שנות־המלחמה הצטיינו כל אחת בגזרות ובפורעניות שלה: שנת תרע"ד־תרע"ה הצטיינה בגיוסים, בגרושים ובחפירות של סוללות; שנת תרע"ו היתה שנת עמידה שאינה פוסקת בשורות ארוכות כדי לקבל בּולבוסים, גריסים וכרטיסים ו"פּתקאות" שונות" ¹ שנת חפושי־בית ו"רקביזיציות" של הון ורכוש, שנשתיירו בירושה ונתקדשו בקדושת אבות וזקנים, כמו: מנורות של שבּת, מנורות של חנוכה וכדומה, אבל שנת תרע"ז, שנת־רעב ומגפות, עלתה על כולן בנוראותיה ובבלהותיה. בשנת תרע"ד נשמעו צעקות ובכיות ממושכות, בבית וברחוב. בשעת כל גיוס וקריאה לצבא, כשגזלו אבות מאת ילדיהם הקטנים ובנים מאבותיהם הזקנים, היתה בעיר תאניה ואניה; אבל בשנת תרע"ז היה החזיון הכללי מבהיל וקורע־לב, אז לא נשמעו עוד צעקות ובּכיות, כי לא היה עוד באיש כּח לבכות; בכל חלל האויר רחפה רק אנחה חרישית ועמוקה.

בּשנת־המלחמה הראשונה היו מגיעות משדי־הקטל רק שמועות מספרות על דבר אנשים שנהרגו, והשמועות הללו נגעו רק ללבות של משפחות בודדות אבל יתר העם עשו עסקים טובים וישנו שנת־מנוחה. אולם בּשנת תרע"ז הקיף האסון את הכל, המות רחף תמיד לעיני האנשים ועל־ידי ההתאבקות הנוראה עם הרעב והמגפות מתו בני אדם כזבובים, משפחות שלמות יחד ובבת אחת. הדברים הגיעו לידי כך, עד שהיו מוכרחים לעמוד בּשורות על יד מקום ממכר “הארונות”. “העגלות” לא הספיקו לכל המתים, אז הוליכו אותם לבית־העלמין בכרכרות. את המתים העניים הובילו בעגלות־משא כמה מהם בּיחד, שום לויות לא נעשו לנפטרים, עזובים לנפשם הובאו לבית־עולמם ושם עוד הפעם עמידה בשורות ארוכות, ויש שבאו לקבורה רק לאחר כּמה ימים.

באותה השנה נסתמו צנורות המסחר; הרחובות היו ריקות ושוממות, גם האויר כולו היה ספוג פחד ורעדה, האנשים הצעירים, ואלה שלא הגיעו עדיין לשנות־זקנה, שכבו דומם חבוים במרתפים ובעליות־הגג חדשים שלמים מפני אימת החוטפים לעבודת הפרך: נתפשו אנשים לעבודת כפיה בכל הרחובות, גם בבתים ובּבּתי־המדרש לא היו בּטוחים, את החטופים הלבּישו בגדים בּלואים. ועליהם טלאים צהובים על המכנסים והשרולים, טלאים אדומים על הלב רשומים בּמספרים, ועבדום וענו אותם בּאכזריות נוראה, ומאז פסקו להיות בני־אדם ונעשו “נומרים”, הם נסחבו לשדות שוממים וליערות־חשך ושם העבידו אותם בּכל עבודות־פרך שבּעולם, במקום עבודתם סבלו רעב וקור והוכו מכות רצח, עד שרבים מהם נשארו בעלי־מומים קפואי יד ורגל וכיוצא בזה. אחרים נעשו לקויי־הריאה ורבּים מצאו שם את קברם ברעב ומצוק.

על כל מדרך כּף־רגל נגלו לעיניים חזיונות־בלהות מחרידי לב ונפש. בכל ה"קלויזים" אשר בּחצר־בּית־הכּנסת שררו אימת־מות ושממון ונשמעה גסיסת עניים, נוטים למות, ועל ידם נראו עניים אחרים בעלי פּנים ירוקות ועינים קמות בּחוריהן שישבו אלמים ולא בּקשו דבר, כּי אם את המות. בּעת ההיא כבר נפגשו ברחובות בּעלי־בּתים חשובים, אשר הרעב ויללת ילדיהם המבקשים אוכל ואין ומתעלפים ברעב, הכריחום להתגבּר על רגש הבּּושה ולפשוט יד לעזרה. ובצאתך לחוץ בּגיטה היהודית שוב נראו מחנות גדולים של ילדים קטנים עטופים סמרטוטים מכּף רגלם ועד ראשם יושבים צפופים מתרפּקים איש על אחיו ומתחננים חליפות בּקולות חלשים מתוך בּכי לכל עובר ושב: “הבו לנו פּרוסת לחם, רעבים אנחנו!” והקולות האלה דקרו את הלב כחניתות. בּין הילדים היו גם כּאלה, שלא היה בּהם כח גם לדבר, הללו רק פשטו לעוברים ושבים את ידיהם הצנומות.

