המגדת היתה אשה שפלת־הקומה ובּעלת פּנים רעננות ומפיקות תמיד רצון. ופּרנסות רבּות היו לה: היא החזיקה בּית־מקלט, בּשלה פּולים, עשתה שקי־ניר קטנים, והיתה מרחצת את הרצפּות בּבּתים.

אבל עיקר אומנתה היתה ה"מגידות"; בּראש השנה ויום הכּפּורים היתה שוכרת לה שלחן מיוחד לעצמה בבית־הכנסת הגדול על יד פּּּתח המבוא, משכרת שם מקומות לנשים הדיוטות ומתפּּללת אתן, ואף שעסק זה היה מכניס לה אך מעט ריוח, ויש אשר גם הפסידה בו, בּכל זאת היתה תמיד מתימרת בּדבר.

מעונה היה בּבית קטן ואפל מול תיבת האשפּה על יד בּית־המרחץ.

רהיטי בּּיתה היו: שלחן וזוג ספסלים מרוסקים, מטה בּעלת דיוטות ותנור גדול. הדיוטה הראשונה של המטה היתה שייכת לבּעלת־הבּית ויתרן לשכניה הקבּצנים המחזירים על הפּתחים, על הרצפּה ובּכל פּנה נמצאו משוגעים שונים: מי שהיה מלמד הצועק תמיד: “שקצים, בּורים, הסו!”; אלמנה המקללת יומם ולילה את אישה; עוד אחד המזמר תדיר בּחשאי בּקול עצוב מלאַנכולי ניגונים של הימים הנוראים וכיוצא בּהם.

גם בּתנור השתמשה המגדת לפּרנסותיה השונות. בכּל בּקר היתה מבשלת בּו בּולבוסים, פּולים ומיני קטניות ואת כל אלה היתה מוכרת בּרחוב־היהודים.

על גבּי התנור היתה מיבשת את שקי־הניר שלה שעסקה בּהכנתם יומם ולילה (בּטלה לא ישבה מימיה) ומכרה אותם בּחנויות הקטנות.

כל העבודות האלה נחשבו בּעיניה לקטנות; אבל עיקר פּרנסתה היתה מספּקת לה רחיצת הרצפות.

בּתור רוחצת רצפות הבּתים היתה מפורסמת בכּל רחוב היהודים. בּכל יום מימי השבוע היתה נשכרת לעבודה זו בּבית אחר והיו לה גבירות שחכו לתורן כל ימי השבוע. אל אחת היתה באה בּיום הראשון, אל השנית בּיום השני, וכן הלאה.

המגדת היתה מטבעה טובת לב; את הפּולים שלה היתה מוכרת בּמחיר היותר זול, וכך היתה נוהגת בּרחיצת הרצפות. תמיד היתה טוענת, כי לא יתננה לבּה לעשוק אנשים עניים, ובּשביל כך רבו הקופצים על סחורתה, ויש הקונים מריבים זה עם זה בשבילה.

מרוב טרדה לא היה לה מעולם פנאי לעשות סעודתה קבע ותמיד אכלה בּדרך חטיפה: חתיכת תפּוח בּפרוטה, עוגה בּשתים, כזית ריאה מבושלת עם לחם בּקשיטה, ובּזה היתה ניזונית כל היום.

קורת־רוח מיוחדת היתה לה לעשות מלאכות אחדות בּבת־אחת: בּשעת בּשול הבּולבּוסים היתה מדבּקת את שקי־הניר, בּשעת רחיצת הרצפּות היתה אוכלת, ואם לא אכלה, היתה, על־כּל־פנים מספרת מעשיות, ומעשיות היו לה הרבּה מאד. היא לא דבּרה לשון־הרע, חלילה, בּאחרים, כי אם סחה על אדות עצמה ועל בּעליה.

אביה, כך היתה מספרת, היה סנדלר “מטליא”, שלישו של “שמעון קאפס־טאַן” המפורסם.

ממלאכתו לא השתכר הרבּה. אבל אמה היתה סוחרת בּבגדים ישנים, ובּעסקה זה ראתה בּרכה מרובּה. אולם ילדיהם לא האריכו ימים אתם, ורק היא, השביעית, נשארה בּחיים, ואך בּזכות זה שאספו לביתם על־פּי עצת הרבנים יתום לגדלו.

בּת ארבּע עשרה שנה נשאה לאברך הגון ולמדן גדול. אבל הוא יצא לתרבּות רעה, ישב גלוי־ראש והיה קורא ספרים חיצונים. אז עמדה אמה ונתנה לו גט־פּטורין.

