א.

האמת ניתנה להאמר: בשעה זו, כשנדמה, שכל הכחות הגלותיים והאנטי־ציוניים בגלוי או בהסתר־פנים; כל האינסטינקטים השליליים, שהתפתחו בעסקנות הצבורית הישראלית במשך דורות, – נתגייסו ביחד, כדי להטביע ברפש את תנועת־הציוניות ההרצלאית, – בשעה כזו קשה מאד לאדם להסיח דעתו אפילו לרגע מאותה חזית־ההתקפה על הרעיון הציוני־המדיני ולהטות את לבו לשאלות יותר עיוניות – להצמד לשעה קלה לאותו מעין המים החיים והזכים, שנבקע לנו בדרך־נס ממש בצחיח הסלע של הגולה, למקור הראשוני של תורת־השחרור והתקומה – לתורתו של הרצל; וביחוד קשה הדבר לאחד מן הנמצאים בעצם־חזית־ההתקפה המכוערת על הציוניות: כמו שקשה הדבר, למשל, לחיילים, שנמצאים בטיט וברפש של החפירות, תחת האש הבלתי־פוסקת של האויב, להקשיב אפילו לשעה קלה לאיזו סומפוניה נשגבת של ביטהובן, שחדרה בדרך־נס למקום־חניתם: הקולות הנשגבים, דומה, מגיעים אז ממרחק רב וכמו מעולם אחר, וכמעט שאינך מאמין בקיומם המציאותי… מאותה הסיבה – משום ששטח התנועה הציונית דומה עכשיו יותר מדאי לישימון־שלג, שעדת־זאבי־טרף משתוללים בו, כדי להשמיד את שארית־החי, שנזדמן לאותו ישימון – אין כל אפשרות להתמכר, ואפילו לזמן־מה, לאותה עבודה, שצריכה ומוכרחת להעשות, ושלא נעשתה, לחרפתנו, עד היום: לברר את היסודות העיוניים של תורת־הרצל; ללַקט את אלפי המרגליות הפזורות ביומניו, בנאומיו, בספוריו ולנסות ולבנות מהם בנין אחד שלם, בנין של השקפת־עולם ציונית מוצקת ומותאמת בכל חלקיה. ומכיון שאין השעה מוכשרת לעבודה חשובה כזו, הרי מתוך הכרח אסתפק כאן בבירורה של השאלה, שהיא חשובה גם לשם הבנַת־תורתו של הרצל, גם לשם פתרון־החידה המתמיהה מאד: כיצד אפשרי הדבר, שתורה זו נשתכחה עד כדי כך מלבו של רוב־הצבור, שנמצא כיום, לכל הפחות, כפי שהוא חושב בעצמו, בשטח הציוניות.

אנסח חידה זו בבהירות יתירה: כיצד יכול היה להתרחש הדבר, שאותה תורת־הרצל, תורת־ הציוניות־המדינית, שעוד לפני שלשים ושש שנה, עוד קודם שהגולה היהודית, בתור צורת־קיום של העם, פשטה את הרגל באופן מוחלט כל כך, כמו שפשטה היום; עוד קודם שבנין המדינה היהודית נעשה לצורך הכרחי כל־כך להמוני־העם וקודם שהגשמת־הציוניות על־ידי בנינה של ארץ־ישראל־העברית נעשתה לדבר ריאלי כל־כך, לדבר, שאפשר כמעט למשש אותו בידים, – שעוד בזמן ההוא נפגשה על־ידי ההמונים באהבה סוערת כל־כך, בלבבות פתוחים כל־כך, שנתחבבה עוד אז על כל העסקנים היהודיים, שעבדו בשטח הצבורי־הלאומי – כיצד יכול היה להתרחש הדבר, שאותה תורה עצמה (שהרי הציוניות המדינית של עכשיו היא היא תורתו של הרצל) תיפגש כיום דוקה בהתנגדות – יָתֵר על כן: בשנאה לוהטת! – גדולה מצד חוגים רחבים מאד של אותו צבור יהודי? שהרי עכשיו אין עוד להטיל ספק בהקף הענקי, המבהיל של שנאה זו בתוך העסקנות הישראלית ובתוך חלק גדול מן הנוער היהודי לאותו רעיון ציוני־מדיני; שהרי רק על רקע של שנאה “זואולוגית” כזו לעצם הציוניות המדינית, שנאה, שמזכֶּרת את שנאתם של הגרועים שבגויים ליהודים, – יכול היה לשגשג פרח־זוועה כההשתדלות בכל הכחות להכחיד מתחת שמי־ה' את הרעיון של הציוניות המדינית ואת נושאיו בלא חנינה…

והרי מדת־ההגיון מחייבת, שעם־ישראל והצבור היהודי בכלל יהא כיום הרבה יותר מבוגר מבחינה ציונית מכפי שהיה לפני 36 שנה; והרי אותה מדת־ההגיון היתה דורשת, שעכשיו, 36 שנה לאחר עבודה ציונית בתוך היהודים, יקבלו החוגים הרחבים של הצבור והנוער תורה מדינית זו בהרבה יותר אהבה ונכונות, מכפי שקבלו אותה אז, ב"מעמד־הר־סיני" הראשון של הציוניות, מפי הרצל; ועל כל פנים אי־אפשר להבין את גָדלה של שנאה מַבְהֶלֶת זו לבני־אדם, שכל “חטאם” – במה שהם ציוניים בציון, במה שנלחמו בעד הציוניות בציון, במה שנלחמו בליקווידאציה של תקות־העם על אדמת־העם, במולדת העברית, – אותה השנאה המבהלת, שגורמת לכל אחד ואחד מנושאיה לשמוח על האפשרות להטביע את הציוניים המדיניים “בכף של מים” ולהשתדל בזה באותה מסירות־נפש, שנושאיה של שנאה זו לא גילו כלל וכלל במלחמה באויבי־הציוניות המרובים והעצומים כל־כך…

וכדי לפתור חידה מכאבת זו אין, לדעתי, דרך אחרת, אלא לעמוד על תופעה אחת כללית בחיי־האנושיות, שאפשר עד עכשיו לא עמדו עליה כל־צרכה, והיא: שבתולדות־האנושיות אנו מוצאים לעתים קרובות הפרש גדול, על כל פנים – הפרש כרונולוגי גדול, בין שני רגעים בתולדותיה: הרגע של מתן־התורה והרגע של קבלת־התורה.

אביא דוגמאות אחדות: לפי המסורת העברית ניתנה תורת־משה לעם־ישראל תיכף ליציאתו ממצרים. אבל למעשה לא נקלטה תורת־משה בחייו של העם אלא לאחר תקופה ארוכה מאד, כמעט תקופה של אלף שנה: בימי גלות־בבל. רק בימי עזרא הסופר נתקבלה התורה וכל מצוותיה וחוקיה, לפי האות והתוכן שלה, על־ידי העם הישראלי. במשך תשע מאות השנים, שעברו בין משה רבינו ובין עזרא הסופר, נתקבלה התורה רק על־ידי חלקים קטנים לפי ערך מן העם־ישראל; רובו המכריע של העם המשיך לעבוד את האלילים, לזבוח ולקטר בבמות – ובכל אופן היה רחוק מאד מלקבל את התורה, שהוא עצמו נשבע בחגיגיות כזו לרגלי הר־האלהים בחורב לקיים אותה על כל פרטיה ודקדוקיה. ואפילו אם נשמע לדעתם של החוקרים־המבקרים, שרוצים לאחֵר בהרבה את מתן־התורה, הרי גם כן לא נוכל להכחיש את העובדה, שבין מתן־התורה ובין קבלתה עבר זמן ארוך למדי – ובינתים, עד לקליטתה של התורה בתוך העם, היה מצבם של נושאי האידיאלים הנשגבים, שהובעו בדת־משה, עגום מאד בתוך העם, ובני־ישראל היו “מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו”, כפי שנזכר פעמים אין־מספר בתנ"ך.

תופעה דומה לזו אנו מוצאים גם לגבי תורות אחרות: דת־הנצרות, למשל, ניתנה לעמי אירופה עוד במאות הראשונות לספירה, בערך – בין המאה הרביעית והעשירית; אבל כל אחד ואחד יודע, שעוד זמן מרובה לאחר־כך המשיכו עמי־אירופה לעבוד את אליליהם, אף אם נחשבו ל"נוצרים" באופן רשמי, ורק לאחר הרבה מאות שנים ניצח ישו בן־הגליל את פאן הגדול, את ווֹטאַן ואת פֶרון (אמנם, נצחון בלתי־שלם, כפי שמעידה ההיטלראות כיום בגרמניה).

התורה הסוציאליסטית “ניתנה” על־ידי קארל מארקס, ועד היום לא נתקבלה למעשה, אפילו ברוסיה הסוביטית, וספק גדול, אם תתקבל בכלל באיזה מקום שהוא בזמן מן הזמנים.

הגורם לאי־התאם כרונולוגי זה בין מתן־התורה ובין קבלת־התורה הוא מובן. כל תורה ותורה, ובפרט, אם נקח את תורת־משה – אותו משל, שבו השתמשנו לראשונה – היא קשה מאד; היא דורשת את כל האדם; היא תובעת ממנו שינוי־ערכין גדול ומהפכה יסודית בחייו (הרי עוסקים אנו במקרה זה באותו עברי קדמון, בן־הטבע, שעבד לבעל ולעשתורת או לאלהים אחרים וכל תפיסת־חייו היתה קשורה בעבודה זו); מַטֶלת עליו חובות קשות מאד. אבל כל תורה ותורה, בשעה שהיא ניתנת, כלומר, בשעה שהיא מתגלית לפני ההמונים, אינה מופעת בכל חומרותיה בבת־אחת. היא מתגלית ברגע חגיגי מאד, מתגלית, וקדם כל, בהדר־הזיו שברעיונותיה, ולא באש השחורה שבמצוותיה החמורות, היא נראית אז להמונים, שעומדים בתחתית־הר־סיני להאזין לדבר־ה', כמעט כצעצוע יפה מאד, צעצוע מושך את הלב ואת העין; והעם, שהוא תמיד בבחינת ילד, נמשך אחר הנרתיק החיצוני של התורה הנשגבת ונאחז בה בידיו, בלא שירגיש, כי בתוך נרתיק זה אצורה אש אוכלה אש, אצורה שלהבת צורבת ולוהטת… ולא לחנם מספרת האגדה, שמשה רבינו, כשהיה תינוק, בחר בין שתי הקערות: קערת־הזהב וקערת־הגחלים הלוחשות, בגחלים הלוחשות דוקה; המחוקק לעתיד – ידו נמשכה אחר הגחלים הלוחשות, הסמל לתורה, שנתן אחר־כך. ומשום כך קל להמונים הנמצאים במעמד־הר־סיני לומר: נעשה ונשמע (ואין מן הצורך לשם כך אפילו לכפות הר־ כגיגית דוקה), משום שאין הם תופסים את כל הקף־ההתחייבות הנוראה, שקבלו על עצמם; משום שברגע החגיגי והדיקוראטיבי במשהו של מתן־התורה ידם נמשכת מאליה אחר הצעצוע המקסים והחדש, אחר המתנה ממרומים (עם, כמו ילד, אוהב את הצעצוע החדש, אוהב את המתנה). ומתן התורה עובר בחגיגיות מרובה; כמעט בלא התנגדות מצדו של העם. ולעתים קרובות מתרחש הדבר, שהמחוקק של התורה החדשה אינו נרגם באבנים.

