ביסוד הקובץ הזה הונח הרצון לעודד את ביטויו של האיש החדש בארץ ולחשוף משהו מחייו, כפי שהם נראים מבפנים. ההנחה היתה, כי במחנות הבדונים והצריפונים, בשיכוני העולים שבפרברי העיר והמושבה ובכפרים החדשים בכל פינות הארץ, מהבהבים ניצוצות שיש ללבּותם ולעודדם למען לא ידעכו. אחת הדרכים לגילוי חייו ויצירתו של העולה החדש ראתה מערכת “עם עובד” בתחרות ספרותית לסיפור או לרשימה אבטוביוגרפית כתובים בידי עולים חדשים, בכל לשון שהיא. ואמנם, תוך זמן קצר לאחר שנתפרסמה בעתונות הידיעה על תחרות זו, הביא הדואר למערכת מכל קצוי הארץ וצורות ישוביה, כשמונים כתבי־יד בעשר לשונות, מהם כתובים בעט־סופרים ומהם ביד מהססת ומגששת. עם מיון הכתבים הללו וקריאתם גמלה המחשבה לכנס בספר את מיטב הדברים – כנסיון ראשון לדובב את העולה החדש ולכרות אוזן לדבריו בישוב הותיק.

בבחירתם של עשרים ושבעת הסיפורים והרשימות הניתנים בזה לא הכריעה בחינה ספרותית גרידא, אלא גם הנושא והלשון, למען ישקף הלקט הזה ככל האפשר יותר את יבול התחרות לגווניו השונים. בראש הקובץ ניתנו שמונה מתוך שלושה־עשר החיבורים שנכתבו עברית במקורם, מהם בעברית שנרכשה אך בארץ. שמונה אלה, וכן גם החיבורים הכתובים עברית שלא נכנסו לקובץ, נפלים מכל האחרים לא בשפתם בלבד אלא גם בנושאיהם ואָפיים. שוב מוכיחים הם את הקשר שבין ידיעת השפה ותהליך ההשתרשות בחיי הארץ וערכיה.

מעניין לציין, כי לא רק בכתבים העברים שבקובץ ניכר המשותף שבמהותם; כל חטיבה לשונית שבספר היא גם חטיבה מיוחדת ברמתה ואָפיה. בסוף הקובץ ניתנו חמישה מתוך שבעת כתבי־היד שהוגשו באידיש. ובין הרשימות והסיפורים בעברית ובאידיש – החיבורים בלשונות אחרות, ובהם תשעה מתוך שלושים וחמישה כתבי־היד שהוגשו למערכת בשפה ההונגרית, המהווים אף הם חטיבה אחידה. וכך גם הלשונות האחרות. הקורא בקובץ יעמוד על ההבדל באפי הכתיבה בין לשון ללשון ושבט לשבט.

ספר זה בודאי שלא מיצה את יכולת הביטוי של העליה החדשה. נסיון צנוע הוא, אולי ראשון במינו, לכנס לאכסניה אחת צרור רשימות וסיפורים מן ההוַי של העולה החדש בארץ, כתובים בידי אלה שעמדו בנסיון, אף אם יתכן כי במידת־מה יד המקרה שלטת בלקט זה. פליטי הגולה, עקורים משורש הנודדים בדרכים, החותרים בין משברי ים, העצורים במחנות – מביאים לפנינו פירורים פירורים מנסיון חייהם ולבטיהם, צערם ושמחתם במדינת ישראל.

מי יתן וקובץ זה ישמש אשנב להשקיף בו אל המתרחש בקרב שבטי הישוב החדש, שהוטל עליו להתלכד לעם.

ברכה חבס

מוקדש לעולים החדשים, חוצבי האבן וסוללי הכבישים שבנגב.

בך, ארץ הנגב,

מצא לבי מרגוע ונפשי מנוחה

מתלאות נדודי בנכר,

מחטא היותי יהודי.

ירוחם התל בלב השממה –

עליו אקים משכני,

בו אשים מבטחי,

בו אתקע יתדי.

א

בנחת מחליקה האניה על פני הים המקומט גלים גלים. “טרנסילבניה”, אחת האניות הגדולות של רומניה, מסיעה את העולים שזכו לקבל היתר יציאה לישראל.

שמש צהרים מציפה את הים באורה המסנור והיוקד. גלים ושברי גלים מתנוצצים, מתרוצצים וחופזים לעבר החוף. דגים מרקדים ומקפצים מסביב לאניה לבקש מעט טרף לשבור רעבונם. להקת שחפים מלווה אותה במסעה. מרחב שמים ומים בּכּל והאניה מפלסת לה את נתיבה אל הארץ הנכספת והרחוקה שבמזרח. המלחים הנכרים, מדי עברם על הסיפון, שולחים מבטיי קנאה גלויים לעבר העולים המפליגים לארצם. והעולים, מין הנאה סמויה הולכת וכובשת את גופם ומתפשטת בכל רמ"ח אבריהם למראה מבטים אלה. טלטול האניה נוסך מתיקות לתוך הדם. ונדמה כאילו מחדש נולדו האנשים האלה המתנדנדים בעריסה הגדולה הזאת בלבב ימים. תחושה נעימה נישאת באויר והכל לבוש חגיגיות. שׂבע הים קרבנות, לא יוסיף לטרוף בני גאולים השבים למולדתם. ביד רכה ינענע אותם, כנענע אם אוהבת את תינוקה בעריסתו.

ולפתע כעין זרם חשמלי עבר את נוסעי האניה. בעליצות דילגו הכל ועלו על הסיפון, קרבו אל המעקה ובכפות ידיהם האהילו על עיניהם נסוכות החלום ושלחו מבטים תוהים לעבר החוף, שהלך והתבהר ומרגע לרגע נעשה ממשי יותר, גשמי. ארץ־ישראל – ארץ ככל הארצות…

האנשים בכו מרוב התרגשות. הזקנים שבאניה שפתותיהם נעו בתפילה חרישית וברכת “שהחיינו” נשמעה, צלולה וברורה. הילדים בלשו בעיניהם הפעורות אחר הנעשה בנמל ובחוף. לאט לאט החלו האנשים חוזרים לתאיהם להכין את צרורות הנדודים שהתירו להם להוציאם מארץ גלוּתם, הארץ אשר בה סבלו ועליה נלחמו, בה נפצעו ונפלו כגיבורים – ועכשיו שולחו ממנה תשושי־כוח ומחוסרי־כל.

אך הנה החוף. הקץ לנדודים. הנה הארץ בה לא ישמעו עוד את השם “יהודי” בתוספת כינויים מעליבים. הקץ לדכאון הנפש, לחוסר האונים, לזלזול שהיו מזלזלים בנו, לבוז שהיו מבזים אותנו אפילו הקטנים שב"שקצים". הנה ארץ החופש, ארצנו, מקלט ליהודי הנודד.

נכנסנו לנמל. רעש והמולה ושאון מחריש אזנים. באותו היום באו עוד שתי אניות מארצות שונות והנמל המה מרוב אדם. האנשים עומדים תוהים בנמל הגדול ומצפים לסידורם בארץ החדשה. הנה עומד זקן ודמעות נוצצות בעיניו, מתגלגלות ונופלות. רגע הן מבהיקות בקרני השמש ואחר־כך הן נעלמות בתוך השער הרך של זקנו האפור. אם קוראת לילדה לבל יאבד בערבוביה זו. הורים מנשקים לבניהם שלא ראום זה זמן רב ואשה צבועה ומפורכסת מושכת אחריה כלבלב קטן ברצועת־עור לבל יברח.

משה, עלם כבן עשרים, עמד גם הוא בפינת האולם הגדול עם אביו ואמו, אחותו ואחיו הקטן. לאחר שסיימו את עניניהם המשרדיים חיכּוּ לבוא האיש המיועד לקחתם למקום מושבם החדש – לתל־ירוחם. קרובים אין להם בארץ שביכלתם לסדרם ולכן נאלצים הם לסמוך על המוסדות ולמסור את גורלם בידיהם. הם עמדו מכונסים בתוך עצמם, עייפים מן הטלטולים הרבים שניטלטלו עד הגיעם הלום. לפתע כאילו ניעורה בהם העייפות הנושנה של כל שנות הנדודים שנדדו אבותינו בגולה.

בינתים נתוספו עוד משפחות שהצטופפו באותה פינה. משמע – גם אותן שיכנעו לנסוע לאותו מקום שבנגב. הנשים פתחו בשיחה בינן לבין עצמן. הקולות הלכו וגברו עד שהיו להמולה. לבסוף נשמעה רק ערבוביה של קולות וצריחות למחצה. גם הגברים נסחפו לתוך השיחה והסיחו את דעתם מן הציפיה הממושכת ומדאגתם לפרנסת המשפחה במקום החדש.

לא יצאה שעה קלה ובא איש תל־ירוחם ובידו רשימה. לאחר שקרא את הרשימה הודיע לעולים בשפתם, שכעבור מחצית השעה יפליגו באוטובוס לתל־ירוחם ועל כן עליהם להתאזר בסבלנות ולחכות. מספר משפחות נעלמו בינתים והנותרים קינאו בהן בחשאי. לנעלמים היו קרובים בארץ, אך הם לא רצו להודיע על כך למוסדות. ואולם עתה, בראותם שכּלוּ כל הקצין ועליהם לרדת לנגב השומם והרחוק כל כך מתל־אביב, שוב לא לטשו את עיניהם לעזרת הסוכנות והסתדרו בכוח עצמם. הזמן זחל בעצלתים והחום העיק. אגלי זיעה החלו מבצבצים על פני האנשים, אשר שמש ישראל “ליטפה” אותם. הנמל המה כנחיל דבורים ובליל שפות זרות שלט בכל. ושוב הופיע האיש. הוא הוביל את קבוצת העולים לאוטובוס המחכה וכולם עלו ונכנסו לתוכו. רעש המנוע החריש לרגע את המולת האנשים. אך כעבור שניות מספר שוב ניתך מטר שאלות משאלות שונות על ראש האיש המוביל אותם, שעלה לישראל כשנה לפני כן מאותה ארץ עצמה אשר משם באו הם עתה.

כל אותו הזמן ישב משה על כסאו המרופד והביט החוצה מבעד לחלון הפתוח ולא שעה אל שיחת האנשים, שגם הם סקרו בסקרנות ופליאה את חיפה העיר. מחשבותיו היו נתונות לענינים אחרים. הוא שקע בעבר וניסה לתפוס את מהות השינוי שחל בחייו.

וכך יצאו את העיר. הים על גליו המתנפצים בחוף נגלה אי־פה אי־שם ואחר כך החלו שדות ירוקים לצוף מול העין. כפרים נראו וחלפו ובתיהם כאילו צצו מתוך האדמה. שלוחות הכרמל מזה והים מזה, הכל מיוּשב, מאוּכלס. עדר צאן לועס עשב, פרות רועות באחו. נשים עודרות בגינה שליד ביתן, ממטרות מסתחררות ביעף וממטירות גשם מלאכותי, גשם־ברכה. המכונית שלנו דוהרת בכביש ואיש אינו שם לב לאנשים החדשים. משמע – יום־יום באים עולים חדשים ואין שום דבר מיוחד במראה אנשים בבגדים גלותיים הנוסעים מן הנמל אל אחת המעבּרוֹת שבארץ.

הזמן חולף ונופים חולפים עמו. הנה חולות חדרה, נתניה, גשר הירקון, תל־אביב.

זוהי תל־אביב. פקחו האנשים את עיניהם, עינים תמהות, והביטו בכל. הרבה שמעו על עיר זו, ומה טוב היה להשתקע בה…

– תל־ירוחם, הרחוקה היא מתל־אביב? – שאלה אחת הנשים את המלווה, – הרי השמות דומים…

– אֵילַת רחוקה יותר. – השיב האיש תשובה מתחמקת כדי שלא להרוס את תקוותיהם במחי־יד. הוא, בן ארצם, ידוע ידע כי אנשים אלה הבאים ברוּבם מעיירות קטנות או מכפרים נידחים – עז רצונם להשתקע בעיר הגדולה.

הוסיפו לנסוע בכביש באר־שבע. משני צדדיו עוד נראו כפרים ירוקים ופורחים המשתרעים למרחקים. אחרי רחובות, כשהמרחקים בין ישוב לישוב הלכו וגדלו והנוף נעשה חשוּף יותר, ויהודים בני עדות שונות נראו חוזרים מעבודתם, נתפשט צל של דאגה על פני האנשים.

– הרי פה כולם ערבים! – פתח ואמר אביו של משה.

ואיש תל־ירוחם ענה:

– יהודים הם, יהודים יוצאי ארצות המזרח כשם שאנו יוצאי רומניה.

וכך הוסיפו לנסוע. סימני השקיעה החלו להופיע בצדי הדרך מבין האֶקליפטוּסים הקטנים שאך זה נשתלו, ויהודים הבאים מארץ היערים והשדות הירוקים החלו נופלים ברוחם בראותם שדות בּוּר ללא צל של עץ. צינורות עצומים ערוכים בשורה חלפו ביעף ואיש תל־ירוחם אמר:

– צינורות אלה יביאו מים למדבר שלנו, לנגב. בעוד שנים מספר יקומו מסביב לקו המים ישובים רבים אשר יפרחו וישגשגו.

באר־שבע הופיעה מרחוק. צריח מסגד, בתי־אבן ישנים, בתי העיר החדשה שנראו מוזרים במרחב השממה. אבק רב חדר מבעד לחלונות האוטובוס והם נאלצו לסגרם. מה עזובה ונידחת נראתה העיר מבעד למסך האבק הדק המסנור עיני אדם. הנשים סקרו את החנויות ואחת מהן אמרה:

– במדבר הזה נמות ברעב, שום דבר אינו צומח כאן.

מישהו ענה:

– גם שם לא התפקענו מרוב טובה. מימינו ניתנו במשׂוּרה ולחם לחץ אכלנו. ועתה רק באנו לארצנו והרינו פותחים כבר בטרוּניה על הקדוש־ברוך־הוא שנתן לאבותינו דוקא את הארץ הזאת?

ניכר היה בו באיש הזה שהתחנך על ברכי המסורת היהודית. הוא ניסה להיכנס בשיחה עברית עם הנהג במבטא האשכנזי שלו והתענין לדעת אם גם בימינו קוצרים כאן מאה שערים. על כך ענה לו הנהג, כי הוא יליד נהריה ואינו מכיר כלל את הנגב.

הגענו עד למחסום צבאי. איש תל־ירוחם הגיש תעודות, אמר מלים מספר לזקיף והמחסום נפתח. הזקיף חייך חיוך רחב ובירך את אנשי האוטובוס בהרמת יד ושב והחזיר את המחסום למקומו. הנוף נעשה אפור יותר, קודר יותר. השמש החלה לטבול בים הבלתי־נראה. שמים אדומים כדם השתרעו בפאתי מערב ועננים גבוהים ריחפו על כנפי הרוח ברקיע. שממה בכל. גבעות ובקעות. מדבר… ערבי בודד מוביל את גמלו במעלה השביל הצר. מכונית השבה מאֵילת עוברת ביעף. הלילה כובש את הנוף כולו. “סיבובים מסוכנים”.

הנהג מאיט את מהלך המכונה, המנוע נושף ורועש. הרים, גם כאן הרים – מתפלא הנהג, אשר זו לו הפעם הראשונה להרחיק דרומה מבאר־שבע. המחצבות על שומריהן נשארו מאחורינו, גלגלי המכונה מסתובבים בדהירה על הכביש וגומאים מרחקים. אור מנצנץ מאחורי איזה סיבוב ונעלם. איש אינו יודע אם המעברה היא או איזה כוכב המאיר אי־שם בשיפולי הרקיע.

– עוד מעט ונגיע. – אמר איש תל־ירוחם. ואמנם לא יצאה מחצית השעה והאוטובוס נעצר ליד משרד המעבּרה. האנשים ירדו כשהם עמוסים חבילות, צרורות ותרמילים. הנהג בדק את המכונה, החתים את המנהל על איזה פתק, הפטיר שלום מנוּגן יפה והסתלק.

הנגב הקביל את פני תושביו החדשים ברוח קרה שהיה בה משהו מן הסערה. האנשים העייפים הוכנסו לצריפים החורקים ברוח ללינת לילה ראשון בנגב. בינתים הגישו חלב עבור התינוקות, הכינו תה לעולים והביאו שמיכות למען יחם להם. הותיקים השתדלו להקל עליהם את חבלי הקליטה הראשונים ודרך אגב גם התענינו בנעשה שם, בגולה. שאלו על קרובים וּמכּרים והתענינו במצב בכללו. עייפים ורצוצים מן הנסיעה הארוכה והמיגעת נרדמו האנשים כשילל הישימון באזניהם.

ב

למחרת הבוקר, כשניעורו משנתם ופקחו את עיניהם, נדמה היה להם רגע כאילו עודם מפליגים בים. היום היה קודר וסוער, הרוח נהמה במלוא עצמתה. מיד עמדו על המציאות, שהביאתם לאותה ארץ הנגב, אשר עליה שמעו ממרחקים, לארץ המרחב השומם והרוחות העזים והשמש היוקדת.

משה ומשפחתו לנו עם עוד מספר משפחות בצריף המשמש בית־תרבות במעברה. משפחות המטופלות בילדים קטנים הוכנסו לצריפי העולים הותיקים יותר, ואילו בצריפים הציבוריים לנו אלה שילדיהם שוב אינם קטנים, אלא בנים ובנות שמעט סבל נאה להם.

משהתישב משה על מזרנו, שהיה מוטל על רצפת הצריף, שיפשף את עיניו קמעה, האזין ליללת הרוח מעבר לקיר ושקע בחשבון עולמו. לאחר כל מה שעבר עליו בארץ גלוּתו – הנה הוא כאן, בתל־ירוחם שבנגב. מספר צריפי־עץ ושממה. הוא עולה חדש, ללא מקצוע, ללא שׂפה, ועליו להתחיל הכל מחדש. עודני צעיר – המשיך את חוט מחשבותיו. – חפשי אני לעשות כרצוני. אמנם, קשה יהיה לבסס את מצבי בארץ החדשה, אך איש לא יבלוש אחרי, לא ישלחוני לעבודת־פרך ב"תעלה" ולא יוציאוני מביתנו. והרי אין לנו בית – הוסיף לחשוב במעט אירוֹניה. מעולם לא היינו חלוצים – חשב עוד. – אך באנו לחיות בארץ הזאת, כי אין לנו ארץ אחרת, כי חפשים אנו כאן. איש לא יקרא אחרי “ז’דן אינפוציט” (יהודי סרוח). ואם יהיה עלינו לסבול, הרי למען עצמנו נהיה סובלים.

– ומה יהיה עליה? – הירהר עוד בעצב על הנערה אשר אהב. – מה יהיה אם היא לא תוכל לעלות, אם לא תקבל את הרשיון אף פעם?

– משה! – קרא אביו. – הגיעה השעה לקום.

נבהל מעט משנקרע חוט מחשבותיו, השליך את שמיכתו מעליו ומיד קם והתלבש בזריזות. יתר האנשים שבצריף כבר שתו תה שהביאה הגננת ולעסו איזו עוגה צמוקה שאָפוּה עוד שם, בגולה. אחותו הגישה גם לו תה ועוגה. אמו כבר הלכה לצרכניה לקנות משהו ואביו עוד עמד בתפילה. הרוח הוסיפה להשתולל. אמנם נראתה שמש קלושה מבעד לעננים הקלילים שריחפו בשמים והעיבום, אך קרניה לא חיממו אותו בוקר את הארץ הסוערת והחרבה. ילד נכנס לצריף והזמין את ראשי המשפחה למשרד ודרך אגב סקר את החדשים שבאו אמש ונראו בעיניו מוּזרים מעט, למרות זה שעוד לפני חדשים מספר היה הוא ומשפחתו במצבם. אשה שכרסה בין שיניה נכנסה ופתחה בשיחה עם אמו של משה, שחזרה בינתים מן הצרכניה ובסלה לחם, תפוזים ועוד אֵי־אֵילה מצרכים של מה־בכך.

– שמעתי שאין כאן מה לאכול, העבודה קשה והמסתננים מציקים מאד. – אמרה האם אשר כנראה הספיקה כבר לרכוש לה את כל הידיעות הללו בצרכניה.

האשה שכרסה בין שיניה מיצמצה בעיניה במבוכה ואחר אמרה:

– כשאנו באנו לכאן לא עמדו עדיין הצריפים על יסודותיהם. גם מים וחשמל טרם היו. בכינו על שהביאונו למקום שומם ועזוב כזה. פחדנו לעבור את סף הצריף בשעות הערב וחיינו בבדידות נוראה. אולם חלפו מספר חדשים והתרגלנו. עכשיו אני הולכת לצרכניה בערב. למרות העובדה כי שלשום מצאנו את התיל מנותק בידי מסתננים אפילו לא יעלה בדעתי לפחד. כך תתרגלו גם אתם – הוסיפה האשה בקול מרגיע.

– שם היה גרוע יותר. – אמרה עוד לאחר רגעים מעטים. – ואם היה מה לקנות הרי ידוע לכולנו הסוד, כי לא היה במה לקנות. וכאן, ברוך השם, בעלי משתכר די מחיתנו. כמובן, ל"טוב" אין סוף. אך יש פרנסה, איש לא מת עדיין ברעב בתל־ירוחם. – כך סיימה האשה את דבריה.

אותה שעה נכנס אביו של משה מן הרישום במשרד והודיע בחיוך חגיגי:

– קיבלנו דירה בצריף מספר שמונה ברחוב שממוּל, אם בכלל יש כאן רחובות. ארזו מהר את החפצים ובואו, ניכּנס לדירתנו החדשה.

הדירה – חדר ומטבח בצריף־עץ, אשר חשמל ומים מתוקנים בו כהלכה. אמנם, ביוּב אין, אך “מסתדרים”. יש מי שהתקין לעצמו ביוב ארעי והמים יוצאים אל מתחת לצריף ומשקים חלקה קטנה המכוסה פרחי־בר צפופים, ויש שהתקינו ערוגה זרעו בה ירקות ומשקים אותה במים אלה. אך כולם כאחד מצפים לימים טובים יותר, לכשיעברו לשיכון שייבּנה אֵי־פעם ושם תהיה מערכת ביוב מסודרת.

משה ומשפחתו העבירו את חפציהם. פה ושם יש עוד לתקוע מסמר, לחבּר לוח, לתלות שמיכה במקום שמשה שבוּרה – והדירה מוכנה. באותו יום אורגנה גם עזרת תלמידי בית־החינוך לעולים החדשים. הילדים עזרו להעביר חלק מן החפצים כשהם צועדים מול הרוח הנושבת בעוז. העברת החפצים ברוח היתה קשה, אך נעימה. טוב היה לצעוד מול הרוח המנסה לעצור בעדך בכל עצמתה – ואילו אתה נדחק קדימה ומפלס לך נתיב, משקיע מאמצים רבים בכל צעד ומתקדם בקושי כשכל שעל מעיד על מאבקך ועל נצחונך.

עמל רב השקיעו אמו של משה ואחותו בסידור החדר במעט החפצים שהביאו אתם. אחרי הצהרים באו שכנות לבקר וליעץ. מפיהן נודע הדבר שאפשר לנסוע לבאר־שבע הקרובה ולקנות שם מצרכים שונים. כן נודע שיש תעסוקה מלאה במקום. ו"העיקר הוא להיות בריא ולעבוד", – כך הגדירה את המצב אחת השכנות.

לפנות ערב עמדה הרוח מנשוב. שמים בהירים וּזרוּעי כוכבים נפרשו מעל למעבּרת תל־ירוחם וירח צונן עלה אט־אט במתינות. השומרים סובבו על משמרתם כרגיל ורוח טובה היתה שוֹרה על תושבי המעברה.

ג

למחרת הבוקר עלה יום אביב נהדר. הראוּת היתה נפלאה ומזג־האויר נאה ונעים. השמש אך יצאה מאחורי ההרים שבפאתי מזרח ומיד העירה את תושבי המעברה בקרניה המפזזות על פני הישנים. משה ואביו התכוננו לצאת ליום עמלם ככל אנשי המעברה. שכנם יעקב הבטיח לקרוא להם, כיון שהוא עובד באותו מקום, במכתש הגדול. אך סיימו את ארוחתם והחלו לעסוק בהכנת כריכים לארוחת הצהרים שיאכלוה במקום העבודה, נשמעה דפיקה קלה בקיר המבדיל בין שתי הדירות ומהעבר השני בקע ועלה קולו של יעקב:

– בעוד עשרה רגעים נצא. היכּוֹנוּ!

– בסדר, – ענה האב והמשיך לעטוף את כריכיו בנייר עתון ישן.

גמרו לעסוק בכריכים וישבו לחכות לקריאתו השניה של יעקב. מתוחים היו לקראת הבלתי־צפוי, ליום עבודתם הראשון בישראל. רעד התגנב ללב האב, שהיה בשעתו בעל־בית אמיד, תרם לא פעם סכומי כסף ניכרים לטובת ארגונים שונים בארץ־ישראל, אף כי מעולם לא היה ציוֹני. האם העלה בדעתו פעם שעתיד הוא להיות פועל בה? דפיקה נשמעה על הדלת. יעקב הופיע בפתח, נטה את ידו בתנועה האומרת: “בואו!” והשנים פסעו לעבר מכונית־המשא שחיכתה לפועלים. דקות מספר חיכו עוד וכשאחרון הפועלים עלה – ניתקה המכונה ממקומה וכולם כמעט נפלו איש על רעהו מכוח התזוזה. הדרך היא דרך עפר שאינה מהמשוּבחוֹת; עקלקלה היא וזרועה בורות וחתחתים רבים. אביו של משה, שעמד בפינה ליד תא הנהג, הרגיש את עצמו צעיר כמעט כבנו. משהו חדש ובלתי־ידוע התעורר בעמקי לבו.

מרחב עצום נתגלה מתוך המכונית הנוסעת לאטה מחמת הדרך הקשה. הפועלים משוחחים ביניהם, אך משה ואביו, שהנוף חדש להם, סוקרים בדריכוּת את הניתן לראות.

– האדמה אינה מצמיחה כאן? עקרה היא? – שואל האב בפנותו אל שכנו למכונית.

– האדמה – עונה השכן – מצמיחה, אלא שדלה היא מאד והגשמים מעטים. תן לה מים וזבל ועבודת ידים נאמנות וחרוצות – ותראה.

בינתים הגיעו אל הכניסה למכתש. למעלה – מחנה מבוצר ונעזב מימי האנגלים בארץ, חותם השליט הקודם של הנגב. ולמטה – משתרע המכתש בכל הודו והדרו. רגע הוכו האב ובנו בתמהון ואחר בחנו בעין חדה את הצבעים והגוונים, שנתגלו לעיניהם ברדתם בדרך המתפתלת בסיבובים יפים במורד לתוך המכתש עצמו. בצורות מצורות שונות נראו ההרים הכותרים את המכתש. את הצורות חצבו ופיסלו אמני הטבע הכבירים – הסוּפוֹת והגשמים. המכתש הבהיק באור השמש בגוון כחלחל־אדמדם־שחרחר ותכלת הרקיע ממעל הוסיפה לו לוית־חן. המראה הנהדר הזה שבה את לב משה כליל.

– אתם רואים את השחור ההוא שם למטה? – זהו הברזל, – אמר מישהו לעבר החדשים והראה באצבעו.

– מלבד ברזל יש כאן עוד חמרים רבים, תראו אחר כך – התערב קול שני בדברים.

– יפה אצלנו? – שואל שלישי ספק בלעג ספק ברצינות.

– ומה המגדלים שם? – שואל משה, – מחפשים מים?

– לא, – ענה מישהו, – אלה הם מגדלי־קידוח. קודחים שם ברזל אני כבר עבדתי בקידוח הברזל. עבודה מענינת היא. מעלים מנבכי האדמה את עפרות הברזל המעורב באדמה ובחמרים אחרים ושולחים אותם לבדיקות כשהם מסודרים בארגז לפי שכבות העומק שלהם באדמה. בעתיד יבנו כאן בתי־חרושת, פועלים רבים ירדו למדבר זה והסביבה תשגשג.

– ואני מוַתר על כל היופי ועל כל העתיד. – התערב אחר בשיחה. – אני הייתי עובר ברצון לגור בתל־אביב.

– הנה שם, – הצביע אחר בכיווּן הגבעות, – ניסו האנגלים לקדוֹח נפט. אך מלחמת השחרור הפסיקתם.

– מי יודע, אולי עוד ימצאו שם את הנוזל הזה באחד הימים, – אמר יעקב ששתק כל אותו הזמן. המכונה הוסיפה לנסוע למכרות הקאולין, מקפצת וגומאת מרחקים בתוך המכתש. מכונות עמוסות עפרות זרחן, חול, זכוכית וקאולין עברו בזהירות ליד מכונית הפועלים והמשיכו בדרכן לצפון.

סוף סוף הגיעה המכונית למחוז חפצה. העבודה התנהלה כסדרה. אין נוֹגשׂ ואין מאַיים. היחס כלפי החדשים היה לבבי וחברי מאד. יום חם היה וההרים שמסביב למכתש הנפלא כאילו אצרו את החום בקרבם. הזיעה ניגרה ונוּגבה חליפות. במנוחת הצהרים, כשאכלו את כריכיהם היבשים, סיפר אחד הבחורים הצעירים למשה, שראה במכתש עצים מאוּבּנים, גזעי עצים עבים מלפני שנים רבות מאד מאד. בסדקי הגזעים העצומים מקננות צפרים. מה נפלא להיפגש עם שרידי העבר הרחוק ולראות ניצני חיים חדשים נבנים בהם.

– נוף קדום ופלאי, – אמר הבחור והמשיך – אפורים הם פה החיים; אפורים מאד, חסרי תוכן כמעט. המזון דל והעבודה מפרכת בחציבת אבנים והסעתן, בסלילת כבישים, בשמירה בלילות הארוכים בקור הנגבי, בלבוש דל. האדמה אינה מצמיחה את יבולה והשמים עוצרים את מטרם ורק ילל סוּפוֹת תשמע האוזן. להט החורב ביום וקור חודר־עצמות בלילה ומדבר וציה בכּל. אך יש ותסור אל אחד העינות ובדרך־לא־דרך תרד בגיאיות ותטפס בהרים, בטרשים חשופים תפצע את רגליך, תתחלק ותקום. אבנים תידרדרנה מתחת לכפות הרגלים בטפסך בהרי הנגב אכולי הסער והשרב, תרד לערוּץ ובראותך מספר עצי רותם, מעט ירק בשטח, פרחים גדולים – תדע כי קרוב הוא העין והוספת ללכת. מימינך ומשמאלך הרים כחומות יסגרו עליך ונשרים ועורבים יחוגו מעל לראשך ויקננו בנקיקים. יוֹני־בר יהמו בקניהם ואתה עודך הולך, אתה צועד וקרב אל העין. והנה ריח מים חיים עולה ונישא באויר, וראית קנה־סוּף באגם־מים קט חבוי בנקרת סלע. וטיפסת על הסלעים שבצדי האגם ובשבע עינים תביט סביבך כשאתה נזהר לבל תפול לתוך האגם שלמרגלותיך, ולבך עולץ בקרבך: מים בציה. ולפתע קול שוקק של מים זורמים עולה באזניך, ונשאת את עיניך וראית אֶשד בלב השממה ומים ניגרים ממנו, נופלים בקול שאונם וכעין מנגינה פלאית מרחפת בחלל. והשתאית למראה עיניך ועמדת על מקומך תקוע כבמסמר וסקרת את האגם הצר על הסוּף שבו ואת החומות הסוגרות עליך. ובנקיקי הסלעים תחוש רחש חיים והשתוממת: אכן, בלב המדבר חיים ישכוֹנוּ. ושכבת לנוח בצל האבן הקרה, על גב הסלע השטוח. והאזנת למנגינת המים העולה מן האשד ומתמזגת בדמך הגועש מרוב חדוה, והפקרת את גוך ללטיפת קרני השמש היורדות מגוֹבה לא ישוער, כי בין הרים הנך. וטבלת את רגליך במי המעין הצוננים ונהנית הנאת נודד במדבר, צמא ויגע, ולפתע – מעין מים חיים לפניו. אכן, נפלאו דרכי המדבר ופלאותיו…

עם תום העבודה חזרו הביתה, למעברה. המכתש נראה עתה שונה באור שלאחר הצהרים. הצבעים נתחלפו ונשתנו בינתים. משחק האור והצל שיוה צורות שונות לעצמים שמסביב. העייפות שנתפשטה בגוף התגברה על מראות ההוד והיופי. מרחוק נראתה המעברה גדולה ורחבה יותר. ההרים שמסביב נראו ירקרקים יותר וכלניות אדומות כדם ופרחים אחרים נראו מבצבצים ומכסים את האדמה הצחיחה והקשה. הנוף גם הוא נראה עייף מיקוֹד היום ומין לאוּת מתוקה נישאה בחלל. רוח ים קלילה נשבה והאויר הנגבּי היבש היה נעים לנשימה ארוכה מלוֹא הריאוֹת. מעטה דק של עצבות לאה ירדה על משה אשר שכב לנוח במיטתו. משהו חדש תסס בו והוא לא ידע את נפשו. כאילו היה לאחר. הנוף לכדוֹ, כבשוֹ עד תום. אילו היתה היא, נערתו, כאן, בודאי היה יוצא לעת ערב לשוּח מעט בסביבה. מה נעים היה לטייל בקרירות הערב מקצה גדר־התיל עד קצהו ולהשיח את הלב. אך מה רחוקה היא, רחוקה מאד, מעבר לימים. ומי יודע מתי תבוא ואם תבוא… נצבט בו לבו וכך שקע בתנומה קלה.

ד

על אף השאון אשר הקימו הילדים ששיחקו מסביב לצריף, ישן היה משה שינה עמוקה ומתוקה. בראות האב את בנו בכך זכר את הפסוק “מתוקה שנת העובד”, – ונהנה מעצמו. וכשניגשה האם להעירו לארוחת הערב אמר לה:

– הניחי לנער ויישן, נאכל בשעה מאוחרת יותר.

התמורה שחלה בחיי המשפחה היתה כה מהירה, עד שלא הספיקו להעמיק חשוֹב באשר קרה. שנים על שנים ציפו לגאולה – והנה הם כבר מעבר לכל ציפיה. כך ראו את עצמם נתונים לפתע פתאום בתוך מעגל החיים החדשים שבמעברה, במסלול היצירה והעבודה המפרכת, בתוך בעיות החיים הקטנות, בלי שיספיקו לחשב דרכם כראוי. האם עמדה בתור לקבל מצרכים בצרכניה שבמרכז המעברה, כמו כולם. חיכתה לבוא מכונית הלחם, עמדה בתור לקנית נפט ואפילו החלה להאזין גם היא לרכילוּת המקובלת, ולפעמים אף הוסיפה נופך משלה. הבת ישבה בבית ועזרה לאמה. האב ובנו יצאו לעבודה כיתר הגברים והאח הקטן למד בבית־החינוך שבמקום. הנוף נעשה כחלק מחייהם. אף על פי שמוכנים היו בכל רגע לקום ולעזוב את המקום ולעבור למקום טוב יותר, כמרבית תושבי המעברה, – נתאקלמו במהירות מפתיעה בסביבה זו. ובה בשעה המשיכו את חייהם היומיומיים הרגילים. דיברו גם הם בשפת ארץ מוצאם, נהגו אותם המנהגים, אותה צורת חיים ורק מעט מזער חדר למחיצתם מחיי הארץ ומנהגיה. אמנם הציעו להם לבוא לשיעורי הערב לעברית, הזמינו אותם לאסיפות שבהן סיפרו על הנעשה מעבר לתחומם, אך המחיצה ביניהם לבין החיים בארץ החדשה בעינה נשארה.

יום אחד החל משה להשתתף בשיעורי הערב. אך צליל השפה החדשה נשמע מוזר באזניו. לאחר יום עמל בשמש הלוהטת היה משנן בבית את שיעורו ונהנה הנאה רבה מכל משפט חדש שעלה בידו להרכיבו. וכך החלו לחלוף ימים. יום רדף יום. המשפחה התרגלה למהלך חייה החדשים, חיי עמל ללא תמורות. משה הצעיר ובעל המרץ למד לדעת את הסביבה החדשה והחל להתעמק בה. הוא שרף את כל הגשרים המובילים אחורנית לשנות חייו שעברו הרחק בגולה, בין שחיטה לשחיטה, והתרכז בבנית חיים חדשים במולדת. לא פעם רגז בשמעוֹ את הנשים המשוחחות על “סיר הבשר” בעבר ואת הגברים רוטנים על העבודה הקשה שלא כולם הורגלו אליה. הוא שתק ולא אמר דבר. כי מה טעם יש לבוא אליהם בטענות? הוא היה מביט בהרים הסובבים את תל־ירוחם, סוקר את השמים הכחולים־האפורים וענני־הנוצה הגבוהים הפזורים בו, קולט את החום הצורב בגופו וחושב בלבו כי זוהי מולדתו, כי במקום זה יכול הוא להיות חלוץ ממש, חלוץ כמו אלה שעלו לפני שבעים שנה. כאן הוא איש עבודה יוצר. הוא חי במקום הזה ועצם חייו כאן חשובים. מרחב יש לפניו, מרחב אדמה ורקיע שאין דוגמתם בעולם כולו.

לא עברו ימים רבים והוא התחיל משוחח עם אלה המבקשים להם חיים קלים. היה מנסה להוכיח להם באותות ובמופתים שאין דרך אחרת לפנינו, כי אם לא נצליח להקים לנו מדינה – נאבד. מי יעבוד בשבילנו? מי יפתח את אוצרות הארץ? מי יסלול כבישים? אך דבריו לא מצאו אוזן קשבת. כל ויכוח מעין זה הסתיים בשאלה: האם גרועים אנו מהם שעלינו לחיות בבדידות כזאת, רחוקים מהעיר, במדבר, מופקרים לסכנת מסתננים ושודדים? האם אלה שבאו יחד עמנו באותה אניה, מאותה עיר, האם הם מיוחסים יותר מאתנו? יושבים הם שם למעלה, בצפון, במקום שגדלים עצים ועשב מכסה שם את הארץ והאקלים טוב יותר. מדוע נפל בגורלנו אנו דוקא לשבת כאן, בחום הזה, ולסבול? מעטים ובודדים אנו במרחבי השממה. ולא די בכך, אלא כשאנו עולים למעלה, לישראל, לועגים לנו, חושבים אותנו לכאלה שאינם יודעים להסתדר – ואנו מחרישים.

קצה נפשו של משה בויכוחים אלה. גם בלבו מכרסם הספק: האומנם כה דלוֹנוּ עד שאין בכוחנו להקים תנועה חלוצית כבירה שתכבוש את הנגב? האומנם על קומץ עולים חדשים בלבד, אשר אך תמול היו זרים לכל הנעשה בארץ, הוטל התפקיד הכביר הזה? היכן הנוער שנולד בארץ הזאת? היכן הם המטיפים הדורשים נאה ומקיימים?.. וכך החל הספק להעמיק חרוש בלבבו. אמנם שמח הוא בחלקו, אך מצר הוא על הקצב האִטי של ההתפתחות, על האנשים אשר בקושי הם מחזיקים מעמד. קשה לחיות בתמידות באוירה כזאת, מסוגר בתוך עצמך.

אך החיים השוטפים להם כדרכם אט אט בכל זאת הביאו איזו תמורה. לפתע מצא את עצמו קשור בחוג של אנשים. אמנם חוג קטן ומצומצם, אך בעלי רצון לפעול וליצור משהו. אנשים מבפנים ומבחוץ גם יחד. אתם חי את חיי המעברה בכל רמ"ח אבריו, נושם הוא את האוירה הזאה במלוא חזהו וחפץ הוא מאד לעזור בכל לבו לשיפור החיים הקשים הללו.

ויש אשר ייראה משה כשהוא מסתובב ללא מטרה ועיניו משוטטות בכּל כהוזה. זכרונות קשים יציקו לו ורבים געגועיו על אהובת נפשו שנשארה שם. אף על פי כן הוא משכים עם שחר לעבודתו ושוב ישוּב עם ערב ככולם. לפעמים מתבודד הוא לנפשו, יורד לתוך הואדי הירוק שמעבר לגבעה והלאה ומלקט לו צרור פרחים נהדרים, פרחי מדבר מרהיבי־עין. מתכופף הוא אל כל פרח נחמד, קוטפהו, מניחו בין יתר הפרחים הנתונים בכף ידו וכך ירחיק נדוֹד בתוך הואדי עד לסביבה אשר סכנת מות אורבת שם. מסתכל הוא בפרחים שליקט. בשביל מי? – מנקרת שאלה במוחו. – מי יתענג על יפים? ברגעים אלה נראה לו הכל אפור וקודר כשמי המדבר בעת סוּפה. לא, אין לו צורך בפרחים אלה. מניח הוא אותם על גבי גל אבנים שומם ושב לביתו. עצב מכרסם את לבו ברגעים כאלה ומתוך ערפל העצבות עולים זכרונות רחוקים, זכרונות ילדות. מר ממות הוא לשאת זכרונות ילדות מרים במעמקי לבב. הוֹי, ילדות ארורה! אף קרן־אור אחת לא הבקיעה את שמי העופרת, עיניו לא ראו זריחה נהדרת, לבו לא נמוג בפחד ילדותי למראה השקיעה, הלילה לא הבעיתהו ויער ירוק שופע צל לא השיב את נפשו היגעה. רק פחד ידעתי – חשב – פחד גדול ואיום מפני חית האדם הנוראה שרדפתני עד חרמה, עד למחנות־ההסגר הרחוקים אלפי פרסאות ממקום מולדתי. רגלי, רגלי ילד רכות, נאלצו לעבור מרחקים עצומים, וגבּי, גב ילד קטן, ספג צליפות שוט ומכות בקתוֹ הקהה של רובה, שעלול היה כל רגע לירות ולהכחיד עוד נפש מישראל. ומתוך הפחד הזה צמח רצון חיים עז, הרצון להתקיים ולנקום. בנים לדור אומלל אנו, כחיות השדה נרדפנו. היקום בנו הכוח עתה להתגבר על המעמסה הרובצת עלינו? להשתחרר מזכרונות הילדות המרים? הנוכל? – בלי הרף מנקרת במוחו השאלה הגדולה. עלינו ללמוד מן העבר. האומנם כה נמהר לשכוח את אשר עבר עלינו אך לפני שנים מספר?!..

ה

מזג־אויר נאה ירד על הנגב ולבו של משה נתמלא חדוה. עיניו רואות את היופי וההוד שמסביב ולבו ער לכל רחש של אויר המדבר. אזניו מאזינות לניב האילם של הגבעות העוטות את הישוב והוא חש את עצמו רענן להפליא אחרי יום העמל. הוא יוצא להשקות את ערוגת הצנוניות שהצליח לגדל בחיק המדבר, להרוות את צמאון עץ הרימון אשר שתל, להחיות את התאנה שעוד טרם נקלטה, וריח שדות שאינם עולה באפו.

ולפתע פתאום הציץ המות מאחורי אחת הגבעות. משה לא חשב על המות מאז עלה לארץ. חיים חדשים נראו לו באופק. שם, בגולה, הרגו בנוּ, רצחו, שרפו אותנו, כי זרים וחלשים היינו, כי לא ידענו להילחם. אך כאן, בארצנו – להירצח כאן על אם הדרך?.. כרעם ביום בהיר נפלה השמועה והיא הלכה ונתפשטה במהירות הבזק: בחור שנשאר במקום העבודה לשמור על הצריף והכלים – נרצח. דקרוהו בסכינים והוא נפח את נפשו במקום. משה נזדעזע. הוא הכיר את הבחור הזה, לא פעם עבדו יחד, לא פעם שוחחו על ענינים שונים. צעיר היה, בן גילו, והנה גז חלום חייו. במיטב שנותיו נקטע הפתיל והוריו השכּוּלים טובלים בדמע, ממררים בבכי ואין מושיע.

הרצח היה לשיחת היום. הכל התענינו במהלך החקירות שהעלו חרס. הכל בטוחים היו שלא חקרו כראוי, שאפשר היה למצוא את עקבות הרוצחים. רבים חשדו בשבט החונה ליד כּורנוּבּ. אך ההודעה הרשמית אמרה, שמסתננים ביצעו את הרצח. פחד ירד על המעברה. היו שחששו לעזיבה המונית של המקום. אך האנשים החזיקו מעמד.

כעבור יוֹמַים, כשנסעו ללויה, עלה גם משה על המכונית ונסע. טלטלה רבה ניטלטל עד שהגיע לבאר־שבע. שם קידם את פניו האבק הרב, שאין מנוס ממנו, וכיסה במעטה לבן את מלבושיו הכהים. אחר כך עמד ליד הארון והאזין לדברי ההספד מפי רב בלתי־ידוע לו. הרב דיבר אידיש ושוב דימה משה בנפשו שהוא נמצא בעיירתו בגולה לאחר פוֹגרוֹם. אזניו קלטו איזה ניגון בכייני וצריחת נשים עולה ויורדת לפי קצב הניגון. מלים בודדות חדרו לאזניו והדריכו את מנוחתו: “מיתה משונה”, “עגלה ערופה”, “קדוש”, “הורים אומללים” וכדומה. לבבו התמרמר על שזוֹרים מלח על פצעי ההורים השכולים. אך האנשים עמדו רכוּני ראש ושתקו וגם הוא עמד כמוהם ושתק. האנשים הלכו אחרי הארון דמומים, נאנחו מדי פעם בפעם, התלחשו מעט וגם

דיברו בקול רם. הרב פתח בדברי מוסר, שמשים נושאי קופסאות קישקשו במטבעות שבתוך הקופסאות והכריזו כרוֹכלים: “צדקה תציל ממות, צדקה תציל ממות…” הקול והניגון זיעזעו את נפשו של משה, צמרמורת עברה בגבו, טעם רע עלה בפיו. אך הוא הוציא מטבע מכיסו ושילשלו לתוך הקופסה כיתר האנשים. הלוָיה המשיכה דרכה לעבר בית־העלמין והטפת המוסר הגלותית עודנה מצלצלת באזניו. הוא חשב למצוא כאן מנהגים אחרים, והנה לא נשתנה דבר. בארץ החדשה – בדיוק כמו בגולה… הקבר כבר היה כרוּי בהגיע הלוָיה לבית־הקברות בבאר־שבע. אנשי חברה־קדישא החלו לעסוק בקבורה. האם געתה בבכי מקוטע, מלוּוה שיעול עצבני. האב התאפק בשארית כוחותיו לשמור על שיווי־משקלו הנפשי. נשים תמכו באם הנראית חלושה מאד והאב ניסה להרגיעה. יללות וצוחות יצאו מפי הנשים בעת שהורידו את הנרצח לקברו. עטוף סדין לבן, שעקבות דם נראו עליו, הוּרד הנרצח לקבר. קברוהו בבגדיו כדת וכדין. מנהל המעברה ניצב ליד הקבר וביקש להגיד מספר מלים. רגע עמד ושתק. האיש, אשר נסיונות כה רבים מאחריו, התרגש. הוא גימגם ואחר כך אמר משהו על המצב שגרם למאורע זה, על מלחמת־השחרור. הוא הבטיח למת שלא לשקוט עד אשר התל שבגללו נרצח ירוחם באמת, עד אשר תשגשג תל־ירוחם ותפרח. קולו היה חדור יגון והוא סיים ב"נוּחה בשלום על משכבך". הטקס החל מתקרב לקצו. עננים עלו מפאתי מערב. הרוח גברה ובבית־העלמין בבאר־שבע התנשא תל חדש, רענן. בודד שבעתים נראה המקום עת עזבוהו האנשים ושבו איש איש לביתו. משה הסב ראשו אחורנית וסקר עוד פעם במבט חטוף את בית־הקברות עד שנעלם מעיניו. הוא שב לתל־ירוחם והרגשה חדשה בלבבו. ברית־דמים נכרתה עם הנגב. אכן, קשרנו את גורלנו עם הנגב – הירהר. – במקום שיש חיים שם קיים גם המות. ולכן צריך להילחם על זכות החיים במדבר זה, על שיפור החיים ושכלולם. יש לעשותם טובים יותר, יפים יותר.

למחרת היום לא יצא משה לעבודתו. יותר מדי מדוכא היה, עייף מיום אתמול שחלף. הוא איחר לקום ולאחר שסיים את ארוחתו יצא לטייל במעברה. הוא עבר בין הצריפים, הביט בכל כתייר, כאילו חדש הוא המקום לו. בצעדים רופפים התהלך כה וכה. ראה את הילדים משחקים ליד הגן ונעצר. הילדים עלזו וצחקו, שרו ורקדו קבוצות קבוצות ובמעגל.

מה רחוקים חיים אלה מן המות – הירהר בקול והביט סביבו אם אין מסתכלים בו. אך איש לא שם לב אליו.

למחרת, בשובו מעמל יומו, הגישה לו אמו מברק שנתקבל מרומניה. הוא העביר את עיניו על הכתוב כחולם ולא האמין כי אכן אמת הדבר. הוא קרא וחזר וקרא את מספר המלים ללא הפסק, עד שאמו קראה לו למטבח לשתות ספל תה. רק אז הסיר את עיניו מהמברק, קיפּלו והניחו בכיסו ונכנס למטבח. במברק היה כתוב:

“אבוא באניה הבאה – רחל”

שמחה גדולה ירדה עליו. ההרים החלו לרקד סביבו, ובעיני רוחו ראה את המדבר כגן פורח והמולת חיים שוקקת בּכּל. הארץ מיושבת ורווּיה מים, גנים פורחים וחורשות רעננות ובתי־חרושת לרוב.

שבת. והוא יצא עם רחל לשוּח. מרבד פרחים קוסם להם למטה, בבקעה, ועצי החורש שבמעלה הגבעה כאילו הם רומזים להם לעלות וליהנות מצלם השופע. פרחי ארגמן יקטפו והזר יקשט את שערה. הם פוסעים בשביל העולה לחורש. צפרים מצייצות, אומרות שירה. חרש הם יושבים בצל חרוב ענף, מאזינים לשירת הצפרים, לרחש הרוח בבדים ולניגון החרישי העולה בדממה דקה מלבבות אוהבים שמצאו את מנוחתם.

אליהו סלדינגר (סלע)

תל־ירוחם. ניסן תשי"ב.

אליהו סלדינגר־סלע (תל־ירוחם): בן 20, מסירט שבבוּקובינה, רומניה. עלה לארץ ב־1947 בעליה בלתי־ליגלית לאחר נדודים של שנתים וחצי באוקראינה, מחנות טרנסדניסטריה, רומניה, הונגריה, אוסטריה, איטליה ומחנות קפריסין. קיבל הכשרה במשק הפועלות בפתח־תקוה במסגרת עלית־הנוער. קורס מזורז למורים בעין־כרם, ירושלים. מורה בבית־החינוך בתל־ירוחם.

הגלות המרה

כשהייתי ילד, בגיל צעיר מאד, הלכתי ללמוד ב"חדר" הנקרא “מדרש”. ולא “מָרי” אחד לימד אותי, כי אם מעין “שותפות”. וכולם מלמדים אותי אותו דבר, מכל מין ומין קצת – תנ"ך, עין יעקב, גמרא. אבל הרבה דברים היו חסרים בלימודי, אחד מהם הדקדוק. לעומת זאת לא היו חסרים השוט והמקל. זכור אזכור כשהמרי קשר את ידי אחורנית ותלה אותי בקורה שבגג, לקח בידו את המקל והשוט גם יחד והתחיל להכות. בבת אחת ניתכו עלי סטירות בפנים, מכות המקל בגב והשוט מצליף בכל הגוף. באותו יום הייתי מתחלחל. שלושה אנשים היו תופסים אותי אז ואחד צורב את בשרי. ביום ההוא פרחה ממני חצי נשמתי.

ולא אשכח שאבא שלי ידע את כל זאת והתחיל להתעסק אתי בבית ובמדרש. ואם המרי היה מרביץ לי והמקל נשאר שלם בידו – אבא שלי חלילה לו, כי הוא שובר את המקל על הראש והידים. לא פעם חליתי אחרי מכות כאלה. אז בא אבא שלי ומפייס אותי, הוא קונה לי קצת דברי־מתיקה, נותן לי כמה פרוטות ולוקח אותי אל אנשים היודעים לרפא כל חולי באש. ולפי מה שעבר עלי אני יכול למנות בי חמש־עשרה צריבות אש, כפי שכתוב: נקבים נקבים, חלולים חלולים, מהם סתומים ומהם פתוחים. וזכור אזכור, כשהייתי רואה את שפוד האש שמרפאים בו כשהוא לוהט כולו, הייתי מתחלחל. שלושה אנשים היו תופסים אותי אז ואחד צורב את בשרי.

ובזה אני מסיים ומתחיל במה שהוא אחר.

כשאבא לימד אותי לעבוד היה שוֹלחני לכפרי ערבים. המקצוע שלי היה טוב מאד, אפשר להרויח בו יפה ולהתפרנס בכבוד. אנחנו היינו שש נפשות בבית. וההכנסה שלי לא היתה ממין אחד, אלא מכל המינים יחד – קילו שעורה, רבע קילו חיטה, ארבע מאות גרם פולים, שמונה מאות גרם דוּרה, י"ג ביצים, קצת קפה, ושתי חבילות זרדי עצים להסקת התנור. וזו היא הכנסת שבוע ימים, עד היום הששי. ביום ששי בשבוע אני מעמיס את כל אלה על הגב בתרמיל הנקרא זיעבה והולך הביתה.

ובזה אני שוב פעם מסכם ומתחיל מחדש.

בשורת העליה

לפני שנתבשרנו את הבשורה הטובה לעלות לארץ־ישראל עברתי על יד ישמעאלי אחד מצד ימין שלו. פתאום אני רואה שהוא קורא לי: “בוא הנה, כלב יהודי, אתה צריך לעבור מצד שמאל ולא מצד ימין, תזכור זאת לפעם שניה!”… והרים את המקל שבידו וחָלק לי מה שמגיע לאחד כמוני ושלח אותי מעל פניו. ואלהים ראה זאת ולא עבר זמן רב ואנו קיבלנו פקודה מאת הרב של הכפר למסור את הרכוש לערבים וכמה שהם רוצים לשלם נקבל מהם, כי נס הגאולה כבר הגיע. מילאנו את הפקודה שלו והתכוננו לדרך. הרב קרא לכל הכפר לאסיפה ומסר להם מודעות ותפקידים. ואלה האנשים שהוטלו עליהם התפקידים: מר שלם נגר ומר שלום כהן ומר יחיא גספאן, וכולם חיים עכשיו במסילת־ציוֹן. המודעות היו, שאף אחד מבני הכפר לא יסע לבדו, כי אם כל הכפר ביחד. והכסף יחולק לעני כלעשיר, שיוכלו להגיע ארצה כולם ביחד, ואחר כך הם יחזירו את הכסף שניתן להם בהלואה, כמו שכתוב: עני ועשיר באו לדין. ואנחנו קיימנו זאת לפני שנסענו לעיר צנעא. שלחנו קודם את הישישים על חשבון אחד של כל הכפר. אחרי שבוע נסענו כולנו ביחד לצנעא. את הקמח ואת הלחם הובלנו על הגמלים ועל החמורים יחד עם השמן והקפה, כמו שכתוב: ויקחו להם צידה לדרך. אני זוכר גם שכּף ומזלג לא היו לנו, כי אם אוכלים בידים כמו בדוים.

ויסעו ויחנו

המסע שלנו מצנעא עד הסיאני נמשך שבועים, ושם נחנוּ שבוע ימים עד שבא המנהל מעדן, שיצא מהארץ לעזור לעולים. הוא לקח את הכסף שיש לכולם, ומי שיש לו יותר לקח אותו בהלואה ונתן אותו בשביל העניים, שבאמת לא היו להם חיי שעה, ואפילו עבודה לא היתה מצויה למענם מחוֹסר כלי־מלאכה. ואני זוכר, כשמנהל הסוכנות שיצא לעזור לעולים קרא לכולם, אלה שיש להם כסף לקח מהם ולאלה שאין להם נתן בשפע, כמו שכתוב: ויאכלו ויותירו כדבר ה'. כך, שבאמת ראיתי טיפול כמו שמטפלים בילדים קטנים שרק נולדו. המנהל לקח את הכסף והלך למלך לשלם לו בעד הנסיעות של כל המשפחות ביחד. אני זוכר גם שמסר לנו להתכונן לנסיעה והתכוננו בשמחה ובטוּב־לב – ארזנו את החפצים, העברנו אותם למכוניות־משא והיינו מוכנים לנסוע. והנה אומרים: “לא היום, רק מחר”. וביום השני יצאנו לדרך כשהמנהל שלנו נוסע לפנינו בג’יפ ועשרים וחמש מכוניות אחריו וכל אחד שר וקורא תהלים בשמחה וטוּב־לב. והפסוק צועק ואומר: והנה ה' ניצב עלי ויאמר ה' אלהים אתה החילוֹת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו. והנה השם עזר וממשלתנו התגברה, וכל אחינו בני ישראל בגולה מדינת ישראל קוראת להם ואומרת: קומו, תוֹעי מדבר, צאו מתוך השממה, לכו לארצכם החדשה ודי לכם אַלפּים שנה בגלות בידי אנשים זרים, אשר לא הכירו בכם ואף טובה לא עשו לכם.

והנה אנחנו מוסיפים לנסוע – והערבים סוגרים עלינו את הדרך בכל חמישה קילומטרים, ומבקשים כסף ומשלמים להם קצת כסף, והנה מבקשים יותר ונותנים יותר ומה שמבקשים נותנים. והנה מופיעים באחד המקומות אנגלים שרוצים לחפש את כל הציוד שלנו ואותנו גם כן, כי הם חושבים שיש לנו זהב. והנה פותחים את ספר־התורה ומחפשים, כל דבר קטן מחפשים, ואפילו את הבגדים שלנו מפשיטים מעלינו, הבגדים והנעלים, ולא מוצאים כלום. ושוב נתחיל לארוז מחדש ונתחיל לנסוע, עד שסוף סוף הגענו לבית־העולים אשר ליד עדן. והנה מופיעים אלינו מדריכים ומדריכות שמדברים עברית ואומרים לנו: “תיכּנסו הנה, בבקשה, אנחנו נביא לכם את הציוד שלכם”. והנה מופיעים אנשים עם תה ולחם וכל מיני ירקות ואומרים: “תאכלו, שיהיה לכם בתיאבון”. והנה בערב מופיע במחנה שלנו רדיו, והנה האנשים אומרים שכבר מצאו ארגז שמדבּר. והנה ביום שני קוראים לנו לעבור לאוהלים שהקימו בשבילנו. עברנו. והנה קוראים לנו לבוא ולקבל את האספקה שלנו מהמחסן. והנה אבא שלי הולך למחסן ומקבל את המנות לשש נפשות. והנה הוא מופיע אצלנו באוהל והוא אינו יכול לסחוב את המנות שקיבל. ואני יכול אפילו להזכיר מה הן: בשר חמישה קילו, לחם עשר כיכרות, שני קילו תמרים, קצת קפה, סוכר, עגבניות. זכורני, כשקראו לנוער לבוא ולאכול במטבח המשותף והנה אני הראשון הולך ומקבל אוכל שכל ימי חיי לא אכלתי ממנו. מדריכות מבשלות את זה יפה ונקי, יושבים על כסא ואוכלים על שולחן, עושים מקלחת כל יום, לובשים בגדים נקיים מהבגדים שקיבלנו, בגדים ארץ־ישראליים. וכל המדריכים והמנהלים מבקרים אותנו באוהלים, מראים לנו איך צריך להיות סדר ונקיון, וכל דבר מופיע בשפע אצלנו, מכל דבר שצריך וחסר לנו, ואפילו יין לא יחסר, כי המנהלים חילקו לנו, וחוץ מזה חילקו כל טוּב השם.

על כנפי נשרים

והנה אני רואה שאנשים עולים ארצה לפי התור. רושמים אותם ומי שמגיע תורו – מודיעים לו להתכונן לנסיעה באוירון. וכל אחד היה שמח ומחכה לתורו מתי יגיע. ואני עם כל האוכל הטוב שהייתי אוכל – אין לי סבלנות, כי אני מחכה מתי אסע באוירון. והנה חלק מהמדריכים אוסף אותנו ומלמד אותנו לשיר ולדבר קצת עברית. והנה קוראים למשפחה שלנו לעלות ארצה, ואני שמחתי שמחה גדולה וטוֹבת־לב. והנה אנחנו קמים מוקדם עם עוד משפחות שנוסעות יחד אתנו, מתאספים כולנו למקום אחד. והנה המכונות באו לקחת אותנו לשדה־התעופה בעדן, קוראים לכל משפחה לפי הרשימה. והנה מופיעות שלוש בחורות ארץ־ישראליות והן שוקלות אותנו במשקל ומי ששקלוּ אותו עובר לצד. את כל החפצים שלנו ארזנו והעמסנו באוירון. נכנסנו למקומות הישיבה שלנו שמחים וטוֹבי־לב, חלק מאתנו שר וחלק משוחח.

והנה אנחנו שומעים שמניעים את האוירון. נפל עלינו קצת פחד. והנה אחד המנהלים שנוסע אתנו אומר לנו לשיר: “יגדל אלהים חי וישתבח”, ואנחנו התחלנו לשיר. והנה האוירון מתחיל ללכת לאט לאט ואנחנו מתחילים לשמוח והאוירון מתחמם ונוסע וכך ממשיכים. עברו שעתים והנה מחלקים לנו שוקולדה ותה, עוגות וסוכריות. בין כל שני כסאות יש כד מלא מים, כולנו שותים ומספרים ביציאת תימן.

לא ידענו היכן אנחנו ומה שם המקומות שבהם אנו עוברים, כי לא הכרנו עדיין את העולם. והנה במשך שמונה השעות האלה שנסענו – רואים יבשה וים, כפרים ועיירות ולא יודעים מה זה. והנה אנחנו מגיעים ללוד, מורידים אותנו לאט לאט, לילדים הקטנים נותנים שמיכות יפות ומכניסים אותנו לאחד החדרים, נותנים לנו לחם בריבה ותה חם, ואנחנו אוכלים ושותים. והנה שתי בחורות וכמה בחורים קוראים לנו לפי תעודות עליה, רושמים אותנו, ואנחנו חותמים ולא יודעים על מה אנחנו חותמים. גמרו לרשום והאוטובוסים הופיעו להוביל אותנו. העמסנו את החפצים שלנו והובילו אותנו לבית־העולים בעין־שמר.

יום־העבודה הראשון

המדריכים קיבלו אותנו יפה והכניסו אותנו לחדר־האוכל, נתנו לאכול ואחר־כך הכניסו אותנו לאחד החדרים הגדולים המוכנים לשינה. בבוקר קמנו, התרחצנו והתפללנו והלכנו לאכול בחדר־האוכל, כל עולה חדש שהגיע אוכל שני ימים בלי לעמוד בתור. גמרנו לאכול וקראו לנו לבוא ולקבל את הציוד המגיע לנו. הלך אבא שלי וקיבל לכל אחד מאתנו שלוש שמיכות, ספל אחד, כלי אוכל, מיטה ומזרן וגם חליפות בגדים. עשו לנו מקלחת, גילחו אותנו, הכניסו אותנו לאוהלים – שתי משפחות קטנות באוהל ומשפחה גדולה באוהל. מראים לנו את הברזים של מים ואת המקלחת, שנוכל להתקלח.

והמצב משתפר מיום ליום, האוכל מיום ליום יותר יפה, נקיון וקצת סדר נכנסו לתקפם. נזכר אני בתימן, שם הייתי עוזר לאמא שלי לשאת פח מים על הראש במרחק של קילומטר לכל הפחות, אם לא שלושה־ארבעה קילומטרים. חוץ מזה עזרתי לה גם לטחון שלושה־ארבעה קילו חיטה או דוּרה או שעורה או תערובת מכל אלה. וכאן הברז ליד הבית, הקמח מוכן, גם הלחם, ואין עלינו שום עוֹל. המדריכים שלנו בבית־העולים לוקחים אותנו לעבודה יום בשבוע לנקות את המחנה שלנו. וביום הראשון בשבוע אנחנו מקבלים כרטיסי מזון ואוכל מוכן מהמטבח. המורים מחפשים אותנו לבוא וללמוד עברית וקצת חשבון שירים ומנגינות יפות.

פעם אחת הופיעו לפנַי אנשים שלא ידעתי מי הם ואמרו שאגיד לכל עולי תימן לבל ילכו ללמוד עברית. כי בלימוד העברית מתכוונים המדריכים להרחיק אותנו מן הדת. ואני הראשון שעזבתי את הלימוד והלכתי לחפש עבודה. ניגשתי לכרכור ביום הראשון והשני – ולא מצאתי עבודה. ביום השלישי הלכתי למקום הנקרא כפר־פּינס, והוא מושב של “הפועל המזרחי”. והנה פגשתי באשה אחת, ששאלה אם אני רוצה לעזור לה. שמחתי מאד ואמרתי: “כן”. אמרה: “תבוא אחרי”. הלכתי אחריה עד מחסן האספקה של עופות, קיבלה את האספקה ואני העמסתי אותה על הגב שלי. נתנה לי חצי לירה ואמרה: אם אני רוצה לעבוד ולקבל כל יום חצי לירה, שאבוא כל יום מוקדם, בשבע להיות כבר אצלה בבית. חזרתי הביתה, זאת אומרת למחנה שמח וטוֹב־־לב שיש לי כבר חצי לירה. וביום השני אני קם מוקדם, רוחץ את הפנים – והולך. אני יוצא מהמחנה ומתחיל להתפלל. עד שאני מגיע אצלם כבר גמרתי את התפילה פחות או יותר. אני בא, מחליף את המים בלוּלים, מוציא את הפרות מהרפת, מנקה אותה, מוביל קצת זבל לשדה, קוצר ירק לפרות, בא הביתה, אוכל והיא הולכת ואני מוביל את החלב למחלבה וחוזר שוב פעם ומוביל זבל לשדה, בא הביתה, נותן אוכל לעופות, אוסף הביצים, מכניס אותן למרתף, מנקה אותן ולוקח אותן למחסן, ואחרי זה הולך הביתה. וכך במשך שלושה חדשים – אם פחות עבודה או יותר, לחרוש ולזבּל בזמן. הם התאהבו בי ואני גם כן הייתי אוכל אצלם. ואם היה כבר מאוחר הייתי לן אצלם. ושם למדתי לדבר עברית ולמדתי לחרוש ולזרוע ולעשות כל מיני עבודות. כך שאני אהבתי את החקלאות, ובשום עבודה אחרת לא רציתי עוד.

“זוהי ירושלים”…

במקרה היה בעל־הבית שעבדתי אצלו מדריך בבית־העולים. סיפרתי לו שאני עולה חדש ואני רוצה להיות חבר במושב ולא נרשמתי בין המשפחות שאני מכיר אותן מתימן והיינו גרים בעיר אחת. ובוקר אחד שלחו אותי מבית־העולים ללוּזים בפרוזדור ירושלים. הנני עובר את השרון ואת השפלה ומגיע להרי יהודה. אני בא ללוּזים ושואל: “איפה ירושלים?” והמדריך אומר לי: “הנה היא לפניך, אתה רואה שם את הבתים הגדולים?” אמרתי: “כן”. אמר לי: “זו היא ירושלים”. עבדתי שלושה ימים ונסעתי להכיר את ירושלים. אני הולך שלושה קילומטרים, עד לקסטל, ומשם אני נוסע ומגיע למחנה־יהודה, מטייל קצת וקובע לי סימנים, שלא אשכח מהיכן הלכתי. וכך לא שכחתי את הדרך. קניתי שלושה בקבוקי יין, קצת קנמון, קצת פלפל חריף – כסף הרבה לא היה לי, כי היינו חדשים במושב וכסף עוד לא קיבלנו בעד ימי־העבודה שעבדנו. חזרתי הביתה ללוזים והמשכתי בעבודה. העבודה באותו זמן היתה סיקול אבנים וניקוי השטח של האוהלים. וכעבור שבוּעים התחלנו לעבוד בהכשרת הקרקע של הקרן הקיימת. אבל אני בעצמי לא ידעתי מה זה קרן הקיימת. אני זוכר את הכתוב: “אלו דברים שאדם עושה אותם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם”. אבל לא ידעתי שקרן הקיימת זאת היא הכשרת קרקע, שממנה אנחנו מתפרנסים. כיבוד אב ואם – אלהים כבר יודע מה שאנחנו עושים להם. גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו – אני בטוח שכולנו בני ישראל מקיימים את זאת הפקודה. אבל תורה? – כל מה שאנחנו מדברים זה מן התורה, כך שאנחנו מקיימים גם את החוק הזה.

בכפר־עולים

יום אחד מופיעים אצלנו חיילים שהם נקראים מהנדסים. הינדסוּ ותיכננוּ את המקום שאנחנו גרים בו ונסעו להם לשלום. והנה אחרי כמה ימים מוסרים לנו שמהמקום הזה אנחנו צריכים לעבור, כי זה צריך להיות מחנה צבאי. אנחנו ענינו להם שלא נעבור, כי נרשמנו למקום הזה. והנה קוראים לנו לאסיפה ואומרים שאנחנו צריכים להחליט. היינו באותו מקום ארבעים ושמונה משפחות. שמונה משפחות הסכימו לעבור וארבעים לא. משפחות שלא הסכימו – דאגו להן להעברה, חיפשו להן מקום והעבירו אותן. ואנחנו, שמונה המשפחות שנשארו, היו לנו עוד קרובים בבית־עולים, הבאנו אותם ועברנו ביחד לכפר הערבי לוּזים (חרבת אל־לוז). אנחנו עם הקרובים שלנו – תשע־עשרה משפחות. והביאו אצלנו עוד ארבעים משפחות והקמנו לנו ולהם אוהלים. הצרכניה עברה למקום, כל המצרכים הסתדרו, העבודה מצויה. אנחנו עם החדשים שהביאו הכרנו זה את זה יפה והם היו באמת אנשים טובים שדבקו בנו והיינו לגוף אחד. את הפסוק שכתוב בתורה: “ואהבת לרעך כמוך”, אנחנו מכירים, אבל לא מקיימים. אשכנזים, כפי שראיתי, אפילו הם לא מתפללים – הם מקיימים את זה. ואנחנו יודעים שמי שמקיים את הפסוק הזה כאילו קיים את התורה כולה – ובכל זאת לא תמיד מקיימים.

גרנו באוהלים ארבעה חדשים. והנה הגיעו לנו פחוֹנים. עבדנו והקמנו את הפחוֹנים, סידרנו אותם ונכנסנו לתוכם. משפחות קטנות שלא היו לנו בשבילן פחוֹנים נשארו באוהלים. אבל לפני זה היו אצלנו ממשרד הסעד, הביאו לנו בגדים בשפע, מהם טובים ומהם גרועים ובלויים. הקימו לנו שתי מקלחות, אחת לנשים ואחת לגברים. הסדר והנקיון התחילו להיכנס לתקפם. המדריכים שלנו עבדו ועזרו לנו יפה מאד, באמונה ובטוּב־לבב. בחרנו לנו ועד מקומי וּועד דתי – חמישה חברי ועד.

המצב התחיל להשתפר, והננו מתחילים לשמוח לאט לאט. והנה מוֹסר לנו הועד שיבואו אצלנו מורים מירושלים ללמד אותנו עברית. ובאמת, ביום השלישי מופיע אצלנו מר יעקב מימון עם עשר תלמידותיו. התחילו ללמד אותנו עברית וחשבון קצת. והנה ה"מרי" הזה מופיע אצלנו כל שבוע יחד עם התלמידות, מגיעים אצלנו בשעה 16.00 ומלמדים אותנו עד 20.00. וכך נמשך שנה.

במחנה גדנ"ע

ולנו, הנוער, קראו ללכת לגדנ"ע – ואנחנו לא יודעים מה זה גדנ"ע. נרשמנו ללכת, והנה אבא שלי לא רצה לתת לי. התחלתי לבכות ואמרתי לו: “אם לא יתן לי ללכת לגדנ”ע הם יקחו אותי שנתים לצבא". סוף סוף הסכים ואמר: “אם זה חודש ימים – טוב, תלך, אבל תתפלל”. שמחתי ואמרתי: “בסדר”. אמרו שיבואו בעוד שבוע ויקחו אותנו. אמרנו: “טוב”. אבל אני זוכר שבאותו זמן הצבא היה שולח אצלנו חיילים מן העתודות שיעזרו לנו. ובאמת, טיפלו בנו ושירים וריקודים לימדו אותנו. לילדים ולזקנים היה מצב טוב מאד, הנשים למדו לבשל קצת יותר יפה ממה שהן יודעות. הנקיון התקדם. נשים המתנדבות למעברות מלמדות את הנשים שלנו לתפור, לכבס, לבשל, לאפות עוגות וכל מיני דברים טובים. הלימודים בעברית ובחשבון מתקדמים. כל מה שאנחנו לומדים – מבינים. התלמידות של מר מימון מבית־הספר זליגסברג בירושלים מוסיפות להתנדב למעברות. העבודה במעברות שמר מימון נוסע אליהן מתפתחת יפה.

לנו, הנוער של לוזים הגיע תורנו ללכת לקורס התערות של גדנ"ע. באו לקחת אותנו. והנה אנחנו נוסעים למקום הנקרא דמוּן בהר הכרמל. הגענו בערב, קיבלנו את הציוד והלכנו לצריפי־עץ. לקחו אותנו לחדר־אוכל, הסתדרנו בתור ונכנסנו לקבל אוכל. אכלנו וחזרנו לצריף לנוח. והנה המפקד שלנו בא ומתחיל לשוחח אתנו על עניני הגדנ"ע ולמה הביאו אותנו לשם.

הכניס אותנו קצת למצב, נחנו ושוחחנו שעתים שלמות. ואחרי זה אמר לנו: “אתם צריכים לישון כבר לפני שיכבו את האור”. אני הראשון קמתי מרוב שמחה והצעתי את המיטה וישנתי. אחרי זה כל החבריה שלי ישנו. והנה, בבוקר מוקדם, בעשרה לפני שש, מעירים ואומרים לנו לצאת מיד, שבמשך חמש דקות נהיה כבר בחוץ עם כפיה ומכנסים קצרים. מילאנו את הפקודה ויצאנו, בשש אנחנו כבר בחוץ. המפקד אומר לנו להסתדר בשלָשות, נתן לנו קצת התעמלות במקום ואחרי זה רצנו עוד שני קילומטרים וחזרנו בשש וחצי. עד שבע היה עלינו להתרחץ ולקפל את השמיכות ולסדר את המיטה. אז מודיעים לנו שהגיעה השעה לארוחת הבוקר. שוב פעם בא המפקד, מסדר אותנו בשלשות ולוקח אותנו לאכול. גומרים את האוכל עד חצי שמונה, רוחצים את כלי האוכל ומתכוננים לביקורת של הצריפים. באו המפקדים לעשות ביקורת והנה הם מוצאים שאנחנו עוד לא יודעים שום דבר. קוראים לנו, מוציאים אותנו החוצה, מוציאים אחת המיטות ומראים לנו איך לעשות כדי שיהיה סידור אחיד אצל כולם. אחר־כך הלכנו לקבל חליפות בגדים צבאיות. שמחנו שמחה גדולה, אבל לא ידענו איד ללבוש אותן יפה. באו המפקדים והראו לנו איך ללבוש. וזה גם כן “הלך” פחות או יותר. אבל איך להשתמש בחותלוֹת היה לנו קצת קשה לתפוס. והנה אני מוצא שכתוב: “כל התחלות קשות”. עד שלמדנו. אחרי זה הלך באמת יפה. חצי יום לימודים וחצי יום אימונים, עד שהכניסו לנו את הסגנון ואת מצב ההבנה של כל דבר. אילמלא היה לעזרתנו ה"מרי" מימון לא היינו יכולים להבין כלום. הודות לו באנו לשם ואנחנו כבר יודעים משהו – קצת עברית וקצת חשבון, ואפילו לקרוא קצת. אבל מה שהגדנ"ע נתן לנו בהתערות, זה באמת היה משהו יוצא מן הכלל, ולא רק עברית וחשבון, כי אם אימונים.

והנה נגמר החודש והנה המפקד שלי אומר לי שאני הצטיינתי, ואני צריך להירשם לקורס מ"כים. נתן לי פתקה ושלח אותי למפקד הקורס שלנו, אשר פרחי. זכוֹר אזכרהו כל ימי חיי. הוא שמח בי ורשם אותי ואמר לי: “שתצליח כמו שהצלחת עד עכשיו”. ואני אומר לו שלום ומסרתי לו את שמות הבחורים שאני חושב שהם טובים. רשם אותם, איזה חמישה־עשר בערך מספרם. קיבלנו חופשה עוד חמישה ימים ואז החזרנו את הציוד, אחרי שנערכה לנו מסיבה ביום האחרון. אני זוכר גם שלמדנו כל מיני דברים חדשים – ריקודים ולהקות, ושרנו שירים יפים. וכשבאו לענוד לנו את הסיכות התחילו לענוד למצטיינים במחלקות. אנחנו היינו ארבע מחלקות וארבעה בחורים הצטיינו וילדה אחת. באו מפקדים גדולים ובירכו אותנו בהצלחה רבה.

אחרי שגמרנו את מסדר סיום הקורס התכוננו למסיבת הסיום שנערכה בלילה. המסיבה היתה יפה מאד. חילקו לנו שוקולדה, כל אחד שתי חבילות, בקבוק גזוז, עוגות, ביסקויטים וכל מיני דברים טובים. וביום שני בבוקר החזרנו את הציוד ונסענו הביתה לחופשה. אנחנו שמחים וההורים שלנו שמחים עוד יותר. אמרנו שבאנו רק לחופשת חמישה ימים ואנחנו חוזרים לקורס. אבא שלי לא הסכים, ואני אמרתי לו שאנחנו כבר גמרנו ואנחנו חוזרים רק לשבוע בחינות. הוא לא האמין לי. אבל מה? – פייסתי אותו עד שאמר טוב. וביום שלקחו אותנו התגעגענו קצת, אבל זה לא נורא מצדי, כי אני יודע שאנחנו צריכים ללמוד משהו יותר ולהתפתח. והנה חזרנו לשבועים הכנה לקורס מ"כים. אבל בשבועים האלה למדנו הרבה ולקחו אותנו לטיול לשלושה ימים לגליל העליון והתחתון, כך שהכרנו את צפת ואת טבריה. מטבריה יצאנו לעין־גב בסירה ומעין־גב לדגניה ולאפיקים. כשאני זוכר את היום הזה הלב שלי כאילו מתפוצץ, מפני שבאותו יום נהרגו שבעת השוטרים בגבול סוריה.

בין גדנ"עים

חזרנו לדמון. היינו שם עוד כמה ימים ולקחו אותנו לראש־הנקרה, ששם צריך היה להיות הקורס. אוהלים לא היו מוקמים. לא בשבילנו ולא בשביל אלה שצריכים לבוא אחרינו. נכנסנו לאכול ארוחת צהרים והלכנו להקים לנו אוהלים, שיהיה לנו איפה לישון. אנחנו היינו חמישה־עשר איש, מהם ארבע בחורות. אותו לילה הכל הסתדר אצלנו. וביום השני התחלנו להקים אוהלים בשביל החברים שצריכים לבוא בשני הימים אחרינו – מאה ועשרים וחמישה עולים חדשים וארץ־ישראליים. עבדנו במשך היומים האלה בכל המרץ שהיה לנו עד שגמרנו את הכל, כך שהם באו והכל מוכן. אחרי שהם באו התחילו ב"שפשוף". בשבוע הראשון היה אצלנו קצת קשה, אבל אנחנו נתגברנו על הפחד ועל הסבל ועשינו הכל בשמחה וברצון. אני בעצמי הבנתי, שמי שרוצה לבנות לו בית צריך לו יסוד. וכשהבנתי זאת המשכתי יחד עם החבריה בשמחה. כמה מחברי מלוּזים עזבו וחזרו הביתה, כי לא יכלו לסבול ואני היחידי שנשארתי מבחורי לוּזים. והנה נתגבר ונצליח.

התחלנו בריצת בוקר, סידור המיטה והאוהל, יציאה למסדר ולהנפת חושים. והנה הערב מתקרב, וכך אמרנו: “ויהי בחצי הלילה…” יתרונות רבים יש ללילה ואף חסרונות. וכדי להכיר את הלילה על מעלותיו וחסרונותיו, יצאנו לא"ש לילה. צורת המשחק הראשון שקיבלנו או שנקטו בו המדריכים היה הכרת הלילה, ובלילה השני ראיה ושמיעה, אחריו התמצאוּת לילה, וכך המשיכו בתרגילים יומם ולילה. והנה רואים בנו התקדמות רבה. התחילו ללמד הדגל ואתרי זה תרגיל בג’ודו וקצת תרגילי סדר, מחנאוּת, הרצאות, משחקי אותנו תשדוֹרת בעל־פה. וכשלמדנו את זה יצאנו שוב לא"ש לילה. וכך המשיכו התרגילים יומם ולילה. והנה משאירים לנו אורבים בדרך שיוציאו ממנו את התשדוֹרת, ועלינו להיזהר מן המארבים ולהגיע למחנה שלמים ובריאים. והנה כשהמפקד שולח אותי עם התשדורת זיעה קלה כיסתה את גופי כשאך החילותי להתקדם בחשכת הלילה. כדי רגע אני עובר לבדוק מה שיש מלפני ומה שיש מאחרי. אני רואה עץ מלפני ואני אומר אינו אלא אדם, ואם אני שומע לטאה או צפרדע קופצת אני חושב אותן לאויב מסתתר. לפתע הבריקו רעמים מסביב והדי יריות נשמעו בסביבה. השתטחתי על הארץ לפי כל כללי השדאות שלמדתי, הנשימה נפסקה ממני ונתחדשה רק לאחר שהשקט השתרר במרחב. לא לכולם היה עוז ללכת לאחר זה בקומה זקופה. מגמת כולנו היתה להגיע במהירות האפשרית למחנה כדי להינצל מכל צרה. וכל רחש של עץ דומה היה לרעש חזק שהפיל את פחדו עלי ואינני יודע משום מה. והנה לפתע החלטתי שאי אפשר להמשיך בהליכה אטית כזאת. החלטתי לרוץ, והעיקר לצאת מחשכת הליל. התחלתי לרוץ כשכולי מכוסה זיעה, עד שסוף סוף הגעתי למחנה.

והנה התחילה העבודה במוֹעדוֹנוּת. פתאום הוטל עלינו לעסוק במלאכת־יד, לא רובים ולא כדורים, אלא סתם נייר ומטפחת וכל מיני משחקים אחרים נמסרו לידינו לשעה קלה. “האין זאת פגיעה בכבודו של גדנ”עי המ"כ לעתיד?" שאלתי את המפקד. – “לא, יקירי, בצאתכם לפעול בקרב נוער המעברות לא תוכלו להסתפק בהגשת התורה הצבאית בלבד, עליכם לפעול שם כמחנכים ושיבינו אתכם. ניפגש ונחיה שם עם הנוער עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשעת הנופש נבלה אתם והשעות הללו צריכות להיות שעות נופש פורה, במסגרת של שעשועים במועדון, ונרגיל אותם גם לצורה יעילה יותר. חברים, גלו יחס רציני למוֹעדוֹנוּת והיו משוכנעים כי כבודכם כמ”כים יגדל עם התקדמותכם במקצוע זה".

ויהי היום…

ויהי היום ויוסף יושב פתח אהלו כחום היום, ותצא בת־קול מן השמים ותפל עליו תרדמה קשה ויחלום חלום. ותאמר אליו בת־הקול: מה אתה רואה, יוסף? ויאמר יוסף: עדר אנשים אני רואה והם כצאן פזורות בדרך. ותען בת־הקול: אלה הם חניכיך הגדנ"עים, לך וקיבצתם אליך ולקחת אותם לתור את הארץ. ויהי בוקר וייקץ יוסף ורוחו עליו סוערה. ויעש כמצות הקול ויאמר לגדנ"עים: זכרתי לכם חסד נעוריכם, לכתכם אחרי במחנה גדנ"ע 602, ארץ ציה וצלמות, ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, הנני ולקחתי אתכם לתור את ראש־הנקרה. מקץ ימים מספר ונצא למסע להר הג’רמק, הוא העצמון, לספסופה וגוש־חלב, לראש־אלחמר, משטרת נבי־יושע ורמות־נפתלי ויסוּד־המעלה, ונלך ברגל ונבוא עד רמות־נפתלי ונשכב שם בלילה. ויהי ממחרת הבוקר ונקום כולנו בעפעפים סגורים למחצה ונשׂמח. והנה קוראים לנו לחגור את החגור ולמלא את המימיות מים ונתחיל לזוז. וָאוֹמַר למפקד: העיני אנשיך הללו תנקר? אנחנו לא נלך הלאה, כי אין לנו כבר כוח, אנחנו הולכים כבר יוֹמַים. והאספסוף אשר בקרב הגדנ"עים אמר: מי יאכילנו בשר ומטעמים טובים? זכרנו את הדגה, את הגלידה ואת האבטיחים אשר סחבנו ואת הפירות אשר אכלנו במחנה, ועתה נפשנו יבשה ואין כל, בלתי רק מציות ומרגרינה בלבד. ויצעק יוסף אל השמים לאמור: מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? האנכי הריתי את כל הגדנ"עים ואם אנכי ילדתים, כי תאמרו אלי שׂאנו בחיקך לראש־הנקרה? ותען לו בת־הקול לאמור: אמור לגדנ"עים התקדשו ובעוד חצי יום אנחנו במחנה.

והנה עם סיכום המסע, טוב נעשה אם נבהיר לעצמנו את אשר המסע מאלפנוּ. הפלוגה שלי גאה ויודעת להתגבר על עייפותה. נודה בפה מלא ולא נבוש – ההליכה בהרי הגליל יגעה אותנו. צמאים ורעבים היינו, קשה מנשוא היתה עייפותנו, וכשהגענו למשטרת נבי־יושע צנחו חלק מאתנו ארצה, והנה מפקדינו מסבירים לנו מה המקום שאנו נמצאים שם, ומראים לנו לאן אנחנו צריכים להגיע. וכשזזנו מהמקום נכנסנו לרמות־נפתלי שמחים ועייפים כאחד, נחנו עשרה רגעים והתחלנו ללכת, והנה לפנינו ירידה גדולה עד עמק החוּלה. מפקדינו מתחילים לשיר כדי שיוכלו למשוך אותנו יחד אתם, עד שהגענו לעמק החולה. הסבירו לנו קצת על יבוש החולה. נחנו קצת והמשכנו בהליכה בעמק עד יסוּד־המעלה. ההרגשה היתה טובה, השמחה התעוררה בנו, שרנו והלכנו לפי קצב עד שהגענו למקום. נחנו, חלק ממנו קם לבשל ארוחת צהרים. המנוחה היתה טובה אחרי מסע עם משא על הגב. הפקודה אמרה לנקות את הנשק לפני הנסיעה. במצב־רוח מרומם ניקינו את הנשק שלנו, בדקנו את כל הציוד – אולי חסר לנו משהו. הכל היה בסדר. חגרנו את החגוֹר ועלינו למכוניות, והתחלנו לזוז למחנה. והנה במכוניות אנחנו שואלים זה את זה: האם מישהו הרגיש בעייפות זאת? אמרו: לא, איש מאתנו לא הרגיש בעייפות. ידענו כי עיניהם של מאות תושבים נעוצות בנו וכי כל שגיאה של פרט תיזקף על חשבון הגדנ"עים, וידענו כי גאות הגדנ"עים עמדה במבחן ואסור לנו להיכשל. ואכן, באותם הרגעים סילקנו כל עייפות, שכחנו את כל מכאובינו והגענו בשמחה גאה: עמדנו במבחן! עלינו, כמפקדי כיתות לעתיד, לתת דעתנו לכך ולהסיק מסקנות.

למדנו את כל הדברים האלה בקורס שנמשך שלושה חדשים, כולל תכנית רבגונית, שבראשה מקצוע השדאות. לא פחות משבעים וחמש שעות מוקדשות לשדאות. המקצוע השני שלו יש ערך רב הנו הספורט השימושי, ששים שעות. אותו מספר שעות ניתן גם למחנאוּת, תרגילי סדר, ג’ודו, רובה, מסעות, התעמלות ומשחקים, הסברה ותרבות, הרצאות, משטר ונוהג. ואת כל אלה המ"כ צריך לדעת אותם על בוריים. המ"כ צריך להיות אדם סבלני וטוֹב־לב, אבל לא יותר מדי, כלפי החניכים שלו. רצוי מ"כ שיודע להתבדח קצת וגם להיות רציני וקפדן.

מ"כ לדוגמה

ולבסוף אני שואל את המ"כ שלי שיסביר לי קצת מה הם התפקידים של המ"כ בגדנ"ע. והוא אמר לי: אני רואה את המ"כ בגדנ"ע כאדם היודע את המטרה אליה חייב הוא להגיע. לשם כך חייב הוא לשמש דוגמה אישית, להיות נאמן לחניכיו. המ"כ צריך לשלוט היטב בחומר ובהדרכה, צריך שיהיה נאמן לתפקידיו הצבאיים והחלוציים של הגדנ"ע, מוכן מבחינה גופנית ונפשית להתחיל בעבודתו בקרב הנוער הלומד והעולה. תשובות אלו נוטעות בלב את התקוה, שבתום הקורס הזה ייכנסו למסגרת ההדרכה של הגדנ"ע מפקדים צעירים היודעים למלא את תפקידיהם הגדולים והאחראיים, ובעזרת הרצון העז שבקרבנו אין ספק שנצליח במילוי תפקידנו.

