כל מי שזכה לראות את חצר־בית־הכנסת בירושלים דליטא, וודאי, שהגיד לו לבוּ, כי דבר גדול וחשוב כשהוא לעצמו לפניו, פּנה מיוחדת של היהדות וחייה המקוריים. כעין “שיר השירים” של הגלות הארוכה נשמע מתוכו; זהו “גיטו הגיטות”, פרק חי מימי־הבינים שנשתייר בשלמותו, ושלא נגעה בו יד איש ונתגלגל ובא לאמצעה של המאה העשרים.

גיטו שכזו אין, כמדומה, כיום הזה כמעט לשום קהלה יהודית, ה"קלויזים" לאין מספר הערוכים זה על גב זה מאוחדים ומחובקים יחד כעין שכבות גיאו־לוגיות, הקבצנים המושיטים יד לנדבה שמעין יהירות ויחסנות שרויה עליהם ושאתה מרגיש בכל זאת כי דבר לך עם ילדי חצר־בית־הכנסת והיהודיות הרוכלות, הסוחרות בלחמניות. – כל זה עושה מין “סגנון” והוד מיוחדים, המשרים עליך הוד וקדושה וחופפים עליך בכנפי שיבת־קדומים.

היהודיות, הקבצנים ובּלאותיהם, בעלי “סגנון” אופי כמעט כזה של הקבּצנים המהוללים שב"דאם" הטולידאי ושמשוררי ספרד הרבו כל־כך לשיר עליהם, ובטוח הנך שכזה היה מראה הקבצנים גם לפני שלש מאות שנה בּזמן, שבּרחוב הזגגים היו עוד נסגרים בכל לילה שעריּ־הבּרזל אשר לגיטו, ושיבת־עולמים זו מרחפת גם על החומות, וכפי שנדמה לפעמים גם על הפולים החמים והרותחים שמכריזים עליהם בקול צרוד וספוג כל־כך מכאובים,

כל אחד מאתנו יודע את חשיבותה המקורית של חצר־בּית־הכנסת. אולם עד כה לא נסה אף אחד לצייר את כל זה בּדברים, בּציור כבר יש לנו נסיון כזה. האמן בן־ציון צוקערמאַַן זִכה אותנו בּעת האחרונה בּשורה שלמה של ציורים מחצר בית־הכנסת ורחובות הגיטו, אבל בּאופן מוצלח, כמעט משוכלל, הייתי אומר, עלתה לו רק חצר הקפּנדריה, אותו ה"ארקא" העתיקה הממושכה והמורטה עם השוכות הצנומות על גבּה המפיק בציורו רכות עדינות מין חסד שבגבורה. הציור בכּללו צמח וגדל ויהי לסמל שלם של הגלות. חצר־בית־הכנסת שלו הוא, האמת נתנה להאמר, יפה, אבל לא זוהי חצר־בית־הכנסת, משופעת היא שמש יותר מדי, והיא דרומית יותר מדאי, ומבריקה בּצבעים יותר מן המדה, עוד פחות אופיים הם הטיפוסים שלו.

אבל בּספרות לא היה לנו עד כה כל נסיון שכזה, ועכשיו מונח לפנינו בּראשונה מין תיאור של חיי חצר־בית־הכנסת ורחובות הגיטו.

החבּור כלו עושה רושם, כל אלו המעשיות על בעלי “תקון גלות”, “כותבי־שקיעות”, “מגידות”, “שואבי־מים־יראי־שמים”, הגומרים כלם בּנוסחא אחת “וכיון שבאה האַקופּאַציה והרעב, נלאה הוא או היא לשאת ומת”, נושמים ונושבים עליך בּרוח שיבת עולמים שקפאה בחצר־בית־הכנסת. קורא אתה בּספר זה ופחד יאחזך ורעדה מסמרת כאלו נגעת בּבשרך החשוף אל החומות הלחות והקרות של חצר בית־הכנסת, כאלו נגולה פּתאום לעיניך שורה שלמה וארוכה לאין קץ של לויות ומטות.

המעשיות כתובות בּסגנון כל־כך פשוט ותמימי בלתי אמנותי־מלאכותי, רשומות הם כמעט בּפנים זועפים וחותם של מנוחת “אפוס” טבוע עליהן.

אישיותו של המחבר כאלו הסתתרה לגמרה ולא השאירה אחריה כלום וגם הסגנון הוא כל כך בּלתי אישי עד שנדמה לך, כי את כל הדברים מספּרים לנו חצר־בית־הכנסת עצמה, קירותיו האלמים, הנשמות עתיקות היומין של אותה “חצר” ושל הנפשות שחיו בּה.

וכל זה עלה לו להמחבּר בּלי קושי מיוחד, בּלי כל “התגבּרות” על אישיותו הוא, לא היה לו שום צורך להדבּק בחצר־בית־הכנסת וגבּוריו, כי מאוחר ודבוק הוא בּהם מלכתחלה.

לפנינו פה לא “רומאַַנטיות” ולא “סטיליזאַַציה”, שמחבּרה היה צריך להעביר את עצמו אל הדורות הראשונים, מחבּרנו הוא כנראה בּעצמו נצוץ מנשמתו של ה"צמח דוד", של מחברי הפנקסים והסליחות העתיקות, ולפיכך עולה לו הדבר בּלי ידיעתו בּּגבורה מיוחדה. זהו קולם של כל הדורות והנשמות המדבּרות מתוך גרונו.

יושב לו אדם בּמשך ימים ושנים בּאוצר־הספרים העתיק בּחצר־בּית־הכנסת ומשקיף לו בּּעד אשנבּו לרחוב היהודים ורואה שם כל מיני בני־אדם המשוטטים הנה והנה ומרגיש הוא בּצערם ויודע הוא בּמותם, ומסתכל הוא בּמחנות נלחמים העוברים דרך הרחובות, וכל מה שהוא רואה הוא רושם לו כ"פימון" יהודי; כאותו ה"לוטופיסוץ" רושם הוא בּפשטות בּלי חכמות והתחכמות ומהרשימות האלו יצא החבור המונח עתה לפנינו, ונדמה לך שרוח העולמים של חצר־בית־הכנסת, אותו הרוח שקפא ונאלם בּחומותיו הבּלות, המציץ אלינו מעמקי העינים הכבות של הקבּצנים, הבּוקע. ועולה אלינו מקולות הקדישים והתפלות ה"מונוטוניים" והעצובים, מצא לו עתה את תקונו בּדברים פּשוטים ו"פּרימיטיביים", וכדי להתגלות לא עטה עליו מלבּושי־מודה נהדרים שלא היו הולמים לו, אלא נראה לפנינו בּלי “הסתר פנים” כמו שהוא בּכל טבעיותו הפּשוטה בכתביו של חייקיל לונסקי.

וזהו סוד חשיבותו של החיבור המונח עתה לפנינו,

ד"ר ה. ייבין.