בּין כך מתה אמה. אז השיא אותה אביה ללמדן זקן אחד. אבל היא בּחלה בּו ושוב נתגרשה.

בּינתים מת גם האב; אז התחילה עובדת ומשתכרת לפּרנסתה, בשביל כך היו זקנים הרבּה קופצים עליה, כדי שתפרנס אותם. והיא נשאת בפּעם השלישית ל"פּרוש" אחד, שהיה יושב בּ"קלויז" על התורה ועל העבודה. הוא היה איש זקן, אבל טוב־לב. היא ילדה לו בּן, - כל אוצרה בּחייה.

עם הפּרוש שהתה שבע שנים. פתאום – כך היא מספּרת – יצאה מדעתה ובקשה ממנו גט. הוא התחיל מתחנן אליה בּדמעות שליש: ראי נא, בּתי, הלא כבר זקנתי ושבתי, בּין כך וכך אני הולך למות והלא ילדת לי בּן, ועל מה את רוצה בּגט?" ובּדבּרו התפרץ בבכי כילד קטן. אני – כך היתה מוסיפה לספּר בּניגון של תחינות לימים נוראים – הרבּיתי עוד לבּכות ממנו, כי היה לי לאב, ואף־על־פּי־כן נפרדתי מעליו.

היא נחמה אמנם אחר־כך על הדבר אשר עשתה, ובשביל כך היתה מביאה לו ל"מושב זקנים" עד יום מותו, בכל יום הששי, שתי חלות ללחם־משנה ורביעית יי"ש לקדוש.

בעלה הרביעי היה ישיש יפה תואר ויהודי אוהב נקיון, בּעל קול נעים ולמדן מופלג. הוא היה חזן לחברות “מעמדות” ו"עשירי קדש", גם היה מחזר בּקופּה של צדקה לטובת איזו חברה. אבל מכל פּרנסותיו אלה לא היה נותן לה אלא זהוב אחד לסעודת הערב וארבּעה זהובים לצרכי השבּת, בּכל זאת היתה שבעת רצון, לולא בּא עליה תמיד בטענות, כי נלאה לשאת את המונם ושאונם של המשוגעים גרי־בּיתה ואת הריח הרע הממלא את דירתה. ואמנם השפּיעו הדברים האלה לרעה על מצב בריאותו ויחל וימת.

בּעלה החמישי היה שמש שני. הוא לא היה אמנם כל־כך זקן, אבל קפּדן גדול. חתונתה אתו - היתה מספּרת ־ עלתה לה בּקושי גדול. בּנה כבר היה אז נער בּן שתים עשרה שנה, והוא הרבּה לבּכות ובּכיו נגע אל לבּה. אבל הנער היה רך ונוח לרצות, ותּפייסהו בדברים טובים ונתרצה.

כך היתה לה חיים לא־רעים בּכלל עד פּרוץ המלחמה. בּימי הכבוש כבר לא היו לה בּולבּוסים, פּולים ומיני קטניות לבשול. העניים והמשוגעים היו הולכים ופּוחתים, אפילו רצפּות לרחיצה לא השיגה, ואם נזדמנו לה לפּעמים, היתה המברשת נשמטת מתוך ידיה והרחיצה לא עלתה יפה. וכשהיתה מקבּלת נזיפה על זה, היתה עונה בלחש ומתוך אנחה עמוקה: “הללו אינם יודעים בּודאי, שזה ימים אחדים שלא בּא אוכל אל פי”.

כל פּרנסותיה לא הספּיקו אפילו לצרכי בּנה, ולא פּעם אחת פּרצו מלחמות בּינו ובין בּעלה על כזית לחם, אבל היא עצמה היתה שותקת תמיד. היא רעבה ושתקה.

זמן קצר היתה לה אמנם פּרנסה בּריוח. אז פרצה מגפת הטיפוס בּעיר, והיא היתה לשומרת הנשים הגוססות, היתה תופרת להן תּכריכים ועורכת להן סדר־טהרה, וכמעט שכבר שבה למצבה הטוב הראשון. הפּרוטה היתה מצויה בּכיסה וגם מלבּוש של נפטרת פּלונית ופּלונית נמצא אצלה בּמלתחתה. היא ספּקה את צרכי בּנה ובּעלה וגם לא רעבה ללחם בּעצמה.

אבל לא ארכו הימים ותתדבּק בּה מחלת הטיפוס ותּמת - בּת שתים וארבּעים שנה.