילא זה שהיא ראתה אותו – אינן מעלה ואינו מוריד. אבל ראיה זו שלו שהיא רואה – זה כבר גרוע יותר. לפי שכל העת היה משים עצמו כמתנצל בתנועותיו. הן בשעה שקרא לפני הזבּנית מתוך הרשימה, הן בהוציאו את הבקבוקים הריקים ומעמידם על השולחן, כמו כן שעה שנטל את הבקבוקים המלאים ושמם בסל.

דומה שמתכוון לעשות הכל באורח “גברי” מאד. את המצרכים אינו שם, אלא מטיל בעסק רב לתוך הסל, וכל הטלה מלוּוה מין נענוע־ראש, משל אומר: “תם ונשלם, הוה רבוץ שם בסל, ושוב אין לי כל עסק עמך”.

דבר המובן מאליו, שעם כל עשיה ועשיה שכזאת היה מטיל מבט חטוף באסתר’קה… סתם בעלמא, מה ענין מצאה כאן לענות בו?

תמונה כזאת טרם ראתה אסתר’קה מעודה. אמנם ביאזור מרובים הגברים שהם בני־בית בחנויות, אך אצל הללו מתקבל הדבר לגמרי אחרת, טבעי ופשוט יותר.

משמתמלא סל חברו של גראף קופסאות למיניהן, פחיות שונות, בקבוקים, כיכרות לחם וכל הנחוץ לבית, – מרים הוא את הסל אגב זלזול, כביכול, מפשילו על כתפו, אף זה מעשה גבר בגברים, יוצא החוצה, אל הכביש, נושא רגליו הכחושות והמפושקות כלשהו, ונעליו הגדולות, כשתי ספינות בוטשות על פני החולות במין פסיעה “נמרצת”. חלף זאת משמגיע אל הסימטה בו יתגורר תהא הרוָחה. מוריד הוא את הסל הכבד מעל כתפו, ומכאן ואילך ישאנו, פשוט, בידו. וכאן שוב כל צורך אין לו בהטיית הראש לצדדין, כביכול – מציץ אל הרחוב, בתי־המסחר, הבריות… נוגע זה אליו כאותו שלג שיורד בחורף שם בצ’כיה.

– אי, מחיה נפשות! – שואף הוא רוח לקרבו, הגם שהדרך עדיין ארוכה ומשובשת חוֹלוֹת, אף על פי כן יעשה דרכו מעדנות.

שקט ושלוה כאן. הדרך כמעט כולה מוצלת עצי־צבר, הניצבים כאן דומה, מנצח נצחים.

וצפרים יקבלו פניו, סיעות סיעות יעמדו בדרך. עתים תטביל אחת את מקורה בחול, תכפש בו כפש היטב את כנפיה, בדומה לברוָז שבמים, שבנוח עליו הרוח ישקע ראשו וחוזר ומעלהו עם שמרחיש סביבו אדוה של חן. עד מהרה תינשא הצפור, מתנערת מגרגרי החול וממריאה למרחקים. צפור אחרת תעמוד לה על זלזל ותצחצח בו את מקורה אילך ואילך והזלזל יתערסל לו עם כל תנועה של הצפור. ברם, נפול לא תפול הימנו, ואפילו כן תפול – הרי רק לתוך החלל החפשי, אל רשת זהרורי החמה, אל רננת הדממה, אל כל אשר תכלה נפשה של הצפור בדמדומי הערב. ושוב אחרת תתנשא ותיתלה בעלה־תאנה, או סתם תיאחז בחלל האויר. וכולם ביחד יהדסו אילך ואילך, יפזזו חפשים ועליזים, מן הקרקע אל אילן, שיח, פרח, וציוצם חסר־הדאגה, השליו, נוגע בדממה שמסביב ומרעידה.

אף בית לא ייראה כאן אלא בנדיר, בית בודד, אפוף דממה.

בעברו ככה כברת־ארץ כבר מגיע לאזניו קולו של מכון־המים.

מפרק לפרק אף ישמע מרחוק מין הא־א־א־הא! שדומה להדים ובני־הדים. אלא שלא כל כך ממרחקים כל אותם קולות, – ודאי שמדרך חולון יגיעו, מקום שם שיכונים חדשים יוקמו.

שמי המזרח עטופים הילה של עבי צחור מבהיקים שגוֹן הלבנה בחידושה להם, משל ישתקף בהם עולמו של כוכב־לכת אחר על הקוים הבלתי־נודעים שלו. בחצי־גורן ירבצו רבוץ, כקשת בענן, ולמרגלותיהם שבריי־עבים מפוזרים, קלושים, שקופים. שותקים השמים, והעבים אף הם – בלא כל תנועה, בשלות־הוד. הרחק הרחק ניצבים ההרים, לוטים עדיין במעטה הלילה. וכי עדיין רוח של חג שרויה על השמים, שכל חשק אין להם לחזור אל החולין?

הבריות שביאזור כבר הטילו עצמם לתוך השקק שלאחרי החג. לפי שמרובים מאד הם הצרכים, מרובים עד לאין שיעור, למען הבית, משק־הבית, האשה והילדים. ושוב אין הלב פנוי להציץ אף לרגע אל תפארת־החג של השמים.

אסתר’קה יצאה אל החצר, מילאה את הקערה הגדולה, השטוחה, מלוא חפנים גרעינים ונפנתה אל הלול. הכלבלב הלך בעקבותיה. בהגיעה אל הפשפש הצר נעצרו שניהם תחתיהם. בראותם את הבריה המשונה לראשונה, פירשו העופות כנפיהם בהמולה כזאת שהכלבלב הקטן מיהר וברח על עקביו כשזנבנבו מכשכש לו מכונס בין אחוריותיו. ורק משהגיע אל סף הדלת הפתוחה של הבית עמד ונסתכל לאחוריו: שמא חוזר העולם לתוהו ובוהו? משנוכח לדעת כי בעצם לא נתארע כל דבר יוצא מגדר הרגיל, השתטח לו על סף־האבן, השעין עליו סנטרו בהנאה רבה ונרגע.

מן הרחוב הגיע מין קול־נביחה, שמזכיר קולותיהם של גרמנים־בּאואריים. על שום מה הזכיר קול זה את אסתר’קה דוקא את באואריה? לפי שזה הניב הבאוארי יש בו משהו שאינו דומה כל עיקר ללשון בני־אדם. בשמעך אותו תמהר לחשוב כי הנה כלב חורץ לשון, או סתם חית־יער היא.

מין נביחה הגיעה עתה ובאה מעבר הרחוב, בסמוך לחלונה של אסתר’קה. זה אינו אלא הירקן שממהר ויוצא את ביתו ושיח ושיג לו עם אשתו בניב הבּאוארי, כּגון: הסל הגדול להיכן נתגלגל… והיא לעומתו: רוצה רוץ, אפשר נתקע לו בקרן־זוית שבחצר.

– כ־כה, רוּצה רוּוּוּץ! – מנהם הוא בכל גינוני ההטעמה, הנחה בסופה של ההברה – וּווּּץ.

מוכר ירקות הוא הֶר מיללר, – מקום המסחר בלב לבו של הכביש. אף בבייאֶרן, מכורתו, היה מתעסק בירקות. אלא ששם קרוי היה סוחר “געמיזה”. משהגיעו הנאצים לשלטון והטילו עקצם ביהודים נטלו מהר מיללר את דוכנו ושוב לא הורשה לו כל משא ומתן.

אז – סחה כאן אשתו – היו כל הגרמנים, תושבי זו העיירה הבאוארית, מוכי תמהון:

– מה? הר מיללר יוּדה אף הוא? מאימתי הריהו יוּדה?

ולאמיתו של דבר אין בו בהר מיללר משל יהודי ולא כלום: כל סימן של יהודי אין להכיר בפרצופו. חטמו – לא קטן ביותר, אך אין זה אלא, פשוט, חוטם גדול של אחד גוי. אף עיניו שמץ של יהודי אין בהן, – עינים אפורות, קטנות, הניבטות מבעד למשקפים עבי זגוגיות, ואף לא פיו הרחב, כמעט ללא שפתים, מין חתך מפושק ותו לא.

על אחת כמה קולו שלו, ודאי שאין בו זכר משל יהודי. תאמר מכנסיו הקצרים שהוא לובש, וזה חרף גילו המופלג, מילא אין בזה משום טעם לשבח או לפגם. מנהג הוא שנוהגים כאן בישראל, ואפילו זקנים בכלל. ואולם זה כובעו שהוא חובש, ממש מתחנן שיתקעו בו נוצה מן הצד, נוסח בייאֶרן… הילוכו שלו אף הוא אינו משל יהודים. אלא שכל עצמן של הרגלים אינו אלא סמלי. כהביטך על חלקן העליון, נדמה לך כי אלה הן רגליו של מי שתמיד מוכן ומזומן לבריחה. הרף־עין, והן מזדנקות ועוקרות מן המקום. העצם הקדמית של השוק מעוקמת כלפי חוץ והיא בולטת מתחת לעור כעצם החזה של צפור הפולחת את האויר אגב מעופה… הרושם הוא כמי שמכריז: קדימה, תמיד קדימה !

וכהביטך על חלקן התחתון של הרגלים, לאמור: העקבים, שוב יתבלט הניגוד הגמור אל החלק העליון. זה החלק התחתון דוקא עושה רושם של מתאוה תאוה להיצמד אל זו הקרקע עליה הוא עומד. ומשום כך רחבות הן הרגלים במקום זה, מגודלות עד כדי כיבוש הקרסולים, משל מטרה אחת להן להכביד ביותר על מעשה העקירה מן האדמה.

ואין זה מקרה, כשם שאין בדרך כלל מקריות בטבע. לא בלא סיבה. אפרפר־צהבהב הוא עורה של הלטאה החיה בשטח החול, וירוק הוא גוֹנה של זו החיה ביער. וככה אין משום מקרה בזו השניוּת שבמבע רגליו של הר מיללר: בעצם אין הר מיללר אלא בן־תמותה שעשוי היה לבלות כל ימי חלדו בזו העיירה הקטנה שבבאואריה, כשבוקר בוקר, בהשכמה, הוא מוליך את עגלתו־דוכנו גדושת סלי הירקות אל השוק ובערוב היום הוא מחזירה הביתה. אלא משנתרגשה על העולם פורענותם של הנאצים, באו וטירדו את הר מיללר ממושבו האיתן, ועד כמה שהיה מתגונן ומסתתר, חייב היה להיות תמיד מוכן ומזומן לברוח. כיוצא בזה שעה שעקר לחלוטין מן העיירה הבאוארית, – ורק האלהים הוא היודע ועד בכמה עלתה לו זו העקירה, – וחזר והסתדר במחוז אחר שבגרמניה, מקום שם איש לא ידעהו. אף שם לא ניתן לו להאריך שבתו. ואפילו לאחר שיצא לחלוטין את גרמניה והגיע בדרך נדודיו לסין, מקום שמה טילטלה שנת 1939 רבים מיהודי גרמניה, והוא אמר להשתקע שם ולהתערות – ואמנם עד מהרה מקור של פרנסה נזדמן לו, והילד כבר היה מבקר שם בבית־אולפנא, ודומה היה: הנה הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, והקץ לנדודים, – אף שם נתחוור לו כי עליו להיות מוכן תמיד לעזוב הכל בכל ושוב לנדוד אל כל אשר ישאנו הרוח. לפי שבימים ההם נתגלגלה מגפת האנטישמיות והגיעה אף לשם, לסין, והיפאנים, ששלטו אז באותם מקומות, נתאווּ תאוה אף הם להקים כבשני־גאז ומשרפות בשביל היהודים, כדוגמת היטלר. אלא שקרה נס, והמשאלה לכלות את היהודים בתאי־גאז הושבה ריקם מטעם קיסר יפאן. “הכיצד – אמר הקיסר – יכולים בני־אדם חיים להיות נידונים לשריפה?”

בתחום ביתה של אסתר’קה נשתרע אפר רחב־ידים מגודל עשב דשן. ופעם צץ רעיון במוחו של אביה: הוא יתקין את המקום לגן. אמר ועשה. למחרת השכים ויצא. מדד את השטח והפריש לעצמו החצי. השאר יהיה לשכן ממול, לכשירצה.

מה אתם סבורים? למחרת חולק השדה לא לשנים כרצונו של אביה של אסתר’קה, אלא לשלושה, למען שלושת השכנים במקום. משראוהו השכנים טורח ומודד את השדה נתעורר מיד גם בהם החשק לגינות. והשכן השני הגדיל לעשות – עמד ונטל לעצמו את החלק הגדול ביותר. ברם, אַל דאגה, לא היה זה מטבע אביה של אסתר’קה שיהא מתעסק עם שכנים בגלל כך. ואולם היא, אסתר’קה, לא יכלה שלא להעיר את אזנו של השכן. והלה נעץ בה עיני־תום ופטר:

– וכי לעצמי נטלתי מה שנטלתי? וכי אני את כל החלקה כולה אעבד? אלא מה – השכן השלישי אף הוא קרוי אדם.

היתה זו אמירה בעלמא, לפי שבעצם מסר את עצמו לעבודה יותר משכניו השנים גם יחד. אלא שמעשה להכעיס לא ראה הוא ברכה בעמלו. ימים רבים עברו ובחלקתו שלו לא נראה כל סימן של גידול ראוי לשמו. נתברר ששכן זה, חרף להיטותו היתירה לגינה, לא ידע בטיב עבודת־הגינה ולא כלום. פתח בשמיר, שזרע מלוא חפנים וסופו שגדל פרע, וסיים בעגבניות ששתלן בצפיפות יתירה וצר היה המקום גם להשקאה וגם לקרני־החמה. אף את הערוגות גופן סידר בלא טעם, שדומות היו יותר לפיתות מאשר לערוגות.

