[מן העולם הגדול: קבוצה שניה]

העתונים מודיעים, “שברית הארבע” – בין אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה – כבר נחתמה. והעתונים מעמידים פנים, כאילו היתה לברית זו חשיבות יתרה, ואולם דומה, שאין חשיבותה גדולה ביותר. כי “לברית הארבע” יהא ערך ביחסים המדיניים כאותו הערך, שיש להחלטות של הועידות לפירוק־הנשק. עצם העובדה, שלועידת היסוד של “ברית הארבע” ניתנה פומביות גדולה, עצם העובדה, שהועידה נתקיימה בז’יניבה דוקה, – עצם העובדות הללו אומרות לנו שאין להתיחס ל"ברית־הארבע" ברצינות יתרה. גם לאחר אישור “ברית־הארבע” לא ימהר המטה הצבאי הצרפתי לגלות את סודותיו למטה הצבאי האיטלקי ולהפך. ופעולות־הריגול ההדדיות של “האחיות הלאטיניות” לא תפסקנה, חס וחלילה, ותמָשכנה באותו המרץ, שבו הצטיינו פעולות אלו קודם שנכרתה ה"ברית". דומה, שהמדינאים עסוקים בהפגנות של שלום ורצון־לשלום, ומכאן – ועידות בלתי־פוסקות של פירוק־הנשק בתקופתנו, תקופת החימוש הבלתי־פוסק; ומכאן – קומבינאציות פוליטיות מלאכותיות, דוגמת הקומבינאציה, שנוצרה עכשיו בז’יניבה ושהיא ידועה בשם “ברית הארבע”.

אנו יכולים לדבר על הדברים האלה, כמו שאומרים במליצה העברית, בלא כחל ושרק. אירופה עומדת על מפתן־המלחמה. ובסוגריים: אם אומרים “אירופה”, הרי מתכונים לסָלתה ושמנה של האנושיות. אין אנושיות בלא אירופה. כי שאר האנושיות היא לעת־עתה בחזקת “דומן־אדם”, לפי ביטויו המוצלח של י. ח. ברֶנר. ובכן, אירופה עומדת על מפתן־המלחמה. והמלחמה תהא נוראה. ואולם למרות נוראוּתה העולם לא יחרב. כי אמצעי־ההגנה מתפתחים באותו הטֶמפו, שמתפתחים אמצעי־ההתקפה. למחרת הופעתם של האֵדים המרעילים, הופיעו המסוות. ולכשנתחזק כח־ההרס של התותחים, התחילו בונים חפירות מצופות בקירות של ביטון. מובן, שאין אנו מתכוונים לנחם את מי־שהוא. בתכונה של בת־היענה אין אנו מצטיינים. המלחמה, שממשמשת ובאה, תהא נוראה, נוראה מאד־מאד.

אבל אימתי יהא “יום־ה' הנורא”? כלומר, אימתי תפרוץ המלחמה? – בנידון זה יש מקרבי־הקץ, שסוברים, שהמלחמה תפרוץ בעוד שנה, שנתיים, שלש שנים. האמת היא: המלחמה תפרוץ, אבל לא בעתיד הקרוב של שלש שנים. עוד יש ברשותם של המדינאים כמה שנות־שלום, שבהן תהא להם שהות לסידור של קומבינאציות מדיניות משונות כקומבינאציה, שֶׁשמה “ברית הארבע”. אבל למרות מה שהמלחמה תפרוץ לא בשנים הקרובות, הרי כבר עכשיו אפשר להגיד בודאות מַתֵימטית: מי ילחם במי.

כי אירופה מחולקת לשני מחנות: למחנה הווירסאיי והמחנה הרביזיוניסטי (במובן, שנתבאר באחת מן הרשימות הקודמות). המחנה הווירסאיי: צרפת, בלגיה, פולניה, ה"אנטנטה הקטנה" (צ’כוסלובאקיה, רומניה ויוגוסלאביה), ולעומתם – המחנה הריביזיוניסטי: איטליה, גרמניה, אויסטריה, הונגאריה, בולגאריה, אלבאניה, ליטה, ואפשר, גם יוון ותורכיה.

עוד יש לפנינו כמה שנות שלום. אבל אירופה כבר מחולקת היא לשני מחנות. אין צרפת מבצרת את הגבול הבלגי שלה, מכיון שבלגיה מבצרת את גבולה הגרמני וההולאנדי… ולמרות הסכסוך בין גרמניה ההיטלראית לבין אויסטריה ה"היימווירית", הרי אף אחת מן השתים לא תבצר את הגבול המפריד ביניהן. עוד נשארו ברשותה של האנושיות האומללה כמה שנות־שלום. ובשעה שהמדינאים הפומביים עסוקים ביצירות של “ברית־ארבע” ובועידות לפירוק־הנשק, הרי המדינאים שבחדרי־חדרים עסוקים בסידור של הברית הטבעית, בליטושו וליכודו של המחנה, שישתתף במלחמה. המדינאים הפומביים מסדרים לעתונאים, בשביל “דעת־הקהל”, קומבינאציות מדיניות שונות ומשונות, שמטרות אחדות להן: קודם כל, הרגעת עצביו של הפיליסטר, שמצטיין תמיד בתכונתה של בת־יענה אופטימיסטית; שנית, אין כועידות ל"פירוק הנשק" ו"ברית־הארבע" לאמצעי־תעמולה בבית ובחוץ… ולכשתפרוץ המלחמה, הן יהא צורך בדבר להצדיק את הקרבנות. ואז נוהגים המדינאים לפרסם ספרים בעלי שלל־צבעים, שבהם הם מוכיחים, עד כמה השתדלו לשם השלום. הרי גם לאחר אב תרפ"ט פירסמה ממשלתנו “ספר לבן”.

