הוא היה יהודי קטן וכחוש, בּעל זקן קלוש ומהיר־התנועה; מימיו לא ידע לדבּר בּלחש; תמיד היה גוער ומצעק בּקולו הצרוד.

בּימי נעוריו היה חיט. הוא היה אמנם יהודי פּשוט, אבל ירא־שמים גדול, שהיה מכבּד את התורה ולומדיה, אפילו לתפור בגדים היה אוהב רק לרבנים ושאר תלמידי־חכמים.

ולרגלי מלאכתו נודע לגדולי רבּני וילנה, הוא נתחבב עליהם מאד ויהי משרת אצל זקן־ההוראה בּוילנה והיה משמש גם את שאר הרבנים.

זקן־ההוראה בּוילנה היה ממונה על המקואות ועל העירובין, ויהי החיט לו למשגיח, המפקח על העירובין שלא ינתקו ועל המקוה שלא תפּסל חלילה. וכיוצא בזה.

כשעברו עליו כמה עשרות שנים בּבית הרב, למד את כל התורה ההיא על בּוריה, עד שהתחילו סומכים עליו בּכל ובכל שעה.

ותמיד היו רואים את משגיח העירובין כשהוא רץ מסור בּלב ונפש לשליחותו עיף ויגע ונושא דף או מוטה או עמוד עם צרור חוטי־ברזל ובימי הכבוש – צרור של חבלים, כי הגרמנים הטילו אסור על חוטי־הבּרזל. לבד מזה היה עסוק כל הימים בּקריאות לאספות על־דבר הכשרות, בּערב־השבּתות היה טרוד בּהדבקת מודעות בּאיזו רחובות מותר בּהוצאה ובּאיזו מהם אסור, ובּכל ערבי־החגים - מודעות בּדיני יו"ט כדי שידע הקהל איך להתנהג.

בּיחוד נתרבּה עבודתו עם בּוא המלחמה, כי אז היו אספות של רבּנים בּכל יום על־דבר הגזרות המתרגשות ובאות, מודעות ממודעות שונות על־דבר הכרזת תעניות, אמירת־תהלים, הזכרת נשמות, הספּדים וכדומה.

וכך היה עמל המשגיח כל ימי חייו בשליחות־מצוה שונות. בּכל ימי השבוע היה רץ ומשוטט בּעניני אספות, עירובין ומקואות, והיה שבע נחת כשאמרו עליו שהוא בּקי בּדיני עירובין מאי־אלו רבּנים, וגם מזה גופא שזכה לחסות בּצל גדולים.

ועוד יותר שבע נחת ועונג כשבא יום השבּּת והיה זוכה לשיר מתוך הרחבת הדעת אחרי המנחה לפני תפלת המעריב את הפרק “למנצח” בבית־הכנסת גחש"א (בּ"אשרי תמימי דרך" היה זוכה בּתורת חזקה זה כמה שנים יהודי אחר, סנדלר, שידע לומר את הפּרק הנזכר בּניגון כ"כ מלבב ובּהטעמה כ"כ יפה, עד שכל מלה שיצאה מפיו נשמעה בכל חצר בּיהכנ"ס. אף הוא מת בּרעב בימי המלחמה). אבל בּ"למנצח" היה מוחזק כבר משגיח־העירובין.

וכך עברו עליו על המשגיח כל ימי חייו בּכבוד וגדולה, והוא זכה להכין לו מכספּו תכריכים מבּד טוב ומשובּח, וגם “מקום” ומצבה הכין לו בבית־הקברות הוילנאי, השתדל להרשם בּפנקסאות של חברות שונות, כדי שישמרו לומר קדיש אחר פּטירתו ובּכל שנה בּיום מיתתו וכיוצא בּזה.

ומכיון שהגיעו ימי הכבוש וגם הרבּנים עצמם התחילו טועמים את טעם הרעב, חלה המשגיח מרב דחקות ועוני.

עניותו ודחקותו גדלו כ"כ עד שהעבירו אותו על דעתו למכור את התכריכים היקרים שהכין לו, כדי להנצל מרעב.

ולפרקים היו רואים אותו כשהוא יושב על שלבי ה"קלויז" הישן ומתאנח מעומק לב על יסוריו וענוייו ומרבּה להתרעם על ירושלים דליטא, ששכחה לגמרי את “משגיחה” הנאמן.

אבל ימי התרעמותו. לא ארכו. המות בּא והשיב תשובה נכונה על כל תרעומותיו.