תחת זאת גמרה אסתר’קה בנפשה להראות להן לבריות כיצד מלאכת־גינה נעשית. ולאחר שהפך אבא את האדמה עמדה והכריזה שאת הערוגות היא תעשה בעצמה. אמרה ועשתה. ואכן שונה היתה חלקתה שלה משל השכנים, שמחולקת היתה לערוגות ארוכות וישרות. היה עם לבה לשוות להן צורה כשל ערוגותיהם של גויים. זה שם – אמרה בהחוותה בתנועת זלזול כלפי חלקותיהם של השכנים – ניכר מיד כי מעשה ידיהם של גננים יהודים הוא…

עד מהרה אחז בולמוס הגינות את כל תושבי יאזור כולם, כנענים לקריאה, לצו. ואולם צו כזה לא ניתן ולא נשמע. ואף על פי כן, כשם שקודם לכן היו האנשים מתרוצצים ומחפשים מעון, ואחר כך – שולחן וכסא, כן נראו עכשיו אחוזי תאוה אחרת: גינה! הגינה שלי, הגינה שלך. לחרוש, לזרוע, לשתול, ירקות, פרחים.

ארץ ושמים – וגינה.

וחנותו של האגרונום מלאה אדם. קנו זרעים, שתילים, שתילי־עגבניות. סלק, פלפל אדום, גזר, פטרוסיליה, ומה לא? אף אבטיחים ודלועים.

גינתה של אסתרקה, שהיתה מתנוססת בערוגותיה הישרות, כבר זרועה היתה אף היא.

בוקר בוקר, עת החמה התגנבה בקושי אל פינה אחת בנוגה חיור, והגינה כולה עדיין אפופה צללי־לילה, כבר היתה אסתר’קה מצויה בחוץ. היתה זו דרכה הראשונה, ישר מן המיטה. בעיניים עצומות למחצה, כשהשמורות עדיין כבדות מחמת שינה, כבר נתאַותה לראות מה תמורה חלה בה בגינה משך הלילה: מה נוסף, ואם במקום מן המקומות גבעול חדש צץ ופרח. כאם מבכירה שתוהה ומשתאה למראה “אפרוחה” המתפתח, מעשה נסים, מיום ליום, כן היתה אסתר’קה מתבוננת באהבה בראשי העשבים החדשים. בדומה לתינוק מתפתח גם כל צמח לפי חוק קבוע. ואסתר’קה מכירה את הצמחים כולם על פי גידולם הראשוני, אפילו לא תזכור היכן מקום זריעתם. הגזר, למשל, נביטה ראשונה שלו גבעול דק פרוע. לעומתו המלפפון נוקר את קליפת האדמה בעלעל סגלגל, עבה קמעה, והאדמה נשארת בקועה, פיה פעור למראה חוצפתו של העלעל המבקיע לו דרך אל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

פעמים ביום תערוך “מסקר”, בדומה לרופא בית־חולים המבקר את מיטות היולדות. ידיה שלובות לה לאחוריה תסקור כל פינה. מערוגה לערוגה, לפי תור, תעבור ותתבונן. עד שמגיעה אל משוכת התיל הדוקרני שליד הפרדס. תסקור בקפדנות, וכל תמורה לא תיעלם מנגד עיניה. ככה פעמַיִם ביום, בבוקר ועם שקיעת החמה.

השעות האלה כשרות גם לפגישות שכנות.

– שכנה, הנבטו כבר אצלה העגבניות? – נשמעת קריאה מבעד למשוכה המפרידה בין חלקה לחלקה.

– תראה נא, אדרבא, כבר גדלים אצלי הבצלצלים.

– בצל, זה דרכו, משמגיע תורו, לגדול גם בבית – משיבה האחרת.

וזה דאבון־הלב למראה נביטה חפוזה של גזר או פטרוסיליה של השכן, שעה שאצלו עדיין “ריק ומשומם”.

– שכן, מה טיבו של גבעול זה, דבר של ממש הוא, או סתם עשב־בר?

– ישאל את ה"אגרונומית", אני ריק ובער בכגון זה.

– אותה אגרונומית מיהי?

– מהו סבור? – אשתי! היא יודעת הכל. אני איני אלא פועל שחור. להפוך את האדמה זה תפקידי שלי. מכאן ואילך סומך אני על אשתי בכל.

עוד הוא עומד ככה ומרטש באתו את האדמה הקשה, הריהו רומז לאסתר’קה כלפי גינתו של השכן השלישי. הלה יונק של תאנה הביא לו ממקום שהביא ונטעו בלב לבה של הגינה.

למה רמוז ירמוז: וכי הוא גופו לא נטע בחצרו, עד בלתי השאר רגבים, כל מיני עצי פרי?..

נבצר מאסתר’קה להבין היכן השיג שיחי־בננות כל כך הרבה, עץ תפוז, עץ תפוח. חצרו שלו סגורה ומסוגרת, ומשום כך סבור הוא שאין לראות דבר מהנעשה בה. אסתר’קה אף היא חשקה נפשה בעצי־פרי. אלא מה – כל סימן ברכה לא ראתה בעמלה. וכי מה בידה לעשות עוד? מנהג הוא בידה, שעה שאוכלת תפוח, אשכולית או תפוז, הריהי טומנת את הגרעינים באדמה, תחת החלון, בלב הגינה ובכל מקום שמזדמן לידה, בניגוד למה שעשתה בחוץ־לארץ. שם, בגרמניה, היתה דוקא שומרת על גרעיני הפרי שלא יהיו נושרים לארץ, כדי שלא תהא האדמה הטמאה מניבה פרי…

עוד הם עומדים ככה ומפליגים בעסקי הגינה וכל אשר מסביב לה, משתופפת ובאה יהודיה זקנה, שקיקים תפוחים סביב עיניה, משל מרכיבה זוג זגוגיות, ומפכרת ידיה הריהי מצויחה:

– וכי מה? איש איש וכברת־ארץ לו ומעבדה. ואחר צנונית תהיה, בצל, או עגבניה. ואילו אני, וַי לי, אין לי דבר. זו השכנה שלי אינה רוצה לוַתר אף על שעל אדמה. הכל שלה – אומרת היא, לפי שראשונה היא בחצר זו. נו, מה תאמרו, אנשים טובים? – מסיימת היא עם שמפכרת ידיה והולכת.

אותה זקנה, הקרויה גיזלה, שמתגוררת במעלה הגבעה בבית בודד, נטפלה אתמול בכל מלוא מרצה אל אחד צעיר מקרוב בא, שמרכיב משקפים ותיק תחת בית שחיו. מיהו אותו צעיר, לא ידעה גיזלה אל נכון. אלא שתפסה כי הוא נציגו של אחד ממוסדות־הצדקה. לפי שקודם לכן, בהשכמת הבוקר, עבר את הסימטה אוטו־נוסעים מגודש. אלא שבפנים ישובות היו רק נשים בלבד, ולא נשים סתם – גברות כבודות, חבושות כובעים, ודיבור פיהן – אנגלית. בעד חלוניות האוטו היו נשקפות ולא ידעו במה להסתכל קודם – בבריות שנראו כנפילים מאיזה כוכב אחר, בבתי־המגורים המשונים, או בהליכותיהם של הבריות בכלל. נראה היה שעיניהן של הנוסעות תועות לכל עֵבר ואין אִתן יודע מה.

והנה השׂתרך לו אותו צעיר ברגל אחרי האוטו ולידו עוד כמה גברות. בעברם ליד החצר נפנתה אליו אחת מהן, בהצמידה הפנסנה אל חטמה:

– הביטו וראו – גינה זו, הנה.

לגינתו של השכן נתכוונה.

משחזרו, אותו צעיר עם הנשים העסקניות, מסיורם הארוך, פגש באותה זקנה שחוזרת מעם הכביש וסיר מים בידה. הילוכה זה עם הסיר באצבעותיה, המעוקמות מחמת שגרון, נגע עד מאד ללבו של הצעיר. מיהר ונטל מידה את הסיר והריהו מהלך אחריה. בראותה זאת. נתלהטו פניה של היהודיה. תפסה מיד שאין זה אדון סתם, ככה. משהו חשוב לאין ערוך צפון בו. והואיל וכך פותחת היא בדיבור־פה מלוּוה תנועות ידיה המעוקמות, והולכת ישר לפניו.

וכבר היא מספרת לו מה עלובה היא, שכוח אין לה לעבוד כדי להחיות את נפשה, שבגיל הזקנה היא וחייבת לדאוג לכלכלתה, ובניה ובנותיה הנשואים אינם עושים למענה ולא־כלום, ואפילו כף מים חמים אינה מקבלת משום איש. עזובה ממש, ככלב. והוא, הצעיר, ודאי שיבין לרוחה, לפי שנראה איש מלומד, ומן המפורסמות הוא שאֵם אחת ויחידה בידה לספק צרכיהם של עשרה ילדים. ואילו עשרה ילדים אי אפשר להם לקיים אם אחת, וכולי וכולי.

בינתים נמאס לו לצעיר כל אותו תפקיד שלו. פתאום ראה את עצמו בעלבונו, – מהלך עם סיר מים בידיו ולצדו יהודיה שפיה אינו פוסק מלדבר אגב נפנוף זרועותיה. ונמלך בדעתו וכבר אומר הוא להוציא את הסיר מידיו ולהסתלק, אלא שהיהודיה הקדימתו ושידלתו לילך עמה עוד כברת ארץ, עד לביתה. אדרבא, יראה כיצד מתגוררת.

– הנה זה כאן, בסמוך, – מצויחה היא לעומתו, – כאן אתגורר, הנה, הנה, עוד פסיעות שתים.

בלית ברירה ממשיך הוא בלכתו והיא חוזרת לשיחה הטורד.

משרואה שאין לדבר סוף, חוזר הוא ומתאושש ואומר להוריד את הסיר.

– הנה, הנה כאן, הרי זה! – היא מחוה בידה לנגד עיניו.

לאו! – פוסק הוא לעצמו. עומד ומוריד את הסיר ליד הבית הראשון שעברו על ידו ומניה וביה מסתלק וחזר כלעומת שבא.

עומדת היהודיה מפושׂקת זרועותיה ופיה עדיין שופע, וכל כולה תמהון. עוד רבות רבות אתה להשיח. זה באמצע הדיבור פרח לו, חבל, חבל

---

עודה עומדת ומשתאה קפצה לקראתה סאליה ובעינים שכולן חידות ורזים שאלה:

– מיהו זה?..

שכה תאריך ימים, סאליה זו, – כמלאך מושיע הופיעה. לפחות בפניה תסיים הדיבור, ולוּ הברה אחת או שתים. בזיון שכזה – לעזוב אדם באמצע, כשעוד מלתוֹ על לשוֹנוֹ, כשעדיין פני להבים פניה, פ, ככה לא ייעשה!

פטרה לעֵבר סאליה כמה הברות, כבר בקול דועך והולך, ובידה התותה בכיוון הצעיר המתרחק. שהות ארוכה עוד הביטה אחריו, משל מין חזיון־תעתועים שריחף לנגד עיניה וחזר ונמוג…

מעֵבר מזה, ב"מרכז", שוקקים החיים ביום כבכוורת. ואילו בעבר השני של הכפר אחרת לחלוטין. שם שקט ושלוה, ורק מפרק לפרק תיראה אֵם צעירה עוברת בריצה, עוללה על זרועה, ראשו עטוף במטפחת צחורה, תריס כנגד החמה הקופחת. מקופת־חולים חוזרת היא, וחיש מהר תעשה דרכה על פני החול

הצוֹרב.

עתים ייראה גם מאן דהו עובר ומגמת פניו – מעבר לכביש, אל החנות. אמנם כבר מצויה גם כאן חנות־מכולת, בין שיחי הצבר, אלא שהמצרכים החשובים, על פי מנות־הקיצוב, טרם יהיו בזו החנות הקטנה ואשר על כן עדיין מעטים מאד כאן הלקוחות.

בעלת החנות היא אוקראינית, שהגיעה ובאה לכאן עם בעלה היהודי ועם ילדה כבת שמונה, מבעלה הראשון, האוקראיני.

מששואלים את האם מה שם בתה, תשיב: – גאליה. ואילו ככה – רבקה. וכשמוסיפים ושואלים: מה לשון־דיבור ביניהן? הריהי משיבה: רוסית, ואילו עם אחרים תדבר הילדה אידיש ועברית. ומשרואה חוּכה של תמהון על שפתי השומע, הריהי מחזקת דבריה: – וכי מה, שמא פגם מצאו בידיעת כמה לשונות?

אמנם כן. כפעם בפעם יישמע קול ילדותי מתנגן ברוֹך ובוקע מתוך החדר השני. ובסמוך לכך: – רבקה, רבקה, זאגאניי־קא קוּר סוֹֹ דבוֹרא (הכניסי את העופות מן החצר)! – קוראת האם בקול מעבר למחיצה אל תוך החדר. מיד מופיעה נערה פשתנית שאַפּה סולד, ומגן־דויד מוזהב תלוי לה בשרשרת דקיקה על צוארה, ונפנית אל העופות שבחצר.

שם, בעבר השני של הכפר, שחומה האדמה, כנחושת. זעיר פה זעיר שם, ברוַח־מה זה מזה, שלא יהיה צר המקום, מוריקים עליהם הכהים של אפונים, פולים, תירס ועוד מיני גידולי־סבך, מגודלי־עלה מפורחים, ככוסיות משוטחות. לא גידולי קרקע המה, כי אם משוכות וגגות. ליד כמה בתים ייראו אותם צמחים כגשרים נטויים, גשרי־אויר, מן הגדר ועד לגגו של הבית.

ויש אשר יתקוף החשק את אסתר’קה לראות את גינותיהם ומעונותיהם של דרי העֵבר ההוא. יוצאת היא לשם לרוח היום, סתם ככה, מהלכת לה עקב בצד אגודל, ניבטת סביבה בעינים רוגעות וחשה לבה עולה על גדותיו: יופי שכזה! נדמה לה כאילו הכל עשוי כאן לשם תפאורה, קישוט בעלמא. ואפילו עצי הבננות הנטועים בשפע, דומה, רק לשם נוי בלבד באו לכאן. ומרובים גם המקומות שפרחים נאים מקשטים את חזית הבית.

