א 🔗
בקיץ ובסתיו של שנת 1950 שוכב הייתי חולה במרפאת בית־העולים שבצפת. שני החלונות של חדר־האחות היו ניבטים אל פרוזדור שהיה משמש חדר־המתנה לחולים שבאו לשאול ברופא. אף בריאים היו ממתינים כאן, אנשים שאמרו ללכת לעבודה ונזקקו לתעודת־בריאות.
ביומו האחרון של החודש היו נקהלים כאן אותם שביקשו תעודות־מחלה, או תשישוּת, כדי לקבל מנות־מזון נוספות לחודש הבא. לא תמיד מילא הרופא את משאלותיהם. דבר זה גרם לתרעומות, סכסוכים, צוָחות וקטטות. באחד הימים האלה – היה זה בפרוס שנת־הלימודים החדשה – הביאו הורים את ילדיהם על מנת לקבל בשבילם תעודות בריאות, שבלעדי זה אי אפשר להתקבל לבית־הספר או לגן־הילדים. מחמת־הרעש וההמולה קמתי מערשי וסגרתי את החלונות, וכדי שיהיה לי מעט אויר פתחתי את הדלת למחצה, אחר חזרתי ושכבתי.
הייתי עייף ויגע. בלילה שחלף הרביתי להשתעל וישנתי מעט מאד, ועל אף הקולות שהגיעו אלי מעבר לחלון נרדמתי איך שהוא. פתאום אני שומע קול מלחשים ליד הדלת הפתוחה למחצה: “הלא תדע כי זה הזקן מטרנסילבניה הוא אדוק בתכלית. אין הוא מסתפק בכשר סתם. דורש הוא הכשר למהדרין מן המהדרין. חבילת הבשר שקיבל מאמריקה יכול אני לקנות ממנו חלף עשרים ביצים… הרופא ודאי שיתן לך פתק… חיור אתה עד מאד… תגיד לו שהנך חש דקירות בחזה… ואני אשלם לך בעד הביצים כל מה שתרצה”.
– אני בוחר הייתי להיות שותף, – נענה קול אחר, – קופסות־בשר כאלו לא יסולאו בפז… ולוּ רק לַקוֹח ראוי לשמו יזדמן לנו… או אז נוכל לקנות חבילות עוד ועוד… גם שאר דברים.
מתאווה לראות מי הם המסיחים, נתישבתי על יצועי. המיטה חרקה ומאחרי הדלת הסתלקו חיש מהר שני אברכים. בקושי הספקתי לראות את ערפו הסמוק של אחד מהם.
ירדתי בלאט מעל ערשי ופתחתי חלון אחד, והנה שם בקרן־זוית נציב לו אחד צעיר סמוּק־עורף וממתיק סוד עם צעיר אחר חיור־פנים. מעודי לא ראיתים קודם לכן. נראה שאך זה באו משער העליה. בלי לפנות אליהם במישרים פתחתי בדיבור על היזקוֹ המרובה של השוק השחור. אשה אחת, שהיתה ישוּבה לא הרחק ממקום עמדם של הצעירים סייעה עמי במרץ: “השוק השחור אחת תאותו לגזול את ההכרחי ביותר מפי עוללים ולמכור אותו לבעלי היכולת מַרבי המחיר”. הכל הקשיבו בתשומת־לב, ברם, מסופקני אם דברינו השפיעו השפעת־מה על אותם “שחורים”.
שמה של האשה, שכה השכילה לסייע עמי – מרת שפיצר, מיוצאי בסרבּיה. התוַדעתי אליה לפני ימים מספר, שעה שבאה אל הרופא עם בעלה, אשר אי־שם ברוסיה נקפאו אצבעות ידיו. עתה הביאה את ילדיה על מנת לרשום אותם לבית־הספר. בגאוה אמהית השמיעה בקול: “צפורה! שרה!” ושתי ילדות צחקניות, ששיחקו להן בפרוזדור, באו במרוצה. שתיהן היו בנות גובה אחד, לבושות בגדים ממין אחד ואפילו שערותיהן סרוקות היו בנוסח אחד.