על יד בתי־הנחתומים והתמחוי צבאו בּשורות ארוכות אנשים מתעלפים ברעב מתוך צפיה משך שעות שלמות לפנכת המרק של “וויקה”, שכל אוכליו תצבה בּטנם ופניהם מוריקים, ואל רבע הלטרא של הלחם החם, המלא תערובות נסרת, אגוזי־חזירים, פּטריות ושאר מיני ירקות רקובים, שצרבו בּלב ודקרו בּבּטן. ובּברחך משם אל רחובות־העיר הגדולים ואחזך שער לשמע קולות הצחוק המנול שצללו מעל כל המעקות. דמך נקפא בּקרבּך בראותך את כל הקדושה והצניעות של בּנות־ישראל מחוללות בראש־גלי בעד פת־לחם ותיבת מאַרמלאַדה. לבּך נגזר לגזרים בּהביטך גם אל נשי־ישראל העושות את שבּתן חול בּעמדן כאבלות בּימי־השבּתות לבושות־מכלול בחנויותיהן ועוסקות בּמסחר. עוד יותר נורא מזה היה המראה בּשבּתות בּשוק־הדגים: שם הסירו כבר מעליהן גם את הפּאות הנכריות ואת בּגדי היום־טוב שלהן, ומכוערות ומלוכלכות עמדו העלובות וסחרו כשעיניהן מלאות דמעות ובּלבּן געגועים אלמים למנוחת השבּת ולעונג היום־טוב.

שנת תרע"ז הצטיינה גם בּעונשים הנוראים שהוטלו בעד כל דבר קטן וגדול, בּמס־הגלגלת שלקחו בּזרוע “מחיים וממתים”; הפשיטו מעל העניים את בּגדיהם וחפשו כסף גם בּבגדיהם התחתונים, את מסי־המסחר הטילו גם על הרוכלות העניות המוכרות מיני מכלת בּסלים בּרחוב היהודים. חרדה גדולה היתה נופלת עליהן בּכל פעם בּראותן את האדון לבוש־ה"פלרינה". בּאותה שעה היו ממהרות להסתר כעכבּרים בּחורים ובּסדקים, הגערות הנוראות של האדונים הקשים הללו, היו מפּילות על הרוכלות העלובות אימת־מות ממש, גם מעשיהם הטובים והרצוים לכאורה של “הכובשים” כמו המרחצאות בּחנם־שלהם, נהפכו לרועץ על־ידי הרשעה והאכזריות המלוות אותם, בּסחבם פּתאום מעל מטותיהם לפנות בּקר גם זקנים, חלשים וילדים קטנים והובילום לבית־המרחץ. לא אחד מהם חלה מפּחד פתאום או מצנה. עוד יותר נורא מזה היה מעשה “הדזינפקציות” של הבּתים. פּתאום בּבקר היו מובילים לבית־הסהר זקנים וחלשים, נשים וילדים, שהיו מתגוללים שמה כּמה ימים בּיגון ועוני; את חנויותיהם ובּתיהם עם כל הונם ורכושם עזבו להפקר וצפויים לרחמי ד', לא אחד מת משבר־לב בבית הסהר.

בּיחוד היה נורא המחזה בּעת הראשונה בּשעה שהובילו בּזרוע לבּי מסותא אנשים ונשים יחד, מה שגרם לפּריצות הצניעות והקדושה של נשי־ישראל.

מעציב היה גם לראות כשגזזו בּבית־המרחץ את זקן הגברים ואת צמותיהן היפות של הנשים עד כי נשחת מראה פּניהם לבּלי הכיר. לא הדרו גם פני שיבה, ואם הובלת הנשים והאנשים יחד לבית־המרחץ פסקה אח"כ, אבל גזירת גזיזת השער והזקן נשארה בּתקפה ועלתה לבּני ישראל ובּנות ישראל בּדמים מרובּים של שוחד וגם בּרוב צער ויגון.

בּעת ההיא נמצא הכל תחת ידי הכובשים: הלחם, הבּשר, הדגים, החלב וכיוצא בּזה, והעיר היתה ניזונית ומתפּרנסת מן הפּרורים שהשליכו להם. הכל היה זקוק לקבּלת הכשר על־ידי “תעודות”, ואפילו לעבור מדירה לדירה ומחצר לחצר, וכל תעודה עלתה בּדמים מרובים, ונתקבּלה רק אחרי עבור שבועות וירחים. וכל הגזרות האלה חלו בּיחוד על העני; העשירים מצאו להם בּכספם דרך להפטר מהן.

בּשנת תרע"ז נעשתה וילנה לעני כעין בּית־סוהר. מותר היה ללכת בּה רק מקצה העיר ועד קצה ועד כאן – תחום־שבּת: כל הדרכים היו סגורים ומסוגרים לפניו, הכל חשבו כי כבר אפסה כל תּקוה לצאת למרחב, וכי פּה תהיה קבורתם עולמית.