הבריות הללו, מהרהרת היא, אינם חובקים ידים כלל ועיקר.

רובם של התושבים כאן יוצאי בולגריה הם. אסתר’קה רוחשת להם כבוד ויקר. אכן חיבה יתירה נודעת מהם למשק כפרי ולגינות. ושמא תאמרו גינות בלבד? אינכם אלא טועים. אדרבא, צאו וראו משכנותיהם של הללו, ולוּ רק מבחוץ. אין מלים בפיה לתאר כמו את החידושים שחידש שם איש איש בביתו שלו. הבית מוקף גדר של אבן, מסוידת לבן. השביל המוביל אל הבית מחויץ משני צדדיו ומרוצף אבני־חצץ משוננות כלפי מעלה, כמין שׂדרה. ושערים ופשפשים צצו שם, עשויים קנים דקים, קני־חמד מחוטבים ומצובעים ירוק או ירקרק ושחמחם. בגינה יאפילו במסתרים חצילים כבדים מבין סבכי עליהם. כאן ניצב לו בלב הגינה שמיר בודד וגא ונושא ברמה את כיפתו הצהובה, בדומה לנזר. מזה והלאה מושיט הספוג יד אחים אל עלה־בננה וכך יעמדו חבוקים וסבוכים ואין להפריד ביניהם בשום פנים ואופן.

ברם, הספוג אינו מסתפק בכך, אלא משגר ראשישו הערמומי קדימה אין־הפוגות ובלי משים הריהו מטפס ועולה עד לצואר הבננה. יש רק להקפיד על כך שמחמת חיבה יתירה לא ייכרך על הצואר יתירה על המידה ולא יחנוק, ואחר, משתושג זו המטרה, שוב לא יהא כל מעצור בדרכו לכבוש הכל: את ענקי העלים המתפשטים, את הגזע הרחב, ואחר יפרוש שלטונו על כל השטח כולו. לפי שמטבע ברייתו זקוק הספוֹג לשטח בלי מצרים ולא איכפת לו כל עיקר אם אגב התפשטותו יכלה וישמיד כל אשר בדרכו. כי על כן יגדל וישתגשג על עצים ועל אבנים.

ויש מי שחי כל ימיו בעיר, ורחוק מגינוני שדה וגן יבקש לו הידור בית בצורה זו או אחרת. מי שלפתע פתאום הצמיד שלט זוטא על דלתו ועליו מתנוסס שמו לתפארה. ומי שמתקין ידיות מנעוליו כשל רופא: עגלגלות, מבריקות. ויש מי שהופך את חצרו לדיר עם לול גדול בתוכו, ומעלות השחר כבר נשמע משם קרקור עופות שגוזל שנתם של השכנים יוצאי העיר הגדולה שמעבר לקיר… על אחת כמה אם חמור יובא לחצר. כאן אתה עלול לצאת מכליך בכל עת ובכל שעה שעולה הרצון מלפני החמור להשמיע קולו ברמה. משפותח בפיהוק אי אתה יודע תחילתו ואימתי יגיע לסופו. מתמשך לו הפיהוק הקולני וצורם את האוזן עד כדי זוָעה. דומה, הנה פוחת והולך וייפסק. אך לא, משמגיע כמעט לסוף פסוק הריהו נמלך בדעתו ועולה לתחילתו ושוב מרעיש שמים וארץ, וחוזר חלילה.

אף בשכנותה של אסתר’קה מצוי אחד חמור שכזה. אויה, צרות צרורות לו לבעליו הימנו.

על הרוב דבר־בליעל יצוק בו בחמור. דוקא בשעה שבעליו כבר מכין עצמו לקשור אותו בחבל אל עמוד, נתלש הוא באחת וחיש כבזק הריהו מסתער בריצה על פני הסימטה ומעלה ענני אבק. בהול ורגוז ירוץ בעליו בעקבותיו על מנת לעצרו ולרסנו. אך מה כוחו של זה, העלוב, לעומת החמור המשתולל? ואשר על כן ירוצו שניהם, החמור ובעליו, מתנשמים ומגמאים ארץ, ורק לאחר שעה ארוכה יראו אותם חוזרים בשובה ונחת, עקב בצד אגודל, משל כל דבר רע לא נתארע קודם לכן.

הכל יתמהו תמוה: יהודי משודיה, וכל כך מרובים הרהיטים שהביא עמו, שאינו יודע לשית עצה בנפשו כיצד לסדרם במעונו הצר, יהודי זה – מה לו ולחמור? אלא שבבוקר לא עבות אחד מביטים ורואים – דוכן מסוכך גגון עומד לו הכן ליד חלונו מבחוץ. מלכתחילה היה הדוכן לצחוק בעיני כל רואיו. שכניו מיודעיו עברו וגילגלו חוכה תוהה על שפתם, משל אומרים: גם זה משלח יד? אשתו של השודי היתה משיבה להם לתוהים בחוּכה אף היא, משל בושה מאמצאה זו של בעלה, ו – לא־כלום. ברם משחלפו כמה ימים נתכסה הדוכן ירקות ופירות למיניהם וקיבל צורה הגונה. אף האשה, בעלת־הדוכן, נמלאה עוֹז ובטחון, והריהי עומדת ומוכרת סחורתה מעשה סוחר בקי ורגיל.

ולתכלית זו הם נזקקו לחמור. לפי שחייבים מדי יום ביומו לנסוע העירה ולהביא משם סחורה חדשה.

אחר כך, כעבור עת מועטה, נוכחו הבריות לדעת כי אכן אמצאה חשובה ונעלה היתה זו. לפי שבלא טורח יתר של בניה, שהיתה בלא כל ספק בולעת שארית המזומנים שלו, התקין לו “בית מסחר” מן המוכן, מתחת לאפו. והלקוחות מתרבים והולכים. בעד חלונה תראה האשה מאן דהוא קרב ובא, וכבר היא בחוץ. ושוב שקט – יכולה היא לישב במנוחה ולעסוק במלאכות־היום באין מפריע.

אותו שודי שקט, שאינו רואה, לכאורה, את העולם, החכים יותר מאחרים. והעבודה – לא אחד קנא יקנא בו.

חנות הדגים מלאה. נערכת הרשמה לדגים ולעופות. ארוך התור, ובחנות חם, האויר דחוס. ריח־הדגים המחומם קשה מנשוא, אלא שאחר כך, משמאריכים בעמידה, מסתגלים אליו. אחד יהודי מיתמם וקונה לו עמידה לא בסוף התור, כדין, אלא בקרוב קצת. מיד מתלקח בולגרי אחד, ומכריז שהלה לא עמד כאן, וכבר הוא מנפנף זרועותיו מול העיניים ממש, להרביץ. לא עצרה אשה פולנית ברוחה ופטרה מניה וביה כלפי הבולגרי:

– פּה לך – דבּר. אך למה ליתן דרור לידים נוסח בולגריה?

משאך פסקה פסוקה קפץ לעומתה בולגרי אחר ונהם:

– הבולגרי הוא הטוב שבבריות!

מיד קמה בהלה. וגדולה היתה הסכנה שתצא העלובה מקופחת שוק וירך, אלא שכאן נתרחש נס: בו ברגע הכריז החנוני והודיע כי ההרשמה תיעשה רק עד שעה שש ומתבקשים לתת לעבוד במנוחה, אחרת לא יירשמו ויהיו מן הצועקים ואינם נענים. אתראה זו השפיעה, הרוחות נרגעו ובחנות הושלך הס.

כאן נפתחה הדלת ברעש ואל החנות נכנס ובא ברנש מהיר־עין ששערותיו השחורות שפודות לו על ראשו כשלפי־פול, חפז והסתער על הסוחר, הנה יבלענו על קרבו וכרעיו:

– אתה את התלושים ישר בפניה של אשתי הטחת, וכי מה סבור אתה?! אתה כאן למעננו ולא אנו למענך!

ובטרם תפס הסוחר, שעיניו שחורות ועגולות כשל כבש, במה המדובר, חפז והחזיק אחרי הבא הונגרי אחר, בן ארצו של הלה, ברנש בעל קומה אף הוא, אך בלוֹנדי, וכבר הוא מאיים באגרופו מתחת לחוטם:

– הן, הן, במו עיני ראיתי, והאשה בכתה!

ומתנדנד על שתי רגליו המפושקות מימין לשמאל, משמאל לימי,ן הריהו מוסיף ומטיח באימה כלפי היהודי המחויר:

– מחובתו להתנהג כבן־אדם ולא כאחד ריקא!

היהודי לוטש שתי עיניו העגולות, וזקנקנו השחור מסביב לפרצופו שהלבין כסיד, מתבלט בחריפות־יתר.

ולא הסוחר בלבד, אף רבים מבין העומדים בתור החוירו, אלא שהללו – מתאוַת נקמה בעד העוול שנעשה, כביכול, להלה ולכולם גם יחד.

מפה ומשם כבר נשמעות קריאות גנאי:

– הן, ודאי, שוב אין צורך בעדוּת. הכל שמעו וראו!

ההונגרי הבלונדי עדיין מתנדנד על רגליו וחוזר ומטיח:

– האשה איננה ערלית שלו כדי להטיח בפניה את פנקסי־התלושים!

– מה? – רטטו שפתיו של היהודי המחויר והולך. – מה ענין ערלית לכאן? בפניו, יהודי מזוקן, יטיחו בכגון זה?

אלא שלא ביטא זאת בשפתיו. הוא בלע גם זאת. סייג לחכמה שתיקה – הטרם יראה מה מתרחש כאן?

לא שת לבו לשום דבר אלא המשיך, אחוז אימת־מות, בהוצאת התלושים מתוך הפנקסים.

ההונגרי השחרחר נשאר באפס מעשה, לפי שבן־ארצו הבלונדי הקדימו ושלל הימנו כל דיבור־פה. הבלונדי התנודד קמעה על רגליו והחריש גם הוא.

אותו יום שוב לא היה הסוחר נוהג בקפדנות, ואת ההרשמה היה ממשיך ועושה גם שעה ארוכה לאחר שש…

עם ערוב היום, כשלאסתר’קה אינה מזדמנת עשיה של כלום, הריהי קרבה ובאה עד לחלון, הפתוח לרחוב כ"חלונו של עולם", שמכאן תראה היא, אסתר’קה, את העולם, והוא, העולם, יראה אותה וכל המתרחש בביתה שלה. כל העובר על פני החלון ינעץ עינים, על מנת להציץ ולראות מה נעשה כאן מבפנים. ויש אשר תתפוס לו למי בזרועו, והלה, רואה עצמו לא בנוח, יעמוד תחתיו, וכבר יתחב גם ראשו פנימה ויתמה: “דירה נאה”. או: “מסויד כאן בטעם, ידי מי עשו זאת. הסוכנות?”

ברם יותר משמתכוונים לראות בביתה שלה, מתאַוה היא לראות בחוץ, ואכן רבות רבות תראה ותדע.

כחמישים פסיעות מביתה, ממול, קצת במעלה הגבעה, מקום שם יתגורר משה, הפועל מוארשה, מתלקטות בכל שעת בין ערבּיִם, עתים גם באמצע היום, נשים רבות ותינוקותיהן על זרועותיהן, ומרבות לספר מאורעות על גבי מאורעות. לא משום שהוא, הפועל מוארשה, חיבה יתירה נודעת ממנו לסיפורי מעשיות. זה דוקא לא. הוא מחַבּב מאד את השתיקה, אף יכנוהו זעפן. לא כן אשתו. היא לא תוכל לישב שעה ארוכה ולידום. וגדולה סקרנותה לדעת הכל ולדבר על הכל. ושעה שיתארע מאורע של כלום, כגון: סכסוך קל שבין בעל ואשתו, ריב־דברים שבין שכנים, או אם יקרה המקרה ותינוק יידה אבן ברעהו, דבר שהוא ממעשים בכל יום, ואמו של הנפגע תתפרץ ביבבה בוקעת שחקים, כדרך שנוהגות אמהות במקרה כגון זה, משל את בנה קטול קטלו, או אז תופסת סאליה, אשתו של משה, את תינוקה שלה בידו, גזירה פן תקום בהלה ויתארע מה, חלילה, גם לבנה, ובעינים מתרוצצות הריהי חופזת ובאה הראשונה למקום המעשה. ועוד בטרם תספקנה הנשים השתים, הטוענת והנטענת, להטיח אשה בפני רעותה כל שמוכן על לשונן, כבר חייבת סאליה לדעת הכל בכל במה הענין. היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא יספרו לה ראשונה כל שנתארע, מהכלל ומהפרט, כל צד לחוד. נטפלת היא להן, לנצות, וחולבת אותן עד התמצית, כשעיניה מתרוצצות ותובעות מכאן ומכאן, ואגב כך פניה שלה מתלהטים, וכל כולה להבים. וככה תעמוד, התינוק על זרועה, ותאזין ותקלוט כל הגה וכל הברה, עד שייפסק מעיין המריבה, והאמהות השתים חוזרות דמומות אשה אשה לביתה.

או אז תחזור גם סאליה כלעומת שבאה.

מורידה את הילד מעל זרועה, הריהי נפנית למלאכתה. ואין היא חסרה עשיות, לא ביום ולא בלילה: יש לכבס כמה חתיכות, וסעודת־הצהרים המאחרת טרם הותקנה כהלכה, והוא, משה, עוד מעט ויחזור מעבודתו בתל־אביב, ומהראוי שימצא הכל מן המוכן. קפדן הוא במקצת, ולמה לה להתעסק עמו?

מכל מקום משתדלת היא, כל כמה שידה מגעת, לעשות הכל בחוץ, על המרפסת הקטנה, שגדלה כשעל, אך מעלה יתירה לה ־ פתוחה וגלויה.