– תאומות הן? – שאלתי.
– לא, – השיבה מתחייכת, – פּוֹרה היא בת שש ושרה בת ארבע ולא יותר. כשנולדה פּורה עדיין היתה המלחמה וחסרים היינו את הנחוץ ביותר. ובשעה שנולדה שרה כבר היו זמנים טובים יותר.
– אנחנו באמת תאומות, נענתה שרה בטון רציני מאד, – ואנו רוצות ללכת לבית־הספר ביחד.
– למטה מגיל שש אין מתקבלים לבית־הספר. – נתאנחה האם.
– ואותי קבל יקבלו. – מַצויחה שרה. – מחר בבוקר הולכת אני להירשם.
כה מפליאה היתה התנהגותה של הפעוטה, עד שגמרתי אומר, ככל שתרשה לי מחלתי, לילך ולראות כיצד היא נרשמת.
ב 🔗
למחרת היום, בבּוקר נאה, הלכתי אל בית־הספר המצוי לא הרחק מבית־העולים. מכל עֵבר נהרו אבות ואמהות והוליכו תינוקותיהם בידיהם. בין הותיקים ראיתי עולים חדשים בני שבטים ושברי־שבטים המהווים את קיבוץ־הגלויות. בפנים, בחדר גדול, עמדו כמה שולחנות שלידם היו מסיחים בלשונות מלשונות שונות. היה זה רק בתחילת שנת־הלימודים – אחר כך היו כל הילדים כולם מדברים עברית, שסיגלוה לעצמם מהר יותר מאשר הוריהם.
ליד השולחן של דוברי אידיש כבר ניצבת מרת שפיצר, היא ושתי ילדותיה. התקרבתי והקשבתי:
– אנחנו תאומות אנו. – טענה שרה.
– תאומים מכונים ילדים שנולדו בעת ובעונה אחת, – מסביר לה הרשם ומורה על גליון־נייר:
– כאן כתוב שאמך ילדה אותך שנתים אחרי אחותך.
– זאת עשתה בכוָנה, – משיבה שרה.
– מה זאת אומרת “בכוָנה?” – תוהה הרשם, אדם בגיל העמידה.
– ככה… שכוח שכחה… – מניעה שרה בידה הקטנה.
– לא אבינה! – מתחייך האיש.
– היא טעתה. אמא טעה טעתה, – נענית פּורה.
– כיצד יכלה לעשות כן? – מיתמה הוא אגב צחוק כלפי מרת שפּיצר המסמיקה.
שרה מנסה ללמד זכות על אמא:
– יותר היא לא תעשה זאת.
– טוב מאד! – מרצין הרשם. – האחיות או האחים שייוָלדו מכאן ולהבא יהיו רשאים להתקבל לבית־הספר בעת ובעונה אחת. ואילו אַת שׂוּמה עליך לחכות שנתים.
– אבל גדולה אני, כמוני כפּוֹרה – מַצויחה שרה.
– לא על פי הגודל יקום דבר, כי אם על פי השנים. – משיב הרשם.
– יודעת אני לרוץ כמו פורה, עתים אף עולה אני עליה.
– תבואי לכאן לשחק, ללימודים עליך לחכות עוד שנתים.
– ב"חדר" היו נוהגים לפנים משורת־הדין, – נענית מרת שפיצר.
– בכלל היו נערות מבקרות ב"חדר" רק לעתים רחוקות, – משיב לה הרשם.
– אני גדלתי בכפר, ומשנתקבל מורה הייתי לומדת יחד עם הנערים, אף חומש ורש"י.
– בבית־הספר אין לסטות מן החוק, – מניע הרשם ראשו בקוצר־רוח.