“ברית-הארבע” היא, כאמור, הברית של ארבע המעצמות הגדולות שבאירופה: אנגליה, צרפת, איטליה וגרמניה. אבל באמת אין זו ברית של ארבע המעצמות הגדולות האירופיות, אלא היא ברית מערב־אירופית. בברית אינן משתתפות שתי המעצמות הגדולות שמחוץ לאירופה: אמריקה ויאפאן. כמו־כן נשארה ססס"ר, שלא בזכותו של הקומאינטרן, אלא בזכותו של הצבא האדום אף היא למעצמה אדירה תחשב. אבל שלא בזכותו של הצבא האדום, אלא בזכותו של הקומאינטרן, כמעט שאין ססס"ר באה בחשבון של איזו־שהיא קומבינאציה פוליטית. לכל אחת מארבע המעצמות יש מטרה אֶגואיסטית שלה. מוסוליני, – הסנדק של ברית זו, – שואף לנתק את צרפת, ויהא אפילו אך לזמן־מה, מעל ידידותיה הטבעיות שבמרכז אירופה, וביחוד מיוגוסלאביה. גרמניה מקווה, שצרפת תסיח דעתה על־ידי “ברית־הארבע” מן הענין, ששמו ה"פרוזדור הדאנציגאי", ובזכותה של ה"ברית" תפקיר צרפת את פולניה ואת צ’יכוסלובאקיה.

וצרפת אף היא תולה תקוות מרובות ב"ברית". עוד לפני המשא־והמתן זרק אחד ממקורביו של היטלר לתוך האוירה המדינית את האימרה, שאין גרמניה מעונינת באלזאס ולותרינגיה. מי משך בלשונו של מקורב היטלראי זה? – הלז אמר מה שאמר להוכיח לדעת־הקהל הצרפתית, שאין גרמניה לוטשת עיניה לגבולותיה של צרפת. הצבוריות הצרפתית נפלגת לשני מחנות בשל בעיות חיצוניות. הימין, עם טארדיה בראש, טוען לחיזוק־הברית עם פולניה ו"האנטאנטה הקטנה" ולהנהלת מדיניות של איזולאציה לגבי איטליה, וביחוד כלפי גרמניה. ולעומת זה, המדיניות של השמאל הצרפתי – מדיניות, שמתנהלת למעשה על־ידי פול בונקור, – היא מדיניות של חיפוש־דרכים של הבנה עם איטליה וביחוד עם גרמניה. קברניטיו של השמאל הצרפתי היו מפקירים לגרמניה את פולניה ואת צ’יכוסלובקיה ולאיטליה את יוגוסלאביה – אילמלא היה להם הבטחון, שלאחר שיבוא הקץ לידידי־צרפת, יקיץ הקץ על צרפת עצמה…

אבל, איך שיהיה, עצם השתתפותה של צרפת ב"ברית הארבע" היא הוכחה לַנצחון של השמאל על הימין במדיניות הצרפתית.

מה מחפשת אנגליה בברית זו? – אנגליה ממלאת תפקיד של שומר־שווי־המשקל. ואם נכנסה אנגליה לקומבינאציה זו, הרי זו הוכחה נוספת, שהברית אינה מקשרת ברצינות. שהרי המדיניות האנגלית היא מדיניות של “בדידות מזהרת”, ולא היתה אנגליה מכנסת את ראשה בין צרפת לבין גרמניה ואיטליה, אילמלא היה ברור לה, שהענין אינו רציני, שהענין הוא ענין של מדינאים פומביים.

השמאל בצרפת (הראדיקאלים והסוציאליסטים) ובאנגליה (הליביראלים וה"לייבור") הם התומכים הנלהבים בברית עם גרמניה ואיטליה הפאשיסטיות. הן היטלר והן מוסוליני מעונינים בהצלחתם של פול בונקור ולויד ג’ורג'. המדיניות החיצונית אינה הולכת בד בבד עם המדיניות הפנימית. ואין שותף בעסק גדול מתעניין אם אצל שותפו שורר שלום־בית או לא… לויד ג’ורג' הראדיקל מאחל כל טוב למוסוליני והיטלר בשדה הפוליטיקה החיצונית. ומוסוליני והיטלר מתפללים יום יום, שאֶת המדיניות הצרפתית ינהל פול בונקור ועוד יותר – ליאון בלום. והיום, שבו יחזור טארדיה לשלוט בצרפת, – יהיה יום חושך למוסוליני והיטלר.