וככה, עת נצרכת לקלוף תפוחי־אדמה, לגרד גזר, או להתקין כמה סלקים לחמיצה, הריהי מתישבת לה על המרפסת וקולפת ומגרדת, ואגב כך מציצה פה ושם ובחטף תראה הנעשה מקרוב ומרחוק, ועל הרוב יעבור אי־מי, זה או אחר, וכבר שיחה, אם קלה ואם רצינית, קולחת, ונוח לה וטוב לה.

על בואו של משה תתבשר בעוד מועד. התינוק יראהו מרחוק, וכבר יינשא ברוח וירוץ ברגליו הדקיקות, ובקולו הדק, הצלצלני, יפלח את האויר: טיאטיא, טיאטיא! והאב משׂרך דרכו מתון מתון, כשסנטרו מזדקר לו קמעה לפנים, ושקיק־האוכל מתבטבט לו בידו.

שלא כשאר הפועלים נוהג משה בשקיק־האוכל מנהג של קבע וסדר למופת. אחרים צוררים צידתם בפיסת־נייר, ובמקום העבודה הריהם מניחים אותה כלאחר יד, ואחר יעוטו כולם על הערימה ונוברים שם ונוברים ובקושי מכירים איש איש את שלו. מנהג זה אינו כשר בעיניו של משה. הוא, בבואו לעבודה, הריהו תולה שקיקו על מסמרון קבוע בכותל, ובכך בטוח הוא שלא יתחלף לעולם בשל אחר.

כיוצא בזה ביתו.

תחילה התקין לו מרפסת זוטא מסורגת, אחר הקיף סורג לסורג, ונתקבלה צורה של “קופסה בתוך קופסה”. שטח רב אין לו לבית, לפי שליד הדרך ממש הוא מצוי. משחוזר משה מעבודתו, הריהו פותח תחילה את פשפש הגדר וסמוך לכך את דלתית המרפסת, במחציתו של מטר בין זה לזו. יותר מכך אינו צריך.

ברם פטור בלא כלום אי אפשר. ויש לו גם למשה מעין גינה, גינונת ד' על ד', מתחת לחלון, עם ערוגונות סדורות וישרות. אמנם כל חשק לא היה לו למעשה־גינה, שאינו יודע בטיבה ולא כלום. אף היה טוען: “לאיזו תכלית? כל הגינה כולה יכול ותהא תנובתה עשרה קילו עגבניות בשמונים גרוש ומעט גזר, סלק ופטרוסיליה – עוד שמונים גרוש, או לירה בשלמותה, – חידוש רב. וכשאעבוד שתי שעות נוספות הרי תשיג ידי ליקח בשוק כל אותה תנובה של הגינה משך קיץ כולו. ברם, לא כלום. הכל בעטיה של האשה. משראתה הפלונית שלכולם יש גינות התחילה לחלוב אותי יום יום: גינה גינה!” עד שביום אחד, עת חזר מן העבודה, שאל ממי ששאל אֵת, לא גדולה ביותר, ועמד והפך את האדמה. ולמחרת כבר עמדו להן ערוגונות מוכנות לזריעה, ערוגונות זעירות וצרות, כאותם קברי־תינוקות, שלא תהא השעה.

אסתר’קה זוכרת יום בואו של משה לכאן. בוקר גשום היה, בו בזמן שאף הם נשתקעו כאן. מיד בבואו לטש עין על זה הבית הקטן שעמד מן הצד, לא הרחק ממקום־מגוריהם שלהם. לא ראוי היה אף למשכן־כלבים, כה עלוב היה מראהו. בלא רצפה. הכתלים – חושך ואפלה, רטובים. חלונית אחת ויחידה, והגג דולף אין הפוגות, אף כל סימן של דלת לא היה שם. והשטח מסביב? רפש מרופש, ים של בוץ.

אלא שמשה דעה לו משלו, לא נמלך ולא שאל בעצתו של שום איש. בא, סקר את הבקתה בעיניו הרוגעות והבולטות במקצת ומיד חזר והביא את אשתו וילדו. “הרי זה ביתנו” – הכריז. והאשה סברה וקיבלה.

ראשית הביא את המיטות והמזרנים מן הסוכנות. עיקר העיקרים – אמר – מקום להניח בו את הראש.

אשתו אף היא לא נשתהתה הרבה. מיהרה ומילאה את המיטות כרים וכסתות עד למעלה וכיסתה בשמיכה צבאית אמריקנית ירוקה, שקיבלה במחנה שבאיטליה. אחר הפליג הוא וקנה פתילות־נפט ומנורה למאור. כוס חמין – אף זה עיקר חשוב. אפס רצפת העפר מה תהא עליה? – יצא על מנת לראות כה וכה בסביבה.

לא יצאה שעה קלה והוא חזר עם סל גדוש מרצפות שמצא באיזו פינה נידחת רצפה שלמה, כמידתו של זה החדר. פירוקן של המרצפות לא עלה לו בקושי. הואיל והחורבה ההיא נטולת גג היא והקרקע ספוגה לרויה. וקמעה קמעה, פעם הוא ופעם אשתו, שהיתה מסתובבת שעה ארוכה זעופה ואַפּה משורבב לה כקנה־מקטרת, הביאו בסל את המרצפות אחת לאחת, ועין השומר לא ראתּם, והכל שריר וקיים.

משהובאו כל המרצפות כולן ביצבצה השאלה: והריצוף כיצד יהא נעשה, מי? במה? ומשה מצא עצה ותחבולה גם לכך.

אותה שעה עסק אחד אומן, מטעם סולל־בונה, בהתקנת דלת אצל שכנה של אסתר’קה. עמד לו הלה למשה בצרתו ועל רגל אחת גילה לו את סוד הריצוף:

– טול מעט מלט עם סיד וחול, ערבב כל זה במים, וככה תהא מרצף.

– היכן אטול כל זה? – תהה משה.

– “חטוף” מכאן ומכאן, פה ושם – השיב האומן בהחוותו על המקומות שעוסקים שם בבדק הבית וערימות ותלים של מלט וסיד מוטלים שם למכביר.

לא נשתהה משה, אלא הלך ממקום למקום, ואך ראה תערובת של מלט וסיד עם חול, קרב ובא, ולא חטף כפי שהורהו הלה, אלא, פשוט, גחן ומילא לו בשובה ונחת עביט טיט. ובזה אחר זה הלך וחזר, עד שהביא כדי צרכו.

ואולם משניגש לעבודה לא ידע אל נכון כיצד הדבר ייעשה. מהיכן ידע, מוארשה למשל? נטל ופיזר חול ביד רחבה. אמרו לו לפזר, והוא לא ידע שיעורו של פיזור, ואחר הניח את המרצפות. מופיע ובא אותו בעל־מלאכה ממול, ובראותו זאת פטר:

– זה לא טובה. לרקוד לא יכול.

לא אמר משה נואש ולאחר שתפס יפה הסברו של הפועל כרע על ברכיו ופתח, מעשה מומחה, בריצוף מחושב ומתוקן כהלכה.

אשתו סאליה עמדה והשתוממה: מהיכן בקיאות זו שלו? מכל מקום, חשבה, מהראוי להיות לו לעֵזר כנגדו, ופתחה במתן עצות: כזה תעשה וכזה לא תעשה, אך משה לא שת לבו אליה, אלא המשיך בחריצות כיד בינתו שלו הטובה עליו.

כזה טבעו שלו. משמתעסק באיזה דבר אינו רואה ואינו שומע דבר ולא ייגרר אחרי שיחה אפילו עם הקרוב אליו ביותר, משל חלל ריק הוא המקום שהלה עומד עליו.

כיוצא בזה תיקון כסא, שולחן, או צביעת ערשׂוֹ של הילד.

עדיין זכור לה לאסתר’קה מעשה והוא עסוק היה במלאכה ממלאכות־הבית. קרב ובא בנו הרך, לייב’לה, ומושיט לו לאביו חתיכת שוקולד. נא, טיאטיא, הוגה התינוק, טיאטיא, נא! אך משה אינו שומע ולא־כלום. נעלב התינוק ופתח בבכיה כלפי אמו שעמדה מרחוק ונסתכלה בדבר. נו, טול כבר מאת התינוק! – לא יכלה עוד לראות בצערו של הילד.

בדיוק אותה שעה הוליך משה עין אחת מן הרשת אל המסגרת העילית, בדומה לאמן המתבונן במעשה היצירה ואין להפריעו בשום פנים ואופן. אין הוא רואה ואין הוא שומע לא את קול אשתו ולא קולו של התינוק המתאונן, אלא כדי שלא יחזרו ויטרידו הריהו פולט כלאחר פה: “טיאטיא טול לאו”, לאמור: אבא אינו רוצה.

לעת ערב כבר היתה הרצפה עשויה וערוכה בכל.

עתה הגיעה השעה לדאוג לדלת של ממש וגם לחלון. היו הבריות, מהעוברים והשבים, אומרים לו: מה, דלת? חלון? מילא, הרצפה – לאחר שטרחת כה והתקנת אותה במו ידיך – יבושם לך. ברם דלת וחלון, אחא, זה ענינו של המהנדס. בכן, תזדיין בסבלנות. ירחים מספר תואיל להמתין. פנויה שעתו של הלה. – מה, עם תינוק־אפרוח יניחוני לישב חורף כולו בלא דלת? – תהה משה. – הא, תינוק־אפרוח, כסבור אתה בן־יחיד הנך כאן? מרובים, הה, מרובים האפרוחים כאן ומשך שבועות רצופים יתגוללו במעמד כזה.

למחרת נטלה סאליה את התינוק בזרועה והפליגה אל הרופא שבקופת־חולים. אתמול בער בנה מחום, תספר לו לרופא, ואדרבא, יגיד הוא עצמו, אם רשאים להניח לו שיצטנן עוד יותר.

הקיצור, הרופא נתן פתק שחייבים לקבוע דלת וחלון אצל משפחת גרינברג, ותיכף ומיד.

וכן היה. למחרת קרעו חלון, לעֵבר הרחוב, גם קבעו דלת, עם מנעול. אלא שמשה דעתו לא היתה נוחה מעבודתם שלהם. עובדים הם הללו, אמר, כלמענם של מתים. לא נשתהה הרבה ונטל לה לדלת והתקינה כראות עיניו שלו, שתהא נצמדת יפה יפה אל הסף, ושלא יהא הרפש מבחוץ חודר לביתו כהוא זה.

– נו, כעת כבר באתם אל המנוחה ואל הנחלה. – עודדוהו עוברי אורח. – בית כבר יש, לכל משפטיו ודקדוקיו. מעתה אין הוא חסר אלא עבודה, או אז יהא קרוי אדם, כדין וכדת.

אלא שענין זה של עבודה שוב אין לזלזל בו, הואיל ולא כל אחד מתמזל לו מזלו למצוא עבודה.

ברם משה לא יירא ולא יפחד. הוא, אמר, מצוא ימצא. וכן היה. אחרים מחפשים עבודה, מי יודע, ימים ושבועות. יש ומשיגים עבודת־ארעי, בו במקום, ויש שנוסעים לתל אביב, אלה המה בעלי המקצוע. עתים מוצאים מה, עתים חוזרים בידים ריקות. וכשכבר מוצאים עבודה, שוב אינה בטוחה וקבועה. כאן בעל הבית בררן וקפדן, וכאן – חייל חוזר משירותו, ולו משפט הבכורה. בקיצור – אין הענין כל כך חד וחלק.

משה ידע כל זאת, אך רוחו לא נפלה בקרבו. משאך ראה את עצמו בתוך ביתו שלו, שמתוקן ומסודר כהלכה, עמד בבוקר אחד ונסע לו לתל־אביב, ולעת ערב חזר ושכר עבודת־יומו בצלחתו.

הוא שונא “מציאות”. אחרים מגלגלים בענין של מסחר, ייהפכו ויהיו לסוחרים, אפשר גם בתעשיה יעסקו, לפבריקנטים יהיו. הוא לא כן עמדוֹ. הוא ליגיע־כפּים ישא נפשו, משמוצא – יודע הוא גרוש בטוח מהו.

ובימי שבת, שאין נוסעים לתל־אביב ומצויים כל היום בבית, אף אז אינו יושב בחיבוק־ידים.

יראו הבריות וישתוממו: אין אצלו שבוע בלא חידוש. הנה סייד לו את מעונו, והרי תריסים לו התקין. לפי שאשתו פחדנית היא, ויראה היתה לישון סתם ככה מאחרי חלון מעורטל כלפי חוץ. על אחת כמה שסוף סוף ניאותה לו הסוכנות והוסיפו לו מטבח, עם מקלחת, כאן הריהו באמת כבר בעל בעמיו.

משמגיע יום השבת מיד מוסר משה את עצמו לתיקונים ולחידושים. זו המרפסונת כבר גגון סוכך עליה, גגון מכובד לתפארת, עם רעפים, והרי כבר גדר שראויה לשמה, שמקיפה הקף היטב את הבית כולו. ופעם, בשבת אחרת, רואה אסתר’קה והנה התריסים, הדלת והמרפסת כבר צבועים חום, והבית גופא – מסויד לבן, מצוחצח, מבהיק ־ מחיה!

אמנם ביתו של משה אינו תואם כל כך את הסביבה, שדומה יותר לבקתה כפרית, ולא של יהודי, אך מכל מקום פי הבריות מלא תהילתו, בעיקר אלה התיקונים והשיפורים, מעשי ידיו שלו.

וכבר חי לו משה בנעימים, הוא ואשתו וילדם הרך לייב’לה.

עד שפעם אחת והנה ארון־בגדים הביא לו משה מן העיר, במכונית מיוחדת הביאוֹ. כל השכנים מסביב הוציאו ראשיהם מן החלונות. הביטו נא וראו, שקט ושלוה, – וכבר רהיטים הוא קונה לעצמו.

כל הרהיטים שלו עד כה – שתי ספסליות שהתקינן במו ידיו, שהיו עשויות מלאכת־מחשבת.

את הארון העמיד בחדר ליד הקיר ממול הדלת. לעת ערב, משכילה סעודת־צהרים שלו, הצית לו סיגריה, יצא אל המרפסת, ישב והציץ בעד הדלת הפתוחה, מן הצד, אל הארון.