– אני כבר גדולה אני, יודעת אני לספוֹר עד עשר, – ובכבשה את דמעותיה הריהי עומדת ומונה באצבעותיה הזעירות.
הרשם נתרכך, אפס לא היה בידו להושיע ולא כלום. אגב חיוך שאל את התינוקת:
– ולספור מעשר וחזרה שמא אַת יודעת?
– אף פּוֹרה אינה יודעת!
– אמנם אינה חייבת לדעת, לפי שרק בת שש היא.
שרה טרם אמרה נואש:
– אין להפריד בין תאומות.
– אין אני מפריד ביניכן. – מלטפה הרשם על ראשה. – רשאיות אתן לאכול ולישון יחד. ברם לבית־הספר תלך רק היא, ואַת – לגן־הילדים.
באמרו זאת התרומם מעל מושבו והחזיר למרת שפיצר את התעודה שהיתה מוטלת על השולחן. אשה אחרת וילד בידה, שבקוצר־רוח המתינה לתורה, נתקרבה והגישה את תעודתה. באין ברירה פרשו מרת שפּיצר וילדותיה מעם השולחן.
ג 🔗
גן הילדים מצוי היה בשכנוּתה של המרפאה. רק גינה קטנה ומשעול צר הפרידו בין שני הבנינים. בימים שלאחר כך הייתי לעתים קרובות מתבונן מעל המרפסת במשחקיהם של התינוקות. אפס את שרה לא ראיתי בתוכם. אף את אמה לא פגשתי מאז בשום מקום. ורק כעבור שבוע שמעתי פתאום בבוקר אחד את קולה של שרה. חיש מהר יצאתי החוצה וראיתי את האם כשהיא מושכת אותה אחריה בכוח.
– בשום פנים ואופן אינה רוצה ללכת אל הגן! – מתאוננת מרת שפיצר. – כמה שהתחננתי אליה, כמה מכות כבר ספגה ממני – לשוא. ככוסות־רוח לבר־מינן. – ובהתרגזה עוד יותר מדבריה שלה עצמה הריהי מכריזה:
– אני הרוג אהרגנה!
– מוטב תמסרנה לידי, – פוטר אני אגב חיוך ותופס לה לילדה בכפה. האם נרגעת קמעה ופותחת בסיפור־מעשה כיצד השיגה עבודה כמבשלת במסעדה, ובכמה עמל הורשתה להתאחר בבוקר לעבודה, – ומובן מאליו שתמלא את החסר בעבודת־ לילה נוספת, – בכדי שתוכל להכין את הילדים לבית הספר ולגן הילדים. וכעת מין אסון שכזה! וכהטילה מבט על שעון־היד הריהי פורצת: “אויה, כבר עלי לרוץ לעבודה!”
מוליך את שרה בידה הפלגתי עד לעצי־הזית הקרובים אשר ביניהם הוקמו צריפי־עץ מוכנים. אחר הלכנו לראות חמור שהשתפך בנעירה ממושכת. בדרכנו חזרה עברנו ליד גן־הילדים. אותה שעה היו התינוקות שרים את שיר הרכבת, האצה־רצה, בורחת ושורקת. שרה’לה נהנתה במיוחד מן השריקה, שחיקתה אותה אגב צחוק פעם ופעמַיִם. התקרבנו הלוך וקרוב ובטרם עשיתי כה וכה וכבר מעורבת היתה בין התינוקות השרים. מתון מתון נרתעתי לאחורי והתרחקתי משם.
ד 🔗
אותו חורף נתאחרו הגשמים והימים בצפת היו נאים להפליא. בשעות בין־ערבּיִם נדמה היה כי העבים הכחלחלים שמעל להרים נמתחים והולכים עד לשמים ותכלת השמים יורדת ובאה עד לראשי ההרים. מוכן הייתי להישבע כי פעם בדמדומי ליל־שבת שמעתי במו אזני קול־קורא: “לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה!” אף ראיתי בעליל: “דודי הנה זה בא מדלג על ההרים…” לא אדע אם היה זה האר"י הקדוש או אחד מתלמידיו הקרובים. בצפת אורבת לו לאדם הסכנה מכל עֵבר ופינה – אפשר להתגלגל במקובל או, לפחות, בצייר.