ורוסיה נבהלה מפני “ברית־הארבע”, ביחוד לאחר תזכיר גרמני משונה, שבו דרשה גרמניה חירות־פעולה ברוסיה. וליטווינוב, הקומיסאר של המדיניות החיצונית ברוסיה, מהר וכרת עשר בריתות של אי־התקפה עם ארצות קטנות וגדולות, ולשם כך אפילו וויתר על ביסאַרביה לרומיניה. אות הוא, שיודע הוא, שגרמניה זוממת מזימות רעות לרוסיה בעזרתה של “ברית־הארבע”…

ובקרב בעלי־בריתה של צרפת שבמרכז־אירופה גדול היאוש. דומה, שצרפת הפקירה אותן והשאירתן פנים אל פנים מול אויבים חזקים. ובמובן ידוע זה מתאים למציאות. ומכאן – התוצאות המעשיות הנראות לעין. שלוש המעצמות, שהן מהוות את ה"אנטאנטה הקטנה", שיתפו את המדיניות החיצונית שלהן. בשאלות חיצוניות מהוות צ’יכוסלובאקיה, רומיניה ויוגוסלאביה מעצמה אחת. לא רק למעשה, אלא גם להלכה. ולעתים קרובות קודם המעשה להלכה. כבר עכשיו ממלאת ה"אנטאנטה הקטנה", השוכנת במרכז אירופה, את החלל הריק, שנוצר מיד אחר המלחמה עם התפוררותו של בית־האבסבורג. הרי הקשר בין אוסטריה להונגריה היה רק קשר מדיני חיצוני, אלא שהיה להן מטה־צבא משותף. ואילו היתה הקיסרות ההאבסבורגאית מארֶכֶת ימים, הרי היה קיומה אך ורק בצורת פידיראַציה של אויסטריה, הונגאריה, צ’יכיה וגאליציה הפולנית. ה"אנטאנטה הקטנה" שלאחר המלחמה מזכרת עד למאד את אויסטרו־הונגאריה שֶלְפָניהָ. התפקידים, שהציגו להם יוצרי ה"אנטאנטה הקטנה", היו מוגבלים: שמירה על הירושה ההונגארית. זו היתה ברית טריאנון, – העיירה בסביבת פאריס, שבה החתימו את הונגאריה על תנאי־השלום הקשים. “ברית־הארבע” כאילו באה לבטל או, לכל הפחות, לטשטש את “ווירסאי”. אבל ביטולה או טישטושה של “וירסאי” כבר נשאו פירות בדמות חיזוק והידוק של “טריאנון”… ומכיון שמטרותיה של האנטאנטה הקטנה הולכות ומתרחבות, הרי תסָפח אליה גם פולניה. ועל־ידי כך תווצר במרכז אירופה חזית ארוכה, שבדרום היא צוֹפָה מול איטליה (יוגוסלאביה), במרכז – מול הונגריה (רומיניה) ובצפון – מול גרמניה (צ’יכוסלובאקיה ופולניה). ובזה עוד לא די. התכנית הולכת ומתרחבת. לעומת “ברית־הארבע” של המעצמות במערב־אירופה, חולמים מדינאי־פראג־ורשה על “ברית שבע” (מדרום לצפון: יוגוסלאביה, רומיניה, צ’יכוסלובאקיה, פולניה, ליטה, לאטביה, אֶסטוניה) של המעצמות במרכז־אירופה. החלק הדרומי של הקשת מופנה כלפי איטליה, החלק המרכזי – כלפי הונגריה, והחלק הצפוני –כלפי גרמניה. הסכנה הגרמנית מאיימת על המדינות הזעירות הבאלטיות. וליטה עדיין לא החליטה, מה עדיף לה: ווילנה או מֶמֶל?…

ואולם מדינאי־פראג־וורשה אינם אומרים די וכבר חולמים הם על שיתוף של ססס"ר. בחוגי־הקומאינטרן חולמים על לכוד מדיני כלפי המעצמות הקאפיטאליסטיות המערב־אירופיות.

אם לראות את “ברית־הארבע” כדבר רציני, הרי מתהַווה עכשיו באירופה רכוז חדש של מחנות: מזרח־אירופה מול מערבה; העולם הסלאבי והקרובים לו לעומת העולם הגרמני־לאטיני. כמובן, כל זה היה נכון, והעיקר – זה היה יפה מנקודת־מבט סכימתית, אילו היתה “ברית הארבע” – יציר מדיני בן־קיום. ואולם אירופה נחלקת לא לפי הסימן הגזעי (סלאבים מול גרמנים ולאטינים), ואף לא לפי השקפות־עולם (פאשיסטים מול פארלמנטריים). החלוקה היא על יסודות אחרים לגמרם.

שני מחנות באירופה: המחנה הווירסאי והמחנה הריביזיוניסטי. “ברית־הארבע” אינה אלא פיקציה זמנית, אבל פיקציה, שהשעה הטרופה הולידתה. וכאן חשיבותה. ומפני־כן יכולות להיות גם תוצאות חמורות.

א. מסתכל