שעה ארוכה השהה עליו את עיניו הרוגעות־בורקות.

בשבתות שלאחר כך, כשלא היה לו שוב מה לחדש בביתו ומסביב לו, לפי שהכל, דומה, כבר עשוי היה לכל פרטיו ודקדוקיו, היה מאריך שבתו בחוץ, לפני המרפסת, ומתיר לעצמו דברים בטלים, כגון: שעה שבנו לייב’לה תובע וחוזר ותובע בקולו הצלצלני: “ציאציא” לשחק בו, היה משה משיב: – אי, שטיא, אתה גופך אינך אלא ציאציא. ציאציא שלי אתה…

או שעה שמאן דהוא נעצר על מנת לגלגל שיחה, יותר עם אשתו מאשר עמו. ועל מה היו מסיחים? על נשיהם של שכנים, מי שאשתו נאה ומי שאשתו מכוערת, היה הוא, משה, מתערב בחידוד משלו: – אשה מכוערת – מחציתה של פרנסה. – נהפוך הוא, מעיר השכן, – החליף את היוצרות. שכן המשל אומר: אשה נאה שקולה כנגד מחציתה של הפרנסה. – לא כי, – מעמיד משה על דעתו, – אשה מכוערת אמרו. לכשמסתכלים בה מתפוגג לו התיאבון, וכבר חשׂכת לך מחציתה של הפרנסה…

כל זה אומר הוא בנחת, ובלא סימן של חוּכה.

שכזה הוא, משה. לא יתחייך לעולם. אף כשהצטלם פעם, ברוסיה, עם אחת ערלית צעירה, אף אז ישוב היה ככה רציני, מוצק, משל מצוי עם כלתו תחת החופה.

וכי מה? יהודי, בפרט יהודי שכמותו, מהלך לו קצת עם ערלית, הכי יעלה על דעתו, חלילה, לשאתה לאשה? אלא מה – סתם ככה, לבילוי־זמן, התעלסות־מה, ושלמה לא יתיר לעצמו חוּכה כלשהי?

אך, לא. אף אז לא נתחייך ולא־כלום.

ושמא תאמרו: אדם כזה, כמשה, שחי לו בנעימים מיגיע כפיו ובבית לו מ"כל טוב", כבר מרוצה בכל מכל? אינכם אלא טועים. ועל מה יתאונן משה? על זה המקום בכלל.

משמתגלגלת השיחה על יאזור הריהו משתפך בניב נוסח וארשה:

– מקום נאה הוא זה, לא עליכם ולא על בניכם, לא זו עיר ולא זה כפר, כמאמר הבריות: לא חמור ולא פרד.

סבורים השומעים שכלתה נפשו אל העיר. ולא היא. וכי מהו הטוב הצפון בעיר? – קולנוע. והוא, לא ממנו ולא מקצתו. אין הוא להוט אחרי קולנוע. והא ראיה, כבר מצוי קולנוע גם ביאזור, שלוש פעמים בשבוע, והוא יוקיר רגליו משם. וכי בער הוא שילך וישתטה ועוד יוציא עשרה גרושים למענו, ועשרה – למען אשתו, כדי להסתכל סתם באוֹבּראזין¹¹ שלהם? לא איכפת לו, אפשר להתקיים גם בלעדי זה.

מופלג בלילה הוטל קמצוץ רוח על פניה.

אסתר’קה ניעורה. הרהור ראשון שלה – דויד.

מהו שנתארע לכאורה? – מבצבצת שוב ושוב השאלה ועדיין כל תשובה אינה מתקבלת.

דומה, פתאום, באורח לא־צפוי, פגשה בו בתל־אביב. היא, מצדה, לא ניגשה, אלא צנחה עליו, משל מתעלפת מאפס־אונים. כיצד הקביל הוא את פניה – נבצר ממנה לראות אז; עסוקה מדי היתה במה שנתרחש בקרב נפשה. מה שזכור לה – זוג עינים מאירות מעליה, מעל לראשה.

אחר נפגשו שוב בערב, בתל־אביב, ומאז היו חוזרים ונפגשים תכופות עד הערב הזה, כיום, ודי. קיר צץ וחוצץ ביניהם, קיר שאין להזיזו ממקומו כמלוא הנימה.

היא אינה יודעת מה נתארע, אך מבינה היא שהיא אשמה בדבר.

הן, בטוחה היא בכך, היא אשמה, לפי שתמיד יוצא הכל אחרת מכפי שהיא תיארה לעצמה, בניגוד לרצונה, למשאת נפשה.

מהו הדבר שסחה לו ושבגלל כך קמה ביניהם זו הדממה הדחוסה שאין לבצעה אפילו בסכין?

דויד הזמין מונית ושניהם ישבו בה. אך מיד חזר ויצא, לבקש סיגריות – אמר. הניחה יושבת ליד הדלתית הפתוחה. משל אך לרגע קט קפץ, על מנת לחזור תיכף ומיד.

השמים היו דוממים עמוקות, ורחובותיה של תל־אביב – כנטולי חיים לחלוטין.

על שום מה הניחה ממתינה כה ארוכות? נושאת היא עיניה לשמים, משל מתכוונת לשאול מהם פשר כל זאת. אך השמים סגורים ומכונסים בשתיקתם, כמוהם כמוה.

צינה יורדת ובאה.

שמא הלך לו ולא יחזור עוד, ואותה הניח ממתינה ארוכות, עד שתבין מאליה כי חייבת היא לנסוע בגפה? – התגנב הרהור ללבה.

אך היא עדיין ממתינה. ממקומה לא תמוש. אולי מחמת הכובד שהתפשט בה כעופרת, ואולי משום שבין כך אין לאן להיחפז.

והרי הוא הולך ובא. פסיעותיו מתונות וקצובות, גבריות, מהורהר, והסיגריה כל הזמן בקרבת הפה. מוצץ הוא הימנה עמוקות, בזה אחר זה.

אותו הילוך שלו זכור תזכור לעולם.

הוא נכנס אל המונית וסגר את הדלתית בעדו. ביקש מהנהג לנסוע חיש־מהר, ובטרם נתבוננה על סביבותיה וכבר היא חזרה ביאזור.

היא הושיטה לו יד בלא אומר ודברים, אם כי רבות היה לה לומר ולשאול.

הוא, אף הוא כך, – לא הוציא הגה מפיו.

וחסל.

היא שוב לא תראה פניו, לעולם. שמורות עיניה רוטטות בעצבנות.

לא. חייבת היא לעשות מה – תובע ממנה עוֹל כבד. היא תקום, פשוט. ותלך לחפשו. יודעת היא כי בדי עמל יעלה הדבר בידה, אך – יבוא אשר יבוא. היא חייבת לעשות כן, מוכרחה, לפי שככה, כמוֹת שהוא כעת – איום ונורא.

– הה, אלי – מתאנחת היא אגב חום של קדחת לתוך הלילה.

וכאשר תראה אותו, תגש ותשק לו בכף־ידו, ותו לא. לדבר דבר לא תוכל, היא יודעת זאת מראש. גרונה יהיה נעול בשבעה בריחים. ייתכן רק שתשפוך לפניו כל אותם נהרי נחלי דמעות שנקוו אצלה ושרק בפניו ייפרץ ים־המועקה וישתפך במלוא עוזו, בדומה למימיו העזים של הנהר בהסתלק הימנו הסכר, או אז תבוא לה הרוָחה.

ייתכן כי זה יתרחש בביתו שלו, עת יימצא שם ביחידות וישב לו ברוח־הפרצים שבין שני החלונות. היא תספר לו אז הכל, שהוא חלומותיה בלילות ובו תהגה כל הימים, ככה בקומה בבוקר ובסדרה את המיטות וככה בלכתה, בשליחות אמה, לסדר את המקחות.

רבות תחשוב מה ללבוש, משל בטוחה כי מצוא תמצאנו, סתם ככה, בהיסח הדעת, עת תהא מהלכת לה לתומה וסל הקניות בידה.

וככה יהיו מפליגים הרחק הרחק, עד למקום שם יאדימו פרחי הפרג.

וזהרורי הפז הקיציים שלאחרי הצהרים יהיו נחים בעיניו רכים, רוגעים ובורקים, כמו אז בשעת הטיול לקיבוץ וילהלמה, עת רבצו כולם על הדשא הריחני ונחו לאחר הליכה מיגעת. כל התלמידים כולם שרועים היו בעיגול ונמים לרוח־היום המשובב נפש. מסביב נתאוושו העצים המחטניים, והיא אסתר’קה, אף היא חטפתה תנומה, עם שחמה וצל מסתננים היו בעד מפלשי העפאים ומרצדים על פניה. כולם – פרט לדויד. הוא ישוב היה בסמוך לה. נשען למחצה על מרפקו ומציץ בעיניים פקוחות אל תכלתם הענוגה של השמים, במקום שם יתמזגו עם האדמה. עתים עצם את עיניו אף הוא, כמתוך לטיפה של יד רכה וענוגה. אך כהרף עין חזר ופקחן. ומין חמימות שפעה ממקום שבתו, חמימות ענוגה ומרגיעה, משל עולם ומלואוֹ – מנוחת־נצחים גדולה נשתלטה עליה.

לאָרכה של הזגוגית העליונה של החלון נתיצבו שני כוכבים, זה מעל זה, ומתוך תכלתם הכהה של השמים הציצו אל חדרה של אסתר’קה, כשני מגדלוֹרים הצופים אל פני ים רחב־ידים באישון לילה ומורים דרך לאניות המיטלטלות בשאון דכים של המים, שלא יוֹגוּ ממסילותם.

בחוץ רבוץ הלילה ללא תנועה.

אכן, אסתר’קה ניטלטלה הרחק הרחק בים הרהוריה הליליים, שכה שונים הם מהללו שביום.

ברי לה שלעת בוקר ימוֹגוּ באורו של היום כל תכניותיה והחלטותיה, ויכול שאף בוש תבוֹש על שגיונותיה; הכיצד תלך היא ותתחנן אליו? וכי עד כדי כך נפל רוחה שתלך ותתחנן אל אחד גבר?

מעודה, זוכרת היא, תבוא המציאות ותטפח על פניה. ולא זו בלבד, אף הגיגיה הם תמיד בניגוד למחשבותיהם של שאר הבריות.

הנה, למשל, דבר מועט זה שנתארע לה היום בתל־אביב. מהלכת היא לה בשעות הבוקר על הטיילת שלאורך שפת הים. מצויים שם ספסלים לרוב, למען המטיילים הרוצים לנוח, או להיסתר מחום השמש. על ספסל אחד שכוב היה בן־אדם, ישן. מנין לה מה טיבו של אדם זה, ומה טעם יישן, מחמת עייפות או בטלה, מה איכפת לה? ישן הוא, – תערב לו שנתו. בעברה ככה על פניו צץ לנגדה, כמתחת לאדמה, בחור אחד, מיד לאחריו עוד אחד, ושלישי, וכבר רואה היא את עצמה מוקפת שלשתם, והיא בתווך, קטנטונת, רזונת, – אוי ואבוי, וכי מהו זה?

אלא שאחד מהם דעתו בדוחה עליו והוא נפנה אליה באידיש רצוצה, משמע שמיד ניכר היה בה שעוֹלה חדשה היא:

– מה אתה לוֹ הפלת? – שאל אגב חוכה בהורותו על האיש השכוב שאותו רגע בדיוק זע בשנתו ונתגלגל על הארץ.

היא תפסה מיד שאותם שלושת הצברים הניצבים עליה אינם מתכוונים אלא למשוך אותה סתם ככה לשיחה. ועל שום מה – חשבה – לא תהא מסיחה עמם קצת. וכי אויבים הם הללו, חלילה, ערבים, או סתם גויים? אמנם חסרה היא לשון משותפת עמם, אבל אין זה עיכוב גדול. וכי אינה חשה עד מה קרובים הם ללבה? האין כל עצמותיה תאמרנה גיל על הזדמנות זו שנזדמנה לידה שתהא מסיחה בראש חוצות תל־אביב עם אחיה, עצמה ובשרה, אשר רק מהלך שנות אַלפּים מפריד בינה ובינם? ועתה סוף סוף זכתה לשעה הגדולה להיפגש אתם שנית, ודוקא בחוצות תל־אביב בבוקר נאה של קיץ. הה, ולואי והשיגה לשונה כדי לומר להם מה שרוחש לבה בשעה זו. הה, בחורים שלושה, כארזים, כאותם ערלים, חסונים, משופמים כקצותיו של מטאטא, כגויים ממש, ואינם אלא – יהודים! מה טוב שדומים הם לגויים, והם יהודים כמין דוגמה. מאז בואה לכאן ירחב לבה בראותה נער יהודי רוכב על אופנַיִם כבקי ורגיל ואף בשמץ משובה, ובלהטוטים ינהג – בלא להחזיק בהגה. בדומה לגוי! – היתה הוגה לעצמה ביוהרה עם שהיתה משגרת אחריו ברכה: ברוב כוח, בבריות גופא, ירבו כמותך.

כיוצא בזה עת תראה שוטר רכוב על סוסו. לא תוכל אז להמיש עיניה ממנו. ראו ישיבתו על האוכף, משל יחד עם סוסו בא לעולם. על אחת כמה אותם מ. צ. כיצד כחץ מקשת יטוסו על האופנועים, צחורי קסדות, כשדים יגמאו כבישים…

בעמדה ככה ומגלגלת שיחה עם שלושת הצברים, וכבר אחד מציע לפניה נסיעה באופנוע שלו. טיול־מה. והיא, אסתרק’ה, לא שקלה הרבה וניאותה מיד, אלא משפרש הלה על מנת להביא את האופנוע, צצה בלבה מין מחשבה מוזרה, מאותן מחשבות יום־יומיות, שכה חרותות בזכרון, משכבר, מהימים ההם.

כרגע היתה אובדת עצות. לנסוע באופנוע עם הלה, אם לא?