כי תצא מבית הוריך להשכיל ולגדול ולהיות למ"כ – התאזר בעוז, היה חזק כצוּר לקראת פגע ורך כדונג לקראת אדם. דע כי הטוב לא נרכש בן רגע, הטוב גדל לאט לאט בקרבנו, החיים הם צרים רק לפי שלבנו צר, ורחבים לאין גבול למי שלבו רחב ומלא.

אבא שלי וכמה מחברי אמרו לי: שב בבית ואל תעבוד או שתעבוד ותקבל שתי לירות ואל תלך לגדנ"ע. אבל אני יצאתי לגדנ"ע לשמונה חדשים. וכשהיינו שרים “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” – לא הייתי חושב על הבית חוץ מהחברה, כי אין זמן לחשוב, רגע רודף רגע ואין פנאי לחשוב, ונדמה לי שבגרתי בקורס תוך שלושת הימים הראשונים במחנה, הרגשת אחריות ורצון לא להיות נכשל מלווים אותי, ואני מנסה להתגבר על רגעי עייפות ולאוּת התוקפים אותי לרגעים. האימוּנים רציניים, אינני יודע אם ישמעו לי החניכים. אבל אני רוצה למלא את תפקידי ויש רצון להצליח.

מהוָי המחנה: עיירה צבאית גועשת והומה, מחלקות מחלקות צועדות ומתאמנות. שורות שורות של חניכי גדנ"ע נראים כאן, כשהם עסוקים ומועסקים באימונים. אנחנו נמצאים במחנה כשלוש מאות וחמישים חניכים וחניכות מכל קצוי הארץ, נוער ממשקים, נוער עולה ועובד, נוער מערים ומושבות, וכולנו נתארגן בכיתות, מחלקות ופלוגות מעורבבות יחד. ותוך ימי הקורס נתגבשנו והכרנו איש את רעהו, נעשינו ידידים אמיתיים ולמדנו לכבד איש את חברו. אנחנו, הנוער העולה, שלכתחילה היינו ביישנים במקצת ופחדנו להתקרב, – התמזגנו יחד עם הצבּרים בני הערים והמשקים, הנוער הלומד והעובד. נתחברנו יחד ונעשינו יחידה אחת חברתית, שנתחלקה למחלקות וכיתות. הקורס היה מחולק לשלוש פלוגות ולכל פלוגה ופלוגה מועדון משלה. אם אין לנו א"ש לילה, היינו מתאספים בערבים במועדון, שרים ומשחקים, וכולנו היינו מרוצים ושמחים.

וכשהסתיים מחזור ה"התערוּת", בחרו את המוכשרים אשר ימשיכו בקורס הכנה למ"כ. רצו הכל להישאר ולהמשיך בקורס. ולאחר חודש ימים של התערות עברנו קורס הכנה למ"כ שנמשך שבוּעים. משך תקופה זו קיבלנו את יסודות האימון בגדנ"ע – נוסף לעברית, חשבון וידיעת הארץ, התעמלות, משחקים, מוֹעדוֹנוּת, ריקודים, שירה, פרקי חינוך ואזרחוּת. וכשיצאנו לקורס מ"כ בראש־הנקרה היינו כמעט בקיאים לקרוא ולכתוב ומסוגלים במקצועות הגדנ"ע. ושם המשכנו באימון, למדנו ורכשנו השכלה כללית. ואני מסיים בתקוה ותודה למפקדינו שהשקיעו והמריצו בנו את כוחם.

מתישב בפרוזדור ירושלים

עכשיו אשוב ואספר מה שקרה בינתים בבית הורי בלוּזים. אבל לפני זה אספר קצת על אסתר, אשת מר מימון, שהתחילה לצאת למעברות יחד עם עוד נשים שהתנדבו לתפקיד זה, ללמד את נשי העולים בישול, תפירה וכביסה, נקיון וסדר. היא אירגנה את הנשים והתחילה למצוא להן עבודה בעיר, הן בשעות והן חדשית. וכשאני נוסע לעיר אני הולך לבקר אצלם, אצל ה"מרי" הזה. והנה אני בא אליהם הביתה, והבית שלהם מלא נשים, ילדים ואפילו זקנים – כולם אוכלים, פעם עוגות ופעם לחם עם מרגרינה וריבה. הקומקום תמיד מלא מים רותחים, כל אחד שותה לפי רצונו תה או קפה, כולם יושבים על הכסאות – תימנים, כּוּרדים, עיראקים. כל בן־אדם שהיא הכירה אותו פעם – אסתר מזמינה אותו הביתה לבקר ולשתות משהו. ידידים אלה הרבים מאד תמיד יזכרוה עם החיוך העליז על שפתיה. מארחת למופת, שפתחה את ביתה לעולים, דואגת שתהיה להם עבודה, ושיהיו להם בגדים נקיים, חוץ מזה שהם בעצמם יהיו נקיים ומלובשים, הולכים לעבודה בזמן, וכל דבר שיעשו צריך להיות לפי סדר. כך שכולנו נתחנכנו קצת יותר יפה ממה שהיינו מחונכים.

והנה קוראים לנו לעבור מלוּזים לקטרה, המושב הקבוע. בקטרה כבר עבדנו קרוב לשנה, בבנית טרסוֹת, בחרישה ובגיזום עצי־הפרי. האנשים הסכימו לעבור. הקמנו להם אוהלים ואת הפחוֹנים פירקנו והעברנו אותם לקטרה. והנה חלק מהמשפחות לא רוצים לעבור. ומדוע? – אומרים: חסרה אדמה, ויש להם זקנים. ואנחנו, אותן המשפחות שהסכימו לעבור – עברנו לקטרה. לאחר זמן הביאו כמה משפחות תימנים ממקום אחר. המקום לא היה מלא משפחות לפי התכנית. המצב התחיל להשתפר. אנשים התחילו לחיות על אדמתם העזובה והשוממה. אני עצמי לא ידעתי את עבודת האדמה. לקחתי את עצמי ויצאתי לכפר־ויתקין. נתכוונתי ללמוד קצת מן המשובחים שבארץ־ישראל.

בהכשרה בכפר־ויתקין

ובו בזמן שהייתי בכפר־ויתקין נהרגו שני האחים בקטרה, שאחד מהם היה שומר והשני יצא לעזרתו להחזיר את הפרדות. וכשהגורל נחתם מיום ראש־השנה ששני האחים האלה צריכים ליפול קרבן בידי זרים, כך הם הלכו. זכור אזכור שבאותו יום יצאתי לעבודה עצוב, לא יודע מה יש לי. והנה כשבערב חזרתי מעבודתי הביתה נכנסתי להתקלח. וכשאני יוצא, בעל־הבית מספר לי שנהרגו שנים בפרוזדור ירושלים. וכשגמרתי לאכול אני קורא את “הדוֹר” וקראתי את שמותיהם של שני האנשים האלה, והנני מכיר אותם מהמושב שלנו – הראש שלי התחיל להסתובב, הלב שלי נעלב ולא ישנתי כל הלילה. ובבוקר אני קם עצוב, הידים שלי לא רוצות לעבוד. ירדתי אל בעל־הבית לרפת והנני מתחיל לדבר אתו בעצב. והנה הוא אומר לי: אתה רוצה לנסוע? – שתסע. שאל אם יש לי כסף. והכל היה אצלי בסדר גמור. עמדתי ליד הכביש של כפר־ויתקין, והנה הטנדר של המועצה האזורית כפר־ויתקין נוסע לירושלים, כך שאני הספקתי ללוָית שני ההרוגים האלה. ניחמתי את משפחתם עוד יום – וחזרתי לכפר־ויתקין. מר יעקב מימון ואשתו השתתפו בלוָיה ויצאו יחד עם המשפחות האבלות עד קטרה, ובכל יום ויום באים לנחם אותם ולדבר על לבם לבל יתיאשו יותר מדי. והן משפחות גדולות של שש נפשות. מצבם היה רע מאד, אבל לא היתה להם כל דאגה, קרוביהם ומכיריהם עזרו להם, הביאו מכונות להעביר את חפציהם לראש־העין. ושם נתקבלו שוב למחנה והתחילו בעבודה. ואנחנו נשארנו בקטרה, עשרים וחמש משפחות. ואני חזרתי לכפר־ויתקין והמשכתי בעבודתי בלי כל דאגה בנוגע להעברת המשפחה שלי.

והנה קוֹרה לי מקרה. פעם יצאתי לעבוד בשדה במגוֹב – זו היתה, הפעם הראשונה שאנחנו עובדים במגוב ומובילים אותו הביתה. הסוסה היתה חדשה וכששמעה את הרעש של גלגלי המגוב רצה מהר. וכשנפגשנו בעגלה לא יכולתי לעצור אותה והיא עלתה על העגלה ואני נפלתי ונחבלתי. שכני שנתקלתי בעגלתו הוביל אותי למרפאה. בא הרופא, בדק אותי ותיכף צילצל לבית־החולים בילינסון. באו ולקחו אותי, ושם שכבתי שלושה שבועות. זו היתה הפעם הראשונה שאני נכנס לבית־חולים. וכשראיתי את הרופא מופיע אצלי עם הזריקות הייתי נזכר ברפואות של תימן. שם – במקום זריקה – שפוד־ברזל, וכמו שמכניסים זריקה כך מכניסים את שפוד־הברזל לכל חלקי הגוף.

ועכשיו אני רוצה לספר על משפחת בולטינסקי, שהייתי עובד אצלה ושם קיבלתי את החינוך שהיה חסר לי, כך שאני מודה להם, יחד עם זו משפחת קפלנסקי ומשפחת זהבה הורביץ. וכמעט מכל תושבי כפר־ויתקין הייתי לומד משהו. כך שנזכרתי במשפחה תימנית שמהם הייתי לומד לתפור בגדים, לבשל מרק תימני ולאפות לחם בתנור, לעשות חלבּה וזחוּק. וכשבאתי לגדנ"ע לימדו אותי לבשל לכל החבריה מרק ותפוחי־אדמה. כשבאתי לכפר־ויתקין לימדו אותי לעשות חביתה, לביבות, מרק מכל המינים, עוגות ואפילו גלידה, חוץ מעבודת המשק שלימדו אותי.

עזרת הורים

זמן לא רב לאחר זה עזבתי את כפר־ויתקין כדי לעזור למשפחה שלי. באתי הביתה לקטרה, התחלתי בעבודה ונרשמתי לשמירה במקום.

כל הזמן הייתי משתוקק לארון או שולחן או משהו אחר. וכמעט שנה אני מתגעגע לזה עד שסוף סוף קניתי ארון, מקרר ושולחן. ולאט לאט נקנה גם כסאות. ועכשיו נשתמש בשני ספסלים שאני בעצמי עשיתי. ולבסוף החלטתי לקנות עז. אבל בזו לא הצלחתי. ועוד אני חושב על דוּד לחימום מים שנוכל להתרחץ. אבל איך אפשר לקנות דוּד, כששכר יום העבודה הוא לירה ושבעים ובבית יש שש נפשות? והלבשה חסרה לנו והנעלה גם כן. הדבר החשוב ביותר הוא חינוך הילדים – טיפול בהם, כולל רחצה, הלבשה ואוכל. בתימן היינו מתרחצים במקוה ולא רחוק משם היו גרים ישמעאלים, ולמקוה לא היה גג. והערבים היו זורקים עלינו אבנים, מקללים אותנו, לא רוצים שאנחנו נתרחץ בפניהם. ומי שלא שמע להם – לקחו אותו לבית־הסוהר ושם הוא שוכב כמה ימים עד שישלם קצת שוחד. הולכים ומבקשים רשות מהמלך להוציא אותו. אם המלך מסכים אז מוציאים, ואם לא – לא. וכך נמשך העינוי שלנו בידי הזרים. והיום – מקלחת יש בבית, אפשר להתרחץ במנוחה, לא חברך רואה אותך ולא ישמעאלי מקלל אותך. וכך אנו רוצים להמשיך עד שאלהים יעזור לנו ונוכל להסתדר כמו כל ותיק בארץ.

ויש לי מושג על כל מה שעבר עליהם, על הותיקים האלה, עד שהגיעו עד הלום. ויודע אני שאין ארץ־ישראל נקנית להם אלא ביסורים. ודי להם לסבול, עבר עליהם די כמו בזמן המן הרשע. וגם היום אני רואה שאין הותיק יושב ונח בביתו, כי אם הוא יוצא לעזרת אחיו העולים, לחנך אותם, לדאוג להם שיהיה כל טוּב ושלא יחסר להם כלום, ושידעו מה שנעשה בארץ בזמן שהם לא היו. את הנוער מחנכים בגדנ"ע, הנוער העובד לומד בבתי־ספר. הנשים והזקנים מחנכים אותם בבית, מלמדים אותם עבודות שונות, הילדים מטפלים בהם בבית־הספר ובגן. מצבם של העולים מתקדם יפה והם מתקשרים למולדת. ומשימת קיבוץ הגלויות היא כה גדולה, שדורשת ממנו כל כך הרבה כוחות ופחות בלבולים. וכל אחד מאתנו שעלה לפני שנה־שנתים צריך כבר להדריך את זה שבא היום. וזה שבא היום יצטרך בעוד חצי שנה או שנה לעזור לאלה שיבואו אז. ובדרך זו נהיה לעם אחד, כל ישראל חברים, ללא הבדל בין עולי תימן לעולי מרוקו, ובין עולי מרוקו לבין עולי פולין, ובין עולי עיראק לעולי אמריקה וכו' וכו'. וכולנו יחד נבנה את הארץ לתפארה ולמופת, ומתוך מה? – מתוך אחדות, אהבה ורעות, ומתוך עבודת הגוף והרוח יחד, וכל אויבינו לא יוכלו לנו. אני חושב שהדבר הזה אפשרי. הנה משפחתנו היא המשפחה היחידה של עולי תימן, שגרה בין עולי כורדיסטן שעלו לקטרה. האנשים הם טובים, מצאו חן בעיני, עובדים יפה ובכנוּת, אוהבים ומכבדים איש את רעהו. חלק מהם לבו עוד כואב על העינוּי שעינוּ אותו בגלות בדיוק כמו שעינוּ אותנו – כל יהודי שבא מן הגולה, אפילו הוא עשיר, הוא היה בעינוּי, ורק אלהים מציל אותנו מידי הערלים עד שנגיע למולדתנו הקדושה ארץ אבותינו.

נדודי מתישבים

מתוך כאב לב אני עוזב את קטרה ועובר לתעוז, בית־סוסין לשעבר. זה יהיה מעכשיו מקומנו הקבוע להתישבות. אבל המים עוד אינם מצויים במקום הזה – רק בשביל שתיה, ואפילו זה סוגרים בכל פעם. אני בא למקום ולא ידעתי מה לעשות קודם. הציוד נמצא עוד בחוץ. מקלחת במושב אין לנו בגלל הברזים ששברו אותם. ולי במקרה היו קרשים ולוחות־פחים, שאספתי בלוּזים ובקטרה. הכנסתי חלק מהציוד הביתה, כי היה כבר חושך ואי אפשר לעבוד. סידרתי קצת בבית במשך הלילה. ולמחרת הבוקר אני קם ומתחיל שוב בסידורים. גמרתי את הסידורים של הבית, פחות או יותר, והתחלתי להקים לי מקלחת שיהיה לי להתרחץ. ובעזרת אחותי ועוד כמה מילדי המושב הקימותי את המקלחת והתרחצתי. סידרתי לה רצפה ממרצפות שהיו לי. וזה היה בסדר באופן זמני.

וביום שני הלכתי לועד, קיבלתי ממנו רשות לקחת פרד וללכת לחרוש מסביב לבית. אני בעצמי לא יכולתי לחרוש עם פרד חדש. הזמנתי את אבא שלי וגם כן לא הסתדר. הזמנתי עוד בן־אדם מהשכנים שלנו, ושלשתנו ביחד חרשנו מסביב לבית שלנו. ואחרי זה הלכתי לחרוש שני דונמים של השכן שחרש אתי.

גמרתי ובאתי הביתה. התחלתי לסדר לי גינה על יד הבית. סידרתי אותה וזיבלתי וזרעתי קצת ירקות בשביל הבית. אבל, לצערי הרב, לא יכולתי לזרוע הרבה מחוֹסר מים. האדמה טובה מאד לכל מיני זרעים. אבל מה חסר? – מים חיים. הנה שכנינו, שלא מזמן עלו למקום, באו מן הגליל המערבי כדי להתישב שם, ולצערם זרעו קצת ירקות ואין להם מים כדי להשקות. אבל מבטיחים שיהיו מים, ורק – “סבלנות”.

“ארצנו עניה”…

“אוי אוי אוי, ארצנו עניה, זמרי נשמת כל חי שירת עגבניה”… זהו שיר שחיבר המשורר י. קרני ז"ל בימי העליה השלישית. שיר זה, שהיה רק פזמון קל, ואין בו מהגותה של שירה אמיתית – נהפך בימים ההם להמנון, והיה מוּשר בפי כל היהודים ביחידוּת, במקהלות ובכינוסי עם. ואילו היינו כולנו חוזרים על השיר הזה, על המלים הללו, היתה פגה המרירות שבלבנו ועשן הטרוּניות היה מתנדף כערפלי בוקר. ודאי, ילד שבארצות־הברית של אמריקה מזונו טוב משל ילד בתימן או בישראל, תפריט ארוחתו מגוּון יותר, אך – “אוי אוי אוי, ארצנו עניה…” חולות זהב אין באדמתנו, מכרות פחם ונחושת טרם גילו בנגב ומעינות הנפט המובטחים טרם התחילו לזרום לבתי־הזיקוק שלנו במפרץ חיפה. וכי לא ידענו זאת בהיותנו בתימן או בארצות אחרות?

האומנם עניה היא ארצנו ואין בכוחה לפרנס אותנו? חס וחלילה וחס, אין לנו זהב ואין לנו עפרות ברזל ונחושת. אך יש לנו שמש פז, ויש לנו אדמה, הרבה אדמה! נפט טרם גילו בארצנו, אך מצאו מים, שפע של מים, ממטוּלה ועד אֵילת, ומהים ועד הירדן. נגדל ירקות ונתפרנס מהם. כי “טוב ארוחת ירק ואהבה שם משוֹר אָבוּס ושנאה בו” – כך אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם. לכך דרוש רק דבר אחד והוא – הרצון. ואם אין אני לי מי לי? רק רצון ומעדר – ובבית יהיה כל טוּב.

מזכרונות הסבל בגולה

והנה אני אספר לכם סיפור קצר. כשיצאנו מכפרנו לעיר צנעא סבורים היינו שאם נגיע לצנעא, שיש בה הרבה יהודים ויש להם מקום מגורים מרוחק מהערבים, – נעבוד שם ונחיה כאנשים חפשים עד יעבור זעם. שכרנו ארבעה חמורים, לקחנו את חפצינו והלכנו ארבעה ימים. הגענו לצנעא, השכירו לנו בית והתחלנו לחפש עבודה. במשך שבוּעים התגוללנו ברחובות הערבים לחפש עבודה – ואין. מי בורות מלוחים לא היינו שותים, כי אם קונים מים מתוקים בכסף. לאיש לא הוּתר לצאת מחוץ לעיר, רעבים היינו, עייפים ותשושי כוח – כל עוד רוחנו בנו, הולכים יחפים בלי סנדל על הרגלים.

והנה אני נפגש עם חברי סעדיה. שוחחנו קצת והלכנו לחפש עבודה בשותפות. נשתתפנו גם בצער, יסורים וגעגועים. את רוב זמננו היינו מבלים בשיחות ומחזקים איש את רעהו, שלא יתקפונו דכדוך נפש ומרה שחורה, כי זה עלול היה לקרב את קצנו בתנאים האיומים שבהם חיינו. ניתן לנו לאכול ארבע מאות גרם לחם ליום וכוס מים. אנוסים היינו לעמול למעלה מכוחות אנוֹש ולהוציא תוצרת כפולה, כדי לעזור לפרנסת ההורים שלנו. אני וחברי, בני כפרים סמוכים, היינו עובדים עבודה קשה כל הימים. מנין שאבנו את הכוחות, אינני יודע עד היום. פנינו רזים, ראשנו מגודל פיאות, מצחנו נוטף זיעה רבה ועינינו נוצצות מרעב. אילו הסתכל בנו מישהו, ודאי היה חושב אותנו למטורפים. מצענו היה דל ובגדינו דלים עוד יותר ממנו. היינו מתעוררים בלילה מרעב ומקור. הי, הי, ריבונו־של־עולם! – הייתי נאנח, כשאני רועד מקור על משכבי. לפעמים היינו קמים, מבעירים אש ומתחממים לאור האש המתלקחת. פנינו היו חיורים, ללא טיפת דם, העינים שקועות עמוק בחוריהן ומוקפות עיגולים כהים. נדודי השינה הגבירו פי כמה את רזוננו. נראינו כשני מתים שקמו מקברם. סעדיה היה אומר תהלים בעל־פה ואני חוזר אחריו עד שהיינו מתחממים, ספק מאמירת תהלים וספק מן האש, ולא ישנו עד הבוקר. ולמרות עמלנו הרב היתה תוצרתנו ירודה מאד, כך שלא זכינו לקבל מנת לחם גדולה קצת יותר. גם בקבלנו את מנת הלחם הגדולה היינו מתקיימים בקושי רב, מרוב הקור ששרר. ומשקוּצצה תוצרתנו עד החצי הגיעו לנו ימים קשים מאד. נלחמנו עם שׂר הרעב האכזרי שאיננו יודע רחם. במאמצי גבורה התאפקנו שלא לאכול את כל המנות היומיות שלנו כרגיל. נחלשנו מאד והגענו עד לידי אפיסת־כוחות גמורה.

אני וסעדיה היינו שותפים בכל – באוכל ואפילו בשתית המים. יום אחד היה חברי סעדיה מרגיש לא טוב. ואנחנו לא יכולים להפסיק את העבודה, כי לא יהיה לנו מה לאכול. החלטתי לצאת לעבודה עם יהודי אחר שגם בן זוגו היה חולה. בבוקר התגברתי על יצרי והשארתי את מנת הלחם שלי לערב, או לסעדיה, ובערב אולי נאכל לשובע. ובאותו יום היה ראשי סחרחר מחמת רעב וחולשה, פני היו חיורים כסיד. ההתגברות על יצר האכילה עלתה לי ביוקר רב. חששתי שלא אוּכל לחזור הביתה. ביקשתי מחברי מקל, ועם המקל ביד נעזרתי וחזרתי הביתה. “חזק הוא האדם מברזל ומצוּר חלמיש”, – אמר חברי כשהוא מסתכל בי ובעבודתי, וכיון למחשבה שהגיתי גם אני. ואילו נגע בי מישהו באצבע קטנה, ודאי הייתי מתמוטט ולא הייתי קם יותר מחמת חולשה, ורק בכוח המחשבה על אכילה לשובע הצפויה לי הנעתי את רגלי כשהן כבדות כמו אבן. סעדיה חברי היה שוכב ופניו אל הקיר. לא החלפתי עמו דברים, מפני שלא היה לי כוח לדבר. בידים רועדות הוצאתי את לחמי מארגזי הנעול והתחלתי לאכול. במשך שעה קלה התחלתי לדבר אל סעדיה והוא לא רצה לענות לי. נחרדתי למראה עיניו, שערותי סמרו ואימה גדולה אחזתני. שכחתי את רעבוני והתחלתי לספר לו כל מה שעבר עלי. השתדלתי לדבר אל לבו כדי להרגיעו. היתה זאת הרגשה כאילו אני אשם. שעה ארוכה עברה עד שנרגע קצת וחדל מהטיח את ראשו אל הקיר. אז ישבנו שנינו איש מול רעהו ומיררנו בבכי, הוא על חטאו הכבד נגדי ואני על עומק ירידתו המוסרית של האדם הרעב… אחרי שעתים גמרנו לבכות שנינו ונרדמנו רעבים ומזועזעים…

ברכה לעם ישראל

והנני חוזר שוב לכפר־ויתקין, ללמוד את עונת הקיץ הנכנסת. והנה ביום הראשון שבאתי, יום שהתחלתי בעבודה, ולא עבר חצי שעה ויצא נחש ארסי והכישני. ומיד שלחו אותי למרפאת הכפר. ניגשתי והנה מרים החובשת הכניסה אותי והתחילה לטפל בי. שלחה לקרוא לרופא ומיד נתנו לי זריקות, צילצלו לבית־החולים בילינסון והם שלחו לי אמבולנס לקחת אותי. בא האמבולנס ואין לי כסף לשלם לו. באה משפחת קפלנסקי ושילמה עשר לירות. בבית־החולים טיפלו בי כאילו אני ילד שנולד מבטן אמו ואני מודה למשפחות בולטינסקי וקפלנסקי על השתתפותן בצערי ועל ביקורן אצלי בבית־החולים, כך גם לאחיות ולרופאים על טיפולם בי. לכולם שלוחה ברכת ה' וברכת כל עם ישראל.

הפעם אסיים בברכה לכל עם ישראל, שנצליח ונשתרש במולדתנו הצעירה, אנו וכל בני ישראל. אמן, כן יהי רצון.

זכריה נסים

פרוזדור ירושלים – כפר־ויתקין.

זכריה נסים (פרוזדור ירושלים): בן 18, יליד טויילה, תימן. שולית־פחחים נודד מילדותו. עלה לארץ עם הוריו ב־1949 במבצע “מרבד הקסמים”. חניך הגדנ"ע. ממתישבי פרוזדור ירושלים.

א

אותו ערב שבו יצאתי לשמירה היה בעונת האביב, לפני הפסח. עמק הירדן היה מכוסה ירק ורוח קלה ליטפה את השדות. קוי השמש האחרונים אספו זה כבר את נגוהותיהם ואפלולית כיסתה את הארץ. בריכות הדגים נוצצו לאורה הקלוש של הלבנה. ואני, שמאז ומתמיד היתה לי חולשה לטבע, אותה הבאתי אתי מעיר־הולדתי הנאוה, ישבתי בצל עצי־צפצפה גבוהים, הקשבתי לרשרוש החרישי ונפשי התעטפה והתמזגה בשירת־הטבע המגוּונת. נוף זה שסובב אותי עורר בי הרהורים… נזכרתי באותו מאורע שגרם למהפכה בחיי ובהרגשתי.

…זה היה בדמדומי הערב של יום הכיפורים. אחרי שאכלנו את הסעודה המפסקת פשטה שמועה שהערבים מתכוננים לפרוע בנו פרעות. והיה יסוד להאמין בדבר, כי הימים ימי שלהי מלחמת־העולם השניה, שנאת־ישראל אפפה את רחוב היהודים ואות־הקלון ציין את זהותם ומופקרים לפורענות היו. הזועות שעברו על יהודי אירופה הגיעו לאזנינו. וגם אנחנו כאילו חיכינו ליום הפורענות הממשמש ובא. ואולם הסחנו דעתנו מן השמועות והלכנו לבית־הכנסת כשהפחד מכרסם בלבנו. השמים היו מכוסים ענני אימה ואוירת חרדה היתה נסוכה על כל הקהל. בכל ה"מללאח"¹ שרר חושך והושלך הס בסימטאותיו הצרות.

כשעמדנו ב"שמונה־עשרה" דובבו שפתינו תפילה אילמת וכל מלה יצאה ממעמקי לבנו. אני שמתי כל מעיני בתפילתי. והנה שמעתי לפתע קולות צוחה איומה שבקעה מתוך הדממה:

– יהודים!! הצילו נפשותיכם!!

נשארתי המום. בית־הכנסת התרוקן בן־רגע ואני עומד ליד אבי, יחד עם כמה זקנים שנשארו במקום, כאילו אין הדבר נוגע להם. כעבור רגעים מעטים נתעוררתי כמתוך חלום בלהות וצעקתי:

– נלך הביתה! יהרגונו!

כאילו רק עכשיו תפסתי את הנעשה סביבי. המשכתי לצעוק. טילטלתי את אבי בכתפיו. משכתיו בשולי בגדו וצעקתי:

– אבי! אני מפחד!

– מה הבדל בדבר – ענה אבי – אם נמות פה או בבית?

אך אני, הנער, הוספתי לבכות לשמע משפט חרוץ זה. גם על לחיוֹ של אבי ראיתי בפעם הראשונה דמעות, כאבני־חן שקופות. מה יקרו לי אז פניו של אבא שניטשטשו מבכי… הוספתי להתחנן לפניו:

– אבי! נלך הביתה! אני מפחד! איני רוצה שישחטוני!

סוף סוף נעתר לי. לקח את ידי בידו וירדנו במדרגות.

הרחוב היה שומם, יללת הרוח המתה בו כיבבה חנוקה. כוכבים מעטים השקיפו מבין העננים, רמזו ורקדו והוסיפו על פחדי. אוירה מחרידה, אין קול ואין קשב. דממת אלהים בכל. כל השערים נעולים, כל החלונות מוגפים. המות מאיים על הכל. גופי רעד מפחד ושיני נקשו. צעדתי קדימה וגררתי את אבי אחרי. וכשהגענו הביתה נפלתי אין־אונים אחוז חום וצמרמורת. אמי השכיבתני במיטה ושמעתיה בוכה ומדברת על המשיח.

“משיח…” – אמרתי ונרדמתי כשמלה זו על שפתי.

באותו הלילה שמעתי בחלומי תרועת שופרו של אליהו. ראיתי את בתי־האולפנא של תינוקות דבית־רבן נישאים השמימה עם תלמידיהם בדרכם לירושלים. בבית־העלמין שמעתי קול המון כקול שדי. עצם מצטרפת לעצם ועליהן נרקמים עור וגידים. קרובים ובני משפחה נופלים זה על צוארו של זה. במחנה המתים המיה והמולה. כולם נבלעים בחיק האדמה ונוסעים לירושלים בגלגול מחילות. כל בית־ישראל מרחפים באויר, כנחילי ארבה. מחנות מחנות. כולם נכנסים לירושלים והעיר מתרחבת ואיש לא יאמר לחברוֹ צר לי המקום. בית־המקדש יורד משמים בתבניתו, בלוית קולות וברקים, וענני שכינה שוֹרים עליו… כל אלה ראיתי בחלומי והתחלתי לצעוק: “קחוני, אל תעזבוני! אמי!..” אז התעוררתי מלטיפת ידה הרכה של אמא. היא ישבה על ידי וניגבה את זיעתי. שלהבתו המרקדת של הנר האירה את החדר האפל. אני סיפרתי לאמי את דבר החלום ושאלתיה:

– היכן היא ארץ־ישראל, אמא?

– רחוקה, ר–ח–ו–ק–ה – ענתה אמי.

– מדוע אין יהודים הולכים אליה?

– עוד לא הגיעה השעה, בני. אלה שרצו לדחוק את הקץ נקברו חיים – ענתה אמי באנחה.

מאז אותו המאורע רדף אחרי סיוט הגולה ולבי היה מלא כיסופים לארץ־ישראל.

ב

שוב עולים בי הרהורים על צעדי הראשונים בציונות.

מלחמת־העולם השניה נסתיימה, אבל בארץ־ישראל רק התחילה המלחמה. אניות המעפילים של שרידי מחנות המות באירופה התדפקו על שערי הארץ הנעולים ביד אכזרית. בעירנו הקטנה התארגנה אגודה ציונית. ציונוּת ממש לא ידענו מהי. אבל הרגשנו צורך ורצינו גם אנחנו להתעורר ולעורר. בעונג־שבת היינו מדברים ושרים על ארץ־ישראל. והזקנים היו מסתכלים במעשינו ומושכים בכתפים, כאומרים: אדרבא! יקומו הנערים וישחקו לפנינו. פעם, כאשר דיברתי בהתלהבות על ארץ־ישראל, הגיע לאזני קול לעג של חכם אחד, שאמר: "גדל האפרוח וצמחו נוצותיו… " ובעוד חץ זה מפלח את לבי קם שני והחזיק אחריו: “עלה מהנחל ונתיבשו רגליו. מטיף הוא לבעלי שערות שיבה!”

נפגעתי. כמעט ופרצתי בבכי. אבל התגברתי ושלטתי ברוחי.

אותו לילה על משכבי זעקה נפשי: ריבונו־של־עולם, האם רק אני אוהב את ארץ־ישראל? בני משפחתי, עשרה במספר, ישנו צפופים ודחוקים ונחרותיהם עוררו בי רחמנות. לא! – אמרתי בלבי – אלהים לא רצה בעניֵנו ובצערנו. בנו ורק בנו תלוי הדבר. אלפי שנות הגלות הפכו אותנו לטפילים. התרגלנו לחיות בחסותם של אחרים והיזמה ניטלה מידינו. לכן אין אנו מסוגלים לנתק את כבלי העבדות…

ובאותו הלילה גמלה בלבי ההחלטה לעלות לארץ־ישראל. ואז ירדה עלי מנוחה נפשית ונרדמתי, כאילו הוסרה מועקה מעל לבי.

באותו הזמן נודע לי על ארגון עליה ב׳ מאלג׳יר. עזרתי כפי יכלתי לארגן עליה זו בעירי. ובחול המועד פסח ארזתי את מיטלטלי ושמתי לדרך פעמי. אלא ששמועת העליה נתפשטה חיש מהר, וזרם הנסיעות של יהודים צעירים ממרוקו עורר את חשדם של השלטונות. נעצרתי בגבול למרות הדרכון המסודר שלי והוחזרתי לעירי. בפעם השניה עברנו בלילה את הגבול ברגל, מאחורי ההרים, סחור־סחור, בסכנת נפש. ובבוקר היינו כבר מעבר לגבול, כשבגדינו קרועים ומבשרנו זב דם.

בלילה אפל אחד ישבנו על חוף שומם ועברנו בסירות לאניה שעגנה שם, במפרץ טבעי. זו היתה האניה הראשונה מצפון־אפריקה, הקשר הראשון מזה אלפי שנים של גולים אשר עברו עליהם שבעת מדוֹרי גיהינום של גירושים ופוגרומים. ורצה הגורל, ובעוד אחרוני העולים מחכים על החוף – באה המשטרה למקום ואנחנו נמלטנו באניתנו כגנבים. כך נפרדתי מן הארץ בה ישבו אבות אבותי מזה מאות ואולי אלפי שנים. נשארתי תקוע על סיפון האניה, נדהם ותפוס מחשבות ונתעטפתי במין תוגה שירדה עלי, עד שהרגשתי צמרמורת מלחוּת הים שחדרה לעצמותי. אז ירדתי למקום משכבי, כשמעיני זולגות דמעות. וכך נרדמתי לקול קצב טרטורן של המכונות בבטן האניה.

חיינו באניה היו קשים ומרים. הכל היה במשקל ובמשׂוּרה. ביסקויט במלח ומי־חלודה היו מנות יומנו. כינים התחילו לאכול בבשרנו ושרצו בגופנו. האניה ניטלטלה בסערות ים וכל פעם אמרה לרדת למצולות.

אני חשבתי עצמי למת. התעלמתי מהכינים, מהלכלוך, מהרעב, וכל תקותי היתה שביום מן הימים יבוא הקץ לנדודי. והנה, ביום העשרים ושלושה להפלגתנו, עם עלות השחר, נתגלה לעינינו באופק המזרחי הר הכרמל. רצועה צרה, שרק קוי רישומיה בלטו מתחת לגושי העננים, אשר התמזגו בתכלת הים וטבלו בו. כל הלילה הייתי מרותק לחרטום האניה וחיכיתי בלב פועם ומלא התרגשות לקראת הפגישה הראשונה עם חוף המולדת. עמדתי בלי נוע. טל השחר ירד עלי ורוח קלה וקרירה טפחה על פני ופיזרה את שערותי. לאשרי לא היה גבול. אף פעם לא נשמתי כל כך בהנאה ושאפתי אויר לתוך ריאותי בתענוג מיוחד כל כך. ראיתי את החוף הנכסף, אהוב לבי, שכל כך התגעגעתי אליו. אילו ידעתי שאגיע יותר מהר בשחיה – לא הייתי מהסס לקפוץ מן האניה. מראה הכרמל היה נהדר. נוף שרטוטים ורישומים הנמשכים זה אלפּים שנה. בו טמון חלומו של עם שנאבק על קיומו ושמר על עצמאותו ויחוּדוֹ הרוחני. זהו הנוף האצילי שקידם את פני אניתנו הדלה, אשר שטה על חופו והשיבה בנים לגבולם. הנוף היה עוטה ערפל ורווי טל השחר, כולו אומר כבוד. הרגשת גאוה לאומית אחזה בי למראהו.

כשהגיעה האניה לרציף והורידונו ממנה בכוח, התכופפתי לאדמה ונשקתי את עפרה בלהט. מפועלי הנמל הסתכלו בי בתמהון וחיוך קל על פניהם.

גורשנו לקפריסין!.. אבל לא עבר זמן רב – ואנו חזרנו לארץ יעודנו לעולמי־עולמים.

ג

כשהגעתי לארץ הייתי מאושר בלי גבול. מיד התגייסתי לצבא ולהתלהבותי לא היה קץ. הכל נראה בעיני חידוש: המדים, תרגילי הסדר, השפה העברית, הכל… ידי חיבקו נשק עברי. הרגשתי עצמי בטוח על אדמת ישראל המוצקה. הרגשתי עצמי חפשי וגאה.

היתה שעת מבחן למדינה במאבקה הקשה נגד שכניה הרבים. ואנחנו, צעירים מכל קצות תבל, היינו דרוכים ומתוחים. מילאנו את תפקידנו בכל יכלתנו, בלהט ובמסירות. ביחידתנו היו “צברים” מספר, בהם ראיתי את הטיפוס היהודי החדש – חפשי מכל תסביכים נפשיים, בלתי מהוקצע ובלי מורא ופחד, גאים ברוחם וזקופים בקומתם, פשוטים וישרים. הם היו לנו למופת בנכונוּת ההקרבה שבהם. שבילי הארץ מוּכּרים להם כעשר אצבעותיהם.

ימַי בצבא היו ימי סיפוק וחוָיות נפשיות. לא הרגשתי אף פעם שעמום וריקנות. כל עבודה וכל תפקיד גרמו לי נחת־רוח. התהלכתי במדים שלי זקוף־קומה כבן־בית וכשניצחנו היתה לי הרגשה שאני ניצחתי.

אחרי שחרורי מהצבא באתי לשכון בירושלים. אז חלפה ההתלהבות וחיי יום־יום האפורים התחילו להנחיל לי אכזבות. גורלו של היהודי הנודד דבק בי. במקלי ובתרמילי נדדתי מעיר לעיר. לא פעם עמדתי על סף היאוש ונאבקתי קשות עם עצמי. השנים שאני יושב בארץ העמידוני בכוּר הנסיון והפכוני לגבר. הייתי צריך לפרנס את עצמי. ואם ידי לא השיגה ישנתי על בטן ריקה בגנים הציבוריים. הייתי מחנך את עצמי ומקפיד על התנהגותי. למדתי להכיר את החיים מקרוב, שכחתי את דאגתה של אם וטיפולה המסור. צרות רבות עברו עלי. אהבתי לארץ העמידתני במבחן – ואוּכל. לא היה איש שידריכני וינהלני בנתיבות חיי הארץ ויכניסני להיכלם. לבדי על בעיותי במשך ארבע שנים, עד שהתחלתי להכיר את תנאי הארץ המיוחדים, עד שהשכלתי לפלס לי דרך ללשונה ולתרבותה.

יום אחד נזכרתי באותם ה"צבּרים" בני המשקים שהיו אתי בצבא. ואמרתי: אעברה נא את הארץ הזאת, שעודה זרה לי. שמתי פני לגליל ורק נכנסתי לתחומו, הרגשתי את עצמי כקוֹלוּמבּוּס בשעתו. שדותיו קסמו לי ושבו את לבי, כאילו מצאתי רק עתה את ארץ חלומותי, אותה ראיתי בדמיוני כשלמדתי תנ״ך בימי ילדותי. האביב פרח בכל הדרו. השדות היו מכוסים ירק וכלניות קישטו אותם. כל הדרך ראיתי ישובים ובהם אנשי עבודה ועמל, עליהם שמעתי אך מעט.

נקודת חנייתי הראשונה היתה תל־חי, שם ישבתי ליד מצבת האריה והתיחדתי עם זכרם של טרומפלדור וחבריו. הוא השרה עלי עידוד והרגשת גאוה לאומית וכשעזבתיו הייתי מלא רשמים וזכרונות.

החרמון רבץ במקומו כזקן שבחבורה. פסגתו המכסיפה בלבנונית כיפתה נישאה לתוך העננים. תפארת קדומים היתה נסוכה עליו ויפעת מסתורין כיסתה בצעיפה על מכמני עברוֹ. חוליות הרי נפתלי כאילו שימשו גבול למרחבי הגליל. שירה נשמעה מהשדות בערב וציוץ הצפרים היה מרנין את הלב בבוקר. ראיתי את מצודת הכ״ה בנבי־יושע השוכנת כאילו על בלימה. וכשהגעתי לראש־פינה, התעכבתי שם והייתי סקרן לראות את המושבה מקרוב. בכניסה למושבה ראיתי את עצי הזית, סמל הארץ הקדומה. משני צדי הכביש נישאו למרומים עצי צפצפה גבוהים ודוממים, ושיבה בקליפתם השסועה. כשהעפלתי בהר ראיתי את קצה המזרחי של הכנרת, אשר נתמזג באופק עם ענני הרקיע הכחלחלים כים.

פתאום הרגשתי עצמי דבק בנוף הזה, ורציתי לרוות בו אֶת צמאוני עוד. המשכתי דרכי לצפת, עירם של רבי יוסף קארו, של האר״י הקדוש ושל אלקבץ, אשר פיוטיו שרתי עוד בגולה.

אך נכנסתי לתחומי צפת ראיתי את המצודה המשקיפה ממרומי ההר. כשעליתי בהר והגעתי לרגלי המצבה ראיתיה בכל הדרה. בעמידתם האיתנה של לוחמיה נחתם גורל העיר. הם נפלו למען כבוד ישראל ותחיתו. ניצוצות של אגדה פלאית על תחיתו הלאומית של העם היהודי נישאים ממנה עם כל המית רוח. דומם ישבתי והתיחדתי עם זכרם של חללים אלה, שבמותם ציוו לנו חיי חירות עצמאיים. באותו רגע הוצף לבי גל של אהבה מחודשת לארץ, להריה ולשדותיה.

קמתי משם ונסעתי לטבריה. מראה הכנרת היה גם הוא חוָיה גדולה לי. אגדות ושירים קראתי ושרתי על הכנרת ועכשיו אהבתיה עוד יותר.

מטבריה נסעתי לעמק הירדן. ראיתי את הטנק הסורי התקוע בגדר דגניה שעליו שמעתי ולא האמנתי. מראהו הרטיט את לבי, כאילו ראיתי בעיני את הסכנה בה היה נתון המשק.

ביקרתי בעין־גב, הנראית מרחוק כגן־עדן פורח, כולה טובלת בירק ומטעי הבננות עוטרים אותה. ראיתי את המקלטים העצומים בהם ישבו חברי המשק כל זמן ההפגזות.

גם בשאר ישובי עמק הירדן ביקרתי והתפעלתי מן הנוף הנהדר הזה. נשארתי לשבת בעמק זה, בקרבת הכנרת אותה אהבתי. סוף סוף, אחרי עמל ותלאות, מצאתי את המנוחה.

ד

הרהורי הפליגו לענין אחר… עולה בי זכר שיחה עם ידיד־נעורים, אשר פגשתיו בביקורי בירושלים. שנינו עלינו יחד לארץ. יחד היינו בקפריסין, כתף אל כתף בצבא. הוא היה מיואש ומאוכזב ועמד לעזוב את הארץ. הזדעזעתי כששמעתי זאת מפיו.

– האם ארבע שנים בארץ לא אילפו אותך בינה? – אמרתי לו כמעט בכעס.

– תראה! – אמר לי – לא על ירושלים כזאת חשבתי.

הוא הזכיר לי את ביקורי הראשון בירושלים עוד בזמן שהייתי בצבא. כל הדרך הייתי מלא התרגשות. הלא מאז היותי ילד ערג לבי לירושלים. חלמתי עליה ואהבתי אותה. התכוננתי כל הדרך לראות ירושלים שהוד קדומים נסוך עליה, ציפיתי לראות את חומותיה, את שרידי בניניה הקדומים. ואולם כשנכנסנו לירושלים רבתה אכזבתי. ראיתי לפני עיר ככל הערים. בניניה ורחובותיה – ככל כרך אחר. כעבור זמן השלמתי עם ירושלים זו ואהבתיה גם כך. וכיום, אחרי ארבע שנים, ידעתי מה אענה לו. אמרתי:

– לא מחורבן העיר ניבּנה, יעקב! אל תחפש יום אתמול כי עבר. ירושלים זו שרואות עיניך לא בן יום נבנתה; זוהי ירושלים החלוצית, שנבנתה בעמל רב ובהעזה גדולה.

אמר לי:

– וחילול השבת בפרהסיה ברחובות ירושלים? אלו לא יהודים? אצלנו היו רוגמים על דבר כזה!

– אני יודע שגם אתה אינך מתפלל! – אמרתי.

– נכון, – ענה ידידי.

– בגולה היו מתפללים שחרית ביום השבת – אמרתי – ואחרי הצהרים נוסעים באוטובוס לקולנוע, אבל להבעיר אש לא היו מעיזים. וכאן החיים יותר טבעיים.

הויכוח שבינינו נמשך עוד זמן רב. לבסוף נגענו בבעיות המיוחדות של עדתנו.

– הקושי המיוחד שלנו – אמרתי בהמשך השיחה – נובע מרגש־נחיתות בגלל היוֹתנו מפגרים בתרבותנו, וברצוננו להתגבר על חולשה זו אנו אומרים שמַפלים אותנו לרעה. אנו צריכים לחתור להרגשה של בן־בית בארץ הזאת ולהשתתף בבנינה ולא לברוח מן המערכה.

– הנה אתה הולך ללשכת־העבודה ושולחים אותך לכביש, – ענה ידידי.

– למה לא? – אמרתי – אתה נראה בריא!

– שכחת מי עוסק בעבודה כזאת אצלנו?

– לא שכחתי. אצלנו עובדים בכביש אסירים שנדונו לתקופת־מאסר ארוכה ולעבודת־פרך. אבל הרי כאן זוהי מדינתנו! לא אסירים ולא זרים יבנו לנו אותה. על כך גאותנו, שבמו ידינו סללנו כל מטר כביש ובמו ידינו עיבדנו כל דונם אדמה. כשבאו חברי הקיבוץ שלי לעמק מצאו שם רק קוץ ודרדר ובצות קדחת ממארת. ועכשיו היה העמק לגן־עדן פורח. הם אינם מתביישים בעבודתם. בכוח העבודה יש לנו מדינה.

ידידי הקשיב רב קשב ונתן בי מבט מהסס, כבלתי משוכנע.

– אני מבין מדוע היינו מאושרים בצבא, – הוספתי – וכשהשתחררנו התחילו היאוש והריקנות מקננים בלבנו. באנו לארץ לקראת חיים חדשים. חיים אלה מצאנו בצבא. אולם אחרי שחרורנו חזרנו לחיי הניווּן. הרגשנו עצמנו מיותרים. אין מי שיאמר: “המדינה זקוקה לך! עשה זאת וזאת”. חזרנו לחיי ה"מללאח", ועתה – בירושלים, ולא בפאס או בקזבּלנקה. חיינו התרוקנו מתכנם וכל אותו הנוער הבא כיום אינו מוצא את דרכו לחלוציות…

כאן הפסיקני ידידי ואמר:

– אשמת ההסתדרות הציונית היא, שלא חינכה אותנו לכך.

– לא, ידידי. גם אני חשבתי כך לפני זמן. אבל דע לך, שאין הציונות נקנית מבחוץ. הציונות צומחת מבפנים. כשהשתחררתי מהצבא סבלתי ונדדתי. היאוש והריקנות קיננו בלבי. לפעמים היה לי חשק להימצא בבית־סוהר, ובלבד שלא אישן ברחוב ולא ארעב ללחם. ואולם, אחרי תלאות ושנות נסיון, מצאתי מקומי בחברה חפשית, חברה בונה ועובדת. שם אין ריקנות ואין בטלה. יש לי סיפוק, כי חיי אינם שייכים עוד רק לי לעצמי, אלא לכלל החברה. כמו שאמר החכם הקדמון: “אם אתה חי רק בשביל עצמך חייך אינם חיים”. האדם צריך להיות אחד הגורמים הנותנים ממרצם ומכוחם לעיצוב דמות החברה, עד כדי שיורגש חסרונו בתוכה. בתנאי חיים אלה יש לאדם סיפוק נעלה והוא נהנה מיצירתו ומיגיע כפיו. זהו, ידידי! – אמרתי – כל מה שאתה שומע מפי, נתנסיתי בו אני עצמי. הלואי והיה מי שיאמר לי כל אלה תחילה, אז היה חוסך ממני חיבוטים רבים.

לבסוף קמתי, טפחתי לו על כתפו:

– עצתי לך, שתצא לטיול בגליל ונראה אם לא תוקסם.

…רגלי קפאו מצינה. השחר התדפק על הרי המזרח החשופים. טרטור מכוניות העובדים היוצאים לשדות הגיע לאזני. כיתפתי את רובי על שכמי והלכתי לישון. לילה ארוך של הרהורים היה זה.

ש. הכלפוני

ירושלים, אפריל 1952.

ש. הכלפוני (ירושלים): בן 22. יליד העיר סופרו במרוקו. עלה לארץ באוגוסט 1947 דרך אלג’יר וקפריסין ב"יהודה הלוי", אנית־המעפילים הראשונה מצפון אפריקה. למד בסמינר עברי למורים בקזבלנקה שנוסד ב־1945. מורה ומדריך הנוער־העובד בשכונת בּקעה בירושלים. חייל בצבא ההגנה לישראל במלחמת־השחרור. שמו המלא: שלום כלפון.

דוב פסע בצעדים אטיים בין עצי האקליפטוס הכחושים. עצים משונים – הירהר בלבו – רזים וחיוַריינים, חשׂופים ודלים, לא צל להם ולא מעטה של אזוב. אינך חש כלל כי יער הוא זה, כאילו היית מהלך בין בדי התיאטרון, בין עצי־נייר.

החורשה הקטנה נידלדלה והלכה, עציה נתמעטו ככל שדוב קרב לשער האדום. מה אומר לו לכשאפגשנו? – הירהר בלבו. – האם ירגיש מיד בהתרגשותי, בקולי הבלתי־בטוח, בשפתי המגומגמת, בתנועותי ההססניות, בחולשתי ורפיוני? – שוטה אתה! – נזף בעצמו. – הן אמש נפגשת עמו לראשונה בחדר־האוכל.

דוב נעצר. זכרונות יום אתמול כה עזים ומבישים היו, שנאלץ להיעצר. כיצד קרה הדבר שהוא, בחור אשר עמד מול שלהבת הכבשנים, אשר הבריח וברח בעצמו, הוא אשר במשך עשרים שנותיו התנסה והתיסר אולי יותר מכל נער אחר ברחבי תבל, – דוקא הוא היה אתמול כה חסר־אונים ומגוחך, כה פתי, פתי, פתי!

עוד באוטובוס גילה את חולשתו. הרי נתנסה במסעות למכביר בדרכי אירופה, על קרונות־פחם ובתוך קרונות־שינה מהודרים, מתחת לעיניהם החודרות של שוטרים, בלשים ואנשי־המכס. ופתאום, ריבונו־של־עולם! עשר פעמים שאל את הנהג: “חבר, האם רחוקה היא עוד ניר־עם?..” “חבר, האם עלי להתכונן כבר לרדת?..” הכל נעצו בו מבטים תמוהים, אך עד מהרה נתחוור להם כי יושב ביניהם בחור חדש, הטועם לראשונה את טעם הארץ.

– שב בשקט, בחור, אני כבר אגיד לך! – השיב לו הנהג בחיוך ודוב ראה בראי כי חיוך זה ברור ומפורש הוא: “טרי” אתה.

דוב הפנה את ראשו ספק בכעס וספק בעלבון והשקיף מבעד לחלון. גבעות חדגוניות מצבע אפרורית משעממת, חורבות פזורות, שדות חרוכים, שממה והרגשת בדידות. לפתע נתקשרו עננים בשמים וסילונות עזים ניתכו על הארץ. הרגשה ביתית ומרגיעה נשתררה בקרבו. לפחות משהו המוּכּר לו – גשם. הרבה שמע דוב על השרב בארץ הזאת והטיפות הכבדות החזירו בו במידת־מה את הרגשת הבטחון.

– בחור, אתה עם המגבעת, עוד מעט אני מוריד אותך.

הנהג ביטא את המלה “מגבעת” בהנאה בלתי־מסותרת. דוב כבש את חמתו. שגיאה ראשונה. לא מעט הזהירוהו השליחים: אל תחבוש מגבעת ואל תלבש כתפיות. והוא – רצה להיות מבוגר ועצמאי ולא השלים עם עצותיהם. וכעת מוכרח הוא לעיני כל לחבוש את מגבעתו בתנועה מרושלת, לקום ממקומו ולהרגיש בגבו את המבטים הנעוצים בו.

– תרד מהמכונה ותפנה ימינה, – אמר הנהג, – אין מזג־האויר נאה היום, אך תלך קצת ותגיע.

– תודה, תודה רבה, – מילמל דוב והודה לאֵל משנפתחה הדלת.

בחוץ המה הגשם, הצליף בפני דוב כבשוֹטים. טיפס ועלה על סולם האוטובוס. הטינה גברה בלבו. מדוע אין איש חש לעזרתו? האם מובן מאליו הוא הדבר, שהנוסע חייב לטפס בעצמו על גג חלק ורטוב, להיאחז בבליטות הסולם ולחרוד ולחשוש פן יתחלק ויצנח מטה?

המזודות היו כבדות ודוב הוכרח להפילן מגובה רב. עוד בהיותו על הסולם נהם המנוע וענן סמיך של אדי דלק נישא באופק. לא היתה לו ברירה אלא לאזור אומץ לב – ולקפוץ. טיפות הגשם סינורו את עיניו ודמעות כבושות לא הצליחו לפרוץ החוצה. – כך מקבלים אותו כאן… לפניו התפתלה דרך עפר. לצדי הדרך השתרעו שדות רחבי־ידים. אין איש. אין נפש חיה. ענני עופרת כבדים מעיקים על הנפש. כעת טוֹל את צרורך בידים וצא. במרירות נואשת נשך דוב את שפתיו. אין דבר. הוא יגיע והכל ישתנה בן־רגע. ייכנס לחיים חדשים. אך הריטון במעמקי נפשו לא נדם.

– חלוש אופי שכמותך! שעות ספורות דיין להשפיל את מצב רוחך! ומה בעצם תיארת ודימית בנפשך? יעמידו לרשותך מכונית הדורה וּמחצצר יתקע בשופר לכבודך? כזאת היא הארץ – וחסל סדר פינוקים!

דוב האיט את צעדיו. הגשם הפך לגורם טורדני. מזודותיו נרטבו אף הן. והנה נגלה לעיניו באופק לא־רחוק מגדל מזדקר כאוֹת־קריאה בין אותיות משעממות. מראה המגדל עודדהו. קדימה! ובזכרונו חלפו במהירות מפליאה תמונות רבות של מגדלים וישובים. ומה רב ההבדל לעין וללב בין תמונה דוממת לבין מציאות מגושמת! כן, הנה מתרחש יום־יום לפניו, במרחק כמה מאות פסיעות בלבד, הנס הגדול אשר הקסימוֹ וסיחררוֹ. מי יהיה האדם הראשון אשר יזדמן בדרכו? כיצד יפתח בדבריו? אך אסור לו, אסור בהחלט, לגלות בפני אנשים אלה, החיים בצל המגדל, חלוציוּת למוּדה מן הספרים. מהיום והלאה עליו לשכוח אותן מאות ההרצאות והשיחות, הפוֹלמוסים והפלפולים, הויכוחים והחידודים אשר נסבו על נושא הקבוצה. דוב חש באורח אינסטינקטיבי כי אין אנשי־עמל אוהבים “ציוֹנים מלומדים”. הוא חייב להבינם למן הרגע הראשון, להסתגל במהירות. שפתו אמנם די מגומגמת, אך בודאי תעשה עליהם רושם העוּבדה כי איש חדש יפצה פיו בלשון העברית.

המזודות נתחבטו בירכיו בכל צעד וצעד. הדרך עזובה והמגדל, אשר נדמה היה לו כי הוא מרוחק ממנו כמה מאות פסיעות בלבד, כאילו הלך והתרחק. על אף צינת הגשם נתכסה גופו זיעה. אין דבר, – עודד את עצמו, – מעשה חלוצי ראשון.

שעה ומחצית השעה טילטל וסחב דוב את מטענו. ובהגיעו לבסוף לפני שער הקבוצה אירע האסון. כאילו לפי פקודה נקרעו בטני המזוָדות ותכנן – לבנים ובגדים, נעלים וכמה ספרים – נשפכו על הדרך המרופשת ודוב ליוָה את גורל חפציו במבט של יאוש. מעל ראשו נקרע ענן ושמש הצהרים זרחה בחמימות מלטפת על הנוף הרטוב והאפור. דוב צרר את מיטלטליו, השליכם באי־סדר לתוך המזודות והניחן לצדי הדרך. נכנס לחצר המשק ופנה אל אדם שחרחר העושה ברתימת זוג פרדות.

– שלום, חבר, אני… אני באתי עכשיו… המזודות שלי על הכביש, אולי תגש…

האדם השחרחר הפנה את ראשו ובראותו נער מרופש ואומלל, רטוב עד לעצמות, שערותיו תלויות על פניו, זיעתו מתמזגת עם טיפות הגשם שזה עתה חלף, נתחייך וענה בקול טוב ומלבב:

– בוא, שב בעגלה, נביא את המזודות ומיד תלך להתיבש…

דוב נרתע. הלא לימדוהו כי בקבוצה מקפידים מאד על “יום העבודה” ואיך ייתכן שיטריח אדם עם זוג פרדות בשל שתי מזוָדות עלובות?

– תודה רבה, תודה… חבל על העגלה, אנחנו שנינו נוכל לקחת בידים…

משהגיע דוב בהרהוריו לנקודה זו, חש שבלחיוֹ עלה סוֹמק מביש. החבר השחרחר לא קימץ אחר כך במלים בתארו את אשר נתרחש בשער הקבוצה.

ארוחת־הערב חינקה את גרונו של דוב. עשרות מבטים חייכנים ליווּהוּ ורמיזות חטופות פירשו למסובים ליד השולחנות כי בא אליהם חלוץ אינטליגנט, ולא רצה להרשות לנצל עגלה עם זוג פרדות להובלת חפציו.

מה אתה, ילד? – שיסע דוב את זרם הרהוריו – מה אתה רוצה? הכל הסבירו לך פנים, לחצו ידים לחיצת רעים, שאלו לשלומך, התענינו וחקרו ואתה אפילו לא הספקת להשיב על שאלותיהם המרובות. ואולי מעשה שטות היה מצדך לדרוש כבר באותו ערב בכל תוקף לסדרך לעבודה עוד מחר? איך אמר לך הסדרן? – “לך, תנוח כמה ימים, תסתכל היטב סביבך ובשבוע הבא תתחיל”. ואתה, אידיוט מוּשלם שכמותך, שגית שנית: “לא, סלח לי, חבר, התבטלתי די והותר. כעת הגיעה העת להתחיל”. האם לא נשמעו דברי הבל אלה מנופחים ורברבניים? מי ראה ומי שמע שאיש לא יסכים לנוח אחרי דרך ארוכה ומיגעת וירצה “לטרוֹף” את העבודה כבר למחרת?

– תספיק, האמן לי, תספיק, – אמר לי הסדרן. אך אני, עקשן שכמותי, מיאנתי לקבל את עצתו. דרשתי בכל תוקף. סוף סוף שיכנעתי אותו וכמובן נוצר סביבנו מעגל סקרנים אשר באו לחזות ביצור הפלא.

– והיכן היית מבכר לעבוד?

– לא איכפת לי, אך אבקשך לסדרני בעבודה קשה, – פלט דוב מפיו. וארבעה זוגות שוָרים לא יכלו עוד להחזיר מלים גנדרניות אלו.

– מוסיה, – נצטעק הסדרן – האם יש לך צורך בבחוּרצ׳יק עם מרץ ודם?

ומוסיה הסכים אגב משיכת כתף. ייתכן, הקשיב לדברי ההבל והסיק מיד את מסקנותיו. הסדרן רשם את שמו במשבצת הכרם ואמר לו: “אנו מתחילים לעבוד בשש”.

אז התערבה בשיחה אשה גוּצה ושמנמונת: “ועל בגדי־העבודה שלו לא חשבת?” ומיד פנתה אל דוב: “אל תלך לעבודה בלי בגדים מתאימים. תבוא אלי למחסן מחר לפני הצהרים וּנציידך בכל הדרוש לך”. ואז שגה דוב בפעם השלישית: “תודה לך, אך הבאתי עמי בגדים ישנים ואוּכל להשתמש בהם לעבודה”. – ובאמרו משפט זה התקומם דבר־מה בקרבו פנימה והוא יצא את חדר־האוכל בצעדים נמרצים.

דוב חזר בפעם המאה באותו בוקר צח וקסום אל נקודה זו. קרה מה שקרה, וחסל! הוא יצא בבוקר במכנסים אפורים בהירים עם פסים כהים, חולצה עירונית, על ראשו אותה מגבעת חוּמה, ובלבו חרדה. הרי ידע מראש כי למן היום הראשון לא יצליח וידרדר לתהומות הלעג והקלס. כיצד יופיע כך בחדר־האוכל? כלום מן ההכרח הוא לפרסם ברבים כי שוטה וכסיל הוא? המשיך בדרכו לעבר השער האדום. מאחורי השער נתגלו לעיניו שורות שורות של עמודי־ברזל, עליהם מתוחים חוטים. תחילה לא שם לב לגפנים הנמוכות ורק ירק העלים הענוגים הפנה את תשומת לבו. פלומת־ירק עדינה עטפה כצעיף את גזעי הגפנים המצולקים. דוב הרכין את ראשו על סורג השער ומבטו נכבש למראה הרענן. אך הספקות אשר כירסמו בלבו גברו ולא הניחו את דעתו. עוד מעט יבוא מוסיה ויראנו בלבושו המגוחך. אישרף מכּלימה – חשב דוב – אם ישלחני הביתה להחליף את בגדי. ואולי ישאלני אם למדתי בגולה שהחלוצים לבושים כמשוגעים. איך אתנצל בפניו? איזה תירוץ אמצא?

יד כבדה נחה על כתפיו.

– השכמת קום, דוב?

הוא זכר את שמי – חלפה מחשבת בזק במוחו.

– לא היתה לי סבלנות… – דוב השתדל להיראות טבעי. שנים רבות מצפה היה לרגע זה. הוא הרהיב עוז בראותו כי מוסיה מקשיב לדבריו בחיוך נבון. – ותסלח לי – הוסיף – על שהופעתי בלבוש מוזר במקצת. אך בצהרים אחליף בגדים…

מוסיה הניד בראשו ולא ענה דבר. הוציא מכיסו מפתח ופתח את השער. השער חרק בציריו הבלתי־שומנים והשנים נכנסו לתחומי הכרם. דוב נחפז לגשת סמוך לגפן וקרס.

– רואה אני שבאתי בימים יפים, בימי אביב, – אמר – כעת מתעוררת הגפן מתרדמתה, נכון?

מוסיה סינן הברות מטושטשות מבין שיניו והוסיף לצעוד לעבר פסגת התל עליו היה נטוע הכרם. אין הוא אוהב להרבות דברים, עלה בדעת דוב. וגם עלי למעט בדיבור.

רבבות אגלי טל נוצצו. העלים הרכים הסתתרו בקיפוליהם העדינים וקרני השמש הראשונות הציצו מאחורי הגבעה, נתנפצו ונתרסקו לאלפי יהלומים זעירים. צפרי הבוקר פצחו בשירת ברכה, ציוץ וסלסול נתנגן בחלל. דוב הרגיש רוממוּת הרוח. אילו ניתן לו היה מחבק את כל הגבעה המופלאה הזאת, לוחץ אל חזהו את הגפנים השקטות והאילמות, תופס צפור קטנה ומנשקה במַקוֹרה הצהוב, מלטף ומפנק את הלטאות המתרוצצות בחול בין שורות הגפן, משתטח אפרקדן ועוצם עינים ומתמזג עם עולם חדש ונשגב זה.

אך קולו התכליתי של מוסיה שיסע את דמיונו העז.

– ובכן, הגענו. ראה, כאן, מתחת לאדמה, ישנם פחים. פחים טובים וראויים לשימוש. השתמשנו בהם בימי המלחמה בעמדות שלנו. קח טוּריה והסר את שכבת האדמה. יהיה לך קצת קשה, משום שהאדמה רטובה ותדבק אל הכלי. בחור בעל מרץ כמוך הרי יפשיל את השרוולים ויעשה משהו, מה?

– כמובן, כמובן, – ענה דוב וגאוה בלבו. מיהר לאחוז בידו הימנית את הטוריה המושטת ובלי לחשוב הרבה הניף את הכלי ותקעהו בתוך האדמה הכבדה והרטובה. הטוריה נשמטה הצדה ופירורים עלובים של רפש היו התוצאה של התנופה הראשונה.

– אני רוצה להסביר לך – העיר מוסיה – שאין העבודה הזאת אוהבת חפזון ופזיזות. תעבוד לאט לאט, בהתמדה ובקצב אחיד, החשוב ביותר הוא הקצב, עליך לדעת שלא להתיגע עד הערב ולהספיק משהו…

דוב הקשיב לדברי מוּסיה בהיסח־הדעת. הוא היה רתוק כולו לתפקידו הגדול, לחלץ את הפחים ממועקת האדמה. שוב ושוב הניף את הטוריה וכעבור שעה עלה בידו להסיר שכבה דקיקה של אדמה. קצה הפח נגלה לעיניו והוא שמח לנצחונו. החמה התקדמה במסעה ברקיע וקרניה הורודות הבהירו את צבען והגבירו כוחן. דוב פשט את החולצה ובקדחת העבודה מחה בכף ידו את הזיעה שניגרה ממצחו. גושי אדמה כבדים דבקו בכליוֹ, ונדמה היה לו כי טוריה ארורה זו משליטה את רצונה על זרועותיו הכואבות מן ההתאמצות הבלתי־רגילה. הטוריה כבדה מרגע לרגע, השמש יקדה וחוּמה ניתך על ראשו כאורח בלתי־רצוי. דוב נתישב ליד הפח והסתכל בפרי מאמציו בלאוּת מוחלטת. וכך, בהסתכלו בפח החלוד, פרחו וצצו במוחו אלפי מחשבות בלתי־משמחות: האם זהו הדבר שעליו חלם ואליו השתוקק? האם זה יהיה מנת חלקו במשך חדשים, שנים, כל החיים? הוא העיף מבט על שעונו וגילה כי שעה אחת בלבד חלפה מאז החל הקרב על כיבוש הפח. הוה אומר: עוד שבע שעות לפניו. ומחר בבוקר שוב. ספקות ומרירות לב, געגועים וכאב טמיר מילאו את חלל נפשו. הטוריה, אותו כלי מופלא שעליו הרבו לספר ואותו הרבו לצלם, מונחת שמוטה לידו, מכוסה בוץ מלוכלך. לא, לא כדאי היה למהר למקום העבודה…

אסור לי לנוח יותר מדי זמן. – גער בעצמו. – קום והמשך! – דוב החליט לגשת לעבודתו “מבחינה מדעית”. הוא בדק היטב את מצב הפח, קבע היכן הוא מונח וחיפש את “נקודת־התורפה” של יריבו – האדמה. אחר כך החל באורח שיטתי להיאבק עם הגושים. בסבלנות יתר הסיר את הרגבים וכעבור שעה נוספת הוכתר מאמצו בהצלחה – פס נוסף של הפח ביצבץ מבין הרגבים. – אכבוש אותך ויהי מה! – עודד את עצמו. – יהיה קצת קשה בהתחלה, אולם מי לא ידע את האמרה: כל התחלות קשות…

– תסלח לי, אולי תתן לי את הטוריה לרגע? – דוב נבהל קמעה. הוא שיקע עצמו בעבודתו ושכח לחלוטין כי מוסיה עלול להופיע.

– לא, תודה, עוד מעט ואוציא את הפח.

– ברור, ברור, התקדמת יפה מאד, לא חשבתי שתספיק חתיכה כה הגונה, אך הבט… – ובאמרו זאת נטל מוסיה את “הנשק” לידיו, פישׂק את רגליו החסונות, הרים את הטוריה מעל ראשו ונשימתו של דוב נעצרה. ריבונו־של־עולם, מין תנופה שכזאת! גושים גדולים כהר ממש נתפרדו, נתקלפו כקליפה דקיקה של תפוח־אדמה – וטרם הספיק דוב להביע את רחשי התפעלותו, נתגלה לפניו הפח במלוא ארכו ורחבו, גדול פי עשרה ממה ששיער בנפשו.

מוסיה נזדקף והחזיר את הטוריה לדוב.

– אל נא תקבל מצב־רוח! לפני שתים־עשרה שנה הספקתי הרבה פחות ממך, אתה מבין, הכל בא עם הנסיון…

שיניו של מוסיה הבהיקו בצחוק רחב ולבבי.

– די לך להסתכל בי כך, כעל איש שירד מן הירח. – אמר – בוא, הגיעה השעה לאכול ארוחת־בוקר.

דוב לא נע ולא זע ממקומו. מבטו נדד חליפות מן הפח אל מוסיה וחוזר חלילה. מעשה כישוף!

– תראה, – אמר לו מוסיה, – הנה החפירות הללו, – דוב ליוָה במבטו את תנועת ידו – לרגלי הגבעה מתפתלת תעלה שאין רואים קצה. ארוכה היא ועמוקה, מקיפה את כל הגבעה מסביב, מקשרת עמדות ומגיחה לתוך השדה. מה אתה חושב, – שואל מוסיה – כמה זמן נמשכה עבודה זו?

– מה… מה, – מגמגם דוב – אתה חפרת זאת בידים?

– אלא מה חשבת?

– אין לי מושג. בודאי הרבה, הרבה חדשים…

מוסיה נהנה לשמע הדברים.

– חביבי, שבועים חפרנוּה, אני ועוד חמישה בחורים…

לשונו של דוב כאילו דבקה לחכּו. לא, זה כבר יותר מדי. הלא לבין קוסמים נקלע! אותו רגע קלט דוב באישון עיניו את כל השממה והעזובה של הנוף הרחב והרחוק. ובלב ישימון זה עומדת גבעה ועליה נטוע כרם. ולפניו מגדל ובתים, רפת ולול. וכי אין זה מעשה כישוף? הרי ידי קוסמים בלבד יכלו להוליד פלא זה. לא ייאָמן! ובצעדו על יד מוסיה הביט דוב בעיניו התכולות, בפניו המביעים כוחות אגדתיים־חבויים, בחיוכו המוזר.

כשנכנס דוב לחדר־האוכל קלט את מבטי הנוכחים בשמחה ובגאוה. אני אחד משלכם! – הגו עיניו את רחשי לבו. – את ארוחת־הבוקר שלי הרוחתי בעמלי. – ישב ליד השולחן בהרחבה כאיש היודע את ערכו וארשת של בטחון עצמי נסוכה על פניו.

– נו, איך העבודה? איך מוצא חן בעיניך הכרם? מוסיה, מה דעתך על הבחור? – שאלות כגון אלו הומטרו מעבר לשולחן. ודוב ענה בפנים זוהרים. הוא שכח את מרירות לבו, את טינתו. – מה חטאתי להם! – גער בעצמו – הרי הכל אוהבים אותך ומתענינים בהרגשתך…

הארוחה נעמה לחכּוֹ. שנים סעד את לבו בארוחת בוקר של שתי לחמניות וספל קפה. ועתה נערמו לפניו ירקות, דייסה, זיתים ועוד. וראה פלא, שעתים אלו הספיקו כדי להרעיבו עד ששכניו ליד השולחן העירו: “אוכל כותיק”.

אחרי הארוחה שבו לכרם. מוסיה הציע לדוב שיעבור לעבודה קלה יותר. דוב נפגע ונעלב. הוא, כמובן, המשיך בהוצאת הפחים. הוא ניסה לזכור את תנועות ידיו של מוסיה. הפעם שיחק לו מזלו וכעבור שעתים הוציא בתרועת נצחון ממעמקי האדמה פח חלוד. גאות לבו עברה על גדותיה. רצה לחבק את הפח ולרוץ עמו ברחבי תבל, להראותו לכולם, לצהול ולהריע: הביטו, לבדי הוצאתיו, לבדי תוך שעתים!

ארוך ומיגע היה היום הראשון. כשישב דוב על הספסל שבמקלחת הרגיש כי אפסו כוחותיו וקשה לו לקום ולגשת למזלף. המקלחת רחשה גופות מעורטלים ומיוזעים, שרירים מחושלים, מתמתחים כקפיצי־פלדה. דוב היה כה רצוץ ושבור שאזנו קלטה רק שאון והמולה, אך לא הבחינה בקולות. בקושי גרר את רגליו בצאתו מן המקלחת. הדרך לצריף נראתה לו ארוכה. לפני היכנסו לחדרו הביט אחורנית ובאישוני עיניו ננעצו הקרנים הסגולות של החמה השוקעת. דוב עמד על המפתן ועיניו נשואות אל הכרם הטובל בארגמן.

דוב קוסטלר

חמדיה, עמק בית־שאן.

דוב קוסטלר (קבוצת חמדיה): בן 24, מצ’כוסלובקיה. מפעילי תנועת נוער ציונית־חלוצית בברטיסלבה. עלה לארץ ב־1949.

– מה, יעקב, עוד אין רואים? – שאלה האם את בנה בקול חרד, כשהיא מעיפה את עיניה על פניו השלוים ולאחר זה היא מעתיקה אותן אל הים העכור, הסוער.

בלי לגרוע מבטו מן הים ומרחביו המעורפלים, ענה יעקב בקול שקט:

– לא, אין רואים.

אותה שעה סקר הבן ארוכות את פני האם. על אף קמטי המרירות שהשתפלו בחריצים עמוקים מזויות פיה, היה בפניה משהו שהסתיר את גילה. אף כי פנים אלה היו אספקלריה שקופה להרבה סבל ואכזבות – לא טושטש בהן החן המיוחד ועקבות הפריחה של גיל הנעורים. עתה ישבה מכורבלת על מספר חבילות שעליהן היה דבוק פתק – “מבוּקר”. לשמאלה עמד הבן, יעקב, לימינה ישב הבעל, אדיש לכל המתרחש בסביבתו, נתון רק לחליוֹ ולכדורי הסמים שאין הוא מניחם מכיסיו. מחשבותיה של האם היו נתונות לאותו בוקר בלתי צפוי שבו פרצה מלחמת־העולם וביתה השקט והצחור נהרס בכוח של פצצה אחת, ומאז היה מנת גורלם נדידה בדרכים, דרכים לאין סוף… סיבּיר על יערותיה הסוגרים במצור, סיבּיר של שלג ובצות בבוא אביב חסר־תוחלת… ואחר כך – אוזבּכּיסטן וּבקתת חומר נוטה ליפול, בעיר מוכת הנגעים והרעב.

ושוב דורכות רגליה על אדמה חרוכת־להבות, אדמת מולדתה, שאם גם לא ידעה בה תענוגות ואושר, הרי נשארה קרובה שם לפחות לקברות בתה ואמה. והנה היא עומדת לעזבה לתמיד…

צפירת האניה בישרה את שעת ההפלגה. האניה האיטלקית “פּרוֹתיאה” הרימה את עגנה ועיר־הנמל הפולנית גְדיניָה סגרה את שעריה מאחריהם. הים החל רוגע. הם נישאים מזרחה, לארץ העתיד, אל נפש קרובה המצפה להם שם, אל הבן הצעיר, אל אריה.

ארי… היה זה בשנת 1942. אריה צעד ברגליו הקטנות בסימטאות העקלתון של העיר סַמַרקנד. גופו הכחוש היה לבוש מכנסי־חאקי קצרים וגופית מלחים חוּמה. בידיו החזיק תרמיל דל, אשר רק זוג תחתונים נוסף היה בו, מגבת ומברשת־שינים. מפעם לפעם היה פורץ באנחה ובכי. אפילו לטיפותיה הרכות של האם לא היה בכוחן להרגיעו. אביו הלך לצדו, שותק שתיקתו הכבדה, הנצחית.

ברציף בית־הנתיבות ההומה מרוב אדם עמד אריה מבויש ושתקני כלשהו ליד חבורת נערים קולנית וסואנת. בצעקות וקריאות חדוה הקבילו את פני הרכבת המתקרבת, שעמדה להסיעם למרחקים, אשר בהם צפוי להם לחם לשובע – ובדידות…

אט אט התרוקן הרציף. נער או נערה עוד ניפנפו במטפחת בודדת אל אם דומעת, או שלחו יד רזה לעבר אב נוּגה… בקרון אחד פצחה מקהלת נערים יתומים בזמר עליז. מישהו בכה והתמרד:

– לא, לא אסע, ומה שיהיה אתכם יהיה אתי… – בכוח דחפוהו אל תוך קרון של הרכבת, שהשמיעה את צפירתה האחרונה.

נושפת הרכבת, מתאבכת בעשן, צופרת במרחבים העגומים של הערבה הנרחבת. ולאריה טרם מלאו אז שלוש־עשרה שנה…

ואחר כך – מכתבים מטֶהֶרַן. ולבסוף מכתב המבשר את הפלגתו לארץ־ישראל. מכתבים ממוסד לילדים ונוער ובית־ספר תיכוני וקיבוץ אי־שם בהרי ירושלים ותיאור ליל עליה לישוב החדש ובעיות ההתישבות הצעירה בארץ. וכך עד שהחלו הדיונים באו״ם ואחר כך השמועות על המלחמה המתלבּה. ושוב מכתב: “אל תדאגו, הקיבוץ שלי הוא במרכז הארץ, במקום שקט ובטוח”. והנה ידיעה שהסתננה אליהם: “עין־אביב בסכנה”.

אותו לילה לא עצם יעקב את עיניו. הוא שמע את קול בכי האם מעבר לכותל. מפעם לפעם היו מצטרפות לבכי גם אנחות האב, כקול קטר נושף.

ולמחרת היום: “עין־אביב נפלה”. ימים מורטי־עצבים היו אלה. ולבסוף אותו מברק מן הארץ ובו רק שתי מלים: “בנכם בשבי”. והנה הוא שוב בקיבוצו, עובד אדמתו. מה דמותו עתה, איך יפגשוהו?

זה היום השלישי בים. האוקינוס דעתו נטרפה עליו. כמוכי־שגעון היו גלים לבני־קצף מתנפצים אל דפנות האניה, מזדקפים כסוס מבוהל וצונחים כאֶשד מים על הסיפון השומם. גם בתאים נדם קול צחוק ועליזות. ישישות בנות שבעים היו מתאמנות בחגירת חגורות ההצלה ואגב כך מלחשות פסוקי תהלים.

חנה־בּיילה, הזקנה מסוֹקוֹלוב, היתה פורצת בבכיה ואנחה: “הושיעה נא…” אחות לה בירושלים. ובזכות אחותה זו ביקשה מאת האלהים שיביאם בשלום למחוז חפצם.

ואמנם, השמש שבה לזרוח, אם בזכות בכיותיה של חנה־בּיילה, שציפתה בעינים כלות לפגישה עם אחותה, ואם בזכות כמיהתם של נערים ונערות, אשר היו רוחשים זוגות זוגות על הסיפון בלילות הירח, בהקשיבם לזמר הגלים ולנעורי אהבתם.

באופק הרחוק הסתמן סוף סוף החוף הבלתי־ידוע, חופם האחרון…

בעינים תמוהות סקר יעקב את הנוף ההדור והבלתי־ידוע של חוף הכרמל. השמש היתה צורבת צריבותיה בגוף שלא הסכין לה וכמו בפטישים היתה הולמת על ראשו. כל הוָיתו היתה דרוכה לקראת משהו כי יתרחש. אלא שדבר לא אירע. עבר ביקורת, רישום, ועוד פעם רישום, ולבסוף צעד בסמוך לאחרים לעבר המכוניות הממתינות. הנמל נשאר מאחוריהם. רחובות העיר ריקים היו אותה שעה, אפופי לאוּת של צהרים. השמים עמדו גבוהים, רקועי פלדה, שמים ללא צפור. המכונית חרקה, עצרה לפתע, ויעקב לחש: “זהו איפוא”. אמו היתה עייפה מלהגיב אף במשהו. למרגלות הרים גבוהים השתרע המחנה, רחב מידות, קודר באהליו, בגדרות התיל שסגרו עליו סביב. האנשים, שטרם הורגלו לאדמה המוצקה, צעדו בהיסוס כלשהו. באי־בטחון הציבו כפות רגלים על העפר הלוהט, עליו בנוי היה המחנה.

הכל נראה עראי, עשוי לשעה – ולפחות בכך מצאו נחמה. אלא שכאב עז לא הרפה מהם כל העת: “זהו איפוא”… נחילי מחשבות עטו על המוח העייף, זימזמו כדבורים טרדניות. קבוצות קבוצות הסתודדו בני־אדם, קולטים רשמים ומוסרים רשמים. ספק ותקוה נוצצו בעינים. צעקות פילחו את המחנה, צעקות בשבעים לשון. נשים עמלניות הבעירו מדורות בפתח אהלן, כיבסו בגדי תינוק. גברים חשופי חזה הזדנבו בתור ארוך ובידיהם סירים למרק ופת לחם.

ושוב במשרדים, וחיפוש קרובים. – ומברק אל קיבוץ רחוק בנגב…

בשעת הצהרים, בגררו את רגליו העייפות מחום השמש ומלילה ללא שינה – ניגש מזכיר המשק אל אריה ומסר לו את המברק. לא עברה כמחצית השעה וארי יצא לכביש. מכונית של חברה לקידוחי מים אספה אותו. עשרות קילומטרים של חול נתמשכו מאחוריו, ערבה חרבה ללא עץ ואדם. עייף היה מלחשוב, מלחוּש. לשוא ניסה לאַחוֹת את קרעי מחשבתו המסוכסכת. רק זאת ידע, שהוריו בארץ, וכי הוא נוסע ונוסע וקץ אין לדרך. לא פעם עבר בכביש זה הידוע לו היטב, חולף ליד המחנה המכנס מאחורי גדרותיו המוני אדם, שלא העסיקו הרבה את מחשבתו. הנהג תמה כאשר ביקשוֹ ארי לעצור ליד המחנה. אשר שלט התנוסס עליו – “שער העליה”. לא פחות מכן תמה ארי עצמו. אלא שהאוטובוס זז בינתים והוא נשאר עומד מול המחנה. הנה השער. לשכת־מודיעין. הכניסה אסורה ושומרים מסביב וכל הסברים והפצרות אינם עשויים לשנות את ההוראה. תחנוני נשים ליד השער. זו לא ראתה עדיין את אמה, זה לא ראה את אביו, את בתו, מישהו מסמיך פנים דמועות אל גדר התיל ונושק ליד מוּשטת מן העבר השני. ארי, נדהם מאותה אוירה זרה שנקלע לפתע לתוכה, מופתע מעצם המחשבה, שגם הוא עלול לבכות כך בעוד רגע על צואר מישהו, ניצל שעת־כושר ובזינוק אחד – והוא בתוך המחנה.

האנשים היו מפנים אחריו את ראשיהם, מלווים את דמותו התמירה, לבוש מכנסי־חאקי וחולצת־שבת תכולה, הנעלמת רגע באוהל זה, רגע באחר. נשים ערומות כמעט רבצו על מיטות־ברזל שכוסו בשמיכת־צמר אפורה. הן לא תמהו על כניסתו לאוהל. במחנה זה היה הכל רשות הכל. רק אי־פה אי־שם היתה נערה צעירה, מבוישת כלשהו או מבוישת אך למראית עין – ולפעמים היתה זו עין קורצת – סוככת בידה על חזה צחור.

דלת צריף נפתחה לפתע ועל הסף עמד גבר צעיר, רחב כתפים ושחור בלורית פרועה. בלי שיהא ביכלתה למלט אף גניחה אחת, התנודדדה האם קמעה, צונחת כמעט לרצפה, אילמלא ידיו של יעקב שמיהרו לתמוך בה. משהו לפת את הגרון, הדמעות החלו לזלוג בשטף על הפנים, על הצואר, על הידים. תושבי הצריף, עשרים במספר, לא יכלו אף הם לעצור בעד הדמעות. היחידי שלא בכה היה הוא, ארי…

אֵלי – הירהר יעקב – להיכן זה נעלם אותו ילד רך, שראהו לאחרונה ליד רכבת נעתקת ממקומה. בלי שירצה להודות בכך, חש בזרוּת הנושבת מכל דמותו, מעמידתוֹ המחפה על המתרחש בלבו פנימה. ואולי לא מתרחש בו דבר?..

עד אור הבוקר קלחה השיחה. שכנים באו ושאלו על דא ועל הא, ושמא הוא מכיר את פלוני שחנות לו ב… – איך קוראים למקום הזה? – אַ, כן, הוא נזכר, ביפוֹ. פרשיות פרשיות נגולה הארץ בפניהם, זרה למושגיהם, זרה בנוֹפה ובאורח חייה. ארץ, שהגשר הממשי היחיד ביניהם לבינה היה הוא, הבן, האח. אלא שגם בו נתגלה עתה דבר־מה זר, שקשה היה לעמוד בדיוק על משמעותו.

למחרת היום נסע. ולאחר ימים מספר קיבלה המשפחה העברה לאחת המעברות שבקרבת נתניה. הנהג הניע את מכוניתו שהחלה חומקת בכביש שטוף אור שמש ואד דק, כחול, של אדמה מהבילה. הכביש ניצנץ בזיעה של זפת שחורה. החוף נח שטוח ושקט. ירק רך עלה מבין התלמים. טוב היה לחוש בשקט הזה, האינסוֹפי, בים ובשמים הפרושים עליו כאפריון של תכלת. אי־פה אי־שם צצו קוביות בתים לבנים. אדם רכוב על חמורו. רכבת רבּת־קרונות חלפה פתאום בהניחה אחריה נהיה עמומה ותימרות עשן. הרים רמי־צוּקים ארחו אליהם עד מחציתה של הדרך. משום מה נדמה לך כי עוד רגע והם יינתקו פתאום ויכסוך בשאגת־איתנים. הנה הוא נוף הניגודים התהוֹמיים, שמעתה יהא על נפשך להשלים ביניהם.

סיבוב ועוד סיבוב – ולעיני יעקב נגלתה המעברה.

רחוב ארוך ויחיד חצה את עיר האוהלים וצריפוֹני־הבד. הוא אותו הרחוב שזכה בפי תושביו לכינוי “פיקדילי של לוֹנדוֹן”. מזוהמים, חשופי־שת, התרוצצו כאן ילדים יחפים, פרועי שער ולשון. מקופלי רגלים, בישיבה מזרחית מובהקת ובראש נטוי, ישבו על האדמה זקנים חובשי סמרטוטים או לבושי פיז׳מות וּמילמלו משהו אל תוך זקניהם. בין אלפי האוהלים התנוססו לתפארת, אי־פה אי־שם, בניני־אבן מרופשי חזית, בניני המשרדים. על חזיתו של הגדול שבבתי־האבן התנוסס שלט ענק: “בית־תרבות”, ונערי הרחוב מצאו, משום מה, את המקום מתאים ביותר למשחק כדור־הרגל – עדות לכך היו השמשות השבורות של הבנין. לא הרחק מכאן, על מגרש גדול בשמש הלוהטת, יכולת להבחין בדוכני רוכלים, בערימות של תפוזים מתגוללים באבק, בידים פשוטות למיקח וממכר – יריד שוקק, בליל שפות ומנהגים, שלל תלבושות של כל צבעי הקשת. הנה עומדת אשה מפולין שזה שבוע לה בארץ, וכבר היא מגדפת בשפת קללות עסיסית־בינלאומית את מוכר הבצלים, שהפקיע את המחיר בשני גרושים. הלה עונה לה בערבית ומשהו בצרפתית ומוכיח צדקתו ברבע בצל נוסף, שהוא משלשל אל תוך סלה. “זהו איפוא”…– כך מהרהר יעקב ועוצם את עיניו.

לפני משרד הסוכנות נעצרה מכונית־המשא והנהג סייע ליעקב לפרוק את המטען. ולאחר הרישום ושאר טקסים של רשמיוּת הובילם פקיד הסוכנות אל בּדוֹנם־אהלם באחד מ"פרברי הכרך".

בלילה הראשון לשהותם במעברה לא יכול יעקב לעצום את עיניו. הבד, אשר ספג משך יום תמים את חום השמש, היה פולטו בלילה בכעין גלים צורבים ומחניקים. בכבשן זה היו השעות נמשכות נמשכות, משוּלות לנצח. ילל התנים שהיו מתקרבים בלילה קרבה יתירה אל האוהלים, קרני הסהר שהתגנבו בעד החוֹרים שבבד, העששית הדולקת, כל אלה גם יחד לא הניחו ליעקב לעצום את העינים.

גם הוריו התהפכו בשנתם. הגוף שטרם הסכין לעקיצת היתושים ולחום הזה מיאן להירדם. על אף המחשבה העייפה שביקשה מנוחה. ניסה יעקב לעשות את חשבון עולמו – ולא יכול. “לשם מה באתי לכאן?” – שאל את עצמו, בלי שתהיה לו תשובה ברורה על כך. ואם לברוח – להיכן? העולם כולו נראה לו בלילה זה מעין מדבר ישימון.