באו גם ימים של חולין על דאגותיהם. בעתונים כתבו על שנה שחונה, בצורת. ואילו האחות של המרפאה חוששת היתה מאד פן ירדו סוף סוף הגשמים והיא כל סמרטוט אין לה לפרוש ליד הדלת מבחוץ. האחות נאחזה בתחבולות הנמרצות ביותר כתריס מפני הגשמים. קודם כל נכנסה ובאה אל מנהל בית־העולים והסבירה לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי מן ההכרח שיהיו לה שני שקים ישנים, אחד בשביל הדלת החיצונית ואחד בשביל הפנימית. והאם מן היושר הוא שהיא, האחות היחידה שבמרפאה, האחראית גם לנקיון, תהא סובלת מן הרפש שהחולים מרבים להביא? מנהל בית־העולים שמע אותה באורך־רוח ואמר לה לפנות אל מנהל המשק. הלה השיב לה בקוצר־רוח כי אין הוא מתעסק בזוטות שכאלה: עליה לפנות אל המחסנאי. חיש מהר הפליגה אל המחסנאי, אפס המחסן סגור ומסוגר. חזרה ובאה אל מנהל המשק והוא נזכר: אכן, המחסנאי נסע לחיפה. ייתכן שהשאיר את המפתח בידו של מנהל המטבח. רצה ובאה אל מנהל המטבח והוא הסביר לה כי הוא רשאי לפתוח את המחסן רק בשעה שמביאים מצרכים, להוציא משם דבר אין לו כל רשות. אם ברצונו של מנהל המשק לתת לה שני שקים ישנים, חייב הוא לבוא בכבודו ובעצמו; או שתמתין עד אחרי הצהרים, עת יחזור המחסנאי. היא גמרה אומר להמתין.
אחרי הצהרים נלויתי אליה. אכן, המחסן פתוח היה, והמחסנאי המבודח הקביל פנינו כשהוא מתחייך:
– זכרון לה להפליא, – נפנה אל האחות, – עדיין זכורים לה הימים הטובים ההם, עת שהסחורה היתה נארזת בשקים. בשנים האחרונות עבר כל זה ובטל מן העולם. מטיחים הכל בפנים ו…
– דיבורים אלה למה? – שיסעתו האחות. – שני שקים נחוצים לי וזה הכל!
– לא פייבוש שמי אם תמצאי בכל המחסן אפילו שק אחד.
– פייבוש או פישל, חילק או בילק! אני דיבור אחד חד וחלק: אם לפחות שק אחד לא יותן לי – לא עוד שטיפות־עינים, אלא אם כן בשעות הקבלה, השמע? עד שעה תשע בבוקר ואחרי שש בערב הריני עובדת רק במקרה של פיקוח־נפש.
– ואני דוקא עסוק בשעות־הקבלה שלה! – פורץ המחסנאי בקול. – מלבד זאת הרי יודעת היא שהשעה הכשרה ביותר לשטיפה היא בהשכמת הבוקר, סמוך לקימה.
– תוכל אשתו לעשות לו זאת.
– הכיצד? אשתי, לבריאות ולאריכות־ימים, הריהי, בלא עין־הרע, “זריזה” מאין כמותה. מומחית היא לקלקול מזונות. את קיבתי כבר השחיתה, התאמר האחות להביא כליה גם על עיני?..
– מה לי קיבה, מה לי עינים, איני רוצה לדעת דבר וחצי דבר! – מתעקשת האחות. – שק – או גרש אגרשנו אם יבוא לפני תשע.