עודה עומדת ומהססת הופיע, כמה פסיעות מהם, פרצופו של אחד יהודי בא בימים, מסורבל. והפרצוף הבשרי מתבונן בה ומשגר אליה עין קורצת. והקריצות מוסתרות למחצה, כדי שאותו בחור, שכבר הגיע ובא עם האופנוע, לא יבחין בהן. הה, מהו שקורץ ככה אליה? ואינסטינקטיבית הפסיעה קמעה לעבר היהודי. אין זאת שלהזהירה מתכוון אותו יהודי טוב, מפני אותם בחורים. רואה הוא בודאי שאין היא יודעת מי ומה הם, וכוָנתו להצילה מסכנה. עמדה תחתיה והטיחה בו ביהודי זוג עינים מתחננות, משל שואלת: מה דעתך, יהודי טוב, אדם בא בימים אתה ומבין נכוחה: הרשאית אני לנסוע עם אותו בחור?

ברם משנתקרבה אליו עוד יותר נראו קריצותיו אחרות לחלוטין, אף שמץ לא מהרצון לחלצה מסכנה…

בן־רגע נתהפך עליה עולמה. כהרף עין נרתעה לאחוריה וכבר נשאוה רגליה מהם והלאה, הלאה, לבוא אל בין הבריות, להתערב בהמון…

ורק לאחר שעברה כברת־ארץ הגונה האטה צעדיה והביטה מאחריה. מימי הים הירקרקים רבצו מכודרים למחצה ומוגבהים קמעה מעל פני העיר. תמהה היתה על שום מה לא יישפכו המים ולא יציפו את הרחובות. ואילו המים שטופים־שרועים בשלוַת־השקט ומכסיפים באורה של החמה ומן העיר על חוצותיה הסיחו דעת לחלוטין.

אותו מאורע קל־ערך סחה היום לדויד, עתה נפגשה אתו בערב. ו…

– חכי נא, חכי – עצרה בעד מחשבתה… מיד לאחר מכן, הרי נאלם דום… וככה עד שנסעו הביתה. וכי.. וכי..?

אכן. זהו זה, שהכל מהרהרים בה אחרת, אחרת. הכל, כל העולם כולו, אף דויד בכלל, אף הוא. והיא, היא נשארת תמיד הפותה. ולא פותה בלבד. משהו גרוע מכך, לפי תפיסתם של הבריות.

נרתעה והתהפכה על משכבה.

מה נשתייר בידה? לזעוק לחללו של הלילה, שהעולם יהא משתפר והולך. שיהא אחר. העולם – או היא, אסתר’קה. היינו הך. מישהו משניהם חייב להשתנות, ובלבד שיהיו תואמים. היא והעולם, מן ההכרח שיהיו לאחדים שוה בשוה.

הה, נזכרת היא עתה כמה הרפתקאות וצרות כבר עברו עליה, והכל מחמת אותו שוני שבינה ובין העולם. מי יודע אם אי־פעם תחול איזו תמורה. נראה שכבר נגזר עליה להישאר תמיד הפותה…

לוּ היתה לצחוק – מה טוב. כי אז רוַח לה. כגון אותה נערה שנסעה באוטובוס בחוצות תל־אביב. יודעת היא שהכל לעגו לה, ובכך נסתיים הענין. ואילו היא, אסתר’קה, אין צרה כצרתה. לה לא ילעגו. לצחוק היה לא תהיה. אלא שהעולם, היינו: אותו צבר, היהודי הקורץ, דויד – יראו תמיד מהרהורי לבם, כדרך שהעולם למוּד בו, והצחוק והלעג למה?

היא, מצדה, ראה תראה ללבם. חשה היא בעליל, במין חוש ששי, וכה צר לה בגלל כך, ולא תדע לשית עצות בנפשה. לפי שנבצר ממנה להעיר אזנם, אף לא הברה אחת. וכי מה? “חשבו אחרת”? – לא. זה לא ייתכן. יותר טוב לשתוק. ומשום כך רע ומר לה בעולמה. שמא אל אמה תפנה ותבקש ממנה עצה כיצד לכוון מחשבותיה שלה? ואולי אל אביה? הבלים. וכי מה בידם להועיל לה? נשאר איפוא כל כובד המשא על שכלה שלה, הרך והתמים.

אכן מקנאה היא באותה נערה. היא יצאה את האוטובוס ולא שתה לבה לצחוקם של הבריות. מה איכפת לה? יצחקו להם. כבר שכחה כל אותו מעשה עם הצחוק גם יחד.

מה נתארע לה לאותה נערה?

ביקשה מאת הנהג שיאמר לה היכן עליה לצאת את האוטו.

– לאן אַת נוסעת? – שואלה הנהג.

עומדת היא עליו וחושבת, רוצה להיזכר – ולשוא.

חוזר הנהג ושואלה:

– מה שם הרחוב?

– זהו זה! – מצויחה הנערה בגיל, – רחוב, אכן שמה היא נוסעת, ל – רחוב.

– רחוב? – מפנה הוא ראשו כלפי הנוסעים וחוּכה מתגלגלת לו מתוך פיו. –איזה רחוב, הכל כאן רחוב, אבל מה שם הרחוב?

הנערה אובדת עצות ופניה – שבעה מדורי גיהינום. לפי שכל הנוסעים כולם כבר משלחים בה עיניים שופדניות ומיחלים למוצא פיה.

ופתאום נזכרה בפיסת־הנייר שבידה, שם כתבו לה הכתובת, והיא מושיטה לנהג את הפתק מתחת לאפו.

– א! – א! – א! – בורוכוב! – הוא מכריז בקול והנוסעים כולם מחזיקים אחריו בפרץ צחוק: רחוב… בו–רוכוב…

והלאה מה? הנערה נבוכה, אחר יצאה. הגיעה למחוז חפצה, והכל נמוג.

לא כן היא, אסתרקה. מאורע קל־ערך, ועולמה חשך בעדה.

היא והעולם – זו צרה שאין מנוס מפניה. יומם ולילה תתלבט ביסוריה. משימה קשה הוטלה עליה: להיות שונה מן העולם כולו. וחייבת היא להיות גיבורה בתפקידה זה. ברם מה תעשה, והיא אינה אלא יצור חלש, בריה מפרכסת נוכח מבט עיניו של כל אדם, בדומה לשלהבתו של פנס־הרחוב, שרוטטת ומפרכסת עם כל רוח קלה המתנשבת…

מהו שנשתייר מאותו יום?

מתבוננת היא במסע העננים שעם פרישתם הריהם נוטלים עמהם את שארית פירורי תקותה.

מתון מתון נשרכת לה במשעול צדדי, תוך דמדומי השקיעה, עגלה גדושה זרדים. היהודי בכובעו העמוק, שמוט התיתוֹרת, הישוב על הערימה מלמעלה, מזכיר את קרונות־השחת הגדולים על איכריהם השקועים בתוכם.

מבטה תועה מן האדמה ועד לשמים, שם הוא נתקל בקשת, חוזר ומשתפל לארץ, מתעכב בגינה, בפינתה השקטה ביותר, מקום שם גובלת עם הפרדס. עמוקה שם עתה הדממה ביותר. בעלי־הגינות כבר כילו את מלאכת בין־הערבּיִם וחזרו לבתיהם. מי שממהר להשכיב את הילדים לישון, ומי שנפנה להדחת כלי־המטבח העומדים עוד משעות הצהרים.

אסתר’קה מתייחדת עם הדממה שמסביב. עלי־הבננה מתנועעים אט אט ומטילים צלליהם על הסף.

דומה קול צעדים נשמע.

מתבוננת היא על סביבה, מבטה בולש וחושף אף את המסתרים. חיש מהר, כעל בד הקולנוע, מתקרבות אליה כל פינות־הסתר של החצר, שפות־חומקות בריקנותן.

איש לא הגיע ולא בא לכאן.

שום איש…

הפרדס על אילנותיו הכמושים רוב־רובם נם לו אגב ציפיה לבני־אדם תושבי הכפר, שמא, לאחר גמר עניניהם הקרובים יותר ללבם, יתפנו גם למלאכתוֹ שלו.

רוגע מחליק מבטה על עליהם העבים של האילנות, המבהיקים באורה של החמה השוקעת. בקרן־זוית אחת נתלקטו שלושה אילנות בימי עלומיהם, והם מלבלבים, מזה דורי דורות. מסביב להם ריק השטח ומשומם, משל נוח להם לאילנות בבדידותם, שעיניהם של שכנים לא יהיו להם לרועץ.

אסתר’קה אוהבת לבלות שם שעות תמימות, על הרוב חטיבה של חיים תתגלה לה כאן. ברם כיום שוב אין לראות כל סימני חיים באותם שלושת האילנות, השׁחים תחת משא הזמן. ענפיהם המעוקמים וזלזליהם הכמושים מזכירים אצבעותיה של הקוֹסמת מתוך סיפורי־הילדים, ואלה הסיקוסים המיובשים על קליפתם הסדוקה – יבשות חררים וגידולי־פרע גסים של ישישים. עד מתי, באמת, יהיו עומדים בכוח עלומים, שעה ששנה שנה צצים נטעים רכים? אף על פי כן מרבים שבעי־ימים אלה לספר על רוב נוי, אהבה ותענוגות, שחננם אלהים כאן עלי אדמות…

– לפנים, ישיח האילן שמימינה, עת גופי הרך בקושי לבש צורה ודמות, התחיל זה האילן, הניצב כאן בתווך, לעורר בי מין תשוקה, כה חדשה וכה זרה, שריחושה דומה היה לריחוש ראשוני של כנפנפי הפרפר, בוקר אחד, – אך זה הקיצותי משנתי התמה והברה, כאותם אגלי־טל, – ראיתיו פתאום במלוא הדרו, פרקו נאה, מוצק, וזרועותיו פשוקות לרוָחה. מאז אותו בוקר נשללה מנוחתי הימני, ואם ישנם הרהורי חטא, – מזמן תומתי נפגמה.

עתים רוח באה וטילטלה גופי שלי אל זה שלו, ולמן אמירי מעל ועד שרשי אשר מתחת עריבוּת־מעדנים נשתפכה בי, ותלתלים לאלפים של נזרו האדיר היו נושקים ענוגות ולוטפים בשרי, שעם כל מגע שלו, היה, כמגעו של האמן על מיתרי הכינור, מרחיש ומרטיט ססגונית כל פרודה ופרודה שבי. הה, אותם ריחושי־רזים ורטט האהבה מתוך אלפי פיותיהם של הטרפים על פי אזני העורגת היו ממש טורפים נפשי.

הה, מה אהבתיו אז, בכל חום האהבה הראשונה.

ומשאך הגיע ירח מאי והגן עטה כולו ניצני צבעונין, וממרומי השמים ניגר לארץ בוהק מנעים, נתעטפתי אף אני צחורים – שמלת חופה לתפארה.

אלא שכאן, עטוף צחורים כמוני, אילן זה שמשמאלי יעמוד. כהרף־עין תפסתי שזה הניצב כאן בתווך את האושר יתאַוה לחלק בינינו.

בו ברגע חשתי: עולמי חשך בעדי. ואם כי לבושי לנוכח החמה את העיניים בלבנוֹ סינוֵר, אך עיני שלי קדרו, כהו, משל כאילו רקיע השמים פתאום עננים שחורים כוסה, עוד מעט קט וסוּפה בילל תנחת על מנת כסותנו מעל שתינו לקרוע, וזה דוקא עונג רב לי הסב…

אני את עיני פקחתי – החמה זורחת, משל לא נתארע דבר מעולם. הרק בחלום כל זה חזיתי, שמץ אמת אין בדבר?

בושה ונבוכה אני את פני משניהם הסתרתי.

אותו יום יקדה החמה ביתר שאת. וגדול מלהטה של החמה היה חרוני. עדיין חרוּתה בי זוֹ חוּכת־הלעג שלה.

אותה חמה, כדרך שתראה כיום, היתה אחר כך, בשעה מופלגת של היום, נוסכת בם בשניהם מין לאוּת ערבה. חרש חרש היתה מגרה בשרה של ההיא, וההוא, אותו אילן, כל לחלוחיתו נתבשמה, נשתכרה. חלל האויר מבושם ומוקטר היה כל כולו. ושניהם – עלה לא נע. מאז אני על מצבתי כאן בגן, אסור אם תשוקה כזו בקרב בני־אדם פעם ראיתי.

– – – נו, הן, – נתהרהרה אסתר’קה בהאזינה לסיפורה של ההיא – אין בו כל חדש למענה. אף אהובה, בחיר לבה שלה, פנה לה עורף אף זו החמה הברה אויבתה שלה היא.

אויב הוא אותו יהודי קורץ, שבמקום לחלץ אותה מצרה, חייבת היתה היא להימלט מפניו; ולא די לה בכך – אף דויד גופו אינו, כנראה, אלא נגדה.

והרי קולו של נחומ’קה חטוטרת בוקע מתוך הבית. הוא נכנס ובא לגלגל שיחה עם אבא־אמא, סתם ככה. מעבודתו חזר זה עתה. אשה ובנים אין לו, וכי מהו שיעצרהו בביתו שלו? פוקד הוא ביתו של שכן זה או אחר, עתים ברחוב יעמוד וייכנס בשיחה עם כל מי שמזדמן לו.

טבע משונה לו לנחומ’קה חטוטרת, משאך רואה נער ונערה מחליפים ביניהם הברה או שתים, מיד יעמוד מאחרי הכותל, מן הצד, משל עומד לו לתומו, סתם יציץ לחללו של עולם. אלא שבינתיים יצותת יפה יפה וקולט כל הגה שיוצא מפי השנים הסבורים שזולתם אין איש שומע אותם, כי מיהו שישית לבו לאחד חטוטרת הניצב לו בקרן־זוית, שאין בינו ובין העולם ולא כלום.

ברם אמה של אסתר’קה מהי אומרת? – כל אויל על פי דרכו שלו ימצא לחמו. אף נחומ’קה חטוטרת, מכל דיבור ודיבור שאזנו, כביכול, אינה שומעת ולא־כלום, לא תפול שערה ארצה.