בבוקר, בפקחו את עיניו האדומות והלאות, ראה את אמו טורחת אצל פתיליה דולקת ומכינה את ארוחת הבוקר. הוא התבונן בדמותה הכפופה אל דרגש־העץ, שהתקינה במו ידיה. היה חש בושה צורבת למראה עמלנות־נמלים זו, שציינה את כל צעדיה. הוא זכר אותה שם בבית, במטבחה הגדול והצחור, ורחמים רבים מילאו את לבו. קם והחל מתלבש. אביו, כדרכו, שכב במיטה ועיין בספר ישן־נושן, שאין יודע איך נשתמר בידיו. הפתעה גמורה היה לו מראה אמו המשיחה עם שכנתה בת עדוֹת המזרח, בשפה לא־שפה, בתנועות פה וידים. לימים נקשרה ידידות־אמת בין השתים, בין בת המאה העשרים ובין האשה שעולם מושגיה עוד היה נעוץ בהוי ימי־הבינים. תחילה היינו מלעיגים, אנחנו ה"לבנים", על ה"שחורים" הללו. אלא שעד מהרה נוכחנו לדעת, שאת השפה העברית למדו הם בזריזות יותר מאתנו, ובכלל עולה כשרם ללמוד איש מאחיו על זה שלנו. ואם גם מהירי־חימה הם – לא חסרוּ טוּב־לב. כאן נסתבר לו, ליעקב, כי למרות השוני התהומי שבלשונות העמים – יש גשר המקשר בין אדם לאדם אם אתה מקשיב לו.

אהלם של יעקב והוריו שימש אוהל־ועד לשכנים ולשכנות, שבאו ליטול עצה, לתנות את צרותיהם או להסיח את לבם. משׂיחים היו גם בשיכון העתיד, בשכן ש"הסתדר" וכדומה. “בכלל, צריך לדעת להסתדר”… – משפט זה היה חוזר לא פעם בדברים.

בוקר אחד פרצה לתוך האוהל חנה־ביילה, הישישה מסוֹקוֹלוֹב, אשר בזכות רצונה העז לראות את פני אחותה בירושלים, ניצלה האניה מהיות טרף לגלי הים הזועפים, וכשפיה מַרטיט בשצף קצף סיפרה:

– אחות אחת ויחידה לי. זה שלושים שנה לא ראיתיה. בהיוָדע לה כי נותרתי בחיים היתה מעתירה עלי תלי־תלים של מכתבים שאבוא אליה, וכי היא מתפללת יום יום לאלהים שיעשה חסד אִתה ותזכה לראותני בחייה. נוּ… באתי. מיד לבואי שלחתי לה טלגרמה שתקחני אליה. שמא חושבים אתם שהיא באה? – לאו דוקא. אני מבינה, כי אולי צר לה המקום בדירתה, אף כי היא מתגוררת בשלושה חדרים. אלא שלא זה הדבר. משלא ענתה לי חששתי שמא חלתה, חס וחלילה. כתבתי לה שאני באה לבקרה. והנה לא עברו יוֹמים – וכבר אני מקבלת תשובה: “אחותי היקרה, אל תמהרי לבוא. אני ברוך השם, בריאה ושלמה, אבל מזג־האויר סגרירי ואת עלולה עוד להצטנן…”

סיימה חנה־ביילה את דבריה ופרצה בבכי.

עזריאל, יהודי כבן חמישים, בן עיירה קטנה שברומניה, בא אף הוא לפקוד את אהלם לעתים תכופות. מגפים גבוהים לו עד ברכיו ומכנסי־רכיבה מהודקים, ואת לבושו זה לא ימיר גם בימי השרב הלוהטים. בודד הוא עזריאל. כל משפחתו נספתה במלחמה ואין לו איש זולת אחותו שבאמריקה, אשר אתה הוא עומד בקשרי מכתבים. אביו של יעקב היה כותב למענו את המכתבים, כי עזריאל עצמו לא ידע צורת אות. לא עבר זמן רב ועזריאל קיבל מאמריקה את ה"אֵפידיויט" אשר לו ציפה – ולא היה קץ לשמחתו. מעתה הגביר את ביקוריו אצל עורך־הדין שלו, אשר בלאו הכי היה משלשל לתוך כיסו כל פרוטה שהשתכר ממכירת עוף וכמה ביצים בתל־אביב, ועורך־הדין הבטיח לו חגיגית כי הוא בכבודו ובעצמו ילווהו לאניה.

והימים חלפו. יום אחד גמר יעקב אומר בנפשו כי אין להמשיך כך יותר וכי יש לעשות דבר־מה. אמנם הברירה בידו להיכנס לאולפן. אלא שאַליה וקוץ בה: ילמד עברית? – יפה. אך האולפנים ברובם בקיבוץ הם והוא לקיבוץ לא ילך. בלאו הכי אין הוא חפץ בקיבוץ. ולא כל שכן מאחר שצריך שם לעבוד מחצית היום. מלבד זאת, גם מצבו הכספי דחק לו. הלך והתיצב בפני מנהל לשכת־העבודה. מגולח למשעי, לבוש חליפתו הנאה ביותר, עבר את סף המשרד. הפקיד נתן בו עינים גדולות ותמהות ושאל:

– מקצועך מהו?

בקול שקט ועמוק ענה יעקב:

– עתונאי.

– עתונאי? – תמה הפקיד – מצוין! בבקשה לשבת.

– אני כותב לפעמים גם שירים – הוסיף יעקב לאחר רגעי שתיקה מועטים.

מנהל הלשכה חייך לעומתו ואמר:

– ובכן, כיונת בדיוק. מחר יכול אתה לצאת לעבודה בפרדס, ושם לא יחסרו לך נושאים לשירים שלך.

חיוך עלה על שפתי יעקב, והלה השיב לו בבת־צחוק ידידותית.

הדלת נסגרה מאחוריו.

השכם בבוקר קם יעקב, גמע את ספל הקפה החם ויצא לעבודה. עננים אפורים, ענני־עופרת כבדים, היו מזדחלים על פני הרקיע. רוח היתה מכה בפחים של בתי־המקלחת. ילד צעק באוהל השכן. יעקב הוסיף ללכת. מכורבל, סוכך בצעיף על צוארו, צעד לעבר הפרדס, אשר נראה לו מרחוק ככתם ענק של צל באופק. הגשם השיגו בדרך. בפרדס פגש בקבוצת פועלים, אשר מצאו להם גם הם מקלט בסוכת־האריזה. בחור צעיר, “צבר” לפי מראהו, היה שואל את הפועלים לאומנות שבידם ובהתאם לכך היה מסדרם בעבודה – מי להכנת ארגזים ומי למלאכות אחרות. היו גם שנשארו בטלים, מאחר שאי אפשר היה להתחיל בקטיף הפרי. יעקב עבד. בגדיו נרטבו וכל העת היה חש צמרמורת בגופו.

בפיק ברכים חזר לעת ערב הביתה. לא הספיק לעבור את הסף, לטעום מן המרק שאמו הכינה – וכבר צנח על מיטתו. משך שלושה ימים לא יכול לקום – כאב עז הדריך את מנוחתו. בתמיהה היה מתבונן בכפות ידיו הלבנות, אשר יבּלות צצו בהן אי־פה.

וביום הרביעי קם. כשראשו סחרחר עליו יצא את האוהל והחל למדוד ברגליו הרפויות את המחנה. לא היה לאן ללכת. באפס־מעשה שוטט ברחוב הארוך, המוזר במראהו ובאנשיו. נפשו משועממת ועצובה. רצה לשוחח עם מישהו, אלא שחבריו רחוקים היו מכאן. לקרוא לא יכול – האוהל הפרוץ לשמש, אשר שבה ללהוט לאחר יומים של גשמים פתאומיים, לא היה המקום הנוח לכך. ושמא לנסוע אל ארי?

יום אחד, ויעקב מפלס לעצמו דרך בתוך ערב־רב של בני־אדם, אשר מילאו את הרחוב הארוך, הוא הרחוב שכינוהו בשם “פיקדילי של לונדון”, ולפתע פתאום והנה הוא רואה בקהל דמות תמירה, ידועה לו משכבר הימים. כיון את צעדיו לקראתה – ואז נזכר: אמנם כן, הרי זה חיים. עוד רגע והם חיבקו איש את רעהו חיבוק רעוּת טובה. היה זה חבר ילדותו משנות בית־הספר. שלובי־זרוע צעדו לעבר בית־הקפה, אשר מוסיקה ערבית לא חדלה מלהדהד בין כתליו משך כל שעות היום והלילה. אט אט הותרו הלשונות והרעים העלו זכרונות מעולמם שחרב. לבסוף שאל חיים את יעקב:

– ואיך אצלך? איך העסקים?

היה משהו זר בנימה בה בוטאו הדברים, אלא שיעקב לא הרבה להרהר בכך, וענה:

– יהיה טוב…

– ואצלי דוקא לא רע, – התפאר חיים. – אני מתגורר בעיר, דירה יש לי שם ועסקים… סוף סוף בתוך עמי אני חי…

יעקב חשב: הזה הוא חיים? הזהו אותו נער רך הכותב שירים בצנעה? שתי שיני־זהב נפערו בצחוק אפל אל מול פניו הנבוכים.

ימים מעטים לאחר זה, כאשר שוטט יעקב ברחוב באחד מימי הבטלה הרגילים, ראה לפתע פתאום אשה רצה ונתלית בבגדיו של גבר המנסה להתחמק מידיה ואולם היא אינה מרפה ממנו, ובקול נרגש קוראת היא: “קאפּוֹ, קאפּוֹ!”

– משטרה, היכן המשטרה? – נשמעו קולות מסביב ואגרופים התחילו ניתכים על פניו של הגבר, אשר שוב נפערו בשתי שיני־הזהב שלהן.

היה זה חיים…

בלי עבודה, בלי פרנסה למשפחתו, לא היתה שוב ברירה ליעקב אלא להתחיל במירוֹץ נמרץ אחר עבודה. ביקש משהו מתאים בלשכה. שאל מכרים, קרובים ולא נסתייע בידו. לבסוף מצא לו עבודה באחד מסניפי הדואר. בערב היה לומד עברית, מצרף משפט למשפט. לפרקים דומה שהנה הנה הטיל כבר עוגן ושוב לא ייסחף עם כל רוח מצויה. אלא שמשהו בער תדיר מתחת לכפות רגליו ולא מצא מנוחה.

קשה היתה עליו העבודה בדואר. לא יכול להשלים עם כך שמישהו אשר השכלתו פחותה משלו יתן לו פקודות. החל מתקוטט. נתפס למרה שחורה ולבסוף נאלץ לעזוב את העבודה. החל להסתובב במשרדים ולשכות ולבקש עבודה – ולא מצא את מבוקשו. לבסוף, בדלית ברירה, הלך לעבוד בבנין. כאן היה המצב שונה לחלוטין. ידיו, שרגילות היו לעט – אחזו באֵת. הפגישה עם פועלים, אותן השיחות בעניני דיוֹמא מתובלות לפרקים בהערה עוקצנית ועסיסית, בכל אלה היה משהו מושך ומענין. אלא שלא יכול לשאת את העייפות שהיתה משתלטת על כל יצורי גוו בגמר יום עמלו.

החל לחלום על משהו עצמאי, על איזה עסק. ושמא עם אחיו?..

נטל חופשה ונסע לבקר אצל האח.

ישב באוטובוס המוביל לקיבוץ של אריה כאיש תקוף דאגות ומחשבות של עצב. כל קורותיו בעבר ניצבו לפניו ללא פתח לעתיד. בהישענו על אדן החלון חלפו על פניו מישורים נרחבים, חרושי תלמים ומעניות. ואולם לא עבר זמן רב ובמקומם השתרע נוף השממה.

יעקב שלח מבטו בבת זוגתו לספסל. נערה כבת י״ח שנים היתה זו. נערה יפה, תמירה. עינים שחורות לה ועור פניה שחום ומשהו בהן מצבע נחושת הקלל. משפתיה הסמוקות היה נודף ריח ניחוח של פרי עסיסי. אותה מזיגה נדירה של בגרות מוקדמת וילדות תמה שיותה לה קסם מיוחד. הנערה היתה בעיניו יפה להפליא. בהתגברו על המבוכה שנשתלטה עליו, פנה אליה בעברית המגומגמת שלו:

– האם רחוק עוד לקיבוץ פרח־הנגב?

הנערה ענתה לו, כאילו לראשונה הרגישה במציאותו, כי הקיבוץ אינו רחוק וגם היא עצמה נוסעת לאותו הכיוון. מפעם לפעם היתה מורה באצבעה על כפר שחרב או משהו יפה במיוחד בנוף, קוראה למקומות בשמם בקולה הערב. הוא לא הבין את כל דבריה, אלא שרוצה היה כי סיפורה יימשך עד אין סוף.

– כאן אתה יורד! – שמע לפתע את קולה – ונתבלבל. מתוך מבוכת נפש ירד מן האוטובוס המתרחק ועיניו מלוות את דמותה הנעלמת. ורק לאחר שנעלמה כליל החלו רגליו נושאות אותו בשביל המוליך אל הקיבוץ. מבעד לסוליות נעליו חש את צריבות האדמה היוקדת, אדמת החולות. השמש היתה מכה כבקוּרנסים ענקים על ראשי הגבעות הצרובות. ככל שהתקרב אל הקיבוץ חש בשינוי שחל באקלים. רעננות משובבת היתה נושבת אל פניו המיוזעים.

את הקיבוץ הקיפה גדר־תיל עבותה ואחריה עוד גדר ושוב גדר. את חצר המשק ביתרו חפירות ותעלות־קשר. על הרקע הירוק של הדשאים היו מתנשאים בתי־אבן לבנים וקטנים. ילדים התרוצצו יחפים ודישדשו בחול הלוהט. היתה שעת הצהרים וחברי הקיבוץ היו חוזרים מעבודתם.

– יעקב, יעקב! – הדביקהו לפתע קולו של אחיו. לחצו ידים וארי הוליכוֹ אל חדרו. לאחר שסעדו בחדר־האוכל והחליפו מלים מעטות על שלום ההורים, אמר לו ארי: “לצערי עלי לעזבך, אשוב אליך בערב, לאחר העבודה”. – והלך. יעקב לא הבין: איך זה הוא עוזב אותי והולך לו? – חשב בכעס. סקר את החדר הקטן. שולחן, כסא, מספר ספרים, ועל הכוננית הבחין בתמונה. התבונן בה, ולא האמין למראה עיניו – הרי זו בת זוגתו באוטובוס!…

חברי הקיבוץ צעירים היו כולם. יעקב שוטט לבדו במחנה ועיניו לא שבעו ממראה הדשאים והירק הרב על הרקע הצהוב של החולות. אחד החברים, שנלוָה אליו לאחר שנודע לו כי אחיו של ארי הוא, הסביר לו כל דבר לאשורו. החבר סיפר לו את תולדות הקיבוץ ויעקב הבין לפתע פתאום כי לשוא הוא אומר לנתק את אחיו מכאן. עתה הבין כי עמוקים מאד הם השרשים שקשרו אותו אל כל פינה שבמקום הזה. לפתע חש שהחיים אינם רק סולם שבו מטפס לשלב גבוה יותר מי שמרפקיו חזקים יותר. הוא הבין שהחיים הם גם האדמה הזאת ואלף הדברים הקטנים והגדולים שמסביב לה. ככל שחש שמחה בלבו לגילוי עולם חדש זה, נדמה לו כאילו מתנפצים בו לרסיסים עולמות שלו, עולמות עברו.

השעה היתה מאוחרת כאשר העירוֹ ארי משנתו. ביקש סליחה על איחורו והסביר שהיה עליו לסיים חריש של חלקה מסוימת, ואי אפשר היה לדחות את הדבר. יעקב לא כעס עוד. הזרוּת שביניהם, אותה זרות שהיה חש בפגישותיהם החטופות, שוב לא היתה גדולה כל כך. ואותו לילה שוב נמתחו ביניהם הגשרים שנתמוטטו באין מציאות משותפת מקשרת אותם.

כל אותו הלילה לא נתנו שינה לעיניהם. ורק באשמורת הבוקר נרדמו ושמחת פתרונות רבים מפעמת בלבם.

באפרורית הבוקר שוב העירוֹ ארי. היו חשים איך עולם ניעוֹר לקראת השמש. התלבשו, ובאין אומר הושיט יעקב את ידו לאחיו. לא נעתר להפצרותיו לילך עמו לסעוד פת־שחרית. רצה להישאר עם נפשו – פנים אל פנים.

המשעול המוּפז שוב לא צרב את רגליו. לאטו פסע לעבר הכביש הכחול, טיפס על מכונית שעצרה לאספו, ותוך כדי כך הבחין בעפר הארץ שדבק בסוליותיו…

היה בוקר אחר בעולם.

משה טיטלבוים

בית־ליד.

מ. טיטלבוים (שיכון דורה, נתניה): בן 27, מבילגוריי, פולין. תלמיד בית־ספר עברי בילדותו. מאז 1939 – חוטב־עצים בסיביר ואחר־כך מכונאי בסמרקנד. אחרי המלחמה חזר לפולין. עבד כעתונאי בעתונים יהודיים וסייע באיסוף חומר לארכיון ההיסטורי היהודי. עלה לארץ ב־1950. תלמיד אולפן.

…ובכן, עזבתי את מחנה־העולים – ברוך יהיה היום ההוא. שנינו ציפינו לו כשם שאנו מצפים לילד. שנינו, – משמע, אני וחנה שלי. אין אתם מכירים אותה? זוהי אשתי השניה שנשאתי לי כדת משה וישראל בורוֹצלב העיר. אשתי הראשונה, אסתר, ושני הילדים שהיו לנו, נשמדו אצל היטלר, ימח שמו. אני גויסתי לצבא הרוסי ברטנה, עיירה קטנה בווֹהלין, מקום־מגורי לפני המלחמה. עיירה ברוכה היתה זו, התפוחים והשזיפים שלנו אין דוגמתם בעולם. וכבולבוסין שבגני לא ראיתם מימיכם. פרה היתה לנו והיא מציפה אותנו בחלב. ואני נפּח הייתי, אחד ויחיד בסביבה כולה. ובנפחיה שלי אפשר היה למצוא את כל המכשירים הדרושים לעבודה אפילו במסגריות גדולות. אך התקרב האביב – והנפחיה שלי כמרקחה. זה מביא מחרשה, זה משדדה וזה את סוסו ואת עגלתו… וכולם קוראים אלי: “הי, חיים, דאוַאי!..” משמע, מהר! החישה את מלאכתך!

חסר הייתי רק דבר אחד. חסר הייתי שבני יגדל ויוכל לעזור לי בעבודתי כשם שהייתי אני עוזר לאבי, עליו השלום. והנה בא השטן והפך את הקערה על פיה. אותי לקחו לצבא ואשתי וילדי נשארו. ושוב לא ראיתים…

אבל נשוב לעניננו. סוף סוף נפטרנו ממחנה־העולים, אני וחנה שלי, ואנחנו נוסעים לגליל, למטולה. מלאים אנו ציפיה לחיים החדשים. מה נמצא שם ומה אפשר יהיה לעשות? אני כשלעצמי הייתי רוצה בבית וחלקת אדמה מסביב. בית בלי אדמה, זה בדיוק כשקצים בלא בלורית על ראשם – ראיתם את השקצים הללו, שהיו לוקחים אותם לצבא ומגלחים את בלוריתם השחורה? כאילו היו מחליפים אותם באחרים. אם יש אדמה מסביב לבית – שותלים עצי־פרי, מקימים רפת, מכניסים פרה, ולוּ אפילו עז חולבת. לא, את הטעם הזה לא יוכל לחוש בן עיר…

אני נוסע במכונית וכולי תמהון: מנין לקח ריבונו־של־עולם כל כך הרבה הרים? ואיך יכול היה להביא אותם למקום אחד דוקא ולצור אותם בכל מיני צורות נפלאות כאלה! הראיתם מימיכם? – צורת קערה הפוכה על פיה, צורת קדירה או צורת סדן ושני חוּדים לו משני הצדדים. אומרים, ארצנו קטנה. מי שאומר כזאת – אדרבא, יצא לגליל, יעלה בשבילים ובדרכים המתפתלים כנחשים בין הסלעים וייוָכח לדעת איזו רחבות כאן. אלא מה? – אל תשבו ברחובות אלנבי ושדרות־רוטשילד. יבוא איש איש מכם עם מעדרו ואתו לכאן. ראיתי כל כך הרבה מיני עצים בדרך, שאין אני יודע אפילו מה שם יקראו להם. צא ולמד כמה אלפי משפחות יכולות לחיות על עצים אלה…

אנו נוסעים – ובראשי כל מיני תכניות. במה אתחיל? – ראשית, יש לסקל את האבנים ולהכין גן־ירק (ללכת לשוק ולקנות בצל וצנון – זה ענין בשביל העירוניים), אחר כך צריך לקנות עז חולבת, שיהיה מעט חלב לתבשיל (על פרה אין אני חולם לעת עתה)… ולבית הרי צריך להכין איזה ספסל, איזה שולחן.

רואה אני ישובים שונים בדרך, גם עצים ושיחים. רוצה הייתי להסתכל בהם יותר, ליהנות מצלם. אבל אין לי פנאי עכשיו. אני חושב על החיים שלנו שם. חנה שלי מפסיקה בכל רגע את מחשבותי: “תגיד לי, חיים, –היא אומרת – איזה עץ הוא זה, בעל העלים הארוכים, אַ, חיים?” ואני עונה לה במבינוּת רבה, כאילו הייתי מכיר את כל העצים שבעולם.

הלב מתפשט, כפי שאומרים, לארכו ולרחבו. והנשימה כאן עמוקה וקלה. האויר שקוף ובהיר. אפשר לראות מכאן מרחק עשרות קילומטרים את מרחבי העמק. כאילו פתח אלהים לפניך ספר רחב וארוך – ואתה צא, בבקשה, וקרא בו.

והנה כבר מטולה עצמה לפנינו. פנינו מהכביש ימינה, נעצרנו על יד אחד השיכונים הניצבים בשוּרה ארוכה לצדי הדרך. התחילו להוריד את המיטלטלין שלנו. אני, כולי זיעה, סוחב את החבילות ואת המזודות מן האוטו לתוך החצר, הלוך וחזור. הנהג והאנשים האחרים שבאו אתנו – משתכנים כמונו – עוזרים לנו. והיא, חנה שלי, יושבת לה על אחת החבילות ושותקת. מה פירושה של שתיקה זו?.. אין אני אומר אף מלה. תשב לה. ואולם הרי בית חדש, צריך לקבל את פניו בלחם ומלח.

– חנה! – אני קורא לה – היכנסי הביתה, טעמי מן הלחם והמלח. מנהגו של עולם הוא.

חנה אינה עונה. אני ניגש אליה, יושב למולה, מסתכל אני לתוך עיניה המבריקות באש זרה.

– חנה! – אני אומר לה – מה את רוצה? הרי חג גדול לנו היום, חג גדול מאד. אל תהפכי את חגנו ליום אבל…

– מה אני רוצה? – היא אומרת לי ועיניה נעשות עוד יותר קטנות וצרות – אני שואלת אותך למה הבאת אותי לכאן, על יד הגבול? והרי ישחטונו בלילה הרוצחים האלה. וכי לשם כך עברתי בכל המחנות ויצאתי בשלום, בשביל שאשב עכשיו בכפר רחוק מאנשים ועל יד הגבול? אני רוצה העירה… אני רוצה עוד לחיות, להתלבש יפה, לראות אנשים, להסתכל בחלונות־הראוה, גם ללכת לקולנוע… ומה כאן? להיקבר חיים?

– חנה! – אני מתחנן לפניה – אל תדברי כך, אני יוצא מדעתי…

בקיצור, הכנסתי את כל המיטלטלין שלנו לתוך הבית. איך שהוא סידרתי אותם, מזודה על גבי מזודה. הגיע הערב – וחנה שלי יושבת דמומה ואינה מדברת…

למחרת הבוקר יוצא אני לחצר, מסתכל, מודד בעינים, בונה בנינים בדמיוני. הנה הבית על יד הדרך. מהבית נמשכת חלקתי עד הגבול, כעין רצועה צרה מכוסה אבנים. אבל אין דבר – הניחו לחיימ׳קה חמש שנים ותראו מה יהיה בחלקה הזאת. מהצד השני של הגבול – הרי סוּריה, מרחוק רואים את המושבה מטולה. וקרוב יותר לעמק: כפר־גלעדי – תל־חי. נושא אני עיני מסביב – כל העמק שם, כל הארץ. מסתכל אני בהרים מסביב ונדמה לי שאני מרגיש איזה הוד שבקדושה.

כה חבל שלא באתי הנה עשרים שנה קודם לכן! אבל את הנעשה אין להשיב. עכשיו עתידי לפני. אבל מה לעשות עם חנה שלי? איך לקנות את לבה, שתתרצה לשבת במקום הזה? עד שאפתור בעיה זו – התחלתי מטפל בחלקת אדמתי. בוקר בוקר יוצא אני לעבודה בכביש, אבל בשעות שלאחר העבודה מסקל אני את האדמה, חופר ועודר ומכין את הערוגות. סוף סוף הגיע יום הזריעה. זרעתי צנון, בצל, גזר, תפוחי־אדמה ושאר ירקות. וקצרה רוחי עד אשר ראיתי איזה עלה ירוק בגן. מעודי לא הייתי מטורף אחר הנביטה כמו עכשיו. וכאשר תפוחי־האדמה שלי לא הצליחו – נדדה שנתי כמה לילות. הייתי מתיעץ עם חנה שלי ומשיח לפניה את דאגתי. אבל לך תנה לפניה את צרותיך, כשהיא יושבת ומצפה ליום בו נארוז את המיטלטלין ונברח מכאן. אם תפוחי־האדמה לא עלו יפה בפעם הראשונה – אומר אני לעצמי – הרי יעלו יפה בפעם השניה, רק מעט עקשנות ועבודה, מעט יותר זבל, אדמה יותר רכה. כאן טמון הסוד. סבלנות והתמדה (הרי תפוחי־אדמה אוהבים לשקוע באדמה רכה כנגיד בכר ובכסת) – והתמדה לא חסרה לי, ברוך השם.

מה גדולה היתה השמחה כשעלה בידי להשיג אצל מכּר במושבה זוג עופות, תרנגול ותרנגולת. הפעם שמחה גם חנה אתי. בהנאה שמעתי בבוקר את קולו הערב של התרנגול, שהעיר אותנו משנתנו. גם חנה צחקה לקולו המסולסל והצלול. “שעון חדש נקבע בעיר, שעון חדש”, – אומרת היא. וגדולה עוד יותר היתה השמחה כשהבאתי הביתה את הביצה הראשונה. היודעים אתם טעמה של ביצה ראשונה כשמוציאים אותה מתוך הלול ומסתכלים בה מכל הצדדים ומשתקפים בה כמו בראי? לא, בן כרך לא ידע את הטעם הזה לעולם!..

– חנה! – קראתי אז אליה מקצה החצר השני בקול אדיר כזה, שבודאי שמעו אותו בטבריה – חנה, יש ביצה!.. נאכל היום חמיצה בביצה כיד המלך, וישישו בני מעי…

האגלה לכם מה היה בסופה של אותה ביצה יקרה מפז? – חנה שלי לא מהשלוּמיאלים הקטנים היא, חס וחלילה, ויש לה זוג ידים שמאליות. נטלה את הביצה מידי ו… נשמטה ארצה. תחת הביצה היתה לנו חביתה על גבי החול והאבנים שבחצר.

ואולם משטעמה חנה טעם הנאה מן המשק – הוקל לי. בהנאה היתה יוצאת לגן וקוטפת כל מה שדרוש לה לסעודה, דבר לא חסר. יחד עם שכני זרעתי חלקת פלחה על יד חוּלתה – כל משפחה קיבלה עוד עשרים דונם פלחה בעמק. כשהגיעה עונת הקציר הבאתי הביתה מיני גריסים ושׂעוֹרים וגם מעט חיטה. אז נחה רוחה של חנה. התחילה כבר אפילו מטפלת בעצמה בגן ובלול בשעה שהייתי אני עסוק בחלקת הפלחה שלנו. כתבה לדוֹד שלה בצרפת והבטיח כסף לפרה, אם… יהיה ילד… ובכן, הרי כמעט כבר טוב. אבל גם הטוב הזה נפסק פתאום. ויום אחד פרצה סערה שכמותה לא ידעתי עד עכשיו. הסערה פרצה בגלל הרוֹבה שקיבלתי.

ומעשה שהיה כך היה. משנודע לסוּרים שמתכוננים לעבודות יבוש החוּלה התחילו להתקומם נגדנו. מובן שאצלנו לא טמנו יד בצלחת. אז החלה תקופה של מתיחות בסביבה. לשם זהירות חילקו לנו רובים והתחלנו יוצאים לשמירה. כשקיבלתי את הרובה היתה שמחתי גדולה לאין שיעור. הרי זהו מה שחסר הייתי כל הזמן. היכן ראיתם שיהודי יגוּר על יד הגבול ונשק אין בידו?

נזכרתי בימי המלחמה, כשהמפקד שלי מסר לי את הרובה הראשון ואמר: “הרי לך, חיים, שמור עליו כעל אשה אהובה”.

ועכשיו קיבלתי רובה על אדמתי, לשמירת ביתי. ניקיתי אותו ומרחתי היטב היטב במרגרינה ותליתי ליד מיטתי. שוכב אני ומביט על הרוֹבה ומרגיש אני שהבטחון עולה וגובר בתוכי כבצק זה משמרים וממלא את לבי, את דמי וכל עצמותי. מעכשיו אין אני מפחד. יש במה להגן על נפשנו…

בינתים הורע המצב בסביבות החוּלה. היו הרוגים ופצועים משני הצדדים. ועם כל הד יריה גוברת עצבנותה של חנה. היא מקללת את יומה. מדוע הבאתי אותה לגבול הזה, אל רוצחים כאלה? כשהכנסתי את “מלאך־המות” הביתה ותליתי אותו על יד משכבי גבר רוגזה עוד יותר. וכך הגיע ובא אותו יום נורא אשר לא אשכחנו לעולם. מרחוק שמענו את הד היריות בחוּלה. אחר כך הגיעו לאזנינו הדי התפוצצויות כבדות. אזני קלטה מרחוק זמזום אוירונים. ידעתי שהפציצו משהו, אבל מה? האם הסוּרים הפציצו את טבריה? מסתובב אני בחצר, מסתכל לצד העמק. מבחין אני מרחוק את הטרקטורים העובדים בשדות הקיבוץ עמיר והם כחגבים קטנים. האויר בהיר, רואים את אגם־המים הגדול והוא מבריק כזכוכית מלוטשת. מצד שמאל, לאורך כל העמק, מתנשאים הרי סוּריה בעירוֹם סלעיהם. ומן הצד השני ההרים שלנו, הרי הגליל.

ופרצה המערכה. שני מחנות, זה מול זה, ערוכים ודרוכים בציודם הכבד. נו, חיימ׳קה – שואל אני את עצמי – האם תשב מרחוק ותסתכל, או תרביץ בהם לבל יעיזו להרים ראש?..

השכן שלי, ראובן, שיצא מאז הבוקר, הנה הוא חוזר. רואה אני איזו שמחה קפצה עליו. מחייך הוא אלי מרחוק ומנענע ביד קמוצה כלפי סוריה.

– מה קרה, ראובן? – קורא אני אליו ומצפה למענה בכליון עינים.

– קרה, – הוא אומר לי – קרה הרבה מאד. המפציצים שלנו הפציצו את הסורים. עכשיו, כיון שהרגישו בכוח הישראלי – ישבו בשקט.

– ברוך השם! – עונה אני ולבי מתרחב בקרבי משמחה. ממהר אני הביתה לספר לה, לחנה שלי. וכאן היא פותחת שוב בלשונה החדה, ואינה רוצה להירגע.

– גרוע אתה מהמן! – אומרת היא – אלף פעמים גרוע אתה ממנו! – ואני ממהר להימלט לגן לבל אשמע את טענותיה.

הערב מתקרב. צריך להיכנס הביתה, הרי עוד מעט אני יוצא לשמירה. אבל בבית חיכתה לי הפתעה. חנה אינה מסכימה שאצא לשמור. מפחדת היא. בגופה חוסמת היא את הדרך בפנַי – לא, לא תניח אותי לצאת להורג.

חמתי בערה בי. נתתי מבט תקיף בחנה והיא נסוגה תיכף ומיד, צנחה על הכסא מתיפחת. מיהרתי להתחמק החוצה – וישר אל המפקד. “קבע לי מקום וכינוי ואני מצטרף אל השומרים”. מובילים אותנו עד ל"תנור" ומעמידים אותנו בעמדות. נועץ אני את עיני לעבר הגבול הסוּרי ואיני רואה דבר. זוקף אני אזני ומתאמץ לתפוס כל רשרוש קל שבקלים. העמק משתרע לפני כשטיח פרסי משובץ מרגליות מאירות. מוקסם כולי אני זוקף את אזני. שוכב אני ליד המצבות בבית־הקברות העתיק, לוחץ היטב בידי את הרובה ומאזין להמית המעין בתנור. נדמה לי שאני שומע שם קול אדם, בלשון קדומים מדבר הוא, בלשון שאין איש מבינה.

וכך שוכב אני על יד התנור וחושב על המעין ועל שיחו, אשר אולי שמעו אותו גם משה רבנו ואברהם אבינו. פתאום, והנה קול צעדים עולה באזני. נדמה לי שקרוב מאד הוא. מכוון אני את רובי, מחזיק את האצבע על ההדק, מוכן לירות.

– מי שם? – אני צועק במלוא הגרון.

– אני! – עונים לי, והקול זר לגמרי.

– שכב! – אני פוקד עליו. – אם אינך רוצה שאירה בך וייכנס הרוח באבי אביך.

– חיים! – עונה הקול – האם אינך מכיר אותי? כלום יצאת מדעתך? הרי אני השכן שלך, ראוּבן!

– ראובן או לא ראובן, קרא לי בכינוי! – אני פוקד עליו.

מתחיל הלה מחטט במוחו ואינו יכול להיזכר. איזה “חזן”, נדמה לו. גם אני שכחתי את הסיסמה וה"חזן" שלו מעלה אותה בבת אחת לפני שנינו: “חזון לעתיד” – לך וזכור מלים כאלה שלא שמעו אבותינו במצרים…

בינתים עלה השחר. החושך נמוג. וגם העננים נעלמו. ומהצד הסוּרי, שם מאחורי ההרים, צצו פתאום קרני שמש, כאילו פרח זהב גדול. נוטל אני את קנה־רובי ואת מעילי ועולה בשביל הצר המתפתל לעבר המושבה בין סלעים ואקליפטוסים ערומים. השביל פונה שמאלה למושבה, וימינה – לשורת השיכונים שעל הגבול. צועד אני ימינה וחושב על חנה שלי. בודאי ישנה בלילה ובשנתה פג זעמה. פותח אני את הדלת ולא אאמין למראה עיני – ראיתם מימיכם עקשנית כזאת? יושבת היא על הכסא כשידה האחת על ברכיה וידה השניה על השולחן, ראשה מושפל ועיניה מלאות פחד. מציצה היא בי בשמחה עצורה. מה קרה? אני שואל מאצל הדלת ומביט עליה בציפיה. ופתאום היא גועה בבכי:

– עד שרואים אותך בחזרה יכולים למוּת מפחד.

השמעתם דברים רכים כאלה, דברים היוצאים מן הלב?.. נו, אני חושב לעצמי, יהיה כבר טוב…

– חיים! – היא אומרת לי ומביטה בי ברוֹך ובחיבה כאשר לא הביטה מימיה.

– מה? מה קרה? הגידי כבר מלה?

– אני הרה! – היא מודיעה לי ומביטה לתוך עיני בשאלה. – עד עכשיו לא הייתי בטוחה, אבל הלילה הזה הרגשתי כבר… הרגשתי היטב.

– נו, בהמה בצורת אשה! – אני אומר לה דברי חיבה ולבי גוֹאה בי משמחה. – אם הדברים כבר הגיעו לידי כך שיהיה לנו ילד – אזי תהיה גם פרה מאת הדוֹד בצרפת! ואנה נלך עם ילד ועם פרה? כלום אין אַת מכירה את העולם? אם לא למעננו, לכל הפחות למען הילד שלנו. איזו פינה, חתיכת בית, אדמה מתחת לרגלים… ובנוגע לפחד – סמכי על חיימק׳ה, והוא יסמוך על “זה” – וכאן לחצתי את הרובה וחיבקתי אותו ללבי כמו שמחבקים אשה צעירה ואהובה. – וחוץ מזה… הרי אלהים יושב שם למעלה ומנהל כאן את עולמו למטה, ואם אלהים הציל אותך מאושויץ ואותי מן המלחמה, והפגישנו יחד והביאנו עד לכאן, אל מטולה, על יד הגבול הסורי, הרי אוֹת הוא שכך צריך להיות, כך ולא אחרת.

היא ניענעה לי בראשה לאוֹת אין־ברירה ושתקה לאות הסכמה.

א. הינוך

קרית־ים, חיפה.

א. הינוך (קרית־ים, חיפה): בן 42, יליד קובל, ווֹהלין. מורה למקצועות היהדות בבתי־ספר יהודיים בפולין ומחבר סיפורים ומונולוגים דרמטיים באידיש. הוציא קבצי סיפורים באידיש ב־1939 ד־1949. עלה לארץ מפולין ב־1950.

א

– מזל טוב! – קרא הרופא המילד לעבר האשה הצעירה, אשר שכבה על שולחן־הלידה – בן נולד לך!

האשה לא ענתה, היא שכבה מחוסרת אונים, פניה חיורים, על מצחה ומתחת לאפה טיפות זיעה נוצצות, שערותיה פרועות וחזה עולה ויורד במהירות. על שפתיה נסוך היה חיוך של אושר ועיניה זולגות דמעה – ספק מכאב של חבלי לידה, ספק משמחה. היא נתנה עיניה בתקרה וכאילו לא הבינה את דברי הרופא.

– גברתי, מזל טוב! נולד לך בן! – חזר הרופא על דבריו.

על פניה לא ניכר שום שינוי לשמע הבשורה. האומנם לא הבינה את אשר שמעה?

– הכאבים לא פסקו עדיין? – שאל הרופא בראותו כי היולדת אינה מגיבה על דבריו. האשה לא ענתה גם עתה והוסיפה להביט נכחה במבט שואל. באותו רגע נפתחה הדלת ולתוך חדר הלידה נכנסה בחפזון אחות, שחוטי התנומה טרם נמחו מעיניה, וגימגמה במבוכה:

– דוקטור… סלח נא על שאיחרתי… זאת האשה… העולה החדשה, שאני צריכה להיות לה מתוּרגמנית.

– לכן לא הבינה אותי?! פעמַים כבר אמרתי לה כי בן נולד לה והיא אדישה לגמרי. נראה, אולי תהיה השפעתך עליה גדולה מהשפעתי.

האחות תירגמה ליולדת את דברי הרופא. האם הצעירה נזדעזעה לשמע הדברים הנאמרים בשפת אמה ואנחת רוָחה פרצה מפיה:

– אַה, מה טוב! בקשה לי אליך: תודיעי את הבשורה לבעלי.

– בודאי, בודאי נודיע. לפי איזו כתובת?

– זאת הצרה: אינני יודעת…

– אינך יודעת? – תמהה האחות. – איך זה?

– לפני יוֹמַים הגענו לארץ ובעלי נשלח ישר מן האניה לחזית.

כאשר שמע הרופא את דברי היולדת, נתקרב אליה ואמר:

– טוב, בקרוב נודיע. במלחמה אין זה מקרה נדיר כי ייוָדע לחייל שהוא אבא רק כעבור זמן. הכניסו אותה לחדר מספר 8 ולתינוק תתנו תה בעוד שעתיִם. בבוקר ארצה לראותו שוב.

הרופא ניגב את ידיו, פשט את חלוקו הלבן והלך לו.

כעבור זמן קצר נרדמה האם הצעירה בעייפותה. ומתוך שנתה מילמלה: “אברהם… אני מאושרת… בן הבאתי לך… אני מאושרת…”

וכך הוסיפה למלמל מתוך שנתה מלים בלתי ברורות…

ב.

“… היום מלאו חָדשיִם לבננו היקר, ואתה, אבא, עוד לא ראית אותו. יותר מזה: לא קיבלנו עדיין ידיעה ממך מאז התגייסת”,

– כך רשמה האם הצעירה ביומנה במלאות חדשים לתינוק. “לוּ אך ראית אותו! הוא כל כך דומה לך – העינים, גוּמות־החן וגם הרעבתנות הזאת… עכשיו אני יכולה לתאר לעצמי איך היית אתה בגילו של אמנון. ואני מאחלת לו שיהיה דומה לך כשיגדל. ומתפללת אני, שדורו של אמנון לא ידע מלחמה מהי…”

… אתמול היה יום יפה ויצאתי לטייל עם אמנון בכביש. – כך רשמה עוד. – אותו רגע עברה שיירה של משורינים בכיוון לחזית. חשבתי לשלוח לך דרישת־שלום על ידי אחד החיילים, אבל, לצערי, לא נעצרה השיירה במקום. הספקתי רק לזרוק צרור כלניות על אחד המשורינים. אולי תקבל כך את דרישת־השלום שלי ושל אמנון…"

,השבוע הייתי שוב אצל קצין העיר, כדי לשאול על הכתובת שלך, ועדיין אין לי תשובה. בביקורי הקודם הבטיח הקצין, כי השבוע יתן לי אינפורמציה מדויקת, וכשאמר לי כי גם הפעם אין לו כל ידיעה בשבילי, נפלה בי רוחי ונשארתי יושבת על הכסא בלי כוח לזוז. הספק התחיל מקנן בלבי: הבאמת אין לו כל ידיעה עליך, או שמא יודע הוא משהו ואין לו האומץ לומר לי? בקושי רב הרגיע אותי. קמתי והלכתי הביתה בלב שבור…"

“יומן זה הוא האפשרות היחידה שיש לי לשפוך את לבי לפניך (לפניך… היכן אתה?). כאן אני רושמת כל מה שאני רוצה לומר לך וכאן אספר לך גם את קורות ביתנו. קיבלנו דירה בקצה העיר, רחוק מן המרכז, אבל אני מרוצה ממנה. הדירה עדיין לא מסודרת. מורגש כי ידיך חסרות כאן. אני עובדת בקטיף בפרדס הסמוך. את אמנון אני מוסרת בבוקר למעון ואני מחזירה אותו הביתה אחרי העבודה. כך עוברים הימים והשבועות”.

“…אתמול היה יום הולדתך. קניתי לך קופסת־כסף לסיגריות (מחסכונותי הקטנים) המחכה לך במגירת שולחנך. ערכתי שולחן חגיגי, לבשתי את שמלתי הכחולה, שאתה אוהב, ישבתי אל השולחן והסתכלתי בדלת: אולי תיפּתח ואתה תופיע פתאום…”

ג

מן המדרגות הגבוהות של בית־החולים יורד חייל צולע נשען על זוג קבּים וסַניטר מלווה אותו. שניהם ניגשים למכונית, העומדת בשער בית־החולים ונכנסים לתוכה.

– לאן? – שואל הנהג בהדליקו את המנוע.

– אינני יודע, – עונה החייל –אני נוסע הביתה ואינני יודע את כתבתי… מוזר! מיד יבוא קצין הסעד ויגיד לך לאן לנסוע. עד הרגע הזה לא רצו לגלות לי היכן גרה משפחתי. פחדו, כנראה, שאברח הביתה.

– אינך יודע איפה אתה גר? איך זה?

– זה סיפור ארוך, ידידי. הנה הקצין, אפשר לנסוע.

קצין הסעד נכנס גם הוא למכונית ולחש לנהג כמה מלים. הנהג הרכין את ראשו לאות הבנה והמכונית זזה קדימה.

– ארבעה חדשים לא שמעתי עליהם כלום. – אמר החייל הפצוע, כאילו הוא ממשיך שיחה שנפסקה באמצע. הוא ישב במושב הקדמי, נשען בגבו אל דופן המכונית. הבעת פניו עצובה, קולו נמוך וחדגוני ועיניו מביטות נכחן וגומאות את המרחקים. – אשתי היתה צריכה ללדת לפני ארבעה חדשים ואינני יודע אם יש לי בן או בת. תעלולי הגורל!

התרגשותו של החייל לקראת הפגישה הגורלית גברה עד כדי כך, שגרונו יבש ולא יכול להמשיך בדיבור. הוא הוציא סיגריה והדליק אותה בבדל הסיגריה שבפיו, שעוד טרם הגיעה לקצה. בעצבנות מצץ את העשן. נדמה לו כי הזמן אינו זז.

המכונית סרה מן הכביש הראשי לדרך־עפר צדדית. בשני צדי הדרך פרדסים מוריקים. ריח נעים של פריחת עצי־הדר ממלא את החלל. פה ושם נשמעו קולות הקוטפים בפרדס. על יד אחד מבתי־האריזה נעצרה המכונית. הקצין קופץ החוצה ושואל משהו את אחד העובדים. העובד מראה בידו על צריף במרחק כמה מאות מטרים. הקצין חוזר למקומו. המכונית זזה שוב, כשענן אבק מתרומם מאחריה, ונעצרת שנית על יד הצריף.

– הגענו! – אומר הקצין בטפחו על שכם החייל. הפצוע, שלא הוציא את קבּיו מידיו במשך כל זמן הנסיעה, כאילו חשש להפסיד זמן יקר, קופץ ממושבו החוצה ורוצה להתפרץ בתנופה לתוך חצר הצריף. אולם רגלו הזקופה, שהיתה בגבס, וקביו אינם נשמעים לו. הוא נאלץ להאיט את מהלכו… בחצר, בצלו של עץ ענף, רואה הוא לול תינוקות ובתוכו ילד ערום שוכב אפרקדן. בידיו פעמון־צעצוע והוא מטלטל־מצלצל בו. על ידו עומדת אשה כפופה אל הלול ומשחקת עם התינוק. מרעש הפעמון, כנראה, לא שמעה את צעדיו המתקרבים של הצולע. לצעוק מרחוק? – חשב החייל. ניסה, אולם הצעקה לא יצאה מגרונו. קולו נדם. אגש מאחוריה ואתפוס בידה. – כך חשב. אולם דפיקות הקבּים החזירוהו מיד למציאות…

באותו הרגע הסבה האשה את ראשה וראתה חייל בלתי־ידוע, רגלו האחת נתונה בגבס והוא נשען על קבּים, עומד במרחק כמה צעדים ממנה. רק החיוך הקפוא שעל פניו הזכיר לה את בעלה…

– אברהם!

– אהובה!

וכדי להתגבר על הדמעות, שעלו ושמו מחנק לגרונה, הוסיפה האשה, בהצביעה על הלול:

– בן הבאתי לך, אברהם, אני מאושרת!

אמנון דן נמט

שיכון חולון.

דן אמנון נמט (חולון): בן 27, אב לשני ילדים. מפעילי “המכבי הצעיר” בהונגריה. עלה לארץ ב־1947 בעליה “בלתי־חוקית” מבודפּשט. לאחר מעצר שנה במחנות קפריסין. נכה מלחמה, נפצע בשירות צבא ההגנה לישראל. השם המלא – נמט טיבור. דן ואמנון הם שני בניו. ילידי הארץ.

דמדומי ערב. כוכבים נדלקים בשחק. בפאתי מערב עוד מבהיק אור קלוש של יום שחלף. אנשי העבודה נחים מעמל יומם ומתכוננים לסעודת הערב. בשביל העפר היורד מן הכפר אל הואדי פוסעים לאטם שני השומרים, חמוּשים מכף רגל ועד ראש. האחד נושא מכונת־יריה על גבו ו"ארגז־פעולה" בידו, והשני – חגורת־סטן תלויה לו על שכמו ובחגורתו שלוש מחסניות ממולאות כדורים, אקדח־רקטות נתון בכיס אדרתו, על שכמו שלוש שמיכות מקופלות וידיו מחזיקות בסטן. כך יורדים הם ערב ערב אל מכון המים בצדה הדרומי של הדרך, לשמור עליו מפני מסתננים. הם הולכים לאטם ונחים מדי פעם כי ארוך הוא הלילה עד מאד ואין טעם למהר.

בינתים מחשיך היום. אורות נוצצים מרחוק כאילו פולחים הם את החשכה. שדות הקמה אשר למרגלות הגבעה מבהיקים. הקמה בשלה וזהובה – גם עליה יש לשמור לבל יבעירוה. נעירת חמור נשמעת מן הכפר הסמוך, תן מילל ואחריו להקת תנים החוזרת כאילו במקהלה על אותו ניגון. צפרי־ליל משמיעות את להגן בצריחות מבעיתות ובעלי־חיים ליליים למיניהם משתתפים במקהלת קולות.

השומרים הגיעו לואדי. השיחים שבו מטילים רעד קל בלב. רגילים הם לעבור מדי ערב במקום הזה בהחזיקם את הסטן דרוך. החצץ חורק מתחת לסוליות נעליהם. ולפתע – קול רשרוש ענפים ומשק כנפים בוקע ועולה מן השיח הקרוב. ובטרם ידעו את אשר קרה וכבר נשלח צרור קלעים של כדורי־סטן לעבר השיח. ויער הרצל עונה בהד לקול היריות. בינתים התעופפו להן הצפרים שהוחרדו אל תוך שחור הליל והשומרים צוחקים צחוק חרישי – שם למעלה, בכפר, ודאי יהיו החברים סבורים כי יריות אלו אינן אלא לשם בדיקת הסטן ותו לא.

צלצול פעמון הידהד במרחב השדות. אנשי הכפר שעל הגבעה נקראו לסעודת הערב. רחוצים ולבושי בגדים נקיים מתכנסים הם חבורות חבורות באולם המרוּוָח. בכניסתם הם מקימים רעש עליז. איש איש מוריד את רובהו מעל שכמו ומשעינו אל הקיר בפינת האולם. חגורות־כדורים נערמות על אדן החלון הנמוך ובעליהם מתישבים ליד שולחנות ערוכים ומצפים ל"מגישה החיננית".

שומרי הבאר הגיעו בינתים לדרך העפר והחלו לתור להם מקום מתאים למארב. מעבר לדרך מצאו שוּחה לא עמוקה שנחפרה בחורף שעבר על ידי הטרקטור ששקע במקום זה. הניחו את שמיכותיהם והתפרקו מנשקם ותחמשתם. בעל מכונת־היריה, אהרון, בחור כבן עשרים, הציב את המכונה מעבר לשוחה, השחיל את שרשרת הכדורים, הוציאה, בדק את הכלי, דָרַך, שיחרר ושבע־רצון מן המבחר הפליט אנחת־הקלה חרישית לתוך הליל השחור. שוב השחיל את השרשרת, לחץ על הכפתור, פרש את שמיכת־הצמר הדקה ושכב עליה, לחץ את קת המכונה אל כתפו וכשהוא חש רעד בגבו כיוֵן את הכלי. אז פנה אל חברו שהספיק כבר להסתדר בשוּחה ושאל:

– מאיר, אתה מנמנם קצת?

– לא, אני סתם שוכב ומסתכל ברקיע – ענה.

הטל החל לכסות את פני האדמה. אורות הכפר שעל הגבעה נראו ברורים מאד. אפשר היה להבחין בכל דמות היוצאת מפתח אולם הסעודות המואר באור גדול – ולצלוף…

תאוַת העישון הציקה מאד לאהרון. שוב פנה אל חברו וביקש ממנו לשכב רגעים מספר ליד המכונה – הוא רק יגש עד למכון המים ושם יעשן סיגריה ויחזור. מאיר הסכים. מסר לידו את הסטן, עלה מן השוחה והשתטח ליד מכונת־היריה. אהרון קם והסתכל בחשכה לעבר הבאר הקרובה והד צעדיו נבלע ברחש הליל. מאיר אימץ את עיניו וסקר את הסביבה: את דרך העפר הלבנה, את גבעת הגיר המבהיקה בלבנה מול הכפר. אין נפש חיה על פני השטח, – החליט בלבו ושקע במחשבות. צעדי אהרון נשמעו מתקרבים, אחר נראתה גם דמותו התמירה חוֹצה את הדרך הלבנה. הוא שב למקומו שליד המכונה ומסר למאיר את כליו. מאיר חזר לשוחה ושעה ארוכה שכב מכורבל בשמיכה בעינים פקוחות, מסתכל בכוכב שהיה עטור בזוהר כחלחל.

רק לפני מספר שבועות חגג את יום הולדתו הי"ח והוא כבר זה שנה ומעלה חבר משק. רשיון נהיגה בכיסו ומקצוע חקלאי חשוב בידו – “רפתן”. הוא הקים את הרפת בכפר, כל פרה ידועה לו בשמה ובתכונותיה המיוחדות.

שם בבית מצפות כעת הפרות שברפת לשעת החליבה, “חליבת־לילה”. הרפתן ישן עדיין, עוד שעות מספר ויעירוהו, ובעוד שמורות עיניו דבוקות זו לזו יתלבש ויצא החוצה. בחוץ קר וחושך. בדרך לרפת יתחמם קצת הרפתן, עצמותיו תחרוקנה. ובהיכנסו לרפת יקביל את פניו הבל חם ומיד יתישב לו בנחת על השרפרף הנמוך, הדלי בין רגליו, ויחלוב…

ומאיר רואה בעיני רוחו את הפרה הנחלבת מחזירה את ראשה הגדול וצל ענקי נע על קירות הרפת. היא מסתכלת בו בעיניה הגדולות והלחות המביעות צער עמוק, כאילו צערו של העולם כולו מקופל בהן, ואותה שעה הוא חש כיסופים עזים, וגל אהבה גדולה מציף את לבו בבדידות לילו. הפנס המתנדנד ברוח מפיץ אור עמום. השומרים מנמנמים על חבילות הקש שליד הרפת…

– קר, – לחש אהרון.

מאיר נחרד לקול חברו ועונה:

– כן, קריר במקצת. ברצונך להתחלף?

– עוד טרם הגיעה השעה – ענה אהרון.

מאיר קם, הניע את רגליו הקפואות למחצה כדי לחממן קצת, חילץ את עצמותיו, סידר את השמיכה, הכניס רקטה לקנה־האקדח והניחו על ידו – ושוב שכב ושקע במחשבותיו.

ויכוח ישן ניקר במוחו. כן, הוא נזכר: זה היה ביום גשם, בחדר המתפרה. הוא רואה לפני עיניו את טיפות הגשם הגדולות הנופלות ונספגות באדמה הצמאה, את החברים העולים מן השדה בריצה, רטובים כעכברים, מחפשים להם מקלט בפתחי בתים ומחסנים. שלוליות מים נקווֹת בחצר ומצב־רוח של תוגה משתלט בלבבות. בליל אמש נתפס מסתנן. יחידי נתפס, השאר הצליחו להימלט בחשכת הליל. אחד מגיבורי ההתנגשות ניסה לשכנע את מרים:

– מסתננים באים מעבר לגבול, גונבים, שודדים וגם רוצחים נפש, אף מתעללים בגופות ואין בידינו לגמול להם. ואם כבר הצלחנו לתפוס איזה מסתנן אין אַת מניחה לנגוע בו לרעה! אַת טוענת: “אנו חייבים למסור אותו למשטרה”…

– ושואל אני אתכם – הוא פונה אל יתר החברים אשר בחדר, – לשם מה למסור אותו למשטרה? האין די כדורים ברשותנו? מי יודע כמה בחורים הרג מסתנן זה, כמה פרות העביר מעבר לגבול וכמה “קוים” (צינורות השקאה) פירק. האם אינו חייב מיתה? אם נמסרנו למשטרה, ייערך משפט וכעבור מחצית השנה ישוחרר ושוב יחזור לתעלוליו כמקודם. ועכשיו מכיר הוא כבר את המשק על בוּריוֹ, ראה את הרפת, את חדר־האוכל והוא ידע לנצל זאת. האמינו לי, אילו עלה בידם היו הורגים בנו בלי חמלה. עלינו לחסלו, ולא – יחסל הוא אותנו.

אך מרים לא טמנה ידה בצלחת ותען:

– ומי שׂמך שופט לדוּן מסתננים? האתה הוא שנתת נשמה באפו של המסתנן ועל כן מתיר אתה לקחתה ממנו? לך וראה את היגון הנשקף מעיניו השחורות. במה שונה הוא ממך? יתכן שאשתו מחכה לו בכליון עינים וילדיו הרעבים מצפים לאביהם באחד הכפרים מעבר לגבול. החושב אתה שעל מעשה יאוש הנובע מרעב ועוני נדוּן אדם למות? ראה את עצמך במקומו. כמה עלוב הוא ומסכן. רק מפני שנתפס בידיכם, קל לך להרוג אדם בשם הצדק המדומה שלך, בשם ההגנה העצמית, כביכול, בהצדקה של הבא להרגך השכם והרגהו?.. בשם צדק כזה אומר אתה לספק את תאות הרצח שבקרבך, רוצה אתה להעלות קרבן לחית־הטרף האכזרית השוכנת בך בלחיצת־הדק קלה כלפי אדם קשור־עינים וחסר־אונים? כבוֹש נא יצרך. הן אדם הוא גם הערבי הזה, הכלוא אצלנו, כמוני וכמוך. הנח לו, מסור אותו למשטרה ויעשו בו כטוב בעיניהם, אך אל ישפך דם נקי במחננו. – כך מסיימת מרים את דבריה בהתרגשות רבה.

אך יריבה עוד טרם נכנע.

– לא, לא, לא! – הוא פורץ בצעקה – לא אסכים לכך! מי זה מוכן לאבד את עצמו לדעת?! אני רוצה לחיות! הן לא יתכן שנשחרר רוצחים. המשטרה אין בידה לחסלו. בעוד חדשים מספר היא תשחררו ואז הרי ישוב לשדוד ולרצוח כדרכו. בדבריך היפים בלבד אין כל ערובה לכך שבאחד הלילות לא יקום עלינו וירצח את מישהו מאתנו. לא, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו מוֹתרוֹת סנטימנטליים כגון אלה, כי בנו יתנקם הדבר. כל חייל בחזית יודע שעליו לירות באויבו. גם אנו עומדים בחזית ממש, על הגבול, וזהו האויב – וחסל. והאם לא ירבץ על מצפוני כתם שחור פי כמה אם נשחרר אותו? דמי בנפשך אם באחד הימים נשב בחדר־התרבות ונקרא באחת הפינות של העיתון ידיעה קטנה, כגון: “מסתננים התנפלו הלילה על פלוני בכרמי הזיתים של ישוּבוֹ ורצחוהו נפש”; “מסתננים שדדו עדר, רצחו את הרועה והתעללו בגופתו”. האם האנשים האלה לא ישאירו אחריהם אשה וילדים? למה לי להכביד על מצפוני במעמסה כבדה כזו? הרי בלחיצת־הדק רגילה יכולים אנו להפחית את אחוז המקרים האלה, האם נפשו של יהודי אינה יקרה בעיניך כנפשו של מסתנן, רוצח? זוכרים אנו אותו לילה, כשהתנפלה עלינו כנופיית המסתננים, ואנו עוד “ירוקים” במקום. גם את הקרב באישון לילה עוד אנו זוכרים, ואת משה שנפצע ונפח נשמתו בטרם הספקנו להביאו העירה. גם הוא צעיר היה… עוד טרם הגליד הפצע ואַת כבר מוכנה לסלוח. מנין לך שמסתנן זה הנמצא כעת בידינו לא השתתף בהתנפלות אז? מנין לך שלא כדורו היה זה שמחץ את ראשו של משה? לא נמסור אותו, בן מות הוא, בידינו נמיתנו כהמית כלב שוטה.

דממה נשתררה מסביב, הוא נגע בנימה הכאובה ביותר. הנוכחים נאלמו דום וחיכו לתשובתה של מרים. גם היא שתקה רגע, אחר התגברה על עצמה ותען:

– לא תצליח לשכנעני. אם בידך להוכיח שמסתנן זה הוא הרוצח, תבע אותו למשפט וירשיעוהו. איש בחטאו ימות. אולם לנו, קומץ עובדי־האדמה, אין הרשות להמיתו…

– נרדמת, מאיר? – לחש אהרון.

מאיר פקח את עיניו ושיפשפן כשהוא מתרומם על מנת לגשת אל חברו ולהחליפו. בו ברגע קלטו אזניו קול צעדים רחוקים. הוא שכב, העביר את אקדח־הרקטות לידי חברו ודרך לאטו את הסטן. גם אהרון דרך את מכונת־היריה בשעה שהוא לוחש לעבר מאיר:

– כבר למעלה ממחצית השעה אני שומע איזה רעש עמום ורחוק, אך לא רציתי להעירך. נדמה לי כי עכשיו הם כבר קרובים למדי. אל תתרגש, אני יודע קצת ערבית והכל יסתדר. העיקר – להפתיע אותם ולתפסם חיים.

– כן, חיים.

מאיר סינן את המלה בין שיניו, לפת את הסטן בחזקה וזחל אל מתחת לשיח הגובל עם הדרך. צמרמורת חלפה בגבו ושיניו נקשו זו לזו. כעבור רגע הציפהו גל חם. הוא אימץ את כל כוח ראיתו והביט לתוך החשכה הכבדה.

אליהו סלדינגר (סלע)

עין־כרם – ירושלים, שבט תשי"ב.

אליהו סלדינגר־סלע (תל־ירוחם): בן 20, מסירט שבבוּקובינה, רומניה. עלה לארץ ב־1947 בעליה בלתי־ליגלית לאחר נדודים של שנתים וחצי באוקראינה, מחנות טרנסדניסטריה, רומניה, הונגריה, אוסטריה, איטליה ומחנות קפריסין. קיבל הכשרה במשק הפועלות בפתח־תקוה במסגרת עלית־הנוער. קורס מזורז למורים בעין־כרם, ירושלים. מורה בבית־החינוך בתל־ירוחם.

אם לא ידעתם עדיין, הריני מוכן לגלות לכם, כי אני הוא יועצו הסוֹדי של עובדיה. אין מאורע בחייו שאינו מספר לי עליו ובשעת הצורך שואל הוא בעצתי.

עובדיה עבד בימי הקיץ בקיבוץ שלנו בסלילת הכביש. יום אחד, אחר הצהרים, יצאתי לראות איך מתקדמת העבודה. עובדיה היה מתכופף בתנועות קצובות כשהמכּוֹש בידו, כשם שהיה נוהג בשעת התפילה בפחוֹן שלו. על אף השרב של אחר־‏הצהרים היה תלוי בצוארו ה"טלית־קטן" המלוכלך כשארבע כנפותיו מתנפנפות ברוח. תוך כדי עבודה ליטפו הציציות את פניו כמניפה. עובדיה נח רגע, קינח מעל מצחו את טיפות הזיעה, ניגש אל אחד השיחים והוציא משם כד. אז התקין על ראשו את מגבעת הקש שקיבל במתנה מאת עובדי ה"ג’וינט", נשא את עיניו לשמים ובירך את מי שאמר ונברא היקום.

– אמן! – פלטתי מפי בלי משים.

עובדיה ליטף אותי בעינים מחייכות ורק אחר כך גמע מן המים. הוא קינח בכדו את פיו ומבטו תהה עלי. אחר־כך חזר אל עבודתו והשתדל למלא את אשר החסיר בשעת השתיה, תוקע תכופות את המכּוֹש באדמה. כעבור זמן־מה פתח ואמר:

– אם כן, גם כזה יש ביניכם?

– אל מי אתה מתכוון, אחי?

– אל האשכנזים.

– מה לך ולאשכנזים?

– אין לי ולהם ולא־כלום, הצוּר ישמרם. אבל עד היום לא ידעתי שגם ביניכם יש מי שעונה אמן.

אחר כך הרצה עובדיה על חיי עולם הבא שצפויים לו למי שמרבה לומר אמן ואת דבריו תיבל בפסוקים מן התהלים. ומאז והלאה בילינו יחד את שעות המנוחה המשעממות. הוא עובד במכוש ואני מבדר אותו בשיחה קלה ועונה אמן בכל פעם שהוא גומע מן המים או בוצע מן הלחם. לעתים נדירות פלט גם הוא כמה מלים ותוך כדי דבריו נודע לי כי לא תושב מעברת צמח הנהו, אלא הוא בא לכאן מסביבות תל־אביב לשם עבודה.

את הלילה בילה עובדיה בבנין גמור למחצה. וגם בערבים היינו נפגשים. בשעות כאלה היתה מתנהלת בינינו שיחה מתוך הרחבת הדעת. עובדיה סיפר על גלות תימן ועל חיי המעברה; ואני סיפרתי על חיי אני. והיינו כה שקועים בשיחה, שלפעמים רק קריאת התרנגול הזכירה לנו כי הגיעה שעת השינה.

מדי שבת בשבתו סר עובדיה למעברת צמח כדי לברך את הבורא יחד עם בני עדתו, לפי מנהג תימן. אחרי ביקורים כאלה היה מהלך נבוך ושקוע בהרהורים. כי יפנה אליו מישהו, נדמה היה כאילו נתעורר מתוך חלום. פעם, אחרי תפילות שבת, חזר עובדיה מן המעברה נבוך עוד יותר מכרגיל. הרגשתי שהוא רוצה להגיד לי דבר־מה. ואמנם, הוא נאבק בנפשו שעה קלה ופתח:

– מה מחיר הנערה אצלכם, האשכנזים?

העמדתי פנים כאילו לא הבנתי את שאלתו.

– השואל אתה לשכר עבודתה של הנערה?

– אני שואל מה המחיר שמשלמים בעד נערה? – השיב.

– אצלנו אין קונים את הנערה, כי אם מושכים את לבה. ואם לנערה הורים עשירים, עוד יוסיפו הם מכספם לזוג הצעיר.

– כפי שאתה רואה – זה ההבדל שבינינו. אתם מעוותים את הכתוב בתורה הקדושה.

– מה זה שייך לתורה?

– ודאי זה שייך לתורה! האינך יודע את קורות יעקב? גם הוא עבד שבע שנים בעבוּר אשתו.

– ואתה, כמה שנים עליך לעבוד ברחל שלך?

– דוקא בענין זה רציתי לפנות אליך. בבקשה ממך, חַשב למעני כמה עלי לעבוד כדי לחסוך חמשים לירה – זה הסכום שתובעת אמה של נעמה – אם אני משתכר לירה וחצי ליום?

לאחר שיחה זו לא נגענו בענין זמן ממושך. במוצאי־השבת שוב ראיתי את עובדיה והוא חוזר מן המעברה במצב־רוח מדוכא מאד. לא שאלתי מה הסיבה לדכאונו. ידעתי שיספר מעצמו מה מציק לו. וכך היה. הוא נאנח אנחה כבדה ופלט:

– למרות הכל, מיטיבים אתם, האשכנזים, לעשות מאתנו.

– באיזה ענין, עובדיה?

– בענין הנשים.

– מה קרה?

– אמה של נעמה העלתה את מחיר בתה עד למאה לירה. היא אומרת שכל המחירים עולים וגם מחיר הנערות מַאמיר. נוסף לכך היא רוצה לגבות עוד עשר לירות בעד הארוחות שאני אוכל אצלן בכל שבת.

– הנח לה! – אומר אני לו ברוגז.

– נכון! – אומר הוא באנחה.

בדומיה הכבדה שהשתררה נשמע רק קולם של גלי הכנרת.

אך לא עבר זמן רב ועובדיה מצא לו שוב ניחומים בסיפורי יעקב אבינו. הרי גם לוֹ האריכו את שנות העבודה בעבור אשתו משבע עד ארבע־עשרה שנה. הוא קם פתאום ממקומו, הלך לקצה החדר האחר, חיפש בחפציו ושב משם עם עפרון בידו. בהושיטו לי את העפרון מבקש הוא:

– חַשב לי את התאריך החדש. אבל אל תשכח להוסיף את עשר הלירות שעלי לשלם בעד הארוחות.

ובשעה שאני שקוע בחשבון מסלסל הוא את פאותיו ומזמר בקוֹל גרוני: “ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…”

יום אחד, ואני בדרכי מן העבודה – והנה צועדת לקראתי בחורה תמירה ושחורת־עינים. היא מביטה בי בהיסוס ופניה מאדימות. היא עוצרת אותי בביישנות:

– האם אתה הוא האשכנזי שיודע לחשב את קורות העתיד לפי שכר העבודה?

– האַת נעמה? – שאלתיה בהשתוממות.

– כן, אני…

– ומה עלי לחשב?

– חַשב לי בכמה תקצר זמן עבודתו של עובדיה.

ותוך כדי כך היא תוחבת לידי קומץ מטבעות צרוּרים בסמרטוט מלוכלך, והיא מסבירה:

– עבדתי בטבריה במסעדה. מטבעות אלו קיבלתי במתנה מאת הלקוחות. אמי אינה יודעת על כך.

בערב מסרתי את הכסף לעובדיה יחד עם החישוב החדש. עובדיה התחיל מרקד מרוב שמחה. יותר מאשר לכסף שמח, כמובן, לאוֹת אהבתה של נעמה.

ובאחד הימים, כשישבנו בשעת הצהרים בצל עץ, הופיעה מרחוק דמותה של הנערה, שכּיונה את צעדיה כלפינו. בידה היתה קדירה. היא נעצרה לפנינו בהשפילה את עיניה וגימגמה מתוך בושה: “ידעתי שלא אכלת תבשיל חם זה ימים. את זה בישלתי בעצמי…” עובדיה נטל את כד המים, הזיל כמה טיפות על ידיו, עצם את עיניו ובירך את האלהים, אדון העולם, המוציא לחם מן הארץ.

– אמן! – ענה ההד מפי נעמה.

הבינותי שאני מיותר. לא היה עוד צורך אפילו ב"אמן" שלי. מיהרתי להסתלק בלי שירגישו בי.

כפי שמספרים מתחיל כבר עמרם, חזן העדה התימנית במעברה, לסלסל בגרונו לכבוד המאורע הגדול…

קלמן לבנקופף

מהונגרית מ. אָרדלי

קיבוץ מעגן.

קלמן לבנקופף (קיבוץ מעגן): בן 62, אב לשני בנים חברי קיבוץ. מותיקי התנועה הציונית בהונגריה. רב. מורה וסופר. פירסם כתביו בעתונות הציונית בהונגריה ובספר. תירגם להונגרית מכתבי אחד־העם, פּרץ. מ. י. בן־גריון. שלום עליכם, שלוש אש וא. המאירי. עלה לארץ ב־1948 מטרנסילבניה דרך בולגריה וקפריסין. מורה בטבריה.

א

לפני השער צוֹפר באי־סבלנות נהג מכונית־המשא. כבר מאוחר וצריך לצאת לדרך. אבל בחורים אלה דומים ל"כוכבים" – אין הם מסוגלים להיות מוכנים למועד…

לבסוף מתאספת החבורה. אך עתה פורץ ריב סוער בדבר צבע הגרבּים, – וכי נאה הדבר, שאחד מהם ילבש גרבּים חוּמים והאחר אפורים? מתוַכּחים על פרט זה כעל בעיה חיוּנית ביותר. ובינתים והצפירה הממושכת מעוררת אותם להחלטה. סוף סוף מטפסים הכל על גג המכונית. הנשים, שפניהן נרגשות ומחייכות, נפרדות בברכת־שלום מבעליהן. הן אינן יכולות להצטרף אליהם בגלל הילדים, אף כי היו רוצות מאד לראות את הופעתם הראשונה לפני הציבור. הגברים משתדלים להסתיר את התרגשותם, כתלמיד העומד לפני בחינה חשובה, התלהבות נעורים מחשמלת אותם. הם מפטפטים כל זמן הנסיעה על תוצאות המשחק ושוכחים לגמרי את דאגות היום. גם אם יש להם ספקות לגבי הנצחון, מדברים הם עליו בודאוּת ומה פלא! הרי זו הפעם הראשונה ישחקו היום משחק תקין נגד יריבים רציניים ולפני ציבור. עד עכשיו שיחקו בכדור לשם התענוג. הם מתחו את הרשת במגרש ריק בין שני צריפי־עץ, ושם נהגו לשחק בגמר עבודתם. התחילו לפני שנתים. היה הדבר זמן קצר לאחר שעזבו את הצריפים הצפופים והמלוכלכים של בית־העולים והתישבו במקום זה. הבתים מוקפים דשא ירוק. עצים עבותים פורשים צל קריר ושפע פרחים מציפים את הגן הרענן. לאחר עשרה חדשים של חיי בית־עולים היתה להם התישבות זאת ככיבוש מולדת.

הם ידעו כי רק צעד ראשון הוא. מתי נולדה במוחם המחשבה לשתף את גורלם ולצאת לדרך יד ביד? – באותו היום שבו הפגינו מחוסרי־העבודה לפני הלשכה. גם הם, כאלפי עולים אחרים, היו מצטופפים ערב ערב לפני הלשכה. פעם היתה עבודה, פעם לא. קטיף תפוזים או עבודה בטוּריה, סלילת כביש או חציבת אבנים, הובלת שקים או עבודה בבנין – אחת היא. העיקר שיש עבודה! רק לא לשבת מובטלים בבית או להסתובב אובדי תקוה בין אוהלים קודרים. אך עבודה קשה זו, שעליה היו נאבקים יום יום, לא הבטיחה להם כל עתיד. יש צורך לחשוב על יום מחר ולעשות דבר־מה! וכך נתגבשה בלבם היזמה להתאחד. אך באיזה אופן? כסף לא היה להם. ידים חזקות, מרץ נעורים ורצון מחושל – זה היה כל ההון שברשותם. חמש משפחות אלה הבריחו יחד את הגבול ההונגרי ועלו יחד ארצה. החדשים הקשים שבילו יחד ליכדו אותם בקשרי ידידות איתנים. הסבל והמחסור מהדקים את האנשים על אף החיכוכים היוֹמיוֹמיים. חדשים על חדשים התלבטו במחשבה להקים מפעל שיתופי. כשנודע להם במקרה שבגליל יש שני מַסגרים הרוצים לפתוח מסגריה ולשם כך הם מחפשים שותפים – עוררה בהם ידיעה זאת תקוות חדשות.

אחרי שרב היום יורד ערב קריר. בבית־העולים שוכך הרעש ורק אי־פה אי־שם מהבהב אורה הקלוש של עששית־נפט. חמישה צעירים יושבים על ספסל העומד לפני הצריף. אחד הצעירים, ג’ורי, מגיב על הידיעה בהתלהבות ולמרות שאין עוד כל דבר ודאי בה, הוא סבור שנזדמנה להם “מציאה” ועליהם למהר ולפעול כדי שלא תישמט מידיהם. גם מיקלוש מקבל את הידיעה בשמחה. הוא מסוגר בתוך עצמו. לפי דעתו מספיקים שלושה מומחים להנהלת המסגריה. שנים האחרים ילמדו את המקצוע בעתיד. שאני, לאצי וגיזא, שהם מתונים יותר, שוקלים את הקשיים.

– אם אלה מהגליל הם מומחים לעבודה –אומר גיזא, אשר כסוחר רואה הוא בכּל את הצד המסחרי של הענין – ודרושים להם שותפים, כי אז בודאי יתבעו קודם כל הון להשקעה במפעל. מה נוכל להבטיח להם אנחנו, שאפילו ידיעת המקצוע חסרה לנו? הון הוא תנאי הכרחי כדי להתחיל באיזה מפעל שהוא. מה הסכום שאנו יכולים לאסוף בינינו? עלינו לברר כל זה בטרם נתקשר אתם.

ג’ורי אינו אוהב ויכוחים. הוא קובע מיד עוּבדות:

– ידוע לי שיש סדנה לא רחוק מבית־העולים. היא פנויה ואפשר לשכור אותה בסכום המתקבל על הדעת. לכל אחד מאתנו יש כמה לירות של חסכון ומהיום ואילך נחסוך כל פרוטה, ואם יהיה צורך בכך, נמכור גם את מלבושנו האחרון. אך הזדמנות כזאת לא נחמיץ.

– מה אתה מדבר על סדנה ועל הזדמנות? – מפסיק אותו שאני. – אתה כבר רואה את הסדנה כמציאות… לעת עתה נסתפק בכך שנתקשר עם שני המסגרים מהגליל בהקדם האפשרי ועל יתר הפרטים נשוחח מחר. ועוד הזהרתי אתכם, שלא תתלו תקוות מופרזות בענין, כי האכזבה עלולה להיות מרה. ועכשיו אני מציע לכם ללכת לישון. מחר עלינו לקום השכם, כי עבודה קשה מחכה לנו. שלום, ליל מנוחה!

שאני סולד מתכניות חסרות־אחריות, הוא אוהב לטפל בענינים של ממש. שאני הוא בחור מעיז, אינו נרתע מפני קשיים, נכון לקבל עליו כל תפקיד. הוא נושא על כתפיו השריריות את נטל החיים בקלוּת. בצעדיו הגבריים הוא דורך על אדמת המציאות ואינו אוהב לשוטט בעננים אפילו בדמיונו. כל זמן שלא באו לידי הסכם עם המסגרים שבגליל, מתיחס הוא אל התכניות כאל פטפוט ריק.

הבחורים קמים ומתפזרים. איש איש חוזר למיטת־הברזל שלו. על בית־העולים יורדת הדומיה.

ב

תחרות הכדור־הסל מתקיימת באולם בית “הפועל” בראשון־לציון. חדר־המלתחה סואן. והנה מגיעה קבוצה חדשה של משחקים על גג מכונית־משא, אלה הם טירוֹני הקואופרטיב “מ”. גם הם נכנסים לחדר־המלתחה וכעבור רגעים מעטים יוצאים הם משם לבושים מכנסים לבנים קצרים וחולצות אדומות, כאנשי־ספורט ותיקים. צפירה חדה מודיעה על התחלת המשחק. כל משתתף תופס את מקומו.

חמש קבוצות לוחמות כאן על גביע הנצחון וביניהן הקבוצות המצוינות ביותר שבישראל. הקבוצות היריבות נקבעות בגורל. הוא הגורל, שחומד לו לצון לפעמים, העמיד את קבוצת הקואופרטיב “מ” מול הקבוצה הישראלית החזקה ביותר. הבחורים, שהתאַמנוּ במשך שנתים אימון שיטתי לתאם ביניהם את המשחק, יצאו למגרש נבוכים ומהססים. אימת הציבור השפיעה עליהם לרעה בלאו הכי. משחק גרוע כל כך לא שיחקו אף פעם. רק שאני היה שקט. אין דבר העלול לעקור אותו משיווּי־המשקל הנפשי שלו. אך לא היה בכוחו להציל את קבוצתו מתבוסה. ג’ורי, שבדרך כלל הוא הטוב שבמשחקים, קופץ ממקום למקום ומזיק יותר משהוא מועיל. לא עבר זמן רב והם סולקו מן השטח. שהו עוד שעה קלה במקום, מסתכלים בכמה משחקים של אחרים, ואחרי כן חזרו הביתה. התבוסה מכאיבה, אך החיוך מופיע מהר על פניהם והם מנחמים איש את רעהו בנצחונות בעתיד.

ג

בכפר קטן שבגליל חיות שתי משפחות, שחוטי ידידות מקשרים אותן עוד מן הגולה. בימי מלחמת־השחרור ברחו מהונגריה לעזרת אחיהם הלוחמים. את תכניתם הכשילו האנגלים שהגלו אותם לקפריסין לתקופה של שמונה חדשים. שם נולד אוּרי למשפחת משה. הם באו לארץ ורכושם האחד הבגד שעליהם. אך חריצותם נשאה פרי ומצבם נשתפר הרבה. גם זאב היה לאב. שני הצעירים למדו את מקצוע המסגרות עוד בהונגריה לאחר שסיימו את לימודיהם בבית־הספר התיכוני. הם היו מסגרים משכילים. בארץ עבדו קשה. הנשים לא היו מרוצות מן התנאים. הן דיברו על לב בעליהן שיתקינו להם בית־מלאכה ברשות עצמם. אז התחילו לחפש להם שותפים.

יום אחד הופיעו אצלם מיקלוש וגיזא. עוד לפני כן היו להם כמה מועמדים. אך שנים אלה, שבאו בשם קבוצת החמישה, עוררו בהם אמון. המשא־ומתן נמשך שבועות בלי לבוא לידי מסקנות. עליהם היה עוד לחכות בהרבה חדרי־המתנה ולדפוק על הרבה דלתות כדי לקדם את עניניהם. כל אותו הזמן לא פסקו הצעירים מעבודה קשה ואת הכנסותיהם חסכו עד הפרוטה האחרונה כדי לאסוף להם קרן זעומה.

אז הגיעה עונת הגשמים והם נשארו בלי עבודה למשך שבועות. בינתים התנהלו הענינים בעצלתים. ורק בראשית פברואר פתחו את הסדנה. כל התחלות קשות. כיון שהשקיעו את כספם בסדנה נשארו בלי פרוטה. כדי שלא להפקיר את שבע המשפחות לרעב, החליטו שבחדשים הראשונים יעבדו שלושה מהם עבודת חוץ ואת שכרם יחלקו שוה בשוה בין השבעה. המשכורת לא הספיקה לכלכל את המשפחות אפילו בדוחק. אך הם הבליגו על קשיי ההתחלה במרץ וברצון כביר. קרן־האור התחילה זורחת להם באביב, כשעקרו דירתם מבית‏־העולים. אז עברו לגור בצריפי־עץ דומים לאלה של בית־העולים. במה נשתנה איפוא מצבם? – זאת יבין רק מי שחי חדשים באוירה של בית־העולים והצליח לצאת משם. המקלחות המשותפות, בתי־השימוש המלוכלכים, החול עד לקרסולים, החום המחניק, להקות הזבובים, – אלה הם הזכרונות שנטלו עמם מבית־העולים.

ד

הנשים מתרוצצות הנה והנה בהתרגשות. אין להן חפצים רבים, אך אין במה לארוז גם את המעט הזה. הן צוררות אותם בחבילות. מכונית־המשא מופיעה וחמש המשפחות מטעינות עליה את מיטלטליהן. חמש הנשים הצעירות, כל אשה וילד על זרועה, נפרדות בלב פועם ובמתיחות נעימה מן המחנה שבו בילו חדשים, מעל המכונית מנפנפות הן בממחטה לנשארים. בעיניהן נוצצות דמעות של שמחה – או שמא מבכות הן את החדשים המרים של חיי המחנה? ובשעה שהמכונית מסעת אותן לקראת משכנן החדש מציף את לבן רגש של אושר אשר לא ידעו כמותו מאז באו לישראל.

המעבר לביתם החדש והסידורים הראשונים כובשים את כל תשומת־הלב. אבל דאגות הפרנסה אינן מרשות שישכחו אותן. לזה יש צורך בנעלים, לילד אין כותנות, בגדי־העבודה של הגברים קרועים וגם לנשים אין מה ללבוש. אך המחסור עושה את האנשים זריזים ובעלי־יזמה. במהרה לומדות הן איך להקציב כל פרוטה וכיצד להפוך בגד ישן לחדש. מדי פעם מציף אותן נחשול של התמרמרות או יאוש. ברגעים כאלה הולכות הן לסדנה ונפשותיהן הסוערות נרגעות מיד. הסדנה מתפתחת יפה. בתחילה היה כל רכושם מכונת־הלחמה אחת ומספר כלים קטנים. והנה מתחילה הסדנה להתמלא לאט לאט. חמימות כובשת את הנכנס לתחומיה ולפניו שורות מכונות המשמיעות שאון עליז.

יותר מכל נהנים הילדים מתנאי חייהם החדשים. הם מקפצים בעליזות ובמשובה על הדשא, אוגדים פרחים ססגוניים לזר, רודפים זה אחרי זה וצועקים מתוך חדות חיים. בשעות הפנאי מצטרפים למשחק גם ההורים. כך קל יותר לשכוח את הדאגות. על כן התקינו להם מגרש לכדור־סל. מה טוב לרענן את השרירים אחרי העבודה ולשכוח לשעה קלה את כל הקשיים. בחצר התקינו נדנדה בשביל הילדים ושולחן פּינג־פּונג בשביל המבוגרים. ביחוד רבה כאן העליזות בשבת. החצר מושכת אליה אורחים מבחוץ וכל הסביבה הומה שאון חיים תוססים.

ה

הילדים שומעים מרחוק את טרטור המכונה והם רצים את השער.

– בא אבא! בא אבא! – צועקים הם במקהלה.

גם הנשים נזעקות. הן בוערות מסקרנות לדעת את תוצאת המשחק. אך הגברים שותקים ואינם אומרים דבר. בצחוק עליז יורדים הם מעל המכונית, אך עם זאת ניכרת בהם התבוסה.

– ניצחתם? – שואלות הנשים.

– לא שיחק לנו המזל! מה לעשות?

– אין דבר. גם זו לטובה! –אומרת רוזי. – תנצחו בפעם אחרת, הייתם בטוחים בעצמכם יותר מדי. אך עליכם להזדרז, – מוסיפה היא – יום הולדתה הרביעי של נוּרית היום ואין אנו רוצות לפתוח במסיבה בלעדיכם. הילדים כבר מחכים במתיחות.

על הדשא הועמד שולחן ארוך ועליו מפה לבנה. בראש השולחן יושבת גיבּוֹרת המסיבה, נוּרית, לבושה שמלה לבנה וזר פרחים על ראשה. הוזמנו גם ילדי השכנים, חברים וחברות מגן־הילדים, גם הם לבושי חג. עתה מצטרפים גם הגברים, משתובבים עם הקטנים על הדשא. ילדות מקוּרזלוֹת תלתלים מפטפטות וטופפות בהתפנקות. ילדים רודפים זה אחר זה בעליזות בלתי־מרוסנת. עליזותם מדביקה גם את המבוגרים. גדולים וקטנים אוחזים יד ביד ומשחקים במעגל. צלילי קולותיהם נשמעים למרחקים. וכך חולפות השעות ויורדים הדמדומים. הילדים מתפזרים למנוחת הלילה. והמבוגרים יושבים בגן, נושמים את האויר האביבי הנעים, הרווי רגבי אדמה רעננה ובושם פרחי התפוזים המשכּר. גם היום, כביתר ימי השבת, התאסף קהל אורחים רב, שבאו לנוח מהמולת הכרך. כמה מן האורחים נסתלקו עוד בראשית המסיבה, נתכנסו לתוך אחד החדרים והם יושבים שם בדממה מסביב לשולחן קטן, עטורים עשן סמיך של סיגריות – הם משחקים בקלפים. הנשים הנכנסות לחדר צועדות על בהונות רגליהן, שלא להפריע. בחדר מתיחות. מתוך הדממה נשמע בבהירות רשרוש השטרות הנזרקים על השולחן. שטרות של חמש לירות מצטברים זה על גבי זה. הנשים עוצרות נשימתן. הדוחק לימד אותן לנהוג בכסף בזהירות ולהקפיד על כל פרוטה. ראשן מסתחרר למראה המשחק הבלתי־אחראי. חמישים לירות הלא הן הון עצום! הלבבות הולמים בחזקה. הן מסתכלות בנדידת הכסף מיד ליד כבמחזה מרתק. העשן הסמיך מכאיב את העינים. הרגלים כורעות מעייפות, הקור חודר לעצמות. השעה מאוחרת, עוד מעט יעלה השחר. אך המשחק אינו נפסק.

ו

למחרת הבוקר מתחיל שבוע חדש על דאגותיו. ליל אמש הניח אחריו טעם רע. בה בשעה שהם מתקדמים רק צעד אחר צעד, בעמל כפים וזיעה, זורקים אחרים את הכסף בקלוּת דעת. איזו היא הדרך הנכונה? הכדאי לקפח את שנות נעוריהם בתקווה לעתיד טוב יותר? האם היטיבו לעשות בכניסתם לקואופרטיב זה? –כך מהרהרת בנפשה ארז’י. בעלה, מיקלוש, היה משתכר הרבה יותר אילו עבד לעצמו. הם היו יכולים לחיות את חייהם בלי להתאימם לאחרים. ואולי כבר היו יכולים להיכנס לשיכון!

את הרהוריה מפסיקה טובה הנכנסת למטבח. היא באה לפטפט קצת.

– הישנת דייך, ארז’י? – פונה היא אל חברתה.

– לא ישנתי כלל! – עונה ארז’י. – ראשי סחרחר. אינו רואה טעם בחיי. איני יכולה לשאת עוד. איני די חזקה ללכת עד הסוף.

– היודעת אַת, ארז’י, גם אני שואלת את עצמי תכופות: למה עזבנו את הגליל, במקום שם היה מצבנו טוב, ולמה קיבלנו על עצמנו חיי דוחק? לפעמים מיואשת גם אני. לילד אין מה ללבוש. בגדיו המעטים נעשו צרים מדי בשבילו. ועוד מעט וייוָלד הילד השני. יש שהדאגות משגעות אותי. כשהיינו במחנה נדרתי כי אחרי השחרור לא אמנע מעצמי כל דבר, לא אחשוך ולא אדאג ליום מחר. אבל עכשיו הכל אחרת. אין לדעת מה יביא לנו יום מחר. הורים או אחים אין לנו, שנוכל להיסמך עליהם. אך לעומת זאת מה איומה היא הבדידות…

– צדקת! – עונה ארז’י. –גם לי אין רצון להתישב על אי בודד. רצוני להישאר בין אנשים גם להבא, אך איני יודעת איך להשתחרר מן הדאגות המטרידות. בעוד כמה שנים היה מיקלוש יכול לעמוד ברשות עצמו. קל יותר להתבסס כשהאדם אחראי רק לעצמו.

– נכון! – אמרה טובה, – אך במקרה של משבר בלתי צפוי או מלחמה, חלילה, החברה חזקה מן הפרט ובכוחות מאוחדים קל יותר לעבור על פי התהום – בנימוקים אלה אין אני מתכוונת לשכנע אותך בלבד, כי אם גם את עצמי. את ספקותי מפיגה תמיד ההכרה שיש ערכים העולים על מצב חמרי מבוסס.

– אל תכעסי עלי, טובה, אך לא תצליחי לשכנע אותי במלים. איני יכולה להסביר לך בדיוק מה אני מרגישה. בחלתי בחיים אלה. רציתי לחיות את חיי אני בלי להתחשב תמיד באחרים, די לי בחיי הקוֹמוּנה, עוד היום אדבר על כך עם מיקלוש…

טובה פתחה את פיה לענות משהו, אך אותה שעה נעצרה מכונית לפני הצריף. ובמכונית – מיקלוש הפצוע. קפץ מן האוטובוס קפיצה בלתי־מוצלחת ונשברה רגלו. חדשים שכב כבול למיטתו. כל החבורה טיפלה בו ופינקה אותו. הנשים הביאו לו שפע מעדנים. את משכורתו קיבל כיתר החברים. ארז’י לא סיפרה דבר על שיחתה עם טובה אותו בוקר. התאונה הזאת גילתה לה את משמעוּת הבטחון והסעד הגלומים ברעיון הקוֹמונה. לא פעם שאלה את נפשה אם עליה לראות את התאונה כיד הגורל.

ז

… הקורופרטיב חוגג את יום־השנה השני לקיומו. ובעת ובעונה אחת חוגגים הם את התקנת המכונה הגדולה הראשונה בסדנה. במשך השנתים היו הצעירים, שניגשו לעבודתם במרץ עז, למומחים העומדים ברשות עצמם. שמוֹ של בית־המלאכה נתפרסם בסביבה כולה. יש להם עבודה לרוב. והיום הם חוגגים את יום השנתים למסגריה במסיבה צנועה.

– אני מרים את הכוס להתפתחות המוצלחת של הקואופרטיב שלנו, בתקוה שנגביר בעתיד את ההישגים אשר זכינו להם עד היום! – כך מברך שאני את המסובים ומריק את הכוסית.

– יש הפתעה קטנה גם בשביל הנשים, – נוטל את רשות הדיבור גיזא, העוסק בחפץ לב בצד החמרי של הענינים. – אני מקווה שתקבלנה את הבשׂורה בשמחה הראויה: לרגל הזדמנות חגיגית זאת אני מודיע לכן, שהחלטנו להעלות את התשלום השבועי בשלוש לירות.

מחיאות־כפים סוערות מלוות את ההודעה הנעימה.

עתה קם משה. משתרר שקט גמור. הכל פונים את הנואם בהתענינות מתוחה.

– עכשיו, שהגענו למפנה בדרכנו רבת־הלבטים – אומר הוא – עולה לפנינו בעיה חדשה והיא – החלום של כל איש מאתנו: השיכון. אנו יכולים להפריש סכום מסוים למטרה קדושה זאת, אבל הסכום לא יספיק. לכן נפנה כעת אליכן, החברות, ונשאל אתכן מה אתן מוכנות לתרום להשגת הסכום הדרוש? למי יש מה לומר?

השאלה מעוררת מהומה כללית.

– אנו מקבלות על עצמנו כל עבודה ברצון.

– מה עלינו לעשות?

– אולי יכולנו לפתוח מתפרה? קלארי יודעת לתפור, היא תלמד גם אותנו! – כך נשמעות תגובות מכל צד.

חוה באה בהצעה:

– אם הגברים מוצאים איזה סידור מתאים לכך, אני יכולה ללמד את הבחורות סריגת סלים. זו מלאכה נוחה בשבילנו, נוכחוּת הילדים אינה מפריעה והעבודה אינה קשורה בזמן. כל חברה תעבוד בשעה שתוכל וקל יהיה למכור את הסלים.

הצעת חוה נתקבלה במחיאות־כפים. המסיבה נמשכת במצב־רוח מרומם. יש הרגשה לכולם שלמרות הכל יפים הם החיים.

ח

יום יום, בשעות אחר הצהרים, יושבות הנשים יחד, פעם במטבח, פעם במסדרון, וסורגות בחריצות. תוך כדי עבודה עולות שלפוחיות על כפות הידים והשורות האחרונות גורמות כאב מדמיע. אך בסדרן את הסלים המוכנים בשוּרה מחייכות הן בסיפוק. כל סל – לבֵנה בבנין השיכון הנכסף.

– האם סרגו כבר אי־פעם בנין מסלים? – שואלות הן בצחוק בשעת העבודה.

– לאט לאט נאגרים המטבעות בקופה המשותפת.

גם טובה משתתפת בסריגת הסלים על אף החודש האחרון להריונה. היא עובדת במסירות עד הרגע האחרון. ובאחד הערבים מופיעים הכאבים הידועים. טובה אורזת בנחת את החפצים הדרושים, נפרדת בחיוך מאת החברות ומבקשת אותן לדאוג לילדה הקטן.

– זה מיותר – משקיטה אותה רוזי – גם בנך וגם בעלך לא יסבלו מחסור.

טובה נושקת עוד פעם לבנה הישן והולכת בפנים מחייכות לבית־החולים. הנשארים בבית מחכים בקוצר־רוח לבשורה שמביא להם האב המאושר רק בבוקר: לטובה נולד בן. משה מביא עוד מיטה לבנה לתוך החדש ומסביר לאורי בן הארבע שאמא נסעה לתל־אביב לקנות אח קטן. אורי מחכה בהתרגשות. החברות מקשטות את החדר בפרחים וקולעות זר מעל לכניסה לחצר. ובהתרגשות מחכות הן לחברתן החוזרת יחד עם הנצר הצעיר ביותר של הקואופרטיב. טובה נכנסת בצעדים בלתי־יציבים לחדר המבהיק בנקיונו ורווי ריח ורדים. בעיניה דמעות התרגשות.

– אני מודה לכולכן על הטובה שהעתרתן עלי. אני מודה על הממתקים ששלחתן לי לבית־החולים. היה נעים מאד להרגיש שדואגים לי. גם דאגת אחות לא היתה חמה יותר… – את המלים האחרונות היא אומרת בקול חנוק מבכי; נזכרה באחותה שנספתה במחנה.

כל הקואופרטיב עסוק בהכנות לחגיגת ברית־המילה. הנשים אופות עוגות מהבוקר עד הערב והגברים מתקינים פנסים בגן. הוזמנו יותר מארבעים אורחים. יש להם כבר מכרים רבים במושבה. חברי הקואופרטיב נהנים מאַהדה כללית, שזכו לה בחריצותם, בהתמדתם ובעליזותם. הם תופסים כבר עמדה רצינית בחיי המקום. הם הצליחו בצעד הקשה ביותר לעולה החדש – בהשתלבות בפועל בחיי החברה בארץ.

אחרי הצהרים הכל מוכן לטקס החגיגי. הנשים הצעירות לבושות בטעם טוב, מקבלות את האורחים בסבר פנים יפות. השולחנות הלבנים כורעים תחת שפע העוגות. יש גם משקאות. הקואופרטיב הצליח בסידור החגיגה. בין האורחים גם ראש המועצה ומזכיר ההסתדרות במקום. שותים “לחיים”. ראש המועצה נושא נאום חגיגי: “חברים, חברות! הנני מברך מקרב לב את האזרח החדש של ישובנו ומריק את הכוס לבריאותו. וגם אתכם, חברים, מברך אני בשמחה רבה על ההישגים שלכם בהשתרשותכם בקרבנו. אני תקוה שתוסיפו לקחת חלק בהתפתחות המקום ואני מאחל לכם שתזכו עוד להישגים רבים ונשמח כולנו יחד”. דברי הברכה מציפים את הלבבות בחמימות נעימה. החגיגה נמשכת במצב־רוח מרומם.

ט

לאחר עבודה מאומצת במשך חדשים נאסף הסכום המיועד לתשלום ראשון לשיכון – החלום התחיל ללבוש צורה ממשית. אך הגורל גזר אחרת. המציאות הנחיתה עליהם מכה קשה. במשבר הכלכלי ירד ערך הלירה ועלה מחיר השיכון. הם הרגישו עצמם כילדים שבנו להם מבצר־קלפים ומשב רוח קל הפילו.

אותו זמן נעשה בנין הסדנה צר מהכיל את כל המכונות שנוספו בה. היה עליהם לפתוח סדנה נוספת. וההתרחבות הזאת ניחמה אותם במקצת על הכשלון המכאיב.

באחד הערבים התכנסו לישיבה שאליה הוזמנו גם הנשים. פתח משה ואמר:

– חברים יקרים! אנו עומדים לפני החלטה גורלית. יש בידינו סכום כסף שהשגנו בסבל ובזיעת אַפּים. כפי שידוע לכם אין הוא מספיק להגשמת המטרה הנכספת. עד עת מצוֹא טוב לנו להשקיעו באיזה מפעל שבו תוכלנה גם הנשים לתת את חלקן. רק בדרך זו יש לקוות שנזכה יום אחד להגשים את חלום כולנו – השיכון. אם כן, חברוֹת, למי יש מה להגיד?

– לי. – אמרה קלארי, אשתו של גיזא, וקמה לדבר. – סוף סוף ניתנת לי האפשרות – אמרה – לבוא לפניכם בתכנית שאני מהרהרת בה זה כבר! ואני מקוה שיהיה בכוחי לשכנע אתכם ותאמינו בממשות שבתכניתי. לפני כמה זמן נתקלתי בטיולי בקצה המושבה בבריכה מוזנחת ובלתי־מושלמת. בראותי את הבריכה במצב כזה, הצטערתי שלא גמרו את התקנתה. באקלים ארצנו יש צורך חיוּני בבריכה שבה אפשר להתרענן אחרי העבודה. כשהירהרתי בצורך לשתף אותנו, הבחורות, באיזו פעולה כדי להשיג את הכסף לשיכון, נזכרתי בבריכה המוזנחת, אך בשל חוסר אמצעים ויתרתי על הענין. עכשיו, אני סבורה, זוהי השעה המתאימה להגשים את תכנית התקנת הבריכה. הגברים יעסקו בתיקונה ואנחנו נקבל על עצמנו את עניני ההנהלה. מה דעתכם?

רגעים מספר שתקו הכל שתיקה מוחלטת. מיקלוש היה הראשון שהפסיק את השתיקה:

– רעיון נפלא! מעתה אתיחס ביתר רצינות אל כשרון ההמצאה של האשה! אך קל לקבל תכנית וקשה שבעתים ההגשמה. צפוים לנו מכשולים רבים. אף על פי כן, יש לגשת לפעולה!

אז התחילה עבודה קדחתנית. הקרדום הולם, המלט נלוש ומלחימים את הצינורות. הסביבה השוממה מתעוררת לחיים חדשים.

יום יום, לאחר שהגברים מסיימים את עבודתם בבית־המלאכה, יוצאים הם לעבודה בשטח הבריכה. בונים חדר־הלבשה, מקלחות, שותלים ונוטעים ומשפרים את השטח מסביב.

קלארי מלווה את הגשמת חלומה בהתרגשות. היא מסתכלת על פני הסביבה מעל המקפצה הענקית. כן, כך תיארה לעצמה את המפעל: שבילי פרחים, סוכות ענפים מכוסות ירק, מזרקה, דשא רענן, מקום משחק לילדים, ובבריכה הענקית נוצצים המים השקופים.

נסתיימה העבודה. קבוצות קבוצות עומדים החברים ומשוחחים. גם קלארי מצטרפת אליהם. אושר ההגשמה נסוּך על פניה.

מריה סרדהיי

מהונגרית מ אֶרדלי

רעננה.

מריה סרדהיי (רעננה): בת 26, נשואה, אם לשני ילדים. ילידת הונגריה, בודפשט. עלתה לארץ ב־1949.

א

היתה שעת צהרים. ירושלים עיר־הזהב טבלה בשמש.

– נעמי, בואי, הרכבת עוברת – הבעל הסב את ראשו לעבר המטבח. מה חפשי וקל היה צחוקו.

– אבל היא לא שרקה עדיין! אבוא מיד. ראובן.

צוחקת גם היא באה נעמי ועמדה על ידו בפתח הגזוזטרה. נשמעה שריקה ממושכת. הרכבת עברה מאחורי האפר המוצף פרחים. ארבעה קרונות נוסעים, קטר אחד מלפנים ועוד אחד בסוף. הרכבת עלתה מעבר הר־טוב. נעמי עמדה ללא נוע, עוקבת אחר ענני העשן, כשהקרונות הלכו והתרחקו, הלכו ונעלמו באופק. הבעל הסתכל בה – בגוה הדק, בתנועותיה ההרמוניות, נתונה תמיד בעולמה שלה, תמיד כה קרובה. כך ראה אותה בפעם הראשונה.

– ראובן, מהיום אינך צריך עוד להביא מים בדלי. – אמרה. – נפתח את הברזים והמים יזרמו! זה נפלא!

– סוף סוף! אבל מתי יהיה כביש, חשמל ו…?

– אמש, כאשר החשיך היום, הדלקתי את הנר הירוק בפמוט שעל הקיר ובחדר נפוץ אור רוטט. כל פעם ששנשוחח בערב לא אדליק עוד אלא את הנר – אף אם יהיה אור חשמל.

– כן, נעמי.

הבעל היה מהלך נסער בחדר. הבושם המשכר של האילנות הפורחים גירה את חושיו. לבסוף עמד מלכת ואמר:

– נעמי, קשה לי להגיד לך… הכסף אזל שוב, אזלו גם החפצים מן הארגז. עכשיו בא תורו של הגביע מעל האיצטבה. רציתי להכין אותך לכך, אבל הנה אמרתי לך כל זה פתאום. אני חש את עצמי כאילו משהו מחניק אותי. כל החפצים – כלי הבדולח, כלי החרסינה, כל רהיט וכל חפץ, הכל הכל עולה שוב לנגד עיני, כמו ביום האחרון שבו מסרתי את החנות. איני יכול לשכוח. איני יכול לשכוח שהנני בן 55 כי איני יכול לעבוד כל עבודה שהיא, איני יכול לשכוח את מחלת הלב שלי ואת חייך הקשים אתי…

הוא נעצר על ידה. וכאשר נעמי נלחצה אל חזהו פגה התרגשותו.

– אף על פי כן, יש הרבה דברים ששכחת – אמרה. – שכחת שראו אותך כזר בארץ בה נולדת, בוקר וערב אמרו לך זאת, עד שבעצמך הרגשת כי זר אתה. שכחת את הפחדים שעברו עליך, פחדים מכל המינים: הפחד לחייך, לחיי יקיריך, לבטחונך הנפשי, שכחת את האימה שנפלה עליך כאשר עמדת על כך שללבך חדרה השנאה. והלא מאז שאנו פה – נסתלקו כל אלה, נעלמו. אנו בבית, ראובן, בלבנו שרוי השלום. כל היתר יבוא בשעתו, במוקדם או במאוחר.

בתנועה קלה נחלצה מזרועותיו, ניגשה אל האיצטבה שעל יד המיטה, וכאשר נגעה בבדולח – עלה ממנו צליל דק, שהעביר בה רטט.

– בדולח זה הוא המוסיקלי ביותר מכל הכלים שהיו בידינו. – אמרה – תסתכל בפרח שעל קרקעיתו. הייתכן שלא ישימו לב אליו? אני מקוה כי מי שיקנה את הגביע יגלה גם את הפרח. תזדרז, ראובן. עד שתחזור יהיה מקומו של הגביע תפוס.

– אין לך עוד במה למלא את מקומו…

– כל חלל ריק אפשר לסתום.

– שלום נעמי.

– שלום ראובן.

ב

,כשנשארה לבדה צנחה עייפה ליד השולחן באמצע החדר. מבט עיניה תר סביבותיה. בפינת החדר לאורך הקיר – שם המיטה, ולמראשותיה תמונת האם – מתה לפני 40 שנה. נעמי היתה אז בת שנתים וגדלה אצל סבתא. מתחת לתמונה היה תלוי הפמוט עם הנר הירוק. ליד המיטה, מתחת לחלון – שם כוננית מברזל מחושל ועליה החלל הריק שהשאיר גביע הבדולח. לא נוֹתר עוד אלא פסל בוּדהה אחד – פרצוף שליו, חידת החיים על פניו. לפעמים לקחה אותו ביד וסובבה אותו בלאט ועם כל תנועה נשתנתה ארשת פניו. נדמה היה לה כי כאשר תבין אותו – תדע הכל. מתי?

על הקיר שממול, למטה – תמונה מרובעת במסגרת רחבה, מוזהבת השולים: על הרקע הנוצץ של משי – שמש מרוקמת חוטי־פז וחמש חבצלות מבצבצות מתוכה. מתחת לתמונה –ארגז קטן מכוסה מפית לבנה, ארוכה עד לרצפה וגדיליה מפוזרים על המרצפות. ושולחן קטן בחדר. עליו קערה לפירות עשויה פליז זהוב על רגל דקה וגבוהה, כולה מצופה אמייל וחוטי־זהב – מתנה מראובן. מימינו ומשמאלוֹ של הארגז הקטן שני כסאות בסגנון בידרמייר, שקנתה אותם באחד הימים בשוק מאה שערים. למרגלות המיטה – ארגז גדול יותר וקרקעיתו צמודה אל הקיר, מכוסה בד פרחוני עד למטה. נעמי העלתה בת־צחוק על שפתיה. זאת היתה השידה שלה, על השידה – ספריה, כל מה שעלה בידה להביא אתה. קמו לתחיה רגעי שמחה.

המקום שנשאר פנוי לארון־הבגדים, דלת הגזוזטרה, פינתו של ראובן – כסא־המרגוע המצופה בד צבעוני מתחת לחלון; על ידו הארגז הקטן, האיצטבה עם ספריו מסודרים בשורות זו על גבי זו. הכסאות המרובעים, ללא גב, מצופים גם הם בד פרחוני, מסביב לשולחן גדול בלתי־צבוע. השולחן עמד באלכסון באמצע החדר וחילק אותו לשנים: עולמה, עולמו. ואותו השולחן – הוא שחיבר אותם.

משב רוח ניפח את הוילאות. נעמי קמה והוציאה ארגז קטן מתחת למיטה – אוסף האבנים שלה מישראל, רבגוֹניוּת של צורות וצבעים. בחרה מהם אבן גדולה אחת, אפורה, מחוספסת. צורת קרן היתה לה וגלי הים עשו אותה כתחרים שקופים.

הציגה את האבן במקום הגביע. ואז ישבה ללמוד עברית.

הזמן חלף בלי שהרגישה בו. פתאום נפתחה דלת הפרוזדור. ראובן נכנס, צוחק.

– בחרתי עם הזקן כמה שטיחים והוא הזמין אותי שאעזור לו בחנות. הבאתי לך בחזרה את הגביע, נעמי. אבל מה שמת במקומו?

ראובן החזיק את האבן ביד ושניהם צחקו כילדים.

– זאת היא אבן מישראל, ראובן, אל תגיד לי עוד שום דבר. אני רצה אל לאה ללוות שלוש לירות.

– אל תשהי שם זמן רב. היום בא אליה אחיה מן המושב.

– בא יוסף?

– לא, האח שאין אנו מכירים אותו, איתן שמו. שובי מהר, נעמי. היום יום חשוב לנו.

רעד עבר בלבה. נשקה לו בחפזון ויצאה. הלכה מהר בין גושי האבנים. סוף סוף ראובן שבע־רצון. החיים בודאי יטלטלוה עוד, אבל האין היא עכשיו מוגנת כספינה בנמל? – נשמה עמוקות, ולבה הולם בחזקה.

ג

כאשר פתחה את הדלת הציפו קרני השמש האחרונות את החדר והאויר רעד קלות. לפניה עמד איתן. ללא נוע הביטו איש בעיני רעהו. כל חייה כאילו נתרכזו במבט הזה.

– איתן!

– נעמי!

מתוך החדר נשמע קולה של האם הישישה. איתן הפנה ראשו אליה:

– כן, אמא?…

– תיכנסו פנימה. מי שם?

נעמי נכנסה לחדר ואחזה ביד הזקנה העיורת.

– שלום נעמי, נדמה לי שאַת מכירה את בני.

– כן, אנו מכירים! – ענה איתן נמרצות.

אז פנתה האם אל איתן ואמרה לו בקולה הדק:

– כמה זמן עוד ישהה יאיר באמריקה? עברו כבר ארבע שנים מאז נסתיימה המלחמה, כמה זמן עוד ייעדר הבחור מן הארץ?

– איני יודע, אמא.

– אני לא מבינה מדוע אתה חי כל הזמן לבדך. היית צעיר כאשר מתה עליך חנה אשתך. בנך גדל בקיבוץ, אצל יוסף. כאשר נתבגר הלך למלחמה, אחרי כן נסע לאמריקה. תביא את בנך חזרה, ברצוני לשמוע עוד את קולו לפני מותי. ואתה אינך צריך להיות גלמוד כל כך, עליך לבנות לך בית.

איתן הסתכל בנעמי, כמבקש מענה. אך היא השפילה את עיניה ולא ענתה דבר.

– איני יכולה להישאר – אמרה כעבור רגע – מחכה לי ראובן. שלום. – נגעה ביד הזקנה.

– שלום נעמי! – איתן נתקרב אליה. נעמי רעדה כולה כאילו חדלה מהתקיים, כאילו נתמזגה לחטיבה אחת עם העולם כולו. ידו אחזה בידה.

– שלום, איתן. – שמעה את קולה אומר ואחר כך שמעה גם את קולו:

– שלום וברכה.

ד

כאשר סגרה את הדלת מאחריה לא ראתה מאומה לנגד עיניה. ערפל כבד כיסה את הבתים, הסלעים, השדה. נדמה היה לה, כי אם תצעד עוד מספר פסיעות יבלע אתה הערפל. החלה מגששת כעיורת. לא חשה את הקרקע מתחת לרגליה. לבה היה ריק. לא היו בו עוד שמחה ולא מכאוב. רק חלל ריק. פתאום הופיעה לפניה דמותה של מלכה הקטנה, בתה של לאה חברתה. פניה פני ילדה ביישנית קורנות משמחה.

– מה קרה מלכה?

– נודע לי דבר־מה מענין מאד, נעמי!

– מה נודע לך?

– את יודעת? כשהיינו באירופה צחקו לשמי המוזר. ואולם כאן אין איש צוחק לו. ועתה נודע לי מה פירושו של השם מלכה. הילדים בבית־הספר קוראים לי “המלכה ממקור־חיים”. שלום, נעמי, אני רצה לספר לאמא…

– שלום עליך, מלכה.

ירדה שלוה בלבה של נעמי. זקן עבר על פניה ונעמי אמרה אליו בלי משים:

– שלום.

– שלום וברכה. – ענה הזקן.

קלוטילדה מרקוס

מהונגרית מ. אֶרדלי

מקור חיים – ירושלים.

קלוטילדה מרקוס (מקור־חיים, ירושלים): בת 42. עלתה לארץ ב־1950 מבוקרשט ברומניה. היתה מתרגמת מלשונות אנגלית, צרפתית, גרמנית לרומנית.

האשה הצעירה נשמה בכבדות בעלותה לקומה השלישית. לחצה את ידיה אל לבה הפועם וצלצלה בדלת המוזיאון. שקט וצנינות נעימה קיבלו את פניה. אין זו הפעם הראשונה שהיא באה לכאן. כל פעם שנפתחת לפניה דלת זו שמאחוריה היא מוצאת מנוחה לכמה שעות, עולה בה המחשבה: מה נפלא הדבר, שפה, בלב העיר הסואנת, יש פינה שבה היא יכולה להישאר לבדה ולחשוב בשקט על המעסיק אותה, – ולוּ רק במשך זמן קצר. לא מכבר, כאשר גילתה את בית־הנכות הזה, שלא רבו מבקריו, התלהבה כל כך מן התגלית שלה, שהיתה מדברת עליה בהתרגשות באזני בעלה בוקר וערב. אבל הוא צחק להתלהבותה ולא היה מוכן להילוות אליה בביקוריה התכופים אל בין יצירות האמנות המפוארות מן העבר הרחוק. אך היא היתה מרבה לבוא הנה כדי להישאר כאן לבדה עם הבעיות הרבות המעסיקות את רוחה.

כשנכנסה לחדר אותו בוקר הבחינה באדם היושב בכורסה נוחה ליד כוננית של ספרי אמנות. הוציאה גם היא ספר מצויר, הסבה לשולחן הרחב והתחילה מדפדפת בו. חיש מהר עלו והציפו אותה המחשבות שחזרו להטרידה. מה חבל שאין לה אף ידיד אחד, אשר אפשר יהיה להימלך אתו והוא יוכל לעזור לה בפתרון הבעיות ההולכות ומצטברות בלבה. מה טוב היה אילו יכלה לפתוח את לבה לפני מישהו, שיהיה מוכן להקשיב לה בלי להפסיק אותה בשאלות סקרניות. פתאום עלתה לפניה הבעיה הדחופה האחרונה: אברהם רוצה בילד! מחשבתה הרי טרודה זה שבועות ברעיון של פרידה מבעלה כמוצא היחיד ממצבה חסר־הסיכויים – והוא אינו מנחש מאומה, “אלי, אלי!” – פרצה אנחה מפיה. האיש הזר, שישב בכורסה, הרים את ראשו לשמע קריאת היאוש בהונגרית. הוא קם וניגש אל האשה, גחן אליה ושאל: “מה לך? היכול אני לעזור לך במשהו?” האשה נבוכה, מיהרה להוציא את הממחטה מו החריט שלה ובלי להציץ אליו פלטה:

– לא, אין שום דבר, תודה!

האיש נד בראשו וחזר לכורסה שלו ולספרו. האשה הציצה בצנעה לכיוון שלו. גבר שמנמן, כבן ארבעים, לא עורר כל אהדה. לבוש היה בגדי חאקי מרופטים וכובע־הבד שלו היה שמוט על מסעד הכורסה. אך כשהרים את פניו לעומתה, הבחינה בעיניו החמות, המלאות הבנה. פתאום החליטה כי הוא האיש אשר לו תספר הכל.

– סלח לי, – פנתה אליו בקול צרוד מבכי, – הייתי רוצה לומר לך משהו. אולי מוזר הדבר בעיניך שאני פונה אליך כך, בלי להכיר אותך… אבל מוכרחה אני לדבר עתה. בבקשה ממך, אל תפרש את דברי שלא כהלכה.

האשה הסתבכה בדבריה. כבר התחרטה על מעשה־שטוּת זה שלה. אבל האיש קם בינתים ממקומו, ניגש אל שולחנה וישב ממולה, מקשיב.

– אין לך להצטדק בפני, – אמר – זמני פנוי. אני מוכן לשמוע.

ברגע האחרון נרתעה. אבל עיניו השלוות עוררו בה אמון.

– הענין הוא בזה, שאני גלמודה מאד. – אמרה – אין אני מבקשת עצה. לא תוכל ליעץ לי, כי הרי אינך מכיר אותי. רצוני רק לפרוק מעלי את אשר נצטבר בי.

בקושי עצרה דמעותיה ושוב המשיכה:

– אל תציג לפני שאלות ואל תנסה לנחמני. רק אחת בקשתי: הקשב לי ואחר כך שכח הכל!

האיש נבוך. רגע אמר לקום ולהסתלק מכאן. אך עצר ברוחו וענה בשקט:

– אל תדאגי. אני חי במושב ושם אין מתענינים בכגון אלה.

האשה היססה שוב. נדמה היה כאילו חשה בנעימה לגלגנית בקולו של האיש הזר. אף על פי כן פתחה בסיפורה לאחר רגעי שתיקה כבדה.

– אספר לך את הדברים כסדרם, – אמרה – חוּנכתי בעיירה הונגרית. אבי היה סוחר אמיד. אמי חובבת אמנות ואני בת יחידה ומפונקת, אשר לא מנעו ממנה דבר. לא הכרתי את החיים. לא ידעתי טעם דלות, מחסור, רעב. תוכן חיי היו שעשועי אהבים, מוסיקה ואמנות, בגדים נאים וחיי רוָחה. בהיותי בת שבע־עשרה ענדתי את הכוכב האדום על חזי. הוכנסתי לגיטו ואחר כך הובלתי לאושויץ…

מעל פני האיש נסתלק פתאום צל הלגלוג. עיניו הרצינו, קדרו.

– עשרה חדשים חייתי במחנה, אם אפשר לקרוא לכך חיים. – המשיכה האשה – אדלג על כל אלה. אספר לך על ימי השחרור המאושרים והמאכזבים…

היא חזרה לעיירתה, אך לא מצאה בה איש מבני המשפחה. רק זרים ומתנכרים חומדי כסף. דכאון נפשי ואדישות ירדו עליה כאשר הוברר לה כי נותרה יחידה בעולם. ימים קשים באו לה, ולא אחת ביקשה את נפשה למוּת. אבל אז בקעה פתאום קרן־אור ממזרח. היא נפגשה עם קבוצת צעירים שחלמו על עתיד חדש ויצאו להגשימו. “לפני כן לא שמעתי אף פעם על הציונות – הוסיפה האשה לספר – ולא הרעיון כי אם הכוח שנאצל מן הנוער, הוא שריתק אותה אליו. ועוד זאת: הם לא דיברו על העבר, אלא נשאו עיניהם קדימה. נצטרפתי אליהם בשמחה. ועלינו לארץ דרך איטליה. אבל האנגלים לא הניחו לנו לרדת בחיפה והובילו אותנו לקפריסין. גדרות־התיל והבטלה מאונס החזירוני למצב־הרוח של ימים עברו…”

ושם, בקפריסין, הכירה אותו, את ה"צבר" היפה והזקוף, שליח ה"הגנה" שחור־השפם. ואולם אז באו ימי העליה לארץ וקשיי החיים השביתו את הפגישה המלבבת. היא גרה בבית־החלוצות. עבדה קשה לפרנסתה. קשיי הלשון העסיקו אותה הרבה. אז התחילו ימי המלחמה עם הערבים וכולה היתה נתונה להוַי החדש ובעיותיו. ותוך כל אלה סבלה סבל רב מן הבדידות האיומה.

לימים נפגשה שוב עם אותו הבחור, אשר מדיו הצבאיים הלמו אותו יפה והידידות נתחדשה. לא עבר זמן רב והוא הציג אותה לפני הוריו, שגילו אהדה כלפיה. יום אחד בא ואמר: בשבוע הבא נתחתן. רק אז דיברה אתו ברצינות בפעם הראשונה. אמרה לו, שלפי דעתה אין הם מתאימים זה לזה. הזכירה לו מקרה שקרה אותם בשעת טיול. גדודו ערך טיול לגליל וסיפחו גם אותה. הם עברו בסביבה נהדרת – היא לא פיללה כלל, שגם כאן, בארץ זו, יש הרים כאלה מכוסי ירק, שאוירם כה צח. סרו ללון באחד מישובי הספר, השוכן בין גבעות צפוֹנה לצפת. לפני השינה יצאו שניהם לטיול. ישבו ליד מערה ביער. לא רחוק מהם רישרשו בשלוה מי המעין. הכל מסביב היה שקט ונוח. אך אותה תקף רגש של אי־נוחוּת. פתאום נשמעה מרחוק נביחת כלבים הולכת וקרבה. היא קפצה ממקומה וביקשה להסתלק מכאן תיכף ומיד. הוא לא הבין מה קרה ובחבקו אותה ניסה לעצור בעדה. אז תקפה אותה אימה כזו, שעקרה את עצמה בכוח מזרועותיו והתחילה רצה. כמה ימים אחר כך סיפרה לו את פשר הדבר. היא סיפרה לו את אשר קרה אותה בגרמניה, כאשר הגיעה אליה השמועה על התקדמות הצבא הרוסי המשחרר. אז ברחה מן המחנה ונדדה יומים ביער. אפסו כוחותיה. כרעה למרגלות גבעה. מעין היה מבעבע בדממה מאַיימת. ומתוך החשכה נשמעה נביחת כלבים. ניסתה לרוץ, לברוח. אבל לא היה בכוחה אלא לזחול. וכך מצאו אותה חייל ס"ס.

היא סיפרה את סיפורה לאברהם ה"צבּר" ברטט של התרגשות גוברת והולכת. אך הוא נשאר שקט כשהיה. יעץ אותה לשכוח כל זאת. כשהסבירה לו כי זכרונות כאלה אינם ניתנים לשכחה ועל כן לא יעלו יפה נישואיהם – צחק מעומק הלב.

לבסוף נישאה לו. כי אהבה אותו ולא יכלה עוד לשאת את הבדידות. אברהם נתגלה לה עתה כבחור טוב־מזג ונעים, שלא נפגע אף פעם מאכזבה או מכשלון. היה נתון כולו לפעולה נלהבת. בשעות הפנאי הרבה לקרוא והספר היה לנקודת־המגע שביניהם. ואילו המוסיקה – לכך אין לו כל הבנה. בעל מסור הוא אברהם. ליום הולדתה אמר להפתיעה. קנה גרמוֹפוֹן וערימת תקליטים של שירי־ריקוד עבריים. לא רצתה להעליבו ונשאה בדומיה ימים על ימים את צלילי התקליטים הללו. לבסוף לא יכלה להתאפק ואמרה לו כי אין זו מוסיקה. נעלב מאד. ומאז נעלב הוא לעתים קרובות. פעם בא לבקר אצלה בן־עיר, שלא ראתה אותו שש שנים. ישבו ושוחחו בהונגרית. פתאום זנק אברהם מפינתו והתחיל גוער בהם, כי כאן בארץ חייב כל אדם לדבר רק עברית. אז פרצה ביניהם המריבה הראשונה. אחר כך תכפו הקטטות. עד שבאחד הימים הטיח כלפיה את השאלה: למה באת הנה אם אין הענינים כאן מוצאים חן בעיניך? לא סבל כל דבר ביקורת על הארץ וחייה. והיא לא יכלה שאת את בטחונו העצמי ואת תכניותיו המדויקות לעתיד.

ערב אחד, לאחר אחת מאותן הקטטות, ניסה לחבק אותה. היא השתמטה מידיו. תוך צחוק עליז תפס אותה בין זרועותיו עד שלא היה לה כוח להתגונן עוד. פתאום פרצה מפיה קריאת זוָעה, שהחרידה את החדר כולו. דומה היה לה כאילו הכל סביבה מתמוטט. רוּחה שבה אליה רק לאחר שאברהם שפך עליה מים קרים. הוא חקר לפשר דבר. סיפרה לו כי עלה לפניה זכר ערב אחד לאחר השחרור, כאשר חייל רוסי ניסה לאנסה וחבריו עזרו לו. אברהם התקצף. התחיל גוער בה על שאינה רוצה להשתחרר מזכרונות העבר. היא ניסתה להסביר לו שמאורעות כאלה בחיים אינם נשכחים והם ילווּה עד סוף ימיה. אך הוא בשלוֹ: אנחנו חיים בארץ החופש והחירוּת, ימי הסבל חלפו לבלי שוב.

המענין באברהם הוא, שלאחר הקטטה הוא שוב אדיב ועליז, כאילו לא קרה דבר. אדרבא, אחרי הקטטה בערב שבת האחרונה, הביא לה זר פרחים והציג לפניה את השאלה: “מה יהיה עם ילד?” היא ניסתה לדחות את התשובה תוך צחוק, אבל הוא חזר ברצינות על דבריו, כי הגיע השעה ללדת ילד ואין הוא רוצה לדחות את הדבר הזה.

וזהו מה שמציק לה כעת. דמעות עלו בעיניה כשהגיע לנקודה זו בסיפורה והיא לא ניסתה לעצור בעדן.

– איך נרשה לעצמנו להביא ילד לעולם – אמרה – כשאין אנו מבינים זה את זה? מה יהיה גורלו בין הורים מתקוטטים? עלי להיפרד מאברהם! אלי! ידעתי שכך יהיה הסוף. אי אפשר ששני יצורים שונים כל כך בשפתם, בחינוכם, בעברם יחיו יחד.

האשה הצעירה רעדה מבכי בכל גופה. האיש אשר ישב ממולה הסתכל בה בצער והשתדל להעמיד פנים כאילו כבר שכח הכל. קם מאצל השולחן, החזיר את הספר למקומו ונטל בידו את כובעו. הביט פעם אחרונה על האשה ושם פעמיו אל הדלת. ואולם אז נשאה את ראשה, קמה וחסמה את הדרך בפניו. ובראותה את פניו האדישים למראית עין, אמרה ברוגזה: “האומנם אין מלים בפיך על כל אשר סיפרתי לך? אם כך, מדוע הקשבת לי עד הסוף?”

האיש לא נבוך. ענה בשקט אך ברצינות:

– אינך עקבית ביותר, אשה צעירה. תחילה דרשת שתיקה ועתה אַת מפצירה בי שאדבר. בסדר! אני מבין למצב־רוחך, אבל איני מסכים לך. צדק אברהם: מצבי־רוח כאלה אינם מתאימים לארץ הזאת. פנינו כאן לעתיד. איני רוצה לומר שעליך לשכוח כל מה שעבר. הרי העבר הוא יסודה המוסרי וההיסטורי של מדינתנו הצעירה. אינך יכולה ואינך צריכה לשכוח. אבל בעברך זה אין שום חידוש ואין מקום להתגאות בו. הכל רק חרפה והשפלה. אל תספרי איפוא את זכרונותיך באזני “צבּר” שגדל בקרב על החירוּת ויצא מוכתר נצחון. הוא נושא בלבו את הצער והבושה על שאחיו לא השיבו את המכה ואולי מתבייש הוא גם על שלא יכול לעזור. ואילו הילד, – אַל תדאגי! הדור החדש ישנה מן היסוד גם את ההורים. ילדך יפתור את

בעיותיך אַת.

האיש הביט בחיוך על פני האשה המקשיבה. הקו הבלתי־אוהד נמחה כליל מעל פניו. אז חבש את כובעו הדהוי ונסתלק בברכת־שלום חרישית.

האשה שהתה עוד רגע בפתח, שקועה במחשבות. פתאום הציצה בשעונה, ניגבה בחפזון את פניה ויצאה במהירות מן החדר.

השעה ארבע, עוד מעט יחזור אברהם מן העבודה.

דומן לסלו

מהונגרית מ. ארדלי

קרית־מוצקין.

דומן לסלו (קרית־מוצקין): בן 28, יליד אֶגר שבהונגריה. חניך סביבה מתבוללת. עמד על יהדותו לאחר שלא נתקבל לאוניברסיטה בגלל מוצאו היהודי. למד חרטוּת בבודפשט. נשלח למחנה־עבודה ומחנה־ריכוז. משפחתו הושמדה. יצא לארץ באנית־המעפילים “כנסת ישראל” באוגוסט 1946. מנמל חיפה, לאחר קרב עם הצבא הבריטי, נשלח לקפריסין. עלה לארץ בנובמבר 1947. חרט בבית־החרושת “נשר”. חייל במלחמת־השחרור. מדריך לחרטות בבית־הספר המקצועי בחיפה.

האיש קם ויצא מן החדר. בחוץ היה אפל וקר. זה הרגיע את עצביו הנסערים. עוד צילצל באזניו סירובה הגס של אשתו. היא אינה מסכימה ללכת אתו – מה יש לה לבקש בארץ היהודים?! הוא רצה מאד לעלות לארץ עם אשתו ועם בתו הקטנה. את קולה של הילדה הוא שומע, כשהיא שואלת את האם:

– אמא, האם אבא יהודי?

– כן,כן, יהודי – הידהדה תשובת חותנתו, שלכאורה היתה מנמנמת על כסאה, אך לא התאפקה מלנסוך את רעלה בתשובה שנתנה לילדה.

– אני רוצה ללכת עם אבא. – אמרה הילדה.

– לנו מוטב להישאר כאן, בתי, – ענתה הזקנה, – יהיה לך אבא אחר, נוצרי כמוך…

– אינני רוצה באבא אחר! – התחננה הקטנה.

לפני עיני רוחו הופיעה דמות אמו, שהיתה חולה אנושה בשעה שגירשו אותו לטרנסדניסטריה. רק לאחר שנעדרה שלוש שנים נודע לו כי אין אמו בחיים עוד. בשובו הביתה קיבלה אותו מי שהיא אשתו כיום. היא אמרה לו שטיפלה באמו, ועל כן השאירה לה את רכושה הזעום: כמה כסתות ורהיטים רעועים. ועוד אמרה, כי בקשתה האחרונה של האם היתה, שישא אותה לאשה, את הבתולה הנוצרית, אם יזכה לשוב הביתה.

מכוערת וקשישה ממנו היתה – בת שלושים ושתים, והוא בן עשרים ושש, בעל גוף חסון ויפה, שהודות לו נשאר בחיים, למרות היסורים הרבים שעברו עליו. לא פעם שיחקו אתו קציני הגדוד את משחקם האכזרי כדי ליהנות מאימת המות של בחור יהודי. העמידו אותו עם רבים אחרים אל הקיר והודיעו להם, שכל עשירי במנין יירה, מפני שאחד מהם ברח. ענין הבריחה היה, כמובן, מן הנמנע, כי השגיחו עליהם ממגדל־התצפית.

עתה חלף כל זה מחדש במוחו העייף. זכר גם את חמש שנות נישואיו האומללים. במשך כל השנים הללו היה בבחינת היהודי שסובלים אותו, אף כי הוא שפירנס את המשפחה ועליו כל דאגותיה.

כשחזר לחדר כבר ישנו הכל. הוא שכב במיטתו בעינים פקוחות, מתאמץ לפענח את גורלו בעתיד. למרות הכל החליט לעלות לארץ־ישראל. יחידי יעלה אם יהיה צורך בכך. מה צפוי לו שם? דמיונו היה פשוט מדי מכדי לתאר לו יותר מעבודה מפרכת ובדידות. הוא לא ידע את חמימות האהבה והאושר.

לאחר היסוסים רבים יצא לבסוף לדרך. בכאב צורב נפרד מבתו ונדמה היה לו כי בעיניה הכחולות עמדו דמעות באמרה לו:

– אבא, אל תסע!

לבו דאב בשבתו ברכבת ובהפליגו באניה. אך איזה יצר טמיר גרפו לקראת הארץ היעודה.

בערב היה יושב יחידי על סיפון האניה, מסתכל במים השקטים. ובשבתו כך הופנתה תשומת־לבו לקול אנחה אי־מזה. הביט מסביב והנה אשה יושבת בקרבתו. פנה אליה ושאלה למה נאנחה. האשה ענתה בהונגרית לקויה שאין היא מרגישה בטוֹב, אך בהיותה בודדת אינה מעיזה לבקש עזרת מישהו.

– יש לי מעט יין־שרוּף חריף; אם אַת רוצה – אביא לך.

– אל תטריח עצמך, לא כדאי! – ענתה האשה בקול ילדותי והוא חשב כי נערה היא היושבת כאן.

הביא לה את המשקה ולאחר שגמעה ממנו הוקל לה. ישבה על יד האיש הזר והביטה עליו בהכרת־טובה. שמחה שיש עם מי לשוחח. סיפרה לו את אסונה. היתה נשואה לבעלה רק חצי שנה. אחר כך נלקח למחנה־עבודה ומשם לא שב עוד. יש אומרים כי ברח עם אשה אחרת לרוסיה. ואמה שלה היא אשה חומדת תענוגות החיים והבת למכשול לה בחייה. על כן שיכנעה אותה לעלות. ועכשיו הנה היא כאן, שבורה ורצוצה, מול מחר סתום.

– קר לי – אמרה לבסוף – אני הולכת לישון.

– הניפגש גם מחר? – שאל האיש ואחז בידה החמה של האשה. רק עכשיו, כאשר קמה, ראה מה חלשה ושבירה היא, דמות ילדה רכה. בארוחת־הבוקר נפגשו. האיש כבר חיכה לה.

– איך ישנת? – שאל.

– המשקה שלך גרם לי טובה. נרדמתי מיד ועכשיו אני מרגישה בטוֹב.

ומאז אפשר היה לראות אותם תמיד יחד. איש לא שם לב להם. לאיש מהם לא היו מכרים. איזה הבדל בין אשתו הגרמניה ליצור הקטן הזה! – אמר בלבו והתאמץ לראות בה ילדה ולספק בה את געגועיו אל בתו הקטנה בשעה שהיה מפנק אותה בלי לדעת אפילו את שמה.– מה שמך? – שאל פעם לפתע פתאום.

– את שמי לא אגיד לך, אך קרא לי חוה.

האיש נדהם, הרי זה שם בתו! לאחר רגע התעורר מתדהמתו, שוב שלט בעצמו וענה בשקט:

– אני אקרא לך בשם קטינא. בת כמה אַת?

– האם לא אחת היא? – ענתה האשה – בת עשרים ושלוש הנני, אך אני חשה עצמי זקנה הרבה יותר. עייפתי מאד ומי יודע מה הגורל הצפוי לי. אני לא אלך לבית־עולים. יש לי קרוב שהזמין אותי אליו, אף כי לא ראיתיו אף פעם. ואתה?

– אני אלך לאשר מוליכים אותי, – ענה האיש. – רק אחת אבקש ממך – הוסיף כעבור רגע – אם תפרדנה דרכינו ברדתנו מן האניה, ניפגש כעבור שבוע באותו המקום ובאותה השעה בדיוק. ואם גם רצונך יהיה כרצוני, – אולי יהיה קל יותר לשנינו להמשיך את דרכנו יחד.

ונפגשו. עמדו יחד באותו המקום ששם צעדו את הצעד הראשון בשעת הירידה על אדמת ישראל.

לנקה ויטנברג

מהונגרית מ אֶרדלי

עכו.

לנקה ויטנברג (עכו): בת 52, אם לבנים בצבא ההגנה לישראל. ילידת רומניה, למדה רפואה בנעוריה. עלתה לארץ ב־1948 לאחר נדודים בדרכים במשך ארבע שנים – הונגריה, אוסטריה, גרמניה, איטליה. עובדת משרד.

א. ביקור אצל בתי

ארבע שנים אני בארץ ולא ביקרתי עדיין אצל בתי בקיבוץ. אשתי ובתי הצעירה מרבות לבקר בקיבוץ ובתי הבכירה באה אלינו לעתים קרובות, אבל אני לא נסעתי אליה אף פעם אחת. הסתפקתי בכך שראיתי אותה מפעם לפעם אצלנו, ובכל פגישה היו פניה מפיקות שביעוּת־רצון.

לא התנגדתי לחיי קיבוץ לאחר זוועות המלחמה שמצאו אותנו, ולא ניסיתי להפריע לבתי, כאשר יצאה לארץ־ישראל עם קבוצת חברים צעירים עוד לפני עלית המשפחה. אנחנו עלינו שנה אחריה ואז היתה עוד ב"גרעין". את תקופת חייה הראשונה בארץ בילתה במחנה־ההסגר בעתלית, אחר־כך נטתה את אהלה באופן ארעי פעם בקבוץ זה ופעם בקיבוץ אחר בתור חברת ה"גרעין". בינתים פרצה מלחמת־השחרור שבה השתתפה גם היא. אחרי המלחמה הלכה להתישבות עם חבריה, גם שם לא ביקרתי אצלה. פעם ראיתי ב"יומן" הקולנוע תמונות מטקס ההתישבות של קיבוצה, ופתאום הופיעה גם בתי על הבד, חובשת מטפחת על ראשה, כשהיא עובדת בפנים מחייכות, יחד עם בעלה, בפריקת הארגזים. בראשונה הקימו את הצריפים על הגבעות, שם נשבה רוח כה חזקה, שמוכרחים היו להעביר את הצריפים לעמק, אז טבעו בבוץ ושוב נאלצו להעלותם על הגבעה. שלחתי מתנות לבתי – שעון מעורר, תמונות יפות, כלי־כסף אחדים שהצלתי אתי מבודשפט, ביניהם צלחת־כסף מקושטת יונים מלאכת מחשבת. כך חפצתי לטפח בבתי את הנטיות האמנותיות. גם אשתי שלחה, כמובן, מתנות לקיבוץ, אם לצורך או שלא לצורך, כמנהג האמהות. אחר גמר הבניה והסידורים שלח הקיבוץ את בתי לקורס למטפלות. אותה שעה עבד בעלה במעבדה מיכנית של קיבוץ גדול אחר. מדי פעם בפעם ביקרו שניהם אצלנו. אבל אני לא ביקרתי אצלם.

לבסוף נעתרתי להפצרות אשתי ובנותי והחלטתי לבקר אצל בתי בביתה.

בוקר סתיו אחד השכמתי ויצאתי לדרך, בכיוון חיפה ועכו. כיוון שזו לי הפעם הראשונה למסעותי בארץ, נצטרפתי אל צעיר לבוש מעיל צבאי, שנתכוון גם הוא ללכת לאותו קיבוץ. מיד הוברר לי שהצעיר אינו חייל והמעיל הצבאי אשר עליו בא להעיד כי אין לו מלבוש אחר. צנום היה והמעיל הרחב והוא נראה בו כגמד.

מן האוטבוס ירדנו יחד. הלכנו בכבישים כעשרים דקות. לפנינו משתרעים הרי הגליל ומאחורי הגבעה הופיע הקיבוץ. כשהתקרבנו למקום וראינו את הצריפים הראשונים פנה אלי בן־לויתי ואמר: “אלך לראות אם חוה במרפאה”. הוא נעלם באחד הצריפים ושוב הופיע כעבור רגע. “חוה יוצאת מיד – אמר באדיבות – בבקשה לחכות מעט”. ואמנם, במהרה הופיעה בתי במרפסת המרפאה. היא צעדה לקראתי בחיוך על פניה. “היכנס נא, אבא! – אמרה – הרופא עודנו פה, אך מיד ילך לו”. אני נושק לבתי ונכנס לחדר־הקבלה הנקי והמלבין כשלג. את הרופא אני מכיר מתל־אביב, מוצאו מבּוֹמבּי. את לימודיו סיים באוניברסיטה של לונדון. עכשיו הוא רופא בקיבוץ הזה. אחרי החלפת דברי ברכה הוא נותן לבתי הוראות בקשר לטיפול בחולים מסוימים, היא מקשיבה לדבריו בעוד שאני מסתכל בה. היא לבושה שמלת־ארג כחולה – את הצווארון הלבן שעליה סרגה אחותי שמתה מות קדושים. היא מקשיבה קשב רב לדברי הרופא. אני עוצם לרגע את עיני ורואה לפני את בתי בהיותה ילדה בת ארבע־עשרה מצילה את אמה מהבית הנעול שעליו כוכב כתום. אני רואה אותה כתום מלחמת־העולם, כשהיא מעפילה בין הראשונים לארץ בעוז נפש.

סוף סוף מסתלק הרופא וגם אנו יוצאים מן המרפאה והולכים לפנים הקיבוץ. עוברים אנו על צריפים הדומים זה לזה. מרחוק נשמעת געית פרה.

לפני חדר־האוכל מברכים אותנו חברים וחברות שהכּרנוּם עוד בבודפשט, בהיותנו יחד בבית־החסות של הקוֹנסוליה השוייצית, פניהם מביעים עליזות ושביעות־רצון. ביניהם מדלגים ילדים, כולם ילדי הארץ. ילד זהבהב ניגש אלינו ושואל:

– אתה רופא־שינים?

– לא, זה אבא שלי, – עונה בתי. – כשהם רואים מישהו אתי – מסבירה היא – הם חושבים מיד כי רופא זה.

לבסוף אנחנו מגיעים אל הצריף של בתי. נקיון למופת שורר בו וסדר גמור. הרצפה משופשפת למשעי – אכן, כאן משכן בתי, כך רגילה היא לשמור על הסדר והנקיון.

ישבנו. השיחה מתנהלת באטיות.

– איה יוסף? – שואל אני.

– הלך לאימוני צבא, – עונה היא, – אבל ייתכן שיהיה בבית ביום השבת. והרי גם אתה תישאר לשבּת, אבא?

– לא, עבודתי קוראת לי. מחר בבוקר אשוב הביתה. מה יפה פה אצלכם! – עובר אני לנושא אחר ומסתכל ביתר תשומת־לב ברהיט החדש שיוסף עשה בעצמו בשעות הפנאי. מבטי נתקל בקישוטים ובתמונות שעל הקיר. באחת התמונות מצוירת שורת עצים. בתי ניגשת אלי:

– העודך זוכר, אבא, את שירך הקצר שחיברת בבודשפט “עצים בחוה”? – היא מראה על התמונה.

לאט לאט יורדים הדמדומים, יד בלתי נראית מכבה בשמים את אור היום, הירח עולה ובתי מדליקה בחדר את עששית הנפט. “בקרוב יהיה לנו אור חשמל – אומרת היא – המַצבּר כבר כאן, אך חסרים עוד חוטי־חשמל”. אחר כך היא אצה אל חדר־האוכל ומביאה ארוחת הערב: לחם לבן, תפוחי־אדמה מטוגנים, מרגרינה וביצה רכה. "הביצה היא לכבודך, אבא. – אומרת היא בחיוך. אחרי הארוחה באים אורחים, ביניהם גזבר הקיבוץ ואחרים. בחוץ על המרפסת הם חולצים את נעליהם ונכנסים לחדר בגרבים, כדי שלא ילכלכו את הרצפה המשופשפת למשעי – זה מנהג המקום. השיחה מתנהלת על המשק, על חריש וזריעה ועל שדה התלתן. “השנה שלחנו ל’תנובה' שלושים טון עגבניות – אומר הגזבר. – בשנה הבאה יהיו לנו בננות וענבים”.

לאחר שנסתלקו האורחים יוצאת בתי לביקור אצל חולי הקיבוץ. אני נשאר לבדי בחדר השקט. נעים לי השקט הזה, שבו מרפא לזכרונותי הכאובים. שונה הוא השקט כאן מאשר בעיר. מה טוב היה להשאר במקום הזה!

בתי שבה מביקור החולים. היא מציעה את המיטות למנוחת הלילה.

למחרת הבוקר אנו משכימים קום. אני מכין עצמי לדרך. בתי לובשת במהירות מכנסים וחולצה ומלווה אותי עד מורד הגבעה.

ב. יחי ומזודתי

יחי הוא חבר קיבוץ יוצאי הונגריה, שאליו שייכת גם בתי. באילו קפּנדריות נפגשו לבסוף יחי ומזודתי, – אספר לכם בזה.

כל ימי חיי אהבתי את המסעות. ועל כן הייתי זקוק למזודה. את מזודתי שבה ידובר בשורות מעטות אלו, קניתי בסוף מלחמת־העולם הראשונה, כשהתחילה האינפלציה. באותם הימים קנו הכל דבר־מה כי היו מפחדים מפני ירידת שער הכסף. קנו בית, אדמה, זהב, עדיים. ואני קניתי את מזודתי. מזודה טובה דרושה תמיד לאדם, – אמרתי לנפשי, – ובודאי אזדקק לה ביום מן הימים, סרתי אל זַוָד בודפשטי ידוע ברחוב “המלכה וילמה”, ובלי שהיה לי צורך בכך בחרתי לי במזודה חזקה מעור חזיר.

היו לי מזודות רבות בביתי, אבל זו האחרונה היתה חביבה עלי ביותר. על כן לקחתי אותה עמדי לכל מקום – לקייטנה, לטיול או לנסיעה לשם עסקים. עם המזודה החביבה הזאת בידי סיירתי תכופות את הבלטון, את הרי התתרה הגבוהים, את הקרפּטים וסביבות טרנסילבניה ששם ביראו עצים ומכרוּם. הגעתי גם ליוּגוֹסלביה עם מזודתי היקרה ועליתי אתה, רכוב על פרד, על רכסי ההרים בגובה של אַלפּיִם מטר שבבוסניה הדרומית – מקומות יפים מאלה לא ראיתי עד היום.

בסַרייבו ראיתי את לוח־הזכרון של פרינציפ. אחר־כך, כתום מלחמת־העולם הראשונה, סיירתי עם המזודה בידי את העולם ההרוס וראיתי בהיבּנותו מחדש מתוך סבל רב.

ולא חלפו שנים רבות ופרצה מלחמת־העולם השניה. להבות השנאה הגזעית התלקחו ועלו מעלה מעלה. מיהודי אירופה ניטלה כל אפשרות של חיים חפשיים ותנועה. כשנכבשה בודפשט בידי הגרמנים נאלצנו לתפור על בגדינו את הכוכב הכתום ולעבור לגור ב"בתים היהודים". שם ישבנו וחיכינו על מזודותינו למות או לשחרור.

וסוף סוף באה שעת הגאולה. חיילים רוּסים הופיעו ברחובות בודפשט והשערים הנעולים נפתחו. מי שנשאר בחיים יצא מן הבּוּנקרים או מן המחנות. אבל חיי חוֹרין לא שבו למסלולם הישן. הצער ננעץ בלב כחרב. התחלנו לתהות על עצמנו ולחתור אל המולדת האמיתית שלנו. תחילה יצאו לדרך ילדינו עם צקלון על הגב. אחר־כך יצאנו גם אנחנו. פנינו עורף לביתנו ההרוס בגלל היותנו יהודים. בצער בלב ובידים ריקות הגענו למולדת שלנו, לביתנו. במזודותי לא היה לי כבר צורך, אבל מזו החביבה לא יכולתי להיפרד. וכך הגיעה לארץ וכל נתגלגלה לידי בתי בקיבוץ.

ובוקר אחד נפתחה הדלת ואל חדרנו הדל נכנס בחור נעים ופנים ובעיניו אמונה והתלהבות.

– אני יחי – אמר – הגזבר החדש של הקיבוץ! – הבטתי בו והנה הוא מחזיק את מזודתי היקרה, מן הקיבוץ הביא בה העירה ברגי ברזל למכירה. אני מקבל את יחי בעליזות שקטה כקבל פני ידיד ותיק. הצעיר אינו יודע מה הסיבה לכך אבל אני יודע.

הנה זקנתי וחיי כבר מאחורי. אבל המזודה שלי עודנה בפעולה – לאורך ימים!

נתן נאמן מהונגרית מ. אֶרדלי תל־אביב

נתן נאמן (תל־אביב): בן 58 אב לשתי בנות מבוגרות. יליד הונגריה. סוחר ומשווק עצים בבודפשט. מחבר שירים וסיפורים בנעוריו על נושאים ציוניים. עלה לארץ ב־1949.

א

המערכה האחרונה של תבערת העולם נסתיימה. הכל קיוו שעכשיו ירד מסך השלום ומאחוריו כבר תופיע התפאוּרה של עולם יפה וטוב יותר. כל עם ועם השתדל למצוא לו את מקומו בעולם חדש זה. רק העם היהודי, חסר קרקע ויציבות, היום כוכבו עולה ומחר הוא כאשפה מוּבס.

אותם הימים שב גם מיקי הביתה מהמלחמה. מלבו נעקרו כל רגש ואמונה. לאחר החוָיות הנוראות שעברו עליו אינו מיחס עוד כל ערך לחיים. תכונותיו העדינות וצניעותו הפכו לתוקפנות חומדת את תענוגות החיים. נשאר לבדו מכל משפחתו. לא נותר לו מאומה. ועכשיו הוא רוצה להשיג הכל, אבל בלי מאמץ. לעבוד אין לו חשק. לגבי חברתוֹ אין הוא בררן. חברו הטוב והחביב ביותר הוא הכסף ובהשגתו מתמצה כל המרץ שלו.

ויום אחד, כאשר כבר שכח מיקי כמעט שיהודי הוא, מטיחִים בפניו תוך ביצוע עסק בלתי־הגון שבו נכשל: “כילי, טפיל יהודי!” גם תשומת־לבה של המשטרה הופנתה אל מקורות פרנסתו הקלה. השלטון החדש מצא שאורח חייו הוא בניגוד למשטר.

אותו זמן מתגשם חלום העם היהודי בן האַלפַּיִם. מלחמת־השחרור התלקחה באורה המסנור והלהיבה לא רק את ארץ־הקודש, כי אם את לבו של כל יהודי בעולם.

מיקי הוזמן לחגיגה שנערכה בקולנוע של העיירה. הנואם מדבר בקול רוטט מהתרגשות על פרי העבודה הציונית, על מאבקם המסור של חיילינו ומתנדבינו ועל נסיבות הקמת המדינה. פני האנשים קורנות משמחה בשעה שהם שרים את “התקוה”. אין הם עוד מחוסרי מולדת. כל איש רוצה ללכת. גוברת התכונה לעליה.

מיקי עודנו עקור קרקע. לבו ריק. אך מרגיש הוא שאינו יכול להמשיך את חייו במסלול הישן. לעבודה אין לו חשק וזה גם לא כדאי, כי אינו יכול להתפרנס עליה. את העבודה הוא רואה כבושה. אך כספו פוחת מיום ליום. ויום אחד מתיצב הוא לעליה. ורק בדרך מתחיל הוא לשקול בדעתו מה יעשה במולדת החדשה, אשר אין לו בה לא מכרים ולא אמצעים.

ב

בית־העולים אינו מלון תיירים. הסידורים בו לקויים. האנשים חסרי סבלנות. האכילה בציבור, האוהל המשותף, הרחצה בצוותא והעמידה בתור – כל אלה דורשים התאפקות רבה. כאן ניתכת על מיקי המכה הראשונה. הוא רואה את עצמו נטול לשון. מה יעשה עם ההונגרית שלו? מה מכוער באזניו צליל הדיבור המזרחי־הזמרני, בליל אידיש ולשונות אחרות, גרגרניות, צעקניות! והאם בא הנה כדי לעמוד בתור ולקבל צלחת מרק? ולמה עליו להירשם בעשרה משרדים ללא כל נימוק? יניחו לו! אין לזה כל טעם!

בחיפה נפגש עם כמה חברים בני עיירתו ובאמצעותם נודע לו, למורת רוחו, שבארץ אי אפשר להתקיים בלי עבודה ואסור כאן להיות בררן. הוא מתחיל בסלילת כבישים, בטעינה בנמל ובעבודות־עראי אחרות. העיר מושכת אותו. אבל היכן יגור שם? את בית־העולים עזב. התאכסן פעם אצל איזה מכר ופעם בבית־מלון. לבסוף מצא לו חדר כדייר־משנה. התכנס לתוך עצמו כדוב במאורתו. הוא מתעב את האנשים שבסביבתו, שונא את בני גזעו, מגדף את הממשלה על סדריה, מרשיע הכל, מתקוטט עם נותן העבודה ויש וימים רצופים הוא רובץ בחדר ואינו יוצא לעבודה.

אז החליט בלבו: הוא יחסוך לו די כסף כדי שיוכל להגר מכאן. מה מקשר אותו עם הארץ הזאת? מעתה הוא עובד בחריצות כדי שישיג את מבוקשו.

ג

ובאחד הימים הכיר את לאה. הוא פגשה בנשף של איזה ארגון נשים אשר נזדמן אליו במקרה. הנערה עזרה בסידור ההצגה למטרות חסד. ומאז נקשרו ביניהם קשרי ידידות והיו נפגשים לעתים קרובות. הם הולכים יחד לקולנוע, לתיאטרון, לטיולי ערב ממושכים. הבחורה מקסימה אותו. פרצופה הורוד, עתרת תלתליה השחורים, עיניה הקורנות הופכים אותה בעיניו לדמות שאי אפשר להשתחרר מקסמה המשעבד. הוא רואה בה טיפוס יהודי בלתי־ידוע לו עדיין, טיפוס אדם שנולד בחירוּת ועין עליו מועקת עבר ודאגות היום ועל כן מסוגל הוא לראות את היפה שבארץ הזאת. טיפוס צנוע, ואף על פי כן יודע הוא לתבוע את זכויותיו, שמח לקראת החיים ומפיץ סביבו חדוה.

מיקי מחכה לפגישות אלה בקוצר־רוח. חצי יום לפני הפגישה רואה הוא יותר טעם בעבודתו וימים לאחריה נזונה נפשו מרשמיה. הכל ביניהם מתנהל במסלול הנכון, עד שיום אחד החליט לספר לה על מחשבותיו לעתיד, על כונתו להגר מפה…

לאה באה יום יום לחיפה מן המושב. היא בת יחידה. אחיה נשא לו אשה ממושב אחר ועבר לגור שם. כאשר יפסיקו הוריה לעבוד יהיה המשק נחלתה. גם לה יש תוכניות לעתיד. היא תינשא לאיש שירצה לבוא ולשבת כאן ולעבד את האדמה הזאת. היא מחכה בקוצר־רוח לכך שתוכל להפסיק את עבודתה בעיר. היא אוהבת לטפל באפרוחים ולחלוב את הפרות. בשמחה חוזרת היא בסוף השבוע הביתה. שם נחה היא מהמולת העיר וקשי חייה. על כן כה רעננים פניה ונפשה בריאה. בכל מעשה שלה מורגש שיווי־המשקל של אדם הגדל בטבע. דברי מיקי על עתידו אינם מובנים לה. מחיצה של זרוּת יורדת ביניהם.

מיקי אין לו כל ענין במושב. הכפר משעמם אותו ואין הוא רואה טעם לחיים בו. עתידו – מעבר לים, ואף כי לבו קשור לנערה הזאת, תהום מפרידה ביניהם. לאה אינה יכולה להבין כיצד יכול איש יהודי לחשוב על הגירה לארץ אחרת. הוריה עלו לכאן לפני עשות שנים מתוך משאת־נפש וקיבלו עליהם ברצון את ההוָי הקשה של חיי התישבות. בשיחותיהם על העתיד באים לאה ומיקי לידי התנגשויות בלתי־פוסקות. ויום אחד, לאחר קטטה שנפלה ביניהם, לא בא מיקי לפגישה הקבועה. לאה נפגעת. למרות געגועיה על הבחור האהוב אין היא מותרת על עמדתה. היא מבקשת ניחומים בין פרחי גינתה ובעבודת המשק שלה.

ד

חלפו שבועות. מיקי אינו מוצא לו מקום. אין לו רצון לעבוד. הוא שוקע שוב במצב של שנאה כלפי הבריות. הוא מבקש לעזוב את הארץ בהקדם ככל האפשר. אבל במעמקי נפשו מכרסם ספק חדש. הבטחון בדרך שבחר לו נתערער. דמותה של לאה אינה מרפה ממנו. ואולי הצדק אתה? ואולי יש טעם לנסות את דרכה היא?

ימים של אפס מעשה. לילות של נדנודי־שינה. יש והוא אורב שעות לקבל היוצא מבתי הקולנוע והתיאטרון – שמא יראה את דמותה של לאה. אבל – לשוא. וערב אחד, לאחר לילה של נדודים ויום של אפס מעשה – קם, התקלח, לבש בגדי חג ויצא לדרך. הוא נוסע למושב, אל לאה. בבואו לשם מוצא הוא את הדלת נעולה, אין איש בבית. ריח הכפר אופף אותו. הבל חם עולה מן הכפר. פרה גועה. תרנגולות מקרקרות, תובעות בקולי־קולות את המגיע להן. אות הוא שאנשי הבית יחזרו במהרה. הוא ישוב בחוץ ומחכה. עייפות משתלטת עליו. הוא משתטח על ערימת המספוא הרענן שבחצר, שוקע בהרהורים ואט אט נופלת עליו תרדמה מתוקה.

הוא חולם… ובחלומו – והנה נודד הוא בעולם ללא מטרה, ללא מקום להניח עליו את הראש. בכל מקום הוא מתחיל מחדש, אך אינו יכול ליהנות מפרי עמלו. הוא חש עצמו בודד. הכל מסביבו מגיעים למחוז חפצם, רק הוא נשאר בלי קרקע מתחת לרגליו. וכשהוא משיג דבר־מה – מיד נשמט הכל מידיו. הוא מרחף באויר, ללא טעם ותכלית. אילו יכול היה להציג את רגליו על הקרקע ולוּ רק עוד פעם אחת! אבל מאין תבוא הישועה? הכל אבוד, החושך מתעבה יותר ויותר. הוא תועה בדרכים לא לו. הוא נוכח בטעותו, אבל במאוחר, וכבר אין אפשרות לתקן. הוא מרחף באויר באפס כוחות – זה הסוף ועם זאת נדמה לו כאילו נוגעת בו קרן־אור…

ה

המשפחה חזרה הביתה. האב העלה אור ברפת והוא מתכונן לחלוב את הפרות. מן הבית עולים צלילי מוסיקה. קול דברים נשמע, קול ידוע ואהוב. מציאות וחלום מסתבכים… מי הם הילדים הללו סביבו? ומה מספר הוא להם?…

בחלומו – והוא יושב בסוכת ענפים עם אשתו וילדיו. השולחן ערוך. שעת ארוחת הערב. הוא מספר לילדים על אפרוחים זהובי־נוצות, על שדות ירוקים, על עץ הלימון הפורח. ריח של שחת רענן עולה מן החצר עם רוח האביב הרכה. מה נעימה שלות הערב! הלא כל ימיו היה מתגעגע לשלוה כזאת – והוא לא ידע…

החלום הוא אם מציאותי?…

לאה מתקרבת אל הרפת, היא שואלת את אביה אם הגיעה השעה להביא את החציר לפרות. היא פונה אל ערימת המספוא. ואז מבחינה היא בדמות אדם על התלתן הירוק,. נשימתה נעצרת. מי הוא זה? האומנם מיקי?… חום נעים מתפשט בכל גופה. היא מתקרבת וגוחנת אליו. דמעה חמה ונשיקה לוהטת. מיקי מתעורר. אכן, מציאות היא…

אחרי ארוחת הערב יושבים הם בחוץ. ריח פרחי הלימון משכר את החושים. שתיקה ממושכת. מיקי אינו יודע אם הוא ער או עודנו חולם. שקט יורד עליו כאילו חזר מדרך ארוכה הביתה.

**שלמה פישר ** מהונגרית מ. אֶרדלי

שלמה פישר (לוד): בן 33 מהונגריה. למד חקלאות בגולה, לאחר שלא ניתנה לו האפשרות לסיים לימודיו הסדירים בגלל חוקי הגזע. אחרי המלחמה – מדריך חקלאי בהכשרת נוער חלוצי. עלה לארץ ב־1949. חבר קבוצה שיתופית לגידול ירקות ותעשית בּלוֹקים.

א

בשש אחר הצהרים התאספו בפעם האחרונה אצל משפחת פניו וחזרו על הפרטים המדויקים. אחר כך נסתלקו מן הדירה אחד אחד בזהירות, כדי שלא לעורר תשומת־לב. למרות כל אמצעי הזהירות שנקטו, היה חשש שמא יגלו אותם בעיירה הקטנה. לפני המלחמה היתה הקהילה מרובת נפשות, אך מהמחנות שבו רק מעטים. באותו הזמן היה עוד קל לעלות ארצה, כי הגבולות היו כמעט ללא שמירה. אבל רובם חפצו להמשיך באשר הפסיקו. בתנאים שלאחר המלחמה התעשרו מהר. בכל זאת היה חסר להם דבר־מה. ביתם נשדד. הורים אחים ואחיות לא חזרו.

אותה שעה החלו מגיעים מכתבים מלאי התלהבות מאלה שעלו לפניהם לארץ הלוחמת על שחרורה. ולבסוף באה בשוֹרת הנצחון. העם הנודד זה אַלפּים שנה כבש בחזרה את מולדתו הקדומה. ולאט לאט התחיל מתעורר באנשים הרצון לשוב למולדת. אבל הם איחרו במקצת. הגבולות היו חסומים. עליה חוקית לא היתה. באין ברירה בחרו בדרך הבריחה. ואולם מי שייכּשל סופו בית־סוהר. הצלחת הבריחה היא איפוא שאלת קיום או אבדן. בבית פניוֹ נתלקטו עוד שלוש משפחות ושלושה צעירים. לפי התוכנית עליהם לצאת בחצות. עתה ביררו את הפרטים האחרונים לפני המעשה הנועז והתפזרו איש איש לביתו.

בני משפחת פניוֹ נשארו לבדם. הם מתאמצים להסתיר את פחדם והתרגשותם זה מפני זה. הם בודקים עוד פעם את החבילה הקטנה כדי להיוָכח שלא שכחו דבר מן החפצים הנחוצים ביותר. אט אט מתקרבת שעת הנסיעה. שוש בת השנתים אינה יכולה לתפוס מדוע מלבישים אותה בלילה האפל. האם מושיטה לה בידים רועדות את הקפה המתוק שבו עירבבו מנה קטנה של סם מרדים, המבטיח לבורחים שהילדה תישן שינה עמוקה. הגברת פניוֹ אינה יכולה לראות איך בתה הקטנה שותה את הסם. היא נמלטת מן החדר ביבבה. האב נוטל את הילדה הנרדמת בזרועותיו. הגברת פניוֹ מעבירה את עיניה בפעם האחרונה על הרהיטים החביבים של דירתה ההדורה, המסודרת ברוב נוחות. נשארת בה גם המיטה הקטנה של שוש ושפע הצעצועים. רק את הבובה נוטלים הם אתם. הדלת נסגרת מאחוריהם. הם עוזבים את דירתם כמתגנבים.

כל החבורה מופיעה במקום המפגש בשעה הקבועה מראש, איש לא נעדר. יוצאים לדרך הארוכה. עליהם ללכת ברגל יותר משמונה־עשר קילומטר. נשיאת הילדה הישנה נטל כבד הוא. החבילות מושכות את הידים מטה. הרגלים טובעות בבוץ. אין תחנות בדרך. יש ללכת הליכה מאומצת כדי להגיע עד הגבול הסלוֹבקי עוד בחצות הלילה. העצבנות עולה משעה לשעה ומגיעה עד להיסטריה. פתאום התעורר בנם הקטן של משפחת קליין, בן שנה וחצי. הוא פורץ בצוחה מחרשת אזנים ואי אפשר להשקיטו. רעד עובר בחבורה – הכל אבוד. הגברים החמומים כמעט שמחניקים את הפעוט. אך סוף סוף נותנים לו מנה נוספת של סם מרדים – והוא שוקע בשינה.

מעכשיו עוברת עליהם שעה איומה. נדמה להם כאילו עוקבים אחריהם. ואולם הכל מסתיים בכי טוב. עם עלות השחר הם דורכים כבר על אדמת סלוֹבקיה. הם ניצלו. אך אין בכוחם לשמוח. העייפות דיכדכה את רוחם לגמרי. לבסוף סרים הם לנוח בביתו של איכר. יוסף פורע למבריח את המגיע לו והאחרים צונחים על הרצפה באשר הם שם. עד קאשא הדרך עודנה בחזקת סכנה. שם תדאג להם הקהילה. משם נוסעים הם בעזרת אנשי הבריחה הרשמית־למחצה עד וינה. הם מפנים עיניהם ברגשות הרוָחה כלפי הגבול ההונגרי. מעבר לגבול הזה עזבו את בתיהם, אחוזות, אדמה, בתי־מסחר, פרנסות בטוחות. פרט לחייהם יכלו להציל רק צרור קטן. ובכל זאת שכוּרי שמחה הם.

בוינה איכסנו את הפליטים בגוש הבנינים הענקי של בית־החולים רוטשילד. שורות אולמים קטנים וגדולים לאין ספוֹר ובהם מיטות זו על גבי זו. דרי המיטות האלה באו מכל הגלויות. כאן תראה שלל גוונים של טיפוסי המין האנושי. אלה שבאו רק עכשיו נבוכים. אינם מוצאים את דרכם באולמים הגדולים ובקרב האנשים וסדרי החיים במקום. כאן נפגשים הם בפעם הראשונה עם המציאות הקשה. הנם נהנים מן המיטה והמזון, אך אין להם אפילו הסכום הזעום הדרוש כדי ללכת לבית־המרחץ. גם הילדים זקוקים לדא או להא, אך אין פרוטה בכיס. הם חושבים על ההון שהשאירו אחריהם בהונגריה. הם לא יכלו להביא אתם כסף, כי הבדיקה בגבול הסלובקי היתה קפדנית מאד. הפיקחים הצליחו בכל זאת להוציא את כספם. והאחרים אין דרך אחרת לפניהם אלא לנסוע הלאה בלי דיחוי. נמצא מי שמפתה אותם שלא לזוז מכאן. ביחוד מדברים על לבם אלה שכבר היו בישראל וחזרו לוינה. לדבריהם מוטב לעסוק בעסקי השוק השחור כאן מאשר לטרוח בעמל כפים בארץ. בין הפליטים יש רבים המחכים זה שנים להגירה לאמריקה או לקנדה. ויש גם שאינם מחכים לשום דבר, הם חיים על השלל המקרי. בכיסיהם מצטברים שטרות מכל המינים – דולרים, פרנקים, לירות ושילינגים. דמויות אפלות. צבועי האינפלציה. ובסבך השפעות רבות כל כך, המתנגשות זו בזו, מתמוטטת גם הנשמה הטהורה ביותר.

לצאת מן הזוהמה הזאת! למהר ולצאת! אך יש הכרח לחכות להעברה. בעל כרחם עליהם להישאר בוינה. יש פנאי להסתובב בעיר. יהודית וּוֵירה מרבות לטייל. להן אין כל דאגה. שתיהן יפות, מחוטבות גוף. שערותיה של יהודית שחורות ועיניה ירוקות כעיני חתול. גבותיה הסמיכות, פיה החושני וסנטרה החד מבליטים מרץ. היא אנכיית ורואה את עצמה מרכז העולם. וּוירה – חברתה הנאמנה היא. שערותיה שחורות גם הן אך עיניה כחולות. שקטה וצנועה היא ונוחה לבריות. לבה גדוש אהבה כלפי הכל. היא חולמת על בית וילדים על אדמת ישראל. ילדיה יגדלו ויהיו שוי־זכויות ובני־חורין. יהודית בת־מזל היא. יש לה כבר חתן. בחור נבון ויפה. הוא עודנו בבודשפט, אבל עוד מעט ויבוא. יהודית מודאגת בגללו. מצפה לבואו. שתי הנערות מטיילות שלובות זרוע ברחובות וינה. הן מסתכלות בלהיטוּת בחלנות־הראוה ובנשים המחטטות בין הסחורות הנפלאות. “הביטי, וירה, בחפצים היפים! מה טוב להיות עשיר! מדוע יש לאחרים כל כך הרבה ולי אין מאומה?” – נאנחת יהודית, וירה גוערת בה: “מדוע את מביטה רק למעלה? מדוע אינך רואה גם את העוני? בסימטאות העיר הזאת תמצאי ילדים רעבים ורועדים מקור ומחוסרי עבודה לרוב. מאחורי האור מגיח תמיד הצל. האסון הוא שהאור מסַנור אותך…” יהודית מפנה את ראשה הצדה כנפגעת והן ממשיכות את דרכן בלי אומר. פתאום נעצרות שתיהן,. כרוּז ענקי מזדקר לפניהן. הן מביטות בו אילמות. עיניהן מתמלאות דמעות. בכרוז נראה ראש ילד ענקי ותחתיו הכתובת: “הגם אני אשם?” החברות אינן מוציאות הגה מפיהן. “האם גם הקטנים שלנו היו אשמים?” – צורבת את לבן השאלה. כשהובילו רבבות ילדים יהודים טהורים לכבשנים – מדוע לא נמצא אז מי שיזעק כי הם חפים מפשע?! שתי הנערות ממהרות לחזור לבית־החולים רוטשילד. צעדיהן נחפזים וארשת פניהן קודרת. צלילי הדיבור הגרמני המהדהד באזניהן מזכירים להן את הפקודות הצרחניות של ימי המחנה. הן מגיעות בשעה היעודה לחלוקת ארוחת הערב. רעש באולמות הגדולים. התרוצצות, צעקות. אך להן אין צורך הערב בארוחה, שוב נפרמו הפצעים המצטלקים,. הכל מזכיר להן את העבר האיום, גם מיטות־עץ אלו זו על גב זו מזכירות להן את הזוועה. הן צונחות מתוך בכי על המזרנים. על המיטה הסמוכה מונה מישהו את הדולרים שלו ומצרפם ערימות ערימות. הוא מונה בקול: “מאה, מאתים, שלוש מאות…”

ב

בוקר מַרס חריף, המוז רועד מקור עומד על הרציף ומסתכל בטעינת המטען. הם מחכים בקוצר־רוח שיגיע תורם לעלות לאניה. רובם רואים את הים בפעם הראשונה. הם תמהים למראה מרחבי המים הרועשים ומעלים קצף לבן. על האניה מתנפנף דגל כחול־לבן. אחר הצהרים מסתיימת הטעינה. בארבע הם מפליגים. שם האניה “עצמאות” – אנית־משא המשמשת באופן ארעי כאנית־נוסעים. בבטנה העצום סודרו בצפיפות איומה אלף ושלוש מאות נפש. איש מהנוסעים אינו מוצא את ידיו ואת רגליו במבוך המדרגות החלקות שבהן מתרוצצים מאות אנשים. רבים מקרי התאונות. למטה, בבטן האניה האויר מחניק. ארבע שורות של מיטות תלויות זו על גבי זו. בלילות אי אפשר לישון מפני הבכי המתמיד של התינוקות. הצעירים ישנים על הסיפון. הם מעדיפים את הקור המקפיא. מצב האמהות המטופלות בתינוקות מזעזע. אין מקום לכבס את החיתולים. הילדים מקבלים מזון מתאים, אך התנאים הבלתי־נוחים משפיעים לרעה על בריאותם. רובם סובלים משלשול. הלילות הם ללא נשוא. הגברת פניו אפסו כוחותיה לגמרי, בלי הרף היא מלטפת את בתה הישנה שינה בלתי שקטה, וכשהיא בעצמה מצליחה להירדם מיד עוקר אותה משנתה קול שיעולו של איזה ילד. היא מנסה לעודד את בעלה המודאג: “עוד מעט סבלנות, יקירי, עוד מעט ונגיע. תראה ששם יהיה הכל בסדר, אפשר לשאת את הימים המעטים, נסה לישון”.

על המיטה הסמוכה מתלבטת משפחת קליין: אנחותיה הכבושות חודרות אליהם. משפחת גָנץ, יהודי וּוירה ויוסף הסתדרו על הסיפון, ראשיהם כונסו תחת השמיכות כשהם שקועים בשינה ערבה.

בוקר, בבטן האניה מתעוררת ההמולה. אנשים עוברים ברמיסה איש על רעהו. על הסיפון נאבקים על כל שעל. שם אין מקום למחצית הנוסעים. אך כל אחד רוצה לשאוף אויר. בשביל המשפחות קליין ופניוֹ כובשים הצעירים מקום. הגברת גנץ מתאוננת כל היום: לוּ ידעתי זאת! מדוע עזבתי את דירתי הנהדרת כדי להצטופף פה כמליחים בחבית! הגברת פניוֹ אינה מתאפקת: “שרה, אל תזכרי את העבר! עליך למחות אותו לגמרי מן הזכרון! לתמיד! אל תהיי כה מפונקת! מה היית עושה אילו היית מטופלת בילדים כמונו כמאות אחרים?…”

הגברת קליין אינה מפסיקה אותה. היא יושבת בפינה ושותקת. הנסיעה הזאת איומה גם בשבילה. היא מתעלפת תכופות ובחילה מענה אותה. היא הרה ובקושי רב יש בכוחה לטפל בבנה לצי, פעוט בן שנה וחצי. איך תחזיק מעמד בימים הקשים הראשונים? במחשבותיה הפרועות מופיע פרצוף סגלגל של תינוק וחיוך חיור עובר על פניה הנלאים. הגברים משוחחים בערנוּת. הם מתכנים תוכניות. ידועים להם הקשיים הצפויים להם, אך צעירים וחזקים הם ואינם מפחדים מפני העתיד.

– איני יודע עדיין מה אעשה – אומר פרנץ קליין – מקצוע אין לי. חטיבת יערות אינה מקצוע בארץ־ישראל. אך בטוחני שתימצא עבודה בשביל מי שרוצה לעבוד ואין אני בררן.

– ואני – מוסיף פישטא פניוֹ – רצוני ללמוד מקצוע. סוף סוף הכל משתנה אם יש מקצוע ביד…

– ואתה, ג’ורי, איך אתה מתאר לך את העתיד? – פונה פניוֹ אל גנץ.

– הצלחתי להעביר מעט הון לארץ. כוונתי לפתוח בית־מסחר לטכּסטיל. אם לא יספיק הכסף לפתיחת בית־חרושת תהיה לי לכל הפחות חנות. אבל ייתכן שיום אחד אקים גם בית־חרושת, אף אם לא יהיה גדול כמו שהיה לי בהונגריה.

– כמובן, מי שיש לו כסף אדון הוא אפילו בתופת! – מגיב בחריפות קליין. – רכוּשני כמוך אינו יכול לחשוב על עבודה.

– נו, חבריה, – מתערב פניוֹ כדי להפסיק את השיחה הבלתי־נעימה, – מה דעתכם על משחק רמי?

מוציאים את הקלפים ותוך כדי משחק יורד הערב.

כך חולפים ימים ולילות.

ביום השלישי אחר הצהרים גוברת המתיחות. במשקפת רואים כבר יבשה ולאט לאט נחשׂפים בקצה האופק קוי החוף של הארץ. הכל מתרגשים. הפנים לוהטות, וביחוד פני הצעירים. יוסף צוהל יחד עם הצעירים המתכוננים ללכת לקיבוץ. הם שרים שירים עבריים עליזים. ההתלהבות עולה יותר ויותר.

בערב הם מגיעים לקרבת החוף. רבבות כוכבים מחייכים לקראת הבאים: פנסי חיפה. אלומות אור המגדלור שעל הכרמל מלטפות את הפנים הקורנות. האניה משליכה את העוגן. מחר בבוקר ירדו. עליזות וצהלה. בין העולים יש כמה שחקנים וזמרים. בן־רגע מתכנים הצגה. מפוחית וגיטרה מוּצאות מבין הכלים. הקהל מביע את הכרת־טובתו במחיאות כפים וצחוק. עד שחר נמשכת החגיגה.

ג

במכבסה קולחים המים מכל ברז, דופקות המברשות, ידי נשים זריזות מכסכסות את ערימת הכבסים שאינה פוחתת. הנסיעה, שלמרות חוסר כל הנוחות היתה רבגונית ומענינת – באה לקצה. הנודדים הגיעו למחוז חפצם. עכשיו יבואו ימי־חול אפורים בחדגוֹניותם המעצבּנת. אין עוד מקום לתכנוּן תכניות קדחניות. יש הכרח להביט ישר בפני המציאות.

חום, רבבות זבובים, צפיפות הצריפים, מחלות האקלים, הדחת כלים בכל שעות היום. כל אלה עושים את חיי האשה לחדגוניים. תלונות ותרעומת בכל. הנשים המאוּכזבות מגדפות את השמש הצורבת, את האוהל, את הממשלה, את מקור מחצבתן היהודי ואת החיים בכלל.

הגברת פניוֹ אינה מדברת עם שום איש. היא מזמזת חרש לעצמה. היא מרבה לכבס למעלה מכוחותיה, לא רק לעצמה, כי אם גם לאחרים, בשׂכר. בבית לא היתה מכבסת אפילו לעצמה. אבל כאן הרי נשתנה הכל. סמוך לה שוטפת את הכבסים הגברת קליין, היא מתקשה מאוד בעבודתה. כמעט שאינה יכולה להתכופף בשל הריונה. הגברת פניוֹ חשה בלבטיה ואומרת לה:

– שוש, קשה לראות כמה את סובלת. העבודה הזאת אינה בשבילך. נוחי קצת! אשטוף את לבניךְ יחד עם שלי.

– לא אזוז מפה! – מגיבה בחיוך הגברת קליין – הרופא פקד עלי לנוע הרבה, איני רוצה להשמין מדי. הלא אַת זוכרת שתמיד חששתי לקוי גזרתי. הקפדתי על דייטה כדי לרזות ופה אני מכבסת.

– כן, עלינו להסכין למחשבה שמהיום ואילך ניהיה אנשי עמל. אני כבר התרגלתי לעבודה זו כאילו לא עשיתי אחרת כל ימי חיי. אין זו הפתעה בשבילנו. ידענו היטב בצאתנו לדרך מה מחכה לנו. זה גורלו של העולה החדש.

– לא העבודה כשהיא לעצמה מיאשת – עונה הגברת קליין – כי אם תנאי המחיה במחנה. ואילו שרה גנץ – גם כאן חייה טובים. שכרו בתל־אביב דירה נהדרת בת שני חדרים. שרה אינה יודעת מה זה בית־עולים. כמובן, העשיר אדון הוא גם בתופת, אבל יום יבוא וגם אנחנו נזכה לדירה יפה. ואנו, שנטרח כה הרבה למענה – נדע להעריך אותה יותר מאשר אלה שזכו לה בלא סבל.

– הנה כבר גמרתי! – אומרת הגברת קליין וזוקפת אט אט את מתניה הכואבים. – אני ממהרת, כי עלי להכין את ארוחת הערב. עוד מעט והבחורים יבואו והם זקוקים לארוחה חמה.

– לכי, מיד אבוא גם אני. אגמור בעוד רגע – עונה הגברת פניוֹ וממשיכה את העבודה תוך כדי זמזום.

המשפחות פניוֹ וקליין גרות בצריף משותף. הצריף צר הוא אפילו בשביל משפחה אחת וביחוד כשהוא מכיל חדר־מיטות, אמבטיה, מטבח וחדר־אוכל גם יחד. במקום ארון בגדים יש להם שני מסמרים תקועים בקיר שעליהם אפשר לסדר, לדאבונם, את כל הבגדים שלהם. הרהיטים הם: ארבע מיטות־ברזל, שתי מיטות־ילדים, ספסל המחובר משני קרשים ושולחן רופף. על הקיר תלויה עששית־נפט. בפינה אחת יש כמה מדפים – הם מהווים את המזוה, ממוֹתרוֹת כאלה נהנות רק משפחות מטופלות בילדים. וירה ויהודית גרות באוהל המיועד לשתי נפשות, הן מרוצות מכך שאין עליהן להיות במחיצה אחת עם אחרים, כמעט שאינן יושבות באוהל. ביום הן עובדות. יהודית תופרת ווירה היא “עוזרת”. הן משתכרות די יפה ובונות את עתידן בחריצות של נמלים.

ד

ערב צונן מואר ירח. הרעש שכך. האנשים שכבו לישון. רק התנים פולחים ביללותיהם את דממת הלילה. שתי הנערות שוכבות בעינים פקוחות באוהל האפל. חודש מאי בארץ, אביב. לבה של נערה בת תשע־עשרה עובר בעונה זו על גדותיו. ברגעים כאלה נעים לחלום.

– וירה, – מפסיקה יהודית את הדממה, – ג’ורי יבוא בשבוע הבא.

שתיקה משתררת לרגעים. אחר כך יוצאות המילים מפי יהודית בכבדות, כאילו הן כואבות:

– רבות חשבתי על כך וכל פעם שתהיתי על נישואי עם ג’ורי היתה לי ההרגשה שלא יצא מכך מאומה, אני מצטערת על כך כי אני אוהבת את ג’ורי. מה העתיד הצפוי לנו? לבטים ודלות, והדלות מחניקה גם את האהבה הטהורה ביותר.

– הוי, יהודית, בשם אלוהים, איך את יכולה לדבר כך? – מפסיקה אותה וירה – צעירים אתם, תעבדו שניכם, החיים קלים פי כמה אם שני יצורים אוהבים זה את זה. וג’ורי אוהב אותך כל כך. מוכן הוא לחצוב אבנים כדי לפרנס אותך.

– קודם כל אינו מוכן לכך! – עונה יהודית בחריפות. – הוא היה פקיד ואינו סובל את העבודה המפרכת. ונניח, שאמנם יוכל לעבוד! הסבורה אַת שאני מוכנה לחוג את חתונתי באוהל דל זה? היכולה אם לחשוב כמה זמן עלינו להישאר באוהל הזה עד שיהיה בידנו לעבור לשיכון, גם אם נוַתר על כל דבר שבמותרות? ואני איני רוצה לחיות בתנאים כאלה שנים על שנים. די לי! דעי לך שאני רוצה להינשא בהקדם ולאיש עשיר. מאז פרצה המלחמה אני יודעת רק מחסור. לא אוכל לסבול עוד. אני רוצה להיות עשירה. פה, באוהל הזה, גיליתי כי בשביל נישואים יש צורך לא באהבה, כי אם בכסף…

התפרצותה של יהודית גוררת אחריה שתיקה ממושכת. וירה נדהמת, אינה מסכימה. אך מה טעם להתוכּח עם יהודית עכשיו? בקרוב יבוא ג’ורי ואז תשכח מחשבות הבל אלו.

ה

באחד הרחובות הסואנים של תל־אביב מתנוסס חלון־ראוה של בית־מסחר לאריגים. אין הוא נִפלֶה מאחרים. כל חלונות־הראוה ברחוב הזה ערוכים בטוּב טעם ובשפע. כאן תראה חריטים מצורות שונות, תכשיטים עדינים, נעלים מגוּוָנות וכדומה, וכאן גם חנות האריגים. בתוך החנות משרת הפקיד אשה צעירה הבוחרת לה בד לשמלה. בעל העסק, מר גנץ, משוחח עם אשתו, שסרה אליו לרגע לפני צאתה לקנות את צרכי הבית. האשה יפה והדורה, לבושה שמלה נאה, לרגליה נעלים חדשות ובידה חריט יפה. שערותיה עשויות נאה. הצפרנים המאורכות של ידיה הלבנות צבועות אדום. הבעל מעביר את עיניו בהערצה על פני אשתו היפה. אך החיוך שעל שפתיו נמוג עם דברי הרוגז הפורצים מפיה:

– איני יכולה לשאת עוד! – מתיפחת היא. – אני מכתתת את רגלי מבוקר עד ערב, עלי לרוץ תמיד אחר מצרך זה או אחר. פעם עלי להשיג בשוק השחור בשר, פעם אחרת קמח או ביצים. ושעות עלי לעמוד בתור. הנה אני הולכת עכשיו לקנות דגים. הרואה אתה את התור? ממש להשתגע! וגם העוזרת התפטרה, מתחתנת בשבוע הבא. עכשיו אוּכרח להתרוצץ ימים כדי למצוא עוזרת הגונה. נורא הדבר! לא, איני יכולה לשאת עוד!

– צדקת, שרה, אני יכול להבין אותך. – אומר הבעל – את עייפה מאד. את זקוקה למנוחה. אשלח אותך לשבועים לנהריה. תנוחי יפה יפה.

– טוב,,טוב, עוד אחשוב בדבר. אך עתה עלי להזדרז, כי אחרת לא יגיע תורי עד הערב. להתראות!

והיא יוצאת בחפזון את החנות במלוא הדרה. אך בפתח נתקלת היא בשני מכרים משכבר הימים.

– אַ, את מי רואות עינַי? – פרנץ קליין ופישטא פניוֹ. איזו רוח הביאה אתכם בכיווּן זה? עד היום לא כיבדתם אותי בביקורכם. היכּנסו, היכּנסו, בבקשה.

פושטא ופרנץ אינם נלאים מהביע את רשמיהם מן החנות היפה.

– רואה אני ששיחק לכם המזל, – אומר פרנץ בטפחו בחיוך על גבו של הבעל. – איך הספקת להשיג כל זה בשנתים?

– דע לך, פרנץ, שמצבי היה קשה מאד בתחילה, אך לאחר שהנהיגו את שיטת הנקודות הוטב לי. שיטת הנקודות היתה חדשה לאנשי הארץ, בכגון אלה מנוסה אני יותר מהסוחרים המקומיים – והצלחתי!… אבל הגידו לנו מה אצלכם, מה שלומכם? מה שלום הילדים?

– לצי כבר גדול. הוא הולך לגן־הילדים ומדבר עברית נפלאה, – אמר קליין ופניו אורו, – ונוּרית הקטנה היא הצברית היחידה במשפחתנו. עוד מעט ותהיה בת ארבע. מקצועי בארץ הוא קידוח בארות. מלאכה קשה מאד, אבל משתכרים בה יפה.

– ואתה, פישטא, מה מעשיך?

– אני למדתי מקצוע המסגרוּת. היה קשה בהתחלה, כי לא השתכרתי יותר משוּליה ונאלצתי להתפרנס ממשכורת האשה בלבד…

– קלרי עבדה?! – שאלה בתדהמה גברת גנץ. – הלא אין לה שום מקצוע…

– היא היתה מכבסת בשביל אחרים. זה היה נורא, אבל היא נשאה את מצבנו בגבורה. אין בכך כלום, גם תקופה זאת עברה. עכשיו היא מאושרת. החלטנו שנוכל להרשות לעצמנו עוד ילד. ככל שנרבה בילדים יהיה טוב יותר. הם מהווים בימים הקשים את מקור השמחה הטהורה.

– ואַת, שרה, האינך מעיזה עדיין לסכּן את גזרתך הנהדרת וללדת ילד? זה כדאי, האמיני לי!

– לא, עכשיו אין השעה מתאימה לכך. – ענה מר גנץ. – מי יודע מה צפוּן לנו בעתיד. אין אנו יכולים לסבול את החיים בארץ הזאת ללא רמה תרבותית ועתיד. האדם מתלבט בעבודתו ללא הנאה. אין מקומות שעשועים, אין לאן לנסוע פרט לקייטנות ספורות, ובאלה כבר קצה הנפש. והצנע הזה! לא, אין יכולים לשאת עוד. נעשה ככל האפשר מצוא דרך לצאת מכאן. קרובים לנו באמריקה, נמכור את העסק אולי נצליח לצאת…

שני האורחים הסתכלו בתמהון בבעל ואשתו ומיהרו להיפרד בחפזון ומתוך אמתלה כי השעה מאוחרת ועליהם למהר הביתה.

ו

בין רכסי הרים אפורי קרחת משתרעת רצועת עמק ירוקה. ובעמק שדות תבואה דשנה ושטחי מטע רעננים. גני ירקות, עדרי עזים, פרות גועות ברפתים ותרנגולות מקרקרות בלולים.

חבויים בירק ניצבות כאן שורות בתים לבנים בין ערוגות הפרחים. כפר חדש הוא, המשגשג ופורח. האוטובוס מגיע לכאן רק פעמים ביום. בשעה שנשמעת נשיפתו מרחוק, עסוקה וירה באיסוף התרנגולות. “אוּאַ, אוּאַ, אוּאַ” – צורח אורי הקטן. כך מודיע הוא לעולם כי רעב הוא. וירה אצה להאכיל את בנה התינוק ומיד היא נחפזת להכין את ארוחת הערב – עוד מעט יחזור בעלה באוטובוס מן העיר והוא בלי ספק יהיה רעב ועייף. וירה עורכת את השולחן, מכניסה סדר בחדר. העבודה “בוערת” תחת ידיה. סיימה והיא ממהרת ללבוש סינר לבן, אף סורקת את שערה – אשה צריכה להיות נקיה ומסודרת תמיד, גם אם עבודה רבה מוטלת עליה. והנה נפתחת הדלת. “יש לי הפתעה בשבילך! – מבשר לה בעלה כשהוא עומד בפתח. – הבאתי אורחת!” וירה ניגשת בסקרנות אל הדלת – וראה פלא: חברתה יהודית… הן נופלות זו על צווארה של זו במטר נשיקות. “יהודית, יהודית היקרה, מה מאושרת אני שסוף סוף באת אלינו. זה שנתים, מאז נישואי, לא ראיתיך… בואי ואסתכל בך – יפה והדורה כתמיד. מה שמחה אני שבאת. שבו אל השולחן, בודאי רעבים אתם!”

הם אוכלים את ארוחת הערב הטעימה במצב־רוח מרומם. אחר־כך מראים הם ליהודית את המשק שלהם. אך ראש גאותה של וירה הוא בנה אורי הפעוט. יהודית לוקחת את התינוק בזרועותיה וצל חולף על פניה.

– הגידי, יהודית, מתי יהיה לך ילד? האם לא הגיעה עדיין השעה?

יהודית אינה עונה, היא כובשת את פניה בקרקע. ווירה תוהה ואינה מבינה: מה חסר לה לאשה זו, לידידת נעוריה? דירה נאה יש לה ועושר. כל מה שלבה חפץ ידה משגת. מדוע איפוא כה עגומה היא והאושר רחוק ממנה?

– היודעת את שאנו חושבים תכופות על כך שעשינו משגה גורלי בבואנו הנה… בוינה יכולנו להיפרד מקבוצתנו. היינו יכולים להיות כיום באמריקה ולחיות על כל טוב…

– וכי סבורה את שהכל באמריקה חיים בעושר? – שואלת וירה.

-אבל שם יש יותר אפשרויות, – עונה יהודית, – כאן צריך להזיע כל החיים כדי לזכות בדירה בת שני חדרים ומי שליש לו מכונית נחשב לעשיר כקורח. ושם – דברים אלה ניתנים לכל אדם!

וירה אינה עונה, היא נוטלת בידה המחוספסת מעמל את היד הלבנה והרכה של יהודית. הן יוצאות לשדות.

– לפני שנתים היה פה מדבר חול ואבנים. – מסבירה וירה. – וראי עכשיו, מה יפה הוא המזרע המוריק. ראי עצי־פרי אלה! רק לפני שנתים שתלנו אותם, האם לא נהדר הוא המקום הזה? והלא שבאנו הנה הטילה עלי הסביבה כולה אימה בשממותיה.

– ואיזה קשר ביני לבין כל אלה? – שואלת יהודית במקצת מתיחות.

וירה מפנה אליה את עיניה הכחולות בהשתוממות. אחר כך משפילה היא אותן ואומרת:

– את צודקת, לכל זה אין כל קשר אתך.

אחר הצהרים נסעה יהודית. וירה לויותה אותה עם אורי הקטן על זרועה. ידידה אומללה! – היתה מהרהרת בלבה, אינה יכולה להשלים עם חייה. אינה חדלה להשתוקק למה שאין לה. ומחפשת את האשם לא בתוך עצמה כי אם בנסיבות שמחוצה לה. היא חושבת שבארץ אחרת תמצא את האושר ואין היא מבינה כי אשרוֹ של אדם הוא בלבו פנימה. ומי שלא ימצאנו שם – לשוא יחפשנו במקום אחר.

מריה סרדהיי מהונגרית מ. אֶרדלי

רעננה

מריה סרדהיי (רעננה): בת 26, נשואה, אם לשני ילדים. ילידת הונגריה, בודפשט. עלתה לארץ ב־1949.

עליה לארץ המובטחת על כנפי נשרים – זהו החלום שהייתי הוזה בו מדי התיחדי עם עצמי. האם יש פלא בדבר שאדם זוכר את מולדתו בהיותו בנכר? האם פלא הוא שהיהודי, הזר והנכרי בארצות תבל, זוכר את מולדתו בכל עת, בתפילותיו ובפגישותיו עם אֶחיו בשעת צרה? בשעות אלה יזכור את הנבואה על שיבה לארץ אבותיו.

והאם רק ענין של זכרון ונבואה יש כאן? – הנה רק אתמול כיתרו כמה פרחחים את אחד מקרובי ויכוהו מכות רצח, חירפוהו וגידפוהו. הנה גם אבי חזר לא מזמן לביתו חיור ולבושו הלבן חמוץ מדמו…

לפנַי דמויות לא נשכחות. הנה דמותו של אותו ישיש אשר מת מאימה מחמת נפנופי איוּם כלפיו בפגיונות וסכינים. הנה דמות נערותינו הרכות אשר נאנסו או נחטפו…

וביום אחד עברה הידיעה: קמה מדינה ישראל! הבהקיץ או בחלום אנו שומעים את הבשׂורה? הנכונים הדברים היוצאים מפי קרייני חנות הרדיו? האם חלומנו קם ויהי?!

ובינתים הוכרז מצב צבאי בעיראק, מחשבה איומה חולפת: מי שלא יינצל עכשיו אין לו שוב תקוה… יהודים נתפסים ליד הגבולות ומושלכים לבתי־הכלא. נכלאים גם אלה שלא נתפסו על הגבול. האכזרים גם מעלים מחשובי העדה על עץ התליה. ימים קודרים מלאי תוגה., הלבבות נרגשים מאימה ותקוה. והשינה נודדת מן העין לילה לילה.

בסופו של דבר ברחתי עם הבורחים. קבוצתנו היתה בת ארבעה, ביניהם אני ואָחי. נתפסנו על פרשת־דרכים ונאסרנו. מה לי תלאות הכלא מול המחשבה המענה: כיצד אגיע למולדתי, לישראל? היה בינינו זקן אחד שהיה מנחם אותנו ואומר: “תראו, בני, סופנו שניגאל מכאן ונעלה לבנות את ירושלים הקדושה, עיר תפארתנו”. אודה, כי לא האמנתי שיום יבוא ואנו נצא מכאן בריאים ושלמים.

אך יום זה בא. הוא בא לאחר שנה וחצי למאסרי. שוחררתי ויצאתי מן הכלא הצר אל הכלא הגדול – גולת עיראק, אך שוב אין אני חייב להישאר בה! בצאתי מבית־הסוהר שמעתי דברים, אשר ברגע הראשון לא הבינותי ולא האמנתי להם: “בעלי־כנפים” נושאים בבת אחת עשרות ומאות יהודים לישראל. ואולם מכשול על דרכי. ארוסתי אינה אצה לעלות לישראל כמוני. אחרי היסוסים רבים ולאחר שנוכחה לדעת כי הבחירה היא בין עליה למאסר – הסכימה ללכת אחרי מיד.

קשה לתאר את הרגשתי כשמצאתי את עצמי במרומי הרקיע. כשבוי היוצא מבית־שביוֹ אחרי תקופה ארוכה, כן התרוצצו בקרבי רגשי שמחה ודכאון חליפות. במשך אותן השעות המעטות בחלל האויר הייתי מטולטל בין חבלי ההזיה והמציאות. מה נשגב מחזה האלפים המוּטסים מבית־עבדים אל מקום הפדוּת והחירוּת, אשר בו תתגשמנה תקוות עם נענה וגולה.

כשטסתי מעל לישראל לחשתי את הדברים האלה: “אמא מולדת, אנא, פתחי את חיקך לילדיך הגולים וקבלי אותם בזרועות פתוחות בצר להם”…

מדי הציצי למטה אל ההרים שאלתי את נפשי: האם אלה הם הרי ציון וירושלים? והנה הים מכחיל לעיני בכל מלוא זוהר יפיוֹ.

המטוס צנח בצניחה אטית וּשלוה. הנה דרכוּ רגלי על אדמת המולדת הקדושה. נחנו ואכלנו פת ראשונה מלחם ישראל. מקבלי פנינו פגשונו בסבר פנים יפות. הבאים שואלים שאלות משאלות שונות על תנאי החיים ועניני הבטחון, שאלות שלעתים היו מוזרות גם באזני אני, כי משהו על מדינתנו ידעתי משמיעה וקריאה. השואלים היו דומים לבנים שעזבו את שולחן אביהם בעודם קטנים מאד, ובשובם לביתם הם מוצאים הכל חדש וזר ומשום כך הם מרבים בשאלות כגדוֹלה כקטנה.

אני ידעתי שלא באתי הנה לקחת יותר משאתן. לא באתי להנות את הנמצאים כאן ב"חסד" בואי. ידעתי כי באתי לכאן כדי להוסיף כוח, לעמול עם העמלים ולבנות עם הבונים.

אחרי מנוחה קצרה וסעודה העברנו את חפצינו אל כלי הרכב. בידינו עשינו את המלאכה ושמחתי כשנודע לי שעלינו להישען על עצמנו בפרנסתנו ובפרנסת בני משפחתינו. המכונית שהסיעתנו עשתה את דרכה בין פרדסים וגנים פורחים. בפעם הראשונה ראיתי ישובים חקלאיים ערוכים בסדר ובטוּב טעם: בתים כפריים לבנים כחרוזי פנינים מושחלים וגנים מוּשקים מרוססים בממטרות, וילדים וילדות מתרוצצים, משתובבים כאילות־השדה.

איש איש מאיתנו נתן שבח לאל, אשר זיכהו לעלות אל הארץ שנפשו כלתה לה… ובהסתכלי מסביבי היה צער מוצץ את לבי על אלה שעזבנום שם. אם יום יבוא וגם הם יעלו ויצטרפו אל בוני בית ישראל.

סולימאן שוחט מערבית מ. קפליוק

בית־שאן.

סולימן שוחט (בית־שאן): בן 29 יליד בצרה, עיראק. עלה לארץ בדרך האויר מבגדד ביוני 1951. שוטר אלחוטאי.

השמש נטתה לערוב ובמעברה החלה רוחשת תנועה, זו שאפשר לראותה כאן בכל שעת בין־השמשות. הנה הפועלים חוזרים והולכים מעבודתם כשעייפות שפוכה על פניהם; הנשים מתכנסות על פתח הצרכניה כדי לקנות את צרכי הבית או לקבל את מנות המזון; הילדים מפוזרים פה ושם חבורות חבורות, מהם החופרים ומשחקים בחול, ומהם השרים מהשירים והפזמונות העליזים שלמדו במשך היום בבית־הספר; הילדות הקטנות רוקדות ריקוד עממי לוקח לב שלמדו בבית־ספרן.

האפלוליות גוברת והולכת והתנועה פוחתת בהדרגה. יושבי המעברה נכנסים איש איש אל אהלו לבלות עוד ליל בדידות בארץ שנפשם כה כלתה אליה ובסביבה מוזרה שלא ידעוה עד כה.

ליד אהלו ישב ח. מפוזר־מחשבה ומבטו תועה. אנשים עוברים לידו והוא אינו מבחין בהם, קצתם מברכים אותו לשלום, אך הוא אינו מניע את שפתיו בתשובה. ילדו הקטן ניגש אליו ושואל משהו. הוא דוחה אותו ברוֹך מעל פניו בלי לנסות להבין מה הילד רוצה ממנו.

זכרונות של שנים עברו הציפוהו, מאותה תקופה שהיה צעיר, תלמיד המחלקה השלישית של בית־הספר התיכוני ושוקד על לימודיו בכל נפשו ובכל מאודו. היה שוגה בקריאה ובעיוּן. הוא זוכר עכשיו מה שמח כשמינוהו ספרן לספרית בית־הספר. היה בולע את הספרים ברעבתנות, אך הקריאה לא הפריעתו מלהיות תמיד ראשון בין תלמידי המחלקה. הוא קרא את יצירות סופרי־המופת הערביים יחד עם יצירות ספרות המערב ומשוררים שהקדישו את פרי עטם לחלכאים ונדכאים. באופן מיוחד היה כרוך אחר אותם הסופרים המטיפים לתיקון החברה. הסביבה העניה שהוא גדל ונתחנך בה, החברה המזויפת שבה היה נתון סוג האנשים שאתם בא במגע – כל אלה יחד הניעוהו לחשוב על תיקון החברה האנושית. הוא זוכר, כי משהיה פורש לחדרו בדד בלילה, או כשהיה מטייל לו על שפת החידקל המקסים בשעת השקיעה – היה מאמץ את מחשבתו בענין האמצעים הקולעים ביותר למען ריפוי הנגעים הסוציאליים שכה מרובים הם בסביבתו. היה מתכן לעצמו תוכניות, מחוקק חוקים לעתיד כמשפט כל צעיר בעל שאיפות, שהמציאות לא פגעה בו וחלומותיו לא נתנפצו עדיין אל סלע החיים הקשים והאכזריים.

כשגמר את בית־הספר התיכוני נכנס לעבודת ההוראה. סיפוק רב מצא בחינוך הילדים. הוא היה עוקב אחר המתרחש בזרמי המחשבה בעולם והיה קורא כל מה שבא לידו – עתונים וספרים. יחד עם נאמנותו למקצוע החינוך נוצרה בקרבו אהבה עזה לעתונות ובאופן מיוחד לעתונות הספרותית. בה במידה שהרשה לו הזמן היה כותב או מתרגם מאמרים וסיפורים והיה רואה בזה חלק מתפקידו החינוכי, אשר לו הקדיש את כוחו ומאמציו.

היה כואב ומצר עמוק בנפשו למראה חלק מן העתונות המקומית הנגררת אחר הלכי־רוח בלתי דמוקרטיים ומוֹרדת באמת. עתונות זו היתה נזונה על ההסתה והפירוד בין העמים השונים אזרחי עירק, וביחוד היתה שופכת גליה המרעילים על היהודים. ביחסו התמים לעתונות היה דואג למראה ירידתה המוסרית, העושה פלסתר את תעודתה הקדושה לספר אמת ולהדריך את הקורא לצדק, להתרחק מלעורר בו הרגשות פסולות ומזריעת ריב ומדון. לשוא היה עמל בעטו כדי לעמוד בפני הגל העכור של התעמולה, אשר כמה מקורות זרים וחשוכים, ובעיקר מקורות “ציר רומא” – ברלין", היו מזינים אותה בחומר וב"רוח".

הנה פרצה מלחמת־העולם השניה. לא ארך הזמן וסוּפה חשוכה ואיומה התחוללה על ראשי היהודים. ימים אפלים התרגשו, בהם פעלו צפרנים ושיני־פרא. היו אלה ימי מרד רשיד עלי אלכילאני. חוק הג’ונגל השתרר והשתולל ללא כל מעצור. היצרים הגזעניים התגלו בצורותיהם האכזריות ביותר. דמי יהודים חפים מפשע נשפך, נשים נאנסו ונחטפו, נכסים נגזלו ונשדדו וכל הערכים האנושיים ומידות המוסר נרמסו יחד אתם.

עתה, בשבתו על פתח האוהל במעברה במדינת ישראל, הוא זוכר כיצד יצא כתום השוֹאה שבור ורצוץ ומיואש, כשהוא מלא סערת חימה ועברת אין־אונים כלפי החברה שבה חי, ואשר למען העלאת רמתה ריכז את מיטב מאמציו.

לעיניו חולפים מאורעות עשר השנים, מאז שוֹאת אלכילאני ועד אותו יום לפני כמה חדשים שבו הלך אל שדה־התעופה בבגדד כדי לעזוב את הארץ, אשר בה ראה לראשונה את אור החיים, לעזבה ללא שוב. במשך שלוש שעות עבר מסביבה אחת אל האחרת, החדשה, השונה מקצה אל קצה מזו שהכיר מיום שעמד על דעתו. שם היו החיים קלים ונוחים בשבילו ובשביל שכמותו, כי הפרנסה לא הצריכה עמל ויגיעה רבים. ואילו החיים כאן הם מערכה אכזרית, מערכה שאינה יודעת התעצלות והתרשלות או הישענוּת על הזולת. הנה עליו לסלול דרך לעצמו במערכה זו. דבר זה מעורר הרגשת אושר בנפשו, שכן יודע הוא כי עתה יעמול למען המולדת, אשר זמן רב נשא בלבו את אהבתו אליה בהיותו רחוק ממנה. הוא יודע כי זהו מלקטו היחידי שבו ימצא מנוחה ובטחון, הוא וכל בני עמו. שיחקה לו השעה והוא נשתלב בעבודה ההולמת את שאיפותיו ומטרותיו החברתיות. הנה הוא שותף לעבודה במערכת עתון יומי בשפה הערבית.

יחד עם חבריו הוא שוקד על שירוּת הציבור לטובת הכלל, שהיא ראשית לכּל בחברה העובדת בישראל.

מאיר חדד מערבית מ. קפליוק

יפו

מאיר חדד (מעברת מסובין, חיריה): בן 42, אב לשני ילדים. מורה לאנגלית בבית־ספר של הקהילה היהודית בבגדד. מחבר ומתרגם סיפורים ומאמרים שנתפרסמו בעתונים ערבים בבגדד. עלה לארץ ב־1951 במבצע “עזרא ונחמיה”. מעובדי מערכת העתון הערבי ביפו.

א

בדירתו המהודרת, המותאמת כראוי לדרישות האחרונות של האָפנה, התפרקד חשמונאי בנוחיות על אחד הדרגשים המרופדים ובהאיזנו לצלילי הרדיו שקל את פרטי ההחלטות שנתקבלו בכינוס מועצת האומות המאוחדות בעניני ארץ־ישראל.

אשתו דיאנה יצאה מחדר־השינה, ערימת בגדים ידיה ועיניה דומעות: “מה, שוב תהיה עליה? – אמרה – למה נוַתר על החיים הנוחים האלה ונלך לנוד בעולם זר ובלתי ידוע? באילו אמצעים נשיג לעצמנו דירה כזאת בארץ־ישראל? איך נחיה שם בפינה נידחת, ללא קרובים ומַכּרים?”

חשמונאי קם כעוס מעל הדרגש ובפליאה רבה ובנימה של אי־שביעת־רצון אמר: “אנו נוסעים מכאן בעוד שבוע. אנחנו הראשונים ברשימה. השליח מן הארץ כבר כאן. לא אוותר על העליה בשום פנים ואופן. הכיני את החפצים הנחוצים ביותר בשני שקים”.

דיאנה ניצבה כהלומה, כאילו היתה לנציב־אבן. בעינים דומעות שאלה: “וכיצד אפשר להספיק הכל תוך שבוע ימים, וביחוד אם איש איש מאתנו רשאי לקחת שק אחד בלבד? ולהיכן אצרור את כל מלבושי, נעלי, הפרוָה שלי וכל חפצי?”

חשמונאי נכנס לחדר וניצב מופתע ממראה עיניו: השקים היו מלאים, אך לא הושמו בהם חפצים הנחוצים ביותר. הדם פרץ לראשו. בחרון החל מוציא ומשליך מתוך השקים מעילים, כפפות, פרווֹת, שפתונים, ושאר מיני תמרוקים. כעסו פרץ נחשולים נחשולים, ללא מעצור. “כלום חושבת אַת כי אנו נוסעים לאיזה נשף? – אמר – המולדת נזקקת לידים עובדות, לבנות ולהיבנות בה, כדי להגשים את שאיפות כל הדורות!…”

דיאנה לא ענתה. קיר אטום של שתיקה ירד ביניהם. כך חלפו ימים של דריכות וצפיה. חשמונאי גמר בנפשו להזניח את כל רכושי לידי הגורל. הוא לא דיבר על כך, לא התוכּח עם שום איש. כל תשוּמת־לבו הופנתה לענין אחד בלבד, לנסיעה הארוכה הממשמשת ובאה. הרגיש עצמו בטוב בחבורת הצעירים המתכוננים לעליה. עליזים היו. פניהם קרנו משביעוּת־רצון ושמחה. איש לא הצטער על שהוא נוטש כאן רכוש ובית. הם עלצו כילדים ממש. בלבם פיעמה תשוקה אחת בלבד: להגיע במהירות לארץ היעודה ולקחת חלק בהגנתה, ולאחר הנצחון – להצטרף למחנה החיים חיי שיתוף בארץ ולהתמסר לעבודת האדמה.

ב

זו הפעם השלישית שהצפירה ניסרה בחלל. האניה החלה לנוע לקריאות החדוה של המון המלווים. לא עבר זמן רב ובאופק הלכו ונעלמו הקוים הבלתי ברורים של החוף הרחוק. הקצף הלבן, שהאניה השאירה אחריה, כאילו בירך את לוחמי אידיאל האומה העברית באִושה חרישית.

הזמן חלף ללא אבחנה כמעט ולבסוף קרב ובא היום הנכסף. הכל נתונים היו במצב־רוח מרומם ובהתרגשות גלויה. בשעות השחר המוקדמות בישרה שריקתו הפולחת של צופר האניה, כי הנה מתקרב החוף והכל נהרו אל הסיפון. החמה שלחה את קרניה הראשונות ובישרה את בוא היום החדש. החוף התקרב והתבהר. האניה הטילה עוגן בנמלה של חיפה. אלפי גרונות של עולים חדשים ושל אחים אשר יצאו לקבל את פניהם נתמזגו לשאגה אדירה שהחרישה את הנמל וסביבותיו. משני העברים בקעו צלילי “התקוה”. המראה על החוף היה כהפגנה גדולה המכנסת לשורותיה את יהודי תבל כולה, את הנודדים הנצחיים.

גם הפריקה נעשתה באותה מידה של התרגשות. היום היה חם ומוצף שמש. הבנינים הזדקרו לבנים ונקיים כאילו הם מברכים את הבאים. חשמונאי ומשפחתו ככל חברותו, הובאו לפרדס־חנה. בדרך הסתכלו בהערצה אילמת בפרדסים ובמטעים. יחידה צבאית חלפה על הכביש ולרגע נבלמה התנועה. עברו שורות טנקים נהוגים בידי חיילים אמיצים וחסונים. דיבורו של חשמונאי ניטל ממנו מרוב התרגשות ורק מפעם לפעם הפנה מבטו לעבר אשתו ובנשימה עצורת התפעלות היה מדובב: “אלה כולם גיבורים שלנו, ראי כמה חסונים הם ונאים! ברוכה תהיה השעה בה קיבלנו את ההחלטה הגורלית לבוא לכאן”. דיאנה לא ענתה. רק היתה מיבבת בקול, כשהדמעות שוטפות את פניה.

ג

שבוע ראשון עבר במנוחה ובציפיה. מן הקיבוצים באו מדריכי־נוער כדי ליטול עמם את הילדים. ההורים נפרדו מהם בשמחה, תוך איחולים שילמדו במהרה את לשון אבותיהם ויהיו לבנים טובים ומסורים למולדתם.

לחשמונאי ולאחדים מידידיו הקצו חלקת אדמה בסמוך לבאר־שבע ולאחר יוֹמים הועידו פניהם לשם. ההתחלה היתה מיגעת. מבוקר עד ערב עבדו ללא הפסקה. נאלצים היו לסחוב דליי מים ממרחק רב, להקים מקום־מגורים עבורם, לולים, רפתים וכיוצא באלה. בידיה של דיאנה, שהסכינו לתמרוקים ומניקיוּר, הופיעו עד מהרה יבּלוֹת וחבּוּרוֹת, שבתחילה הסבו לה יסורים רבים, אך לאחר זמן התרגלה לעבודה ולא סבלה עוד.

העולים התערו כל כך בעבודתם החדשה עד שכמעט לא חשו עוד בזמן העובר, בקשיים, אף בטרדות שנגרמו להם. לא פעם נשאו חשמונאי ואשתו את מבטיהם אל היושב במרומים והודו לו מקרב לב על שנסך בהם את האומץ להתישב בארץ אבותיהם. בקושי ניתן היה להכיר עכשיו באשה העמלה הזאת את דיאנה הקודמת. והעמל המופרך נתן תוצאות טובות – גינות מוריקות מסביב לבית ושדות־קמה זהובים כיסו את הסביבה כולה.

ובשעות הערב, לאחר הארוחה, כאשר ישבו על סף ביתם החדש ונעצו מבטם במרחב האין־סוף, נוטלת דיאנה את ידו של חשמונאי ובלא מלים היא מודה לו מעומק לבה על שקמה בו הרוח להטותה ממסילת חיי עברה האפורים, נטולי המשמעות וחסרי המטרה.

מרסל שבּטוב מבולגרית ישראל פנקס

רמלה

מ. שבּטוב (רמלה): בן 19, מסופיה, בולגריה. חניך תנועת נוער ציונית. עלה לארץ עם הוריו ב־1949. מסגר, עובד במוסך.

מוקדש לאלה שנתנו את חייהם על שחרור ישראל

א

– – סוף סוף חיפה. הנסיעה לא אָרכה אלא חמישה ימים. אני עומד על הסיפון ורואה את העיר מרחוק – תחילה ככתם לבן זעיר, ההולך וגדל ככל שאנו מתקרבים. הדגל התכול־לבן מוּנף על התורן ושירת ההימנון הלאומי פורצת מפי הנוסעים. בחוף כבר מחכים לנו אנשי השירות הרפואי, משטרת החוף ובאי־כוח האומות המאוחדות. בגמר כל הסידורים הרשמיים מצופפים אותנו במכוניות־משא ואנו יוצאים לדרך. מגמת פנינו בלתי ידועה.

כשנעצרו המכוניות כבר היה לילה. בחשכה הבחינה העין במחנה אוהלים בחולות. צעדינו שוקעים בחול.

ראשית, עלינו להירשם. ואנו עומדים שעה ארוכה בתור לפני משרד הרישום – חדר גדול וריק למחצה. רהיטי החדר הם: ארון לספרי הרישום, שולחן, קסת וספסל מלוכלך למדי. על הספסל יושב ברנש קרח חבוש משקפים ובפניו חוסר סבלנות ורוגז. המראה הכללי איננו מעודד ביותר, אך הן מרצוני באתי ואינני מתחרט.

לאחר שעשינו שעתיים נוספות בתור וקיבלנו שלוש שמיכות לאיש, מזרן וכריך, שכבנו סוף סוף לישון. למחרת שוב אותו דבר: תור לרחצה, תור לאוכל, תור לחדר־השימוש. תור, תור, תור! אני מתחיל לקלל בלבי את התורים.

ביום השני לבואנו קרא קצין הגיוס של המחנה לכל הצעירים בגיל הגיוס, ושוב יצאנו לדרך. מקום־מגורינו החדש – בית־ליד, מחנה־אוהלים המשתרע על פני שטח גדול והומה אדם. ללא שהיות מכניסים אותנו לאוהלים. בצהרים בא המדריך, משה, לקרוא אותנו לארוחה. משה הוא בחור גוץ ושמן, במכנסים קצרים, שאינו פוסק מלחייך. איש איש מאתנו מקבל מגש בעל ששה משקעים. תמה אני איך יוגש לנו האוכל בכלי מעין זה. אני מסתכל סביבי ומוצא את עצמי בקצהו של תור המונה מאתים איש לפחות, ובמקביל לו – ארבעה תורים דומים. בהגיע תורי ממלא הטבח את מגשי בששה מיני מאכלים מעוררים תיאבון, אך אינני חש כל רעב. גם שכני לשולחן אינם רעבים ביותר.

למחרת – יום ההרשמה. אנו מכונסים כולנו באולם גדול, ששולחנותיו ערוכים בצורת ריבוע. ליד כל שולחן ממטירים עלינו שאלות משאלות שונות. אך הנה מתבקשים מתנדבים דוברי צרפתית לפלוגה הצרפתית החדשה העומדת לקום. אני מתנדב. אני מקבל מדי־צבא (המדים רחבים מדי, אבל אין הדבר מטרידני), פנקס צבאי וחופשה של ארבעה ימים. את ימי החופשה אני מחליט לבלות אצל קרובי־משפחה רחוקים שאינני מכירם.

בעמל רב עלה בידי למצוא את מקום־מגוריהם של קרובי: צריף נידח בסביבות רמת־גן. בצריף נקיון מפוקפק. הלול שמאחורי הצריף ריק – התרנגולות מעדיפות את הבית. תמצאן בכל פינה: מתחת למיטה, על הארונות ואפילו בקערת המטבח בצד כלים מלוכלכים. קרובי קיבלו את פני בחביבות – לחיצות־יד, חיבוקים. עברו כעשר דקות והבית נתמלא שכנים שבאו לחזות באורח. אני מוזמן לשולחן: הארוחה מוכנה. אני מתנצל באמרי שכבר אכלתי…

תמו ימי החופשה. עלי לחזור למחנה. במחנה איני שוהה אלא כדי הזמן הדרוש לאריזת מזודותי. אני נשלח לתל־ליטוינסקי. שוב הריני בין בני ארצי, מַכּרים טובים מנקודת־הריכוז בצרפת. בתל־ליטוינסקי נשארנו כשבועים. הגדוד חוּלק לשנים: חלקו, הגדוד הצרפתי ה־75, נשלח לעין־שמר והחלק השני, פלוגת הקוֹמנדוֹ הצרפתית, נשלח לקיסריה לאימונים. אני בין האחרונים.

קיסריה, עיר עתיקה השוכנת לחוף הים, לא נשארו ממנה אלא שרידים מועטים. אנו חונים סמוך לכביש. מתחילים האימונים. קיבלנו כלי נשקי חדשים: מקלעי־בּרן, מקלעי־טומפסון, רובים קנדיים ואחרים. ג’ודו תופס את המקום העיקרי באימונינו. מדריך הג’ודו הוא פישטא, הונגרי שבילה זמן רב בצרפת. אדי, בחור מאלזס, מדריכנו בנשק. חלק מאימונינו נעשים בים. שם מדריכים אותנו ישראליים מפל־ים.

תמה פרשת האימונים. את יום־הכיפורים אנו עושים במחנה. פלוגת הקוֹמנדוֹ שלנו נשלחת לגבולות, ליד קוי המצרים. אנו מחכים להתקפה הכללית.

ב

גבולות. אנו חונים בכרם צעיר שנטע הקיבוץ לפני שנתים. זוגות זוגות אנו מסתדרים בצל העצים, מציעים את שקי־השינה שלנו ושוכבים לישון. הלילות קרים. בבוקר רטובים שקי־השינה מטל.

זה שבעה ימים אנו כאן. הזמן עובר עלינו בניקוי כלי־הנשק ובמשחק הפּוקר – אורח־חיים מונוטוני ומיגע. יום יום אנו הולכים להתקלח לקיבוץ השוכן במרחק חמש מאות מטר מן המחנה. שמועה אומרת שאנו עומדים לצאת בקרוב לפעולה – פעולתנו הראשונה.

היה זה ביום שלישי. נקראנו כולנו למפקד, אשר הראה לנו תצלומי אויר מן המחנה הצבאי המצרי של רפיח, המחנה היחידי שעל גבול מצרים וארץ־ישראל, וגולל לפנינו את תכנית הפעולה. המשימה: פיצוץ תחנת־הכוח החשמלית ברפיח. יש לעבור את גדר־התיל, לפוצץ כמה מכוניות ב"בית־קברות" למכוניות ישנות שיצאו מכלל שימוש, ותוך המהומה שתשתרר עקב הפיצוץ – להגיע עד לתחנת־הכוח שבמרכז המחנה ולהניח את חמרי־הנפץ.

מועד היציאה נקבע לשעה שש לפנות ערב. אנו מגיעים לקיבוץ נירים שליד הגבול. נירים, שבתיה נהרסו כליל על ידי האויב, שוכנת עתה במקלטים שמתחת לאדמה. אנשיה מבכּרים למות ובלבד שלא לעזוב את מקומם. מפליא לראות את חברות המקום הצעירות במכנסיהן הקצרים על אף הקור העז.

בשעה אחת אחר חצות הגענו לשטח המצרי. ירדנו מהמכוניות כשהננו משאירים פלוגה אחת לשמור עלינו. אנו מתקדמים בחמישיות, במרחק עשרה מטר בין אדם לאדם. במשך שעה הננו מתקדמים בלא שייראה המחנה המצרי. המפקד מסתכל שוב ושוב במפה. מסתבר שתעינו בדרך. אך השעה כבר מאוחרת מדי מלפנות לדרך הנכונה. ואילו האויב הרגיש בנו והפנה אלינו אתּ אשוֹ. אנו ממהרים למכוניותינו וחוזרים במפח־נפש לגבולות.

יומים לאחר מכן שוב יוצאים אנו לפעולה. הפעם המשימה היא מיקוש דרך רפיח־מצרים, הדרך בה מוביל האויב תגבורת – חיילים, נשק ואספקה. השעה – אחת־עשרה. המכוניות נעצרות. אנו מתקדמים שוב בחמישיות. פלוגה אחת מימין, השניה משמאל, כששני קילומטרים מפרידים בין זו לזו. אם תיכשל האחת – תפעל השניה.

לפנינו שטח מדברי, חולות – אין לראות כל שיח או עשב. לפתע נשמעת נביחת כלבים. בּדוים נטו כאן מחנם המשתרע לאורך שנים־שלושה קילומטרים. אנו עוברים על פניו. מפעם לפעם אנו מתכופפים כדי שנבחין יותר בשטח שלפנינו. אני מוצא את עצמי לפתח אחד האוהלים. באוהל – רחש ושיעול.

אנו מתקדמים לעֵבר הדרך. ההתקדמות אטית אך בטוחה. אין ספק שהאויב הבחין בנו: הכלבים אינם מפסיקים מנבוח. לבסוף – מתגלית הדרך. באור הלבנה, ארבע מאות מטר לפנינו, מתפתלת הדרך כפס צר. מימיננו, מצד דרום, מתחילות לטרטר מכונות־היריה. נראה שהאויב מכוון אשוֹ לפלוגה הראשונה. גם תורנו יגיע. ואכן, לא עבר זמן רב והאש כּוונה גם אלינו.

אלי, מפקד הפלוגה, מתקשר עם המפקדה ומבקש הוראות. התשובה: לחזור ולמקש קטע אחר של הדרך. אנו נסוגים ועולים לקטע אחר בכביש, במרחק שני קילומטרים. המוקשים מוּשמים. לפתע נורות יריות מצדה השני של הדרך. אלי נופל – שני כדורים פגעו בו, בברכו ובלבו, אנו נושאים אותו על זרועותינו ונסוגים. הוא מתחנן כי נעזבנו, יודע הוא כי רגעיו ספורים.

אלי מת בדרך. עצבות יורדת עלינו. המשימה בוצעה, אך מחיר יקר שולם – שכלנו אחד מטובי מפקדינו.

אלי נקבר בגבולות, יוֹמים לאחר הפעולה ברפיח.

בערב נקראנו למפקד המודיע לנו כי נבחרנו להשתתף בכיבוש באר־שבע. משימה מפוארת! עם זאת, ניתנת ההזדמנות לה ציפינו – לנקום את דמי אלי.

לפני היציאה מוסר אדי את ההוראות האחרונות: עלינו הוטל התפקיד לחדור לבאר־שבע בהיחבא, מוגנים על ידי הגדודים המקיפים את העיר. הסיסמה: אלי.

אנו יוצאים בחצות. יודעים את הצפוי, אך נכונים לקרב. מקומנו – בראש הגדוד ה־12 המתקדם בשיירה ארוכה בדרך הראשית. המכוניות, שאורן כבוי ומרחק של שלושים מטר מבדיל בין מכונית למכונית, מתקדמות בחשכה.

ג

המכוניות נעצרו. שעת האפס הגיעה. אנו עומדים בשערי עיר הנגב. באפלה מבחינה העין בצריח המסגד המזדקר אל על. אנו קופצים מן המכוניות תחת מטר אש צולבת הניתכת עלינו מביצורי האויב. לפנינו חפירה. אנחנו ממהרים למצוא בה מחסה, אך נתקלים במחסום של יריות המכוּונות אלינו מעמדות מבוצרות שבשני קצות החפירה. נפלנו בפח. עלינו לפעול במהירות. האויב לא יחכה. הברירה היחידה – להסתלק מהר מן המקום ולנסות להגיע לבית־הקברות. רגע של היסוס – וכבר אנו מעבר לחפירה. אחדים מאנשינו נפגעים בכדורי האויב. אנחנו מגיעים בריצה לבית־הקברות ומגישים עזרה ראשונה לפצועינו כשהמצבות משמשות לנו מגן.

הפלוגה הראשונה, ואני בתוכה, מנסה שוב להתקדם לעבר העיר. הפלוגה השניה מחפה על התקדמותנו בכוונה את אשה לביצורי האויב. אנו מנצלים הפוגה קלה ביריות ומתקדמים ביתר מהירות. לפתע רואה אני את הקצין וולר הצועד בראש פלוגתנו צונח לארץ – פגעו בו כתריסר כדורים, והוא מת במקום. חיילי האויב נמצאים אי־שם בקרבתנו. פחד חונק גרוני.

הפלוגה שלנו נחלקת לשתי קבוצות התופסות עמדות לאורך הבתים משני צדי רחוב. באופן כזה תוכל כל קבוצה להגן על חברתה במקרה של התקדמות או נסיגה. לפתע נשמע טרטור מכונת־יריה בסמוך לנו. היריות באות מגג אחד הבתים בצד הימני של הרחוב. הקבוצה משמאל פותחת באש ומתקדמת תוך יריות. צל ניתק מהקבוצה שמימין – אני מכיר את דמותו של ג’טה, המתקרב בריצה לעבר הבית. פתאום נשמעת התפוצצות של רימון־יד. קול מכונת־היריה נדם. אנו ממשיכים להתקדם. הפלוגה השניה היא הממונה על סריקת השטח. לפנינו אך מטרה אחת: להתקרב בכל המהירות לבנין המשטרה שבמרכז העיר. ואין זה מן הדברים הקלים. בנין המשטרה משמש למעשה מעין מבצר, שקירותיו עבים שלושים־ארבעים ס"מ, והוא מוקף גדר־תיל ושטח ממוּקש. בבנין זה התבצרו, כפי הנראה, עיקר כוחותיו של האויב. בחוץ נעים משמרות בקבוצות קטנות, המטרידים אותנו בלי הרף. צלפים שפגיעתם רעה תפסו עמדות על גגות הבתים ובראש המסגד.

אנו מוסיפים להתקדם. תותחי־שדה נכנסו לפעולה. פגזים עפים מעל לראשינו בשריקה. פגז אחד מתפוצץ במרחק שלושים מטר לפנינו. אזולאי, צעיר מאפריקה הצפונית, מעביר ידו על פניו שנפגעו ברסיס.

אנו באים במגע ישיר עם האויב. הקץ לפחד ולעינויים שבאי־ודאוּת. אש הפגזים מתגברת. מפלטנו היחידי – הבנין שמימיננו. כדי להגיע לשם עלינו לעבור על פני שטח פתוח תחת מטר כדורים. אך אין ברירה. אנו פותחים בריצה ונדחקים פנימה. פישטא, מדריכנו בג’ודו, מפגר אחרינו. ויקטור צועק אליו שימהר לעבור. הוא מהסס רגע קט – ומתחיל לרוץ לעבר הבית. באמצע הדרך מועף כובע־הגרב מראשו. קריאה פורצת מפינו: “ניצל!” אך לא! פישטא נופל מלוא קומתו ארצה – גולגלתו נבקעה וכולו שותת דם. כהרף עין פורץ לוסיאן החוצה, תופסו בידיו ומושכו פנימה. אבל איחר את המועד. פישטא מת – דומם, בלי להוציא הגה.

נראה שהבנין אליו נקלענו שימש בית־ספר עד התחלת הקרבות. מעידים על כך הספסלים והלוחות השחורים המכוסים ציורי גיר, אותיות וספרות. עולים בי זכרונות מימי הילדות. בראי התלוי מעל לכיור־הרחצה שבקצה המסדרון נשקפים אלי פנים מלוכלכים מגודלי זקן, שלא עבר עליהם תער מזה שמונה ימים. ברק קדחתני בעינים. הבגדים המאובקים מכוסים כתמי־דם. ועל הכל – עייפות, עייפות ללא גבול. כך אני, וכך חברי. וכל זה במקום שאך לפני שעות מעטות נשמע בו צחוק ילדים ויד ילדותית לא אמונה שירטטה בגיר על הלוח.

התפוצצות אדירה שמה בבת אחת קץ להרהורי. פגיעה ישירה של פגז זיעזעה את הבית וחלק מן הגג התמוטט. עמדתנו נחשׂפה. אנו מוצאים את עצמנו בדיוק מול בנין המשטרה. ברור לנו שלא נוכל להחזיק מעמד. עלינו לסגת ולחזור לעמדתנו הקודמת. בשעת הנסיגה נופלים עוד שנים מאנשינו.

פעמַים חזרנו וכבשנו בסערה את בנין בית־הספר – ופעם אחר פעם נהדפנו אחור. בראותו שמצבנו הולך ומחמיר, התקשר מפקד הקוֹמַנדוֹ שלנו, אדי, באמצעות הרדיו, עם המפקדה ודרש להחיש לנו תגבורת. מקץ שעה הגיעה התגבורת – שני זחלים בסך הכל. אך גם זו לטובה. אנו מתקדמים לעבר עמדות האויב כשהזחלים מחפים עלינו באש תותחיהם.

השעה שמונה בבוקר. בבנין המשטרה נפתחת דלת. מופיע אדם בלבוש חצי צבאי ובידו מטפחת לבנה. האויב נוּצח. באר־שבע נכבשה. דגלנו הלאומי מתנופף מעל ראש המסגד. אך השמחה ממני והלאה. מכוניות משורינות וג’יפּים של הפלמ"ח עוברים ביעף ברחובות העיר ויורים לכבוד הנצחון. האם רגש של סיפוק הוא המפעם עתה בלב צעירים אלה? סבורני שלא. יד האינסטינקטים על העליונה, והבחורים עושים את הנראה להם ברגע זה כחובתם.

אשר לי – את חובתי מילאתי, אך חושי קהו בי. ריק אני מכל רגש. והישיבה ליד גופת חייל מצרי מנוצח, המעלה צחנה, אין בה כדי להוציאני מקפאוני, ליל־קרבות זה עשׂאני לאשר הנני, לאשר הננו כולנו – לחיות, חיות־טרף, ואולי גרוע מזה. עברתי “טבילת אש”, אך גאוה אין בלבי. והרי אין זה אלא נסיוני הראשון!

בו ביום חוזרת פלוגתנו לגבולות. הצבא שנשאר בעיר שולח ידו בשוד.

ד

מכוּוָץ כולי בשק־השינה, סנטרי בין ברכי (סגולה מפני הקור), שקעתי הערב בהרהורים. ההתקפה נועדה למחר. נזכר אני בבני משפחתי, בחברי, והלב מתמלא צער וגעגועים. דומיה מסביב. המחנה שקוע כולו בשינה. האורות כבויים. לסירוגין נשמע קול צעדים עמומים – השומר הוא העושה את הקפותיו. הצעדים מתרחקים. ושוב שקט. הלילה בהיר. מול פני השמים מזדקרים קני תותחים אנטי־אויריים.

השעה מאוחרת. עלי להירדם.

למחרת, בבוקר השכם, נקראים אנו למפקד. לבקשתו אנו מתישבים סביבו במעגל. הפעם המשׂימה היא לכבוש בהתקפת־פתע משלט חזק על פרשת דרכים בין ביר־עסלוג' ועוג’ה־אל־חפיר. התכנית מדוקדקת, ערוכה לפרטי פרטים. איש איש מאתנו יודע בדיוק את התפקיד המוטל עליו.

מתחילה התכוּנה של ערב קרב: חלוקת נשק וסמרטוטים לעטוף בהם את הכלים כדי לשמרם מפני החול, חלוקת מצרכי מזון, ניקוי כלי־הנשק וכו'. ארוחת־הבוקר מסתיימת באחת אחרי הצהרים. בשעה ארבע מוזמן הגדוד כולו להצגת תיאטרון – ה"מוֹראל" קודם לכל. עד שעת היציאה עוד נשארו כשעתים. אחדים כותבים מכתבים, אחרים מנסים להירדם. על כולנו ירד מעין אלם – בהשפעת הפחד של ערב קרב, כנראה. איש אינו פוצה פיו.

בשעה שמונה בערב קופצים כולנו למכוניות ונוסעים – מי יודע לקראת איזו הרפתקה. מתוך אמונת־הבל מסיר אני את הטבעת מעל אצבעי ושם אותה בכיס. המכוניות מעלות ענני אבק לבן. מקץ שלוש שעות של נסיעה אטית למדי אנו יורדים מן המכוניות. את שארית הדרך המפרידה בינינו ובין קוי האויב (כשנים־עשר קילומטר) נצטרך לעשות ברגל, בחולות.

הלילה בהיר. אנו צועדים בשורה ארוכה, המתפשטת על פני שני קילומטרים, במרחק חמישה־עשר מטר בין אדם לאדם. עוברת שעה של הליכה מיגעת, בהפסקות קלות. אנחנו צועדים כבר בשטח כבוש על ידי האויב וניתנת פקודה להסיר את הסמרטוטים מנשקנו.

נכנסנו לאזור מסוכן. לחש עובר מפה לאוזן: “להיערך לקרב”. אנו נערכים בצורת חית הפוכה. אני בין אנשי פלוגת החיפוי אשר בבסיס הריבוע. לימיננו צועדת בטור ארוך הפלוגה הראשונה, ובמקביל לה, מצד שמאל – הפלוגה השלישית. אנו מתקדמים בזהירות תוך דומיה מוחלטת. אך זה עברנו את עמדותיו הקדמיות של האויב בלי שירגיש בנו. קרוב לאחת אחר חצות אנו מגיעים למשלט שגבהו שלושה מטרים. מן העבר השני משתרע שטח פתוח של מאתים מטר, שהאויב חולש עליו מאחת הגבעות המוקפת גדר תיל דוקרני.

קבוצה מאנשי חיל־ההנדסה נשלחת קדימה לפרוץ פרצה בגדר־התיל. אנו עוברים מעל לגדר ומתחילים להתקדם בשטח הפתוח. ראובן, מפקד הקבוצה, ואנשיו שוכבים פרקדן מתחת לגדר וצבתות בידיהם. נשמע קול חוטי־התיל בהינתקם. לפתע פולחת קריאה את הדומיה: “מי כאן?” אנו מתכופפים אינסטינקטיבית. השומר בעמדות האויב הבחין בודאי ברחש חשוד. אני רואה בבירור את דמותו. הוא מהסס. אך הנה נשמע קול טעינת רובה אוטומטי, ומיד לאחר זה – צרור יריות מרעיד את האויר. ליתר בטחון, כדי להרגיע את עצביו, מפליט השומר צרור שני. אחד הכדורים פוגע בראובן, וזעקת־כאב פורצת מגרונו. הדם קופא בעורקינו. אחד מאנשיו ממהר להגיש לו עזרה ראשונה. אין ספק, האויב הבחין בנו. כולנו משתטחים על הארץ. האדמה קרה וקשה, אדמת סלעים. האויב מאיר את השטח ברקיטות. הוא רואה אותנו, אנחנו רואים אותו. מטר כדורים ממכונות־יריה ניתך עלינו. בשורות הפלוגה השלישית שבאגף השמאלי משתררת בהלה. אין לנו ברירה אלא לסגת כדי ללכד מחדש את שורותינו. אבידותינו: חמישה הרוגים ומספר פצועים. את ההרוגים נאלצים אנו להשאיר מאחרינו.

אנו ערוכים לקרב. ניתנת פקודה להתקיף: “קדימה!” כדורים מזמזמים מעל לראשינו. עמדות האויב מן הגבעות שבסביבה מצטרפות למקהלה. מצבנו בכל רע – מוקפים משלושה צדדים.

שלושה צללים ניתקים מן האגף הימני – אני רואה אותם זוחלים לעבר עמדות האויב. הנה הם בצד מזרח של הגבעה. האויב אינו מרגיש בדבר. והראָיה, שהוא חוזר ויורה לעברנו. לפתע – אור מסנור, מלוּוה רעם התפוצצויות. סימני איתוּת מן הגבעה – בחורינו הם המאותתים לנו בפנסי־כיס. הכל נגמר. האויב חוסל בשני רימונים שנזרקו אל עמדותיו. מסתבר שמכונת־יריה אחת בלבד היא שהחזיקה אותנו במצב נואש במשך למעלה משעה. אנו תופסים עמדות בצד הצפוני של הגבעה, מוכנים לכל צרה.

השעה שתיים אחר חצות. בבלגיה, בצרפת, במקומות רבים אחרים בודאי חוגגים עתה את חג המולד. ואנחנו שוכבים פה על אדמת־סלעים קרה נכונים להרוג ולהיהרג.

הירח העולה מרעיף עלינו מאורו. כלבים? – לא! אנשים הם, גברים הזוחלים לעברנו על ארבעתם. התקפת־נגד ראשונה. הפקודה אומרת: “לא לירות! לא לבזבז כדורים! לתת לאויב להתקרב!”

אנו מחכים. השינים הדוקות, האצבע על ההדק, נכונים לירות, נכונים להגן על עמדתנו ועל חיינו.

הם קרבים. אני רואה בבהירות את דמויותיהם. אני מוכרח ללחוץ על ההדק. מוכרח. אינני יכול לחכות עוד.

סוף סוף ניתנת הפקודה המשחררת, שכה ציפיתי לה: “אש!” האש נפתחת בבת אחת מכל צד. אנו יורים ללא הפסקה, בנשימה עצורה, צרור אחר צרור. שוב פקודה: “להפסיק!” האויב נמלט. אנחנו מוסיפים להחזיק במשלט.

ציפיה להתקפה הבאה. בלב – פחד ותקוה. תקוה למה? – לנס שיתרחש.

בשלוש וחצי אחר חצות – התקפת־נגד שניה, עזה וממושכת יותר מן הקודמת. גם זו נהדפת.

שוב ציפיה. השעה ארבע אחר חצות. הגדוד התשיעי של הפלמ"ח כבר צריך להיות כאן. מדוע אינם באים?

השעה חמש לפנות בוקר. עוד מעט ויאזלו הכדורים. ומה אז? פגזי האויב מתפוצצים בקרבת עמדותינו.

השעה שש ועשרה. סוף סוף נראים בקצה האופק הזחלים הראשונים של הגדוד התשיעי. אך עדיין רב המרחק בינם לבינינו. כדורינו אזלו. אנו נאלצים לסגת. אף את הפצועים לא נוכל לקחת אתנו.

אני בא לעזרת אדי שנפצע ברסיסי רימון בזרועו ובברכו השמאלית. הוא נשען עלי, אם אצליח להביאו מעבר למשלט – יישאר בחיים. פניו לבנים כסיד, הוא קרוב להתעלפות. אני תופסו בזרועותיו וסוחב אותו בשארית כוחותי. פרננד בא לעזרתי, אך מסתלק מיד כדי לתמוך בפצוע שני. אני ממשיך יחידי. לא שיערתי מה כבד יכול להיות גופו של אדם.

בינתים חזר האויב לעמדות שעל הגבעה ויורה בנו בלי הרף מכל כלי משחית. סביבנו אש גיהינום. עוד מעט יעזבוני כוחותי. ברגע האחרון ממש אני מגיע למקום מחסה.

סוף סוף מקיפים זחלי הגדוד התשיעי את עמדות האויב. הקיץ עליו הקץ. האויב בורח כל עוד נפשו בו.

מביאים את מתינו. עד יומי האחרון לא אשכח את המחזה שנתגלה לנגד עיני. הפצועים נרצחו בפראות. אפילו במתים כילה האויב את חמתו. ההתעללות בהם עוברת כל דמיון.

אני רואה את עיני חברי הנוצצות משנאה. השינים הדוקות, האגרופים קמוצים. אין איש מוציא הגה מפיו. והן כחיילים הממלאים חובתם נלחמנו. נלחמנו מתוך אהבת המולדת, לא מתוך יצר נקמה. עתה מבין אני לנפש בחורי הפלמ"ח בבאר־שבע. הזדרזתי מדי להוציא עליהם משפט.

נמשיך להגן על מולדתנו ביתר שאת מפני כל הבא לכלותה – אך נגן עליה ללא שנאה.

מ. וגמן

קרית־שאול

מצרפתית שרה זית

מ. וגמן (תל־אביב): בן 26. עלה לארץ ב־1948 מבריסל, בלגיה. סמל בצבא הקבע.

לפני זמן לא רב הלכתי ובאתי אל תל־א־שב. תל רם, מתגבן מתוך הואדי כמערם ענק מעשה חפרפרת. כסכין משסע הואדי את הנוף, משסף את התל כדי לעבור בו ואת הגבעות הרחבות – ומי ידע אילו מעצמות קדמונינו, אילו גידולים של אילו תרבויות נשאו אתם מי הואדי מערבה, אל מעבר לגבעות, כדי שבסופו של דבר יפלו לים, הבולע הכל, מוחה הכל, מוחל לכל?

מעבר מזה רובצים הרי חברון, חיורון אפור־צהוב עליהם, שרויים בצל־עבים סגול־כהה. הרים שבחלום – אגדיים, מרוחקים הרבה הרבה, אשר לעולם עדיהם לא נבוא. ובמלוא תחום העין שרועות גבעות־הנגב הסגלגלות, מתפתלות עד אין קץ, עתירות־שדים.

על פני נוף זה נראה התל החדש מסורבל מעט, חורג קצת למקום זה, נבוך מעט – כאילו הכיר לדעת שדיחק עצמו אל המקום הזה והוא יושב כאן שלא בנוח, כאילו חש וידע כי הגבעות מצפות שייעלם מכאן.

באתי לתל־א־שב לצייר קצת. ואולי באתי לכאן מתוך תאוה נסתרת לנבור קצת בעבר, כאדם הנובר ומהפך במדורה עוממת לראות איזו מן הגחלים לוחשת עדיין; להעלות באוב מן העבר אותם שמות־האגדה, שחלקם דמיון וחלקם אמת־מן־ההיסטוריה. אנו כילדים המבקשים מסורתו של האב, אבות רוחנו; מחטטים בשייריה של עיר; למצוא תל, עקר ועריה, נושא טהורו האינסופי של השמש.

באתי לצייר, אך הנוף מרד בי. לא נמצאו לי הצבעים הנכונים. בנגב יונקת השמש צבעיהם של רקיע, גבעות וצומח; יורה להבותיה לטהר, כביכול, את האדמה עצמה באשה ומוצה את הגוון מכל וכל; מותירה את אלה צבעי־הרוֹך, חיורים חיורים, אשר לא תשימם על הבד כי לא ייראוּ שם. ללכת לתל־אביב או לחיפה מן הנגב – כנפילה היא לעולם של גלויה מצוירת. הצבעים בוזקים בבזק־יתר, הוללים יותר מדי, בלתי מוחשים יתר־על־כל־מידה. אתה חש כמיהה אל צבעיו הדקים יותר של הנגב: צל־צלו של אפור; צהוב לא מוגדר, גווני כחול מוזרים, אובדים, מאצילים מצבעם על צללים; ירוק מאובק אשר לעץ ערירי מזדקר מתוך הגבעות כאות־חידה מתוך כתב־סתר נשכח.

מפני הפחד ממשימה זו – לצקת ולהעביר את הגבעות הללו אל הבד – הנחתי כלי הצדה וישבתי להביט בנוף. עד עולם לא תיעף העין להביט אל הנוף. גבעות, גבעות; והואדי, שעובדת קיומו בלתי־נמנעת היא כעובדה של זרם הזמן, שוזר דרכו בין גבעות; אובד לעתים מעבר למטחוי העין, אך שם הוא תדיר. נחל לא היה מאז ולעולם לא יהיה – לבד מאשר בעתות החורף, כאשר (דבר פלא!) יוצף במים, כמקסם־שוא אחרון, גולת הכותרת במעשי ידיו של אשף־אמן. סלעי, יבש, צחור כעצם. ובכל זאת, דע: זה הצוק אשר עליו אתה עומד עתה, יבוא יומו (תבוא שנתו, או אולי אחר מיליון שנים) ויוגל מטה אל הים, נגרס לחצץ, נשחק לחול, נשפך לארכה של שפת־הים, אל הים תוכו, להתדפק אל חוף אחר בזמן אחר – עתיד. אך מה שיהיה, הוא שכבר היה – גרגרי חול אשר מצוק באו שבים ומסתלעים; מחצביו של כף שנמסו מתגבשים… ואיך שהוא אתה חש, שהגבעות, הואדי, יש להם משמעויות מטפיסיות נרחבות עד מאד, שעומד אתה על סף פרד"ס טבעם של דברים, אך לעולם לתוכו לא תבוא, כי הוא מורד במחשבה כשם שצבעי הנגב מורדים במכחול הציירים. וכך יושב אתה, העינים תרות את הנוף, וחושב אתה: “מה נעלם ממני? מה הדבר שלא ראיתי אשר היה מתאם הכל, מביא הכל לסדר־של־מקום, לסדר־של־הגיון?” יודע אתה שראית הכל, שגילית בכל פנים שלא כהלכה. באור האכזר הזה אדם רואה כל מה שניתן לראות. דומה הדבר לתכנית נפלאה של מכונה, משורטטת יפה עד מאד, מדויקת, שלמה בכל פרטיה, אך מבוארת בשפת נכר ועד עולם לא תדע למה נועדה.

בהחזירך מבטך לבאר־שבע תראה את העיר כולה, את באר־שבע הקיימת. כי אותו תת־הכרה־של־זכרון, אשר אחזך והוציאך הנה, לתל־א־שב, אל באר־שבע של העבר, עודנו מנסה להתעקש ולעמוד על ההוֹוה, ההוֹוה שלך, זהותך; כי אך יאבד זה ויישכח, – אין יתרון לך מאלה העצמות אשר עליהן אתה ניצב. ורעיון זה אין לשאתו כאן, בין גבעות אלה.

גדול מנשוא מסיג עבר כביר את גבולו של ההווה. מה מאד רצינו לשבור אחדותו של הזמן, ליטול עבר והווה ועתיד ולהשכינם – כל אחד במדור נבדל – ולהכחיש, להכחיש כליל שהזמן שילוב אחד הוא. אתה מסתכל בבאר־שבע של ההווה, מתכחש לחיי עברה ועתידה, ואתה רואה את העיר העתיקה והעיר החדשה וחושב: כמה תואמת יותר העיר העתיקה לגבעות. בתי האבן והדבּש הונחו בשורות ישרות – מסוימים, מוצקים, במקומם. אך כאן, בין גבעות עגלגלות, תמצא דבר מתמיה במרובע־ישר־הזוית של העיר. תהרהר באותו אדריכל אשכנזי אשר תיכנן את העיר עבור אדוניה בני תוגר ארבעים או חמישים שנה קודם (ובעצם, מהו עשור שנים לאלה הגבעות?). האשכנזי הכבד ובן־התוגר הדק והחריף יחדיו בונים את זו עיר־המדבר המשונה. המים מובאים ממעינות מסתאבים; לא ניקוז, לא עצים, לא גנות; בתים מונחים במדויק, שורה על שורה, כלוח האשקוקי, כל אחד על רבוע חצרו ודקלו – או רימונו, לימונו, שקדו – שניטע בידי בעל־הבית אשר הביא עמו עם זכרונותיו מעכו או נצרת או צפת; העיר מרתיעת המדבר הושתתה רבועה ומוצקת; מישרין מתוך מוחו של האדריכל האשכנזי, שהלך ואיננו, נשכח ונמחה בונה באר־שבע, מת ונכחד, ואין גם איש שיזכור את שמו.

והעיר החדשה – הו, חדשה כל כך! – זועקת חדשוּתה עד לב השמים בצחור־טיחה ואודם רעפי גגיה. שתים ושלוש קומות; בתי צעצועים. תחשוב: משב־רוח קל יהפכם. ותחשוב גם: כמה שלמה יותר, ממשית יותר העיר העתיקה בבניניה מצבע העפר המתלכד עם צבע הגבעות. אך משתשוב להביט בגבעות ולראות את עיקוליהן ותחשוב: כמה דורות בילון? כי נצחיות הן, כי אם תרחיק־תלך דייך אל בינות הגבעות, ודאי שתגיע לקץ־כל־הדברים, לגבולו־של־עולם. והנה לפתע נראה כאילו נעלמה העיר כולה; ואתה רואה את העיר – וכל אותן ערים שקדמו לה (זוכר אתה שהנך עומד על אחת מהן) וכל אלה שתבואנה עוד – ובת חלוף היא כחתימה הנרשמת על אבק באצבע בטלה, והיא עוברת ברוח כענן כלה, כמו לא היתה מעולם.

כשבאתי לבאר־שבע רשומים היו בלשכת העבודה 50 איש, וזו היתה גם כל האוכלוסיה לפי מספרים רשמיים. זרים היו לי, לא נתנסיתי בכאלה. אנשים מקפריסין – מספרים מקועקעים בזרועותיהם – יוצאי כל מחנות אירופה, אשר בזכרונם נכלאו שמות קשים לאוזן, קשים ללשון, למחשבה – אושויץ, בוּכנואלד, דאכאוּ ועוד ועוד. נפשם נעותה ולבם מר בהם, מחרפים כל מי שהושיבם כאן, בזה האין. בל ייאָמן, חשבו, שאיש יבוא לישב כאן מרצונו. וכך קיבלוני כאחות לסבל, מושלכת בזרוע המכונה אשר למקרה. לא טרחתי להעמידם על טעותם, כי מי האיש שהיה מאמין לי בזאת?

מקבּץ משונה הוא שהקים את באר־שבע אחר הטבח ואחר לילות־נוד ארוכים. כל האנשים עמוסים לעייפה בדרך היורדת מצרימה (זכור דרכים אחרות, פליטים אחרים; יציאת מצרים מלגו, מלבר ואחור; לא עוד “שלח את עמי”, כי אם “הסיעו עצמכם, לעזאזל, מכאן!”); אחר הביזה; אחר חילות־המצב; אחר שרטוטי גסות על טיח הכתלים, כתב־ציורים של פשטות, מספרים על אודות מלחמה ובדידות וארגון בגדודים; אחר הרהיטים השרופים והדלתות הנתוצות; אחר שההתישבות האִטית החלה, האכלוס, ההשתרשות במקום אחד של שוכחי־בית. מקבּץ משונה: ותיקי חברת הבניה, קשחי־פנים, מגוידים ונוקשים, שמלאכתם חלוציות והם ראשונים בכל אתר; פליטים מרי־לב מקפריסין אשר באו בלא תקוה, בלא חמלה, בלא אמונה, באו משום שנותרו בחיים אחר כל שנות־המות־של־מחנות ולא נשאר מקום ללכת שמה; ומתי מעט (מעט כל כך) מאותם בעלי שאר־רוח־מעט שראו כאן תחילתו של דבר.

ואני, אף על אחד מאלה לא נמניתי, וסיבת בואי גם לי לעצמי איני יכולה לחוור. רק לעבור אורח רציתי; וכשעברו הימים, והחדשים נתקבצו לשנה ושנתים לא יכולתי לגלות למה זה נשארתי – אני, ילידת אמריקה, שהוסעתי לכאן על ידי תנועת נוער ושנה אחת של כשלון בקיבוץ. יש אמריקנים במדינה, אך לא כאן. תמצאם בירושלים, בתל־אביב, בכפרים שונים, בקיבוצים בצפון, אך לא כאן… כאן השמש עזה מדי, הצל עמוק מדי, ביום אוכל החורב והקרה בלילה.

ובכל זאת נשארת אני. היה אמריקני שאמר לי בתחילה, טרם נבנה דבר ותוקן: “איך יכול אדם לשכון כאן? האינך יודעת שתוך עשר שנים – או חמש־עשרה ועשרים – אולי ישוב המקום ויהיה כפר ערבי ולא עוד… איש לא יישאר, אף לא אחד…” ועתה מונה באר־שבע שני ריבוא תושבים. ובכל זאת מהרהרת אנכי לעתים במה שאמר אותו אמריקני, ולעתים חושבת אני: אולי צדק, למרות הכל צפה לאחרית הדברים, רק במספר השנים שגה. עוד שנים כך וכך, עוד שנים רבות למספר – ומקרה התל יקרה את באר־שבע זו, התל שהוא באר־שבע שנודעה זמן כה רב, ראתה חיים, קרבה תרבויות כה רבות, שבספרים כה רבים נכתב על אודותיה, נרשמה במפות רבות כל כך ובסקירותיהם של חוקרי עתיקות; ובכל זאת איננה, הלכה ואיננה, לבד שמה שנשאר והתל, והנה יעברו מספר מאות (מספר אלפי) שנים והתל גם הוא לא יהיה כבר, יחלוף עם הרוח וגשמי־הזעף המצומצמים, ישטוף דרך הואדי אל תוך הים.

והגבעות מתעתעות בצופה: “הנה, הננו!” מפיחות באדם פחדים בהויתן. איש לא יוכל להשיג זאת, איש אינו רוצה להשיג זאת שהגבעות תארכנה ימים על פני כולנו, תארכנה ימים לנצח נצחים. איש אינו מעז להעלות במחשבתו את כל השבטים אשר הדקו עפרן; איש אינו מעז להעלות במחשבתו את נהרי־הדמים אשר ניגרו עליהן, לידות ומיתות שאירעו כאן, תרבויות ואמנויות שגבעות אלה כבר חזו עד כה; איש אינו מעז לחקור זמן קיומן מהו וכמה עוד תעמודנה… איש אינו מעז. כי משמעותו של דבר – להכיר את הנצח. ומי יעז להביט בנצח פנים אל פנים? ונשארות הגבעות מעורטלות, בלתי מופרחות. ובהביטך בהן אתה יודע שעבר והווה ועתיד סבוכים כולם יחד, שזורים זה בזה, ואף אחד מהם אין בו חשיבות; שמרחב וזמן וחומר – רק מלים בלבד, וחשיבות אין בהן, אין; ויודע אתה, כי דבר בעולם אין בו חשיבות לבד מאלה הגבעות, ואם תיטיב־תאזין תשמען לוחשות ברוח שאצבעותיה לוטפות הבית, בחול מתנפה בין דלת וסף. קול דק־דק של נבואה: “מצפים אנחנו מצפים… מצפים…”

מרגלית קלי־בניה

באר־שבע.

מאנגלית אברהם יבין

מ. קלי־בניה (באר־שבע): בת 25. נשואה, אם לילדים. נולדה במדינת אלבּמה, ארצות־הברית. חיתה בניו־יורק, שיקגו, וַשינגטון, פילדלפיה. מתלמדת באוניברסיטה. עלתה לארץ ב־1948 עם גרעין נוער ציוני־חלוצי. שנה בקיבוץ, מאז 1949 בבאר־שבע.

א

בוקר בוקר, בטרם יקבל מידי אשתו את צרור האוכל, ניטל על חיים לשמוע תחילה דברי־כיבושים שלה על שום מה קבעו ישיבתם כאן, בזו החורבה, ולא חיכו לשיכון, ככל אותם שבבית־העולים. אמנם היא גופה הניעתהו לכך. חנה לא יכלה לראותו סובל מחיי־בטלה. אף על פי כן ראה את עצמו אשם כלפיה על שלא השכיל למצוא דירה נאה יותר.

באזור חסן־בק ההרוס שבקצוי תל־אביב, בין העיים וגבב לבנים וסיד, נשתמרו גושים גושים של שיירי בתים הרוסים למחצה מסופת־המלחמה האחרונה. עולים חדשים פשטו בין החרבות שמסביב ואספו פה ושם דלת וחלון, קבעום בכתלים שנשארו שלמים והסתדרו שם עם קומץ דלותם. וככה חזר הרובע הערבי המבותק ונתמלא חיים שוקקים – צוחות־תינוקות, שלטי־ספּרים, קרוניות־ירק, וכבסים מתוחים על חבלים. ברם קשה היה לגרש כליל את השממה. עקבותיה כה עמקו, שאפילו הפרחים שניטעו בידי התושבים החדשים מאחרי חלונותיהם לא היה בהם כדי להשרות קורטוב של שמחה במקום עלוב זה. מטילי־ברזל כפופים באורח משונה טיפסו זה על גבי זה. משל כאילו נתאווּ ברגע האחרון להינצל מהרס ההתפוצצויות. כתלים מקומרים, שסועים, שכתובות ערביות שמעליהם סחו על מסחר פירות מיובשים או דגי־ים בימים של שלום ושלוה, נזדקרו כלפי שמים ובעקשנות העידו על הסופה שחלפה. החמה אף היא היתה מאירה כאן נוגות. רשוּלוֹת פילסו להן קרניה בעד אבק־הסיד אל החלונות הכהים, הנמוכים.

– חנה, הבי לי כבר את האוכל, הרי אאחר לעבודה…

עשויה היתה זו להיות הסיבה היחידה שהאשה לא תמשיך בתוכחתה. מיהרה והטילה את האוכל באמתחת־הצידה שלו. חיים הטיל מבט על ילדתו הישנה, אמר שלום לאשתו והפליג אל תחנת האוטובוסים.

בקרוֹ של יום נח אפור. מן הים נשבה רוח זועמת. שמים כבדים רבצו נמוכים על הסביבה כולה, שבאור הכהה כעופרת נתגלתה עלובה ועזובה יותר. חיים הידס על פני גושי לבנים שהיו מגובבים על המשעול הצר עד לכביש, ובחודי־נעליו היה מרחיק, כעוּס, כמה שברים קטנים יותר. חרה לו על אשתו. דברי כיבושים שלה למה? הטרם תדע כי בלא כסף באו לכאן? דירה בעיר עולה הון של אלפים… נכון, הבטיחו להם מעון בשיכון חדש. הוא המציא מכתב שעובד הוא בנמל ובגלל כך רשמוהו בין הראשונים. ברם דרושה סבלנות. בינתים דולף הגשם בעד החלונות, שאינם קבועים כהלכה, וכל הבגדים מפיצים ריח עובש. חנה אומרת כי זה גרוע יותר מאשר ביער. נפשה מרה עליה עד מאד. ואולי לא הדירה בלבד היא הסיבה למרירותה?.. רעיון זה מעכיר את רוחו. – לכל הרוחות! להיות שרוי תמיד בפחד פן מתחרטת היא על שנקשרו יחד… ואולם בלילה האחרון ביער הרי נחות היו אצבעותיה הדקות שלוות ככה בפיסת־ידו הרחבה… במו פיה אמרה לו: “איני רוצה לדעת מה היית קודם לכן. הדבר תלוי רק בך שלא ניפרד”. האם לא הוא שהשיג למענה ביער זוג מגפי־לבד ראשונים, שעה שמצא אותה נעזבת מכל, מכווצת מקור, מכוסה פצעים… וצנצנת משחת־הגפרית?.. נסתכן והלך אל הרוקח, ממש ליפול לידיהם של הגרמנים. וכי מי זולתו מסוגל היה לעשות למענה יותר? וכי אילץ אותה להינשא לו? היא עצמה הרי אמרה לו: “שכח מה היית עד כה. אני אין לי איש זולתך, ואף אתה כן. יצאנו את היער כנולדים מחדש”. והוא שכוח שכח. יכול היה כיום להיות משופע בממון, כאחרים. איציק הצהוב לא אחת קרא אליו, עוד בהיותם בגרמניה, להיות לו שותף להברחה. או, נאמר, וֶלוָלה… הוא לא אבה שמוע על כך. הוא נפנה לעבודה.

חיים נעצר תחתיו לרגע. רגזו עולה ומעלה דמו לראשו. בשעה זו רואה הוא את עצמו כאילו העולם כולו יצא נגדו חוצץ, אף אשתו שלו. – ויהא אפילו שהיא הנה חנה המורה והוא אינו אלא חיים הגבוה. וכי מפגר היה משאר הפרטיזנים שביער, או שמא גרועה עבודתו משאר פועלי־הנמל?..

מין מרי מתפשט בו, מין תאוה נואשת לחזור תיכף הביתה ולהטיח לה לאשתו בפניה: “גנב הייתי. מתוך רכבת טסה הייתי קופץ עם מזודה ביד. אין אַת חייבת להיות שרויה עמי בגלל זה שהצלתיך בעת המצוד. אפשר ואחר זולתי יעניק לך חיים טובים יותר”.

– חיים, למה יעמוד ככה ויחלום. השעה כבר מאוחרת ככה. וכי אינו הולך היום לעבודתו? – השכנה שהופיעה לקראתו עם כד החלב בידה הממתהו. הוא נתבלבל, משל כאילו ידעה ההיא על מה יהרהר.

– שרוך נעלי הוא שניתק. אמנם נחפז אני, שלום.

בדרך לאוֹטוֹ נשתפר קמעה מצב־רוחו. נזכר בתינוקת, בפרצופה החינני של חנה לאור המנורה, בשעה שהיא יושבת בערב על גבי ספר או מתקנת הלבנים. חש מרץ חדש עולה בקרבו והתחיל מפסיע חפוזות. תקפוֹ החשק לעבודה והוא נתאווה למהר ולהגיע אל בין הסבלים ולהטיל עצמו בתוך שאונו העליז של הנמל. בטרם נכנס אל האוטובוס עוד הספיק חיים לחזור לרגע אל הנושנות – מכל מקום זקוקים לדירה טובה יותר…

ב

יושבים היו במסבאה הבולגרית שבכיכר הגדולה ביפו. חיים דעתו לא היתה נוחה מפגישה זו. הוא ידע כי באו לארץ כמה מ"אותה" חברותה ובכל האפנים היה נמנע מלהיפגש אתם. הוא נתקל בו באָשר “הסנאי” בדיוק בשעה שיצא אחרי העבודה משער הנמל. חיים הגיע לכלל דעה כי במקום להביאו לביתו, מוטב שיסדרו את הפגישה במקום מן המקומות חוץ לבית.

חם היה במסבאה המלאה עשן. תקליט סדוק של גרמופון שילשל מתוכו מתון מתון מין ניגון חדגוני ממושך. בקרן־זוית, ליד שולחן מזוהם, התנצחו בקולות חרחור על משחק־דומינו. ערבי שדוף ישוב היה, עיניו המזוגגות כלפי חוץ של בין־ערבּים, ובלא הפוגות העביר שחלת חרוזים צהובים בין אצבעותיו. כפעם בפעם נכנס אי־מי אל המסבאה, התבונן בכל עבר ומיד חזר ויצא. מן המסגד הקרוב נישא סלסולו המשעמם של המוללא¹. מאחרי הדלת הפתוחה רבץ הרחוב החשוך. רק ממול, ליד בית־הסוהר, האיר הפנס, כעין חמוּרה, מתרה.

– נו, חיים, לבריאות, שלשל את הכוסית…

– שיהיה לבריאות… – חיים התלעלע מחמת חריפותו היתירה של המשקה.

– נגמלת, הא? בשכבר הלך זה אצלך למישרים.

– מזמן לא שתיתי…

העראק שייר אחריו ריח קביס של יי"ש בוסר. חש עצמו לא בטוב. המסבאה, האורחים, סינרו המזוהם של המלצר – הכל היה לו לזרא. אגב פיזור־הנפש היה נועץ מזלג פגום בתפוח־אדמה קשה ספוג־עשן, אשר היה עוקב אחריו, בוחן ובודק.

– חיים, נדבר גלויות. רואני אותך יושב כעל גבי גחלים. כל הפגישה הזו ערבה לך כשם שיערב לי בית־הסוהר… ברם, אל תחשוב כי ידידים טובים נוחים כל כך לשכוח. עתים, לרוב בלילי־שבת, עת מתכנסים אצל איציק הצהוב, לא הרחק מכאן מקום־מגוריו, ברחוב השנים־עשר, הרינו מסיחים בך ארוכות. חוקא בנו של זליג ודויד טומבאק אמרו אפילו לגשת אליך הביתה, אך אני הניאותים מכך. אם כבר הוצאת עצמך מלחם חוקנו זה, מוטב שלא תהא נפגש אתנו. אנחנו יודעים הכל – אשה לך דעתנית, ילדה בת־חַיִל, אלא שעובד אתה בפרך.

חיים ישב דמום, משל חש עצמו אשם בכך שאשה ישרה לו, ילדה יפה, ועובד קשה בנמל.

– הקיצור, מה יש לדבר, הוה שמח בחלקך, לא לשם כך ממתין הייתי לך חציו של יום ליד השער. הן, הן, ממתין הייתי, אַל תחשוב כי פגישת־אקראי היתה זו…

אָשר התיק את כסאו קרוב יותר אל חיים.

– מצויה חתיכת עבודה… שב, אַל תתפרץ, שמעני עד גמירא. כמעט ואין לעשות ולא כלום בענין זה. משך שעה אחת בלבד הדבר עשוי, כמעט מאליו. ענין של אלפים הוא. אני, דויד טוֹמבאק ואתה. זקוקים היינו לנער שיטה שכם… יכולנו להשיג אחד מכאן, צבר, אך – חליים, מוטב תרויח אתה…

חיים נתלש באחת ממקום מושבו: – אם רק לשם כך היתה כונת הפגישה, חבל על הזמן, אותי אַל תביא בחשבון אותם עסקים… אני ידי מזמן מסולקות מכגון זה.

אָשר נבוך קמעה. בהרימו עיניו כלפי חיים היה כמסיח בינו לבין עצמו. – ואנחנו לדבר־מה אחר היינו מתכוונים… חורבה זו שלך שבקרבת הים… רעיה שכזו, משהלכה לחיות אתך יחד, חייב היית לדאוג לה ולשפר נחלתה עמך…

כצלף רע קלע אשר שלא במתכוון למטרה. חיים חזר ונשתפל על הכסא. אגב מרירות סינן מבין שיניו: – הלא תדע ידוע כי אילולא זו האשה ודאי שהיה לי כסף, כלכל אחד ואחד…

– אבל, חיים, מה לנו נשכחות מימים עברו, מוטב שנראה את שלפנינו כיום…

חיים נשתקע בהרהורים. מחר תחזור חנה ותפליט מה בענין הדירה. בזמן האחרון הריהי מתהלכת סגורה ומסוגרת. בשבת שעברה לא הלכו, כדרכם תמיד, לטייל עם הילד על שפת ימה של תל־אביב. חשק לא היה לה. יום תמים כמעט ולא החליפו ביניהם כל דיבור. ביער היו קרובים קרבה יתירה, יותר מאשר כאן, בחופש. משהו אינו כשורה אצלם. אולי באמת בגלל אותה חורבה? חנה אמרה פעם: וכי מה עוד נשתייר לנו מחוץ לדאגת דירה כלשהי?.. אוהבת היא מפּית נאה, כריות תפורות בטעם. זכור לו עד מה היתה משפרת את קיטונם באותה עיירה שבבאואריה, מקום שם התגוררו בטרם בואם לכאן. וכאן הקירות דולפים. הטיח מתפצל. וכי מה, לכאורה, נשתנה?.. וכי אהב בשכבר את חנה יותר מאשר כעת? תאמר: צנצנת משחת־הגפרית שבנפשו הביאה למענה… לא, חייב הוא לחזור ולנסות. ישכרו דירה בעיר, רהיטים חדשים יהיו.. ושמא ייכשלו? ברם אָשר ודויד אינם תינוקות, סוף סוף בעלי מקצוע מובהקים…

– חיים, אל תרבה חשוֹב. האמינה לי, אנחנו כבר שקלנו היטב בדבר לפניך. הענין ידפוק כשעון… הוא עצם עין אחת בממזרוּת – פּיק בראש², והשם יהיה בעזרנו…

– דויד מהו אומר?

– הכל בסדר גמור. הבה ניגש אליו, נגלגל בענין מחדש…

שעה שאשר שילם למלצר, עדיין היו מחשבות שונות מסכסכות דרכו של חיים. מלת־הסירוב עדיין תלויה היתה לו על קצה לשונו. ברם הוא חזר ונזכר באמרי פיה של חנה, ברוחה הנכאה, זה שויון־נפשה לכל דבר, והחלטה נחושה, שאין אחריה כל עוררין, בדומה לפתיחת הדלת של רכבת טסה, הכריעה בו הכל.

אשר חזר ונתקרב אל הדלפק.

– נו, מה יהיה?

– הבה נלך.

– השבח לאל, סוף סוף גמרת אומר, בואה.

ג

רך כחתול נישא האוֹטוֹ על פני הרחובות האפלים עד לקצוי העיר. פרסומות־ניאון בודדות הטילו חטיבות של נגוהות־אודם על האספלט, קרעו את צעיף הלילה של העיר. ליד חלון־הראוה־הכבוי של קולנוע, בקרן רחוב, היו קולות נעורים מתגלגלים אגב שריקות וצחוק. אנשים מספר ניצבים ליד תחנת האוטובוסים. ככל שהרחיקו אל קצה העיר נמתחו הרחובות דוממים ועזובים. האוטוֹ דיחק עצמו בין עוד כמה מכוניות שיצאו את העיר בכביש הראשי.

– מה השעה?

– אחת־עשרה ומחצה.

– יצאנו במאוחר.

– במאוחר, למה? בין כך וכך אין להתחיל קודם חצות. עוד מעט קט והגענו – הרגיע אשר “הסנאי” את דויד שהיה ישוב ליד ההגה.

חיים קלט שיחתם בשויון־נפש. ההתרגשות שברגיל היתה מלווה אותו במקרים כאלה, לא היתה לה עליו כל שליטה כיום. הפעם חירף נפשו כל כך, שאסור היה לו לחשוב אף רגע – ושמא ייתפסו?.. לאשר ולדויד היתה רק סכנת־מאסר, ואילו הוא… בעקשנות טורד חיים את חנה ואת ילדם מזכרונו.