– כזה דיבור פיה של אחות טובה, אחות רחמניה?
– כלה ונחרצה! – משיבה האחות נזעמת.
המחסנאי נסתכל רגע בתקרה. נראה שמאַמץ היה כל כוח זכרונו.
– יש ויש! – נצטווח פתאום. – יש שק, בואי נא אתי.
הלכנו שלשתנו אל המטבח. בדרך נספח אלינו מנהל המטבח. באנו אל תוך תא צדדי שהיה משופע בתיבות. בקרן־זוית מוטל היה תנור הרוס.
– ארובתו של תנור זה סתומה בשק ישן, – החוה המחסנאי בידו, – נחוץ הוא לאחות.
– הוא נחוץ גם לנו. – מעמיד מנהל המטבח פנים חמוצים. – אך יישמט השק, יפרצו רוחות לכאן, וקר יהיה – סכנת נפשות.
– הבלים! – מניד המחסנאי את ידו. – קיץ בחוץ!
– החורף סופו בוא יבוא, ולא יחוס ולא ירחם! – מנסה המנהל להגן על השק. – וכי אינו זוכר מה חורבן היה לנו אשתקד?
– עצה ותושיה ליהוּדי בר־אוריין – נוטלים עתונים ישנים וסותמים את פי הארובה! – משתפך המחסנאי בצחוק, מסיט תיבה עד לארובה וגורר משם שק ישן, עבש, כולו קרעים וחוֹרים.
– אינו שוה אסימון שבור! – מכריז מנהל המטבח.
– לא אציגו למכירה! – השיבה האחות והתחילה למשש את השק ולנקותו קמעה.
– מוטל הוא כאן ומרקיב עוד מזמנם של התורכים – מעקם המנהל את חטמו.
– כבר רקוב הוא עוד מלפני בואם של התורכים לכאן, – מהתל המחסנאי, – הריהו אחד מאותם השקים הרקובים בהם רימו הגבעונים את יהושוע בן־נון.
האחות עסוקה היתה בשקה מכדי להקשיב למהתלות. קיפלתהו בזהירות ובגאות נצחון טילטלתהו עד למרפאה.
ה 🔗
האחות כיבסה את השק ויבּשה אותו; תפרה ואיחתה את הקרעים, אף הטליאה את החורים ה"מסוכנים". או אז קיפלתהו בחכמה, הסתירה את הקרעים הקטנים והחורים הבלתי־מסוכנים, עד שנראה היה באמת ככלי יצלח שיש לסמוך עליו ולבטוח בו במלחמה נגד הרפש התוקפני.
בחמישי בשבת, בשעה מאוחרת בערב, ירד סוף סוף הגשם. לא גשם סתם היה זה, כי אם מטר־עוז. האחות, תכנית מעובדת מראש היתה בידה. עד שעה תשע בבוקר סגרה את הדלת הקדמית ואת השק הניחה ליד הדלת האחורית. אחר כך, משעה תשע עד שש, יהיה השק מונח ליד הדלת הקדמית, והדלת האחורית תהא סגורה. ככה תהיה המרפאה מוגנת מעֵבר מזה ומעבר מזה.
ואולם המציאות טבע בידה ללעוג להן לתחבולותיו של בן־תמותה. בהשכמת הבוקר, שעה שהגשם עדיין יורד היה בכל עוזו, התדפקו דוקא בדלת הקדמית: אשה כורעת ללדת. חיש כבזק קפצה האחות לתוך זוג מגפים, הטילה על עצמה מעיל־גשם ויצאה בדלת הקדמית, אבל היא לא שכחה לסגרה. העוזרת, העובדת בנקיון, שבאה לאחר שעה קלה, נאלצה להיכנס בדלת האחורית.