ופעם אחת, לאחר שעמד וצותת יפה יפה לשיחה שהתנהלה בין אסתר’קה ובין מר גראף, עת זה האחרון הציג עצמו חגיגית: “אני שמי גראף”, נתפס נחומ’קה חיש־מהר לדבר ושוב לא עצר כוח לבלי הטיל בהם מבט מסוקרן, וככה נתבונן וראה אותם מגלגלים, כביכול, דיבורים סתם, אך זו החוּכה שנתלוותה להם וזה ניצוץ הגיל ששפע מעיניהם אמרו: דרשנו!

אסתר’קה פרשה אז לעברה ומר גראף – לעברו. ואילו נחומ’קה חטוטרת נשאר על עמדו שעה ארוכה, כנטוע במסמרים.

מה היה אז הלך־מחשבתו, גיל או תוגה? איש לא ידע ידוֹע. הוא נחומ’קה חטוטרת, הכרת־פניו לא תענה בו ולא־כלום לעולם. ברם עתה נראה דבר־מה יצוק בו. יותר מתמיד משוקע עתה ראשו בין כתפיו השפופות וחבוי יותר תחת מצחת כובעו, בדומה לחומט המעמיק להיסתר בשריונו. אף עיניו הזעירות מוסתרות לו יותר מאחרי משקפיו הכהים. מה רב הטוב הצפון באותם משקפים. כל האומר שתריס הם כנגד החמה הקופחת, לא אמר מאומה. הרבה סיפוקים אתה מוצא בהם במשקפים הכהים: רוצה אדם להסתיר רגש הבושה שלו – אין טוב ממשקפים כהים; משפוגש אחד וָתיק בידידו מאז, עולה חדש מקרוב בא, והלה, הוָתיק, לא נוח לו משום מה לחבור אל זה החדש, הריהו מסתיר עצמו בצל משקפיו הכהים, בהניחו שהלה לא יכירו. בקיצור: אין אמצאה כאמצאה זו, שיהיו שני בני־אדם מצויים בכפיפה אחת ובכל זאת רחוקים איש מרעהו ת"ק על ת"ק פרסה. ולא זו בלבד. אף בעל המשקפים גופא יש אשר לא יכיר את עצמו. כי כן יקרה לעתים, עם משחק נאה של חמה וצל, משאתה נועץ עינך בזגוגיות הכהות, כבתוך האספקלריה, למשל, ותניע אט אט את שמורותיך, הרי במקום עינך שלך, שכה ידועה לך, וניתנת להבחנה בתוך אלפי עיניים אחרות, – הנך רואה פתאום עינו של שור, הממצמץ בשמורותיו שעה שמעלה גירה, ואף אתה אותה מנוחת־מרגוע שורה עליך, ולא תדע מה אתך. כל כך כוחם של משקפים כהים.

אולם טיב הסתתרותו של נחומ’קה חטוטרת מתחת למשקפיו אין לדעת.

למחרת בצהרים, בשעה שעמד ליד חנות־הכלים, חמקה־עברה בלי לדעת מהיכן הגיעה ובאה לכאן, נערה אחת, אילמת, שהכירה, העלובה, עוד בקפריסין. לנגד עיניו הבהיקה פוזזת שמלתה האדומה של האילמת שירדה לה רק עד לברכיה הבשרניות.

הוא פסע לקראתה בפסיעה חפוזה והתחיל מדבר אליה דיבור מהיר, ששפע מפיו כלַבּה של הר־געש, ובלוית תנועות של כל אבר ואבר שבו.

וכבר הוא מפסיע לצדה על פני הרחוב. ובהגיעם סמוך למשעול צר, המוביל במלוכסן אל השדה הפתוח, פתח בתנועות נמרצות ובדיבור תוקפני להראותה את הדרך אל השדה, שתלך עמו שמה, שמה.

היא, מצדה, אף על פי שאינה שומעת, העלובה, לשון דיבור שלו, ידעה בכל זאת לנחמו וטפחה לו בכף־ידה החסונה, מעשה ידיד, על שכמו המגובנן, הכחוש, משל אומרת: “אין דבר, הלוך אלך עמך שמה, אך כיום אין שעתי פנויה, אני אלך. הלוך אלך. אך בפעם אחרת…”

וכבר היא מושיטה לו יד לשלום ופורשת הימנו בפסיעה גסה, חפוזה.

משום מה לא ידע מה המעשה אשר יעשה. הרי היא כאן, זו האילמת מקפריסין, המתנדנדת לה על ירכיה הבשרניות. והרי כאן בסמוך זה השדה הנכסף. ופתאום מתמזמז הכל בין האצבעות.

הוא עמד תחתיו כנטוע במסמרים והביט אחריה.

והנה משעברה כבר כברת־ארץ הגונה הסתובבה על עקביה בעליצות וניפנפה בכף ידה לעומתו. בו ברגע נתעורר נחומ’קה כמתוך שינה כבדה ביום קיץ חם, ובתנועות נמרצות רמז לה שתעמוד תחתיה, שתעמוד!

נשא רגליו ועבר במרוצוה את הרחוב ועד מהרה הדביקה וכבר נפנו שניהם ונתעלמו במורד השביל הארוך, הנמתח הרחק הרחק, ואף לא היתה לו השהות לראות כיצד בעל חנות־הכלים נתעכב בפתח החנות ונתבונן בו בנחומ’קה חטוטרת כשהוא רץ ככה לפתע פתאום.

למחרת ראתהו אסתר’קה בסימטה שלה כשהוא מגלגל שיחה עם אחד חבר שלו, אגב מצמוץ עין ערמומית מתחת למצחת כומתתו וטפיחת כף יד אחת ברעותה…

עתה ישוב הוא בביתם ומרבה שיחה עם אמה שלה. נחומ’קה חטוטרת אוהב מאד לשוחח עם אמה של אסתר’קה, שעה שהמנורה התלויה על הקיר כבר דולקת ומטילה צל ארוך מאחריה, וממקום מן המקומות שבתקרה בוקע לו בנעימים צרצורו של הצרצר. לעתים אף מוזגת לו אמא כוס תה ומשדלת אותו לשתות: ישתה נא, ישתה, וכי מה, מתירא הוא?

עד כה וכה מתרבה החשכה והולכת. על פרשת־הדרכים נפרדים שני אחים החוזרים מעבודתם ודוממים נפנים איש איש לעֵבר ביתו. הלאה מזה נטה אחד עגלון בסוס ורכב שלו במעלה הדרך אל חצרו שלו. שני הכלבים הגדולים מקבילים פניו בנביחה עליזה. חיש מהר יתיר את הרתמה, יוליך את הסוס אל האורוה, והוא גופו אף הוא יתן דרור לאבריו הנסוכים לאוּת וישכב לנוח.

זעיר פה זעיר שם נדלקות שלהבות אדומות בחלוניות הבתים שמסביב. ואילו מרחוק, הרחק הרחק מכאן, יזהיר אור רב מתוך שני חלונות גדולים, שבאשנביהם העיליים המעוגלים למחצה יזכירו לה לאסתר’קה את חלונות בית הכנסת שבעיירתה.

שעת צהרים.

הכביש ריק עתה ומשומם. החנויות סגורות, פרט לחנות־ירקות אחת שתריסוניה טרם הוגפו. סגורות אפילו חנויות־המכולת, כי כלתה עתה רגל אדם מן החוץ, ואין זכר וסימן לשום לקוֹח מן הלקוֹחוֹת. עתים תיראה במפתיע אשה אחת משׂתרכת, משל מבקשת יום אתמול כי עבר, תציץ הצצה סתם לחנות זו או אחרת, אך משאינה רואה שם כל נפש חיה, הריהי מסתלקת והולכת לה. בדומה לנמלים תועות, שנשתבשה להן דרכן בעטיין של ההולכות לפניהן שסטו מן המסילה, והן מפסיעות בהולות אילך ואילך, ומשאינן מוצאות מבוקשן הריהן נפזרות בשבילים ומשעולים צדדיים וכבר הן מנותקות לחלוטין מטורי הנמלים הארוכים, כן גם אותן נשים בודדות מהלכות להן בלא “תיקון”, בלי לדעת כיצד הותעו ונשתבשו לכאן, עד שחורות נכזבות ונפנות כל אחת כלעומת שבאה.

וככה משתררת זו הדממה שעל פני השדה על הסביבה כולה. בשעה כזו תשתרע העין ותנוח על המישור הרחוק, רחוק, בואך הפרבר של תל־אביב, הזרוע בתים כפרחי־פרג. עתים ייראה אוטובוס יחליק על פני הכביש המקביל לכביש יאזור. אף האוזן תצוד לעתים, תוך דממה עמוקה זו של הצהרים, את קרקושם של גלגלי הרכבת, הנישא לכאן, תחילה בקצב אטי ואחר במהירות הולכת וגדולה, עתים ממרחקי מרחקים, ועתים מקרבת־מקום ממש כמתחת לאף.

ומיד חוזרת הדממה כשהיתה, דממת־מות.

בלב השדה ניצבים דקלים אחדים, שקועים בתנומתם כחום היום. מוצקים וחסונים גזעיהם, כחסנו של הנצח גופא.

הסוסים שעל הכביש אף הם עומדים מתונים בחום וחושפים את שיניהם הגדולות וצהובות, כמגרפות, לפיהוק ממושך. רשולות הם מכשכשים בזנבותיהם כדי לטרוד את הזבובים מעליהם.

בקרן הרחוב, בצלו של בית בן קומה אחת, נתנמנם יוסל השמן בהישענו על תלת־האופן המוֹטוֹרי שלו למשאות. והבולגרי, העובד כאן כעוזר בחנות־מכולת, ויום יום הוא בא לכאן מחולון ברגל, לא מחמת חסרון כיס, אלא מפני שבבולגריה, הוא אומר, הכל תיירים, היינו: הולכים ברגל, – התקרב אליו ובשלפו ממחטה מכיסו התחיל למחות את אגלי הזיעה שכדמעות נתגלגלו לו מתחת לעיניו.

– חום שלא היה כדוגמתו – נפנה אל יוסל השמן בלי להביט אליו.

יוסל פקח לרגע את עיניו התוהות־מטושטשות, כשל סבוּא, פלט אגב חוּכה “הן”, וחזר ועצמן.

דממה.

ורק אחר כך, בשעה ארבע לערך, יתנער הכל, ורעש־געש כבכוורת. משעה זו ואילך מגיעים תכופות אוטובוסים ופולטים מתוכם כאן, בתחנה הראשית של יאזור, אנשים לעשרות שחוזרים מעבודתם ואחר מפליגים הלאה על מנת להריק בשאר התחנות.

או אז ייפתחו החנויות והדוכנים ואיש איש ירוץ לסדר עניניו.

אף לאה’צ’י, שקמה משנת־הצהרים, חוזרת בשעה זו מתון־מתון אל חנותה. חושפת היא את חלון־הראוה, שעשוי, נוסח תל־אביב, לתפארה, בו יתנוססו תחרים, מעשי־רקמה, וילוניות משונצות וכריות, מלאכת־יד, צבעוניות. לאה’צ’י אינה ממהרת לחנותה, מה לה להיחפז – רכולתה לא מרובים הקופצים עליה. לקוֹחוֹת שלה לא בבהלה יבואו, חטוף וברח, כי אם בדעה מיושבת. ומרובים הם הדברים בחנותה המושכים את העין, שיש בהם משום הידור לבושו וביתו של אדם. אלא שהיא גופא אינה מקפידה כל כך על עצמה. לבושה פשוט בתכלית, זול שבזול. אשה אלמנה היא, מהונגריה, ומתכוונת, אולי, עוד להשתדך, אף על פי כן אינה דואגת לעצמה ונוהגת ברישול. אף לא מוּחוָר לה עצם הדבר – הן – הן; לאו – לאו. לעומת זאת גדולה משאלת־לבה שבעזרת השם תהא איזו תכלית למען אחותה הצעירה, ביילצ’ה, נערה לא צעירה, אך חזותה כשל רכה ונאוה. ההיא כבר מהדרת בלבושה ומסלסלת בראשה. שמלותיה כמין דוגמה, ונראית בהן כבובה, בלא עין־הרע, שמלות עשויות בטעם, הדוקות לחזה ורחבות־מתנים, וקצרות, כדי להבליט רגל חטובה, מעוגלת למעלה ודקה למטה, שוֹק לנוי ולמופת, כאותוֹ בקבוק הניצב וצוארו כלפי מטה. משתסתכל ברגליה תאמר –נערה, ילדת־חן, בת 15–16 לפניך, ורק משתעיף עין כלפי מעלה, אל פרצופה, שוב אין הדבר כל כך. שם מין קמטוט קישח רבוץ לו לארכה של הלחי ועד למטה מסנטרה. ברם, אין בכך כלום, משכילה היא למלאותו לפני השינה סממנים למיניהם, כדי לעורר ולהחיות את הרקמות, ואחר תכסה בכחל, במידה לא גדושה, וסופה נאה למדי.

בדרך כלל היא ריבה בריבות, אש להבה. כדאי לראותה עד מה תזדרז ותחרץ בצחצוח חלונות־הראוה של חנות אחותה. תנועותיה חפוזות־חינניות, – להבת שלהבת. בעיקר שעה שמתלקטים כמה צעירים ליד סוכת הגזוז שבסמוך, לעת ערב, עם שכבר התרחצו לאחר העבודה, מי שבא לשתות כוס צוננים, מי – לגלידה, לפצח גרעינים, ואגב כך לגלגל שיחה עם אחת חברה. נו, נו, אל תשאלו. המטלית שבידה טופפת־פוזזת על הזגוגית, במין מהירות מסַנורת וכפעם בפעם תתמתח מלוא קומתה ותבליט דמותה התמירה־חטובה, או תושיט רגל־חן, כלמחול, וכל כולה חמומה ומיוחמת. אדרבא יראו נא כל אותם בחורים בעד החלון מה ריבה היא זו.

כהרף עין וכבר החלון נקי ומצוחצח בתכלית, מבריק כאספקלריה. או אז תקפוץ בקלות מעל הסף, ממש כאחת בת 15, מוחה זיעתה מעל פניה המבהיקים. בודקת, כלאחר יד, שערותיה, שמא נתבדרו מחמת תנועותיה החופזניות, ואחר תצא לרחוב על מנת ליקח חפיסת סיגריות, או דבר מועט אחר. את הסיגריות לא תקנה כאן, בסמוך, בסוכת־הגזוז, אלא חוצה את הכביש ובאה לעבר השני. אינה עוברת אלא חומקת־טופפת בשטף גופיפה התמיר ורגליה הפוזזניות, בדומה לסוסון הקרקס שעושה סיבוב לראוה על פני הזירה. אחותה לאה’צ’י מתיקה אז מבטה הרוגע מעם מכונת־התפירה ובעיני אם, מהן נמתחת רשת דקיקה של קמטוטים קלויים המתפשטים כקרני־חמה על פני לחייה, הריהי מלווה את ביילצ’ה עד לעבר הכביש. ומשמעיר לקוֹח הערת־מה על טיבה של סחורה שאינו נראה לו, הריהי פוטרת: אוי, ולואי ויזמן לי האלהים למען ביילצ’ה את בן־זוגה הנכון, כשם שהסחורה היא משופרא דשופרא.

ולא יוצאת שעה ארוכה וביילצ’ה כבר חוזרת ובאה. לפני הכניסה הריהי מנערת, אגב טפיחות מרובות, את נעליה גבוהות־העקבים, משל שלג הרחוב או, לפחות, רפש דבק בהן עד למעלה מהקרסולים, ואין זכר לא לזה ולא לזה, לפי שהימים ימי קיץ בעצם חומם וחרבונם.

מתון מתון מתישבת לה ביילצ’ה אל מלאכת־היד שלה, אך טרם תפתח בעשׂיה כלשהי, הריהי שולפת סיגריה, מציתה, אחר מוליכה במחטה על הבד – לאמור: למצוא חן בעיני אלהים ואדם.

מתון מתון חזרה לאה’צ’י ומשפילה ראשה להכלבה או תיפור, אלא ששוב אינה מכליבה ואינה מתפרת. הרהורים שונים ומשונים כבשוה כל כולה. אסור אם תדע על שום מה נערה שכזו, בלי עין־הרע, טרם זכתה לשידוך מהוגן. נקח, למשל, זו בתה של השכנה, מסוכת־הגזוז, שלא מזמן נישאה לאיש, ולואי שאחותה ביילצ’ה היא ושאר בנות ישראל לא יתמזל להן גרוע מזה. ויִחוּס שלה מהו? אמנם צעירה היא ממנה, מביילצ’ה, אף על פי כן לא היתה ממירה נשורת של אחותה בפרצופה של ההיא.

ולוּ ראיתם בואה בשבת אחרי הצהרים אל סוכת־הגזוז – מקושטת ומגונדרת מכף רגל ועד ראש, סיכת־נוי על החזה ועגילים מיוהלמים באזניה. וכיצד תעמוד לה שם במין תנועה שכולה אומרת מרגוע ובטחון, משל מכריזה: צאו וראו מה עקרת־בית אני כמין דוגמה, עסק לי משלי, והפרנסה בשפע, בלי עין־הרע.

ודאי, ברצות אלהים דרכי איש – אף מטאטא קנה־רובה. – מהרהרת לה לאה’צ’י. נו, מה ששייך לה – אין הוא רוצה, ואחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא אין מהרהרים.

פעם אחת נתרחש מה, והכל היו סבורים, הנה הנה תאיר ההצלחה פניה. בלא שהיות יעמידו חופה ולמחרת תפליג לאמריקה, לפי שהלה שדובר בו נכבדות אמריקני היה.

שכזו היתה משאת־נפשה של ביילצ’ה – חופה וסמוך לכך נסיעה למרחקים, ואחר כל העיירה כולה רוחשת ומרחשת: מה אושר נפל לה לההיא משמים…

היה זה זמן־מה לאחר חג הפסח. האחות המתגוררת בחיפה הודיעה כי עליה למהר ולבוא. הדבר כבר נתמשך חורף כולו, היינו: זו הציפיה לבואו של הבחור מאמריקה, ושכנתה שלה, של האחות בחיפה, הבטיחה לה נאמנה שאך בוא יבוא זה קרובה שלה, תעשה כה וכה וכבר מיועד יהיה לביילצ’ה.

וככה חיו האחיות בתקוה זו הקלושה משך חורף תמים, חלף החורף ובא האביב והישועה עדיין רחוקה, איש לא ידע שמץ דבר מענין נכבד זה. שתי האחיות נמנו וגמרו כי לשכנים ייוָדע הדבר במפתיע.

אף על פי כן, משאך נתקבלה הידיעה מחיפה – שוב לא יכלו שתיהן לכבוש עוד סודן בחובן, כל כך גדולה היתה שמחתן.

ובאמת, עד מתי תהיינה מתאפקות והולכות? וכי יודעות הן מה – עתים נזקקים לעצה טובה, או טובת־הנאה סתם. ככה, למשל, נצרכת ביילצ’ה לזוג גרבי־ניילון בהירים. חיבה יתירה נודעת ממנה לגרב בהיר, – טענה כלפי שכנות – שבעתים תיף אז הרגל. ברם מה לעשות, והימים הם כאלה, שלא כל מה שתתאַוה תשיג על נקלה. נטלה זוג גרבים, מהכהים, השמורים אתה לרוב, שכן דרכה תמיד לשמור דברים לעת מצוא, שמא, כה וכה, דבר כי ייעשה, שלא תהא עומדת כאותו גולם והלשון כלפי חוץ, – נטלה איפוא והלכה אצל שכנה זו, אחרת, ופתחה במעשה חליפין.

נו, הטרם תדעו, דרכה של שכנה שפוטרת מניה וביה: או, מה נפקא מינה, אף הללו, הכהים, נאים ביותר.

– לאו, – לא עצרה כוח וגילתה סודה, לא בדיבור־פה, אלא בחוּכה אוי, מין חוּכה זו, שנובעת מחביוני־גיל, זו החוּכה שאין בגידה כבגידתה, וישמרנו השם, אך תראה שכנה זו החוּכה, וכבר תשכיל ותחשוף כל שבלבך, כאותם סרטים מפיו של הלהטוטן.

הקיצור, מה תסתיר עוד, – גמרה ביילצ’ה בנפשה – כשזו שכנתה של אחותה שבחיפה מבטיחה וחוזרת ומבטיחה, וכן כל החורף כולו, כי זה הבחור שמור למענה, הרי אין לשער כי דיבור־פה בעלמא הוא זה, מהרהורי לבה, מתוך חבית ריקה…

עמדה והוסיפה כי הלה, לאמור: אותו אמריקני, ודאי שיהא ממתין לה. על מרפסת ביתה של קרובתו יעמוד ויקביל פניה. כך היה המדובר.

בימים שלפני הנסיעה היתה רוח חג שרויה בביתן של שתי האחיות והכתלים נראו כעטויים מעטה רזים של קדושה. הכל נע וחג מסביב לביילצ’ה, ואף הבחורון, בנה יחידה של לאה’צ’י, כאילו נמוג ונתעלם מן הבית. לא היה שיעור וקץ למעשה הכביסה, הגיהוץ והתקנת הצרורות. נארזו הבגדים הנאים ביותר, אף חלוק־המשי בעל שרוולי־הקטיפה השחורים, הרחבים כשרוולי גלימתו של כומר, שבלי לגעת בו היה תלוי כל הימים בארון, אף הוא הושם במזודה. בהקפדה יתירה חפפה הפעם ביילצ’ה את ראשה במיץ אשכוליות, כדי לתת לשערות רוך וברק, וכדי שתהיינה מסולסלות כהלכה לא הורידה מהן את הכבנות כמה ימים ולילות רצופים. כל כך טרחו ויגעו האחיות עד שהזניחו אפילו את החנות על חלון־הראוה נוסח תל־אביב.

סוף סוף נסעה והפליגה לחיפה.

שבוע תמים חלף, וביילצ’ה טרם חזרה, אף אין קול ואין קשב. לאה’צ’י כל תרעומת אין בלבה עליה, מן הסתם אין שעתה פנויה, אף אין לבה פנוי להגות באחותה אשר ביאזור. אַל דאגה, לכשתגיע השעה, בעזרת השם, יודיעוה אפילו ברגע האחרון, לא איכפת לה.

במלאות עשרה ימים, בדיוק – הנה היא באה!

היה זה לעת הצהרים. לאה’צ’י מצויה היתה בבית, כדרכה בשעה זו, שכובה ככה על המיטה ונחה. והנה נפתחת הדלת וביילצ’ה שפה־באה כשדוחקת את המזודה לפניה.

בן־רגע ולאה’צ’י כבר עומדת על רגליה ומצויחה: ביילצ’ה? מיד תופסת היא את המזודה מידה ומסלקת אותה, כסלק חפץ ממדרגה שניה. עיקר הדברים לשמוע מה, אימתי וכיצד.

ואילו ביילצ’ה, לאט לה. מתון מתון החזירה אל הארון את חלוק־המשי בעל שרוולי־הקטיפה הרחבים. רחצה פניה וידיה מאבק דרכים, ורשולות השתטחה על המיטה. משנחה קמעה שאלה לנעשה בחנות, על הלקוחות. האחות שבחיפה, אמרה, שפרה עליה נחלתה. הגיס עובד ללא הפוגות והוא מרוצה לחלוטין.

– וחיה’לה, נו? האחות? – שואלת לאה’צ’י. – כיצד היא, מה?

– עדיין נזכרת היא לעתים קרובות שעוד בהיותה בגרמניה ניירות היו לה לאמריקה.

– נו?

– נו. נו. מה מציאה היא זו, אמריקה? הטרם תראה ותדע אותן בריות משם?

יותר לא יספה לאה’צ’י לשאול. ועד היום לא תדע ידוֹע מה נתארע שם, ואותו ענין, אם דובר בו, אם לאו. מה, מי, כיצד – לא תדע ולא כלום.

רק פעם אחת בלבד, כעבור ימים מספר, חזרה ושאלה:

– לא ישר בעיניך? מכוער הוא?

– לא. – השיבה ביילצ’ה במין אנחה חנוקה – נאה הוא.

חזרה לאה’צ’י ונשתתקה ושוב לא העלתה שמו של ההוא על דל שפתיה.

ברם השכנות לא פסקו לבלוש בעיניהן, ואף על פי שביילצ’ה היתה חומקת־עוברת את החצר בלי משים, משל אינה חשה וגם לא נוח לה במחיצתן, לא היו הללו שתות לבן לכך אלא מבריחות שאלה בכל שנזדמן לידן:

– נו, מה נשמע, ביילצ’ה?

– וכי מה רצונן לשמוע?

– בענין האמריקני…

– בענין האמריקני, מה?

מחמת אדיבות יתירה שוב לא שאלו אם נשאה היא חן לפניו, אלא:

– נו, נשא חן לפניך?

– לאו – משכה בקול אגב סלידת האף תוך העויה של זלזול.

ובטרם השכילה ההיא להציג שאר שאלות פסקה היא פסוקה:

– ועוד דבר בגו…

במעטה רזים פלטה הברות אלה, שתהא ההיא רשאית להעלות בדעתה שונות ונוראות על אותו זאב־מים אמריקני. ותוך כדי כך חמקה־עברה בהשאירה מאחריה את השכנה פעורת־פה ומשתאה. משחזרה ונתישבה עליה דעתה לא ראתה לנגד עיניה אלא בוהק שולי שמלתה של ביילצ’ה בפתח הבית. – –

שקועה במחשבותיה ישובה לאה’צ’י אל מכונת־התפירה בלי להניע יד או רגל. פתאום זעה והרימה ראשה. הגיעוה צלילי שירה של בחורים ובחורות, במקהלה. מצותתת קלטו אזניה שעטת רגלים לעשרות, מן הסתם ירקדו אי־שם במעגל מלוּוים זו השירה הרועמת:

לא רוצים ללמוד. רוצים להש־ת־גע!

ושוב בקצב מהיר יותר:

לא רוצים ללמוד – רוצים להשת־גע!!

נדמה לה, הנה שירה זו, הנישאת לכאן על פני הגגות הנמוכים ממועדון ההסתדרות שברחוב הסמוך, שנק תשנקה ותהממנה ברעם קולה ובכוחה הסטיכי.

בקושי תלחשש לעצמה:

– שנות עלומים, שנות פתאים.

ובמשנה מרץ מסתערת היא על המכונה ופותחת בתפירה שוקקת, ותקתוקיה העזים יינשאו עד לרחוב.

מעל הכביש נשמע קול פעמונו של מוביל הקרח, אף ישמיע קולו החדגוני:

– קרח, ק־רח!

ומיד יסובוהו גברים ונשים העטים מכל עבר. הוא נעצר תחתיו ופותח בבקיעה חפוזה של הבּלוֹקים הארוכים הנוצצים למול החמה כזכוכית אטומה.

בלי דעת מהיכן צץ אחד רוכל משופע צעצועי־ילדים. עמד ליד תחנת האוטובוס, מקום שם נקהלים תמיד המונים ובקול ממושך, הכריז:

– אוירון! מתנה יפה לילדים!

– בלי חשמל!

– בלי בנזין!

– בלי מנוע!

ובכך קנה לו כאן שביתה הקיץ הארוך, החם.

פרל ויסנברג

מאידיש יעקב אליאב

משמר־השבעה

פרל ויסנברג (משמר־השבעה): בת 38. נשואה. ילידת ז’לכוב, פולין. עלתה לארץ בינואר 1949 מגרמניה. לפני המלחמה פירסמה מספר מאמרים בעתונות אידיש בפולין. אביה – הסופר היהודי הידוע י. מ. ויסנברג ז"ל.