אָשר השתדל לעודד קצת את חיים. תפסו בברכו: – נו, חיים, כבשנים קדמוניות, הא? ומה תאמר על דויד, כיצד נוהג הוא במכונה? בן־אדם כמין דוגמה… דויד, הגד את האמת, מיהו שבוכה על מכוניתו? בכמה עלתה לך הצביעה מחדש? אי, הרי זה תשיעית עם נזם³ – הורה אשר בערמומיות כלפי דויד, – ומחר נשתה יי"ש, חביות מלאות. שילך נא הכל כשורה. בקופה חייב להימצא מבחר הגון של אבנונים, מהמלטשות הגדולות ביותר… חכה, עיקר שכחתי: לאשתך מה אמרת?

– שנתחייבתי לעבוד במשמרת־לילה… – חיים נתאווה להטות את השיחה לאפיק אחר. למראית עין גילה עניין רב בשק שעל ברכי אשר. – לא שכחת דבר? את כל המכשירים לקחת אתך?

– הן, אלא שייתכן מאד כי נזדקק לפורצן גדול יותר.

– נסתדר איך שהוא, – הבטיחו חיים.

דויד נפנה לרחוב צר, צדדי. משני צדי הרחוב השחירו חלונות גדולים של בתי־חרושת. זעיר פה זעיר שם האירה מנורה בודדת באורה הכהה את המכונות הרדומות. ממקום מן המקומות נישאו ובאו דפיקותיה הקצובות של משאבה מיכנית. דויד נסע עוד על פני בתים אחדים ונעצר.

– הלאה אין לנסוע. אתם תעברו קטע זה ברגל. אני אמתין בעברו השני של הרחוב, בפינה.

– חזרה לא אסע אתכם – נענה חיים. – אני אעבור את הואדי ומשם העירה. הסביבה כאן נהירה לי…

– כברת־דרך לא מעטה – תהה דויד.

– לא נורא. משך שעה אחת אהיה בבית.

– כרצונך…

אשר תפס לו לשק ויצא יחד עם חיים את המכונית.

– ברצוני לחזור ולהזכירכם, – עיכבם דויד, – את החור לחתור למטה, עם הקרקע ממש. להשתמש יותר במפרק מאשר במפסלת. מנעול הסורג שמסביב לקופה הוא מן השכיחים, הפותחן הכפוף יתאים לו בלא ספק. השומר לא תמיד ישוב הוא בסוכתו. כל כמה שעות, בערך, יבוא אל בית־החרושת פנימה. אם יזדמן לך בכל זאת “להרגיעו” נפנה אל חיים – הרי זה רק ב"יבש", מתנת־יד בלבד. מטח הגון אחד – ויישן מחציתה של שעה. אבל לא בשום מכשיר, חלילה, בקרב יהודים לא נזדקק למלאכה “רטובה”… ועתה לכו, שיהיה בהצלחה.

– בעזרת השם.

ד

מחמת הזיעה המוצנת חש חיים סמרמורת. כפות־ידיו היו דלוקות. לא כל כך על נקלה נכנע הקיר. במלוא כוחו נצרך להישען על המרפק על מנת לתלוש חתיכת־חומה. הברזל היה מתחלק על הביטון היצוק. הקיר, כנאבק על כל חלק מחלקי גופו, הדף בזעם את המכשיר לאחור. חיים לא תיאר לעצמו כי כל כך בקושי יעלה לו דבר הפריצה. כמה פעמים נאלץ להפסיק את העבודה. זרועותיו נתעוותו עם כל נסיון לטרוז את הפורצן במקום מן המקומות ולפרוץ סדק.

עתה עומד היה בצדו של חלון בית־החרושת האפוף חשכה, והציץ החוצה. אי־ימי עבר באופנים. אחר נתגלו כמה בני־אדם, שותקים, מפסיעים בכבדות, עברו את הרחוב. חיים הסיט עצמו מעם החלון. אשר, שהיה מטפל בקופה, שבת ממלאכתו. חיש מהר כיבה את פנס־הכיס החשמלי שהיה תלוי לו על חזהו. רגעים מספר, בטרם חזרה הדממה כשהיתה, עמדו אשר וחיים תחתיהם מאובנים. אחר כך חזר הפנס והטיל פס אור מעוגל, צהוב, על חור המנעול של הקופה, ואשר חזר ונפנה למלאכתו. שליו, כמסגר מיושב על סדנתו, ערך ובדק את המכשירים מסביב לקופה. תנועות־ידיו המזורזות סחו על בקיאותו. תרמיל המכשירים מוטל היה על השולחן המשרדי בסדר קפדני. מברג אל מברג, מפסלת אל מפסלת. ברם על הקופה טרם ניכר היה כל אות וסימן של טיפולו של אשר, שום בורג זוטא טרם הוזח ממקומו. מדלת־הפלדה הרוגעת טרם נגרע דבר, אף לא פגם כלשהו. נראה היה כאילו חייבת הקופה להיפתח מאליה בכוחו של לחש־קסמים, שרק אָשר בלבד ידעוֹ, והזחילה לתוך מנעול־הקופה עם פותחנים למיניהם אינה אלא משחק־לואי, מעין אחיזת־עינים בלבד.

חיים חזר והתיצב ליד החלון כדי לשים עין על הרחוב.

בכי קורע לב של תינוק הרתיעו לאחוריו והוא הסתתר מתחת לכרכוב של החלון. זהיר זהיר הטיל מבט החוצה. ילד כבן ארבע־חמש בוטש היה ברגליו הקטנות, נוהג בתהפוכות, משך לאמו בשמלתה, סירב ללכת. האשה משכתהו בזרועו, לחשה לו מה.

– בשעה מופלגת כזו לסחוב תינוק ברחוב! – נתעורר בו בחיים האב. כמה סטירות הגונות על עכוזו היו פועלות פעולתן על הממזר… ברם, מה חטא ומה פשע? בודאי אחוז־שינה הוא. בכיו של התינוק הזכּירוֹ את ביתו. בעיני רוחו ראה את שרה’לה שלו השכובה סמוקה בערשה ופיה הקט פעור למחצה, וחנה?.. ודאי כבר ישנה אף היא, ואולי קוראת עדיין. מחר חייב הוא להופיע בגן־הילדים. הגננת רוצה לדבר אתו. מן הסתם בענין שיעורי־הריקודים לשרה’לה. לא מזמן אמר לו המנהל בשעת העבודה: – חיים, אל דאגה. פועלים שכמותך אין אנו מזניחים. דירה תהא לך בבת־ים, עם גינה. רק מעט אורך־רוח. – בבוקר, עם שמסרה לו צרור האוכל, נתחייכה חנה כלפיו: כאן נתחיל הכל מבראשית, חזרה על דבריה שהשמיעה בשעת טיול השבת. דיבור זה נצטלצל בראשו. וכי אפשר להתחיל ככה כמות שהוא עכשיו? היא הרי תשאל מהיכן הגיע אליו פתאום זה הכסף? היא תטיח מבטה הגלוי ישר לפניו. ושמא מתגלגל אצלה איזה חשד?.. תקפו פחד, הפחד מפני איבוד אֵמונה ואמונתה בו. הרי זה לאבד את עולמו, בו כבר נתון היה בשתי רגליו. והנה כעת, לפני צאתם עוד מעט, כשאמתחתו של אָשר מלאה שלל, נתגלתה השתתפותו בזו הפריצה כמחיצה אטומה־מזוהמת בינו ובין אותם חיים חדשים, עד שלבו התחיל הוֹלם בו בחזקה כמו בשעת גניבתו הראשונה.

– פסס… חיים. – נפנה אליו אשר חרש. – שים את התקע של המקדח בחיבור שליד החלון, זה שלידי שבור.

חיים נטל את החוט.

– חיברת?

חיים לא השיב. אשר נפנה אל הקופה, ריתק את המקדחת המקדח לא הסתובב.

– מה יש שם, אינך מצא את החיבור? – ציקצק אשר.

שתיקה.

– חיים, טלטל עצמך חזר אשר וליחשש מוּקנט.

– לא צריך, אשר… – אשר שמע פתאום קולו של חיים מאחוריו. הוא הסתובב על עקביו. הפנסית הגיהה פניו של חיים. הוא ניסה להאהיל בכפו על עיניו המסתנוורות. אָשר כיבה את הפנסית, שאל:

– לא צריך, מה?..

– הבה נלכה מכאן…

– נשתגעת? חייבים לסיים את המלאכה…

– לא היינו צריכים לנסוע לכאן לשם כך…

– חיים, אל תהא פתי, עזור לסיים ואחר נלך. הזמן אינו עומד. השומר יכול ויסתפג⁴. הבה החוט…

חיים לא נתן.

– הבה החוט, אומר אני לך, אין אני ערב בעדי…

– אשר, הרף מזה. לשם כך צריך היית לצאת את המחנה, או אני את היער?..

הליחשוש הפך ללחישת־שרף. חיים תפס לו לחברו בזרועותיו, אמר להוכיחו מה, לשכנע. אשר ניתק מעמו, הדליק את הפנסית ישר לפניו של חיים:

– א, בן־זנונים, בוגד. משרת, מן הסתם, במשטרה. אני אותך ראה אראה, רואה ואינו נראה. בידי לתקוע לך סכין תחת הצלעות ולחשוך ממך דיבור יתר…

– הביטה וראה, אשר. בשכבר הייתי פרקן⁵ כמוך, ואני ניערתי חָצני מכך…

– חייב היית לומר מראש שאין את נפשך לילך עמנו. אני אספר הכל לדויד. אנחנו לדין־תורה נתבעך. אשתך לא תשבע נחת מכך… – אָשר הטיל מבט חטוף על שעון־היד שלו. – זמן רב כל כך הלך לאיבוד. שוב לא נוכל לפעול מאומה. השומר עוד מעט ויצא לסיבוב. – אסף את המכשירים והטילם לתרמיל ונפנה לצאת. חיים נשׂרך אחריו.

ברחוב לא הביטו איש אל רעהו. נפנו איש לעברו, בכיוון הפוך.

המכונית ניתרה ממקומה. משאך הטריק אָשר את דלתית התא מאחריו, פתח דויד במהלך מהיר. שהות ממושכת לא פצו השותפים פיהם. לבסוף הטיח דויד:

– כיצד הענין?

– סע, נדבר אחר כך…

האוֹטוֹ חלף ביעף כמה רחובות. דויד האיט את מהלכוֹ והפנה ראשו כלפי אשר:

– על שום מה תמתח את העצמות?… פתח פיך.

– אין ואפס. איבדנו זמן. הפורץ נתפוקק. נו, סע, למה תנעץ בי עין, – תינזף אמו…

א. קרפינוביץ

מאידיש י. אליאב

גבעת רמב"ם

אברהם קרפינוביץ (תל־אביב): בן 36. יליד וילנא, ממשפחת אנשי תיאטרון. עלה לארץ בינואר 1949 לאחר שלוש שנות נדודים, מהן שנתים במחנות קפריסין. שם קיבל פרס ראשון בתחרות ספרותית של “ג’וינט”.

זווֹלין–בוֹטנאנג–נהריה

א

זווֹלין היתה עיירה יהודית קטנה בפולין, לא הרחק מן העיר הגדולה ראדוֹם. היו להם ליהודים שם חנויות ודוכנים. הם היו חייטים, סנדלרים, פרוָנים, שואבי־מים וכיוצא באלה. נשים היו אופות עוגות, הולכות רכיל, משיאות בנים ובנות ומתברכות בבני־בנים. בחורים ובחורות התעלסו באהבים, יסדו ספריות, טיילו בחורשה וארגו חלומות על קיבוץ שבארץ־ישראל, מלוּוה ריקוד הוֹרה. גאותה של זווֹלין היתה על השוק הגדול המרובע עם האנטיליה בטבורו, שממנה היו שואבי־מים מגובננים מספקים דליי מים לבעלי־הבתים האמידים. בימי השוק היה המקום הומה מסחר־מכר, ובשאר הימים – ממשחקיהם ותעלוליהם של ילדי ישראל, ואילו בימי שבת ומועד היה השוק משמש מקום טיול לכל. בשמחת־תורה, עת נהנו היהודים מלגימה יתירה, היו שרים ורוקדים בטבורו של השוק, על אַפּם ועל חמתם של הגויים שנאלצו לראות כיצד שמחים היהודים בשמחת־התורה.

זווֹלין נתברכה ביום־טוב מיוחד שלא היה דוגמתו בשאר הערים והעיירות. היה זה יום־הזכרון של הרבי מזווֹלין ז"ל. ביום הזה היו מתכנסים ובאים צאצאי הרבי, בניו ובני בניו מכל קצוי פולין, גם רבנים בתוכם, והמוני המונים של חסידים, והיו מכבדים את היום בהילולה רבתי לזכר הרבי הזקן, ר' שמואל אלי טויב ז"ל, אשר היה נודע לתהילה בכל פולין כרבי נערץ לא על ידי חסידיו המרובים בלבד, אלא גם על ידי מתנגדים ואפיקורסים. ואפילו אוכלוסי העיירה שלא מבני־ברית היו ימים רבים לאחר פטירתו של הרבי הזקן מרבים לספר בשבחו ובמופתים שלו. אדמו"רי זווֹלין הצעירים – היינו: בניו – תפסו את המקומות המכובדים ביותר ברבות מערי פולין. מוניטין יצאו להם גם בנגינה, שיצרו הרבה ניגוני־חסידים, ניגונים כמעט מקודשים בכל אתר ואתר.

בכל ערב שבת היתה העיירה מתבשמת מריחם של דגים ממולאים, עוגות־שמן, רקיקי־שומשמין ושאר מאכלי־שבת שבעלות־הבית החרוצות טורחות היו בהתקנתן מאור ליום ו' ועד ערב שבת בצהרים.

ככה שטפו להם החיים בזווֹלין שנה בשנה עד… עד שבן־השטן, היטלר ימח שמו, שילח את מכונות־המות בעיירה – והקץ לסחר־מכר, לימי הזכרון, לירידים, לדגים הממולאים, לחלומותיהם של בני־הנעורים ולמשחקיהם של התינוקות. הכל נהרס ונמחה מתחת שמי השמים, היתה עיירה ואיננה, היא ותושביה גם יחד. קומץ קטן בלבד שיחקה להם השעה, נחלצו מגיא־ההריגה כל עוד נפשם בם, והם רצו, נסעו אל כל אשר נשאם הרוח, על פני דרכים ושבילים, ערים ועיירות, נהרות וימים. קרועים־בלויים, יחפים, רעבים, רוחשי־כינים ואימה חשכה בעיניהם. ספוגי מראות זוָעה והדי־תופת היו, רדופי־מגוֹר, פוקדים בעקשנות את אוקראינה ברוכת האדמה השמנה, את רוסיה הלבנה המתרוננת ומחוללת לקול מפוחיות, את קוקז צרובת רוחות־שרב ועד לסיביר אכולת־הקור. בשעה שצעירי־רוסיה היו בלילות־קיץ מתעלסים במועדונים או סתם בחצרות, שרים ונוגנים, רוקדים, צוהלים ושמחים, השרוולים הרחבים מתנפנפים בשלל רקמתם והמגפיות השחומות גבוהות העקבים הולמות בקצב, היו הפליטים היהודים מוחים בצנעה דמעה של כליון־נפש אל עיירותיהם הקטנות, אל בתי־העץ הנמוכים, האבות והאמהות, האחים והאחיות, חתנים וכלות, שנעזבו למשיסה ולאבדן. ובעברם חזרה למעונותיהם, על פני סימטאות־האכרים הרוסיות, היו נצבתים מכליון הנפש, הומים לעצמם זמר יהודי ישן:

מה אכלה להוֹרתי,

לבקתה זעירתי,

כלה אכלה הביתה…

וככה, אכולי געגועים, עמל ודאגות יום־יום, שטפו במרוצתם ימים, שבועות, ירחים, שנים.

עד שבבוקר לא עבות אחד נתבשר העולם על נס־סטלינגרד, שקירב את סופו המר של מצית העולם, היטלר ימח שמו וזכרו.

מתוחים מאד עקבו היהודים אחרי מפלתו והחלו לחלום שנית על דגים ממולאים, עוגה אפויה, כלולות בנים ובנות ועל עולם שיחזור ויהיה כולו טוב. ומשנשמעה בגלי האתר של תבל ומלואה הבשורה כי בן־השטן נכחד מעל פני האדמה, ארצו מבותקת והקץ לסיוט המלחמה, נזדעזעו עשבי ערבות רוסיה מסערת מחולותיהם של בני־אדם, צלילי המפוחית שיסעו את דממת הערבה והאדמה רותה דמעות אמהות ונשים על בנים ובעלים שנפלו במלחמה. שלושה ימים ושלושה לילות היתה רוסיה הגדולה רוקדת, שרה ומריעה בשמחת הנצחון, שמחת מפלתו של האויב, שמחה של גניזת הרובה וגילוי הטרקטור והקומביין, לחזור ולחרוש ולזרוע את השדות הגדולים והרחבים. ויהודים שמחו אף הם. נתעוררו, ובלבותיהם המאובנים נתלקחה תקוה ערבה: בית, אבא־אמא, אחות ואח. כל איש השתעשע בתקוה לחזור לביתו ולמצוא את בני־משפחתו. בדמו של כל יהודי התרוננה הברה אחת ויחידה: הביתה… הביתה… הביתה… ברטט גיל ובקדחתנות הכינו עצמם יהודים לדרך, הביתה הביתה, אל אשה וילד, אל אבא־אמא. ומכל קצוי רוסיה נהרו שיירות של רכבות מתנשפות הביתה, לאמור: חזרה לפולין, למכורה משם נעקרו בזרוע. קסם החלום על קרובים, על רכוש, מיטלטלים… ברטט־קודש עצרו יהודים נשימתם עת הגיעה השיירה לאדמת־פולין…

והאכזבה היתה מרה, חשכה, כבדה מנשוא. אדמת המכורה, פולין כולה לא היה בה מקום פנוי משנאה, בגידה, חורבן ושממון. האדמה רווית־הדמים היתה בוערת תחת רגלי היהודי, וכל אשר חותם של פולין טבוע בו, היערות השדות, הצפרים, הדבורים, הזבובים היו מלחשים ומזמזמים חרש: הימלטה, הימלטה, הימלטה, לא היתה זו ולא תהיה מכורה לעולם.

עומדים יהודים וממררים בבכי. פלגי דמעות ניגרים על קברי האחים העצומים שבכל אתר ואתר. כאבלים נפרדים מהם חרש, נושאים רגליהם ורצים או משתרכים ברגל – הלאה, הלאה, הלאה מן החלל הריק.

נשבעים בלבם ונפשם לנקום, לנקום כל עוד תהא נשמה באפם, היו מפליגים ותרים מכורה חדשה, חיים חדשים, תקוה חדשה. עייפים ויגעים נשאו היהודים עיניים דומעות אל המכורה האמיתית, אל המולדת היהודית, המולדת הישנה נושנה רקומת החלומות. אמנם גם במכורה היהודית נשפך דם יהודים לרוב. אך שפיכת־דמים זו טעם היה לה. בנים ובנות נאמנים לעמם מסרו עצמם בהתלהבות על מזבח הגאולה, לשחרר את המולדת ולחדשה כדי שתהיה מכורתם של הנודדים שנותרו לפליטה מן השוֹאָה הגדולה. כל באי עולם טרם ראו התלהבות כזו, מסירות כזו במלחמת־השחרור. ראו גויים והשתוממו. נפלאות כאלה שעשתה ידו של הנוער היהודי בארצו לא ראתה עין ולא שמעה אוזן מעולם. יהודים צעירים, כגברים כנשים, הסתערו מכל קצוי תבל והפליגו לארץ־ישראל. כי איככה ישבו יהודים בחיבוק־ידים עת אחים בקרב־קודש מצויים? והפכו עורף להורים ויצאו לנוע על פני יערות ושדות, נהרות וימים על מנת למהר ולהגיע אל המערכה ולתת ידם עם הלוחמים המשחררים. ובדרכי נדודיהם לקראת המשימה הגדולה נקלעו יחידים לארצו של עם הרוצחים. עשאוה ארץ־מעבר, התישבו בערים ובעיירות, השתטחו במעונותיהם המצוחצחים של בני עם האדונים, ישנו במיטותיהם ודרכו על שטיחיהם, ואת חדרי־הגרמנים השקטים מילאו ניחוחי ערב שבת, דגים ממולאים ועוגות ושאר מאכלי־שבת ערבים, ובעליהם של אותם חדרים צחים ונקיים ראו וחרש חרקו שן – עדיין שרדו מאותם “יהודים ארורים”. בנודם על פני תבל נתקעו דוקא למשכנותיהם שלהם, עושים בהם כבתוך שלהם, ועל פסנתרים עתיקי־ימים, עשויים וערוכים על טהרת האַריוּת, פורטים נודדים יהודים ומשמיעים קבל עם ועדה ניגוני־עם של יהודים, ומבעד לחלונותיהם ווילאותיהם המבריקים של גרמנים “טהורים” בוקעים להם חפשים צלילים לבביים של ההימנון היהודי, התקוה. הצלילים השתפכו ברחובות והבטיחו לכל יהודי עובר־אורח בית, בית חמים, בית משלו, ואינסטינקטיבית היה העובר מלווה את הנגינה בנהימה חרישית, ואילו הגרמנים היו קופצים וצובתים שפתותיהם הכחולות מכעס שלא תפרוץ מפיהם קללה כלפי “יהודי־כלב” הרומס ברגל גאוה חוצותיה של גרמניה, ובדכאם שנאה וקנאה בחובם אינסו לשונם לברך ב"גריס־גאָט" את שכניהם החדשים. ורק בהתכנסם בחדרי חדרים היו נותנים דרור ללחישת־השרף וחרש ממטירים קללות על ראשי היהודים על “חללם” במנעלי “אונרר”א" גסים את מסדרונותיהם השלוים, את סדר־יומם המדוקדק ואת שנת־הצהרים הערבה של מי שאך תמול היו אנשי ס. ס.

ב

קומץ נודדים, שארית הפליטה של העיירה הפולנית זווֹלין, קנו להם שביתה בעיירה הקטנה, המצוחצחת להפליא, בוֹטנאנג, שהיותה מעין פרבר לעיר ההרים היפה שטוּטגרט. ארוכים היו רחובותיה של בוֹטנאנג, הגה יתר כמעט ולא נשמע בהם, וטורי הבתים שמשני עבריהם גבוהים וישרים וחלונותיהם מבהיקים ואומרים שובה ונחת. העוברים והשבים מהלכים היו עקב בצד אגודל, לבושם צח, מגוהץ, מכופתר היטב. בוקר בוקר תיראינה עקרות הבית של בוטנאנג כשהן צמודות אל החלונות ושוקדות על צחצוחם. כנמלים היו טורחות שעות מרובות במדרגות הכניסה, בדלתות, טורחות ומנקות עד שהן מבטיחות לעצמן ששום גרגר־אבק שוב לא ייראה ולא יימצא בגבולן. אורך־רוחן זה שעם הצחצוח המופרז הוא שמציין את המתינות והשלוה ההירואית, הדייקנות המדוקדקת של עמם. אכן, אפילו ההפצצות הכבדות ביותר, שהיו מנת־חלקם בזמן האחרון של המלחמה, לא היה בהן כדי לשנות אומת־צחצחות זו מטבעה.

צאו וראו מה בין עקרות־הבית הגרמניות לבין שכנותיהן היהודיות. עקרת־הבית הגרמנית עסוקה משבע עד עשר בבוקר בסידור הבית, שלוש שעות תמימות, לא פחות ולא יותר. אחר היא נפנית למשך שעתים להתקנת סעודת הצהרים. בשתים־עשרה ושתי דקות בדיוק כבר ערוך השולחן ומעליו מנצנץ לו סלט־הירק, אטריות־האֵדים ושאר מאכלי־גרמנים מיוחדים. מאחת ועד שתים – שעת המנוחה שאין לפגום ולזלזל בה אפילו כקוצו של רגע. אחר מתחילים העיסוקים למיניהם: שעת־תפירה, שעת־רקמה, שעת־טיול.

אחר לחלוטין הוא סדר־יומם של השכנים היהודים. בשבע בבוקר כבר היה כל מצח מתקמטט: מה תכליתה של הקצבה מטעם אונרר"א ומה יהא בסופה של הישיבה בבתיהם של הגרמנים. בשעות הצהרים היו מתלבטים בשאלה: אימתי נזכה ונגיע לאיזה משלח־יד של ממש, לנוה חפשי משלנו, ולחיי נחת ושלוה. בשעת הערב היו מתחבלים¹ כיצד להתיך נתח שומן שהגרמניה לא תחוש ולא תדע ושלא תבוא לקבצץ ולשתף עצמה בשאר.

נבצר היה מבינתן של הגרמניות על שום מה יאכלו היהודים ארוחתם דוקא בשעת־מנוחה, נמים תנומתם דוקא בשעת הטיול, ובשעה שכל באי עולם נחים את מנוחת הצהרים מתהלכים להם הללו בראש חוצות, ובשעת־ערב מופלגת, שהכל כבר שקועים בשינה, או אז מוסרות היהודיות עצמן לתיקון גרבים.

לחידה היה בעיניהם של הגרמנים המיושבים והדייקנים אורח־חייהם של היהודים בכלל. מה ריצה היא זו שלהם, שלמה כה בהולים ומבוהלים הם? לא מהלכים הם היהודים אלא תמיד ירוצו אורח. מה? להיכן? לשם מה הכל בחפזון נעשה, מה פזיזות היא זו שלהם? כל אותם גרמנים, שעל אף תבוסתם הניצחת, עדיין ירבצו לבטח, שלוים ושאננים במשכנותיהם, קצרה בינתם להשיג מי ומה הם אותם יהודים שכניהם, שמחוסרי־בית הם, ככלבים מורדפים, כעלים נידפים ברוח, נעים ונדים אל כל אשר יִשׂאַם הרוח, שנעקרו מבתיהם, וכל מרוצתם־בהלתם אינה אלא תאוה עזה לבוא ולהגיע לאיזה מקום של קבע, למקום בו יוכלו סוף סוף להתיר צרורותיהם ולקנות שביתה בפינה שלוה משלהם. ויותר משנתאווּ הגרמנים להיפטר מאותם שכנים חדשים ועל ידי כך להשתחרר ממוסר־כליות של מעשי המשרפות, שלעתים כסיוט ינקר עיניו של הגרמני, יותר מהם עזה היתה תאותם של היהודים להיפטר משכניהם הגרמנים, מהרכבות העירוניות שלהם, מאדיבותם המזויפת וברכת “גריס־גאָט” שלהם.

בצהרי שבת רואות עקרות־הבית היהודיות את שכנותיהן הגרמניות והנה הן חוזרות מן השוק עמוסות סלים מלאים כל טוב לכבוד יום ראשון בשבת, וריחם של הפירות והתופינים נודף למרחוק. ולא אחת הן נזכרות בעיניים דומעות בשכנותיהן העלובות שמתו מיתה משונה בתאי־הגזים: פרל’ה בתה של חנה, גיטל האושכפנית, ריזל’ה בוצ’אן, רעכיל בתו של חיים־אנשל ורבות אחרות, שבאור ליום ו' היו אף הן ממהרות לשוק ולחנויות ומרבות במקחוֹת לכבוד שבת, וכל ערב שבת היו טורחות ומנקות ומצחצחות לכבוד שבת, – וקללה נמרצת בוקעת ועולה על השפתים: ארורות כל אותן עקרות־בית שלוות ומתונות, נשותיהם של סרדיוטי הס"ס ששילחו נפשות יקרות אל תאי־הגאזים ואיש לא שמע את יללת־מותן האחרונה.

ג

סוף סוף הגיעה השעה המוצלחת, ובמשכנותיהם של יהודים בבוֹטנאנג ובשטוּטגרט, במינכן, ניו־פריימן ופרנקפורט וסאלצהיים ובשאר מקומות בגרמניה, שם יהודים נחיתים, הגיהה קרן־הישועה: מדינת ישראל! ודגלי תכלת־לבן מתנוססים ב"שטראסען" השאננים של הגרמנים, שירת “התקוה” נתהדהדה ברחובותיהן ובחוצותיהן השלוים של הערים והעיירות הגרמניות, ואת בתי־החומה המוצקים של הגרמנים קישטו תמונותיהם של הרצל ונורדוי, וייצמן וסוקולוב ושל מנהיגים גדולים אחרים שהיו ושישנם. משתאים ונבוכים הביטו גרמנים, זקנים וצעירים, אחרי ילדי יהודים הצועדים בסך על אדמת גרמניה ושירת־הדרור בפיהם, – אכן, אכן, הקיץ הקץ על הנדודים, על ההידחקות בקרן־זוית של בתים זרים בארצות נכריות. הביתה, הביתה, אל אורה של חמה מאירה ושמחה, הביתה.

ואניות קלטו לתוכן יהודים נודדים שבשאט־נפש השאירו אחריהם קללת־פרידה לאדמת גרמניה הארורה, היא ובניה המרצחים.

וים אביבי רוגע נשא על גבו בהוד שבגאוָה את אניות הנודדים על מנת להביאם לארץ אבותיהם, למחוז־חפצם הנכסף. והערים היפות חיפה ותל־אביב ושאר מקומות נתמלאו נודדים מפולין, גרמניה, רומניה, הונגריה ושאר ארצות. איש איש ולשונו, איש איש ומחשבותיו, אך כולם אחוזי רגש־גיל אחד: חפשים מאױבים, חפשים מְטרנסדניסטריה, ממיידאנק. קוֹרֶא דרוֹר, דרור. כביכול, טול והעתר מנשיקות פיך כל פרודה ופרודה של הדרור. והחלו הנודדים־העולים להשתקע, להסתדר, מי בעיר ומי בכפר, מי במעברה ומי בשיכון, איש איש כרצונו, איש איש כיכלתו.

וסיעה אחת של עולים נשתקעה בנהריה, עיירה קטנה הדורה ונאה לא הרחק מחיפה העיר החיננית.

אם יש פלאי־יה – נהריה אחד מהם. הרושם הראשון שמתקבל הוא כי בבראו את נהריה היתה רוחו של הקדוש־ברוך־הוא טובה עליו ביותר. בשעת יצירה לא היה אלא משתעשע עם התולדה. הרי משטח נוי, מזיוו של עולם, ובו שפע של עצים מחטניים ופרחים, והרי תלוליות תלוליות של חול ובהן צמחי־בר למכביר, זכר למדבר. נשים יהודיות מגרמניה נתנו דעתן על צעצועי־יה אלה ועשאום כמין דוגמה, ובתים קטנים, אחד נאה מחברו, עומדים בסך ומתהדרים בקישוטי גינותיהם, וחוילות זוטות לנוי ולהלל זרועות כבית־סתרים, ומסביב לבתים ולחוילות ובתוכם מרצדים צללים צוננים בינות לנגוהות־חמה ושובים לב רואיהם. ובתי־אוכל ופנסיונים מנצנצים ומאירים את חשכת הלילה ואורותיהם קוסמים לה לחורשה ומחיים את טרפי אילנותיה ופרחי הגינות שמסביב. דברים כגון אלה ראו הנודדים־העולים רק על הבד של קולנוע או בחלום.

וטרקטור כבד נזדחל לו ועלה על תלוליות־המדבר וכבמטה־קסמים ריבץ ושיטח את החול, ובזה אחר זה כבמאמר־יה צצו בתי־מגורים שקלטו את העולים, אותם וכל אשר להם, ועד מהרה צצה גם גינוֹנת ליד כל בית. וברכת־יה ירדה על אותם חולות, ותנובה בשפע, ירקות ופרחים כיסו כמרבדים את משטח החול, והים הגדול שיגר רוחות קלילות, שי למשתכנים החדשים.

ותחת אורה וחומה של שמש ישראל היוקדת, מלוּוים נהמתם של גלי־הים, ומשיבים את נפשם ברוחות צוננות של בין־ערבים, התירו הנודדים לבסוף את צרורותיהם. התירו – על מנת שלא לחזור ולארזם לעולם, על מנת להתחיל בחיים חדשים: לשכוח את זועות זווֹלין ובוטנאנג, לחיות חיים חדשים, פוריים, להיות עם ככל העמים.

ש. טאוב־הופמן

מאידיש י. אליאב

חיפה

על החדר הקטן ירדה שלות שבת אחר הצהרים. רוח פזיזה של אביב דחקה עצמה מבעד לחלון הפתוח. גלי בושם משכרים נדפו מן העצים המלבלבים של הפרדס הסמוך. דן הרכין ראשו על מסעד הספה הישנה, שהיה משתרע עליה בנוחות, ונשם לתוכו את הריחות ואת הדממה.

– ברוך מי שברא את השבת ואת השקט, – חשב בלבו וחייך על המימרה שניסח בעצמו. מה טוב לנוח בדממה הזאת אחרי שבוע של עמל מפרך וכיתוּת רגלים ללא תוצאות. קשה לו יותר ויותר לשאת את הרעש המתמיד ואת ההמון הבלתי ממושמע. עצביו נהרסו לגמרי. אך יוצא הוא לקראת יום עבודה מיד ירגיש את עצמו שבור ורצוץ. גם אתמול, כשעמד בתור, מודד בעיניו את ההמון כדי לנחש אם יישאר בשבילו מקום ישיבה באוטובוס, הופיעו שלושה חיילים מנוּפּשים והם עולים שלא בתור, בארשת יוהרה על פניהם. איזו הפליה בלתי מוצדקת! הוא מביט חליפות על השעון ועל התור הפוחת באטיות. והנה שוב פעם חייל עולה ותופס את המקום הפנוי האחרון. “השד יקח את כולם!” – בוערת בו חמתו. מדוע מַפלים את אלה על חשבון הציבור? איזו זכות יש להם? הרי השירות הצבאי הוא חובה אזרחית, שלא מגיע עליה כל פרס. הלא חייו של החייל קלים במדינת ישראל לאין שיעור מבכל ארץ אחרת. מדוע צריך לפטור את החיילים מן העמידה בתור? צעירים הם, אוכלים לשובע, נטולי דאגות יום־יום. איזה יתרון יש להם על פני פועל עייף, שמנת חלקו רק סבל?

דן אינו נח עוד על הספה. מחשבותיו מטרידות אותו. הוא מהלך בחדר הנה והנה ומחשבותיו מתרוצצות בערבוביה. מאת הפועל דורשים הגברת קצב העבודה. – מהרהר הוא. וכעת באים בתכנית החקלאית! הכל טוענים שהעולים החדשים אינם רוצים להשתתף בבנין הארץ. ואילו הותיקים! מוטב שלא לדבר על כך! אם הותיקים מתימרים במה שעשו בעבר, הרי הם פוסלים במעשיהם עתה את כל זכותם. בלי ספק עשו רבות. אבל האם משום כך על העולים החדשים כעת לעבוד כל כך קשה כדי שהותיקים יהנו מחייהם?

דן נעצר בהליכתו העצבנית בחדר. הוא מביט לפניו בחרדה. מה זה? האם גם הוא? גם הוא? גם הוא נגרר לדרך זו של העברת קו בין “הם” ל"אנחנו"? וכמה סבל הוא מהפליה זו שעוררה בו את ההרגשה של עקור מולדת! איך הגיע עד כאן? הלא הוא חוּנך באהבת ציון ועם ישראל. אוי, עצבים אלה! הרי הוא בא לארץ ברגשות שונים לגמרי. הוא ידע שעליו יהיה לעבוד עבודה קשה. מקצוע אין לו. מנין לו מקצוע? כמה שבועות אחרי קבלת תעודת הבגרות נלקח למחנה־עבודה. גל זכרונות מהימים ההם מציף אותו. הם עטים עליו בשפע והוא כורע כמעט תחת משאם. הוא צונח על הכסא בעייפות של זקנים, כאילו כל כוחות הנעוּרים עזבוהו. הוא משעין את ראשו הכואב בין שתי ידיו הקמוצות. אך הזרועות הנרפות אינן נושאות את נטל הראש הכבד הצונח מטה, עד שהמצח נוגע בלוח הצונן של השולחן. טוב כך, במצב זה אפשר לתהות על עצמו.

המחשבה נודדת שוב אל העבר. ניצב לפניו ביתו ההרוס… חדרו הקטן, שבו בילה ימים טובים – עכשיו רואה הוא אותו בלתי מסודר. שולחן, כסאות, שפע של חפצים… והוא אורז את צקלונו. עליו לצאת למחנה־עבודה. אמו היקרה עומדת על ידו. “ארוֹז בעצמך, דני, – אומרת האם – אז דע מה בצקלון ולא תצטרך לחפש”. בשעה שהוא אורז היא יוצאת ונכנסת ובכל פעם היא מביאה לו דבר של מה־בכך. “הא לך, בני, ארוֹז גם את זה! אין לדעת מראש אם לא תזדקק לכך…” אביו מהלך בחדר הנה והנה בידים שלובות על גבו. לעתים הוא נעצר על ידו, פולט איזו עצה: “אם אפשר לסדר בכסף –אומר הוא – שתקבל חופשה, אל תהסס, אין ערך לכסף!” הנערה המשרתת, קאטי הקטנה, גם היא נכנסת ויוצאת. בעיניה דמעות. רק אחותו, אניקה, אינה נראית בשום מקום. “חיפושית” יקרה! מה אהבו זה את זה. איזו ידידות קירבה אותם! הוא כינה אותה בשם “חיפושית”, כי עיניה החוּמות המבריקות דומות לגב החיפושית. על פיה היה מרחף חיוך מתמיד. רק בעיניה הסתתרה איזו תוגה. זוכר הוא איך שאל אותו המורה, כאשר הביא אותה פעם לנשף של בית־הספר: “אחותך?”| – והוא ענה בגאוה: “כן, אדוני הפרופסור; אחותי”. המורה נתן את שתי אצבעותיו מתחת לסנטרה, הסתכל בפניה ואמר: “ילדה יפה. יש לה עינים נבונות, שוכן בהן הכאב היהודי בן דורות”.

כשנפרדו היתה בת חמש־עשרה, אך מחשבותיה היו מבוגרות מכפי גילה. פעם הבחין בה כשמבטה תוהה בחלל לאחר שהפסיקה את קריאתה לרגע. “על מה את מהרהרת, חיפושית?” – שאל אותה. “אני מהרהרת על כך, שנולדנו בתקופה רעה, על סף משטר עולם חדש, ולא נזכה בו אלא לתוהו ובוהו של ראשית התהוותו. אנו נודדים במדבר, אך לארץ היעוּדה לא ניכנס…” אין הוא יודע איך הובילו אותה למחנה־המות. יחד עם ההורים? לבדה? על כך אסור לחשוב, כי אחרת ישתגע.

נותרו דקות מעט עד לנסיעה – והיא לא הופיעה. מצא אותה בחדרה, עומדת ליד החלון ולוחצת את מצחה אל הזכוכית. לא נזדעזעה לקול פתיחת הדלת. ניגש אליה. לא פנתה אליו. נראה לו רק צד אחד של פניה. היא היתה לבנה כשלג.

– חיפושית, עלי ללכת… – ידעתי! – ענתה בקול מעוֹמק הלב. אז שמה את ידה על ערפה והתירה מעליו שרשרת־זהב שעליה היתה תלויה חיפושית מצופה אֶמל, מתנת פורים שלו, תחבה אותה לידו ואמרה:

– ענוד אותה אתה, אחא, היא תגן עליך ותחזיר אותך הביתה!

– כמובן אשוב הביתה! – השתדל להעמיד פנים כאילו אין בלבו כל חשש למה שעלול לקרות במחנה־העבודה. הרכין את ראשו, נשק את הפרצוף היקר ויצא בלי אומר. האחות נשארה בחדר. לא היה לה כוח ללוותו.

נשלח לאוקראינה… הסגן באלוג במחנה־העבודה היה כחיה טורפת! כמה הכה ועינה אותם! ובשעה שהיה מענה אותם הבריקו עיניו ברוב סיפוק. כמה רעבו! העבידו אותם בקור האיום של החורף כשתלבשתם הדקה בלתה עליהם. ואם כלי העבודה נשמט מן היד שהכחילה מקפאון, היה הסגן באלוג בועט בגויה הקופאת. “ככה! התפגר, כלב!” ואז ירק מלוא פיו וכיון את היריקה אל מישהו מהיהודים. ואוי ואבוי לו למי שמחה את הרוֹק מעל פניו.

באלוג הכה אותו מאז היום הראשון. אחר כך הצילוֹ הקמיע של אניקה. פעם הבחין באלוג מבעד לקרעי חולצתו בשרשרת הנוצצת. “מה זה? אתה מעיז להתקשט גם פה, כלב יהודי נגוע?” – והושיט את ידו לקמיע. הנער הידק את שתי ידיו על הקמיע, נסוג פסיעה וסינן מבין שיניו בתוקף: “אל תגע, חי אלהיך!” רגע נדהם באלוג מן העזתו השגעונית של הצעיר היהודי, אך אחר כך הסתער עליו בחימה עיורת, הכה אותו באגרופו, בעט ברגלו ככל שהשיגוֹ, ותוך כדי כך נהם: “האתה מעיז לאַיים, כלב?”

– לא אִיימתי, כי אם הזהרתי – ענה כיד המחשבה הטובה שניצנצה במוחו אותו רגע. – הזהרתיך שלא תגע בקמיע זה. אחד מאבות אבותי, שהיה כוהן, בירך אותו שיגן על היהודי העונד אותו וקילל את הנוצרי שיגע בו.

– אתה משקר, בן בליעל!

– אם אינך מאמין, נסה נא! – ענה בהעזת יאוש.

פני באלוג התעוותו בצחוק פרא.

– טוב, נראה מיד אם אמת בפיך, – אמר – קדימה, להתיצב לפני אדון הסרן!

להתיצב לפני הסרן – פירושו היה פסק־דין מות. הסרן היה שיכור תמיד. אף פעם לא ראו אותו פיכח. כשהובילו יהודי להתיצב לפניו. תהה דקות אחדות לפניו במבטו הדלוח והמטופש, עשה תנועה בידו ופלט: “לירוֹת אותו… לי…רוֹת… אוֹ…תוֹ”. ובאלוג מילא את הפקודה בשמחה.

עכשיו בא תורו להתיצב. אחר כך – המות. לאמיתו של דבר, לא הצטער כלל על כך. לא יכול לשאת עוד. אך את הקמיע של “חיפושית” לא יתן. הוא לא יפול בידי הרוצחים. היתה לו תכנית ברורה מה יעשה. ברגע מתאים יקרע את הקמיע מעל צוארו ויבלע אותו.

בחדר הסרן – המראה הרגיל. בקבוקי יין־שרוּף מלאים וריקים על השולחן. הסרן יושב לפניהם בעינים עצומות למחצה בפניו המטופשים.

– אדון סרן, אני מודיע… – התחיל באלוג בדבריו ועוד בטרם הספיק לסיימם נתרוממה יד הסרן בתנועתו הרגילה. אך היד המורמת נשמטה על השולחן בכבדות. הוא צנח מעל הכסא, קרבן לשכרוּת.

באלוג נדהם. חיור ורועד הביט על הבחור היהודי. ופתאום התחיל צועק, כשהוא רועד כולו: “לך מפה, בן־בליעל! שלא אראה אותך עוד לפני!” – כנראה האמין אמונה שלמה שאת הסרן הרג הקמיע. ומאז לא נגע בו עוד באלוג באצבע. הסתפק בכך ששפך עליו קיתון של גידופים. “בן־בליעל! צאצא של קוסמים!” אך לא הכה אותו עוד. הכה את חבריו תחתיו. את שוַרץ הקטן הכה עד מות. כמה התחנן האומלל: “אדון סגן! אדון סגן! לא אעשה עוד! יראה שלא אעשה עוד!” אך כל תחנוניו לא הועילו. עליו היה למוּת בגלל זה שקיבל כוס חלב מאשה אוקראינית רחמניה.

כמה פעמים נדר בלבו שלא יישאר בין רוצחים אלה אף רגע אחד, אם יצא חי מן התופת הזה. הוא יעלה לארץ־ישראל. עם הוריו ואחותו יעלה. ידוע לו ששם צריך לעבוד קשה. אם כן, יעבוד! בשביל כולם יעבוד. ולא יהיו עוד מופקרים להשפלה, להשמצה. אם יהיה צורך בכך יסלול כבישים, ייבּש ביצות. אחת היא איזו עבודה יעשה. העיקר, שיהיה בין יהודים ויעבוד בשביל יהודים. כך נדר בלבו. והאומנם נשכח הנדר? כמה הוא מתבייש על כך. אֵלי, אלי! מה קרה לו? איך קרה הדבר שגם הוא נצטרף אל קהל הרוטנים והרוגנים?

האם לא הראתה לו את הדרך רגלו של באלוג נעולת המגפים? יַראה הוא את המופת! ולא לאחרים אלא לעצמו! לבן שייוָלד לו. את בנו לא ישמידו זרים. את אמו, את אביו ואת האחות הקטנה של בנו לא יסחבו לקראת מות עינויים. יש צורך בו בחקלאות? – ילך לחקלאות. ילך לכל עבודה קשה. יבנה בית, ישא צעירה יהודית בודדת כמוהו ויתחילו שניהם מחדש. יבנו להם בית לבן מכוסה גג אדום וסביבו ארנים. יולידו בן ובת. הבת תהיה דומה ל"חיפושית". כך יעורר את אחותו לתחיה – ולא תתעצב עוד שנולדה על מפתן עולם חדש.

החדר נתמלא דמדומי בין־המשמשות. לפני עיני רוחו של דן נצטיירו קוי בית לבן מחייך מבין ארנים ירוקים. “אניקה – לחשו שפתיו, – באתי הביתה. הרואה אַת? סוף סוף אני בבית…”

על פניו הופיע חיוך של אושר.

מרגיט רוט

מהונגרית מ. אֶרדלי

יד־אליהו.

היה זה אוֹטוֹ כבד, בעל ששה גלגלים. בכבדות טיפס ועלה בכביש המעוקל שהתפתל בין שדות־ערביאים נטושים. זעיר פה זעיר שם ניבט בית ערבי מיואש, עתים – סיעה שלמה של בקתות־חומר מגובּבות, מהן שפיותיהן פעורים ומהן הרוסות לחלוטין ובני מעיהן כלפי חוץ.

– התראה? – הורה הנהג לבחוּרוֹן שישב לצדו. – הרי לפניך שורה של אילנות מחודדים, הקרויים ברושים. ושם תתקינו את הישוב שלכם. מחר כבר יקום ויהיה.

– מחר? – דיחק הבחורון את גבו הכחוש בספקנות. – נניח שלא, ברם היה יהיה.

הנהג לחץ בדושה והמכונה הזדנקה בנהמה. מיד רצו־באו האילנות עד לאוֹטוֹ, הציצו פנימה ובסבר של חן התיצבו בשני הצדדים.

– אוי ואבוי! – פלט הנהג בהגיחו מן האוֹטוֹ. – כלל לא ידעתי עד מה קטן־קומה הנך. הנמלים יאכלוך. והיכן השאר? חברה, הואילו ורדו.

הם ירדו. מקומטים, מדובללים, בעיניהם סקרנות ופחד, נשארו עומדים לחוצים ודחוקים איש לרעהו ולא ידעו מה המעשה אשר יעשו בתחילה.

האדמה נתללה והלכה. איש מהבאים לא השיג כיצד הגיעו האילנות לכאן. אך כולם כאחד השתפלו ונשארו יושבים בצלם הדל.

אדמה? אינה אלא גוש־אבן! מקומות פצתה פה לרוָחה, ובלא הפוגות נזדחלו משם מיליוני נמלים.

ככל שהעין מגעת – נמתחת השממה. אך הרחק־הרחק, בלתי־נתפס לעין, ניצנץ מגדל־מים. הכביש התעקל לצדדין, והלאה מזה – שדות־חול מצהיבים, תחילתו של הנגב.

נתן קם הראשון – הוא שנתמנה מזכירה של הקבוצה החדשה.

– בכן, הבה נפרוק מן המכונה! – השמיע דברו בקול.

– החבורה נתרוממה רשוּלוֹת. כחטיבה של אש היתה החמה תלויה מעל ראשיהם ממש, וכבר היו פלגי זיעה ניגרים. מים קרים לא היו בנמצא. מעט המים הפושרים היו מבחילים והולכים. נתן פרש ונתעלם בין האילנות ולאחר שהות־מה יצא משם כשהוא לבוש מכנסים קצרים, ערום למחצה. גופו המלבין לא הים תואֵם את השמש היוקדת.

– אתה תיטגן כליל! – הזהירוהו.

אך הוא כבר היה למעלה על האוֹטוֹ.

– לאוּס, כנופית־כינים! – נצטרח בהצלפת־לשון, כדרך אנשי ס. ס. במחנות הנאצים.

אחדים פרצו בצחוק: “מיטיב לחקותם…” – פלטו והטילו מבטים על המספר שלו.

– לא גרוע ביותר – פטרה לעצמה נערה בעלת־בשר, גסת־רגלים ופרצופה מעוגל כירח.

נתן נרעש ונסער. רק הוא בלבד שמע זאת. הוא ידע כי הנערה הלוך תלך מכאן. ככה זה תמיד. לאחר מעשה משתיירת אצל העוזבים תוגה חרישית עם כיסופים וזכרונות מדאיבים. ברם אין הללו מתקבלים חזרה.

צי־מוקים ושקדים, כ־זה מקצו־עך יהי…

חשף שיניו הצחורות, סיפג זיעתו בכף ידו וצוח את המלה היחידה בערבית שהיתה ידועה לו:

– יאללה!

האברזינים נתנפנפו ברוח, ניתקים מעם הידים, מרחוק בא העשן לעינים. העשב הישן, הקשה, היה מתנפץ ונאכל באש. האדמה ניבטה אליהם בעינים צהובות, משתאות, ומיאנה להיענות. כואבת וחורקת היתה כל יתד של אוהל, הדוחקת עצמה באדמה הסרבנית.

צדקה, – מילמל נתן לעצמו, – אַלפים שנה הניחוה, העלובה, לנפשה, הפקר, שרויה היא איפוא בכעס. מהיכא תיתי…

הנערה השמנמונת גררה את רגליה בתוך ערימת החפצים והאביזרים השונים. בין שתי מכונות־חרישה אדומות, מבריקות, ביצבץ גלגל של מכונת־תפירה. הנערה נזדחלה לשם, ניסתה למשוך ולהוציא – ולשוא.

– המכונה שלי תישבר ככה! – צוחה כלפי החבורה כולה. – אנא חלצוה משם!

– המכונה שלך? – גופו הקט של נתן נתלקח כולו. – מה משמע, “המכונה שלי”? ומכונות־החרישה, שמא אף הן שלך הן? והאוהלים והספינות שהביאוך לכאן, וזה האוכל שזללת כל אותן השנים, והבגדים משל “ג’וינט”, והאדמה, ה־אד־מה?

הוא נשתתק, והנערה התיפחה. החמה התלקחה והאדמה רבצה סרבנית, צחיחה.

האוֹטוֹ הפליג, ופתאום נתחוור לו לכל אחד שלבדם הם במדבר, ושום איש לא יבוא עוד אליהם. רבקה, שנתמנתה מנהלת־המשק, הכינה אוכל. אך איש לא ניגש.

– אני רבות סבלתי, – טענה הנערה, – כה רבות, ועתה רצוני לעבוד בשקט ולהשתכר. באים ומשלחים אותי לישב אדמה, ואבותי ואבות אבותי לא היו עובדי־אדמה מעודם. בעלי־מלאכה היינו מאז ומעולם.

– לכי לך, איפוא!

– וכי לאן אלך? ריקה אני מכל, לא כסף ולא דירה, אף לא ידיד ומודע. על־כרחי הגעתי ובאתי לכאן. וכי יהיה כאן דבר־מה? ממש כמו במחנה. סתם לעבוד.

– והקיבוצים הקיימים מזמן – השיב לה אי־מי – אף הם על זו האדמה נבנו, אף הם רעה ומרה היתה מנת־חלקם בתחילה.

– הללו מבית שאנן באו. אידיאליסטים היו. ואני באתי מן המחנה, אידיאליסטית לא הייתי. רצוני לעבוד ולחיות. הן, הן… הגידה לי איפוא, חכם, מה חיים צפויים בכאן, בלא מים, בלא בית, ושריפה שכזו! אולי בעוד עשר שנים ייראה כאן סימן של עשב.

– ל־ל־לא!

ובבת אחת נעשה הכל כבד, נוגה, והמספרים שעל הידים שתקו נואשות.

נתן היה היחידי שביניהם שכבר מצוי היה בארץ שנים מספר. בשנת הארבעים בא מליטא, עבד בקיבוצים שונים, התאהב בחיי הקבוצה ועתה היה נוסע מנקודה חדשה אחת לשניה על־מנת לסייע להם לעולים החדשים בחדשים הראשונים. טענות שכאלה כבר שמע רבות מאד, בעיקר בזמן האחרון, עם גבור זרם העליה, שבן־לילה צצו נקודות חדשות בפינות הנידחות ביותר שבארץ. לכל אחד היה אומר אותם הדברים, בידעו מראש כי אין מועיל בהם.

– שפיר. – פטר, – מחר הרינו נוסעים חזרה אל בית־העולים. אני אשתדל שיקבלוכם חזרה ואתם תשבו שם עד שתשיגו עבודה פרטית. טוב?

– אדרבא, – נענתה הנערה ונפנתה מיד לאכילה.

– על שום מה תדבר בלשון רבים? – העיר מי. – אני, למשל, אין בדעתי לחזור לבית־העולים. אני רצוני להישאר כאן, ויארע אשר יארע. היא רוצה לנסוע, שתסע…

לעת ערב כבר עמדו האוהלים הכן. הנערה התירה את חפציה, ובשטחה אותם באיזו פינה הניחה את הצרורות מסביב לה ובן־רגע נרדמה.

שני עקצי־ירק הציצו פתאום בינות לסוכות. מפאת־ים באה רוח קלילה, חלפה על הפנים המיוגעים וריעננתם. מרחוק נתגלו להם עתה ראשיהם המשחירים של הרי יהודה. רבוצים ושרועים איש בפתח אהלו היו מגלגלים בהרהורים על עצמם, על עתידם ועברם כאחד. על פניהם של אחדים כבר היתה נסוכה שלוה, ואילו אחרים עדיין עמדה בהם סרבנותם.

– הי, הניחוני לבוא אליכם ללינת־לילה, חברה!

אחד אחד נתלשו ממרבצם. נתן תפס לו לרובה ונשאר עומד מפושק רגליו הקטנות.

דמות תמירה הגיחה מתוך הדמדומים. משנתקרבה יותר ראו את זקנקנו של הבא ואת משקפיו הצרים, נושנים. בעליזות הניע ראשו אילך ואילך וישב לו על תיבה מרוקנת.

– מהיכן הוא?

– הנה זה, מכאן. התראו את מגדל־המים הצחור? זהו הקיבוץ שלנו. אלא שאיני רוצה לילך עוד, ואוטו שוב אינו בנמצא כעת. מהלך הגון הוא לבן ששים כמוני. כבר סבור הייתי: בלב השדה אישאר. ופתאום, אוהלים לנגד עיני. תמול טרם היו כאן. זה היום עליתם?

– היום.

– בכן?

נתן עשה תנועה בידו:

– רוצים הם לחזור.

נתגלגלה חוכה על זקנקנו. הוריד צרור קטן מעל שכמו ונשתפך בצחוק.

– סבורים אתם שאני לא רציתי? אי, אי, שלושים וחמש שנים אני בארץ. עדיין באותו קיבוץ אני שרוי, משך כעשר שנים מתאַווה הייתי לחזור. סטודנט הייתי. התבינו? – “חטאים” ישנים נושנים. אין בכך כלום. יתאוו תאוה. מי המה המתאווים?

– בעיקר הנה זו שלפניו! ונתן החוה על הנערה הישנה.

– כ־כה! – קרב אל הישנה, ישב לו בסמוך לה והציץ על מספרה. שהות־מה נתהרהר, התבונן סביבו ועמד על רגליו.

– יאללאאא! – נצטווח כלפי הלילה וכל ארץ־ישראל כולה ענתה אחריו שמחה ונכונה:

– א־א־א־א!..

החבורה ישב משתאה ולא משה ממקומה. דומה, אינו שפוי! – הירהרו, ברם הזקן מתשוטט בין החפצים המגובבים ונתן מהלך אחריו. הוא נעצר ליד טרקטור, הקיפו כמה פעמים, התיר את הרדיאטור ובהסיטו את משקפיו כלפי מעלה הציץ בעין אחת פנימה, חזר והבריג וחיש מהר קפץ ועלה על הטרקטור, טרח מה בעסק רב ומיד נתמלא חלל האויר גלי סאונה האדיר של המכונה. נבעתים נעו־זעו האוהלים והאדמה רעדה תחתיה. החבורה כבר עמדה על רגליה, כל כולם סקרנות, אך הזקן לא שת לבו אליהם. הטרקטור נעקר ממקומו, טילטל איזו תיבה וזו נתפצלה בן־רגע. האנשים עמדו וצחקו. הוא הפליג, וכהגיעו סמוך לנערה הישנה נעצר תחתיו.

הטרקטור התגעש ויחד אתו – כל כברת הארץ. נחרדת חרדת־מות הקיצה הנערה ונשארה עומדת על רגליה הרחבות ליד הטרקטור הגועש.

– מ־מה? – לימלמה. – מה יש? מי?

– ה, ה, זה אני, מלאך מן השמים, שלחני אלהים כטרקטוריסט. יוצא אני לחרוש כעת. הזמן הכשר ביותר – בלילה. אין חמה, לא זבובים, רק ירח צח. מסכימה? מחיה נפשות, אומר אני לך, בואי, בתי!

לא המתין לתשובתה, גחן ותפס לה לנערה, נתאנח מכובד המשא, משכה והושיבה לידו ובו ברגע הפליג הטרקטור במרוצה על־פני האדמה המגובננת. נהמה של המכונה הגיע עתה מכל העברים. מרחוק ראו את האדמה הצהובה והנה היא משחירה פסים פסים, נעה זעה, מתעקשת, אך מתפוררת גושים גושים. הירח אץ־רץ אחרי המחרשה, לחך את השחור הטרי והיה מתנדנד עם שני האנשים גם יחד.

כברת דרך היה נתן דולק אחריהם, פלט קריאות־אזהרה, ניסה להניא. הטרקטור חדש היה בתכלית וטרם כשר לעבודה. ברם הסאן שלו החריש הכל. הפס השחור היה מתפתל והולך, הפליג לחיק הלילה וחזר ונפנה לעבר האוהלים.

– יאללה! התראי את השחור הזה? – צוַח הזקן באזניה של הנערה המתחלחלת. – סוד עיבּוּרה הוא זה, מת־ע־בּ־רת האדמה!.. הרי אשה אַת… פרכוסו הראשון של כוח הגבר. התשמעי? נושמת היא בסיפוק התאוה.

הפנה את הטרקטור חזרה ובמחרשה מורמה אל על בא במרוצה לעֵבר האוהלים. שם כבר בערה אש־מדורה והאנשים ניצבים מסביב וחרש מביטים על החוזרים ובאים.

– ועתה בואו ונסעד את הלב.

– רק לחם וסלט־ירק אתנו… – אמרה רבקה מבוישת.

הוא ניפנף כלפיה בזקנקנו, והמשקפים ניצנצו בעליזות:

– יופי, נסו נא לחרוש משך הלילה, ואחר קטפו עגבניות טריות על טלן הצונן, מלפפונים רכים על קליפתם הצחרחרה, כמה בצלצלים ירוקים וכרכו אותם ביחד. אַל תשכחו להוסיף קורט פלפל עם מעט טל בוקר, שבו לכם על האדמה, שזה עתה נחרשה בידכם, ואכלו. חייכם, אין גן־עדן נאה מזה!

בקושי לעס את הלחם הנוקשה ומבטי עיניו הפליגו למרחקים.

– שם מגדל מצוי. – מילמל חרש. – שם שלושים וחמש שנים עשיתי ושם אמות באותה שלוה בה אני אוכל עתה את הלחם הזה.

הנערה מחטה אפה בקול, התיפחה קרתנית, גונחת ונאנקת. רק עיניו המזורזות של הזקן בלבד כבר ראו את צרורותיה והנה הם חזרו־הותרו…

דויד זריצקי

מאידיש י. אליאב

בקעה, ירושלים.

א

בקיץ ובסתיו של שנת 1950 שוכב הייתי חולה במרפאת בית־העולים שבצפת. שני החלונות של חדר־האחות היו ניבטים אל פרוזדור שהיה משמש חדר־המתנה לחולים שבאו לשאול ברופא. אף בריאים היו ממתינים כאן, אנשים שאמרו ללכת לעבודה ונזקקו לתעודת־בריאות.

ביומו האחרון של החודש היו נקהלים כאן אותם שביקשו תעודות־מחלה, או תשישוּת, כדי לקבל מנות־מזון נוספות לחודש הבא. לא תמיד מילא הרופא את משאלותיהם. דבר זה גרם לתרעומות, סכסוכים, צוָחות וקטטות. באחד הימים האלה – היה זה בפרוס שנת־הלימודים החדשה – הביאו הורים את ילדיהם על מנת לקבל בשבילם תעודות בריאות, שבלעדי זה אי אפשר להתקבל לבית־הספר או לגן־הילדים. מחמת־הרעש וההמולה קמתי מערשי וסגרתי את החלונות, וכדי שיהיה לי מעט אויר פתחתי את הדלת למחצה, אחר חזרתי ושכבתי.

הייתי עייף ויגע. בלילה שחלף הרביתי להשתעל וישנתי מעט מאד, ועל אף הקולות שהגיעו אלי מעבר לחלון נרדמתי איך שהוא. פתאום אני שומע קול מלחשים ליד הדלת הפתוחה למחצה: “הלא תדע כי זה הזקן מטרנסילבניה הוא אדוק בתכלית. אין הוא מסתפק בכשר סתם. דורש הוא הכשר למהדרין מן המהדרין. חבילת הבשר שקיבל מאמריקה יכול אני לקנות ממנו חלף עשרים ביצים… הרופא ודאי שיתן לך פתק… חיור אתה עד מאד… תגיד לו שהנך חש דקירות בחזה… ואני אשלם לך בעד הביצים כל מה שתרצה”.

– אני בוחר הייתי להיות שותף, – נענה קול אחר, – קופסות־בשר כאלו לא יסולאו בפז… ולוּ רק לַקוֹח ראוי לשמו יזדמן לנו… או אז נוכל לקנות חבילות עוד ועוד… גם שאר דברים.

מתאווה לראות מי הם המסיחים, נתישבתי על יצועי. המיטה חרקה ומאחרי הדלת הסתלקו חיש מהר שני אברכים. בקושי הספקתי לראות את ערפו הסמוק של אחד מהם.

ירדתי בלאט מעל ערשי ופתחתי חלון אחד, והנה שם בקרן־זוית נציב לו אחד צעיר סמוּק־עורף וממתיק סוד עם צעיר אחר חיור־פנים. מעודי לא ראיתים קודם לכן. נראה שאך זה באו משער העליה. בלי לפנות אליהם במישרים פתחתי בדיבור על היזקוֹ המרובה של השוק השחור. אשה אחת, שהיתה ישוּבה לא הרחק ממקום עמדם של הצעירים סייעה עמי במרץ: “השוק השחור אחת תאותו לגזול את ההכרחי ביותר מפי עוללים ולמכור אותו לבעלי היכולת מַרבי המחיר”. הכל הקשיבו בתשומת־לב, ברם, מסופקני אם דברינו השפיעו השפעת־מה על אותם “שחורים”.

שמה של האשה, שכה השכילה לסייע עמי – מרת שפיצר, מיוצאי בסרבּיה. התוַדעתי אליה לפני ימים מספר, שעה שבאה אל הרופא עם בעלה, אשר אי־שם ברוסיה נקפאו אצבעות ידיו. עתה הביאה את ילדיה על מנת לרשום אותם לבית־הספר. בגאוה אמהית השמיעה בקול: “צפורה! שרה!” ושתי ילדות צחקניות, ששיחקו להן בפרוזדור, באו במרוצה. שתיהן היו בנות גובה אחד, לבושות בגדים ממין אחד ואפילו שערותיהן סרוקות היו בנוסח אחד.

– תאומות הן? – שאלתי.

– לא, – השיבה מתחייכת, – פּוֹרה היא בת שש ושרה בת ארבע ולא יותר. כשנולדה פּורה עדיין היתה המלחמה וחסרים היינו את הנחוץ ביותר. ובשעה שנולדה שרה כבר היו זמנים טובים יותר.

– אנחנו באמת תאומות, נענתה שרה בטון רציני מאד, – ואנו רוצות ללכת לבית־הספר ביחד.

– למטה מגיל שש אין מתקבלים לבית־הספר. – נתאנחה האם.

– ואותי קבל יקבלו. – מַצויחה שרה. – מחר בבוקר הולכת אני להירשם.

כה מפליאה היתה התנהגותה של הפעוטה, עד שגמרתי אומר, ככל שתרשה לי מחלתי, לילך ולראות כיצד היא נרשמת.

ב

למחרת היום, בבּוקר נאה, הלכתי אל בית־הספר המצוי לא הרחק מבית־העולים. מכל עֵבר נהרו אבות ואמהות והוליכו תינוקותיהם בידיהם. בין הותיקים ראיתי עולים חדשים בני שבטים ושברי־שבטים המהווים את קיבוץ־הגלויות. בפנים, בחדר גדול, עמדו כמה שולחנות שלידם היו מסיחים בלשונות מלשונות שונות. היה זה רק בתחילת שנת־הלימודים – אחר כך היו כל הילדים כולם מדברים עברית, שסיגלוה לעצמם מהר יותר מאשר הוריהם.

ליד השולחן של דוברי אידיש כבר ניצבת מרת שפיצר, היא ושתי ילדותיה. התקרבתי והקשבתי:

– אנחנו תאומות אנו. – טענה שרה.

– תאומים מכונים ילדים שנולדו בעת ובעונה אחת, – מסביר לה הרשם ומורה על גליון־נייר:

– כאן כתוב שאמך ילדה אותך שנתים אחרי אחותך.

– זאת עשתה בכוָנה, – משיבה שרה.

– מה זאת אומרת “בכוָנה?” – תוהה הרשם, אדם בגיל העמידה.

– ככה… שכוח שכחה… – מניעה שרה בידה הקטנה.

– לא אבינה! – מתחייך האיש.

– היא טעתה. אמא טעה טעתה, – נענית פּורה.

– כיצד יכלה לעשות כן? – מיתמה הוא אגב צחוק כלפי מרת שפּיצר המסמיקה.

שרה מנסה ללמד זכות על אמא:

– יותר היא לא תעשה זאת.

– טוב מאד! – מרצין הרשם. – האחיות או האחים שייוָלדו מכאן ולהבא יהיו רשאים להתקבל לבית־הספר בעת ובעונה אחת. ואילו אַת שׂוּמה עליך לחכות שנתים.

– אבל גדולה אני, כמוני כפּוֹרה – מַצויחה שרה.

– לא על פי הגודל יקום דבר, כי אם על פי השנים. – משיב הרשם.

– יודעת אני לרוץ כמו פורה, עתים אף עולה אני עליה.

– תבואי לכאן לשחק, ללימודים עליך לחכות עוד שנתים.

– ב"חדר" היו נוהגים לפנים משורת־הדין, – נענית מרת שפיצר.

– בכלל היו נערות מבקרות ב"חדר" רק לעתים רחוקות, – משיב לה הרשם.

– אני גדלתי בכפר, ומשנתקבל מורה הייתי לומדת יחד עם הנערים, אף חומש ורש"י.

– בבית־הספר אין לסטות מן החוק, – מניע הרשם ראשו בקוצר־רוח.

– אני כבר גדולה אני, יודעת אני לספוֹר עד עשר, – ובכבשה את דמעותיה הריהי עומדת ומונה באצבעותיה הזעירות.

הרשם נתרכך, אפס לא היה בידו להושיע ולא כלום. אגב חיוך שאל את התינוקת:

– ולספור מעשר וחזרה שמא אַת יודעת?

– אף פּוֹרה אינה יודעת!

– אמנם אינה חייבת לדעת, לפי שרק בת שש היא.

שרה טרם אמרה נואש:

– אין להפריד בין תאומות.

– אין אני מפריד ביניכן. – מלטפה הרשם על ראשה. – רשאיות אתן לאכול ולישון יחד. ברם לבית־הספר תלך רק היא, ואַת – לגן־הילדים.

באמרו זאת התרומם מעל מושבו והחזיר למרת שפיצר את התעודה שהיתה מוטלת על השולחן. אשה אחרת וילד בידה, שבקוצר־רוח המתינה לתורה, נתקרבה והגישה את תעודתה. באין ברירה פרשו מרת שפּיצר וילדותיה מעם השולחן.

ג

גן הילדים מצוי היה בשכנוּתה של המרפאה. רק גינה קטנה ומשעול צר הפרידו בין שני הבנינים. בימים שלאחר כך הייתי לעתים קרובות מתבונן מעל המרפסת במשחקיהם של התינוקות. אפס את שרה לא ראיתי בתוכם. אף את אמה לא פגשתי מאז בשום מקום. ורק כעבור שבוע שמעתי פתאום בבוקר אחד את קולה של שרה. חיש מהר יצאתי החוצה וראיתי את האם כשהיא מושכת אותה אחריה בכוח.

– בשום פנים ואופן אינה רוצה ללכת אל הגן! – מתאוננת מרת שפיצר. – כמה שהתחננתי אליה, כמה מכות כבר ספגה ממני – לשוא. ככוסות־רוח לבר־מינן. – ובהתרגזה עוד יותר מדבריה שלה עצמה הריהי מכריזה:

– אני הרוג אהרגנה!

– מוטב תמסרנה לידי, – פוטר אני אגב חיוך ותופס לה לילדה בכפה. האם נרגעת קמעה ופותחת בסיפור־מעשה כיצד השיגה עבודה כמבשלת במסעדה, ובכמה עמל הורשתה להתאחר בבוקר לעבודה, – ומובן מאליו שתמלא את החסר בעבודת־ לילה נוספת, – בכדי שתוכל להכין את הילדים לבית הספר ולגן הילדים. וכעת מין אסון שכזה! וכהטילה מבט על שעון־היד הריהי פורצת: “אויה, כבר עלי לרוץ לעבודה!”

מוליך את שרה בידה הפלגתי עד לעצי־הזית הקרובים אשר ביניהם הוקמו צריפי־עץ מוכנים. אחר הלכנו לראות חמור שהשתפך בנעירה ממושכת. בדרכנו חזרה עברנו ליד גן־הילדים. אותה שעה היו התינוקות שרים את שיר הרכבת, האצה־רצה, בורחת ושורקת. שרה’לה נהנתה במיוחד מן השריקה, שחיקתה אותה אגב צחוק פעם ופעמַיִם. התקרבנו הלוך וקרוב ובטרם עשיתי כה וכה וכבר מעורבת היתה בין התינוקות השרים. מתון מתון נרתעתי לאחורי והתרחקתי משם.

ד

אותו חורף נתאחרו הגשמים והימים בצפת היו נאים להפליא. בשעות בין־ערבּיִם נדמה היה כי העבים הכחלחלים שמעל להרים נמתחים והולכים עד לשמים ותכלת השמים יורדת ובאה עד לראשי ההרים. מוכן הייתי להישבע כי פעם בדמדומי ליל־שבת שמעתי במו אזני קול־קורא: “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה!” אף ראיתי בעליל: “דודי הנה זה בא מדלג על ההרים…” לא אדע אם היה זה האר"י הקדוש או אחד מתלמידיו הקרובים. בצפת אורבת לו לאדם הסכנה מכל עֵבר ופינה – אפשר להתגלגל במקובל או, לפחות, בצייר.

באו גם ימים של חולין על דאגותיהם. בעתונים כתבו על שנה שחונה, בצורת. ואילו האחות של המרפאה חוששת היתה מאד פן ירדו סוף סוף הגשמים והיא כל סמרטוט אין לה לפרוש ליד הדלת מבחוץ. האחות נאחזה בתחבולות הנמרצות ביותר כתריס מפני הגשמים. קודם כל נכנסה ובאה אל מנהל בית־העולים והסבירה לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי מן ההכרח שיהיו לה שני שקים ישנים, אחד בשביל הדלת החיצונית ואחד בשביל הפנימית. והאם מן היושר הוא שהיא, האחות היחידה שבמרפאה, האחראית גם לנקיון, תהא סובלת מן הרפש שהחולים מרבים להביא? מנהל בית־העולים שמע אותה באורך־רוח ואמר לה לפנות אל מנהל המשק. הלה השיב לה בקוצר־רוח כי אין הוא מתעסק בזוטות שכאלה: עליה לפנות אל המחסנאי. חיש מהר הפליגה אל המחסנאי, אפס המחסן סגור ומסוגר. חזרה ובאה אל מנהל המשק והוא נזכר: אכן, המחסנאי נסע לחיפה. ייתכן שהשאיר את המפתח בידו של מנהל המטבח. רצה ובאה אל מנהל המטבח והוא הסביר לה כי הוא רשאי לפתוח את המחסן רק בשעה שמביאים מצרכים, להוציא משם דבר אין לו כל רשות. אם ברצונו של מנהל המשק לתת לה שני שקים ישנים, חייב הוא לבוא בכבודו ובעצמו; או שתמתין עד אחרי הצהרים, עת יחזור המחסנאי. היא גמרה אומר להמתין.

אחרי הצהרים נלויתי אליה. אכן, המחסן פתוח היה, והמחסנאי המבודח הקביל פנינו כשהוא מתחייך:

– זכרון לה להפליא, – נפנה אל האחות, – עדיין זכורים לה הימים הטובים ההם, עת שהסחורה היתה נארזת בשקים. בשנים האחרונות עבר כל זה ובטל מן העולם. מטיחים הכל בפנים ו…

– דיבורים אלה למה? – שיסעתו האחות. – שני שקים נחוצים לי וזה הכל!

– לא פייבוש שמי אם תמצאי בכל המחסן אפילו שק אחד.

– פייבוש או פישל, חילק או בילק! אני דיבור אחד חד וחלק: אם לפחות שק אחד לא יותן לי – לא עוד שטיפות־עינים, אלא אם כן בשעות הקבלה, השמע? עד שעה תשע בבוקר ואחרי שש בערב הריני עובדת רק במקרה של פיקוח־נפש.

– ואני דוקא עסוק בשעות־הקבלה שלה! – פורץ המחסנאי בקול. – מלבד זאת הרי יודעת היא שהשעה הכשרה ביותר לשטיפה היא בהשכמת הבוקר, סמוך לקימה.

– תוכל אשתו לעשות לו זאת.

– הכיצד? אשתי, לבריאות ולאריכות־ימים, הריהי, בלא עין־הרע, “זריזה” מאין כמותה. מומחית היא לקלקול מזונות. את קיבתי כבר השחיתה, התאמר האחות להביא כליה גם על עיני?..

– מה לי קיבה, מה לי עינים, איני רוצה לדעת דבר וחצי דבר! – מתעקשת האחות. – שק – או גרש אגרשנו אם יבוא לפני תשע.

– כזה דיבור פיה של אחות טובה, אחות רחמניה?

– כלה ונחרצה! – משיבה האחות נזעמת.

המחסנאי נסתכל רגע בתקרה. נראה שמאַמץ היה כל כוח זכרונו.

– יש ויש! – נצטווח פתאום. – יש שק, בואי נא אתי.

הלכנו שלשתנו אל המטבח. בדרך נספח אלינו מנהל המטבח. באנו אל תוך תא צדדי שהיה משופע בתיבות. בקרן־זוית מוטל היה תנור הרוס.

– ארובתו של תנור זה סתומה בשק ישן, – החוה המחסנאי בידו, – נחוץ הוא לאחות.

– הוא נחוץ גם לנו. – מעמיד מנהל המטבח פנים חמוצים. – אך יישמט השק, יפרצו רוחות לכאן, וקר יהיה – סכנת נפשות.

– הבלים! – מניד המחסנאי את ידו. – קיץ בחוץ!

– החורף סופו בוא יבוא, ולא יחוס ולא ירחם! – מנסה המנהל להגן על השק. – וכי אינו זוכר מה חורבן היה לנו אשתקד?

– עצה ותושיה ליהוּדי בר־אוריין – נוטלים עתונים ישנים וסותמים את פי הארובה! – משתפך המחסנאי בצחוק, מסיט תיבה עד לארובה וגורר משם שק ישן, עבש, כולו קרעים וחוֹרים.

– אינו שוה אסימון שבור! – מכריז מנהל המטבח.

– לא אציגו למכירה! – השיבה האחות והתחילה למשש את השק ולנקותו קמעה.

– מוטל הוא כאן ומרקיב עוד מזמנם של התורכים – מעקם המנהל את חטמו.

– כבר רקוב הוא עוד מלפני בואם של התורכים לכאן, – מהתל המחסנאי, – הריהו אחד מאותם השקים הרקובים בהם רימו הגבעונים את יהושוע בן־נון.

האחות עסוקה היתה בשקה מכדי להקשיב למהתלות. קיפלתהו בזהירות ובגאות נצחון טילטלתהו עד למרפאה.

ה

האחות כיבסה את השק ויבּשה אותו; תפרה ואיחתה את הקרעים, אף הטליאה את החורים ה"מסוכנים". או אז קיפלתהו בחכמה, הסתירה את הקרעים הקטנים והחורים הבלתי־מסוכנים, עד שנראה היה באמת ככלי יצלח שיש לסמוך עליו ולבטוח בו במלחמה נגד הרפש התוקפני.

בחמישי בשבת, בשעה מאוחרת בערב, ירד סוף סוף הגשם. לא גשם סתם היה זה, כי אם מטר־עוז. האחות, תכנית מעובדת מראש היתה בידה. עד שעה תשע בבוקר סגרה את הדלת הקדמית ואת השק הניחה ליד הדלת האחורית. אחר כך, משעה תשע עד שש, יהיה השק מונח ליד הדלת הקדמית, והדלת האחורית תהא סגורה. ככה תהיה המרפאה מוגנת מעֵבר מזה ומעבר מזה.

ואולם המציאות טבע בידה ללעוג להן לתחבולותיו של בן־תמותה. בהשכמת הבוקר, שעה שהגשם עדיין יורד היה בכל עוזו, התדפקו דוקא בדלת הקדמית: אשה כורעת ללדת. חיש כבזק קפצה האחות לתוך זוג מגפים, הטילה על עצמה מעיל־גשם ויצאה בדלת הקדמית, אבל היא לא שכחה לסגרה. העוזרת, העובדת בנקיון, שבאה לאחר שעה קלה, נאלצה להיכנס בדלת האחורית.

חלפה שעה ומעלה עד שחזרה האחות ונכנסה באותה דלת בה יצאה. בעד החלון הפתוח סחה לי עד מה גדולה לעתים טיפשותן של נשים. יהודיה שכבר ולדות ששה לה ועדיין “פראית” היא כמבכירה. נדמה לה, כבר אחזוה צירים, והדברים לא היו מעולם. הזהירתה שלא יוסיפו להבהילה סתם ככה, אלא אם כן תחל באנחות של ממש. נס שלא טילפנה ולא דרשה אַמבּוּלנס כדי להביאה אל בית החולים שבטבריה. “כבר הגיעה השעה שיהיה לה לצפת בית־חולים ליולדות משלה…”

תוך כדי דיבור נסתכלה במגפיה והצויחה:

– מבול של רפש הבאתי לכאן!

הפליגה אל הדלת האחורית על מנת לנקות את המגפים בשק. פתאום נשמעה צויחה איומה: “השק איננו!”

– מי היה כאן? – שאלה נבהלת את העוזרת.

– מרת שפיצר. בקבוק של רפואה החזירה.

– והיא שגנבה את השק! – מתיפחת האחות.

– אין לחשוד בו בזולת כל כך על נקלה. – מתערב אני. – מרת שפיצר נראית אשה מהוגנת.

– בימינו אין לתת אֵמון בשום אדם – מצטרחת האחות.

– נדמה לי ששמעתי גם את קולה של שרה הקטנה, – פונה אני אל העוזרת.

– נכון! היא הובילה את התינוקת אל גן־הילדים. ערב־שבת היום, ונצרכת היא להקדים וללכת לעבודה.

– הרי לא תסחב שק בלוי אל גן־הילדים, – מנסה אני להסביר.

– אבל השק הרי נבצר ממנו להיעלם מאליו, – טוענת האחות כבר בלתי־בטוחה כל כך, – מאן דהו הרי צריך היה לקחתו מכאן.

בינתים הגיעה שעה תשע והאחות הזעופה פתחה את הדלת הקדמית ומרטננת:

– מאן דהו הרי בודאי לקח אותו… מאן דהו…

בו בבוקר נודע לנו מיהו אותו מאן דהו. העוזרת היתה עובדת גם בגן־הילדים, ושם היא הכירה את השק. האחות חשה לשם ומיד הגיעו אלי קולות של מריבה:

– בעמל וביגיעה כה מרובה עלה לי זה השק! – צוֹוַחַת האחות.

– אינני יודעת ולא כלום! – צועקת הגננת. – מרת שפיצר הביאתהו אלי במתנה.

– שפלות שכזו, נבזוּת! – מתרגשת האחות והולכת.

ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילולא יבבתו של אדם שהתפרץ בקול:

– כבר היא נאנקת!

– אוי ואבוי, הכורעת ללדת! מצטווחת האחות וממהרת להבהיל בטלפון את האַמבּוּלנס.

משהגיע האַמבּוּלנס כבר היה השק שטוח ליד הדלת הקדמית, בדיוק מול חלוני. האחות מיהרה החוצה על מנת להוֹביל את היולדת, אך פתאום, כנזכרת בדבר־מה, חזרה ותפסה לו לשק והחלה מקפלת אותו. אני פלטתי שיעול, משל נתכוונתי לומר: “אַל פחד, אני כבר אשים עיני על האוצר”. היא הטילה בי מבט צולפני: “וכי אפשר לסמוך על שלומיאל שכמותך?” היא סגרה את השק בתא יחד עם צמר־גפן, אגדים, שמן־קיק וכיוצא באלה.

עייפה ורעבה חזרה האחות מטבריה; חולים היו ממתינים, הרופא קרא. אך היא לא שמה לבה לשום דבר עד שלא חזרה והוציאה את השק ושטחתהו ליד הדלת הקדמית. עתה, כשהיא בבית, שוב לא יהין איש לקחתו.

שמעון קוך

מאידיש י. אליאב

צפת

משני צדי הדרך משתרעות, ככל שהעין מגעת, חורבות אין ספוֹר – סמל המאה העשרים.

בלילה הרבוץ־קופא בנוגה המכסיף שלו בוקע שחקים ראשו הפרוע של המסגד, הניצב נאלם ובלי תנועה. קירותיו האטומים מזכירים מצודה שהכניסה אליה אינה נתפסת לעין. אף העשבים שעל קדקדוֹ יש בהם כדי להעיד שאינו אלא מצודה צבאית מוסוית. צפרים יקננו בהם. ובערב, עת יסתדרו ללינת־לילה אגב ציוצי־שממון קטועים, יש ויתערסל על ראשו גבעול אחד ואחר יחזור וייאלם הכל דום. בתנומתם יישנו הצפרים את ראשו הפרוע של המסגד ויטילוהו לכנפי חלום בלתי ברור.

מה היתה כאן בשכבר הימים תפילתם של אותם שהיו כורעים אַפּיִם אל פסיפס המרצפות הצוננות?

מה היה כאן בשכבר הימים – איש לא ידע ידוע. דממה. לא סימן כלשהו של חיים.

קירות־חומר מפוצלים. פחים שמצטלצלים ברוח, ככלי־מטבח המסודרים לאחר הדחתם. ושפע של דלתות וכתלים שמנעולים סגורים מתנוססים עליהם… מבוך של סימטאות צרות מוליך אותך עד לגרם מעלות, עשויות אבן, שבקצותן יאפיל עובש מוריק. המעלות מובילות עד לכמה חדרוני־עליה. מבחוץ – חלון או שנים שתריסיהם מוגפים הגף היטב. כלפי חוץ אלם גמור: הקירות, החלוניות, המעלות, הכל מעולף רזים, לא יספרו מאומה.

עם הכניסה לכפר, משמאלו של הכביש הגובל עם פרדס הנמתח ומופלג כמה קילומטרים, עומדת מצבת־זכרון צחורה, פשוטה.

על המצבה ישחירו שבעה שמות. שמותיהם של שבעה עולי־ימים. מלוכדים היו השבעה בשלהבת אחת של חזון הדרור. גורל אחד מוּנה להם. קבר אחד כיסה אותם.

כמשמר אילם יעמדו כאן עם הכניסה לכפר, כשוֹמרים על שוכניו מכל צרה ופגע. את מנוחתם של התושבים בלילות תנצור המצבה, ואת עמל־כפיהם יומם.

המסגדים הם הבנינים היחידים בכפר העומדים פנויים, ריקים ומשוממים. זולתם לא נשתיירה חורבה שלא נתפסה בידיהם של העולים החדשים הנוהרים לכאן בלא הפוגות מבתי־העולים.

וכשהמורה לעברית, לאחר שינון יתר של שתי המלים החדשות “פנוי” ו"תפוס", שואל את תלמידיו: “הישנם בתים פנויים ביאזור?” (כאן עדיין מכונה הכפר בשמו הקודם) – יענהו בליל קולות – למן התלמיד בן החמישים ועד לבן הארבע־עשרה: – “לא, ביאזור אין בתים פנויים”.

ואשר על כן אפופה פינה זו דממה, כנשכחה, כיוצאת דופן מכלל החיים שבכפר יאזור הנרחב והמפוזר.

ברם לא לעולם אלם. בימים האחרונים צץ בסמוך לכאן בן־לילה מין בוסתן: גן משופע דלפקיות ליסב אליהם, והאילנות שמעליהם מקושטים בשרשרות נייר צבעוני, מעין חופה מצטלבת בטבורוֹ של הבוסתן. מבפנים כבר בוקע קולה של מנדוֹלינה – התזמורת של הפּארק, – והיא מפתה וקוראת לזוגות, צעירים וזקנים בכלל, שיבואו לבלות שעה בנעימים וליהנות מכל הטוב המצוי בסוכת־העץ, שכמוה כפּארק, ובה ממתקים וגזוֹז. אסתר’קה, בדרכה לשיעורי העברית נאלצה ללכת סחור־סחור, כי הכל היה כאן גדור בתיִל דוקרני, ומבפנים התנוססו דלפקיות תחת עצי תאנה ענפים.

קודם לכן, עת עשתה דרכה במקום הזה, נגלתה פתאום לעיניה סוכה ובה שוקולדות עטופות נייר מכסיף מוצגות לראוה ולידן כמה בקבוקי מי־סודה. גם פטיפון היה מצוי שם, ובעל־הסוכה היה כפעם בפעם מחליף את התקליטים, עם שהוא ניצב בפתח ומצפה ללקוחות. אלא שמעולם לא ראתה שם אסתר’קה שום איש, מלבד בעל־הבית שהיה תמיד ניצב בפתח הסוכה המבליטה עצמה בכחול תריסוניה. יום יום היתה אסתר’קה מגלה תמורה בכפר, פעם אצל זה ופעם אצל אחר, תמורה לא חשובה ולא מפתיעה ביותר, אך הכל ביחד – והכפר משתפר והולך.

לפנים (אסתר’קה הוֹגה “לפנים”, כי נדמה לה בשכבר הימים היה זה, ובסך הכל באה לכאן, היא עם אבא־אמא, לפני ירחים חמישה, הם יחד עם עוד כמה משפחות במכונית אחת), שום דבר טרם היה במקום הזה. “אז”, בבואם לכאן, נתקשה מאד הנהג למצוא מקום משכנה של הסוכנות בכפר. מרקיד היה את מכוניתו בינות לעיים, כמה פעמים הסתובב, עלה וירד, עד שמצא את מבוקשו והוא כולו חתיכה של זעף. וכשהורידם לבסוף מן האוטו, אותם ואת מיטלטליהם, ראו והנה ממש הוליכום שולל. חשכו עיניהם מראות: בכאן ניטל עליהם לחיות? – הביטו שלשתם – אסתר’קה, האב והאם – זה על זה מחרישים ומשתאים. ארץ־גזירה, ישימון, בתים רעועים, מפוזרים כדי מרחק רב איש מרעהו. ואם יש כאלה הראויים לשמם, שקבועים בהם חלונות ודלתות, והם במרכז, בטבורו של הכפר, מקום שם הסוכנות מצויה, הרי הם תפוסים מכבר.

אף על פי שאסתר’קה ואביה ואמה, דומה, מהראשונים היו כאן, כבר לא היה שום דבר מן המעולים בנמצא. וכי מה, יתמזל להם מזלם של אסתר’קה ואביה ואמה? – ודאי שלא, ומרי־נפש עמדו ללא נוע ולא ידעו מה המעשה אשר יעשו.

בינתים, שעה שעמדו ככה בלי למוש ממקומם, הביטו כה וכה והנה האחרים, צרורותיהם על שכמם, נתעלמו חיש מהר והלכו לתור באשר יתורו אחרי מעט הטוב שעדיין שרד.

ככה?.. אם כן שלמה יעמדו כאן כאותם שוטים בשוק? חפז האב והסיט מצחת כובעו, אף הפשיל שרווליו, זירז את אמא ושניהם ביחד תפסו להם לחפצים ונכנסו ובאו קודם כל אל הסוכנות. בהשאירם שם את הצרורות הפליגו חיש כבזק לחפש דירה, הוא לעבר האחד והיא לעבר האחר של הכפר.

אסתר’קה נשארה לשמור על הכלים, נצטוותה לבלי למוש אף כפסיעה קלה. מה איכפת לה? היא נצרכת לכל זה? ומה לה כאן?

היא בגפה, בלא חברה ובלא שום אדם. הטילי עצמך בתוך הכפר הזה ורבצי בלילות בתוך העזובה מסביב, והערבי יכול ויתגנב ויטבח במאכלת ואין פוצה פה ומצפצף. וכי מיהו שיפריע לו ומפני מי יפחד להתגנב לכאן.

קיצור הדברים – כדאי היה לה כל הענין. חייבים היו להסתער לכאן. ישראל, מולדת שלנו, יהודים שלנו. הכל שלנו. היכן כאן יהודים בנמצא? לא יהודים בלבד, אף גויים אינם כאן. אין ואפס.

נזכרה בואה לרוסיה. עבדה שם במתפרה. התקינה כפתורים לפוּפאיקות¹ למכנסי־מוֹכין.

ביום הראשון לבואה אל בית־המלאכה ניגש אליה נער רוסי, שעבד אף הוא שם, היה גזרן, עמד ליד השולחן הקטן עליו היו נערמים מכנסי־מוכין ופופאיקות, עמד והציץ אליה מבעד לערימה.

כשהרימה אסתר’קה את עיניה מעל המחט ראתה זוג עיניים כחולות ננעצות בה חרש. – פּואידיומטיא גוּליאט סווֹדניא ווייצ’ירוֹם (תבוא נא לטייל הערב) – פטר חרש כמהסס.

ברם אסתר’קה דחתה את ההצעה בו במקום.

לכאורה לא תדע על שום מה. אחר כך, דומה, נצטערה ולא נצטערה. לפי שה"שייגץ" ישר בעיניה. מין אדיבות צנועה שכנה בו. אף על פי כן, הכיצד תוכל ותטיל עצמה בדרכים כאלה? “גוליאט” (לטייל) עם גוי? – לעולם לא.

יום יום, כמעט, היה הנער מופיע ליד שולחנה. נשתהה מה, נעץ בה עין, עתים גם מילמל מה בלחש, שלא יגיע לאזני אחרים, וסופו פרש בלא דבר של כלום.

אכן רבות נתלבטה אסתר’קה, ממש מלחמה נתלקחה בנפשה. על משכבה בלילות היתה לרוב הוגה בו, ובשעת העבודה היתה דעתה נוחה מאד מביקורו ליד ערימת הפופאיקות. ישובה דמומה, כששמורותיה תלויות לה על מחטה, היתה כפעם בפעם נושאת אליו עין משיבת־נפש. ודי. יותר לא. הרי גוי הוא.

ובזה נסתיים הדבר.

ומשום כך נתאַותה אסתר’קה להיות שרויה בקרב יהודים, שלא תהא חייבת להדיר עצמה מכל שהלב חומד לעתים. ואחר כך, משיצאו בשלום את רוסיה והגיעו לגרמניה, אל המחנות, כבר היה את נפשה באמת לנסוע לישראל. ומה הלאה? – וכי אינה מתארת לעצמה מה חיים עתידים לה כאן? וכי לא תראה מראש כל הטובות הצפויות להם כאן בישימון ערבי זה אליו נתגלגלו? וכי לא תראה בעליל עד מה יהיו להוטים אחריה כדי “גוּליאט” – שאפילו גוי אינו כאן בנמצא. ולואי והיה מזדמן לכאן, לפחות, אותו גזרן מן המתפרה, וכבר היתה דעתה מתקררת ומקבלת דבר הישארותה כאן באהבה.

בינתים, שעה שהיתה ישובה ככה ושקועה בהרהורים נוגים, חזר ובא אבא במרוצה, מצחתו שמוטה לו למעלה מפדחתו ומתנשם בחזקה. על שום מה חפז ובא? שמא דירה מצא ובלא שהיות הם חייבים לקום ולעבור לשם?

לא. אף לא זה. הוא רק הטיח שאלה כלפי אסתר’קה:

– אמא היכן היא?

והוא גופו נפנה ונשא עין לעבר מעלה הגבעה, אותו כביש, כביכול, שלפני מחציתה של השעה הגיעו בו במכונית־המשא.

וכי מה יבקש שם אבא?

– בכן, אבא, מה נשמע? – שאלה אסתר’קה רכות, משל לבה אמר לה שאסור לה גם לשאול. כל כך היה אבא בלתי מרוצה.

–נשמע… מה נשמע? – נפלנו בנופלים… ברם, אמא היכן היא? על שום מה תשתהה שם ככה? לשוא כל יגיעה וטורח.

– מה זאת אומרת? – שאלה אסתר’קה בחצי קול שיהא נראה כאילו שאלה ולא שאלה. הכל כטוב בעיני אבא… משל בטוחה היתה שבין כך וכך לה לא יספר דבר וחצי דבר. ובאמת, מה טעם יספר לה? וכי מה בידה להושיע, פרט לישב ולהתהרהר במעשיות־הבל שלה?

ואמנם כן, מיד לאחר שנפלטה השאלה מפיה ובין כך וכך לא נענתה היא נשתתקה. ברי לה כי מיד לכשתחזור אמא יפתח אבא פיו, ירבה לספר ויסיח כל דאגה מן הלב.

יושבת היא על גבי המזודות ושותקת, ואבא מציץ בעד הדלת הפתוחה אל הדמדומים שנתקשרו עבים ושותק אף הוא. אלא שהוא, אבא, שרירי לסתותיו נעים־זעים, משל חוזר ומכרסם רעיון שנתלבט בו קודם לכן.

לבסוף חזרה והגיעה גם אמא. אבא נתעודד בן־רגע.

– נו חנה?

– נו, מה נו? לא ראית אותו מזל־ברכה? התעה התעיתני כהלכה חיים אלי קבר, – פתחה וריהטה פיה בנשימה אחת, – עינים לך ולא ראית תהום פעורה לבלענו חיים. חשכוּת שכזו, ורטיבות, עין־השמש לא הציצה לשם מעודה. “דירה טובה – אמר זה שבלשכת העבודה – למענכם”. בכן, כיתתי רגלי, מי יודע כמה קילומטרים. וכשזכיתי סוף סוף להגיע למקום, חשכו עיני ולבבי תעה. ירקתי לו בפניו, נשאתי רגלי וברחתי… הכה יושפל אדם עם הגיעו לכאן? להיות ללעג ולקלס? שיתבזה וישפל הוא גופו עד דכא, טפוּ!

ולזה, ראשה של הסוכנות, אמרה כי רצונה לחזור תיכף ומיד לבית־העולים. אין בדעתה כלל ועיקר להיקבר פה חיים. – מהיכן אשיג עתה מכונית למענכם? – הציץ בה האברך של הסוכנות בחוּכה רכה, משל אומר: צדקת לחלוטין, ברם דירות טובות יותר אֵי תימצאנה?

הכלל, נמנו וגמרו שהרשות בידם להישאר בסוכנות ללינת־לילה, ומחר יראו: או שיחזרו לבית־העולים, או אל עברו השני של הכביש יפנו, יכול ודבר־מה טוב יימצא שם. ברם אַליה זו וקוץ בה – מים טרם יהיו שם, ועל המשתכנים לרוץ מרחקים עם דלי או דוד כדי להשיג מעט מים, נוסף לכך דלת וחלון בל ייראו ובל יימצאו שם, ומי יודע עד מה תארך שבתם שם בלא אותם מוֹתרות.

באין ברירה הסכימו לכך.

האברך סייע עמם לגרור מהחדר הסמוך את מיטות־הברזל, שעמדו מוכנות למען עולים חדשים, והובאו גם מזרני־קש ושמיכות.

ובמסרו לידם מפתח, שיסגרו בעדם מבפנים, הבטיח לבוא מחר בשעה שמונה בבוקר על מנת להראותם מקומות אחרים לבחירה.

עד כה וכה נטו צללי־ערב והאברך פנה־הלך לו ובעקבותיו הלכו אותם שהיו ממתינים לו כל העת.

משנשארה המשפחה לבדה חשו בפתע פתאום דכדוך רב ירד ללבבם.

קולות יבבה וצוחה הגיעו לאזניהם – מי יודע מכמה גרונות פורצים ועולים אותם קולות, שדומים היו משום־מה לקולות בוכים על המת, שלא תהא השעה. הקולות הלכו הלוך והתקרב, ואפשר היה להניח כי הנה עד לבית הזה יגיעו, בעד חלון ודלת יבואו וישטפו שטוף את הבית וכל אשר בו.

חיש מהר סגר אבא את הדלת. ברם החלונות מה יהא עליהם? פרוצים הם, בלא זגוגיות, מזמן המלחמה עם הערביאים. בכן, מה לעשות? טוב שסורג־ברזל להם, אך מי יודע?

– שמץ־מה של נר שמא מצוי אתך? – העיר אבא את אמא מהרהוריה. – הן, – נתרוממה בכבדות, – עדיין שמור אתי שיור מאותם נרות שחילקו בבית־העולים להדלקה בערב שבת.

ומיד נתנצנצה שלהבתוֹ הזעירה של בדל־נר, שלא היה בו כדי להאיר את החדר הערבי הגבוה. אף על פי כן נסתברו להם הכתלים הזרים של הסוכנות, שבתוכם הוטל עליהם ללון הלילה.

שותקת שלפה אמא מארנקה גם דבר־מה כדי לסעוד את הלב. הניחה את פת־הלחם על שולחן־הסוכנות שהיה מכוסה אבק ואפר סיגריות. את הלחם לקחה אתה “על כל צרה שלא תבוא”, גם את מחמאת־התאית, אותה טילטלה עוד מצרפת, במרסייל קנתה, העמידה. מקומות כבר הוריק העובש על החמאה, אך אַל דאגה, וכי כה צח ונקי יחיו להם בכאן? אותם יצועים שלהם, וזו הרחיצה בשבועות האחרונים, באניה ובבית־העולים, כף־מים במשורה, כה מצוחצח הכל בתכלית? אם כן, למה יקפידו עם זו החמאה שקורט עובש דבק בה?

אמא מצאה גם בצל משיב נפש, ואבא, שכה נתאוה להיות עזר כנגדה, פישפש בתרמיל־היד שלו, שמא ימצא שם מה הראוי להתכבד בו ולפצוֹת בכך את אמא ולהקל מעליה את המשא שהוא, כביכול, הטיל עליה, ולשוא.

אמנם אסתר’קה זכור תזכור שאמא דוקא היא שדיברה על לבו של אבא ושידלתהו לנסוע לישראל. אך אבא בלבד הוא שרואה את עצמו אשם בכל אשר עוללו לעצמם. וברוח זו שמוע תשמע אותם מסיחים בינם לבין עצמם, כשאמא מגוללת את כל האשמה כולה על אבא בלבד. טענות אין־ספור לה לאמא כלפי אבא: למה ייגרע חלקה שלה משאר נשים. והכל בגללו, שלא־יצלח הוא. וכי לא השכילו אחרים לצאת את בית־העולים ובלא קשיים מיוחדים נסתדרו בערים, מי ברמלה, לוד, ומי בירושלים, ורק הוא, שלומיאל מאין כמותו, נתגלגל דוקא לכאן, אל ישימון ערבי זה.

כאלה הם הרהוריה של אמא בהם היא מגלגלת עת תשב דמומה ותלעס לחם ובצל, והוא, אבא, ישאל ויחזור וישאל שמא דבר זה או אחר מצוא ימצא בתרמיל, או שמא רצונה שיעשה עשׂיה של כלום.

אמא שותקת ועל כל שאלותיו אינה משיבה דבר וחצי דבר, אלא מטיחה בו אחד ממבטיה הנוקבים שעושה אותו לעפר ואפר. כי מה, למשל, בידו לעשות למענה בהליכות־בית, כביכול, שבכאן?

בלא רחמים מנשבת הרוח בעד החלונות הפתוחים ומטלטלת את השלהבת החלושה של הנר אילך ואילך, כמוה כשלשתם המיטלטלים על ידי גורלו של הזמן האכזרי.

למרבה הצרה ניתך גשם עז שמתדפק ומצליף בשוטי־ברזל ארוכים על הכתלים מבחוץ, ולא יצאה שעה קלה והגשם התחיל לחדור פנימה בעד החלונות הפתוחים.

מילא, גם שטוף יישטפו וייטבעו במעונה של הסוכנות. וכי מה איכפת לו למישהו? תצעק אל אלהים, – הוא לא ישמע אותך ואתה את קולו לא תשמע בישימון זה…

עוד הם עושים כה וכה, מביטים הם ורואים – הפתילה של בדל־הנר מועדת וכבר שׂרועה בקורט אחרון של החלב המותך והשלהבת דועכת וכבה. חושך ואפלה. טוב שכבר כילו ארוחתם, ואבא אך זה שלף מן התרמיל הסרוג כמה תפוזים לקינוח סעודה, במקום תה. מעט תה חם היה דבר בעתו, לפחות מים פשוטים, להדיח את סעודת־הערבית התפלה ולרענן את הגרון לאחר יום עמל שכזה. ברם, גם זו לטובה.

אבא כבר מגשש באפלה ומוצא סדין במזודה, ואמא מוציאתו מידו ושוטחתו לרחבן של שלוש המיטות, למראשותיהן, שהיו ניצבות זו ליד זו.

– להוציא גם ציפית? – שאל אבא בהכנעה. – ציפית, לא־יצלח שלי, לאיזה צורך? בשביל כרי־הפלומה, עליהם תישן הלילה?

בוש ונכלם מילא אבא את פיו מים,

אף על פי כן חזר ושאל כעבור רגע, כרוצה לצאת ידי חובת־מה:

– ומגבת?

– תספיק למצוא זאת מחר.

תם ונשלם. שלשתם התפשטו, איש איש בפנתו, ושכבו על מזרניי־הקש הקשים, שהיו מועכים את הצלעות כהלכה. התכסו בשמיכות שקיבלו מידי הבחור והוסיפו אדרותיהם מלמעלה.

אפס השינה היתה מהם והלאה. הגשם היה מצליף וחובט בעד החלונות הפתוחים. הרוח יללה, כמתכוונת לעקור את הכל. אסתר’קה לא תיארה לעצמה כי בחוץ עוד שרד דבר־מה בשלמוּתו. הבית בלבד נשאר, מעשה נסים, עומד על תלו. נוסף על כך – יללת התנים, שנשמעה כפעם בפעם, ואין לדעת אם מרחוק ואם מקרוב הקולות באים.

אבא ואמא לא עצמו עין כל אותו הלילה. מרבים היו לגלגל במה שנעשה עד כה ובתכניות השונות להבא. לבסוף נמנו וגמרו שאמא ואסתר’קה יסעו חזרה לבית העולים, ואבא ישב כאן בדירה שתזדמן לידו וימתין עד שייקבעו בה חלונות ודלתות.

בהשכמת הבוקר עדיין ניתכו מן השמים מטרות־עוז, משל כאילו נמלך הקדוש־ברוך־הוא בדעתו וגמר אומר להשקות, אחת ולתמיד, את אדמת ישראל לרויה. שלשתם כבר עמדו על רגליהם וציפו לבואו של הבחור מן הסוכנות. המיטות סודרו לכמות שהיו. הרטיבו איך שהוא קצות אצבעותיהם ואת עיניהם ליד ברז שמצאו כאן בסמוך ושבקושי נטפו ממנו כמה טיפות מים. בין כך וכך חשק רב לא היה להם לרחוץ רחיצה של ממש בחוץ, ברוח המשתוללת ובגשם הצולפני. וכבר עומדים שלשתם מוכנים ומזומנים, כלקראת יום הדין, ומהבחור אין קול ואין קשב. במעמדם זה העלוב נבצר מהם להבין כי זה נציגה של הסוכנות אף הוא אינו אלא בן־תמותה כמותם וקשה לו בשעה זו, של סופת גשמים, לעבור במים ובבוץ.

מזג־האויר הגשום לא הפריע בעד אלה שנשתכנו בקרבת מקום להשכים לפתחה של הסוכנות. אחד אחד נקהלו ובאו הללו ששיח ושיג להם עם הנציג: מי שטרם קיבל מיטות ומזרנים ושמיכות, והוא ישן באשר ימצא; מי שמצא מעין דירה ואינו חסר אלא רשיון, שהוא אינו מן התקיפים העושים דין לעצמם, ואשר על כן חייבת הסוכנות למהר ולאשר לו דירה זו בטרם יחפוז עליו יצרו של מאן דהו ויקפח את שוקו. שכבר היה מעשה, לא אחת ולא שתים, שאנשים “חטפו” להם דירות, ונציג הסוכנות לא היה בו לב למחות בהם ולנשלם. כי מטבע ברייתו בעל מזג־טוב הוא הבחור; ומי שכבר מבקש פתק לחנות המכולת לקבל מצרכים, לפי שכבר תושב הוא כדין וכדת, כבר מקום־מגורים לו וכבר הרשיון מודבק לו על הדלת מבחוץ, תריס כנגד החדשים הבאים מקרוב, המתרוצצים כעכברים מסוממים ותוהים ומפשפשים שלא יטעו לחשוב כי מקום פנוי לפניהם.

הגשם כבר הולך הלוך ושכוך, דולפים רק חוטי־כסף דקיקים, אך מן החלון טרם ירף. במקומות שרצפת־האבן הערבית משתפלת והולכת נקוו שלוליות מים. רטיבות בחלל, צינה מחלחלת, ורוחם של השלושה סרה. אך אין בכך כלום. עדיין משתעשעים הם בתקוה כי סוף סוף יסתדרו כאן בכי טוב.

על אף מזג־האויר, שעדיין גשום כהלכה, עומדים בחוץ, ליד הדלת, כמה אנשים, עומדים ומצפים בקוצר רוח לבואו של האברך.

– גרוֹס! גרוֹס! ־ נשמעה פתאום קריאה עליזה, ואחד כבר מזדרז ונכנס ובא במרוצה:

– משיח הנה זה בא!

– מי הוא זה המשיח? – תוהה אמה של אסתר’קה.

– הטרם תדע? – משיב שלישי. – גרוֹס מהסוכנות הוא הוא המשיח.

– אוי, ולואי וכבר ניוָשע ישועה שלמה, – נושאת אמא עין לשמים. ואכן הם נושעו, ועוד בו ביום.

בלא שהיות יתירות נטל גרוֹס לאביה ולאמה של אסתר’קה וביקשם לילך עמו אל העבר השני של הכביש על מנת לחפש שם דירה. למזלם נזדמנה שם אותה שעה מכונית ובה עסקניות מ"עזרה סוציאלית". אמא נתכבדה לישב במכונית, בה נסע גם גרוֹס. ואבא, מילא אבא – ניטל עליו לטרוח ולילך ברגל עד לעבר הכביש.

שעות אחדות אחר כך כבר ישובים היו בדירתם, מעֵבר לכביש. חדרים שנים, נאים למדי, מרוּוחים, והעיקר – רצפות מרוצפות, שלא כאותן אורוות חשכות שראו אתמול.

יום תמים התרוצץ אבא ובוֹסס בכל אותה דרך ארוכה ומרופשת, רץ רוץ ושוב עד שהביא את שלוש המיטות מהסוכנות, את המזרנים והשמיכות. אמא ואסתר’קה אף הן לא חבקו ידיהן. כל היום טרחו בסידור הבית. קודם כל שטפו את הרצפות, ניקו לעת עתה את המסגרות של החלונות והדלתות. מים בדוחק, אך מעט מזער השיגו איך שהוא. קלחות וסירים בידיהן היו רצות רוץ ושוב על הכביש והביאו משם מים ככל שהשיגה ידן.

אסתרק’ה פישפשה ומצאה בגרוטאות מין דלי מרובע שנעזב מידיהם של הערביאים ושמחמת הגשמים העלה חלודה. גם קופסה גדולה של פח מצאה ובתוכם אגרו את המים שהביאו.

עתה צצה דאגה חדשה: סחבה לשטיפת הרצפות מנַיִן? ברם אסתר’קה בת־חַיִל היא גם לדבר זה. שקים ממולאים חול ראתה בצדי הדרך – מקומות־מארב, כנראה, של הערביאים. מכאן היו, מן הסתם, יורים לעֵבר הנוסעים עוברי־אורח. חשה לשם, שפכה החול מאחד השקים, ניערתהו נער היטב, – והרי סחבה לרצפות.

לעת ערב כבר היה הבית צח ונקי. המיטות מסודרות, מכוסות בשמיכות־צבעונין. אמא טרחה במזודות, העמידתן זו על גבי זו, ואחר כיסתה אותן במין מטפחת צחורה, משל למפית, וכבר שולחן קטן כאן. תאמר – כסאות? לעת עתה ישבו על גבי המיטות. ואמנם לשם כך העמידו את “שולחן” המזודות בין שתי מיטות.

משחזר אבא אל דירתו החדשה כבר היה הבית ערוך ומסודר בטוב טעם כבערב־שבת לפני הדלקת־הנר. במבט שליו ליוָה כל תנועה מתנועותיה של אמא, משל אך ורק הודות לה ירדה זו השלוה והמנוחה על הבית. דבר בעתו היה כוס של חמים, ברם, כיצד משיגים זאת? כי מים טרם יהיו במקום, וגם להבעיר אש תקצר היד. ברם, אין בכך כלום, אַל דאגה. הערב לא היו שלשתם מודאגים מכך כלל ועיקר. פינה משלהם יש, מקום להניח בו את הראש – יימצא להם.

ולא נשתהו הרבה, אלא מיד נתישבו שלשתם על המיטות, אבא על המיטה האחת ואמא ואסתר’קה על המיטה שממול, והסבו אל השולחן.

אמא ערכה את השולחן – לחם ומליח שקיבלה במכולת חלף הפתק, עובר לסוחר, שהוציאה הסוכנות למען העולים החדשים, – וסעודת ערבית נאכלה ברוח שקטה ובנעימים. אבא קינח סעודתו בספל מים, שיירי המים שהובאו מעֵבר לכביש, עם קוּבּית־סוכר נוקשה שפישפש ומצא בשקיק של נייר.

וכבר חייבים היו למהר ולשכב, לפי שלפתע פתאום רד הלילה, לילה ככל הלילות בינות לחורבות המשופעות מסתרי חורים ומערות, כשהרוח מצפצף בעד החלונות והדלתות הפתוחים, והתנים פותחים בתזמרתם. אכן עם בוא הלילה תרד עגמה על הנשמה ופחד יתקפך. מעשה בעלי־בתים יתפשטו כאן התנים למן שקיעת החמה ועד אשמורת הבוקר. בכל מקום נעזב, עיים וחרבות, שם הם; במקום שם יד איש ברעהו וטבוח יטבחו זה את זה, שם הם השליטים, ועם בוא הלילה יגיחו מפינות־סתר שבפרדסים ויתהוללו לילה תמים. אכן עד הזמן האחרון מלאכה לא מעטה היתה להם כאן. עתה רפתה המלאכה. לא עוד חללים יתגוללו בדרכים, ברם עדיין רואים את עצמם מושלים בכיפה, ומתשוֹטטים באין מפריע אף במקומות שכבר מתאכלסים והולכים. את ניגוניהם ישמיעו אגב חוצפה, עתים בקול בוכים, משל רוטנים כלפי הבורא המספק צרכיו של הקטן שבברואים ואילו את התנים שכוח ישכח. ככה ידרדרו קולותיהם־יללותיהם על העוול הבוקע שחקים, ודומה הנה הנה יחזור העולם לתוהו ובוהו. עד שנימוג הלילה, ובבוקר ישוב הכל לקדמותו ותהא הרוָחה לתבל ומלואה.

אלא שמיד צצות עשרות דאגות וטרדות חדשות לבקרים. בבתים הראויים לדיור שמשני עברי הכביש רוחשים ושוקקים החיים על כל לבטיהם. וכבר נראים זריזים המקדימים עם כלים מכלים שונים לאותו אזור שם מים בשפע. גברים רבים ייראו מזדחלים ומתנגפים בין החרבות ומחפשים כלי־עץ: דלת, חלון, ואולי גם שולחן עזוב. מפשפשים ומוצאים מי מעט ומי הרבה, ואשרי האיש שזוכה לדבר של ממש, לכלי מחזיק ברכה. מי ידמה ומי ישוה לו.

גם אביה של אסתר’קה יצא לשוט. שיחקה לו השעה ובסמוך לביתו ראו עיניו מקום משופע בדלתות ומנעולים תלויים עליהן, דלתות נעולות וקירות אין. עומד הוא ותוהה: ענין זה אומר דרשני, אם שלל ראוי לשימוש הוא, על שום מה לא הקדימוהו אחרים? אלא מה – לא למענו הם, ויפה זהירות. ועל כן – סחור סחור לאותן דלתות מסתוריות נושא הוא רגליו ומפליג הלאה, הלאה.

לא יצאה שעה קלה, והוא חזר עם לוָחים ומרישים, ארוכים וכבדים, מצא אותם בבנינו הגדול של בית־חרושת לא הרחק מכאן. ראשית חכמה – סתם בלוָחים את החלונות, וגם את פתח הדלת, שלא יהיו רוחות אורחים מצויים כאן בלילות. אחר נפנה למלאכת הנגרים, עשה כה וכה, וכבר שולחן ראוי לשמו עומד לו הכן. מיד הועתקו המזודות לקרן־זוית ואת מקומן המכובד, בין שתי המיטות, תופס לו השולחן החדש.

הכל טוב ונאה, אלא שמאד מאד חשקה הנפש בכוס תה. אמנם מצוי כאן, עם הכביש, ליד המכולת, מעין בית־קפה, שמה באים המהנדסים יום יום, לעת הצהרים, לשתות תה ולסעוד את הלב. ברם, כלום הוא למענם של עולים חדשים, שטרם ידעו ידוע מה מחיר ומה מטבע עובר כאן לסוחר?

שלושה מיני ממון מצויים כאן, – שומע אביה של אסתר’קה, – לירות גרושים ועוד מה – מילים, שלושה סוגים אלה על שום מה? – בין לא יבין. יודע הוא דבר אחד, בכל מקום שמה נתגלגל, בכל העולם כולו, רק שני מינים בלבד לממון: בפולין, למשל, זהובים וגרושים, וזה הכל. כיוצא בה רוסיה – רובלים וקוֹפיקוֹת, או נגיד גרמניה, משם הוא בא לכאן, אותו סדר עולם: מַרקים ופניגים. ואילו כאן – שלושה. ברם, מאי נפקא מינה – כרגע אין לו ולא כלום משלושת המינים גם יחד.

ככה היתה תחילתם של הדברים. אחר כך הלכו הענינים הלוך והשתפר מיום ליום. בני־אדם היו מוסיפים ובאים, בלי לדעת מי ומה הם. וכבר נראו נשים הולכות בצוותא אל הכביש להביא מים, ושיחה קולחת ביניהן, פולנית, הונגרית, ואפילו סרבית.

המהנדס הראשי נראה היה כשהוא מוקף סיעת אנשים, שהיו דולקים אחריו וממטירים עליו משאלותיהם־תביעותיהם, וכפעם בפעם נתגלתה ליד בית זה או אחר משארה מוקפת ארבעה קרשים, – מלט וסיד לבניה. על אחת כמה וכמה גרוֹס שהיה עובר את הרחוב ומלוּוה לא פחות ממנין אנשים, ואשר בגלל כך מכונה היה כאן “הלויה חיה”.

הוא, גרוֹס, אף בשעת סעודת־הצהרים מנוח לא יינתן לו. לא אחת פקדו אותו בעסקים מעסקים שונים ב"קפה לנערות".

אף אסתר’קה באה אליו היום בענין נכבד. אלא שהיא לא נכנסה פנימה. לפי ששמעה אותו פוטר כלפי אשה אחת שנטפלה אליו כהסיבו אל השולחן: “כשאדם יושב ואוכל אינו דין שיפריעו לו”. הנייר בידה, לחתימה, יצאה האשה החוצה ועמדה בפתח המכולת הסמוכה והמתינה. אסתר’קה אף היא עמדה שם והמתינה לו לגרוֹס. בשליחותו של אבא באה, לבקש שיתקינו להם חדר־מבשלים.

וטוב שלא נמהרה ולא באה ישר לבית־הקפה. ראשית, מתביישת היא. נחוץ לה מאד שהכל ינעצו בה עיניהם? השנית, לבה אמר לה כי מוטב להמתין כאן, אך יציג רגלו על סף בית־הקפה, תקדם פניו ותגיד לו תכלית בואה, ככה שרק הוא בלבד ישמענה.

הגשם דולף אין־הפוגות והאשה, המחזיקה הנייר בידה לחתימה, עומדת ומזעיפה שתי עיניה כלפי הגשם: – הבריות הללו מתגדלים והולכים, – פטרה לחלל האויר, – בעלי אף הוא עובד במשרדי הממשלה היה, ואף על פי כן לא השיב מעולם בגסות.

שמעה זאת אחת שנמצאה בתוך החנות ורמזה לה לזבנית:

– ההיא ודאי מיוּגוֹסלביה.

– מנין לה זאת? – תהתה הזבּנית, צעירה לימים אדומת לחיים מוצקות כתפוחי גן־עדן ועיניה הקטנות המעוגלות מתנוצצות מסקרנות.

– לפי שהיוגוסלבים כולם עובדי הממשלה היו, כמוהם כבולגרים, שרובם ככולם עורכי־דין. לפחות מזה לא יסכון איש מהללו.

ברם האשה, זו שעל סף המכולת, נזכרה פתאום, בלי לדעת על שום מה בכובעה הגדול, האפור, הצרוּר היטב בקמטר, זרוע נפטלין שלא יאכלהו העש. מה צר לה – חשה פתאום – ששוב לא תחבשנו לעולם. בשביל מי, כאן? בשביל האבנים, בשביל הדרכים המרופשות? ומה סימן־ברכה צפוי לה כאן? – לכל היותר יכול והתינוקות ירוצו אחריה וישימוה ללעג ולקלס… חלפו אותם זמנים עת היתה חובשת כובעה זה לראשה ביוהרה ובבטחון. חשק עז תקף אותה לרוץ חיש־מהר הביתה, לשלוף את הכובע מן הקמטר ולשימו, לפחות פעם אחת, לראשה, ולוּ רק לפני האספקלריה בלבד…

גם נכים למיניהם כבר נתגלו כאן: נכים מרוסיה, מפולין ונכים מכל העולם כולו. הללו מיוחסים הם. למענם טרח גרוֹס ומצא חנויות, ובלא עיכובים יתירים הוענקו להם הרשיונות.

ואמנם בבת־אחת נפתחו עוד כמה חנויות, חנויות־מכולת, חנות למיני סדקית, אטליז, ואף חנות לדגים ועופות.

והחיים כבר שוקקים, ככוורת, לפי שגם עבודת הבניה שינוי רב חל בה לטובה. בדק־בית, ונוספות ותיקונים. מי שחסר היה גג, מי שהתקינו לו דלת וחלון. כאן קרעו חלון חדש ושם סתמו חלון, – הכל לפי הוראותיו של המהנדס הראשי, יש והפכו חנות לחדר־מגורים, ולהיפך – חדר נתגלגל לחנות. אף הוחל כבר בהנחת צינורות, ובקרוב מים לכל בית יובאו.

בשעה ארבע אחרי הצהרים כבר נראים הפועלים כשהם חוזרים מעבודתם, אתיהם ומכושיהם על שכמם, מי בפלס־מים ומי בכף־סיידים, ופניהם אל המחסן על מנת להחזיר את המכשירים וכלי־העבודה.

אפס לא יעלה איש על דעתו להפסיק בטרם מועד, שאם יראהו בכך המהנדס, שאיש אינו יודע שמו, אלא שהלה משים עצמו שר ושופט, שוב אין לקנא בו בפועל. והיה מעשה ופעם הקדים אחד בולגרי ועזב את מקום העבודה חמש דקות קודם ארבע. נו, נו, “קידש” עליו המהנדס בקול, עת נתאספו כולם להחזיר את המכשירים.

– אני אַראה לך, אתה תעוף לי מכאן! – נצטווח בקול פלדה, הגם שברגיל הריהו מדבר אגב גמגום, בעיקר עת יסיח עם אשה.

ומשניסה הבולגרי להתנצל כי התעה התעוהו, שאמרו לו כי כבר הגיעו ארבע שעות, רעם המהנדס בשנית: – אל תדבר!

– למה “אַל תדבר”, וכי אין אני קרוי אדם?! – הצויח הפועל אף הוא. – הערה זו שלך למה ומדוע?

ולא נח ולא שקט עד שלא נתן דרור ללשונו הבולגרית, וקווצת־שער ישרה, כמיתר מתוח, נשרה לו נמרצות על מצחו, על עינו, ושרירי לסתותיו התנגנו להם נזעפים.

אסתר’קה בין לא תוכל, על שום מה נטפלו ככה לענין זה של חמש דקות, משל כאילו חצאי ימים אינם עוברים עליהם בבטלה. במו עיניה ראתה פעם, עת עברה בלכתה אל השוחט, כי בעצם היום יושבים להם הפועלים ישיבה סתם ורק אתיהם בידיהם לעדוּת.

בעברה ככה נפנה אליה אחד, מַכּרם של הוריה, יהודי בגיל העמידה:

– אשרינו שככה הגיענו, הא? באים לפלשתינה ומתעסקים באת…

– אי אתם מתעסקים באת ולא־כלום – פטרה אסתר’קה – ולא גדולה איפוא הרעה…

– ודאי, הנקל להסתכל ולחוות דעה – לא נכנע הלה.

– כלום מחווה אני דעה? לדידי… אלא שדיבור גורר מענה.

אותו בולגרי ראתה אסתר’קה, לאחר זמן־מה, בפרוס הבחירות למועצה שביאזור, מאחר חלונה ראתהו משתרך עם עוד אחד צעיר לימים. הבולגרי השפיע עליו דברים בקול של מרצה על הקתדרה: מי שבין בעלי־הכרה יכירנו מקומו – הניע ידיו אגב הטעמת כל מלה – ומי שאינו בעל הכרה כל עיקר, – טען בהתהלכו בפסיעות קצובות אילך ואילך.

וכעבור עוד פרק זמן, עת נודע דבר מותו של דימיטרוב, נראה הבולגרי בו ביום לבוש הדר, מכנסים ארוכים וכותונת לבנה, ותיק של עור תחת זרועו. ואכן אותו יום השמיע את הרצאתו לכבוד מותו הפתאומי של דימיטרוב.

אסתר’קה פגשה בו בלכתו מצויד כהלכה לקראת ההרצאה.

מרכין ראשו קמעה לצדדין נפנה אליה באדיבות יתירה:

– תבוא נא אל האקדמיה, הופעתה תרוממני…

כבר פסקו הגשמים וחמה קרה ניבטת אל תושבי יאזור בעד צהרי־כחול של שמים מעוננים. עבי־צחור עדיין נמתחים על פני שטחים כבירים, משל אין בדעתם כלל להסתלק מכאן, הגם שלדברי ותיקים ימים חמים מאד כבר ממשמשים ובאים לארץ.

זעיר פה זעיר שם פוקחים השמים עין כחולה לרמוז ולהודיע כי לא לעולם צרה. ומבעד לחרכים בודדים אלה מציצה חמה מחייכת.

מהו שטרד את החמה מכאן לעת כה ממושכה? – תוהה אסתר’קה. – אפשר העולים החדשים?

שכן הותיקים מאשרים שמעולם לא היה כאן חורף גשום כזה. ואכן כה דברם: העולים הם שהביאו אתם את שפע הגשמים מאירופה.

ככה עלתה להם לעולים העלובים.

בשכבר קרויים היו “פליטים”. היה זה בחורף 1939–1940, עת נמלטים היו לרוסיה. קור היה שם אותו חורף, כל עצי הפרי קפאו. במי תלוי הקולר? – בפליטים. לפי שהם גופם, הרוסים, טרם טעמו טעם קור כזה מעודם…

כמו כן בשנה שלאחר כך, בשעת הפינוי הגדול לטבורה של הארץ, עת התקיף הגרמני את רוסיה ובאסיה התיכונה, באוּזבּקיסטן, היה אז חורף לח וקר מאין כמותו, אוּזבּקים לא מעטים מתו מקור. חורף קר איננו שם מהתופעות השכיחות, ואילו אז כבש שלג לח וקר את הארץ יומם ולילה. באשמתו של מי? – באשמת המפונים.

מ"פליטים" נתגלגלו ל"מפונים".

ואף בהיותם כבר חזרה באירופה, בגרמניה, כ־ D. P, לא ראו הגרמנים מעודם חורף קשה כמו אז בימים של ה־D.P…

ברם, אַל דאגה. כל צער אין לה לאסתר’קה מכך. חג הפסח ממשמש ובא, וכבר מרגישים בהכנות לקראת חג חביב זה. כבר נראות בחוץ נשים רצות אל עבר הכביש וחזרה ובידיהן סלים מלאים כל טוב. ומי שאצה לו השעה, ובלי לחכות לסוכנות מסייד לו בעצמו את ביתו, ובלבד שיראה את עצמו בחג הפסח מסודר ומתוקן כשאר הבריות.

סאליה, השכנה ממול, נפשה עגמה עליה ביותר: המהנדס לא עמד בדיבורו וטרם התקין לה את המטבחון. יוצא שבחג הפסח תצטרך להצטמצם בחדרה האחד, הקדירות ופתילית־הנפט, מיטותיהם, שלה ושל בעלה, יחד עם מיטת הילד, הכל בכל ביחד. והרי חג הוא זה הבא עלינו לטובה. והלב חומד מעט סדר, נקיון. יודעת היא? – וילון זוטא על החלון, וכיוצא בזה. אם כי החלון לא קופח כלל ועיקר. למחרת, בראותה את אמה של אסתר’קה תולה על חלונותיה שני וילאות צחורים, מיהרה ותלתה אף היא וילונית צחה. ענין אחר הוא פסח. כאן איש איש את ביתו יצחצח ככל שידו מגעת, והיאך תהא היא עושה צחצוח כש"הכל בכל" בתוך חדרונה האחד. דומה, הדין עמה בתכלית. מכל מקום לא מלאה לבה לומר לו לאינז’ינר שיעשה לה מטבח.

מה, דבר גדול הוא אצלם? עד פסח יכולים הם להעמיד לא מטבח אחד, כי אם חמישה. וכי בעבודה חשובה דבר זה כרוך? משך יום – והמטבח עומד הכן. ברם, מה יוצא לה מכך – לומר לו אין היא יכולה. כל שליטה אין לה, משום מה, עליו.

ונאחזה בתחבולה אחרת.

בעבוֹר לעתים מי מן הפקידים הנמוכים ממשרדו של המהנדס והוא מתעכב ליד לייבלה שלה החינני, הריהי נטפלת אליו בטענה למה ייגרע חלקה מבני הוּנגרן, וכי משום שהם בני ארצו של האינז’ינר זכותם גדולה יותר, שלמענם הריהו עושה הכל ודבר מועט שהיא מבקשת למענה הריהו דוחה ודוחה. ואשר על כן אחת בקשתה שיזכירו לו דבר המטבח שלה.

משפורש הלה, הריהי קופצת חיש מהר לביתה, פורסת “טריז” לחם, מפרישה נתח מליח מן הנייר המוטל אי־שם בקצהו של דף, וכבר היא שוב בחוץ. לפי שאינה רוצה להחמיץ דבר מהמתרחש שם ברחוב. המליח בין שתי אצבעותיה של יד אחת והלחם מוכן לנגיסה ביד השניה, הריהי עומדת ואורבת לכל רחש קל שבקלים.

בשינים בריאות הריהי נוגסת, והלחם מתהפך בידה שלא כדרכו, כלפי פנים, אלא מן הקרום ואילך כלפי שפתה התחתונה, נגיסה מכאן ופירור מליח מכאן, ברוב ענין ובתאוה. שעה ארוכה תעמוד ככה, סועדת לבה בשובה ונחת, עתים סימן של תחתונים כחולים יבצבץ מתחת לשמלתה הקצרה, ועיניה משוטטות על פני הסימטה וכפעם בפעם ננעצות בעובר־ושב זה או אחר.

יום יום תסעד כאן סאליה פת־שחרית שלה בעמידה ובפרהסיה. לא מעטים הם הדברים הראויים לתשומת־לב בזו התכונה של ערב יום־טוב. על אחת כמה שכיום נפל דבר חדש בתכלית בחוץ – את הרחובות כולם ינקו לכבוד יום־טוב, יבערו משם כל מפולת ושיירי עיים, וכל מעשה־עץ פסול וסאוב, לוָחים ובדים, ענפים יבשים וקמשונים ושאר פגעים רעים אחת דתם שריפה. ועד מהרה נערם הכל לערימה גדולה, וכבר מבעירים את הבערה.

עד כה וכה וגשם עז ירד לפתע פתאום, כל טיפה כפוֹל שלוּק, ולא זו בלבד – ברד כבד, גבישי־קרח גדולים ניתופפו ברעש ומהומה, וכמעט ששיברו את זגוגיות החלונות שלא מזמן קבעה הסוכנות בביתה של אסתר’קה. כלו כל הקצין. שבתה כל עבודה. הפועלים נתלקטו תחת הגגון וחיכו עד יעבור זעם.

היהודי התימני, שאינו קרוי אחרת אלא “חביבי”, אף הוא מצוי תחת הגגון, אלא שעמידתו אינה עמידה בטלה. מושך מגרונו ניגונים מזרחיים הריהו “מדביק” את שאר חבריו לעבודה, וכולם ביחד. בחורים אלימים, עונים אחריו בקול.

והניגון מסתלסל ועולה, גובר ומתפשט, וכל הסימטאות, קרובות ורחוקות, ממש נבקעות לקולו.

והמדורה עדיין בוערת ואף זעפו של הגשם אין בכוחו לכבותה, וגצי־גצים, יחד עם תימרות עשן אפור־שחור, מתאבכים השמימה בהוד נורא.

מה יש לדבר? – ששון ושמחה.

אותו תימני יתגורר לא הרחק מכאן, בכפר אחד, ויום יום יבוא ליאזור, הוא ושני חמוריו הקטנים. עבודתו: סלי חול ושקי מלט. ושכרו שכר־משנה: בעדו ובעד חמוריו. אף נשים שתים לו. ובשאוֹל אותו אחד מ"שלנו":

– חביבי, נשים שתים למה? אני, אשה אחת – ריחַיִם כבדים על צוארי, ואתה אין מורא שתי נשים עליך?

משיב חביבי בעמידה איתנה והטחת שתי עינים מטייפות כלפי החמה, משל לא מעלמא הדין נתגלגל לכאן.

בן שבעים הוא, אך פרקו נאה ויציב, קצר־קומה ורחב־שכם. בהפסקת פת־שחרית הריהו משלח את חמוריו אל האפר שבסמוך והוא אחריהם. מוציא מתרמילו פת־לחם וזיתים ופותח בלעיסה של שוּבה ונחת. שפתיו מבהיקות משמנם של הזיתים וכל רואיהם יאמר: מאכל־תאוה של צלי כבש בא אל קרבו. אחר יקנח בכמה תפוזים שקטפם מפרדס נטוש ובלתי־מטופח.

בבת אחת הושלך הס בכל הסביבה כולה.

על דלתה של השכנה תלוי מנעול וכל החלונות מסביב סגורים ומסוגרים. אף אין סימן של תינוקות משחקים בחול ובמשעולי הדרכים.

וכי מה נתארע?

בעצם לא כלום. אלא שהכל כבר עקרו עצמם אל הכביש. אמהות ותינוקות על זרועותיהן, או מובלים ביד, מתרוצצות מ"תור" למשנהו: כאן מחלקים בשר וכאן דגים. והתורים שליד החנויות מזדנבים ומגיעים עד ללב לבו של הרחוב. הסוחרים מזיעים לא פחות מאשר בירח תמוז. הקל הדבר בעיניכם? לשרת עם כה רב, בלא עין־הרע. והמלאכה מרובה ומסובכת: הורדת התלושים, שקילת המצרכים, וחשבונות ונטילת המעות, ובשבע עינים יש להשגיח שלא יבואו לכלל טעות.

ועתה לך וצא ידי חובת כל הבריות כולן!

אך אין דבר. עצה ותושיה עם בעל האטליז, וכבר יודע הוא ומבין בהלכות איפה ואיפה. מי שראוי לשירות על הצד היותר טוב ומנת־בשר משופרא דשופרא תוענק לו, ומי שמסתפק בכל שניתן לו… והרי, למשל, אשה חגורת סינר רחב שעומדת עליו ומשפיעה רוב דברים:

– אברהם, הבה לי חלק שראוי להתכבד בו. אברהם, לכשיסבו אל השולחן בל ייגרע חלקו של פה זה או אחר; ראה, אברהם, מה אתה נותן לי.

ואברהם שומע לה כלשלג של אשתקד.

לא כן הבולגרים. מפניהם יירא אימת־מות ועל כרחו ימלא כל תאוותיהם.

– כמה תלושים לך? – שאלוֹ לאחד בולגרי. – ארבעה?

– לא. רק שלושה.

– שכזה ברנש! – זורק הוא שבחו של הבולגרי בפני הלקוחות העומדים בתור, משל אומר: שכמותו לא יוציא דבר־שקר מפיו… ומניה־וביה יתרגם זאת לרוסית כדי שהלה יבין אף הוא:

– אֶטוֹ צֶ’לוביֶק (כזה קרוי אדם)!

הכביש שוקק חיים.

בפתחי חנויות המכולת שטוחות חבילות מצות בשפע, והחנונים מחלקים אותן בחוץ לדורשיהן, לפי שבחנויות פנימה גדול הדוחק, בלי עין־הרע. אשתו של החנוני, היא ובתו, נחלצו אף הן לעבודה כיום. היא, האם, מצד אחד עומדת ושוקלת ומודדת שמן כשר לפסח, וכנגדה עומדת הבת ושוקלת סוכר ושאר מצרכים לחג.

אף אצל מוכרי הירקות רבה התנועה. והיכן לא? סוכות־הגזוז בכלל. גם שם יעמדו בתור. הפלא ופלא, הלא? חם היום ולהוטים אחרי לגימה קרה, ואגב כך נוטלים שוקולדיה, כעך בשביל התינוק, שלא יתילל. הזדמנות נאה היא גם לישב שם ולנוח קמעה, עד שיגיע התור.

מופיעים כמה צעירים ומביטים כה וכה. תרים אחרי מקום־ישיבה ברוח. אשת הגזוזאי תופסת הענין ובמבטים דוממים רומזת לבעלה שימהר ויגש שמה.

וכבר הולכים האורחים בעקבות הבעל ובאים לתוך הקיטון, גדלו כזרת, ומתישבים שלשתם מסביב לדלפקי.

הגזוזאי טורח בכונה עצומה, יוצא וחוזר בריצה ומביא בקבוק יין וכוסיות, וחוזר ומביא מיני תרגימה לקינוח.

מרוצה מסיפוק צרכיהם של האורחים מגיח הוא מן הקיטון בצהלה, נטפל אל בנו הרך הגחון על קערת מרק וטועם הימנו טעימה של אונס. שלמה־הירש, האב, תופס לה לקערה ולכף ופוטר: הבה, חיימ’ל, אבא יאכיל אותך, שפיר?

מקץ עשר דקות יוצאים שלושת הצעירים את הקיטון, או אז ירוץ שלמה־הירש קל כצבי אל הקיטון ומיד חוזר הוא עם הבקבוק והכוסיות הריקים ובהרחבת־הדעת הריהו נענה ליוצאים ב"שלום" וב"תודה רבה".

התנועה בחוץ הולכת ורבה. כשדים יטוסו האוטומובילים על פני הכביש. וכפעם בפעם יפקדו חנות זו או אחרת: יביאו משקאות, קרח, ירקות, והרי גם סוכת־דיקט² רתומה לחמור זריז המשעשע בריצתו. חיש־חיש מכרכרות רגליו, פסיעות קלילות, והסוכה תהדס תחתיה ותכרכר ותרקיד את הנוהג בה שישוב למעלה על דוכנו.

הוֹפּ־הוֹפּ, הוֹפּ־הוֹפּ – ירוץ החמור אורח. עושו, חושו, הזמן קצר והמלאכה מרובה, והלקוחות אצים רצים, קופצים על המציאות, ממש כמו ביריד.

והשעה באמת דחוקה. רק שעתיים, שלוש שעות בלבד נשתיירו עד התקדש החג.

כצאתה מן הסימטה לעבר הכביש פגשה אסתר’קה בריבה הבלונדית מפולין כשהיא חוזרת הביתה חיש מהר ושתי חבילות מצות בסלה. – זה עתה אַת יוצאת לשוק? – קוראת אחריה ה"שיקסה" בקול וכולה תמהון. וכשאסתר’קה עונה לה: הן, הריהי מטיחה אחריה כלאחר הכתף:

– עוד מעט קט והחנויות כולן תיסגרנה!

ראתה כאן גם את חברתה ההונגרית, אילנה, כשהיא חוצה את הכביש במרוצה, חפופת־ראש ומסוֹרקת למחצה. את תלתליה, המתפזרים לה תמיד על מצחה ועל צוארה, תעשה עשיה של גמר מחר, עת הכל כבר יהיה ערוך לכבוד יום־טוב. לעת עתה מאוחרת השעה, ויש לחוש ולמהר, וכי חסרות ידיה עבודה בערב חג? כל הזוטות שבבית משיירת אמא למענה. למשל, לשטוח על האיצטבאות נייר חדש ותחרים, לצחצח את כלי־הזכוכית ולהעמידם במכוֹנם. ומה לא? הכי תזכור כל שממתין לידיה שלה ושיש לעשותו עוד היום על מנת שיהיה מחר הכל על הצד היותר טוב?

ואכן למחרת כבר היתה השכינה שרויה על כל סימטאותיה של יאזור. הכל היה אפוף שלוַת החג. מכל חלון הבהיקו וילאיות ססגוניות: מלמלה, רקמה, פסיסיות – שונות ומשונות. הזגוגיות הצחות התנוצצו בזהב תכלתן אל מול החמה הברה.

הכל מכונסים עתה בבתיהם. מאריכים בשינה ואוכלים במנוחה את המאכלים הערבים שהתקינו עקרות־הבית.

שקט ודממה בכל, דממת־מות, ורק החלונות המבהיקים והטוהר והנוי שמסביב יעידו כי בני־אדם חיים מצויים כאן.

אחרי הצהרים יגיח הקהל החוצה. אז ינהרו הכל אל הכביש, לטיול. טורים טורים של גברים ייראו, מלובשים חליפותיהם הטובות ביותר, קב ונקי, כאילו אך זה יצאו מבית היוצר. לא מהלכים המה, אלא ירוצו אורח, כעל כנפי נשרים, כאותם סוסי מירוץ שלפני התחרות, שבקושי ירסנום רוכביהם. רובם לשון הונגרן בפיהם. ועת יציצו בחטף לצדדין ויגלו כתף רחבה גלל חליפתם ההדורה, יחושו עצמם כנולדים מחדש.

אף הנשים לבשו ממיטב שמלותיהן, וכל אחת מתאַוָה לגלות מה גברת בגברות היתה בשכבר. וגרבי ניילון, דק מן הדק, וארנק נאה, ועגילים מעגילים שונים. אדרבא, תראה השכנה מה תואר והדר היו מנת חלקה בשכבר. ואין צורך לומר אותן חליפות מן המובחר, שמעיליהן רחבים וארוכים ומשווים לבעליהן צורת מרובע.

אף אסתר’קה יצאה על מנת להתהלך קצת על הכביש. ודאי שתמצא שם את חברותיה. אלא שבמקומן פגשה, מופתעת ביותר, באדון גראף. אצבעותיו הדקות רטטו עם שהצית סיגריה… שאל אותה אם מתכוונת לטייל.

אך היא השיבה בשלילה. הולכת לסדר דבר מה.

רצונו ללוותה.

שפיר.

מהלכים הם לאָרכּוֹ של הכביש ואחר נפנים לרחוב רחב־ידים מוצל משני צדדיו עצי־אקליפּטוס רמי־קומה. זה דומה יותר למין שׂדרה. על פני שדרה זו נישאת אסתר’קה בשמלתה הרחבה ולצדה – גראף.

על מה היו מסיחים שוב אין היא זוכרת. אלא שפתאום נעצרה תחתיה ואמרה כי עתה רצונה לילך ביחידות.

היא נשארה עומדת פניה מול פניו.

– בלעדיה חיי אינם חיים – הרטיט בשפתיו.

ובטרם הביטה כה וכה וכבר ידה בתוך שלו וכבר הוא מעתיר עליה נשיקות אגב שפתים צמודות בחזקה ועינים עצומות.

היא עקרה ידה וחמקה חיש כבזק. להתרחק הלאה, הלאה ככל האפשר, – נתאַותה.

בקצה השדרה, מקום שם מתמזגת עם האופק, הסבה אסתר’קה ראשה בלי משׂים לעבר המקום שם נתארע המאורע המשונה. מר גראף עדיין על עמדוֹ עמד. כהרף עין התרומם על קצות אצבעותיו, כמתכוון להמריא. ומיד פירש שתי זרועותיו ונשאן אל על, כאברי החסידה, עת תאמר להיתלש מעם האדמה, ובעת ובעונה אחת הפריח לה נשיקת־אויר.

עתה נשאה אסתר’קה רגליה והחלה בריצה, חיש־מהר הביתה. נוח לה להיות הרחק, הרחק מזה שראו עיניה.

לא תדע מה. אך משונה הוא, זה מר גראף. מנסה היא לערוך לו דמותו של דויד. או – של הגזרן מן המתפרה. זו השלוה והרוך שבעיני הלה, שבכוחן להצמיד עיניה שלה אל שלו שעות אין־ספוֹר. אף אז נשמטה במבט־עינה, כשם שעקרה עתה ברגליה. ברם, הבריחה אז בריחה אחרת לחלוטין היתה.

אותו יום לא הלכה עוד לשום מקום. קנתה לה שביתה ליד החלון והשקיפה בעדו החוצה. תראה לפחות כיצד מתהלכים אחרים, וכיצד אחרים יסיחו בינם לבין עצמם.

רוח קלילה הביאה בכנפיה ניחוח חריף של תפרחת הפרדס הצחורה. העלעלים אך זה פוּתחו וצהבהבי־עין יציצו אל החמה המנצנצת ברקיע, מכאן זה הריח החריף שדומה לתמציתו של בושם משובח.

פתאום הגיע לאזניה של אסתרקה מין קצב משונה, כשל שעטת סוס. מעודה לא שמעה כאן צלילים כאלה, אף שעטות סוסו של העגלון העובר כאן במרוצה מדי בוקר בבוקר עם גלגלי־הגומי של עגלתו, דמיון אין לה לזו השעטה של עכשיו. ולא טעתה בהשערתה, כי מיד נתגלו כמה נערים בני 12–14 רכובים איש איש על סוסו והם דוהרים ברעש ומעלים אבק עד למעלה מן הגג.

אחד מהם, הראשון, נתרומם מעל מושבו כנתמך ברגליו על הדרבנות וכהרימו ידו אחת מעל לראשו החוה כלפי הרוכבים מאחריו וקרא:

– חברה, כיווּן הרכבת!

אסתר’קה הביטה בעיניים קרועות לרוָחה, ולא היא בלבד. בזה אחר זה ביצבצו ראשים בעד חלונות הבתים שמסביב. ניכר היה כי לא מבני יאזור הם. הדהירה נפסקה בבת אחת. הדממה כאילו בלעה לתוכה את הרוכבים.

מבית צדדי הגיחה שכנה, אשה צעירה גזוזת־שער, עמדה צמודת ידים על המתנים ובעד שבכת גדרה הגבוהה ניבטה החוצה מתחייכת.

והרי ואגיבה. בעינים מושפלות לארץ חומקת היא, משל אינה רוצה לראות בנעשה מסביב, ואינה מתבוננת אלא בפסיעותיה שלה.

החמה כבר יוקדת כהלכה ושוטפת באורה את הבתים, הגגות וכל הסביבה כולה. ממקום מן המקומות מגיעה נביחת־כלב יתומה. חלל האויר המכחיל בבוהק החמה ודממת השמים הגבוהים, הרובצים מעל לכפר הגדול, המפוזר, מזכירים על הרוב ימים עברו – –

כלתה נפשה של התתרית המעונגה אל מישורי מכורתה. נזכרת היא דמדומי שקיעה משם, כחול־שמים עד לכאב עינים, וזעיר פה זעיר שם בהרת אדומה חדה חוצה אותו. משתפכת היא בניגון תתרי, ניגון שכולו כליון־הנפש. תחילה בקול דממה דקה ואחר תאדיר בקול, קול חדגוני, אך הולך ומסתלסל, והצלילים מתערבלים, משתפכים בזה אחר זה, כדכי־משברים, גל גל לנפשו.

חוזרים הצלילים ומסיחים בערבות רחבות־ידים ונערה גלמודה, חולת־אהבה, בתוכן, והיא את שירת אהבתה תשיר לזה האחד שהפליג הרחק הרחק, זה האחד, הנבחר, הטוב שבטובים.

ואפשר יספר הניגון על כיסופי עם, שחי היה על סוסו, עם אשר בניו עוד בטרם פסיעה ראשונה יעשו ברגליהם, וכבר הם רכובים על סוסיהם. אפשר יתמשך בו בניגון זכרונו של גיבור־העם, צ’ינגיז חאן, אשר נוהג היה בעמו על פני אסיה כולה, העמיק חדור לאירופה וזר הנצחון לפניו יהלוך. – וכיום, כיום אין פוצה פה על אותו גיבור, אך מכל מקום חי הוא בהכרתו של עמו, חי לו עמוק עמוק במסתרי הנפש, ורק הניגונים הם המנחים אותם על פני אותם מקומות משם גלו.

מה לה פה, ומי לה, לתתרית, פה, בארץ הבונה את חייה מחדש; בקרב אנשים שמעלות השחר ועד שעה מופלגת של הלילה לא ינוחו מעמלם.

ואכן לרוב תגלגל בהרהוריה: לאיזו תכלית נתפתתה לו לזה הייבריי³ מהונגרן, בעלה, שסערת־המלחמה טילטלתהו משאול תחתיה למקומותיה שלה, שתהא נגררת אחריו עד לכאן, שהכל כה זר לה, ושהכל, דומה, מביטים עליה כבעיני שנאה.

היחידי בכפר, דומה, שאינו מטיל בה עיני שנאה, ושבמחיצתו תראה את עצמה בנעימים, הריהו זה האינז’ינר מקיוב, הדובר רוסית. כפעם בפעם יעניק לה הברה של ידידות עם חוּכה שופעת משפתיו המסורבלות. עתים גם יטול לה בידה הרכה, אשר תנוע בלכתה, כנוע ענף גמיש של עץ הערבה ברוח.

במהנדס זה, העובד כאן מטעם “סולל בונה” בבדק הבתים הערביים הרעועים, פגשה היום בדרכה ושאלתהו:

– שמא מצויה אצלו פרוסת־לחם? הילד ילעס וילעס את המצה ויום תמים ירעב.

בלא כל מורא שאלה שאלתה. ודאי שמאת החנוָני המזוקן והמפוּאת לא היתה שואלת כזאת. אבל לאינז’ינר בעל־בשר זה מקיוב יכול תוכל לספר הכל, שאף בחג הפסח אין לה מה לאכול כאן.

נזכרת היא כי לעת כזאת כבר אפשר היה להשיג הכל שם בעיירתה התתרית קארמאסקאלי. בתקופת החורף, עת ישתוללו הבוראנים⁴, היו אמנם השוָקים ריקים ומשוממים. פרט לכוס אחת או שתים של קליוקווה⁵ קפואה, שמחמת הקור יאדימו יתירה על המידה, והן שקופות ככוס גופא, לא היה שום דבר בנמצא. חלף זאת בבוא הקיץ הטוב היו החיים שופעים על גדותיהם. או אז היתה בכל ווֹסקריסיניה⁶ מתקשטת בחולצה צחורה, נוטלת לה לחברה פלונית בזרועה והיידה – השוקה!

הה, מה שוקקים היו שם החיים!

מדי רגע פנים חדשות של מודע וידיד, והכל צוחקים לעומתה בצחוק נועם ומאויים. ולקנות השיגה ידה ככל אשר נתאַותה. וכי מה לא? כוס צ’ירוֹמוּחה⁷ – הרי כוס צ’ירוֹמוּחה. כמה שרשי גזר, סמוקים ורעננים כטל – הרי גזר. או נניח אפילו בצלצל ירוק. מטילה היתה הכל בתוך הצקלון המרושת וחוזרת הביתה מתרוננת. ראשי הגזר היו אמנם מבצבצים בעד חרירי הרשת ומגרים בדרכם את תאבונם של עוברי־אורח ושל שאר נערות, חברותיה שכל ימות השבוע היו מכלכלים עצמם בּבּרנקה⁸ על קליפתה ועתים גם בפרוסת־לחם, מאכל תאוה. עתים לא עצרו הנערות ברוחן ועוד בטרם הגיעו הביתה שלפו גזר מן הצקלון, נגסו הימנו במערכת שיניים בריאות עד כדי פצפוץ מחיה נפשות, ועסיסו הדשן של הגזר היה ממלא את חלל הפה ושוטף את הגרון בצהלה.

וכאן? תלעס את המצה, ותלעס – ומה המעשה אשר תעשה יום תמים? נרדפת היא ומיטלטלת מן הבית. לא תאריך רוחה לשבת בית, לא.

מאפס מעשה ידיה ממשמשות וחוזרות וממשמשות בשערותיה. סורקת ומעלה גודש וקושרת בסרט, קמה ויוצאת החוצה לרוח היום… ויש להיפך: תסתור שערותיה השחורות והן גולשות ונחות עד למטה מכתפיה או מתפזרות בהרחבת־הדעת על שכמה החינני, הצר. ובכך חוזרת ויוצאת לחוץ.

ולהיכן, כביכול, ישאוה רגליה? המקום היחידי בו תוכל לדרוך כף רגלה הוא ביתה של זו האשה הרוסית, שאף היא נתפתתה וניטלטלה לכאן עם בעלה הייבריי. באה היא לשם, ושתיהן ביחד משיחות דאגתן אשה לרעותה. יחד תארוגנה חלומות מחלומות שונים ותתכננה תכניות כיצד לבוא אל הקונסולים הרוסים ותתנינה פרשת חיים שלהן מהחל ועד כלה, מי יודע, אפשר ותואיל מוסקבה לחון את האיזמָניקים⁹ של הרוֹדינה¹⁰ ותקבלם חזרה בזרועות פתוחות.

הייתכן כדבר הזה? מי ידע ידוע. אלא שבינתים מגלגלים בתכניות ורואים חלום. וככה, לאחר שהיה ממושכת אצל הרוסיה, הריהי נוטלת לו לבנה הרך בזרועו וחוזרת ובאה הביתה.

מקום אחר אין למענה. שמא תלך ותבוא לקינו, ואולי אל הפארק תלך לעת ערב.

ברם, היאך? עם מי?

שכל מה להם בקדקדם, כלומר: הגברים. שיזמינוה אי פעם? אמנם רבות יביטו אחריה בלכתה ברחוב, יביטו אחריה עד אשר תתעלם בסימטה, בה היא מתגוררת. יודעת היא אל נכון כי תמיד הבט יביטו אחריה. אף תדע ידוע כי תישר, תשא חן בעיניהם.

אך תמיד תחזור הביתה בגפה, תמיד כך.

ושוב היא נמשכת החוצה. שוקלת היא ושוקלת ולובשת זוג מכנסים קצרים, כמנהג המקום כאן בפלשתינה, שאף נשים לובשות מכנסים קצרים. ועל כגון זה דוקא אין היא רוטנת. לפחות בכך חכמו היהודים, שהמציאו לעצמם מנהג זה. אדרבא, יראו כל אותם שוטים כי רגלים נאות לה, שכדאי להציץ בהן עת חשופות הן.

אלא שאת הרחוב היא עוברת לה, והתינוק לצדה, שלא במתכוון, ממש לתומה, משל לא אירע כל דבר של חידוש ושל פתיעה.

ככה, והלאה מה?

עומדת היא תחתיה, מביטה כה וכה ומשתפלת ויושבת לה בחול. הן, בחול ממש, כביכול, לשחק עם התינוק בחול, לאמור: שהתינוק ישחק לו.

משכלת היא רגל על רגל, וכשהשוֹקיִם מתגלות בקוים נאים למדי, הריהי נוטלת מלוא חפנים חול ושופכת עליהן, על השוֹקיִם, מתון מתון, בשובה ונחת, והחול מלטף ומנעים ככה כהחליקו על קויהן הנאים של רגליה המחוטבות.

ואחר כך?

אחר כך קמה ושוב הולכת הביתה…

הן, היתה אסתר’קה כמתנערת מהרהור אחרון, אמנם חייבים תמיד לילך “הביתה”… וצער רב נצטערה עם זו התתרית.

– “שמי גראף” –

נזכרה פתאום מאמר־פיו של מר גראף, עת הציג עצמו לפניה לראשונה. וסמוך לכך במבודח: “היש את נפשה להיות גראפית (רוזנת) אף היא?”

זה דוקא מצא חן בעיניה של אסתר’קה, בעיקר שעה שחזר והוסיף:

– אצלנו במדינת צ’כיה את האשה כמלכה יוקירו.

הה, מה היטיב בזה לכוון ללבה.

ובלי להאריך בדיבור כבר הועידה לו ערב לפגישה, בתל־אביב, כמובן, כי מהו המעשה אשר יעשו כאן, בכפר, רוזן ורוזנת? וכשבעזרת השם הגיע ובא אותו ערב מקוּוה והיא נסעה לתל־אביב בשעה שש, והם היו יחד בקולנוע ואחר חזרו הביתה, נתנדפה כל האילוסיה כולה, מחמת דבר מועט. הילוכו של מר גראף לא ישר בעיניה, מין הילוך של פישוק־רגלים, וסמוך לכך ראתה גבוֹ שמעוגל יתירה על המידה. ואלה זרועותיו המתנפנפות אגב הליכה, דומה, כלל לא כשל גבר בגברים. שכאלה גינוני גראף?

וככה מתנדפים להם חלומותיה, נהיים לצחוק.

בעצמה לא תדע ידוע בעטיוֹ של מי זו האכזבה: של גורלה שלה, או של דמיונה המתעה אותה תמיד. לפי שתמיד תמיד מתנפצים דמיונותיה אלי מציאות אפורה, מרה.

מכל מקום התראתה אינה חשה ואינה נפגעת והניחה לו שיהא מלווה אותה הביתה, משל דבר לא נתארע ולא־כלום.

אותו גראף מתגורר כאן יחד עם עוד חבר אחד שלו. שני רוָקים המה, בשנות הארבעים, אלא שזה לא מנע בעדם מלהסתדר יפה, לא פחות, ואולי יותר, משתי עקרות־בית ראויות לשמן.

הם חילקו ביניהם את התפקידים.

בוקר בוקר, עם קימה, נפנה אחד מהם, החבר, אל המטבח על מנת להתקין פת־שחרית. והאחר, היינו: מר גראף, מתעסק בינתים בסידור החדר. ינער את האבק מן הרהיטים, חובט את הכסאות המרופדים, אותם יגרור יום יום החוצה, ואחר, בהיותם כבר נקיים בתכלית, יחזירם פנימה. אחר כך יסגור היטב את החלונות ויחל בהזאת פְליט, הַזֵה היטב. לאחר מעשה זה שוב לא ייראה ולא יימצא כל זבוב או רמש אחר בבית משך יום תמים.

נכנס הוא ובא אל המטבח, שם פת שחרית כבר ערוכה על השולחן. פרוסות־לחם דקות מן הדקות, מרוּחוֹת במרגרינה, מעט ריבה, וקפה לבן. כזוהי ארוחתם מדי יום ביומו.

– שכזו פת־שחרית מנהג אירופה – אומר מר גראף.

לאחר הארוחה יוצא מר גראף לעבודתו, והאחר, חברו, נוטל את סל המקחות בידו ונפנה לחנות־המכולת. ומאחר שרחוק הוא מקום־מגוריו, ואי אפשר שיהא כל פעם רץ בגלל דבר מועט זה או אחר שרגילה בו השכחה, הריהו מכין לעצמו רשימה ארוכה של כל המצרכים כולם. אף לא ישכח ליטול עמו את הבקבוקים הריקים על מנת להחזירם וליטול אחרים, מלאים, תחתיהם.

משחוזר עם המקחות, הריהו נפנה מיד להתקנת סעודת־הצהרים, כדי שיהיה הכל מוכן ומזומן עם שובו של חברו מן העבודה. וכאן, שלא כדרך עקרות־הבית שביאזור, המתלבטות שעה ארוכה כיצד ומה לבשל היום לארוחת־הצהרים, הרי חברו של מר גראף אינו חסר מעולם עצה ותחבולה כיצד להרכיב ולגוון את התפריט.

עתים יבלו שעת ערב בקלפים, וזה בשעת ביקור ידידים.

וככה יחיו להם השנים יחד בנעימים, בעיקר חברו של מר גראף שרואה את עצמו תמיד בכי טוב.

הכל טוב ונאה, אלא שדבר אחד ירא הוא, חברו של מר גראף, הלא היא אשה.

משרואה אשה לנגד עיניו, מיד יחוש לא בטוב, מין חוסר־בטחון יכבשנו, ממש עד כדי אזלת־יד. תאמר מחשש פן לא ישא חן לפניה? לא. דוקא מכך אין הוא מודאג כלל ועיקר.

ככה, למשל, שעה שמר גראף הציגו לפני אסתר’קה עמד כנגד שני טורי שיניה היפות והטיח לה חוּכה ישר לפניה.

דומה איפוא הכל בסדר?

אך לא. אין הענין כל כך כשורה.

אפשר היה לראות בעליל עד מה בוסרת היתה על זו החוּכה. ממש מתחת לאף…

כיוצא בזה סידור המקחות בחנות.

פעם ראתהו בסידור מקחותיו. מילא זה שהיא ראתה אותו – אינן מעלה ואינו מוריד. אבל ראיה זו שלו שהיא רואה – זה כבר גרוע יותר. לפי שכל העת היה משים עצמו כמתנצל בתנועותיו. הן בשעה שקרא לפני הזבּנית מתוך הרשימה, הן בהוציאו את הבקבוקים הריקים ומעמידם על השולחן, כמו כן שעה שנטל את הבקבוקים המלאים ושמם בסל.

דומה שמתכוון לעשות הכל באורח “גברי” מאד. את המצרכים אינו שם, אלא מטיל בעסק רב לתוך הסל, וכל הטלה מלוּוה מין נענוע־ראש, משל אומר: “תם ונשלם, הוה רבוץ שם בסל, ושוב אין לי כל עסק עמך”.

דבר המובן מאליו, שעם כל עשיה ועשיה שכזאת היה מטיל מבט חטוף באסתר’קה… סתם בעלמא, מה ענין מצאה כאן לענות בו?

תמונה כזאת טרם ראתה אסתר’קה מעודה. אמנם ביאזור מרובים הגברים שהם בני־בית בחנויות, אך אצל הללו מתקבל הדבר לגמרי אחרת, טבעי ופשוט יותר.

משמתמלא סל חברו של גראף קופסאות למיניהן, פחיות שונות, בקבוקים, כיכרות לחם וכל הנחוץ לבית, – מרים הוא את הסל אגב זלזול, כביכול, מפשילו על כתפו, אף זה מעשה גבר בגברים, יוצא החוצה, אל הכביש, נושא רגליו הכחושות והמפושקות כלשהו, ונעליו הגדולות, כשתי ספינות בוטשות על פני החולות במין פסיעה “נמרצת”. חלף זאת משמגיע אל הסימטה בו יתגורר תהא הרוָחה. מוריד הוא את הסל הכבד מעל כתפו, ומכאן ואילך ישאנו, פשוט, בידו. וכאן שוב כל צורך אין לו בהטיית הראש לצדדין, כביכול – מציץ אל הרחוב, בתי־המסחר, הבריות… נוגע זה אליו כאותו שלג שיורד בחורף שם בצ’כיה.

– אי, מחיה נפשות! – שואף הוא רוח לקרבו, הגם שהדרך עדיין ארוכה ומשובשת חוֹלוֹת, אף על פי כן יעשה דרכו מעדנות.

שקט ושלוה כאן. הדרך כמעט כולה מוצלת עצי־צבר, הניצבים כאן דומה, מנצח נצחים.

וצפרים יקבלו פניו, סיעות סיעות יעמדו בדרך. עתים תטביל אחת את מקורה בחול, תכפש בו כפש היטב את כנפיה, בדומה לברוָז שבמים, שבנוח עליו הרוח ישקע ראשו וחוזר ומעלהו עם שמרחיש סביבו אדוה של חן. עד מהרה תינשא הצפור, מתנערת מגרגרי החול וממריאה למרחקים. צפור אחרת תעמוד לה על זלזל ותצחצח בו את מקורה אילך ואילך והזלזל יתערסל לו עם כל תנועה של הצפור. ברם, נפול לא תפול הימנו, ואפילו כן תפול – הרי רק לתוך החלל החפשי, אל רשת זהרורי החמה, אל רננת הדממה, אל כל אשר תכלה נפשה של הצפור בדמדומי הערב. ושוב אחרת תתנשא ותיתלה בעלה־תאנה, או סתם תיאחז בחלל האויר. וכולם ביחד יהדסו אילך ואילך, יפזזו חפשים ועליזים, מן הקרקע אל אילן, שיח, פרח, וציוצם חסר־הדאגה, השליו, נוגע בדממה שמסביב ומרעידה.

אף בית לא ייראה כאן אלא בנדיר, בית בודד, אפוף דממה.

בעברו ככה כברת־ארץ כבר מגיע לאזניו קולו של מכון־המים.

מפרק לפרק אף ישמע מרחוק מין הא־א־א־הא! שדומה להדים ובני־הדים. אלא שלא כל כך ממרחקים כל אותם קולות, – ודאי שמדרך חולון יגיעו, מקום שם שיכונים חדשים יוקמו.

שמי המזרח עטופים הילה של עבי צחור מבהיקים שגוֹן הלבנה בחידושה להם, משל ישתקף בהם עולמו של כוכב־לכת אחר על הקוים הבלתי־נודעים שלו. בחצי־גורן ירבצו רבוץ, כקשת בענן, ולמרגלותיהם שבריי־עבים מפוזרים, קלושים, שקופים. שותקים השמים, והעבים אף הם – בלא כל תנועה, בשלות־הוד. הרחק הרחק ניצבים ההרים, לוטים עדיין במעטה הלילה. וכי עדיין רוח של חג שרויה על השמים, שכל חשק אין להם לחזור אל החולין?

הבריות שביאזור כבר הטילו עצמם לתוך השקק שלאחרי החג. לפי שמרובים מאד הם הצרכים, מרובים עד לאין שיעור, למען הבית, משק־הבית, האשה והילדים. ושוב אין הלב פנוי להציץ אף לרגע אל תפארת־החג של השמים.

אסתר’קה יצאה אל החצר, מילאה את הקערה הגדולה, השטוחה, מלוא חפנים גרעינים ונפנתה אל הלול. הכלבלב הלך בעקבותיה. בהגיעה אל הפשפש הצר נעצרו שניהם תחתיהם. בראותם את הבריה המשונה לראשונה, פירשו העופות כנפיהם בהמולה כזאת שהכלבלב הקטן מיהר וברח על עקביו כשזנבנבו מכשכש לו מכונס בין אחוריותיו. ורק משהגיע אל סף הדלת הפתוחה של הבית עמד ונסתכל לאחוריו: שמא חוזר העולם לתוהו ובוהו? משנוכח לדעת כי בעצם לא נתארע כל דבר יוצא מגדר הרגיל, השתטח לו על סף־האבן, השעין עליו סנטרו בהנאה רבה ונרגע.

מן הרחוב הגיע מין קול־נביחה, שמזכיר קולותיהם של גרמנים־בּאואריים. על שום מה הזכיר קול זה את אסתר’קה דוקא את באואריה? לפי שזה הניב הבאוארי יש בו משהו שאינו דומה כל עיקר ללשון בני־אדם. בשמעך אותו תמהר לחשוב כי הנה כלב חורץ לשון, או סתם חית־יער היא.

מין נביחה הגיעה עתה ובאה מעבר הרחוב, בסמוך לחלונה של אסתר’קה. זה אינו אלא הירקן שממהר ויוצא את ביתו ושיח ושיג לו עם אשתו בניב הבּאוארי, כּגון: הסל הגדול להיכן נתגלגל… והיא לעומתו: רוצה רוץ, אפשר נתקע לו בקרן־זוית שבחצר.

– כ־כה, רוּצה רוּוּוּץ! – מנהם הוא בכל גינוני ההטעמה, הנחה בסופה של ההברה – וּווּּץ.

מוכר ירקות הוא הֶר מיללר, – מקום המסחר בלב לבו של הכביש. אף בבייאֶרן, מכורתו, היה מתעסק בירקות. אלא ששם קרוי היה סוחר “געמיזה”. משהגיעו הנאצים לשלטון והטילו עקצם ביהודים נטלו מהר מיללר את דוכנו ושוב לא הורשה לו כל משא ומתן.

אז – סחה כאן אשתו – היו כל הגרמנים, תושבי זו העיירה הבאוארית, מוכי תמהון:

– מה? הר מיללר יוּדה אף הוא? מאימתי הריהו יוּדה?

ולאמיתו של דבר אין בו בהר מיללר משל יהודי ולא כלום: כל סימן של יהודי אין להכיר בפרצופו. חטמו – לא קטן ביותר, אך אין זה אלא, פשוט, חוטם גדול של אחד גוי. אף עיניו שמץ של יהודי אין בהן, – עינים אפורות, קטנות, הניבטות מבעד למשקפים עבי זגוגיות, ואף לא פיו הרחב, כמעט ללא שפתים, מין חתך מפושק ותו לא.

על אחת כמה קולו שלו, ודאי שאין בו זכר משל יהודי. תאמר מכנסיו הקצרים שהוא לובש, וזה חרף גילו המופלג, מילא אין בזה משום טעם לשבח או לפגם. מנהג הוא שנוהגים כאן בישראל, ואפילו זקנים בכלל. ואולם זה כובעו שהוא חובש, ממש מתחנן שיתקעו בו נוצה מן הצד, נוסח בייאֶרן… הילוכו שלו אף הוא אינו משל יהודים. אלא שכל עצמן של הרגלים אינו אלא סמלי. כהביטך על חלקן העליון, נדמה לך כי אלה הן רגליו של מי שתמיד מוכן ומזומן לבריחה. הרף־עין, והן מזדנקות ועוקרות מן המקום. העצם הקדמית של השוק מעוקמת כלפי חוץ והיא בולטת מתחת לעור כעצם החזה של צפור הפולחת את האויר אגב מעופה… הרושם הוא כמי שמכריז: קדימה, תמיד קדימה !

וכהביטך על חלקן התחתון של הרגלים, לאמור: העקבים, שוב יתבלט הניגוד הגמור אל החלק העליון. זה החלק התחתון דוקא עושה רושם של מתאוה תאוה להיצמד אל זו הקרקע עליה הוא עומד. ומשום כך רחבות הן הרגלים במקום זה, מגודלות עד כדי כיבוש הקרסולים, משל מטרה אחת להן להכביד ביותר על מעשה העקירה מן האדמה.

ואין זה מקרה, כשם שאין בדרך כלל מקריות בטבע. לא בלא סיבה. אפרפר־צהבהב הוא עורה של הלטאה החיה בשטח החול, וירוק הוא גוֹנה של זו החיה ביער. וככה אין משום מקרה בזו השניוּת שבמבע רגליו של הר מיללר: בעצם אין הר מיללר אלא בן־תמותה שעשוי היה לבלות כל ימי חלדו בזו העיירה הקטנה שבבאואריה, כשבוקר בוקר, בהשכמה, הוא מוליך את עגלתו־דוכנו גדושת סלי הירקות אל השוק ובערוב היום הוא מחזירה הביתה. אלא משנתרגשה על העולם פורענותם של הנאצים, באו וטירדו את הר מיללר ממושבו האיתן, ועד כמה שהיה מתגונן ומסתתר, חייב היה להיות תמיד מוכן ומזומן לברוח. כיוצא בזה שעה שעקר לחלוטין מן העיירה הבאוארית, – ורק האלהים הוא היודע ועד בכמה עלתה לו זו העקירה, – וחזר והסתדר במחוז אחר שבגרמניה, מקום שם איש לא ידעהו. אף שם לא ניתן לו להאריך שבתו. ואפילו לאחר שיצא לחלוטין את גרמניה והגיע בדרך נדודיו לסין, מקום שמה טילטלה שנת 1939 רבים מיהודי גרמניה, והוא אמר להשתקע שם ולהתערות – ואמנם עד מהרה מקור של פרנסה נזדמן לו, והילד כבר היה מבקר שם בבית־אולפנא, ודומה היה: הנה הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, והקץ לנדודים, – אף שם נתחוור לו כי עליו להיות מוכן תמיד לעזוב הכל בכל ושוב לנדוד אל כל אשר ישאנו הרוח. לפי שבימים ההם נתגלגלה מגפת האנטישמיות והגיעה אף לשם, לסין, והיפאנים, ששלטו אז באותם מקומות, נתאווּ תאוה אף הם להקים כבשני־גאז ומשרפות בשביל היהודים, כדוגמת היטלר. אלא שקרה נס, והמשאלה לכלות את היהודים בתאי־גאז הושבה ריקם מטעם קיסר יפאן. “הכיצד – אמר הקיסר – יכולים בני־אדם חיים להיות נידונים לשריפה?”

בתחום ביתה של אסתר’קה נשתרע אפר רחב־ידים מגודל עשב דשן. ופעם צץ רעיון במוחו של אביה: הוא יתקין את המקום לגן. אמר ועשה. למחרת השכים ויצא. מדד את השטח והפריש לעצמו החצי. השאר יהיה לשכן ממול, לכשירצה.

מה אתם סבורים? למחרת חולק השדה לא לשנים כרצונו של אביה של אסתר’קה, אלא לשלושה, למען שלושת השכנים במקום. משראוהו השכנים טורח ומודד את השדה נתעורר מיד גם בהם החשק לגינות. והשכן השני הגדיל לעשות – עמד ונטל לעצמו את החלק הגדול ביותר. ברם, אַל דאגה, לא היה זה מטבע אביה של אסתר’קה שיהא מתעסק עם שכנים בגלל כך. ואולם היא, אסתר’קה, לא יכלה שלא להעיר את אזנו של השכן. והלה נעץ בה עיני־תום ופטר:

– וכי לעצמי נטלתי מה שנטלתי? וכי אני את כל החלקה כולה אעבד? אלא מה – השכן השלישי אף הוא קרוי אדם.

היתה זו אמירה בעלמא, לפי שבעצם מסר את עצמו לעבודה יותר משכניו השנים גם יחד. אלא שמעשה להכעיס לא ראה הוא ברכה בעמלו. ימים רבים עברו ובחלקתו שלו לא נראה כל סימן של גידול ראוי לשמו. נתברר ששכן זה, חרף להיטותו היתירה לגינה, לא ידע בטיב עבודת־הגינה ולא כלום. פתח בשמיר, שזרע מלוא חפנים וסופו שגדל פרע, וסיים בעגבניות ששתלן בצפיפות יתירה וצר היה המקום גם להשקאה וגם לקרני־החמה. אף את הערוגות גופן סידר בלא טעם, שדומות היו יותר לפיתות מאשר לערוגות.

תחת זאת גמרה אסתר’קה בנפשה להראות להן לבריות כיצד מלאכת־גינה נעשית. ולאחר שהפך אבא את האדמה עמדה והכריזה שאת הערוגות היא תעשה בעצמה. אמרה ועשתה. ואכן שונה היתה חלקתה שלה משל השכנים, שמחולקת היתה לערוגות ארוכות וישרות. היה עם לבה לשוות להן צורה כשל ערוגותיהם של גויים. זה שם – אמרה בהחוותה בתנועת זלזול כלפי חלקותיהם של השכנים – ניכר מיד כי מעשה ידיהם של גננים יהודים הוא…

עד מהרה אחז בולמוס הגינות את כל תושבי יאזור כולם, כנענים לקריאה, לצו. ואולם צו כזה לא ניתן ולא נשמע. ואף על פי כן, כשם שקודם לכן היו האנשים מתרוצצים ומחפשים מעון, ואחר כך – שולחן וכסא, כן נראו עכשיו אחוזי תאוה אחרת: גינה! הגינה שלי, הגינה שלך. לחרוש, לזרוע, לשתול, ירקות, פרחים.

ארץ ושמים – וגינה.

וחנותו של האגרונום מלאה אדם. קנו זרעים, שתילים, שתילי־עגבניות. סלק, פלפל אדום, גזר, פטרוסיליה, ומה לא? אף אבטיחים ודלועים.

גינתה של אסתרקה, שהיתה מתנוססת בערוגותיה הישרות, כבר זרועה היתה אף היא.

בוקר בוקר, עת החמה התגנבה בקושי אל פינה אחת בנוגה חיור, והגינה כולה עדיין אפופה צללי־לילה, כבר היתה אסתר’קה מצויה בחוץ. היתה זו דרכה הראשונה, ישר מן המיטה. בעיניים עצומות למחצה, כשהשמורות עדיין כבדות מחמת שינה, כבר נתאַותה לראות מה תמורה חלה בה בגינה משך הלילה: מה נוסף, ואם במקום מן המקומות גבעול חדש צץ ופרח. כאם מבכירה שתוהה ומשתאה למראה “אפרוחה” המתפתח, מעשה נסים, מיום ליום, כן היתה אסתר’קה מתבוננת באהבה בראשי העשבים החדשים. בדומה לתינוק מתפתח גם כל צמח לפי חוק קבוע. ואסתר’קה מכירה את הצמחים כולם על פי גידולם הראשוני, אפילו לא תזכור היכן מקום זריעתם. הגזר, למשל, נביטה ראשונה שלו גבעול דק פרוע. לעומתו המלפפון נוקר את קליפת האדמה בעלעל סגלגל, עבה קמעה, והאדמה נשארת בקועה, פיה פעור למראה חוצפתו של העלעל המבקיע לו דרך אל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

פעמים ביום תערוך “מסקר”, בדומה לרופא בית־חולים המבקר את מיטות היולדות. ידיה שלובות לה לאחוריה תסקור כל פינה. מערוגה לערוגה, לפי תור, תעבור ותתבונן. עד שמגיעה אל משוכת התיל הדוקרני שליד הפרדס. תסקור בקפדנות, וכל תמורה לא תיעלם מנגד עיניה. ככה פעמַיִם ביום, בבוקר ועם שקיעת החמה.

השעות האלה כשרות גם לפגישות שכנות.

– שכנה, הנבטו כבר אצלה העגבניות? – נשמעת קריאה מבעד למשוכה המפרידה בין חלקה לחלקה.

– תראה נא, אדרבא, כבר גדלים אצלי הבצלצלים.

– בצל, זה דרכו, משמגיע תורו, לגדול גם בבית – משיבה האחרת.

וזה דאבון־הלב למראה נביטה חפוזה של גזר או פטרוסיליה של השכן, שעה שאצלו עדיין “ריק ומשומם”.

– שכן, מה טיבו של גבעול זה, דבר של ממש הוא, או סתם עשב־בר?

– ישאל את ה"אגרונומית", אני ריק ובער בכגון זה.

– אותה אגרונומית מיהי?

– מהו סבור? – אשתי! היא יודעת הכל. אני איני אלא פועל שחור. להפוך את האדמה זה תפקידי שלי. מכאן ואילך סומך אני על אשתי בכל.

עוד הוא עומד ככה ומרטש באתו את האדמה הקשה, הריהו רומז לאסתר’קה כלפי גינתו של השכן השלישי. הלה יונק של תאנה הביא לו ממקום שהביא ונטעו בלב לבה של הגינה.

למה רמוז ירמוז: וכי הוא גופו לא נטע בחצרו, עד בלתי השאר רגבים, כל מיני עצי פרי?..

נבצר מאסתר’קה להבין היכן השיג שיחי־בננות כל כך הרבה, עץ תפוז, עץ תפוח. חצרו שלו סגורה ומסוגרת, ומשום כך סבור הוא שאין לראות דבר מהנעשה בה. אסתר’קה אף היא חשקה נפשה בעצי־פרי. אלא מה – כל סימן ברכה לא ראתה בעמלה. וכי מה בידה לעשות עוד? מנהג הוא בידה, שעה שאוכלת תפוח, אשכולית או תפוז, הריהי טומנת את הגרעינים באדמה, תחת החלון, בלב הגינה ובכל מקום שמזדמן לידה, בניגוד למה שעשתה בחוץ־לארץ. שם, בגרמניה, היתה דוקא שומרת על גרעיני הפרי שלא יהיו נושרים לארץ, כדי שלא תהא האדמה הטמאה מניבה פרי…

עוד הם עומדים ככה ומפליגים בעסקי הגינה וכל אשר מסביב לה, משתופפת ובאה יהודיה זקנה, שקיקים תפוחים סביב עיניה, משל מרכיבה זוג זגוגיות, ומפכרת ידיה הריהי מצויחה:

– וכי מה? איש איש וכברת־ארץ לו ומעבדה. ואחר צנונית תהיה, בצל, או עגבניה. ואילו אני, וַי לי, אין לי דבר. זו השכנה שלי אינה רוצה לוַתר אף על שעל אדמה. הכל שלה – אומרת היא, לפי שראשונה היא בחצר זו. נו, מה תאמרו, אנשים טובים? – מסיימת היא עם שמפכרת ידיה והולכת.

אותה זקנה, הקרויה גיזלה, שמתגוררת במעלה הגבעה בבית בודד, נטפלה אתמול בכל מלוא מרצה אל אחד צעיר מקרוב בא, שמרכיב משקפים ותיק תחת בית שחיו. מיהו אותו צעיר, לא ידעה גיזלה אל נכון. אלא שתפסה כי הוא נציגו של אחד ממוסדות־הצדקה. לפי שקודם לכן, בהשכמת הבוקר, עבר את הסימטה אוטו־נוסעים מגודש. אלא שבפנים ישובות היו רק נשים בלבד, ולא נשים סתם – גברות כבודות, חבושות כובעים, ודיבור פיהן – אנגלית. בעד חלוניות האוטו היו נשקפות ולא ידעו במה להסתכל קודם – בבריות שנראו כנפילים מאיזה כוכב אחר, בבתי־המגורים המשונים, או בהליכותיהם של הבריות בכלל. נראה היה שעיניהן של הנוסעות תועות לכל עֵבר ואין אִתן יודע מה.

והנה השׂתרך לו אותו צעיר ברגל אחרי האוטו ולידו עוד כמה גברות. בעברם ליד החצר נפנתה אליו אחת מהן, בהצמידה הפנסנה אל חטמה:

– הביטו וראו – גינה זו, הנה.

לגינתו של השכן נתכוונה.

משחזרו, אותו צעיר עם הנשים העסקניות, מסיורם הארוך, פגש באותה זקנה שחוזרת מעם הכביש וסיר מים בידה. הילוכה זה עם הסיר באצבעותיה, המעוקמות מחמת שגרון, נגע עד מאד ללבו של הצעיר. מיהר ונטל מידה את הסיר והריהו מהלך אחריה. בראותה זאת. נתלהטו פניה של היהודיה. תפסה מיד שאין זה אדון סתם, ככה. משהו חשוב לאין ערוך צפון בו. והואיל וכך פותחת היא בדיבור־פה מלוּוה תנועות ידיה המעוקמות, והולכת ישר לפניו.

וכבר היא מספרת לו מה עלובה היא, שכוח אין לה לעבוד כדי להחיות את נפשה, שבגיל הזקנה היא וחייבת לדאוג לכלכלתה, ובניה ובנותיה הנשואים אינם עושים למענה ולא־כלום, ואפילו כף מים חמים אינה מקבלת משום איש. עזובה ממש, ככלב. והוא, הצעיר, ודאי שיבין לרוחה, לפי שנראה איש מלומד, ומן המפורסמות הוא שאֵם אחת ויחידה בידה לספק צרכיהם של עשרה ילדים. ואילו עשרה ילדים אי אפשר להם לקיים אם אחת, וכולי וכולי.

בינתים נמאס לו לצעיר כל אותו תפקיד שלו. פתאום ראה את עצמו בעלבונו, – מהלך עם סיר מים בידיו ולצדו יהודיה שפיה אינו פוסק מלדבר אגב נפנוף זרועותיה. ונמלך בדעתו וכבר אומר הוא להוציא את הסיר מידיו ולהסתלק, אלא שהיהודיה הקדימתו ושידלתו לילך עמה עוד כברת ארץ, עד לביתה. אדרבא, יראה כיצד מתגוררת.

– הנה זה כאן, בסמוך, – מצויחה היא לעומתו, – כאן אתגורר, הנה, הנה, עוד פסיעות שתים.

בלית ברירה ממשיך הוא בלכתו והיא חוזרת לשיחה הטורד.

משרואה שאין לדבר סוף, חוזר הוא ומתאושש ואומר להוריד את הסיר.

– הנה, הנה כאן, הרי זה! – היא מחוה בידה לנגד עיניו.

לאו! – פוסק הוא לעצמו. עומד ומוריד את הסיר ליד הבית הראשון שעברו על ידו ומניה וביה מסתלק וחזר כלעומת שבא.

עומדת היהודיה מפושׂקת זרועותיה ופיה עדיין שופע, וכל כולה תמהון. עוד רבות רבות אתה להשיח. זה באמצע הדיבור פרח לו, חבל, חבל

---

עודה עומדת ומשתאה קפצה לקראתה סאליה ובעינים שכולן חידות ורזים שאלה:

– מיהו זה?..

שכה תאריך ימים, סאליה זו, – כמלאך מושיע הופיעה. לפחות בפניה תסיים הדיבור, ולוּ הברה אחת או שתים. בזיון שכזה – לעזוב אדם באמצע, כשעוד מלתוֹ על לשוֹנוֹ, כשעדיין פני להבים פניה, פ, ככה לא ייעשה!

פטרה לעֵבר סאליה כמה הברות, כבר בקול דועך והולך, ובידה התותה בכיוון הצעיר המתרחק. שהות ארוכה עוד הביטה אחריו, משל מין חזיון־תעתועים שריחף לנגד עיניה וחזר ונמוג…

מעֵבר מזה, ב"מרכז", שוקקים החיים ביום כבכוורת. ואילו בעבר השני של הכפר אחרת לחלוטין. שם שקט ושלוה, ורק מפרק לפרק תיראה אֵם צעירה עוברת בריצה, עוללה על זרועה, ראשו עטוף במטפחת צחורה, תריס כנגד החמה הקופחת. מקופת־חולים חוזרת היא, וחיש מהר תעשה דרכה על פני החול

הצוֹרב.

עתים ייראה גם מאן דהו עובר ומגמת פניו – מעבר לכביש, אל החנות. אמנם כבר מצויה גם כאן חנות־מכולת, בין שיחי הצבר, אלא שהמצרכים החשובים, על פי מנות־הקיצוב, טרם יהיו בזו החנות הקטנה ואשר על כן עדיין מעטים מאד כאן הלקוחות.

בעלת החנות היא אוקראינית, שהגיעה ובאה לכאן עם בעלה היהודי ועם ילדה כבת שמונה, מבעלה הראשון, האוקראיני.

מששואלים את האם מה שם בתה, תשיב: – גאליה. ואילו ככה – רבקה. וכשמוסיפים ושואלים: מה לשון־דיבור ביניהן? הריהי משיבה: רוסית, ואילו עם אחרים תדבר הילדה אידיש ועברית. ומשרואה חוּכה של תמהון על שפתי השומע, הריהי מחזקת דבריה: – וכי מה, שמא פגם מצאו בידיעת כמה לשונות?

אמנם כן. כפעם בפעם יישמע קול ילדותי מתנגן ברוֹך ובוקע מתוך החדר השני. ובסמוך לכך: – רבקה, רבקה, זאגאניי־קא קוּר סוֹֹ דבוֹרא (הכניסי את העופות מן החצר)! – קוראת האם בקול מעבר למחיצה אל תוך החדר. מיד מופיעה נערה פשתנית שאַפּה סולד, ומגן־דויד מוזהב תלוי לה בשרשרת דקיקה על צוארה, ונפנית אל העופות שבחצר.

שם, בעבר השני של הכפר, שחומה האדמה, כנחושת. זעיר פה זעיר שם, ברוַח־מה זה מזה, שלא יהיה צר המקום, מוריקים עליהם הכהים של אפונים, פולים, תירס ועוד מיני גידולי־סבך, מגודלי־עלה מפורחים, ככוסיות משוטחות. לא גידולי קרקע המה, כי אם משוכות וגגות. ליד כמה בתים ייראו אותם צמחים כגשרים נטויים, גשרי־אויר, מן הגדר ועד לגגו של הבית.

ויש אשר יתקוף החשק את אסתר’קה לראות את גינותיהם ומעונותיהם של דרי העֵבר ההוא. יוצאת היא לשם לרוח היום, סתם ככה, מהלכת לה עקב בצד אגודל, ניבטת סביבה בעינים רוגעות וחשה לבה עולה על גדותיו: יופי שכזה! נדמה לה כאילו הכל עשוי כאן לשם תפאורה, קישוט בעלמא. ואפילו עצי הבננות הנטועים בשפע, דומה, רק לשם נוי בלבד באו לכאן. ומרובים גם המקומות שפרחים נאים מקשטים את חזית הבית.

הבריות הללו, מהרהרת היא, אינם חובקים ידים כלל ועיקר.

רובם של התושבים כאן יוצאי בולגריה הם. אסתר’קה רוחשת להם כבוד ויקר. אכן חיבה יתירה נודעת מהם למשק כפרי ולגינות. ושמא תאמרו גינות בלבד? אינכם אלא טועים. אדרבא, צאו וראו משכנותיהם של הללו, ולוּ רק מבחוץ. אין מלים בפיה לתאר כמו את החידושים שחידש שם איש איש בביתו שלו. הבית מוקף גדר של אבן, מסוידת לבן. השביל המוביל אל הבית מחויץ משני צדדיו ומרוצף אבני־חצץ משוננות כלפי מעלה, כמין שׂדרה. ושערים ופשפשים צצו שם, עשויים קנים דקים, קני־חמד מחוטבים ומצובעים ירוק או ירקרק ושחמחם. בגינה יאפילו במסתרים חצילים כבדים מבין סבכי עליהם. כאן ניצב לו בלב הגינה שמיר בודד וגא ונושא ברמה את כיפתו הצהובה, בדומה לנזר. מזה והלאה מושיט הספוג יד אחים אל עלה־בננה וכך יעמדו חבוקים וסבוכים ואין להפריד ביניהם בשום פנים ואופן.

ברם, הספוג אינו מסתפק בכך, אלא משגר ראשישו הערמומי קדימה אין־הפוגות ובלי משים הריהו מטפס ועולה עד לצואר הבננה. יש רק להקפיד על כך שמחמת חיבה יתירה לא ייכרך על הצואר יתירה על המידה ולא יחנוק, ואחר, משתושג זו המטרה, שוב לא יהא כל מעצור בדרכו לכבוש הכל: את ענקי העלים המתפשטים, את הגזע הרחב, ואחר יפרוש שלטונו על כל השטח כולו. לפי שמטבע ברייתו זקוק הספוֹג לשטח בלי מצרים ולא איכפת לו כל עיקר אם אגב התפשטותו יכלה וישמיד כל אשר בדרכו. כי על כן יגדל וישתגשג על עצים ועל אבנים.

ויש מי שחי כל ימיו בעיר, ורחוק מגינוני שדה וגן יבקש לו הידור בית בצורה זו או אחרת. מי שלפתע פתאום הצמיד שלט זוטא על דלתו ועליו מתנוסס שמו לתפארה. ומי שמתקין ידיות מנעוליו כשל רופא: עגלגלות, מבריקות. ויש מי שהופך את חצרו לדיר עם לול גדול בתוכו, ומעלות השחר כבר נשמע משם קרקור עופות שגוזל שנתם של השכנים יוצאי העיר הגדולה שמעבר לקיר… על אחת כמה אם חמור יובא לחצר. כאן אתה עלול לצאת מכליך בכל עת ובכל שעה שעולה הרצון מלפני החמור להשמיע קולו ברמה. משפותח בפיהוק אי אתה יודע תחילתו ואימתי יגיע לסופו. מתמשך לו הפיהוק הקולני וצורם את האוזן עד כדי זוָעה. דומה, הנה פוחת והולך וייפסק. אך לא, משמגיע כמעט לסוף פסוק הריהו נמלך בדעתו ועולה לתחילתו ושוב מרעיש שמים וארץ, וחוזר חלילה.

אף בשכנותה של אסתר’קה מצוי אחד חמור שכזה. אויה, צרות צרורות לו לבעליו הימנו.

על הרוב דבר־בליעל יצוק בו בחמור. דוקא בשעה שבעליו כבר מכין עצמו לקשור אותו בחבל אל עמוד, נתלש הוא באחת וחיש כבזק הריהו מסתער בריצה על פני הסימטה ומעלה ענני אבק. בהול ורגוז ירוץ בעליו בעקבותיו על מנת לעצרו ולרסנו. אך מה כוחו של זה, העלוב, לעומת החמור המשתולל? ואשר על כן ירוצו שניהם, החמור ובעליו, מתנשמים ומגמאים ארץ, ורק לאחר שעה ארוכה יראו אותם חוזרים בשובה ונחת, עקב בצד אגודל, משל כל דבר רע לא נתארע קודם לכן.

הכל יתמהו תמוה: יהודי משודיה, וכל כך מרובים הרהיטים שהביא עמו, שאינו יודע לשית עצה בנפשו כיצד לסדרם במעונו הצר, יהודי זה – מה לו ולחמור? אלא שבבוקר לא עבות אחד מביטים ורואים – דוכן מסוכך גגון עומד לו הכן ליד חלונו מבחוץ. מלכתחילה היה הדוכן לצחוק בעיני כל רואיו. שכניו מיודעיו עברו וגילגלו חוכה תוהה על שפתם, משל אומרים: גם זה משלח יד? אשתו של השודי היתה משיבה להם לתוהים בחוּכה אף היא, משל בושה מאמצאה זו של בעלה, ו – לא־כלום. ברם משחלפו כמה ימים נתכסה הדוכן ירקות ופירות למיניהם וקיבל צורה הגונה. אף האשה, בעלת־הדוכן, נמלאה עוֹז ובטחון, והריהי עומדת ומוכרת סחורתה מעשה סוחר בקי ורגיל.

ולתכלית זו הם נזקקו לחמור. לפי שחייבים מדי יום ביומו לנסוע העירה ולהביא משם סחורה חדשה.

אחר כך, כעבור עת מועטה, נוכחו הבריות לדעת כי אכן אמצאה חשובה ונעלה היתה זו. לפי שבלא טורח יתר של בניה, שהיתה בלא כל ספק בולעת שארית המזומנים שלו, התקין לו “בית מסחר” מן המוכן, מתחת לאפו. והלקוחות מתרבים והולכים. בעד חלונה תראה האשה מאן דהוא קרב ובא, וכבר היא בחוץ. ושוב שקט – יכולה היא לישב במנוחה ולעסוק במלאכות־היום באין מפריע.

אותו שודי שקט, שאינו רואה, לכאורה, את העולם, החכים יותר מאחרים. והעבודה – לא אחד קנא יקנא בו.

חנות הדגים מלאה. נערכת הרשמה לדגים ולעופות. ארוך התור, ובחנות חם, האויר דחוס. ריח־הדגים המחומם קשה מנשוא, אלא שאחר כך, משמאריכים בעמידה, מסתגלים אליו. אחד יהודי מיתמם וקונה לו עמידה לא בסוף התור, כדין, אלא בקרוב קצת. מיד מתלקח בולגרי אחד, ומכריז שהלה לא עמד כאן, וכבר הוא מנפנף זרועותיו מול העיניים ממש, להרביץ. לא עצרה אשה פולנית ברוחה ופטרה מניה וביה כלפי הבולגרי:

– פּה לך – דבּר. אך למה ליתן דרור לידים נוסח בולגריה?

משאך פסקה פסוקה קפץ לעומתה בולגרי אחר ונהם:

– הבולגרי הוא הטוב שבבריות!

מיד קמה בהלה. וגדולה היתה הסכנה שתצא העלובה מקופחת שוק וירך, אלא שכאן נתרחש נס: בו ברגע הכריז החנוני והודיע כי ההרשמה תיעשה רק עד שעה שש ומתבקשים לתת לעבוד במנוחה, אחרת לא יירשמו ויהיו מן הצועקים ואינם נענים. אתראה זו השפיעה, הרוחות נרגעו ובחנות הושלך הס.

כאן נפתחה הדלת ברעש ואל החנות נכנס ובא ברנש מהיר־עין ששערותיו השחורות שפודות לו על ראשו כשלפי־פול, חפז והסתער על הסוחר, הנה יבלענו על קרבו וכרעיו:

– אתה את התלושים ישר בפניה של אשתי הטחת, וכי מה סבור אתה?! אתה כאן למעננו ולא אנו למענך!

ובטרם תפס הסוחר, שעיניו שחורות ועגולות כשל כבש, במה המדובר, חפז והחזיק אחרי הבא הונגרי אחר, בן ארצו של הלה, ברנש בעל קומה אף הוא, אך בלוֹנדי, וכבר הוא מאיים באגרופו מתחת לחוטם:

– הן, הן, במו עיני ראיתי, והאשה בכתה!

ומתנדנד על שתי רגליו המפושקות מימין לשמאל, משמאל לימי,ן הריהו מוסיף ומטיח באימה כלפי היהודי המחויר:

– מחובתו להתנהג כבן־אדם ולא כאחד ריקא!

היהודי לוטש שתי עיניו העגולות, וזקנקנו השחור מסביב לפרצופו שהלבין כסיד, מתבלט בחריפות־יתר.

ולא הסוחר בלבד, אף רבים מבין העומדים בתור החוירו, אלא שהללו – מתאוַת נקמה בעד העוול שנעשה, כביכול, להלה ולכולם גם יחד.

מפה ומשם כבר נשמעות קריאות גנאי:

– הן, ודאי, שוב אין צורך בעדוּת. הכל שמעו וראו!

ההונגרי הבלונדי עדיין מתנדנד על רגליו וחוזר ומטיח:

– האשה איננה ערלית שלו כדי להטיח בפניה את פנקסי־התלושים!

– מה? – רטטו שפתיו של היהודי המחויר והולך. – מה ענין ערלית לכאן? בפניו, יהודי מזוקן, יטיחו בכגון זה?

אלא שלא ביטא זאת בשפתיו. הוא בלע גם זאת. סייג לחכמה שתיקה – הטרם יראה מה מתרחש כאן?

לא שת לבו לשום דבר אלא המשיך, אחוז אימת־מות, בהוצאת התלושים מתוך הפנקסים.

ההונגרי השחרחר נשאר באפס מעשה, לפי שבן־ארצו הבלונדי הקדימו ושלל הימנו כל דיבור־פה. הבלונדי התנודד קמעה על רגליו והחריש גם הוא.

אותו יום שוב לא היה הסוחר נוהג בקפדנות, ואת ההרשמה היה ממשיך ועושה גם שעה ארוכה לאחר שש…

עם ערוב היום, כשלאסתר’קה אינה מזדמנת עשיה של כלום, הריהי קרבה ובאה עד לחלון, הפתוח לרחוב כ"חלונו של עולם", שמכאן תראה היא, אסתר’קה, את העולם, והוא, העולם, יראה אותה וכל המתרחש בביתה שלה. כל העובר על פני החלון ינעץ עינים, על מנת להציץ ולראות מה נעשה כאן מבפנים. ויש אשר תתפוס לו למי בזרועו, והלה, רואה עצמו לא בנוח, יעמוד תחתיו, וכבר יתחב גם ראשו פנימה ויתמה: “דירה נאה”. או: “מסויד כאן בטעם, ידי מי עשו זאת. הסוכנות?”

ברם יותר משמתכוונים לראות בביתה שלה, מתאַוה היא לראות בחוץ, ואכן רבות רבות תראה ותדע.

כחמישים פסיעות מביתה, ממול, קצת במעלה הגבעה, מקום שם יתגורר משה, הפועל מוארשה, מתלקטות בכל שעת בין ערבּיִם, עתים גם באמצע היום, נשים רבות ותינוקותיהן על זרועותיהן, ומרבות לספר מאורעות על גבי מאורעות. לא משום שהוא, הפועל מוארשה, חיבה יתירה נודעת ממנו לסיפורי מעשיות. זה דוקא לא. הוא מחַבּב מאד את השתיקה, אף יכנוהו זעפן. לא כן אשתו. היא לא תוכל לישב שעה ארוכה ולידום. וגדולה סקרנותה לדעת הכל ולדבר על הכל. ושעה שיתארע מאורע של כלום, כגון: סכסוך קל שבין בעל ואשתו, ריב־דברים שבין שכנים, או אם יקרה המקרה ותינוק יידה אבן ברעהו, דבר שהוא ממעשים בכל יום, ואמו של הנפגע תתפרץ ביבבה בוקעת שחקים, כדרך שנוהגות אמהות במקרה כגון זה, משל את בנה קטול קטלו, או אז תופסת סאליה, אשתו של משה, את תינוקה שלה בידו, גזירה פן תקום בהלה ויתארע מה, חלילה, גם לבנה, ובעינים מתרוצצות הריהי חופזת ובאה הראשונה למקום המעשה. ועוד בטרם תספקנה הנשים השתים, הטוענת והנטענת, להטיח אשה בפני רעותה כל שמוכן על לשונן, כבר חייבת סאליה לדעת הכל בכל במה הענין. היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא יספרו לה ראשונה כל שנתארע, מהכלל ומהפרט, כל צד לחוד. נטפלת היא להן, לנצות, וחולבת אותן עד התמצית, כשעיניה מתרוצצות ותובעות מכאן ומכאן, ואגב כך פניה שלה מתלהטים, וכל כולה להבים. וככה תעמוד, התינוק על זרועה, ותאזין ותקלוט כל הגה וכל הברה, עד שייפסק מעיין המריבה, והאמהות השתים חוזרות דמומות אשה אשה לביתה.

או אז תחזור גם סאליה כלעומת שבאה.

מורידה את הילד מעל זרועה, הריהי נפנית למלאכתה. ואין היא חסרה עשיות, לא ביום ולא בלילה: יש לכבס כמה חתיכות, וסעודת־הצהרים המאחרת טרם הותקנה כהלכה, והוא, משה, עוד מעט ויחזור מעבודתו בתל־אביב, ומהראוי שימצא הכל מן המוכן. קפדן הוא במקצת, ולמה לה להתעסק עמו?

מכל מקום משתדלת היא, כל כמה שידה מגעת, לעשות הכל בחוץ, על המרפסת הקטנה, שגדלה כשעל, אך מעלה יתירה לה ־ פתוחה וגלויה.

וככה, עת נצרכת לקלוף תפוחי־אדמה, לגרד גזר, או להתקין כמה סלקים לחמיצה, הריהי מתישבת לה על המרפסת וקולפת ומגרדת, ואגב כך מציצה פה ושם ובחטף תראה הנעשה מקרוב ומרחוק, ועל הרוב יעבור אי־מי, זה או אחר, וכבר שיחה, אם קלה ואם רצינית, קולחת, ונוח לה וטוב לה.

על בואו של משה תתבשר בעוד מועד. התינוק יראהו מרחוק, וכבר יינשא ברוח וירוץ ברגליו הדקיקות, ובקולו הדק, הצלצלני, יפלח את האויר: טיאטיא, טיאטיא! והאב משׂרך דרכו מתון מתון, כשסנטרו מזדקר לו קמעה לפנים, ושקיק־האוכל מתבטבט לו בידו.

שלא כשאר הפועלים נוהג משה בשקיק־האוכל מנהג של קבע וסדר למופת. אחרים צוררים צידתם בפיסת־נייר, ובמקום העבודה הריהם מניחים אותה כלאחר יד, ואחר יעוטו כולם על הערימה ונוברים שם ונוברים ובקושי מכירים איש איש את שלו. מנהג זה אינו כשר בעיניו של משה. הוא, בבואו לעבודה, הריהו תולה שקיקו על מסמרון קבוע בכותל, ובכך בטוח הוא שלא יתחלף לעולם בשל אחר.

כיוצא בזה ביתו.

תחילה התקין לו מרפסת זוטא מסורגת, אחר הקיף סורג לסורג, ונתקבלה צורה של “קופסה בתוך קופסה”. שטח רב אין לו לבית, לפי שליד הדרך ממש הוא מצוי. משחוזר משה מעבודתו, הריהו פותח תחילה את פשפש הגדר וסמוך לכך את דלתית המרפסת, במחציתו של מטר בין זה לזו. יותר מכך אינו צריך.

ברם פטור בלא כלום אי אפשר. ויש לו גם למשה מעין גינה, גינונת ד' על ד', מתחת לחלון, עם ערוגונות סדורות וישרות. אמנם כל חשק לא היה לו למעשה־גינה, שאינו יודע בטיבה ולא כלום. אף היה טוען: “לאיזו תכלית? כל הגינה כולה יכול ותהא תנובתה עשרה קילו עגבניות בשמונים גרוש ומעט גזר, סלק ופטרוסיליה – עוד שמונים גרוש, או לירה בשלמותה, – חידוש רב. וכשאעבוד שתי שעות נוספות הרי תשיג ידי ליקח בשוק כל אותה תנובה של הגינה משך קיץ כולו. ברם, לא כלום. הכל בעטיה של האשה. משראתה הפלונית שלכולם יש גינות התחילה לחלוב אותי יום יום: גינה גינה!” עד שביום אחד, עת חזר מן העבודה, שאל ממי ששאל אֵת, לא גדולה ביותר, ועמד והפך את האדמה. ולמחרת כבר עמדו להן ערוגונות מוכנות לזריעה, ערוגונות זעירות וצרות, כאותם קברי־תינוקות, שלא תהא השעה.

אסתר’קה זוכרת יום בואו של משה לכאן. בוקר גשום היה, בו בזמן שאף הם נשתקעו כאן. מיד בבואו לטש עין על זה הבית הקטן שעמד מן הצד, לא הרחק ממקום־מגוריהם שלהם. לא ראוי היה אף למשכן־כלבים, כה עלוב היה מראהו. בלא רצפה. הכתלים – חושך ואפלה, רטובים. חלונית אחת ויחידה, והגג דולף אין הפוגות, אף כל סימן של דלת לא היה שם. והשטח מסביב? רפש מרופש, ים של בוץ.

אלא שמשה דעה לו משלו, לא נמלך ולא שאל בעצתו של שום איש. בא, סקר את הבקתה בעיניו הרוגעות והבולטות במקצת ומיד חזר והביא את אשתו וילדו. “הרי זה ביתנו” – הכריז. והאשה סברה וקיבלה.

ראשית הביא את המיטות והמזרנים מן הסוכנות. עיקר העיקרים – אמר – מקום להניח בו את הראש.

אשתו אף היא לא נשתהתה הרבה. מיהרה ומילאה את המיטות כרים וכסתות עד למעלה וכיסתה בשמיכה צבאית אמריקנית ירוקה, שקיבלה במחנה שבאיטליה. אחר הפליג הוא וקנה פתילות־נפט ומנורה למאור. כוס חמין – אף זה עיקר חשוב. אפס רצפת העפר מה תהא עליה? – יצא על מנת לראות כה וכה בסביבה.

לא יצאה שעה קלה והוא חזר עם סל גדוש מרצפות שמצא באיזו פינה נידחת רצפה שלמה, כמידתו של זה החדר. פירוקן של המרצפות לא עלה לו בקושי. הואיל והחורבה ההיא נטולת גג היא והקרקע ספוגה לרויה. וקמעה קמעה, פעם הוא ופעם אשתו, שהיתה מסתובבת שעה ארוכה זעופה ואַפּה משורבב לה כקנה־מקטרת, הביאו בסל את המרצפות אחת לאחת, ועין השומר לא ראתּם, והכל שריר וקיים.

משהובאו כל המרצפות כולן ביצבצה השאלה: והריצוף כיצד יהא נעשה, מי? במה? ומשה מצא עצה ותחבולה גם לכך.

אותה שעה עסק אחד אומן, מטעם סולל־בונה, בהתקנת דלת אצל שכנה של אסתר’קה. עמד לו הלה למשה בצרתו ועל רגל אחת גילה לו את סוד הריצוף:

– טול מעט מלט עם סיד וחול, ערבב כל זה במים, וככה תהא מרצף.

– היכן אטול כל זה? – תהה משה.

– “חטוף” מכאן ומכאן, פה ושם – השיב האומן בהחוותו על המקומות שעוסקים שם בבדק הבית וערימות ותלים של מלט וסיד מוטלים שם למכביר.

לא נשתהה משה, אלא הלך ממקום למקום, ואך ראה תערובת של מלט וסיד עם חול, קרב ובא, ולא חטף כפי שהורהו הלה, אלא, פשוט, גחן ומילא לו בשובה ונחת עביט טיט. ובזה אחר זה הלך וחזר, עד שהביא כדי צרכו.

ואולם משניגש לעבודה לא ידע אל נכון כיצד הדבר ייעשה. מהיכן ידע, מוארשה למשל? נטל ופיזר חול ביד רחבה. אמרו לו לפזר, והוא לא ידע שיעורו של פיזור, ואחר הניח את המרצפות. מופיע ובא אותו בעל־מלאכה ממול, ובראותו זאת פטר:

– זה לא טובה. לרקוד לא יכול.

לא אמר משה נואש ולאחר שתפס יפה הסברו של הפועל כרע על ברכיו ופתח, מעשה מומחה, בריצוף מחושב ומתוקן כהלכה.

אשתו סאליה עמדה והשתוממה: מהיכן בקיאות זו שלו? מכל מקום, חשבה, מהראוי להיות לו לעֵזר כנגדו, ופתחה במתן עצות: כזה תעשה וכזה לא תעשה, אך משה לא שת לבו אליה, אלא המשיך בחריצות כיד בינתו שלו הטובה עליו.

כזה טבעו שלו. משמתעסק באיזה דבר אינו רואה ואינו שומע דבר ולא ייגרר אחרי שיחה אפילו עם הקרוב אליו ביותר, משל חלל ריק הוא המקום שהלה עומד עליו.

כיוצא בזה תיקון כסא, שולחן, או צביעת ערשׂוֹ של הילד.

עדיין זכור לה לאסתר’קה מעשה והוא עסוק היה במלאכה ממלאכות־הבית. קרב ובא בנו הרך, לייב’לה, ומושיט לו לאביו חתיכת שוקולד. נא, טיאטיא, הוגה התינוק, טיאטיא, נא! אך משה אינו שומע ולא־כלום. נעלב התינוק ופתח בבכיה כלפי אמו שעמדה מרחוק ונסתכלה בדבר. נו, טול כבר מאת התינוק! – לא יכלה עוד לראות בצערו של הילד.

בדיוק אותה שעה הוליך משה עין אחת מן הרשת אל המסגרת העילית, בדומה לאמן המתבונן במעשה היצירה ואין להפריעו בשום פנים ואופן. אין הוא רואה ואין הוא שומע לא את קול אשתו ולא קולו של התינוק המתאונן, אלא כדי שלא יחזרו ויטרידו הריהו פולט כלאחר פה: “טיאטיא טול לאו”, לאמור: אבא אינו רוצה.

לעת ערב כבר היתה הרצפה עשויה וערוכה בכל.

עתה הגיעה השעה לדאוג לדלת של ממש וגם לחלון. היו הבריות, מהעוברים והשבים, אומרים לו: מה, דלת? חלון? מילא, הרצפה – לאחר שטרחת כה והתקנת אותה במו ידיך – יבושם לך. ברם דלת וחלון, אחא, זה ענינו של המהנדס. בכן, תזדיין בסבלנות. ירחים מספר תואיל להמתין. פנויה שעתו של הלה. – מה, עם תינוק־אפרוח יניחוני לישב חורף כולו בלא דלת? – תהה משה. – הא, תינוק־אפרוח, כסבור אתה בן־יחיד הנך כאן? מרובים, הה, מרובים האפרוחים כאן ומשך שבועות רצופים יתגוללו במעמד כזה.

למחרת נטלה סאליה את התינוק בזרועה והפליגה אל הרופא שבקופת־חולים. אתמול בער בנה מחום, תספר לו לרופא, ואדרבא, יגיד הוא עצמו, אם רשאים להניח לו שיצטנן עוד יותר.

הקיצור, הרופא נתן פתק שחייבים לקבוע דלת וחלון אצל משפחת גרינברג, ותיכף ומיד.

וכן היה. למחרת קרעו חלון, לעֵבר הרחוב, גם קבעו דלת, עם מנעול. אלא שמשה דעתו לא היתה נוחה מעבודתם שלהם. עובדים הם הללו, אמר, כלמענם של מתים. לא נשתהה הרבה ונטל לה לדלת והתקינה כראות עיניו שלו, שתהא נצמדת יפה יפה אל הסף, ושלא יהא הרפש מבחוץ חודר לביתו כהוא זה.

– נו, כעת כבר באתם אל המנוחה ואל הנחלה. – עודדוהו עוברי אורח. – בית כבר יש, לכל משפטיו ודקדוקיו. מעתה אין הוא חסר אלא עבודה, או אז יהא קרוי אדם, כדין וכדת.

אלא שענין זה של עבודה שוב אין לזלזל בו, הואיל ולא כל אחד מתמזל לו מזלו למצוא עבודה.

ברם משה לא יירא ולא יפחד. הוא, אמר, מצוא ימצא. וכן היה. אחרים מחפשים עבודה, מי יודע, ימים ושבועות. יש ומשיגים עבודת־ארעי, בו במקום, ויש שנוסעים לתל אביב, אלה המה בעלי המקצוע. עתים מוצאים מה, עתים חוזרים בידים ריקות. וכשכבר מוצאים עבודה, שוב אינה בטוחה וקבועה. כאן בעל הבית בררן וקפדן, וכאן – חייל חוזר משירותו, ולו משפט הבכורה. בקיצור – אין הענין כל כך חד וחלק.

משה ידע כל זאת, אך רוחו לא נפלה בקרבו. משאך ראה את עצמו בתוך ביתו שלו, שמתוקן ומסודר כהלכה, עמד בבוקר אחד ונסע לו לתל־אביב, ולעת ערב חזר ושכר עבודת־יומו בצלחתו.

הוא שונא “מציאות”. אחרים מגלגלים בענין של מסחר, ייהפכו ויהיו לסוחרים, אפשר גם בתעשיה יעסקו, לפבריקנטים יהיו. הוא לא כן עמדוֹ. הוא ליגיע־כפּים ישא נפשו, משמוצא – יודע הוא גרוש בטוח מהו.

ובימי שבת, שאין נוסעים לתל־אביב ומצויים כל היום בבית, אף אז אינו יושב בחיבוק־ידים.

יראו הבריות וישתוממו: אין אצלו שבוע בלא חידוש. הנה סייד לו את מעונו, והרי תריסים לו התקין. לפי שאשתו פחדנית היא, ויראה היתה לישון סתם ככה מאחרי חלון מעורטל כלפי חוץ. על אחת כמה שסוף סוף ניאותה לו הסוכנות והוסיפו לו מטבח, עם מקלחת, כאן הריהו באמת כבר בעל בעמיו.

משמגיע יום השבת מיד מוסר משה את עצמו לתיקונים ולחידושים. זו המרפסונת כבר גגון סוכך עליה, גגון מכובד לתפארת, עם רעפים, והרי כבר גדר שראויה לשמה, שמקיפה הקף היטב את הבית כולו. ופעם, בשבת אחרת, רואה אסתר’קה והנה התריסים, הדלת והמרפסת כבר צבועים חום, והבית גופא – מסויד לבן, מצוחצח, מבהיק ־ מחיה!

אמנם ביתו של משה אינו תואם כל כך את הסביבה, שדומה יותר לבקתה כפרית, ולא של יהודי, אך מכל מקום פי הבריות מלא תהילתו, בעיקר אלה התיקונים והשיפורים, מעשי ידיו שלו.

וכבר חי לו משה בנעימים, הוא ואשתו וילדם הרך לייב’לה.

עד שפעם אחת והנה ארון־בגדים הביא לו משה מן העיר, במכונית מיוחדת הביאוֹ. כל השכנים מסביב הוציאו ראשיהם מן החלונות. הביטו נא וראו, שקט ושלוה, – וכבר רהיטים הוא קונה לעצמו.

כל הרהיטים שלו עד כה – שתי ספסליות שהתקינן במו ידיו, שהיו עשויות מלאכת־מחשבת.

את הארון העמיד בחדר ליד הקיר ממול הדלת. לעת ערב, משכילה סעודת־צהרים שלו, הצית לו סיגריה, יצא אל המרפסת, ישב והציץ בעד הדלת הפתוחה, מן הצד, אל הארון.

שעה ארוכה השהה עליו את עיניו הרוגעות־בורקות.

בשבתות שלאחר כך, כשלא היה לו שוב מה לחדש בביתו ומסביב לו, לפי שהכל, דומה, כבר עשוי היה לכל פרטיו ודקדוקיו, היה מאריך שבתו בחוץ, לפני המרפסת, ומתיר לעצמו דברים בטלים, כגון: שעה שבנו לייב’לה תובע וחוזר ותובע בקולו הצלצלני: “ציאציא” לשחק בו, היה משה משיב: – אי, שטיא, אתה גופך אינך אלא ציאציא. ציאציא שלי אתה…

או שעה שמאן דהוא נעצר על מנת לגלגל שיחה, יותר עם אשתו מאשר עמו. ועל מה היו מסיחים? על נשיהם של שכנים, מי שאשתו נאה ומי שאשתו מכוערת, היה הוא, משה, מתערב בחידוד משלו: – אשה מכוערת – מחציתה של פרנסה. – נהפוך הוא, מעיר השכן, – החליף את היוצרות. שכן המשל אומר: אשה נאה שקולה כנגד מחציתה של הפרנסה. – לא כי, – מעמיד משה על דעתו, – אשה מכוערת אמרו. לכשמסתכלים בה מתפוגג לו התיאבון, וכבר חשׂכת לך מחציתה של הפרנסה…

כל זה אומר הוא בנחת, ובלא סימן של חוּכה.

שכזה הוא, משה. לא יתחייך לעולם. אף כשהצטלם פעם, ברוסיה, עם אחת ערלית צעירה, אף אז ישוב היה ככה רציני, מוצק, משל מצוי עם כלתו תחת החופה.

וכי מה? יהודי, בפרט יהודי שכמותו, מהלך לו קצת עם ערלית, הכי יעלה על דעתו, חלילה, לשאתה לאשה? אלא מה – סתם ככה, לבילוי־זמן, התעלסות־מה, ושלמה לא יתיר לעצמו חוּכה כלשהי?

אך, לא. אף אז לא נתחייך ולא־כלום.

ושמא תאמרו: אדם כזה, כמשה, שחי לו בנעימים מיגיע כפיו ובבית לו מ"כל טוב", כבר מרוצה בכל מכל? אינכם אלא טועים. ועל מה יתאונן משה? על זה המקום בכלל.

משמתגלגלת השיחה על יאזור הריהו משתפך בניב נוסח וארשה:

– מקום נאה הוא זה, לא עליכם ולא על בניכם, לא זו עיר ולא זה כפר, כמאמר הבריות: לא חמור ולא פרד.

סבורים השומעים שכלתה נפשו אל העיר. ולא היא. וכי מהו הטוב הצפון בעיר? – קולנוע. והוא, לא ממנו ולא מקצתו. אין הוא להוט אחרי קולנוע. והא ראיה, כבר מצוי קולנוע גם ביאזור, שלוש פעמים בשבוע, והוא יוקיר רגליו משם. וכי בער הוא שילך וישתטה ועוד יוציא עשרה גרושים למענו, ועשרה – למען אשתו, כדי להסתכל סתם באוֹבּראזין¹¹ שלהם? לא איכפת לו, אפשר להתקיים גם בלעדי זה.

מופלג בלילה הוטל קמצוץ רוח על פניה.

אסתר’קה ניעורה. הרהור ראשון שלה – דויד.

מהו שנתארע לכאורה? – מבצבצת שוב ושוב השאלה ועדיין כל תשובה אינה מתקבלת.

דומה, פתאום, באורח לא־צפוי, פגשה בו בתל־אביב. היא, מצדה, לא ניגשה, אלא צנחה עליו, משל מתעלפת מאפס־אונים. כיצד הקביל הוא את פניה – נבצר ממנה לראות אז; עסוקה מדי היתה במה שנתרחש בקרב נפשה. מה שזכור לה – זוג עינים מאירות מעליה, מעל לראשה.

אחר נפגשו שוב בערב, בתל־אביב, ומאז היו חוזרים ונפגשים תכופות עד הערב הזה, כיום, ודי. קיר צץ וחוצץ ביניהם, קיר שאין להזיזו ממקומו כמלוא הנימה.

היא אינה יודעת מה נתארע, אך מבינה היא שהיא אשמה בדבר.

הן, בטוחה היא בכך, היא אשמה, לפי שתמיד יוצא הכל אחרת מכפי שהיא תיארה לעצמה, בניגוד לרצונה, למשאת נפשה.

מהו הדבר שסחה לו ושבגלל כך קמה ביניהם זו הדממה הדחוסה שאין לבצעה אפילו בסכין?

דויד הזמין מונית ושניהם ישבו בה. אך מיד חזר ויצא, לבקש סיגריות – אמר. הניחה יושבת ליד הדלתית הפתוחה. משל אך לרגע קט קפץ, על מנת לחזור תיכף ומיד.

השמים היו דוממים עמוקות, ורחובותיה של תל־אביב – כנטולי חיים לחלוטין.

על שום מה הניחה ממתינה כה ארוכות? נושאת היא עיניה לשמים, משל מתכוונת לשאול מהם פשר כל זאת. אך השמים סגורים ומכונסים בשתיקתם, כמוהם כמוה.

צינה יורדת ובאה.

שמא הלך לו ולא יחזור עוד, ואותה הניח ממתינה ארוכות, עד שתבין מאליה כי חייבת היא לנסוע בגפה? – התגנב הרהור ללבה.

אך היא עדיין ממתינה. ממקומה לא תמוש. אולי מחמת הכובד שהתפשט בה כעופרת, ואולי משום שבין כך אין לאן להיחפז.

והרי הוא הולך ובא. פסיעותיו מתונות וקצובות, גבריות, מהורהר, והסיגריה כל הזמן בקרבת הפה. מוצץ הוא הימנה עמוקות, בזה אחר זה.

אותו הילוך שלו זכור תזכור לעולם.

הוא נכנס אל המונית וסגר את הדלתית בעדו. ביקש מהנהג לנסוע חיש־מהר, ובטרם נתבוננה על סביבותיה וכבר היא חזרה ביאזור.

היא הושיטה לו יד בלא אומר ודברים, אם כי רבות היה לה לומר ולשאול.

הוא, אף הוא כך, – לא הוציא הגה מפיו.

וחסל.

היא שוב לא תראה פניו, לעולם. שמורות עיניה רוטטות בעצבנות.

לא. חייבת היא לעשות מה – תובע ממנה עוֹל כבד. היא תקום, פשוט. ותלך לחפשו. יודעת היא כי בדי עמל יעלה הדבר בידה, אך – יבוא אשר יבוא. היא חייבת לעשות כן, מוכרחה, לפי שככה, כמוֹת שהוא כעת – איום ונורא.

– הה, אלי – מתאנחת היא אגב חום של קדחת לתוך הלילה.

וכאשר תראה אותו, תגש ותשק לו בכף־ידו, ותו לא. לדבר דבר לא תוכל, היא יודעת זאת מראש. גרונה יהיה נעול בשבעה בריחים. ייתכן רק שתשפוך לפניו כל אותם נהרי נחלי דמעות שנקוו אצלה ושרק בפניו ייפרץ ים־המועקה וישתפך במלוא עוזו, בדומה למימיו העזים של הנהר בהסתלק הימנו הסכר, או אז תבוא לה הרוָחה.

ייתכן כי זה יתרחש בביתו שלו, עת יימצא שם ביחידות וישב לו ברוח־הפרצים שבין שני החלונות. היא תספר לו אז הכל, שהוא חלומותיה בלילות ובו תהגה כל הימים, ככה בקומה בבוקר ובסדרה את המיטות וככה בלכתה, בשליחות אמה, לסדר את המקחות.

רבות תחשוב מה ללבוש, משל בטוחה כי מצוא תמצאנו, סתם ככה, בהיסח הדעת, עת תהא מהלכת לה לתומה וסל הקניות בידה.

וככה יהיו מפליגים הרחק הרחק, עד למקום שם יאדימו פרחי הפרג.

וזהרורי הפז הקיציים שלאחרי הצהרים יהיו נחים בעיניו רכים, רוגעים ובורקים, כמו אז בשעת הטיול לקיבוץ וילהלמה, עת רבצו כולם על הדשא הריחני ונחו לאחר הליכה מיגעת. כל התלמידים כולם שרועים היו בעיגול ונמים לרוח־היום המשובב נפש. מסביב נתאוושו העצים המחטניים, והיא אסתר’קה, אף היא חטפתה תנומה, עם שחמה וצל מסתננים היו בעד מפלשי העפאים ומרצדים על פניה. כולם – פרט לדויד. הוא ישוב היה בסמוך לה. נשען למחצה על מרפקו ומציץ בעיניים פקוחות אל תכלתם הענוגה של השמים, במקום שם יתמזגו עם האדמה. עתים עצם את עיניו אף הוא, כמתוך לטיפה של יד רכה וענוגה. אך כהרף עין חזר ופקחן. ומין חמימות שפעה ממקום שבתו, חמימות ענוגה ומרגיעה, משל עולם ומלואוֹ – מנוחת־נצחים גדולה נשתלטה עליה.

לאָרכה של הזגוגית העליונה של החלון נתיצבו שני כוכבים, זה מעל זה, ומתוך תכלתם הכהה של השמים הציצו אל חדרה של אסתר’קה, כשני מגדלוֹרים הצופים אל פני ים רחב־ידים באישון לילה ומורים דרך לאניות המיטלטלות בשאון דכים של המים, שלא יוֹגוּ ממסילותם.

בחוץ רבוץ הלילה ללא תנועה.

אכן, אסתר’קה ניטלטלה הרחק הרחק בים הרהוריה הליליים, שכה שונים הם מהללו שביום.

ברי לה שלעת בוקר ימוֹגוּ באורו של היום כל תכניותיה והחלטותיה, ויכול שאף בוש תבוֹש על שגיונותיה; הכיצד תלך היא ותתחנן אליו? וכי עד כדי כך נפל רוחה שתלך ותתחנן אל אחד גבר?

מעודה, זוכרת היא, תבוא המציאות ותטפח על פניה. ולא זו בלבד, אף הגיגיה הם תמיד בניגוד למחשבותיהם של שאר הבריות.

הנה, למשל, דבר מועט זה שנתארע לה היום בתל־אביב. מהלכת היא לה בשעות הבוקר על הטיילת שלאורך שפת הים. מצויים שם ספסלים לרוב, למען המטיילים הרוצים לנוח, או להיסתר מחום השמש. על ספסל אחד שכוב היה בן־אדם, ישן. מנין לה מה טיבו של אדם זה, ומה טעם יישן, מחמת עייפות או בטלה, מה איכפת לה? ישן הוא, – תערב לו שנתו. בעברה ככה על פניו צץ לנגדה, כמתחת לאדמה, בחור אחד, מיד לאחריו עוד אחד, ושלישי, וכבר רואה היא את עצמה מוקפת שלשתם, והיא בתווך, קטנטונת, רזונת, – אוי ואבוי, וכי מהו זה?

אלא שאחד מהם דעתו בדוחה עליו והוא נפנה אליה באידיש רצוצה, משמע שמיד ניכר היה בה שעוֹלה חדשה היא:

– מה אתה לוֹ הפלת? – שאל אגב חוכה בהורותו על האיש השכוב שאותו רגע בדיוק זע בשנתו ונתגלגל על הארץ.

היא תפסה מיד שאותם שלושת הצברים הניצבים עליה אינם מתכוונים אלא למשוך אותה סתם ככה לשיחה. ועל שום מה – חשבה – לא תהא מסיחה עמם קצת. וכי אויבים הם הללו, חלילה, ערבים, או סתם גויים? אמנם חסרה היא לשון משותפת עמם, אבל אין זה עיכוב גדול. וכי אינה חשה עד מה קרובים הם ללבה? האין כל עצמותיה תאמרנה גיל על הזדמנות זו שנזדמנה לידה שתהא מסיחה בראש חוצות תל־אביב עם אחיה, עצמה ובשרה, אשר רק מהלך שנות אַלפּים מפריד בינה ובינם? ועתה סוף סוף זכתה לשעה הגדולה להיפגש אתם שנית, ודוקא בחוצות תל־אביב בבוקר נאה של קיץ. הה, ולואי והשיגה לשונה כדי לומר להם מה שרוחש לבה בשעה זו. הה, בחורים שלושה, כארזים, כאותם ערלים, חסונים, משופמים כקצותיו של מטאטא, כגויים ממש, ואינם אלא – יהודים! מה טוב שדומים הם לגויים, והם יהודים כמין דוגמה. מאז בואה לכאן ירחב לבה בראותה נער יהודי רוכב על אופנַיִם כבקי ורגיל ואף בשמץ משובה, ובלהטוטים ינהג – בלא להחזיק בהגה. בדומה לגוי! – היתה הוגה לעצמה ביוהרה עם שהיתה משגרת אחריו ברכה: ברוב כוח, בבריות גופא, ירבו כמותך.

כיוצא בזה עת תראה שוטר רכוב על סוסו. לא תוכל אז להמיש עיניה ממנו. ראו ישיבתו על האוכף, משל יחד עם סוסו בא לעולם. על אחת כמה אותם מ. צ. כיצד כחץ מקשת יטוסו על האופנועים, צחורי קסדות, כשדים יגמאו כבישים…

בעמדה ככה ומגלגלת שיחה עם שלושת הצברים, וכבר אחד מציע לפניה נסיעה באופנוע שלו. טיול־מה. והיא, אסתרק’ה, לא שקלה הרבה וניאותה מיד, אלא משפרש הלה על מנת להביא את האופנוע, צצה בלבה מין מחשבה מוזרה, מאותן מחשבות יום־יומיות, שכה חרותות בזכרון, משכבר, מהימים ההם.

כרגע היתה אובדת עצות. לנסוע באופנוע עם הלה, אם לא?

עודה עומדת ומהססת הופיע, כמה פסיעות מהם, פרצופו של אחד יהודי בא בימים, מסורבל. והפרצוף הבשרי מתבונן בה ומשגר אליה עין קורצת. והקריצות מוסתרות למחצה, כדי שאותו בחור, שכבר הגיע ובא עם האופנוע, לא יבחין בהן. הה, מהו שקורץ ככה אליה? ואינסטינקטיבית הפסיעה קמעה לעבר היהודי. אין זאת שלהזהירה מתכוון אותו יהודי טוב, מפני אותם בחורים. רואה הוא בודאי שאין היא יודעת מי ומה הם, וכוָנתו להצילה מסכנה. עמדה תחתיה והטיחה בו ביהודי זוג עינים מתחננות, משל שואלת: מה דעתך, יהודי טוב, אדם בא בימים אתה ומבין נכוחה: הרשאית אני לנסוע עם אותו בחור?

ברם משנתקרבה אליו עוד יותר נראו קריצותיו אחרות לחלוטין, אף שמץ לא מהרצון לחלצה מסכנה…

בן־רגע נתהפך עליה עולמה. כהרף עין נרתעה לאחוריה וכבר נשאוה רגליה מהם והלאה, הלאה, לבוא אל בין הבריות, להתערב בהמון…

ורק לאחר שעברה כברת־ארץ הגונה האטה צעדיה והביטה מאחריה. מימי הים הירקרקים רבצו מכודרים למחצה ומוגבהים קמעה מעל פני העיר. תמהה היתה על שום מה לא יישפכו המים ולא יציפו את הרחובות. ואילו המים שטופים־שרועים בשלוַת־השקט ומכסיפים באורה של החמה ומן העיר על חוצותיה הסיחו דעת לחלוטין.

אותו מאורע קל־ערך סחה היום לדויד, עתה נפגשה אתו בערב. ו…

– חכי נא, חכי – עצרה בעד מחשבתה… מיד לאחר מכן, הרי נאלם דום… וככה עד שנסעו הביתה. וכי.. וכי..?

אכן. זהו זה, שהכל מהרהרים בה אחרת, אחרת. הכל, כל העולם כולו, אף דויד בכלל, אף הוא. והיא, היא נשארת תמיד הפותה. ולא פותה בלבד. משהו גרוע מכך, לפי תפיסתם של הבריות.

נרתעה והתהפכה על משכבה.

מה נשתייר בידה? לזעוק לחללו של הלילה, שהעולם יהא משתפר והולך. שיהא אחר. העולם – או היא, אסתר’קה. היינו הך. מישהו משניהם חייב להשתנות, ובלבד שיהיו תואמים. היא והעולם, מן ההכרח שיהיו לאחדים שוה בשוה.

הה, נזכרת היא עתה כמה הרפתקאות וצרות כבר עברו עליה, והכל מחמת אותו שוני שבינה ובין העולם. מי יודע אם אי־פעם תחול איזו תמורה. נראה שכבר נגזר עליה להישאר תמיד הפותה…

לוּ היתה לצחוק – מה טוב. כי אז רוַח לה. כגון אותה נערה שנסעה באוטובוס בחוצות תל־אביב. יודעת היא שהכל לעגו לה, ובכך נסתיים הענין. ואילו היא, אסתר’קה, אין צרה כצרתה. לה לא ילעגו. לצחוק היה לא תהיה. אלא שהעולם, היינו: אותו צבר, היהודי הקורץ, דויד – יראו תמיד מהרהורי לבם, כדרך שהעולם למוּד בו, והצחוק והלעג למה?

היא, מצדה, ראה תראה ללבם. חשה היא בעליל, במין חוש ששי, וכה צר לה בגלל כך, ולא תדע לשית עצות בנפשה. לפי שנבצר ממנה להעיר אזנם, אף לא הברה אחת. וכי מה? “חשבו אחרת”? – לא. זה לא ייתכן. יותר טוב לשתוק. ומשום כך רע ומר לה בעולמה. שמא אל אמה תפנה ותבקש ממנה עצה כיצד לכוון מחשבותיה שלה? ואולי אל אביה? הבלים. וכי מה בידם להועיל לה? נשאר איפוא כל כובד המשא על שכלה שלה, הרך והתמים.

אכן מקנאה היא באותה נערה. היא יצאה את האוטובוס ולא שתה לבה לצחוקם של הבריות. מה איכפת לה? יצחקו להם. כבר שכחה כל אותו מעשה עם הצחוק גם יחד.

מה נתארע לה לאותה נערה?

ביקשה מאת הנהג שיאמר לה היכן עליה לצאת את האוטו.

– לאן אַת נוסעת? – שואלה הנהג.

עומדת היא עליו וחושבת, רוצה להיזכר – ולשוא.

חוזר הנהג ושואלה:

– מה שם הרחוב?

– זהו זה! – מצויחה הנערה בגיל, – רחוב, אכן שמה היא נוסעת, ל – רחוב.

– רחוב? – מפנה הוא ראשו כלפי הנוסעים וחוּכה מתגלגלת לו מתוך פיו. –איזה רחוב, הכל כאן רחוב, אבל מה שם הרחוב?

הנערה אובדת עצות ופניה – שבעה מדורי גיהינום. לפי שכל הנוסעים כולם כבר משלחים בה עיניים שופדניות ומיחלים למוצא פיה.

ופתאום נזכרה בפיסת־הנייר שבידה, שם כתבו לה הכתובת, והיא מושיטה לנהג את הפתק מתחת לאפו.

– א! – א! – א! – בורוכוב! – הוא מכריז בקול והנוסעים כולם מחזיקים אחריו בפרץ צחוק: רחוב… בו–רוכוב…

והלאה מה? הנערה נבוכה, אחר יצאה. הגיעה למחוז חפצה, והכל נמוג.

לא כן היא, אסתרקה. מאורע קל־ערך, ועולמה חשך בעדה.

היא והעולם – זו צרה שאין מנוס מפניה. יומם ולילה תתלבט ביסוריה. משימה קשה הוטלה עליה: להיות שונה מן העולם כולו. וחייבת היא להיות גיבורה בתפקידה זה. ברם מה תעשה, והיא אינה אלא יצור חלש, בריה מפרכסת נוכח מבט עיניו של כל אדם, בדומה לשלהבתו של פנס־הרחוב, שרוטטת ומפרכסת עם כל רוח קלה המתנשבת…

מהו שנשתייר מאותו יום?

מתבוננת היא במסע העננים שעם פרישתם הריהם נוטלים עמהם את שארית פירורי תקותה.

מתון מתון נשרכת לה במשעול צדדי, תוך דמדומי השקיעה, עגלה גדושה זרדים. היהודי בכובעו העמוק, שמוט התיתוֹרת, הישוב על הערימה מלמעלה, מזכיר את קרונות־השחת הגדולים על איכריהם השקועים בתוכם.

מבטה תועה מן האדמה ועד לשמים, שם הוא נתקל בקשת, חוזר ומשתפל לארץ, מתעכב בגינה, בפינתה השקטה ביותר, מקום שם גובלת עם הפרדס. עמוקה שם עתה הדממה ביותר. בעלי־הגינות כבר כילו את מלאכת בין־הערבּיִם וחזרו לבתיהם. מי שממהר להשכיב את הילדים לישון, ומי שנפנה להדחת כלי־המטבח העומדים עוד משעות הצהרים.

אסתר’קה מתייחדת עם הדממה שמסביב. עלי־הבננה מתנועעים אט אט ומטילים צלליהם על הסף.

דומה קול צעדים נשמע.

מתבוננת היא על סביבה, מבטה בולש וחושף אף את המסתרים. חיש מהר, כעל בד הקולנוע, מתקרבות אליה כל פינות־הסתר של החצר, שפות־חומקות בריקנותן.

איש לא הגיע ולא בא לכאן.

שום איש…

הפרדס על אילנותיו הכמושים רוב־רובם נם לו אגב ציפיה לבני־אדם תושבי הכפר, שמא, לאחר גמר עניניהם הקרובים יותר ללבם, יתפנו גם למלאכתוֹ שלו.

רוגע מחליק מבטה על עליהם העבים של האילנות, המבהיקים באורה של החמה השוקעת. בקרן־זוית אחת נתלקטו שלושה אילנות בימי עלומיהם, והם מלבלבים, מזה דורי דורות. מסביב להם ריק השטח ומשומם, משל נוח להם לאילנות בבדידותם, שעיניהם של שכנים לא יהיו להם לרועץ.

אסתר’קה אוהבת לבלות שם שעות תמימות, על הרוב חטיבה של חיים תתגלה לה כאן. ברם כיום שוב אין לראות כל סימני חיים באותם שלושת האילנות, השׁחים תחת משא הזמן. ענפיהם המעוקמים וזלזליהם הכמושים מזכירים אצבעותיה של הקוֹסמת מתוך סיפורי־הילדים, ואלה הסיקוסים המיובשים על קליפתם הסדוקה – יבשות חררים וגידולי־פרע גסים של ישישים. עד מתי, באמת, יהיו עומדים בכוח עלומים, שעה ששנה שנה צצים נטעים רכים? אף על פי כן מרבים שבעי־ימים אלה לספר על רוב נוי, אהבה ותענוגות, שחננם אלהים כאן עלי אדמות…

– לפנים, ישיח האילן שמימינה, עת גופי הרך בקושי לבש צורה ודמות, התחיל זה האילן, הניצב כאן בתווך, לעורר בי מין תשוקה, כה חדשה וכה זרה, שריחושה דומה היה לריחוש ראשוני של כנפנפי הפרפר, בוקר אחד, – אך זה הקיצותי משנתי התמה והברה, כאותם אגלי־טל, – ראיתיו פתאום במלוא הדרו, פרקו נאה, מוצק, וזרועותיו פשוקות לרוָחה. מאז אותו בוקר נשללה מנוחתי הימני, ואם ישנם הרהורי חטא, – מזמן תומתי נפגמה.

עתים רוח באה וטילטלה גופי שלי אל זה שלו, ולמן אמירי מעל ועד שרשי אשר מתחת עריבוּת־מעדנים נשתפכה בי, ותלתלים לאלפים של נזרו האדיר היו נושקים ענוגות ולוטפים בשרי, שעם כל מגע שלו, היה, כמגעו של האמן על מיתרי הכינור, מרחיש ומרטיט ססגונית כל פרודה ופרודה שבי. הה, אותם ריחושי־רזים ורטט האהבה מתוך אלפי פיותיהם של הטרפים על פי אזני העורגת היו ממש טורפים נפשי.

הה, מה אהבתיו אז, בכל חום האהבה הראשונה.

ומשאך הגיע ירח מאי והגן עטה כולו ניצני צבעונין, וממרומי השמים ניגר לארץ בוהק מנעים, נתעטפתי אף אני צחורים – שמלת חופה לתפארה.

אלא שכאן, עטוף צחורים כמוני, אילן זה שמשמאלי יעמוד. כהרף־עין תפסתי שזה הניצב כאן בתווך את האושר יתאַוה לחלק בינינו.

בו ברגע חשתי: עולמי חשך בעדי. ואם כי לבושי לנוכח החמה את העיניים בלבנוֹ סינוֵר, אך עיני שלי קדרו, כהו, משל כאילו רקיע השמים פתאום עננים שחורים כוסה, עוד מעט קט וסוּפה בילל תנחת על מנת כסותנו מעל שתינו לקרוע, וזה דוקא עונג רב לי הסב…

אני את עיני פקחתי – החמה זורחת, משל לא נתארע דבר מעולם. הרק בחלום כל זה חזיתי, שמץ אמת אין בדבר?

בושה ונבוכה אני את פני משניהם הסתרתי.

אותו יום יקדה החמה ביתר שאת. וגדול מלהטה של החמה היה חרוני. עדיין חרוּתה בי זוֹ חוּכת־הלעג שלה.

אותה חמה, כדרך שתראה כיום, היתה אחר כך, בשעה מופלגת של היום, נוסכת בם בשניהם מין לאוּת ערבה. חרש חרש היתה מגרה בשרה של ההיא, וההוא, אותו אילן, כל לחלוחיתו נתבשמה, נשתכרה. חלל האויר מבושם ומוקטר היה כל כולו. ושניהם – עלה לא נע. מאז אני על מצבתי כאן בגן, אסור אם תשוקה כזו בקרב בני־אדם פעם ראיתי.

– – – נו, הן, – נתהרהרה אסתר’קה בהאזינה לסיפורה של ההיא – אין בו כל חדש למענה. אף אהובה, בחיר לבה שלה, פנה לה עורף אף זו החמה הברה אויבתה שלה היא.

אויב הוא אותו יהודי קורץ, שבמקום לחלץ אותה מצרה, חייבת היתה היא להימלט מפניו; ולא די לה בכך – אף דויד גופו אינו, כנראה, אלא נגדה.

והרי קולו של נחומ’קה חטוטרת בוקע מתוך הבית. הוא נכנס ובא לגלגל שיחה עם אבא־אמא, סתם ככה. מעבודתו חזר זה עתה. אשה ובנים אין לו, וכי מהו שיעצרהו בביתו שלו? פוקד הוא ביתו של שכן זה או אחר, עתים ברחוב יעמוד וייכנס בשיחה עם כל מי שמזדמן לו.

טבע משונה לו לנחומ’קה חטוטרת, משאך רואה נער ונערה מחליפים ביניהם הברה או שתים, מיד יעמוד מאחרי הכותל, מן הצד, משל עומד לו לתומו, סתם יציץ לחללו של עולם. אלא שבינתיים יצותת יפה יפה וקולט כל הגה שיוצא מפי השנים הסבורים שזולתם אין איש שומע אותם, כי מיהו שישית לבו לאחד חטוטרת הניצב לו בקרן־זוית, שאין בינו ובין העולם ולא כלום.

ברם אמה של אסתר’קה מהי אומרת? – כל אויל על פי דרכו שלו ימצא לחמו. אף נחומ’קה חטוטרת, מכל דיבור ודיבור שאזנו, כביכול, אינה שומעת ולא־כלום, לא תפול שערה ארצה.

ופעם אחת, לאחר שעמד וצותת יפה יפה לשיחה שהתנהלה בין אסתר’קה ובין מר גראף, עת זה האחרון הציג עצמו חגיגית: “אני שמי גראף”, נתפס נחומ’קה חיש־מהר לדבר ושוב לא עצר כוח לבלי הטיל בהם מבט מסוקרן, וככה נתבונן וראה אותם מגלגלים, כביכול, דיבורים סתם, אך זו החוּכה שנתלוותה להם וזה ניצוץ הגיל ששפע מעיניהם אמרו: דרשנו!

אסתר’קה פרשה אז לעברה ומר גראף – לעברו. ואילו נחומ’קה חטוטרת נשאר על עמדו שעה ארוכה, כנטוע במסמרים.

מה היה אז הלך־מחשבתו, גיל או תוגה? איש לא ידע ידוֹע. הוא נחומ’קה חטוטרת, הכרת־פניו לא תענה בו ולא־כלום לעולם. ברם עתה נראה דבר־מה יצוק בו. יותר מתמיד משוקע עתה ראשו בין כתפיו השפופות וחבוי יותר תחת מצחת כובעו, בדומה לחומט המעמיק להיסתר בשריונו. אף עיניו הזעירות מוסתרות לו יותר מאחרי משקפיו הכהים. מה רב הטוב הצפון באותם משקפים. כל האומר שתריס הם כנגד החמה הקופחת, לא אמר מאומה. הרבה סיפוקים אתה מוצא בהם במשקפים הכהים: רוצה אדם להסתיר רגש הבושה שלו – אין טוב ממשקפים כהים; משפוגש אחד וָתיק בידידו מאז, עולה חדש מקרוב בא, והלה, הוָתיק, לא נוח לו משום מה לחבור אל זה החדש, הריהו מסתיר עצמו בצל משקפיו הכהים, בהניחו שהלה לא יכירו. בקיצור: אין אמצאה כאמצאה זו, שיהיו שני בני־אדם מצויים בכפיפה אחת ובכל זאת רחוקים איש מרעהו ת"ק על ת"ק פרסה. ולא זו בלבד. אף בעל המשקפים גופא יש אשר לא יכיר את עצמו. כי כן יקרה לעתים, עם משחק נאה של חמה וצל, משאתה נועץ עינך בזגוגיות הכהות, כבתוך האספקלריה, למשל, ותניע אט אט את שמורותיך, הרי במקום עינך שלך, שכה ידועה לך, וניתנת להבחנה בתוך אלפי עיניים אחרות, – הנך רואה פתאום עינו של שור, הממצמץ בשמורותיו שעה שמעלה גירה, ואף אתה אותה מנוחת־מרגוע שורה עליך, ולא תדע מה אתך. כל כך כוחם של משקפים כהים.

אולם טיב הסתתרותו של נחומ’קה חטוטרת מתחת למשקפיו אין לדעת.

למחרת בצהרים, בשעה שעמד ליד חנות־הכלים, חמקה־עברה בלי לדעת מהיכן הגיעה ובאה לכאן, נערה אחת, אילמת, שהכירה, העלובה, עוד בקפריסין. לנגד עיניו הבהיקה פוזזת שמלתה האדומה של האילמת שירדה לה רק עד לברכיה הבשרניות.

הוא פסע לקראתה בפסיעה חפוזה והתחיל מדבר אליה דיבור מהיר, ששפע מפיו כלַבּה של הר־געש, ובלוית תנועות של כל אבר ואבר שבו.

וכבר הוא מפסיע לצדה על פני הרחוב. ובהגיעם סמוך למשעול צר, המוביל במלוכסן אל השדה הפתוח, פתח בתנועות נמרצות ובדיבור תוקפני להראותה את הדרך אל השדה, שתלך עמו שמה, שמה.

היא, מצדה, אף על פי שאינה שומעת, העלובה, לשון דיבור שלו, ידעה בכל זאת לנחמו וטפחה לו בכף־ידה החסונה, מעשה ידיד, על שכמו המגובנן, הכחוש, משל אומרת: “אין דבר, הלוך אלך עמך שמה, אך כיום אין שעתי פנויה, אני אלך. הלוך אלך. אך בפעם אחרת…”

וכבר היא מושיטה לו יד לשלום ופורשת הימנו בפסיעה גסה, חפוזה.

משום מה לא ידע מה המעשה אשר יעשה. הרי היא כאן, זו האילמת מקפריסין, המתנדנדת לה על ירכיה הבשרניות. והרי כאן בסמוך זה השדה הנכסף. ופתאום מתמזמז הכל בין האצבעות.

הוא עמד תחתיו כנטוע במסמרים והביט אחריה.

והנה משעברה כבר כברת־ארץ הגונה הסתובבה על עקביה בעליצות וניפנפה בכף ידה לעומתו. בו ברגע נתעורר נחומ’קה כמתוך שינה כבדה ביום קיץ חם, ובתנועות נמרצות רמז לה שתעמוד תחתיה, שתעמוד!

נשא רגליו ועבר במרוצוה את הרחוב ועד מהרה הדביקה וכבר נפנו שניהם ונתעלמו במורד השביל הארוך, הנמתח הרחק הרחק, ואף לא היתה לו השהות לראות כיצד בעל חנות־הכלים נתעכב בפתח החנות ונתבונן בו בנחומ’קה חטוטרת כשהוא רץ ככה לפתע פתאום.

למחרת ראתהו אסתר’קה בסימטה שלה כשהוא מגלגל שיחה עם אחד חבר שלו, אגב מצמוץ עין ערמומית מתחת למצחת כומתתו וטפיחת כף יד אחת ברעותה…

עתה ישוב הוא בביתם ומרבה שיחה עם אמה שלה. נחומ’קה חטוטרת אוהב מאד לשוחח עם אמה של אסתר’קה, שעה שהמנורה התלויה על הקיר כבר דולקת ומטילה צל ארוך מאחריה, וממקום מן המקומות שבתקרה בוקע לו בנעימים צרצורו של הצרצר. לעתים אף מוזגת לו אמא כוס תה ומשדלת אותו לשתות: ישתה נא, ישתה, וכי מה, מתירא הוא?

עד כה וכה מתרבה החשכה והולכת. על פרשת־הדרכים נפרדים שני אחים החוזרים מעבודתם ודוממים נפנים איש איש לעֵבר ביתו. הלאה מזה נטה אחד עגלון בסוס ורכב שלו במעלה הדרך אל חצרו שלו. שני הכלבים הגדולים מקבילים פניו בנביחה עליזה. חיש מהר יתיר את הרתמה, יוליך את הסוס אל האורוה, והוא גופו אף הוא יתן דרור לאבריו הנסוכים לאוּת וישכב לנוח.

זעיר פה זעיר שם נדלקות שלהבות אדומות בחלוניות הבתים שמסביב. ואילו מרחוק, הרחק הרחק מכאן, יזהיר אור רב מתוך שני חלונות גדולים, שבאשנביהם העיליים המעוגלים למחצה יזכירו לה לאסתר’קה את חלונות בית הכנסת שבעיירתה.

שעת צהרים.

הכביש ריק עתה ומשומם. החנויות סגורות, פרט לחנות־ירקות אחת שתריסוניה טרם הוגפו. סגורות אפילו חנויות־המכולת, כי כלתה עתה רגל אדם מן החוץ, ואין זכר וסימן לשום לקוֹח מן הלקוֹחוֹת. עתים תיראה במפתיע אשה אחת משׂתרכת, משל מבקשת יום אתמול כי עבר, תציץ הצצה סתם לחנות זו או אחרת, אך משאינה רואה שם כל נפש חיה, הריהי מסתלקת והולכת לה. בדומה לנמלים תועות, שנשתבשה להן דרכן בעטיין של ההולכות לפניהן שסטו מן המסילה, והן מפסיעות בהולות אילך ואילך, ומשאינן מוצאות מבוקשן הריהן נפזרות בשבילים ומשעולים צדדיים וכבר הן מנותקות לחלוטין מטורי הנמלים הארוכים, כן גם אותן נשים בודדות מהלכות להן בלא “תיקון”, בלי לדעת כיצד הותעו ונשתבשו לכאן, עד שחורות נכזבות ונפנות כל אחת כלעומת שבאה.

וככה משתררת זו הדממה שעל פני השדה על הסביבה כולה. בשעה כזו תשתרע העין ותנוח על המישור הרחוק, רחוק, בואך הפרבר של תל־אביב, הזרוע בתים כפרחי־פרג. עתים ייראה אוטובוס יחליק על פני הכביש המקביל לכביש יאזור. אף האוזן תצוד לעתים, תוך דממה עמוקה זו של הצהרים, את קרקושם של גלגלי הרכבת, הנישא לכאן, תחילה בקצב אטי ואחר במהירות הולכת וגדולה, עתים ממרחקי מרחקים, ועתים מקרבת־מקום ממש כמתחת לאף.

ומיד חוזרת הדממה כשהיתה, דממת־מות.

בלב השדה ניצבים דקלים אחדים, שקועים בתנומתם כחום היום. מוצקים וחסונים גזעיהם, כחסנו של הנצח גופא.

הסוסים שעל הכביש אף הם עומדים מתונים בחום וחושפים את שיניהם הגדולות וצהובות, כמגרפות, לפיהוק ממושך. רשולות הם מכשכשים בזנבותיהם כדי לטרוד את הזבובים מעליהם.

בקרן הרחוב, בצלו של בית בן קומה אחת, נתנמנם יוסל השמן בהישענו על תלת־האופן המוֹטוֹרי שלו למשאות. והבולגרי, העובד כאן כעוזר בחנות־מכולת, ויום יום הוא בא לכאן מחולון ברגל, לא מחמת חסרון כיס, אלא מפני שבבולגריה, הוא אומר, הכל תיירים, היינו: הולכים ברגל, – התקרב אליו ובשלפו ממחטה מכיסו התחיל למחות את אגלי הזיעה שכדמעות נתגלגלו לו מתחת לעיניו.

– חום שלא היה כדוגמתו – נפנה אל יוסל השמן בלי להביט אליו.

יוסל פקח לרגע את עיניו התוהות־מטושטשות, כשל סבוּא, פלט אגב חוּכה “הן”, וחזר ועצמן.

דממה.

ורק אחר כך, בשעה ארבע לערך, יתנער הכל, ורעש־געש כבכוורת. משעה זו ואילך מגיעים תכופות אוטובוסים ופולטים מתוכם כאן, בתחנה הראשית של יאזור, אנשים לעשרות שחוזרים מעבודתם ואחר מפליגים הלאה על מנת להריק בשאר התחנות.

או אז ייפתחו החנויות והדוכנים ואיש איש ירוץ לסדר עניניו.

אף לאה’צ’י, שקמה משנת־הצהרים, חוזרת בשעה זו מתון־מתון אל חנותה. חושפת היא את חלון־הראוה, שעשוי, נוסח תל־אביב, לתפארה, בו יתנוססו תחרים, מעשי־רקמה, וילוניות משונצות וכריות, מלאכת־יד, צבעוניות. לאה’צ’י אינה ממהרת לחנותה, מה לה להיחפז – רכולתה לא מרובים הקופצים עליה. לקוֹחוֹת שלה לא בבהלה יבואו, חטוף וברח, כי אם בדעה מיושבת. ומרובים הם הדברים בחנותה המושכים את העין, שיש בהם משום הידור לבושו וביתו של אדם. אלא שהיא גופא אינה מקפידה כל כך על עצמה. לבושה פשוט בתכלית, זול שבזול. אשה אלמנה היא, מהונגריה, ומתכוונת, אולי, עוד להשתדך, אף על פי כן אינה דואגת לעצמה ונוהגת ברישול. אף לא מוּחוָר לה עצם הדבר – הן – הן; לאו – לאו. לעומת זאת גדולה משאלת־לבה שבעזרת השם תהא איזו תכלית למען אחותה הצעירה, ביילצ’ה, נערה לא צעירה, אך חזותה כשל רכה ונאוה. ההיא כבר מהדרת בלבושה ומסלסלת בראשה. שמלותיה כמין דוגמה, ונראית בהן כבובה, בלא עין־הרע, שמלות עשויות בטעם, הדוקות לחזה ורחבות־מתנים, וקצרות, כדי להבליט רגל חטובה, מעוגלת למעלה ודקה למטה, שוֹק לנוי ולמופת, כאותוֹ בקבוק הניצב וצוארו כלפי מטה. משתסתכל ברגליה תאמר –נערה, ילדת־חן, בת 15–16 לפניך, ורק משתעיף עין כלפי מעלה, אל פרצופה, שוב אין הדבר כל כך. שם מין קמטוט קישח רבוץ לו לארכה של הלחי ועד למטה מסנטרה. ברם, אין בכך כלום, משכילה היא למלאותו לפני השינה סממנים למיניהם, כדי לעורר ולהחיות את הרקמות, ואחר תכסה בכחל, במידה לא גדושה, וסופה נאה למדי.

בדרך כלל היא ריבה בריבות, אש להבה. כדאי לראותה עד מה תזדרז ותחרץ בצחצוח חלונות־הראוה של חנות אחותה. תנועותיה חפוזות־חינניות, – להבת שלהבת. בעיקר שעה שמתלקטים כמה צעירים ליד סוכת הגזוז שבסמוך, לעת ערב, עם שכבר התרחצו לאחר העבודה, מי שבא לשתות כוס צוננים, מי – לגלידה, לפצח גרעינים, ואגב כך לגלגל שיחה עם אחת חברה. נו, נו, אל תשאלו. המטלית שבידה טופפת־פוזזת על הזגוגית, במין מהירות מסַנורת וכפעם בפעם תתמתח מלוא קומתה ותבליט דמותה התמירה־חטובה, או תושיט רגל־חן, כלמחול, וכל כולה חמומה ומיוחמת. אדרבא יראו נא כל אותם בחורים בעד החלון מה ריבה היא זו.

כהרף עין וכבר החלון נקי ומצוחצח בתכלית, מבריק כאספקלריה. או אז תקפוץ בקלות מעל הסף, ממש כאחת בת 15, מוחה זיעתה מעל פניה המבהיקים. בודקת, כלאחר יד, שערותיה, שמא נתבדרו מחמת תנועותיה החופזניות, ואחר תצא לרחוב על מנת ליקח חפיסת סיגריות, או דבר מועט אחר. את הסיגריות לא תקנה כאן, בסמוך, בסוכת־הגזוז, אלא חוצה את הכביש ובאה לעבר השני. אינה עוברת אלא חומקת־טופפת בשטף גופיפה התמיר ורגליה הפוזזניות, בדומה לסוסון הקרקס שעושה סיבוב לראוה על פני הזירה. אחותה לאה’צ’י מתיקה אז מבטה הרוגע מעם מכונת־התפירה ובעיני אם, מהן נמתחת רשת דקיקה של קמטוטים קלויים המתפשטים כקרני־חמה על פני לחייה, הריהי מלווה את ביילצ’ה עד לעבר הכביש. ומשמעיר לקוֹח הערת־מה על טיבה של סחורה שאינו נראה לו, הריהי פוטרת: אוי, ולואי ויזמן לי האלהים למען ביילצ’ה את בן־זוגה הנכון, כשם שהסחורה היא משופרא דשופרא.

ולא יוצאת שעה ארוכה וביילצ’ה כבר חוזרת ובאה. לפני הכניסה הריהי מנערת, אגב טפיחות מרובות, את נעליה גבוהות־העקבים, משל שלג הרחוב או, לפחות, רפש דבק בהן עד למעלה מהקרסולים, ואין זכר לא לזה ולא לזה, לפי שהימים ימי קיץ בעצם חומם וחרבונם.

מתון מתון מתישבת לה ביילצ’ה אל מלאכת־היד שלה, אך טרם תפתח בעשׂיה כלשהי, הריהי שולפת סיגריה, מציתה, אחר מוליכה במחטה על הבד – לאמור: למצוא חן בעיני אלהים ואדם.

מתון מתון חזרה לאה’צ’י ומשפילה ראשה להכלבה או תיפור, אלא ששוב אינה מכליבה ואינה מתפרת. הרהורים שונים ומשונים כבשוה כל כולה. אסור אם תדע על שום מה נערה שכזו, בלי עין־הרע, טרם זכתה לשידוך מהוגן. נקח, למשל, זו בתה של השכנה, מסוכת־הגזוז, שלא מזמן נישאה לאיש, ולואי שאחותה ביילצ’ה היא ושאר בנות ישראל לא יתמזל להן גרוע מזה. ויִחוּס שלה מהו? אמנם צעירה היא ממנה, מביילצ’ה, אף על פי כן לא היתה ממירה נשורת של אחותה בפרצופה של ההיא.

ולוּ ראיתם בואה בשבת אחרי הצהרים אל סוכת־הגזוז – מקושטת ומגונדרת מכף רגל ועד ראש, סיכת־נוי על החזה ועגילים מיוהלמים באזניה. וכיצד תעמוד לה שם במין תנועה שכולה אומרת מרגוע ובטחון, משל מכריזה: צאו וראו מה עקרת־בית אני כמין דוגמה, עסק לי משלי, והפרנסה בשפע, בלי עין־הרע.

ודאי, ברצות אלהים דרכי איש – אף מטאטא קנה־רובה. – מהרהרת לה לאה’צ’י. נו, מה ששייך לה – אין הוא רוצה, ואחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא אין מהרהרים.

פעם אחת נתרחש מה, והכל היו סבורים, הנה הנה תאיר ההצלחה פניה. בלא שהיות יעמידו חופה ולמחרת תפליג לאמריקה, לפי שהלה שדובר בו נכבדות אמריקני היה.

שכזו היתה משאת־נפשה של ביילצ’ה – חופה וסמוך לכך נסיעה למרחקים, ואחר כל העיירה כולה רוחשת ומרחשת: מה אושר נפל לה לההיא משמים…

היה זה זמן־מה לאחר חג הפסח. האחות המתגוררת בחיפה הודיעה כי עליה למהר ולבוא. הדבר כבר נתמשך חורף כולו, היינו: זו הציפיה לבואו של הבחור מאמריקה, ושכנתה שלה, של האחות בחיפה, הבטיחה לה נאמנה שאך בוא יבוא זה קרובה שלה, תעשה כה וכה וכבר מיועד יהיה לביילצ’ה.

וככה חיו האחיות בתקוה זו הקלושה משך חורף תמים, חלף החורף ובא האביב והישועה עדיין רחוקה, איש לא ידע שמץ דבר מענין נכבד זה. שתי האחיות נמנו וגמרו כי לשכנים ייוָדע הדבר במפתיע.

אף על פי כן, משאך נתקבלה הידיעה מחיפה – שוב לא יכלו שתיהן לכבוש עוד סודן בחובן, כל כך גדולה היתה שמחתן.

ובאמת, עד מתי תהיינה מתאפקות והולכות? וכי יודעות הן מה – עתים נזקקים לעצה טובה, או טובת־הנאה סתם. ככה, למשל, נצרכת ביילצ’ה לזוג גרבי־ניילון בהירים. חיבה יתירה נודעת ממנה לגרב בהיר, – טענה כלפי שכנות – שבעתים תיף אז הרגל. ברם מה לעשות, והימים הם כאלה, שלא כל מה שתתאַוה תשיג על נקלה. נטלה זוג גרבים, מהכהים, השמורים אתה לרוב, שכן דרכה תמיד לשמור דברים לעת מצוא, שמא, כה וכה, דבר כי ייעשה, שלא תהא עומדת כאותו גולם והלשון כלפי חוץ, – נטלה איפוא והלכה אצל שכנה זו, אחרת, ופתחה במעשה חליפין.

נו, הטרם תדעו, דרכה של שכנה שפוטרת מניה וביה: או, מה נפקא מינה, אף הללו, הכהים, נאים ביותר.

– לאו, – לא עצרה כוח וגילתה סודה, לא בדיבור־פה, אלא בחוּכה אוי, מין חוּכה זו, שנובעת מחביוני־גיל, זו החוּכה שאין בגידה כבגידתה, וישמרנו השם, אך תראה שכנה זו החוּכה, וכבר תשכיל ותחשוף כל שבלבך, כאותם סרטים מפיו של הלהטוטן.

הקיצור, מה תסתיר עוד, – גמרה ביילצ’ה בנפשה – כשזו שכנתה של אחותה שבחיפה מבטיחה וחוזרת ומבטיחה, וכן כל החורף כולו, כי זה הבחור שמור למענה, הרי אין לשער כי דיבור־פה בעלמא הוא זה, מהרהורי לבה, מתוך חבית ריקה…

עמדה והוסיפה כי הלה, לאמור: אותו אמריקני, ודאי שיהא ממתין לה. על מרפסת ביתה של קרובתו יעמוד ויקביל פניה. כך היה המדובר.

בימים שלפני הנסיעה היתה רוח חג שרויה בביתן של שתי האחיות והכתלים נראו כעטויים מעטה רזים של קדושה. הכל נע וחג מסביב לביילצ’ה, ואף הבחורון, בנה יחידה של לאה’צ’י, כאילו נמוג ונתעלם מן הבית. לא היה שיעור וקץ למעשה הכביסה, הגיהוץ והתקנת הצרורות. נארזו הבגדים הנאים ביותר, אף חלוק־המשי בעל שרוולי־הקטיפה השחורים, הרחבים כשרוולי גלימתו של כומר, שבלי לגעת בו היה תלוי כל הימים בארון, אף הוא הושם במזודה. בהקפדה יתירה חפפה הפעם ביילצ’ה את ראשה במיץ אשכוליות, כדי לתת לשערות רוך וברק, וכדי שתהיינה מסולסלות כהלכה לא הורידה מהן את הכבנות כמה ימים ולילות רצופים. כל כך טרחו ויגעו האחיות עד שהזניחו אפילו את החנות על חלון־הראוה נוסח תל־אביב.

סוף סוף נסעה והפליגה לחיפה.

שבוע תמים חלף, וביילצ’ה טרם חזרה, אף אין קול ואין קשב. לאה’צ’י כל תרעומת אין בלבה עליה, מן הסתם אין שעתה פנויה, אף אין לבה פנוי להגות באחותה אשר ביאזור. אַל דאגה, לכשתגיע השעה, בעזרת השם, יודיעוה אפילו ברגע האחרון, לא איכפת לה.

במלאות עשרה ימים, בדיוק – הנה היא באה!

היה זה לעת הצהרים. לאה’צ’י מצויה היתה בבית, כדרכה בשעה זו, שכובה ככה על המיטה ונחה. והנה נפתחת הדלת וביילצ’ה שפה־באה כשדוחקת את המזודה לפניה.

בן־רגע ולאה’צ’י כבר עומדת על רגליה ומצויחה: ביילצ’ה? מיד תופסת היא את המזודה מידה ומסלקת אותה, כסלק חפץ ממדרגה שניה. עיקר הדברים לשמוע מה, אימתי וכיצד.

ואילו ביילצ’ה, לאט לה. מתון מתון החזירה אל הארון את חלוק־המשי בעל שרוולי־הקטיפה הרחבים. רחצה פניה וידיה מאבק דרכים, ורשולות השתטחה על המיטה. משנחה קמעה שאלה לנעשה בחנות, על הלקוחות. האחות שבחיפה, אמרה, שפרה עליה נחלתה. הגיס עובד ללא הפוגות והוא מרוצה לחלוטין.

– וחיה’לה, נו? האחות? – שואלת לאה’צ’י. – כיצד היא, מה?

– עדיין נזכרת היא לעתים קרובות שעוד בהיותה בגרמניה ניירות היו לה לאמריקה.

– נו?

– נו. נו. מה מציאה היא זו, אמריקה? הטרם תראה ותדע אותן בריות משם?

יותר לא יספה לאה’צ’י לשאול. ועד היום לא תדע ידוֹע מה נתארע שם, ואותו ענין, אם דובר בו, אם לאו. מה, מי, כיצד – לא תדע ולא כלום.

רק פעם אחת בלבד, כעבור ימים מספר, חזרה ושאלה:

– לא ישר בעיניך? מכוער הוא?

– לא. – השיבה ביילצ’ה במין אנחה חנוקה – נאה הוא.

חזרה לאה’צ’י ונשתתקה ושוב לא העלתה שמו של ההוא על דל שפתיה.

ברם השכנות לא פסקו לבלוש בעיניהן, ואף על פי שביילצ’ה היתה חומקת־עוברת את החצר בלי משים, משל אינה חשה וגם לא נוח לה במחיצתן, לא היו הללו שתות לבן לכך אלא מבריחות שאלה בכל שנזדמן לידן:

– נו, מה נשמע, ביילצ’ה?

– וכי מה רצונן לשמוע?

– בענין האמריקני…

– בענין האמריקני, מה?

מחמת אדיבות יתירה שוב לא שאלו אם נשאה היא חן לפניו, אלא:

– נו, נשא חן לפניך?

– לאו – משכה בקול אגב סלידת האף תוך העויה של זלזול.

ובטרם השכילה ההיא להציג שאר שאלות פסקה היא פסוקה:

– ועוד דבר בגו…

במעטה רזים פלטה הברות אלה, שתהא ההיא רשאית להעלות בדעתה שונות ונוראות על אותו זאב־מים אמריקני. ותוך כדי כך חמקה־עברה בהשאירה מאחריה את השכנה פעורת־פה ומשתאה. משחזרה ונתישבה עליה דעתה לא ראתה לנגד עיניה אלא בוהק שולי שמלתה של ביילצ’ה בפתח הבית. – –

שקועה במחשבותיה ישובה לאה’צ’י אל מכונת־התפירה בלי להניע יד או רגל. פתאום זעה והרימה ראשה. הגיעוה צלילי שירה של בחורים ובחורות, במקהלה. מצותתת קלטו אזניה שעטת רגלים לעשרות, מן הסתם ירקדו אי־שם במעגל מלוּוים זו השירה הרועמת:

לא רוצים ללמוד. רוצים להש־ת־גע!

ושוב בקצב מהיר יותר:

לא רוצים ללמוד – רוצים להשת־גע!!

נדמה לה, הנה שירה זו, הנישאת לכאן על פני הגגות הנמוכים ממועדון ההסתדרות שברחוב הסמוך, שנק תשנקה ותהממנה ברעם קולה ובכוחה הסטיכי.

בקושי תלחשש לעצמה:

– שנות עלומים, שנות פתאים.

ובמשנה מרץ מסתערת היא על המכונה ופותחת בתפירה שוקקת, ותקתוקיה העזים יינשאו עד לרחוב.

מעל הכביש נשמע קול פעמונו של מוביל הקרח, אף ישמיע קולו החדגוני:

– קרח, ק־רח!

ומיד יסובוהו גברים ונשים העטים מכל עבר. הוא נעצר תחתיו ופותח בבקיעה חפוזה של הבּלוֹקים הארוכים הנוצצים למול החמה כזכוכית אטומה.

בלי דעת מהיכן צץ אחד רוכל משופע צעצועי־ילדים. עמד ליד תחנת האוטובוס, מקום שם נקהלים תמיד המונים ובקול ממושך, הכריז:

– אוירון! מתנה יפה לילדים!

– בלי חשמל!

– בלי בנזין!

– בלי מנוע!

ובכך קנה לו כאן שביתה הקיץ הארוך, החם.

פרל ויסנברג

מאידיש יעקב אליאב

משמר־השבעה

פרל ויסנברג (משמר־השבעה): בת 38. נשואה. ילידת ז’לכוב, פולין. עלתה לארץ בינואר 1949 מגרמניה. לפני המלחמה פירסמה מספר מאמרים בעתונות אידיש בפולין. אביה – הסופר היהודי הידוע י. מ. ויסנברג ז"ל.