חלפה שעה ומעלה עד שחזרה האחות ונכנסה באותה דלת בה יצאה. בעד החלון הפתוח סחה לי עד מה גדולה לעתים טיפשותן של נשים. יהודיה שכבר ולדות ששה לה ועדיין “פראית” היא כמבכירה. נדמה לה, כבר אחזוה צירים, והדברים לא היו מעולם. הזהירתה שלא יוסיפו להבהילה סתם ככה, אלא אם כן תחל באנחות של ממש. נס שלא טילפנה ולא דרשה אַמבּוּלנס כדי להביאה אל בית החולים שבטבריה. “כבר הגיעה השעה שיהיה לה לצפת בית־חולים ליולדות משלה…”
תוך כדי דיבור נסתכלה במגפיה והצויחה:
– מבול של רפש הבאתי לכאן!
הפליגה אל הדלת האחורית על מנת לנקות את המגפים בשק. פתאום נשמעה צויחה איומה: “השק איננו!”
– מי היה כאן? – שאלה נבהלת את העוזרת.
– מרת שפיצר. בקבוק של רפואה החזירה.
– והיא שגנבה את השק! – מתיפחת האחות.
– אין לחשוד בו בזולת כל כך על נקלה. – מתערב אני. – מרת שפיצר נראית אשה מהוגנת.
– בימינו אין לתת אֵמון בשום אדם – מצטרחת האחות.
– נדמה לי ששמעתי גם את קולה של שרה הקטנה, – פונה אני אל העוזרת.
– נכון! היא הובילה את התינוקת אל גן־הילדים. ערב־שבת היום, ונצרכת היא להקדים וללכת לעבודה.
– הרי לא תסחב שק בלוי אל גן־הילדים, – מנסה אני להסביר.
– אבל השק הרי נבצר ממנו להיעלם מאליו, – טוענת האחות כבר בלתי־בטוחה כל כך, – מאן דהו הרי צריך היה לקחתו מכאן.
בינתים הגיעה שעה תשע והאחות הזעופה פתחה את הדלת הקדמית ומרטננת:
– מאן דהו הרי בודאי לקח אותו… מאן דהו…
בו בבוקר נודע לנו מיהו אותו מאן דהו. העוזרת היתה עובדת גם בגן־הילדים, ושם היא הכירה את השק. האחות חשה לשם ומיד הגיעו אלי קולות של מריבה:
– בעמל וביגיעה כה מרובה עלה לי זה השק! – צוֹוַחַת האחות.
– אינני יודעת ולא כלום! – צועקת הגננת. – מרת שפיצר הביאתהו אלי במתנה.
– שפלות שכזו, נבזוּת! – מתרגשת האחות והולכת.
ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילולא יבבתו של אדם שהתפרץ בקול:
– כבר היא נאנקת!
– אוי ואבוי, הכורעת ללדת! מצטווחת האחות וממהרת להבהיל בטלפון את האַמבּוּלנס.
משהגיע האַמבּוּלנס כבר היה השק שטוח ליד הדלת הקדמית, בדיוק מול חלוני. האחות מיהרה החוצה על מנת להוֹביל את היולדת, אך פתאום, כנזכרת בדבר־מה, חזרה ותפסה לו לשק והחלה מקפלת אותו. אני פלטתי שיעול, משל נתכוונתי לומר: “אַל פחד, אני כבר אשים עיני על האוצר”. היא הטילה בי מבט צולפני: “וכי אפשר לסמוך על שלומיאל שכמותך?” היא סגרה את השק בתא יחד עם צמר־גפן, אגדים, שמן־קיק וכיוצא באלה.
עייפה ורעבה חזרה האחות מטבריה; חולים היו ממתינים, הרופא קרא. אך היא לא שמה לבה לשום דבר עד שלא חזרה והוציאה את השק ושטחתהו ליד הדלת הקדמית. עתה, כשהיא בבית, שוב לא יהין איש לקחתו.
שמעון קוך
מאידיש י. אליאב
צפת
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות