מחבּר השקיעות היה בּעל קומה נמוכה ולו זקן ארוך ולבן, שמח תמיד ומהיר־התנועה, וניגוני החסידים שגורים לו תדיר על פּיו. לפנים היה מחשובי העיר, ויהיו לו בּתים ועסקים רבים, אבל לאחר ששלח את בּניו החוצה, אף כי התחתן בּגדולי־היחש, התחילו עסקיו הולכים ומתדלדלים עד שיצא נקי מנכסיו.

בהמשך הזמן נעלמו גם בּניו, הם התפּזרו לארבּע רוחות השמים מי לאמריקה ומי לאפריקה. אבל מארץ־מרחק היו פוקדים לפרקים את אביהם בבשורות טובות ובתמיכות־כסף, וזה נתן את היכלת להזקן ולאשתו הזקנה לחיות בשלוה ונחת.

היא היתה “אשת־חיל” בביתה, והוא היה רב־פעלים בבית־המדרש. הוא התמכר כלו לעבודת הבּורא, היה קורא תהלים, לומד תורה בחברות שונות של מקרא, משנה ותלמוד, היה שומע ומקשיב למגידים שונים, וכך בּלה את ימיו בּנחת וכבוד עד בּוא המלחמה.

כשפּרצה המלחמה הגיעו למחבר־השקיעות ימים רעים מאד. מבּניו נסתם כּל חזון, גם פּסקו לשלוח לו את כּסף תמיכתם. אשתו הזקנה מתה מרוב צער ויגון, ויותר הוא לבדו בּעוני ובחסר כל. לפשוט יד לנדבות, לא נתנו עוד לבו, הן על כל פּנים היה עוד זה לא כבר בעל־בּית חשוב. לפיכך בּחר לו לעבוד כָּל עבודת פּרך ובּלבד שלא יצטרך לבּריות, היה שומר על חולים ולאחר מיתתם היה מגיד תהלים לעלית נשמתם, גם שמש בּ"קלויז" ושם בּית מלונו. אולם סוף, סוף נסתתמו גם צנורי הפּרנסות האלה, ואז התחיל מבקש נדבות, אבל לא נדבות סתם, כי בּעד כל נדבה היה מזכּה את המנדב בּפּתקאות של “שקיעה”.

לפנים התקיימה בּוילנה חברת “מזהירי־שבּת”, שהיתה מוציאה לאור בּכל ערב שבּת פּתקאות של שקיעות, שבהן הודיעה זמן הדלקת הנרות בּערבי־השבּתות, זמן תפלת מעריב למוצאי שבּת וכּדומה, ומחלקת את הפּתקאות הללו בּין מתפללי ה"קלויזים" בּחנם. לאחר שהגיעו ימי־הכבוש בּטלה החברה, אז קבל הוא על עצמו את חבור פּּתקאות “השקיעות” והפצתם בקהל. על הפּּתקאות האלה היה חותם: "ממני מגיד־התהלים למתים וכותב פּּתקאות “השקיעה”.

אבל לא רבו הקופצים גם על “השקיעות”, ופעם אחת בבקר כשנכנס הקהל להתפּלל, מצאו את מחבּר־השקיעות כשהוא מוטל מת. הוא מת ברעב.