אבל לאחר מתן־התורה החגיגי והדיקוראטיבי, לאחר החג הגדול, באים ימים אפורים ובלתי־ דיקוראטיביים כלל, ימים, שבהם צריך להגשים את התורה ולהפכה למעשה. ימים, שבהם פוקע פתאום הנרתיק החיצוני, המבריק, שבו כלולה התורה, ותכנה מתגלה: אש אוכלה אש. חובות חמורות מאד, תביעה למהפכה נפשית כבירה; הטלת אחריות איומה על מקבלי־התורה, אחריות בעד אידיאל גדול. ורק אז, כשמתברר תכנה הפנימי של התורה החדשה, רק אז מתחילים ההמונים, השמרניים מאד, שהם מוסיפים לחיות באותה הרוח שקודם מתן תורה, – להראות התנגדות. במקום “נעשה ונשמע” באים “לא נעשה ולא נשמע!” באה התקופה, שבה מתחיל העם לשנוא את הנושאים של האידיאל המהפכני, ל"הלעיב במלאכי־אלהים ולבוז את דבריהם". יתר על כן: הוא רוצה להתנקם בהם, לרמוס אותם, לטָרְדָם מן העולם, על שהם – נושאיה של אֵשׁ זו, אש־התורה המהפכנית, על שהם מזכירים לו את עוון בגידתו בתורה שקבל – מן השפה ולחוץ, בלא לקיים אותה. ומכאן גורלם המר של הנביאים, שבאים במאוחר דוקה: משה רבינו, זה שהביא את ישראל למעמד־הר־סיני, לא נרגם באבנים. אבל אליהו הנביא נמלט בנס מזעמם של נביאי־השקר; וזכריהו נרצח; וישעיהו, לפי־האגדה, נגזר לגזרים על ידי מַסור; וירמיהו הושלך לבור…

ותופעה דומה לזו אנו מוצאים גם לגבי הציוניות. “מעמד־הר־סיני”, מתן־התורה של הציוניות היה בבאזל בשנת תרנ"ז, והרצל היה המחוקק של תורה זו. ובמעמד זה נתן הרצל את התורה הציונית, והחלק הלאומי בצבור היהודי כאילו קבל אותה. אף כאן, במעמד־הר־סיני זה, לא ראה העם עוד את כל גודל־ההקף החמור של התורה הציונית, לא הכיר את המהפכנות העמוקה שבה; הוא ראה את הנרתיק המבריק החיצוני, ולא ראה, שתוכה – אש אוכלה אש, “אש שחורה על גבי אש לבָנה”.

הרצל, בתור מדינאי גדול, ומדינאי טוב־לב מטבעו (הרצל שייך לאותם המדינאים, שידעו גם הם היטב את חולשותיהם ושפלותם של בני־האדם, אבל השתמשו בהם כדי לחזק אותם וכדי להעלות אותם: לא כדי ליסר אותם בשבטי־ברזל) – ידע, שבמעמד־הר־סיני מוכרחים קודם להראות לעם את הנרתיק המבריק; ומשום כך, גם בספרו “מדינת היהודים”, גם ביומניו, גם בנאומיו היה מדגיש קודם כל את הצד הנעים והערב שבגאולה; הרי אפילו את סיר־הבשר הבטיח לקחת מ"מצרים"… ואם כן, למה לא יקבל העם את התורה החדשה? גאולה מסבלות־הגלות? אדרבה ואדרבה. מדינה יהודית? אדרבה ואדרבה. צ’ארטר? “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”? למה לא? –

והתורה הציונית ניתנה בקלות (באופן יחסי), כמו שניתנו כל התורות. אני אומר: בקלות באופן יחסי. ודאי, שגם להרצל קמה אופוזיציה; ודאי, שגם את חייו מֵררו הרבה והרבה, ואפשר, שגם קיצרו את ימיו. אבל שנאה כזו לא היתה! במעמד־הר־סיני אין העם שונא את התורה, שניתנת לו. לא משום שכבר הוא מוכן בנפשו לקבל אותה, אלא משום שאינו מוכן עדיין אפילו להבין אותה; משום שבאותו רגע הוא רואה בה צעצוע נחמד, ולא אש שחורה על־גבי אֵשׁ לבָנה.

אבל התורה הציונית אינה צעצוע נחמד, והיא אמנם אש שחורה על־גבי אש לבָנה! אין היא אידיליה, היא טרגידיה! “אַלטניילאנד” של הרצל היא כמעט אידיליה, וגם “מדינת היהודים”, למרות התוכן הפנימי המסותר, שהוא דראמתי מאד, היא כמעט אידיליה. אבל היומן של הרצל, שבו דבר לא באזני־המונים, שצריך למשוך אותם לתחתית־הר־סיני בלא אפשרות של כפית־הר־כגיגית, אלא התודה בו בפני עצמו, יומן זה הוא טראגידיה גלויה. כמעט כל דף ודף שבו נוטף דם. ותנועת־פדות אינה יכולה שלא להיות טראגידיה. ובפרט שבפרט – תנועת־פדות של העם הטראגי מכל העמים, העם, שבמשך אלפיים שנה הוא חוצה בנחלי־דם ואש. פדות של העם, שפירושה – להפוך צבור, שרגיל לחיות חיי־עדר, בלא כל אחריות קולֶקטיבית, בלא התקשרות למולדת, בלא חובה לעבוד ולשמור איזה שטח טֶריטוריאלי שהוא בעולם, לעם־ממלכתי, נושא־כתר סוּבֶרני, ונוסף לזה – לא להביא את העם למולדת מוכנת, אלא לדרוש ממנו, שיכבוש לו מולדת זו על־ידי קרבנות עצומים, על־ידי מלחמה מדינית באויבים עצומים, על־ידי עֵרות תמידית, עמידה מתמדת על המשמר, התנגדות מתמדת לכל צורר ומתנקש (בה בשעה שהעם רגיל אלפיים שנה לכוף ראשו כאגמון בפני כל צורר ומתנקש), חישול של כח פיסי לשם שמירה על המולדת (בה בשעה שהעם רגיל במשך אלפיים שנה להיות משולל כח פיסי, וממילא גם לראות כל כח פיסי כ"אי־מוסרי" מלמפרע, גם כשהוא מגן על זכויות טבעיות), – תנועת־פדות שכזו ודאי שהיא טראגידיה. ודאי שהיא דורשת ותדרוש הרבה מאד מאת נושאיה: היא תדרוש מכל אחד ואחד מהם – את כולו, את כל האדם, בלא שיור; תדרוש ממנו, שישַנה שינוי גמור את אָפיו ורוחו, שהוא יהפוך את האי־פוליטיות שבטבעו לפוליטיות, את הפסיביות – לפעילות מרובה, את ההרגל לבטל כל מה שאינו נכנס לשטח הקיום הכלכלי הבלתי־אמצעי בהרגל לעֵרות ולהתחשבות ולאחריות וליחס רֵיליגיוזי כלפי הקבוץ הלאומי וכלפי הטבע של המולדת וכלפי חובותיו של היחיד לעם…

וכלום נתפלא על כך, שלאחר שנתגלה תָכנה הפנימי של תורת־הרצל, לאחר שהופיעה לכל עין, בתהליך ההגשמה בציון, האש השחורה האצורה בה – לאחר שהסעיף ב"מדינת-היהודים", אלה “עשרת הדברות” של הציוניות, שיש לו כמעט צלצול אבסטרקטי, על הצבא היהודי, שיצטרך להגן על המדינה, נהפך לסעיף מוחש מאד, מלא בשר־ודם – לצורך, שהנוער יֵדע את חובת־האזרח לעמו, שהיא בלתי־נעימה וקשה למדי – להגן על הקיום של עמו, – נשתנה היחס של הצבור היהודי, ומהתפעלות מן הציוניות־המדינית עברו להתנגדות ולשנאה לציוניות זו, שדורשת כל כך הרבה, שמטלת חובות בלתי־נעימות כל־כך? –

והשנאה מוכרחת היתה לפנות כלפי הציוניות המדינית דוקה. הציוניות הרשמית, שאינה אלא גלגולה של חבת־ציון, שאינה אלא “ציוניות כלכלית” (בלא תכניות כלכליות רחבות), יותר נכון – ציוניות פילאנתרופית, – עוררה חבה ונתקבלה על צבור רחב. משום שכאן לא היתה דרישת־מהפכה, אלא המשך־המסורת. העם היהודי היה מאז ומעולם חרוץ בעניינים כלכליים. אם צריך היה, מחמת תנאיה הגיאוגראפיים של ארץ־ישראל, להחליף את מקצוע־העגלונות במקצוע הנהגות, את תעשית־האריג בפרדסנות, את החייטות – בבנין ובסלילת־כבישים, היה בזה משום שינוי־ערכין מסוּיָם (לא נכחיש את זה), אבל מהפכה־ברוח לא היתה. הסיסמה “מפעל ובנין” יכלה להתקבל כסיסמה מָסָרְתִּית: שהרי גם בגולה עסקו למעשה ב"מפעל ובנין", ולא פיתום ורעמסס אחת בנו שם היהודים לעמים, שבתוכם שכנו (אחר־כך נשארו פיתום ורעמסס לעמים ה"עיקריים", וליהודים – נשאר מקל־הנודדים ביד). הסיסמאות: “הקימו את המדינה”, “הלחמו מלחמה מדינית בעד המדינה”, “התנגדו להתנקשויות בזכויותיכם” שהן נפש־נפשה של תורת־הרצל, שהן עיקר־העיקרים בתורת־הציוניות בתור מהפכה בכל חייו של העם, – הן הן שעוררו את ההתנגדות, את השנאה השפוכה, שקבלה ביטוי מכוער כל־כך בחדשים האחרונים.

היו כאן, כמובן, גם כמה גורמים צדדיים: במַה שהעם “עזב את ה'” והלך “לעבוד את הבעלים ואת העשתרות”: גרם לכך הגידול של שכבת־האינטרֶסֶנטים. הפקידות של הציוניות הרשמית ושל הסתדרות־העובדים, שהגיעה לכח־השפעה כביר בצבור, שרכשה לה, מחמת התנאים המיוחדים, ששלטו בשטח־ההגשמה, עתונות גדולה ואמצעי־תעמולה מרובים: “כהני הבעל והעשתורת” שבציוניות קבלו אפשרות לעשות רֶקלאמה ענקית לאלילים, שלהם הם מכהנים. גרמה לכך גם התפשטותה הכבירה של הציוניות, לאמתו של דבר – פרסומה של ארץ־ישראל, שמשכה אליה, מחמת התנאים הגרועים בגולה, יסודות מרובים, שהם בבחינת “מהגרים” – כלומר – יסודות שאינם ציוניים, שיש להם אידיאל אחר לגמרו – על־פי רוב אידיאל סוציאליסטי או קומוניסטי, ולפעמים, טולסטאי, אנארכיסטי, וכדומה, והם באים לכאן לא כדי להגשים את הציוניות, אלא את האידיאל שלהם. ושוב מחמת התנאים המיוחדים, ששלטו בשטח־ההגשמה, הגיעו יסודות אלו דוקה, שיש להם אידיאל זר, לשלטון, והם הם שמכבידים על הגשמת־הציוניות ופועלים בעיקר לשם הגשמתו של האידיאל הזר. ודאי, שאלו הם גורמים כבירים. אבל אי־אפשר להתעלם מאותה סבה, שעליה הצבעתי כאן: שיש הבדל בין מתן־התורה ובין קבלת־התורה. לחוגים רחבים של העם ניתנה התורה הציונית בקלות, והם כמעט שלא התנגדו לה, אבל כשהגיעו הדברים לקבלתה של התורה הציונית, לקבלת־המצוות, מצוות ה"עשה" וה"לא תעשה" שבה, שהן טראגיות מאד, לקבלת־האחריות בעד הקמת המדינה דוקה, לא הקמת גֶטו, לא יצירת מאור לגויים מספר מאה ואחד (הרי גם היהדות של ספרד ושל גרמניה היתה מאור לגויים!), אלא מדינה דוקה, עם הנהגה עצמית, עם פוליטיקה ודיפלומטיה עצמאית, עם חובות חמורות של האזרח העברי למולדתו העברית, והעיקר – עם עמידה בחזית של מולדת, שיש צורך עוד לכבוש אותה, במשך זמן מרובה – במשך חיים שלמים, לא נטיעת־פרדס ובנין־בית וסידור־משפחה בלבד, אלא עמידה על המשמר מפני פרנטש, ומפני סימפסון, ומפני מתנקשים ערביים, ומפני מתנקשים־מתבוללים, ומפני השפעה של לשונות זרות, ומפני כל נסיונות של “מה־יפית” ושל התרפסות בפני ה"פריץ", ומפני כל כיעור צבורי, שעלול לחתור תחת עצם יסודותיה של המולדת הנבנית, – כשהגיעו הדברים לידי כך – מיד התחילה “הַלְעָבָה במלאכי־אלהים”, מיד התחילה השנאה השפוכה, הזואולוגית כמעט לתורת־הציוניות ולאלה, שנושאים אותה בדוָי ובזעם ובשריפת־הגוף־והנפש, – אותה שנאה, שמצאה ביטוי נמרץ כל־כך בחדשים האחרונים.

ואם נשים לב לכל זה, הרי אפשרי הדבר, שנתפלא לא על ההתנגדות המרובה בין חוגים רחבים לציוניות המדינית, אלא נתפלא על כך, שאף־על־פי־כן נמצאו המונים רחבים, שהולכים אחר הציוניות המדינית – גם כיום! – אבל אף לכך אפשר למצוא ביאור: משום שתורת־הרצל היא אמת, משום שהיא הכרח הגיוני, הכרח־ברזל של הקיום היהודי בדור זה, כשהגולה הגיעה לידי באנקרוט חמרי ונפשי אחרון. והכרח־ברזל זה, ולחץ־הברזל של ההמונים היהודיים, שמוכרחים להלחם בעד המדינה היהודית, הוא הוא שעומד כבן־ברית נאמן לציוניות המדינית הלוחמת והוא הוא שמעורר בנו תקוה, שהפעם ההפרש הכרונולוגי בין “מתן־התורה” ובין “קבלת־התורה” לא יארך. לחץ ההמונים היהודיים, שמוכרחים לבקש את גאולתם בציוניות הגדולה, הוא הוא שהורס את מבצרי הריאקציה האנטיציונית והחצי־ציונית ומעורר בנו תקוה, שגם הנחשול האחרון של גאות, שבא לריאקציה זו (גאות, שנסתייעה בגורמים מכוערים מאד מאד) ישָבר במהרה, ואחריה יבוא הרגע המתאים לקבלת התורה הטראגית והגואלת של הרצל על־ידי כל העם המעונה.

ב.

ויש עוד גורם אחד בתורתו של הרצל, שגם הוא הפריע הרבה להתקבלותה על־ידי העם. אבל הפרעה זו אינה תלויה ביותר בתכונותיו של העם בכלל, אלא באותו חינוך, שנתחנך הנוער שלו במשך הדורות האחרונים ואפשר, שהשפיעה כאן גם הרוח התגרנית, שהתפתחה בעם במשך שנות גלותו מחמת תנאי־קיומו המיוחדים. וזהו הגורם השני: שתורתו של הרצל היא בעצם־מהותה תורה אידיאליסטית: באותו המובן, שהיא מחשיבה מאד את הגורמים הבלתי־ממשיים בחיי־הצבור. הכל יודעים את דבריו הנפלאים הללו: –

משפט זה, שבו כלולה השקפת־עולם שלמה, מראה לנו, מהו היסוד של הציוניות המדינית, מהי תורתו של הרצל: הפרימאט של הדברים, “שלא יִמַדוּ ולא ישָׁקלו”. “רק הצד הדמיוני שולט באדם”. אין, כמובן, במשמעותם של הדברים הללו זלזול במעשיות, זלזול בערכים הכלכליים או בערכים חמריים אחרים. אבל פירוש־הדברים הוא: הפרימאט של הצד האידֵיאלי באדם. משפט־הבכורה לחזון, לאמונה.

כלומר: זהו הניגוד הפולאַרי לתורת המארקסיסמוס; לתורה החמרנית; לאותה תורה, שבּוֹנָה את הכל על “יצירת הערכים הממשיים” ושרואָה את האדם מֵעין מכונה, שמשַמשת ליצירתם של “ערכים ממשיים” אלו.

על הפולחן של הסמלי והבלתי־ממשי, על פולחן־החזון, שהוא הנשמה בכל הערכים החמריים, שהוא – הכח־הדוחף היחידי ליצירתם של הערכים החמריים, על הערכתן של הפעולות, שאינן נשקלות במאזנים ונערכות בטורים־טורים של מספרים סטאטיסטיים בלבד, אלא בתקומת־הרוח של העם, בהתעוררות כחו וחירותו ורצונו להיות בן־חורין וסובירֶני – מבוססת הציוניות המדינית.

ומכאן – הניגוד הפולארי בין תורתו של הרצל ובין התורה המארקסיסטית. וכך הדבר לא רק משום שהתורה של מלחמת־המעמדות מזקת היא לבנין־המדינה; אלא משום שתורה זו, שהיא מבוססת על הפולחן של הערך־החמרי (כל פולחן־הפועל, היוצר של הערכים־"הממשיים", מיוסד על השקפה חמרנית זו: הנעל המיוצרת על־ידי הסנדלר היא “ממשית” יותר מ"האמלֶט" של שֶקספיר) מתנגדת תכלית־ניגוד לתורה הציונית, שיונקת מחזון ומ"דברים שלא ימַדו ולא ישָקלו".

ומכאן – גם האחוה הגדולה השוררת בין הציוניות הבעל־ביתית, הציוניות הקטנה, הציוניות הרשמית, הציוניות של “מפעל ובנין בלבד”, – ובין ה"ציוניות" המארקסיסטית. כי מחומר אחד קורצו שתיהן: מכפירה בחזון, מכפירה בערכים, שלֹא ימדו ולא ישקלו, ומאמונה עוורת בערכים “הממשיים”, במאזָנים המחוּשבים ובמספרים הסטטיסטיים.

קראו דין־וחשבון אחד, ששולחת הסוכנות היהודית לועדת־המנדטים של חבר־הלאומים. דין־וחשבון כזה הוא מלא מספרים סטאטיסטיים “כרמון”: כך וכך עצים נשתלו, כך וכך ילדים בבית־ספר, כך וכך דונאמים מטריים – ולא כלום על ענוּת־העם, על הצורך בהתישבות גדולה. “ציוניות סטאטיסטית”, ציוניות, שאינה ציוניות, שאינה על כל פנים תורת־הרצל בהתגשמותה.

והחינוך החמרני של הדורות האחרונים, החינוך התגרני של יהודים במשך דורות – ודאי, שגם הוא מפריע בהרבה לתורת־החזון הציונית, שתתקבל על חוגים רחבים ביהדות. שהרי עצם־חינוך זה פוסל מלמפרע כל אפשרות של הליכה אחר אידיאלים, “שלא ימַדו ולא ישקלו”…

ומשום כך חריפה כל־כך עכשיו המלחמה בין תורת־הרצל, שהיא מלאה אידיאליות וחזון, ובין תורת־מארקס, התורה של פולחן־החמרנות, שקשרה עכשיו מלחמת־השמד במולדת על נושאיה של הציוניות המדינית.

אסון־העם בגולה, הזועק לפדות, והירידה המוסרית הגדולה באותו מחנה, שנתגלתה באופן מחפיר כל־כך בחדשים האחרונים, שני אלה מוכיחים לנו כאחד באופן בולט מאד: גם כי הריאקציה בתנועה הלאומית היא כיום חזקה מאד – הנצחון לא יכול להיות לתורת־הכפירה החמרנית, שבה דוגל המשטר הישן בציוניות.

…“אך עלינו להוסיף ולרדת עד שאול תחתיה. צריך שיוסיפו לנו חרפות, יריקות, נאצות, מלקות, שוד ורצח, עד שנהיה מבוגרים לאידיאה זו (האידיאה של הציוניות המדינית)” (יומן, עמ' 113–114).

כך אמר הרצל בחזונו.

אם ירידת־העם עד שאול־תחתיה תמָשך באותו הטֶמפו (ונראה, שהיא תמָשך), שהיא נמשכת בשנים האחרונות, הרי עוד מעט כבר נהיה “מבוגרים” לרעיון הציוני. במובן ה"חרפות, היריקות, הנאצות, המלקות, השוד והרצח" – “מבגרות” אותנו השנים האחרונות במהירות מרובה…

ברור מאד: המחר הוא – לתורת־הרצל.

אלהים. צבאות השמים. אחרי־כן מפיסתֹפל.

שלשת מלאכי הפנים באים.

רפאל

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹנָה שִׁירָהּ הַיָּדוּעַ

בִּזְמִיר־הִתְחָרוּת שֶׁל סְפֵירוֹת־הָאַחִים¹

וְאֶת מַסְלוּל־אוֹרָהּ הַקָּבוּעַ

בְּמִצְעֲדֵי־רַעַם תַּעֲבֹר וְתַשְׁלִים.

מִמַּרְאֵה הוֹדָהּ מַלְאָכִים אוֹן יִשְׁאָבוּ,

אִם עַד חִקְרָהּ לֹא יַחְדֹּר הִגָּיוֹן;

מַעֲשֵׂי אֱלֹהִים, מִדִּמְיוֹן נִשְׂגָּבוּ,

כֻּלָם נִפְלָאִים כְּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

גבריאל

וְחִישׁ מַהֵר לִבְלִי־חֵקֶר חוֹזֶרֶת

סְבִיבָהּ תִּפְאֶרֶת הָאֲדָמָה;

חֲלִיפוֹת מְשַׁמְּשָׁה לִבְנַת־עֵדֶן מַזְהֶרֶת

עִם לַיְלָה עָמֹק וְקוֹדֵר אֵימָה;

מַקְצִיף הַיָּם בְּעָצְמָה קוֹלַחַת

מֵעֹמֶק יְסוֹד הַסְּלָעִים, לֹא נָמַד,

וְסֶלַע וָיָם נִגְרָפִים גַּם־יַחַד

בִּמְעוּף־הַסְּפֵירוֹת הַמָּהִיר לָעַד.

מיכאל

וְסַעֲרוֹת עֹז מִתְחָרוֹת תִּסְעַרְנָה

מִיָּם אֶל־אֶרֶץ, מֵאֶרֶץ אֶל־יָם,

וְתוֹךְ־כְּדֵי־זַעַף סָבִיב תִּיצַרְנָה

שַׁלְשֶׁלֶת פְּעוּלוֹת עֲמֻקּוֹת בָּעוֹלָם.

אָז לַהֲבֵי־הֶרֶס בְּרָקִים יָרִיצוּ

לִפְנֵי שְׁבִיל הָרַעַם, פִּתְאֹם יִתְמַלֵּט.

אוּלָם צִירֶיךָ, אֵל, יַעֲרִיצוּ

דַּרְכֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁל יוֹמְךָ הַשּׁוֹקֵט.

שלשתם

מֵהוֹד הַמַּרְאֶה מַלְאָכִים אוֹן יִשְׁאָבוּ,

כִּי עַד חִקְרְךָ לֹא יַחְדֹּר הִגָּיוֹן,

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ, מִדִּמְיוֹן נִשְׂגָּבוּ,

כֻּלָּם נִפְלָאִים כְּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

מפיסתֹפל

אַחֲרֵי כִי תִקְרַב שׁוּב אֵלֵינוּ, אָדוֹן,

וּלְכָל הַנַּעֲשֶׂה אִתָּנוּ תִּשְׁאָלָה,

וְאַחֲרֵי כִי תִרְאֵנִי תָּמִיד בְּרָצוֹן,

תִּמְצָא גַם אוֹתִי בֵּין מְשָׁרְתֵי־מָעְלָה.

סְלַח לִי, רָמוֹת לְדַבֵּר לֹא אוּכָל,

וְאִם כָּל־הַחוּג לִלְעָג־לִי לֹא יֶחְדָּל;

לַפַּתּוֹס שֶׁלִּי וַדַּאי רַק צָחָקְתָּ,

לוּלֵא אֶת־הַצְּחוֹק מֵעַל פִּיךָ מָחָקְתָּ.

לֹא אֵדַע מָה מִשֶּׁמֶשׁ וְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים,

רַק רָאֹה אֶרְאֶה, אֵיךְ בְּנֵי־אִישׁ מִתְעַנִּים.

אֵל קָטָן זֶה עַל־אָרֶץ, נוּסָח לוֹ קָבוּעַ,

וּכְמֵאָז מִבְּרֵאשִׁית הִנֵּהוּ תָמוּהַּ.

חַיָּיו גַּם טוֹבוּ מְעַט שָׁם מָטָּה,

לוּלֵא נֹגַהּ־שַׁחַק לְשַׁי לוֹ נָתָתָּ;

תְּבוּנָה יִקְרָא לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ לוֹ לִהְיוֹת

חַיָּה רָעָה מִכָּל הַחַיּוֹת.

בְּעֵינַי הוּא דוֹמֶה, שָׂא לְנִיב הַשְּׂפָתָיִם,

לְאוֹתוֹ הַצְּלָצַל גְּדָל־הָרַגְלָיִם,

הַטָּס וּמְקַפֵּץ בְּטִיסָה כַּאן וָכָאן

וּבָעֵשֶׂב מִיָּד שָׁר שִׁירוֹ הַיָּשָׁן;

וְלוּ רַק בָּעֵשֶׂב תָּמִיד הִשְׁתַּקֵּעַ!

בְּכָל־חֹבֶץ שֶׁהוּא אֶת־חָטְמוֹ הוּא תוֹקֵעַ.

אלהים

הַאֵין לְךָ עוֹד לְהוֹסִיף לִי דָבָר?

אִם רַק לְקַטְרֵג תֵּדַע לְעוֹלָם?

הַבְעֵינֶיךָ עַל־אֶרֶץ עוֹד כְּלוּם לֹא יִכְשָׁר?

מפיסתֹפל

לא! כִּי אַךְ רָע, כְּמוֹ תָמִיד, אֶמְצָא שָׁם.

צַר לִי עַל בְּנֵי־אִישׁ, יִגְוְעוּ בְּעָנְיָם,

עַד אֲשִׁיב מֵעַנּוֹת הַשְּׁכוּלִים גַּם־יָדִי.

אלהים

הֲתֵדַע אֶת־פָאוּסְטְ?

מפיסתֹפל

            אֶת־הַדּוֹקְטוֹר?

אלהים

                     עַבְדִּי!

מפיסתֹפל

אָכֵן! אוֹתְךָ יַעֲבֹד לְדַרְכֵּהוּ.

לֹא מֵאֶרֶץ מַאֲכַל הָאֱוִיל וּמִשְׁתֵּהוּ.

הֲמוֹן־רוּחוֹ יִשָּׂאֶנּוּ אֶל הַמֶּרְחַקִּים,

בְּעַצְמוֹ יַכִּיר לְמֶחְצָה שִׁגְעוֹנוֹ;

מִבְחַר הַמְּאוֹרוֹת יִדְרֹשׁ מִשְּׁחָקִים

וּמֵאָרֶץ כָּל־עֹנֶג יָקָר בְּמִינוֹ,

וְכָל קִרְבָה וְכָל מֶרְחַקִּים

לֹא יַשְׁבִּיחוּ אֶת־סַעַר תְּהוֹם עֶרְגוֹנוֹ.

אלהים

אִם עַתָּה יְגַשֵּׁשׁ עוֹד אֵלַי בַּמַּחֲשָׁךְ,

עֵינוֹ חִישׁ אֶפְקַח וְלָאוֹר אוֹצִיאֶנּוּ.

הֶן־יֵדַע הַגַּנָּן, כִּי יוֹרִיק עֵץ רַךְ,

הַבָּאִים יַעַשׂ צִיץ וּפְרִי טוֹב יַעְדֶּנּוּ.

מפיסתֹפל

בַּמֶּה נִתְעָרֵב? עוֹד הוּא יֹאבַד לָךְ!

אִם רַק תִּתֶּן־לִי הָרְשׁוּת לְכָךְ,

כִּי אֶל נְתִיבִי בְּנַחַת אַטֶּנּוּ.

אלהים

כָּל־עוֹד הוּא חַי עֲלֵי־אֲדָמוֹת,

לְךָ נְתוּנָה הָרְשׁוּת הַזֹּאת;

תּוֹעֶה אָדָם כָּל־עוֹד הוא שׁוֹאֵף.

מפיסתֹפל

אוֹדְךָ אֵפוֹא; כִּי בְּבֵית הַמֵּתִים

מִיָּמַי לֹא אָהַבְתִּי לְהִסְתּוֹפֵף.

חִשְׁקִי אֶל־בְּשָׂרִים רַעֲנַנִּים, לוֹהֲטִים.

בִּפְנֵי פֶגֶר מֵת דַּלְתִּי סְגוּרָה;

מִקְרִי כְּמִקְרֵה חָתוּל עִם עַכְבָּר.

אלהים

יְהִי כֵן, בְּיָדְךָ מָסוּר הַדָּבָר!

הַעְתֵּק הַנְּשָׁמָה הַזֹּאת מִמְּקוֹרָהּ,

וְהוֹלִיכָה אוֹתָהּ, אִם תַּשְׂכִּיל לְאָסְרָהּ,

אִתְּךָ בִּנְתִיב שְׁאוֹל תַּחְתִּיוֹת,

וְשָׂא כְלִמָּתְךָ יוֹם תֻּכְרַח לְהוֹדוֹת:

אִישׁ טוֹב, בְּיֵצֶר־לִבּוֹ הֶעָמוּם,

יֵדַע אֶת־הַשְּׁבִיל הַנָּכוֹן לְפָנָיו.

מפיסתֹפל

לוּ כֵן! אַךְ לא יֶאֱרַךְ זֶה זְמָן רָב.

לְהִתְעָרְבוּתִי לֹא חוֹשֵׁשׁ אֲנִי כְלוּם.

אַךְ אִם לְחֶפְצִי אֲנִי אַגִּיעַ,

הַרְשֵׁנִי מִמְּלֹא לְבָבִי לְהָרִיעַ.

עָפָר יֹאכַל, וְלַהֲנָאָה,

כַּדּוֹד שֶׁלִּי, הַנָּחָשׁ הַמְפֻרְסָם.

אלהים

גַּם אָז חֵרוּת לְךְ מְלֵאָה;

לֹא שָׂנֵאתִי אֶת־שֶׁכְּמוֹתְךָ מֵעוֹלָם.

פָּחוֹת מִכָּל רוּחוֹת הַשְּׁלִילָה

הַלֵּץ עָלַי לְטֹרַח הִנֵּהוּ.

חִישׁ קַל יַד אָדָם לִרְפּוֹת יְכוֹלָה,

חֶמְדַּת הַמְּנוּחָה מַהֵר תְּפַתֵּהוּ;

עַל־כֵּן אֶתֵּן־לוֹ בְּרָצוֹן הֶחָבֵר,

הַמְגָרֶה וּפוֹעֵל וְעַל־כָּרְחוֹ יוֹצֵר.

אַךְ אַתֶּם, נֶאֶמְנֵי בְנֵי־אֱלֹהִים,

הִתְעַנְּגוּ עַל יְפִי הַחַיִּים הַשּׁוֹפְעִים!

לוּ הַמִּתְהַוֶּה, תָּמִיד חַי וְטֹוֶה,

יֹאחֶזְכֶם בְּחַבְלֵי אַהֲבָה הַחֲמוּדִים,

וּמַה שֶּׁמְּרַפְרֵף בַּמַּרְאֶה הַחוֹלֵף

קִבְעוּ בְּסִדְרֵי רַעְיוֹנוֹת מַתְמִידִים!

(השמים נסגרים, מלאכי הפנים נפרדים והולכים)

מפיסתֹפל (לבדו)

מִזְּמָן לִזְמָן רְאוֹת אֹהַב הַזָּקֵן,

וְאִזָּהֵר מֵהַתִּיר הַקֶּשֶׁר עִמּוֹ.

הֵן יָפֶה, שֶׁאָדוֹן גָּדוֹל נוֹהֵג כֵּן

לְדַבֵּר אֱנוֹשִׁית עִם הַשֵּׁד עַצְמוֹ.

בשדמות־אוקריינה

הערבה ישנה עוד את שנת־הלילה הקרה והשלֵוה, אף־על־פי שכבר האיר היום והוְרידוּת המזהרת של העננים הקלילים שמעל לאופק בִּשְׂרָה את זריחתה הקרובה של החמה.

העגלה נִּדַרְדְרָה לְאִטה בדרך המסומנת על־ידי לִבְנים. האכר המגודל היה שקוע בעולמו הפנימי וידו החזיקה במושכות־הסוסה, בלא שנהג בה. באחורי־העגלה יָשב יהודי קטן ורזה, בעל פאות ארוכות וזקַנְקן של תַּיִש: שפתיו נעו: הוא התפלל תפילת־שחרית בדרך. – השלוה ההזָיָתית של הלילה השתלטה גם בשני בני־האדם: שניהם נראו כמקשיבים לקול חרישי וקדוש.

הירק עֲשיר־הטל ורְווּי־האור נשתפך בַּכֹּל בשפע. צבאותיו כבשו כל שעל אדמה וכל גוש סלע, דוגלים בפרחים לוהטי־צבעים, טפסו ועלו בראש כל גבעה ושטפו־כיסו כל נקרה. אף לתוך מימיו של הנחל הרץ־מתפתל למרחקים התקדם החלוץ– סוּף מפואר־האניצים.

האכר הרים את ראשו והביט נכחו. מרחוק נראו עגלות אחדות. הן התנהלו בכבדות, מלאות חפָצים ואנשים.

הן הלכו והתקרבו. היו בהן גברים ונשים, גם ילדים. כולם עטופים שמיכות ומטפחות ומכונסים לתוך מעילים. כנראה, נסעו כל הלילה.

האכר אומר למלַוו כמשער: – צוענים… –

ואולם אלה לא היו צוענים. פרצופיהם היו לבָנים לגמרם ותלבשתם כשֶל עירונים. – חוורים היו כולם ואחוזי שֵנה.

– לאן נוסעים יהודים? – שאל היהודי הקטן.

– לבֶּרֶזובקה – השיב לו אחד, מן העגלה הראשונה, חובש כובע רחב־שוּלַים ומגולח למשעי. – והראה בידו נכחו. רחוק, רחוק, באופק, לרגלי יער גדול, הלבינו גגות של עיירה קטנה, טובעת בירק רך של בוסתנים ופרדסים.

לחתונה?… – שאל היהודי כמנחש ועיניו חִייכו.

– לאו. – משחקים אנו, להקה נודדת. –

העגלות הלכו והתרחקו והיהודי קרא אחר בני־האדם המוזרים:

– מאי משמע משחקים?…

המשחק משך בכתפיו. מעגלתו נשמע צחוק וקול עֵר לגמרו, קול־נערה רענן, קרא:

– משחקים משמע – קומֵדיאנטים. בלשון יום־יום: בַּדְחָנֵי־פורים… אנו עוסקים באמנות ומתכלכלים ממחיאות־כפים והצלחה מוסרית. אחרת אין לנו…

בעיירה

העגלות נתגלגלו ונכנסו לתוך הרחוב היחידי של העיירה. ילדים סבבו אותן ורצו אחריהן. אחד מן הנערים הראה על האכסניה הקטנה.

סבא, בעל הכובע הגדול, קפץ מן העגלה וצלצל בפעמון. אחריו קפצה נערה צעירה, גמישת־גזרה, לבושה בגדים צבעונים. גופה היה צמא לתנועה והיא נִתְּרה מסביב לעגלות וצחקה. – עד שפתחו להם התחילו להוריד תֵּבה ענקית בעזרת העגלונים.

יצאה בעלת־הבית וכִבדה את הבאים ב"בבקשה" רחב־חיוך. ואולם כשנודע לה, מי הם הבאים, החוִירה ופניה השמנים הביעו מבוכה מרובה.

– קומדיאנטים?… ולא הוסיפה עוד לדבר והביטה, מבולבלת מאד, בחשש, על הסנטר המגולח של הגבר ועל שמלתה האדומה, הבלתי־רגילה של הנערה, שלא היתה ארוכה עד הקרסולַים וגילתה שוקים נאות מאד. – לסוף אמרה בטון של החלטה:

– אל תורידו את החפצים עדיין. אקרא לבעלי.

יצא האכסנאי. עוד מבפנים־הבית נשמע קולו העבה: – אל תהיי שטיא, פלונית, אנשים הגונים הם… – לחץ את ידו של סבא ב"ברוכים הבאים", שמח ואמר:

– טוב שבאתם לעיירתנו. אוהב אמנות אנכי – המלה “אמנות” נאמרה בכבוד ובמובן: “האמנות”.

– נו, אדון, – אמר את העגלונים – החפצים הורדו, הגיע הזמן שנחזוֹר. תן לנו את שכרנו.

– למה לכם למהר!… – אמר סבא בחפזה, בקול לא־בטוח: – הכנסו פנימה ושתו כוס יין שרוף.

האכרים נכנסו לאכסניה וסבא עלה במדרגות במרוצה.

– אחא – דבר לבעל־הבית בלחש כמעט, במורך – אנו נשהה כאן שנים, שלשה ימים, אם יהיה קהל. אפשר עוד יותר. את המעט הנצרך ודאי נרוויח. – האורחים האחרים שבאכסניה התקרבו והקשיבו לדברי מנהל הלהקה. – חוץ מזה יש לנו חפצים הרבה. אם לא תבטח בדברי יהיו מטלטלינו לערובה לך… –

אבל לְמַה אתה מתכוין – תמה האכסנאי וחבט חביטת־חבה על כתפו של המשחק: – ישרים אתם בעיני ולא צריך…

– לא זה! – הפסיקו סבא ודומה היה לנתפס בגנבה: – אולם האכרים, הם צריכים לשוב לביתם עם עגלותיהם ואני צריך לשלם להם את המגיע.

– – ואין לך – נכנס לתוך דבריו אחד מן האורחים, יהודי קטן במעיל של דרך, פזיז־תנועות ובעל עינים גדולות, דַברניות; הוא הראה התעניינות מרובה בכל מעשיהם של המשחקים ועזר להם מרצונו הטוב בעצותיו וידיו. – אַלוה לך קצת כסף לכמה זמן שתרצה. יודע אני להעריך את האמנות, – הוסיף בחשיבות תמימה ואצבעותיו המהירות כבר חטטו בכיסו: – לא במשחק אחד תמכתי בדרך־נדודַי…

התיאטרון

אך שעה קלה עברה מזמן שנכנסו המשחקים לאכסניה הצרה – וכבר הסתדרו בה בנוחיות ונראה היה, כאילו מזמן היו דרים בבית זה. זוג אחד – בעל ואשתו – הספיק אפילו לפתוח בריב נמרץ. המשחקים הרגישו את עצמם כאילו הם בביתם הם…

סבא יָצא לעיירה, ביחד עם בֶרְנַרְדִי, המשחק הראשי, לחפש אחר אולם להצגות. נודע להם, שאין בכל הסביבה חדר, שיהא רחב יותר מעשרים צעד…

– אם־כן נצטרך לבנות את הבמה בעצמנו. – אמר סבא.

הזמין נגר ולקח לעזרה בחורים אחדים, מן המתהלכים בטל בשוק. האחרונים הסכימו לעבוד בעד כרטיס־כניסה של חינם להצגה. מקום יותר מתאים לסידורו של אולם־ההצגה מרפת גדולה – לא נמצא. הזבל הורחק ובמשך שעות אחדות עמדה בירכתי הרפת, שכבר היתה נקיה פחות או יותר, תֵבה ענקית – הבמה. קרשים מונחים על חביות – אלה היו הספסלים. השורה הראשונה היתה מסודרת כולה מכסאות, שנאספו מכל צד. המסך נמתח על חוט של ברזל. את הפרות אי־אפשר היה לסלק והן הועמדו מאחורי הבמה. ביניהן ולבינה נפרשה הדיקוראציה היחידה: חתיכת־בד ענקית, שהיתה, כרגיל, מגוללת על כלונס ארוך, ומצויר עליה בית ועץ. היא היתה מעוכה ומטושטשת מרוב טלטולים. אף־על־פי־כן בשעה שנתלתה שפשף ברנרדי את ידיו בהתלהבות: הוא היה מלא התפעלות ממנה וגם מן הבמה. קודם שנצטרף ללהקת־סבא שיחק בלהקה נודדת אחרת. שם הציגו בלא במה ובלא דיקוראציה כלל. שולחן לפני השער שימש מָכוֹן לבעל־הקופה. על השער הודבקה אפישה ענקית, שאותה כתב בדיו שחורה ואדומה, באותיות פנטסטיות, שמאי, בנו הבכור של סבא.

הקומדיאַנטים בינם לבין עצמם

– אלהים, אבי הטוב, אמתך אני. בכל נפשי אוהבך ואשמח לעשות את רצונך. אך אשה פשוטה אני, אף להתפלל בלשון־הקודש מן הסידור איני יודעת. אוי־נא לי, אין בידי לעשות הרבה… אך אשמח בכל לבי לעשות את רצונך. – אנא, אלהים, הטיבה עמנו. שלח לנו את עזרתך. תן כוח לסבא בעלי ולא יִשַּׁח תחת עולו. תן לילדַי לב שמח ויהי רצונך, שימצאו חן בעיני בני־אדם. אל תשלוט בהם, חלילה־וחס, עין רעה (תוף! תוף!). עֲשֵה, שיהיו משחקים טובים ויהָנו מחייהם יותר משֶנהניתי אני. גְרַם, שאוכל לשבוע מהם נחת, כי בהם כל חַיַי. שלח פרנסה ושמחה לביתנו וללהקה כולה, אתה, אלהים הטוב… –

כך מתפללת אֶסְפֶּרַאנְצָה, המשחקת הראשית, לעת־בוקר, כשהיא מתהלכת אנה ואנה בחדר־הנשים. שערותיה עשויות זְנָבות־זנבות קטנים, מסולסלים לתוֹך פסות־נייר. –

ובאותה שעה יושב סבא, מנהל־הלהקה, בחדר־הגברים, על־יד החלון, וצובע את שערותיו לפני מראָה.קצת שערות לבנות לו בתוך התלתלים שמסביב לגבחתו ורוצה הוא להעלימן. במברשת קטנה הוא מעביר את הנוזל על שערותיו ומביט בתשומת־לב לתוך המראה. פניו מביעים דאגה מרובה: השערות, במקום להשחיר, הוריקו. דומה, כאילו העלו ירוקה. וככל מה שהוסיף להרטיב אותן הולכות הן ומוריקות יותר… נרגז ומיואש הוא מטמין את הבקבוק הבּוֹגֵד וסורק את שערותיו בכיוון הפוך, כדי לכסות על הכתמים הפאַטאליים. אף־על־פי־כן הוא נפרד מן המראָה במבט של חבה גנדרנית לאחר שחבש לראשו כובע־קש רְחַב־שולים וקשר עניבה מרובת־כפָלים לצוארו. –

ובפנה אחרת יושב צימבאליסט, הקומידיאנט הזקן המשחק תפקידי־אבות. יש לו בלורית ענקית וסבוכה וחוטם בעל גודל בלתי־רגיל, אדום ומכוסה יבלות גדולות (–"חטמו מִתְחַטֵם", כלומר מוליד חֳטְמים חדשים, – התלוצצו חבריו…). הפעם מכוסה החוטם זעה: בעלו שקוע בהרהורים ורושם בכתב רעיונות, שלידתם עולה לו בהתאמצות יתרה.

– הקהל שלנו, – כך סובר צימבליסט, – אינו די מבין. מי הם בעצם? – קרתנים, חשוכים נצחיים, שמושג אין להם מן העולם הגדול ומן האמנות. ואיך יעריכו את הצגת היפות כראוי? – ברור כשמש, שיש לנאום נאום מוקדם לפני הקהל, בתחילת־ההצגה, ולפקוח את עיניו על האמתיות האלמנטריות באמנות.

צימבליסט התעורר עוד קודם זריחת־החמה וכל הבוקר הציקו לו רעיונות אלה. לסוף ישב לחבר את נאומו. הוא ינאם אותו קודם ההצגה, ואם סבא לא ירשה לו, הרי ינאם אותו באמצע־ההצגה: יפסיק את משחקו וישלב בערמה את הנאום לתוך הפראזות של הדראמה…

וכי מי זה אמר, שיש לשמור בדיוק על נוסחת־המחבר? כלום היא העיקר, או הלב העולה על גדותיו הוא העיקר?…

וצימבליסט חוזר וקורא בשורות, שהספיק ליצור בינתים:

– קהל נכבד מאד! שמעו נא לדברי, כי יש בהם טעם! לכל עם יש התרבות שלו. ומה החשוב ביותר בכל תרבות? – האמנות. ואיזוהי האמנות החשובה ביותר? – האמנות התיאטרונית. ברור בשמש. קהל נכבד! כל עם תומך בתרבותו שלו. רק עם־ישראל אינו עושה כך, כי עם־חשוכים הוא. ולפיכך הולכים המשחקים היהודים במכנסים קרועים. כאן אין מה לצחוק, קהל נכבד! מוטב שתעשו חשבון הנפש ותתחילו סוף־סוף להתבַיֵיש! –

– כך! כך יש לדבר עם החשוכים! – לוחש צימבליסט לעצמו: – דברים רכים לא יועילו כלום…

והמשחק הזקן מתלהב מן הדברים ומניח את הפתקה ועומד לנאום לפני קהל־דמיוני נאום אימפרוביזאטורי. הדברים נאמרים בפַתוס מזויף, שלרגעים הוא פָג כשהנואם נוגע בפצעי־לבו:

– קהל נכבד! אני, צימבליסט, בעל כשרונות גדולים אני, ווירטואוז בחסד־עליון. הנקֵבה שלי, פארדון, אשתי, יש לה כישרון של פִּלְדָה והיא מהממת בטֶמפיראמנט הגועש שלה. בתי היא כבת־מלכה, קול יש לה כקול של מלאך. אבל כולנו “נתונים אנו באדמה”, כי יש לנו עסק עם קהל של יחֵפים, נַוודים, מטומטמי־מוח. אילו היינו בני עם אחר, היו נושאים אותנו על כפים… –

המשחק נושם בכבדות וחטמו נוחר ברעש –

– קהל נכבד! אם לא כָבה בכם הניצוץ היהודי לגמרו, בואו ובַקרו את התיאטרון היהודי, ואל תתנו לנושאי־תרבותכם לגווע ברעב? ואם לא תבואו –

הזקן קופץ את אגרופו ונושם בסערה –

– ואם לא תבואו, תבוא עליכם השנה מפלת־המן!…

יושבים המשחקים ואוכלים מתוך שיחה עליזה את ארוחת־הבוקר: תפוחי־אדמה ודגים מלוחים.

“האח הטוב”, הסוכן־הנוסע הקטן, נכנס לאולם ומתישב לשולחן וכולו שבע נחת מחברתו. דברים אין בפיו, רק עיניו הפטפטניות מתרוצצות לכל צד ומסתכלות בחבה עזה במשחקים.

רוצים אתם ביין שרוף, יקירי? – שואל הוא. ובעוד רגע עומד על השולחן בקבוק של משקה חריף וכולם שותים “לחיים”.

היין מתיר את לשונו לגמרה והוא מתחיל מדבר בהתלהבות כשהוא מגפף את ידיו של אחד מן המשחקים:

אני מאושר בחברתכם, אַחַי! אתם אינכם ככל בני־האדם. האמנות שלכם אצלה עליכם מזיוה, וגם בשעה שאינכם משחקים מעניין להיות בחברתכם עד בלי די. כאילו הייתם קרובַי אני אוהבכם… כשאני יושב בתיאטרון אני כילד, שמספרים לי אגדה נפלאה –

עיניו מלאות דמעות וזקנו הקטן רועד.

– יודעים אתם? – ממשיך הוא בהתרגשות: – אני בא לפרקים זמן מרובה קודם ההצגה ומתישב בפינה ומסתכל בבמה הריקה. וחושב אני לי: מה זה יארע שם היום? – ואני מצייר לעצמי כל מיני מחזות ושומע שירים… –

…כל השיחות פוסקות בבת אחת לרגלי ההתפרצות הרועשת של חבורת־הילדים, שמִלאו את הבית בהמולה עליזה מאז הבוקר. הקטנים מחופשים בשמיכות כבַגלימות, על ראשיהם כרים קטנים, שדמו לכובעים אַלַא נפוליון, והם הולכים בשורה ישרה, קדֵרות ותֵיבות בידיהם. בראשם צועדת בתיה, בתו של סבא, מטפחת קשורה לסנטרה בצורת־זקן ומטאטא גדול על כתפה; בראש המטאטא נעוץ מגף ישן.

– צבא־הקבצנים דום! – קוראת בתיה והילדים מתעמדים בשורה. – גדוד־היחפים! – ממשכת היא: – תנו כבוד לסבא מלכנו! –

הידד! – צועקים הילדים ומתופפים בכליהם.

– אדוני המלך! – קוראת בתיה בעוז ומסירה את המגף: – מאושרים אנו להבטיחך בנאמנותנו הגדולה. בזקָני אני נשבע לך, שאנו מוכנים לכבוש לכבודך אפילו את הגיהינום כולה. הנה אות הערצתנו – והיא מגישה את המגף…

– קומידיאנטים, לאָחור פנֵה!.. – קוראת הנערה, לאחר שהכל צחקו דים. והילדים יוצאים בצעד צבאי כשהם שרים בהתלהבות:

– אלהים, נצור את המלך!… –

משפחת־סבא

לעת־הצהרים יצאה בתיה מפתח־האכסניה והתחילה תולה חבל בין שני עצים. – קבוצת קרתנים עמדה מזמן על יד השער, תאֵבה לחדשות. הם נתקרבו אליה מסביב והסתכלו בסקרנות טרחנית. ואולם הנערה לא נבוכה והתנהגה בבטחון חפשי. רגילה היתה, כנראה, לעיני־ההמון.

לסוף נגש אחד, גבר בא־בימים, בעל פנים שמנים ומביעי טוב־לב, ושאל אותה בקול אַבָּהִי, דורש־טובה:

– הגידי לי, עלמה, מה שמך?…

היא הפנתה אליו את ראשה בשלוה ותלתה בו עינים גדולות ויפות מאד. צַמותיה, שהיו ארוכות ביותר, עטרו את ראשה בזֵר מפואר.

– בתיה שמי, – השיבה, והמשיכה בעבודתה בתנועות־חן. מנעלים מעור דק היו לרגליה, עתיקות־אָפְנה, וקשוריהן הצטלבו לאורך כל השוקים.

ובת כמה אַתְּ, בתיה? – שאל האיש והחליק את האבנט של בגדו הארוך.

– בת ארבע־עשרה –

– ומנין אתם באים? – כולו היה חֲדור סקרנות תמימה.

– ומנין אין אנו באים? – אמרה בחיוך על שפתיה. היא התחילה תולה על החבל בגדים משונים, שהקרתנים מעולם לא ראו כמותם. אלה היו בגדי־צבעונים, עם סרטים, רקמות־זהב, זכוכיות נוצצות.

– בכל יום אנו במקום אחר. נודדים אנו באוקריינה מעיירה לעיירה ובכל מקום אנו מציגים מחזות.

– וכמה זמן אתם נודדים כך? – שאל האיש; הרוך שבקולו העיד, שהנערה עוררה את חבתו.

– כלום יודעת אני? – אבי נדד עוד קודם שנשא את אמי. אני נולדתי באחד מן המלונים.

– משפחה גדולה לכם? –

הנערה הרימה את ראשה ואמרה בחשיבות ילדותית:

– היו זמנים, שכל הלהקה היתה מבני־משפחתנו. –

צחוק הבריק בעיניה היפות והיא ספרה:

– אבא ואמא נישאו באודיסה. האח הגדול נולד בעגלה בדרך ליאסי. האחות הבכירה – בביסארביה. האחות הקטנה – בקיוב, והאחרונים – תאומים – אח ואחות, בגאליציה. – ועוד היו – אמרה בקול נמוך יותר – אבל מתו. –

הקהל

יהודי גוץ, בעל זקן מחודד ומסורק ועינים חכמניות, נתקרב לשניהם. הוא נמנה, כנראה, על שלשת ה"אֶלֶגנטים" של העיירה, שהרי נעליו היו משוחות בשומן. –

הנערה גמרה בינתים את עבודתה ועמדה לפני הסקרנים וידיה על מתניה. פניו של הטַרְזָן היו מתוקים־ערמומיים. הוא נגע בידו בכתפה ואמר:

– ילדה יפה את… –

עיניה הוצרו והיא נסוגה קצת לאחור. סקרה את פניהם של בני־האדם מסביבה: עכשיו הסתכלו בה בענין יָתֵר, כאילו היתה עומדת לפניהם לבחינה. – האיש הִמְתִיק עוד יותר את חיוכו ותיקן את פאותיו בתנועת־יד מומחית. בתיה הסתכלה בו בעַין בוחנת, סקרה את זְקַנְקָנו ותלבשתו וצחוק שובב נצנץ בעיניה.

הצחוק כבה כרגע ופניה הביעו אך שאלה אדיבה.

– גם אַת משחקת. ילדתי? – שאל האיש.

– מוּבן, – היא דברה בכובד־ראש גלוי: – אצלנו אפילו הילדים בעריסה כבר יש להם תפקידים בהצגות. – היא הרגישה במסרק, שבצבץ מכיסו, והורידה את ריסיה, כדי להעלים את הלץ, שהציץ שוב מתוך עיניה.

– באמת? – תמה הקרתני. פניו הביעו התפעלות מאמנת ותמימה: – ומה אתם מציגים? –

– ודאי! – היא דברה בטון עסקני: – כמה וכמה דברים. אצלכם נציג את “שולמית” ואפשר, את ה"מכשפה". –

– מכשפה ממש?… –

היא נענעה בראשה.

– והיכן הן שתיהן עכשיו, שולמית והמכשפה? – הרי לא ראינו אותן בשעה שנכנסתם לאכסניה – עיניו של הקרתני הביעו ערמה, כאילו אמרו: לא לי תשקרי, חכם שכמותי לא יתְרַמה לעולם!…

– או, בריות כמו אלו אין מחזיקים באויר פתוח, – אמרה בתיה בחשיבות וכאילו קראה מתוך ספר: – הן עלולות להתקלקל. הן עכשיו בתוך כלוב, מחותלות בצמר־גפן…

בני האדם תמהו.

– ומעשי־הלהטים, שאתם מראים, כלום קשים הם? –

בתיה נענעה בראשה הנה והנה כמתוך התפעלות גדולה:

– קשים מאד! לִשְׁמָן יש צורך בהתמחות מלֵדה, יודעים אתם? – בבית אנו שוכבים כולנו בחביות של חמאה, כדי שאברינו יהיו רכים… –

– כך!… וכל זה נקרא קומידיה?

– בערך… כל מי שרואה אותנו מהלל מאד את האמנות שלנו. וכשקרבה אל הדלת גמרה: – כדאי לראות, רבותי! שכרכם יעלה בהפסד־הכסף…–

זרקה שלום חטוף וברחה מַפְתִּיעִית לתוך האכסניה.

האנשים עמדו עוד זמן מרובה ותהו. אחד העיר:

– חבל עליה. צעירה כזו ונאה כזו ו–קומידיאנטית…

אצל הרָשות

…המשרת של קצין־העיירה אף לא נתן להכנס לשני המשחקים, – בתיה וסבא אביה: –, שעמדו לפני בית־הפקידות. הוא מסר להם בשם הקצין: יש די צוענים בעיירה גם זולת הקומידיאנטים. מי יודע, שמא הם מרגלים מתחפשים? פקודתו היא שיסתלקו, ומיד! הלאה!

מטבע־נחושת מלווה על־ידי דברי תחנונים פתח לשניהם את הדלת.

הקצין, אכר מגושם, קצר־מצח ומשׂוּפם, לא קם בו רצון לסרב לשמוע את טענותיהם של המשחקים משֶראה את עיני־בתיה היפות.

יהי האדון ראש־האלף בטוח, – דברה בתיה מתוך כבוד נפרז לראש־המאה כשאחזה בידה הרועדת את יד אביה, – שבני־אדם הגונים אנו. אמנים אנו ועל אמנות חיינו. אדם אינטליגנטי שכמותו משתעמם, ודאי, בעיירה הנדחת. יבוא־נא להצגה. החזיון העיקרי הוא אמנם בלשון יהודית, אבל אנו נערוך לכבודו, רק לכבודו שלו, דיבֶרטיסמנט – –

סבא תחב בינתיים ליד הקצין קצת פרוטות, שקבל מן “האח־הטוב”.

הקצין, שְׂבַע נחת מן הקומפלימנטים, סלסל את שפמו, סקר במבט מחוצף את בתיה וחיוך בהמי נשפך על פניו השמֵנים.

ודאי, – אמר, – משתעמם אני בתוך עדת הכלבים היהודונים. – נַא, שחקו לכם כאַוֵת־נפשכם. אך הזהרו, שלא יהיו במחזה דברים שלא לפי טעם הקיסר, ירום הודו. –

שני המשחקים נבעתו:

– חלילה וחס, חלילה וחס! אף צֶנזורה משולשת, בתמונת־הקיסר אני נשבעת, לא תמצא כל דופי בדברינו. –

…רב־העיירה, יהודי מצומק וחִוֵר, שָׂם את כפותיו על שתי אזניו, עצם את עיניו ונענע בראשו הנה והנה, כאומר: לא, לא, לא!

סבא פסק מלדבר כשראה שאין הרב רוצה אף להקשיב לדבריו. הוא עמד נעלב ומבויש, כתלמיד שסרח ושנתנַזֵף על־ידי רַבו.

והישיש דבר מתוך רוגז וצער:

– נגע פשה בבית־ישראל. וכי נשמע מעולם, שתעלה אשה מישראל לפני אנשים זרים ותשיר? וכי נראה פעם בישראל איש, שזקנו מגולח? וכלום אין “ליצנותא אסורה” מן התורה?… –

סבא דבר רתת, נרגז אף הוא:

– עוול עושה לי רבי כשהוא מדבר כך. אין אני בין האפיקורסים. אני וכל בני־ביתי מדקדקים במצוה קלה כבַחמורה. ואין במחזותינו שמץ דופי, רק דברים, – כן יתן לי העליון וכן יוסיף, – שמועילים להשלמת־נשמתו של האדם. ואת זקני גילחתי. זהו דבר הכרחי לשֵם אומנותי, אך גילחתיו בסם, ולדעת רבנים, מותר להתגלח בסם. ובנותי כשֵרות הן וצנועות, שנה כזו על ראשי ועל ראש כל אוהבי – דמעות־עלבון עמדו בעיניו.

הרב הפסיק את דבריו ושאל כשנתקרב אליו:

– וציציות יש לך? –

– ואיך לא יש? – תמה סבא. פתח את מעילו והוציא את הציציות ממכנסיו. הרב מנה את החוטים בכובד־ראש.

– פָּסול – אמר – חסר חוט! – הוא אשר אמרתי! – הוסיף כמנצח.

הוא יָשב ליד ספרו ופתח אותו כשדפק בכריכת־העור העבָה.

סבא לטף רתת את שערותיו, שבצבצו מתחת לכובעו, ושאל מיואש:

– אם כן, וכי יַתיר הרבי לבני־עדתו לבקר את ההצגה? –

הרב הניף את ידי באי־סבלנות:

– לך ושׂחַק לך, – אמר בגסות: – השר פסק “כשר” ואיך אטריף אני?…–

הרָץ

– דָוד, דוד! – קראה הרבנית, אשה נאה וצַחַת־בגדים, שהפאה־הנכרית שלה הוסיפה לִוית־כובד־ראש משונה לפניה הצעירים: – שעת־המנחה עברה ויוסף, ודאי, מחכה לך. קח את הגמרא ולך אליו. הן מורה בלא שכר אתה, לא נאה לך לאחר. –

דוד יָצא מביתו והלך לאטו ברחוב־העיירה. מתחת למעילו נשא ספר דק, לא מספרי־הדת, והשתדל לכסות עליו בגמרא העבה. – כשהתקרב לשוק ראה המון בני־אדם.

– מה יש כאן? – שאל.

– רָץ! – ענה לו אחד ופינה לפניו את הדרך בכבוד.

– מן המשחקים הוא – הסביר לו השני – הוא רץ ובא בעד זה על שכרו. –

המשחק היה לבוש טְרִיקו שחור על גופו המגושם. שערותיו היו ארוכות ופרועות. הוא קרא כשעמד בתוך ההמון, ועל־ידו אשה רזה, שהחזיקה קופסה:

– אין כאן מעשי להטים או רמאות. אדונים נכבדים! שמעו לדברי. הנה עומדים אנו באמצע־השוק. במשך כמה זמן, לפי דעתכם, אפשר לעבור את השוק בריצה שלש פעמים? –

אחד אמר:

במשך עשרה רגעים… –

– לא יותר מעשרה? – שאל המשחק: – כלום יש לאדם גבורת־סוס לרוץ מהר כל־כך? –

– נכון, – נענה אחר: – כרבע שעה. –

– רבע שעה! – המשחק מחא כף לכף: – אדוני הנכבדים, מי מתערב עמי שאעבור את השטח במשך שבעה רגעים?… –

שוחט רחב־גְרָמים תקע את כפו בתוך כף האיש. – עשר פרוטות! –

והאיש בטריקו התחיל רץ. נגשה האשה לנקהלים, בהושיטה את הקופסה. – נדבו־נא, רבותי – דברה: – אף זו פרנסה. אל תשתמטו מלשלם בעד תענוגכם. –

שנים מן הל"ו

בעלת־הפונדק המתינה לבן־הרב לפני פתח־ביתה.

– שלום עליכם, דוד – אמרה בחיוך על שפתיה: – יוסף בני ממתין לכם בחדרו. –

נשמע בקולה כבוד רב לדוד ונחת רות וגאוה, שמיוחס ועלוי שכמותו הוא מבאי־ביתה.

שני הידידים לחצו איש את יד־אחיו. לאחר שנעלו יפה את הדלת, הוציא דוד את הספר האסור. – את ההמשך הבאת, יוסף? – שאל.

יוסף, בחור כפרי גבוה וחזק, בעל פנים פשוטים וטובים, לחש:

– לא הבאתי. רכבתי על הערמונית לדונאַיֶיבצי ומסר לי טוביה, שהספר הועבר לקאראטיֶיבקה. רכבתי לשם – וגם שם לא השגתיו. שאל אותו מישהו בבילויֶה־סֵילו, אחד מן הל"ו כמונו… נקבל את הספר בעוד שבוע. חצי־יום בטלתי ברדיפתי אחר הספר. וגם בסכנה נמצאתי. פגשוני מַכָּרֵי־אבי ושאלוני מה מעשי בדונאייבצי ושקרתי להם על עצים ואבנים. כשחזרתי קניתי פטריות, ושיקרתי לאבותי, שאספתי אותן בעצמי, כדי שלא ישאלוני היכן ביליתי זמן מרובה כזה.–

– כל־כך הרבה טרחתָּ, – לחש דוד בצער,– וספר אין לנו. במה נקרא השבוע כולו?… –

– אחר־כך פתחו שני הידידים לדבר על מאורע היום: על המשחקים. נודע לדוד, שיוסף הוא “שני־בשלישי” עִמָם. עזר להם בבנין־התיאטרון ויש לו הרשות לבוא חינם להצגה. הוא הזמין גם את דוד. ואולם דוד סרב: לחרפה יחָשב לו אם יראוהו בתוך הקהל. וגם אין המשחקים מושכים אותו. המוניים הם ורק המון ימצא בהם ענין.

יוסף מיחה:

– אתה טועה בהם דוד. אינם נוודים, מוקיונים. –

– אחד מן המשחקים – ספר יוסף – יושב בפונדק זה שעה. אדם מושך־לב מאד הוא בֶרנארדי זה. כשבא לפונדק היה עצוב מאד. נִלְוָה אֵליו סוכן־נוסע, שרקד סביבו כאוהב סביב אהובתו… הוא ששִלם בעד יֵינו. ברנארדי ספר על חייו ועל חיי־המשחקים בכלל. –

ניכר היה, שהמִשְחָק עורר את התענינותו של יוסף, שהרי מסר את דבריו בהתלהבות משתתפת.

– חיים קשים באמת. ספר, שעברו עליהם זמנים רעים, שהיו אוכלים רק לחם ושותים טֵה – ולא עוד. את הלחם היו מסמנים בעפרון ומחלקים, כדי שיספיק לכולם. היו מקרים, שלא קבלו רשיון לשחק, ויָשבו שבועות בחוסר כל, בלא יכולת לזוז, עד שנעשה להם נס מן השמים בצורת ידיד חובב־אֳמָנות, שהציל אותם מצרה.

תעלולי משַחקים

מן הפונדק נשמעו פעם בפעם התפרצויות־צחוק כבירות – חבורה שלמה צחקה במלוא־רֵאותיה.

– אדם שכמותו אינו יכול להיות עצוב זמן מרובה – אמר יוסף ועיניו נוצצו: – הריהו מבַדח את האורחים בחידודיו. –

שני הידידים נכנסו אף הם לפונדק.

המשַחק יָשב על כוס־יין וסביבו חבורה גדולה.

הוא ספר בקול רם, רַבְגוֹני:

– היה בתוך הלהקה שלהם טפוס בחסד־עליון. משַחק גרוע, “כלונס” כמו שנאמר. אך לעומת זה הצטיין בחינוך עכברים… –

פניו הגבריים, מעוררי־חבה, היו עשירי־ביטוי והמימיקה ההתולית שלהם הוסיפה תוכן על דבריו.

– עכברים?! – כבר צחקה החבריא, שצִפְּתה לבדיחה.

– הן, עכברים ממש. היו לו כתריסר עכברים לבָנים. הוא היה מרקיד אותם ואמר להתפרנס ממה שיַציג אותם לפני הקהל. ואולם אלה היו “בנים מַמְרים” ולא נשמעו לו. כשהיה עכבר עולה על מוט קטן ולא רצה להמשיך ללכת, – אימת צבור היתה לו ודאי, – היה המנצח־על־החיות הזה דוחפו במקל, מתרגז עד לידי דמעות ומקלל…

המשַחק ספר בקול עֵר, אך בכובד־ראש; רק בעיניו רבות־ההבעה נסתתר חיוך פקֵח.

–… ושוב היה אחד בתוכם, רווק זקן, בלוי, טרחן גדול. בכל עיירה היה מוצא לו בעלת־בית טובה, שרחמיה היו נכמרים עליו, על בן־פטיטה עזוב זה, והיתה דואגת לו ומטפלת בו. באחת מן העיירות נזדמנה לו בעלת־בית, שכולה זהב. קֵרְבָה אותו כאֵם, כמעט שחתלה אותו בחתולים. ונוסף לכל טובותיה הגדולות אמרה, כנראה, לזכות אותו ב"מציאה" כבירה: לתת לו את לבה מנחת־שי. העיקר, שהרווק הזקן נתפעל מאד מבעלת הבית, עד כדי כך שנִתְחַרְבֵּן בשבילה על הבמה. והמעשה שהיה כך היה: הוא שחק את האוהב ב"מכשפה". יש שם סצֵינה כזו: לאחר שמִרים נחטפת על־ידי הסוחרים בסחורה חיה הולך אוהבה לשאול עליה את בעלת־הכשפים. והזקנה היא במקרה גם מנהלת “הבית”… היא עושה בלהטיה ומרים האמתית מופיעה לרגע באשנב כרוח… האוהב צריך אז לקרוא “מרים שלי!” בקול גדול. הרווק הזקן פרש את כפיו, פשק את רגליו וקרא בקול גדול: בעלת־הבית שלי!…

בֶרנַארדי גמר לשתות את כוסו ושתק, שקוע בזכרונות. פניו המשיכו עדיין לספר; זיו עליז קרן בהם, כמו בפניהם של כל בני־החבורה.

הסוכן אחז בגַרְגֶרֶת של הבקבוק הכרסתני ויצק ממנו יין לכוס.

– שתה, בֶרנארדי, שתֵה לבריאות, – אמר ולטף בחבה את זרועו של המשַחק: – הרי היין טוב הוא, הלא?… –

ברנארדי אחז בכוס והביט במבט פקח, רשעי־שובבי ולבבי־מְקָרֵב, על האדם הקטן.

– טוב, טוב, אחא – אמר: – ברכה תחול על ראשך. – עיניו הבריקו בחיוך ליצני: – שוב נזכרתי – אמר – במעשה־בלבול, שהיה על הבמה. מעשה ב"חובב", שֶׁשִיחק את אליעזר ב"יהודיה". התפקיד חשוב ויפה; זכר ה"ינוקא" את הכל לא רע, וגם לא קטל את התפקיד לגמרו. אבל בסצינה החשובה ביותר, בדיאַלוג שבינו ובין החשמן, נתרוקן ראשו פתאום. הלחשן – השֵד יודע מה אירע לו, נעלם עם ה"סחורה" (הפְרַאזה, שהוא צריך ללַחֵש). ואולם ה"שקץ" לא נתבלבל והחליט למלא את החור מתוך השראה עצמית. –

ברנארדי קם ממקומו וחקה בתנועות ודברים את החובב. והמסובבים אותו קמו אף הם התחילו צוחקים עוד קודם שהגיע ברנארדי לעוקץ של ספורו:

–… הביט וראה, שהחשמן עומד וצוחק בלעג ליהודון, כביכול, פנה אליו ואמר מתוך גאווה לאומית… שמע נא אתה, כפתור ופרח! מה הצחוק הזה, שאתה צוחק?!… הלואי שתצחק בלטָאות ירוקות ובתולעים אדומים… בקרקע אתה נתון אצלי, תכשיט שכמותך. גם מגדולים ממך לא נבהלתי… – והראה לו אצבע משולשת והוציא את הלשון. ואחר־כך ירק בו פעמים אחדות בבוז. העיקר, שהקהל הנכבד לא תפס לגמרו את הערמה, ובינתים הופיע הלחשן והחזיון נמשך כסדרו. –

בארחות

ברנארדי חזר וישב על מקומו והנקהלים הצטופפו סביבו.

שתיקה השתררה. לאחר התפרצויות־הצחוק הנפרזות נתעגמו כולם במקצת. הסוכן בעל־התנועה מילא שוב את כוסו של המשחק. אף הוא שתה בינתים והיין רִכֵּך אותו.

– מי כמוך, ברנארדי, – אמר – נוח לשמחה. – הוא נאנח אמִתּית –: אני במקומכם, המשחקים, הייתי חולה במרה שחורה… – השתתפות אמתית הורגשה בקולו: – נדודי־תמיד, יסורי־פרנסה.. –

ברנארדי שתה שוב, גומע לאט לאט, וטועם את היין כשהוא שקוע במחשבות:

– יין טוב – אמר, שָקט וְרָצִין: – כן, חיים קשים. קשים מאד לפרקים. אילמלא הלב הקל, שאינו יודע דאגה, שאינו רוצה לדאוג, כי אז זה כבר היינו כורעים תחת העול… ואולם את האמת אגיד: האמנות מַמְתֶּקֶת אֶת חַיַי. אני כמו מלך על הבמה. – היה משהו מַלכותי בתנועת־היד, שלִוְתָה את הדברים האלה. – שם אֵיני דואג לשום דבר ומשַחק אני בכל לבי. – ההמון אוהב אותנו, אך הקנאים מקלקלים.

הוא שתה וחזר ושתה. היין, כנראה, כבר המה בראשו ודבריו לא נאמרו עוד בבטחון גמור.

– ביחוד יד־האדוקים קשה עלינו, כשאין עליהם אימת־הרָשות. – שוב הוזהרו עיניו בחיוך: – שמעו־נא – המשיך – מה שקרה לנו בקרוגלאַיאַ. באנו לשם והטיל עלינו הרב חרם. ואנו לא ידענו. הכינונו הכל להצגה, התלבשנו, התעַפַּרְנו, ומן הקופה מודיעים לנו, שמגפה הפריחה את המבקרים… יאוש תקף אותנו וכעס חדל־אונים. פתאום עובר על־פני הרפת גוי, פריץ רחב־כתֵפַים ועבֵה־כרס, כלב־זאב ענקי לימינו וּמַגְלֵב בידו.

מה יש כאן? – שואל הוא.

סבא משיב: תיאטרון יהודי.

– נו – אומר הוא – למה אינכם משחקים? –

אומרים לו: אין קהל בא, חרם.

– מנוולים! – אומר הפריץ. נכנס לרפת ושואל כשהוא מרים את חטמו: כמה עולה מחיר כל המקומות כולם?

נזדרז סבא ואמר: חמשים רובל.

תחב הפריץ את ידו לכיס והוציא שטר. הא לך – אמר – חמשים רובל ושחקו לפנַי.

התישב בשורה ראשונה, את כלבו שָם מימינו על כסא, את המגלב לשמאלו, את כסיותיו על כסא רביעי, כסא חמישי נתן תחת כפות רגליו, והדליק סיגרה עבה, מוכן לראות במחזה. ואנו שחקנו לפניו את שולמית מתחילתה ועד סופה.

– אך לא בכל מקום מקבלים אותנו כך. יש מקומות, שמתיחסים אלינו כלבָנים־יחידים. –

הוא השעין את סנטרו על כפות־ידיו וישב שעה קלה בלא תנועה, הוזה או הוגה. מסובביו שתקו מתוך כבוד וצִפו לדבריו. ושוב התחיל בקולו החם והערֵב.

– עידן של זהב עבר עלינו בביסארביה. שם אנשים אחרים משלכם. כאן כל אחד להוט אחר פרוטתו – המשחק חבט חביטַה מפייסת על כתפו של הסוכן המום־היין, שפניו הקדירו מצער למשמע הדברים האחרונים… – כולם סגורים בתוך עצמם ומלאי־חשד כלפי זרים. חיים של חשבון כאן ואין רווחה לַלֵב. בביסארביה הכל אנשים אחים, שאוהבים לחיות מתוך שפע. יודעים אתם, כשעברנו שם, כמעט לא היה יום, שלא היינו בו שכורים. יין טוב ומרובה יש בארץ־ברכה זו. –

המשחק היה מבוסם מאד. לא יכול עוד לעצור בעד גֵיהוקיו. את המלה “יין” בטא כמו שמבטא אדם את שם־אהובתו…

– ואת התיאטרון הם אוהבים אהבת־נפש. הרי שם פעמים שמכריז השַמש בבית־כנסת: כך וכך, היות ובאה להקה יהודית לעיירתנו, מתבקש הקהל לבקר את ההצגה…

– אשתו של סבא, אספיראנצה – לרגע נדמה כאילו נתפַּכַּח במקצת כשהעלה מגנזי־לבו זכרונות מאירים – אשה רבת־חן היא וגם “קול” יש לה, אם לא חזק ועשיר ביותר, הרי נעים ומתוק, וזכתה להצלחה יוצאת מן הכלל בביסארביה. יש שהיו עוצרים אותה באמצע־הרחוב ולא היו מניחים לה להכנס הביתה עד ששָרה משיריה. פעם היה מקרה נאה… ישבנו כולנו בבית־מלון, בחדר המשותף. נתנה אספיראנצה קולה בשיר. ודאי שמעתם את השיר: “היכן אַתֶּן, שנות־נעורי”… כמו זמיר שרה אז, לבך רִטֵט ממש. היא הוסיפה לשיר – ופתאום רואים אנו, שדרך־החלון עפים לחדר פרחים הרבה, תפוחים, אשכולות־ענבים… רצים אנו לחלון והנה עומד המון גדול מלמטה והראשים כלפי חלוננו. ראו את המזַמרת והתחילו למחוא כף בסערה והמטירו עליה פרחים. – –

דוד לחץ את ידו של יוסף.

– יוסף יקירי – אמר – קחני עמך לתיאטרון – ועיניו להטו.

חברו שמע את דבריו בשמחה.

אנו נסתדר יפה, – אמר, – כדי שלא יראוך נשב מאחורי הקלעים, על־יד הפָרות.

לפני ההצגה

…כבר עברו כשעתים מן הזמן שנקבע להתחלת ההצגה, ועל הבמה לא נתחדש כלום. סבא הסתובב נרגז עד היסוד, אובד עצות: הכַּנָר, שהוזמן ללַוות את השָרים, לא בא, ומה שגרוע מזה הרבה: ברנארדי, המשחק הראשי, – נעלם… חפשוהו גם בפונדק – ולא מצאוהו.

הקהל הכפרי צפצף ורקע ברגלים ולא רצה להרָגע עוד בצלצוליו של הפעמון הרמאי. היו בתוך הקהל בני־אדם, שבאו עם כל משפחתם הגדולה. הילדים בכו, קללות ותלונות נשמעו מכל צד.

לפתע נשתתק הקהל: בשורה הראשונה הופיע השר עם רעייתו, שגופה השמן נראה כמתפרץ מתוך בגדיה. –

סבא שמע מבולבל לגמרו את בשורת הנער, שנשלח לכַנר, כפרי מנגן בחתונות: האכר השתכר ולא יצלח למלאכתו. הכנור, אמנם, הובא.

– מילא, מה לעשות! – אמר סבא באחזו בראשו בשתי ידיו – נשיר בלא לווי מוסיקלי… ובלבד שמישהו “יתן את הטון”.

יוסף, שעמד עם דוד בין הפרות, קבל על עצמו תפקיד זה.

– חבריא! – קרא המנהל בקול של אדם, שהשלים לא רק עם המות, אלא גם עם החרפה: – התחילו בדיבֶרטיסמֶנט. בינתים, אפשר, אמצא בעצמי את ברנארדי. – הוא רץ – יָצא החוצה, כאילו ברח משרֵפה, אסף חבורה של נערים, שצבאו על פתח־התיאטרון, והבטיח לכל אחד מהם כרטים חנם, אם ימצאו את המשַחק. הקטנים התפזרו לכל צד.

…הראשונה עלתה על הבמה משחקת כולה לבושה לָבָן. לחייה היו כלֶחְיֵי־משוחפת מרוב שרק. היא היתה יפה בלא ספק ודומיה גמורה השתררה כשהתחילה לשיר. היא שרה שיר־אהבה רוסי, בטעם ומתיקות. הקהל מחא כף, מרוצה. אחר־כך שרה שיר בעברית, על אודות ה"יונה ההומיה", שגורשה מקינה בשעת סערה וסוּפה והיא נודדת בגלות, מתגעגעת על אהובה:

הנגינה היתה עצובה מאד והושרה מתוך השתתפות:

אחר־כך עלו על הבמה כל המשַחקים והסתדרו בשורה. ביניהם היתה גם נערה נחמדת, יפת־עינים להפליא, שעיניו של דוד הבדילו אותה מבין כל מסובביה ונמשכו אחריה. המשחקים שלו במקהלה על הוולגה־האֵם, רחבת־האפיקים ועמוקת־הגלים, ועל סטֶנקה העזוז, שהטביע את אהובתו בגליה. הנגינה, שהושרה על־ידי עשרות קולות, גאתה בעוז כגלי־נהר. העולם האגדי־הגבורי שבשיר קם חַי לפני דוד והרהיבוֹ. – הנערה רבת־החֵן שרה אף היא; כולה היתה נתונה לשירתה. לבו של דוד הלם בכח בשעה שנתנה בו את עיניה. עכשיו, בשעה ששרה, גדלו עיניה עוד יותר, וחן ורגש הזהירו מתוֹכָן.

יָרדו המשחקים מעל הבמה ונשארו רק שנים: איש ואשה. הם שרו שיר התולי רוסי: – יעק’י, יעק’י, פאותיך שובות את לבי – סלסלה האשה בקולה, ושניהם רקדו ריקוד קומי כשהם מחזיקים בקצות מטפחת אחת ושרים את הניגון הנושן של “מה־יפית”. הקהל נהנה וצחק הרבה. קולו העבה של השר עלה על כל הקולות…

וברנרדי נמצא סוף־סוף. הוא שכב שכוֹר, תחת אילן אחד, מאובק כולו. כשֶטלטל אותו המנהל התעורר וגמגם: – חיים ארורים… השעמום קוטֵל את האדם… –

– גזלן!! הן הביא אותנו לידי כך, שנחַזר על הפְתָחִים! – רתח סבא – וניער אותו.

כשהתפכח במקצת והבין, שההצגה עומדת להתחיל ושהוא צריך לשחק את התפקיד הראשי, קם לאט ואמר:

– הכל יהיה בסדר. הולך אותי לתיאטרון. –

הוא נשען בכח על סבא והלך כשהוא לוחש כמִתוֹך שֵנה:

– חיים ארורים! העצב אוכל את הלב… וגם את כשרונך אין מעריכים, יקחם אופל!… –

סבא נענע בראשו מתוך צער, כפוף כולו תחת משא־זרועו של ברנרדי, ודבר בקול רפה של זקן:

– הצדק עמך, חביבי. אדם שכמותך מתנוון בנדידות אלו, בין החשוכים. כשרון יש לך, שכוֹר יקר, ומזל אין לך. לו שִׂחֵק לך המזל, כי אז היית צובר כסף בחפניך ושמך היה גדול בכל העולם…

דמעה זלגה על פניו העייפים של המנהל הזקן.

“שוּלַמִית”

נשמע הצלצול האחרון. המנורות הועלו. המסך סולק לצדדים. ההצגה התחילה.

–… עמוסי כל טוב, מקליהם בידיהם – עולים לירושלים עולי־רגל. הם מלאים אהבת־ה' ויראת־שמים והם שמֵחים, שעוד מעט יראו את הכהנים והלויים במקדש וישמעו את הצלילים הערֵבים של השמיניות. על ההרים מצלצל השיר:

בין העולים נמצא הזקן הנכבד מנוח: בתו שולמית מלַוותו. הם נפרדים באהבה ושולמית נשארת לבדה במדבר.

הנערה היא יפת־תואר ואצילית, צמות ארוכות לה ובגדים צחורים. בדרכה כשהיא חוזרת לביתה, היא תועה במדבר האכזרי: השמש מכה על ראשה, הצמאון מֵציק לה. – וכשהיסורים תקפו עליה היא שרה שיר תלונה ותפילה לאלהים. צלילים קרובים, לבביים בקולה: אל תתנֵני למות, אלהי, – שרה היא בעצב מתוֹק: – עשה לי נס, כמו שעשית לעמך במדבר, להָגָר ולשמשון…

– אח! הזמרה שלהם… – לחש דוד, נרגש כולו: – את לבי הם שובים. – השירים של ה"דיבֶרטיסמנט" כבר עוררו את לבו. חושיו הוחַדו מאד והוא התרשם עמוקות מכל הנעשה סביבו.

…ובאותה שעה הולך לו לדרכו מתוך הרחבת־דעת אַביר צעיר, בעל־צורה ובעל־חן, שוע מגזע־המכבים, אבשלום. על־ידו עבדו הפראי, הכושי צִינְגִיטַנְג.

דוד הביט והתפלא. הזהו בֶרנארדי השכור? – הוא נהפך לאיש אחר. צעד במרץ, כולו עלומים, אצילות, אומץ. הקסדה הנוצצת והשריון הלמו מאד לגופו, שהיה בנוי יפה. גל אביבי עבר באולם בשעת שנכנס זה. את צינגיטנג שיחֵק נער קטן, שפניו היו מרוחים כולם בפיח של נר, ושהיה לא יותר מבן תשע או עשר.

…שולמית נפלה לתוך בור ואינה יכולה לצאת, בכוחותיה שלה, מן הבור. היא קוראת לעזרה. אבשלום שומע אותה. מי מדבר בתוך הבור? – לץ או מזיק? – לסוף הוא נוכח, לתמהונו ולשמחתו, שזוהי נערה – ונערה נחמדה – “כאָביב צעירה, ככוכב מזהירה”. –

הגבור הצעיר מתפעל מיָפיה של שולמית. הנה מצא – זהב במדבר, מרגלית בחול. – מעיניה המזהירות זורחת החכמה ועל מצחה חתום התום וכל פניה מאירים באור של מעלות תרומיות. אם אלהים זִמֵן אותם יחד במקום שומם כזה, אין זאת כי יָעַד אותה לו מלכתחלה. ושולמית אף היא מתפעלת מאבשלום. מתוֹך בושה נערתית צנועה היא מבעת את תודתה לשוע הצעיר על שהציל את חייה ומודה לו, שעד היום לא ידעה אלא את האהבה לאלהים ולאביה, אולם אהבה חדשה, מופלאה, התעוררה בלבה משֶראתה את אבשלום.

אבשלום מחייך בשמחה עמוקה למשמע דבריה אלה. כלום לא מאלהים הוא שהתאהבו שניהם מן המבט הראשון? – רגש חזק של אושר משתַּלט על שניהם. הוא מחזיק בידיה, מסתכל בה באהבה ושר ברגש: “רק המות יפריד בינינו”…

ואולם הנאהבים מוכרחים להפרד כרגע. שולמית צריכה לשוב לכבשותיה, לבית־לחם, ואבשלום צריך לירושלים, לחצר־המלכות. שולמית מתגברת על צניעותה הטבעית מתוך אהבתה ומגַלה את החשש שבלבה, שמא ישכח אותה אהובה, בן־השרים, בחברתן של בנות ירושלם העשירות. הכפריה הנאה יודעת את ערך־עצמה. לה אין, כמו להן, חן עשוי, מפורכס, אף אם הן עולות עליה ביקר־לבושיהן ובתכשיטיהן. בניגוד להן – לבה טהור ועשיר־רגש. אבשלום זכה בלבה והוא, הלב, ישָבר, אם לבו של אבשלום לא יהיה לה.

– מחשבה איומה היא זו, איומה מן המות – אומרת שולמית נרגשת.

דבריה מכאיבים את לבו של אבשלום. גם דעתו על הבנות העירוניות היא שלילית. תמיד חלם על אשה יקרת־נפש וזכת־לב, שתהא דומה לשולמית, בחירתו של שלמה.

– למה החששות? – תציץ־נא לתוך עיניו ותקרא בהן על נאמנותו הגדלה. – חבקי את חתנֵך, אַתְּ הכלה האהובה! – שר אבשלום, ונסערים הם מתחבקים שניהם באהבה. מתוך התרוממות־רוח הם נשבעים איש לאחותו נאמנות־נצחים, ולעדים הם נוטלים את הבור, שלרגליה נזדמנו, ואת החולדה הפראית, שקפצה על־ידם. לבביות עמוקה ויראת־קודש בדבריהם, בשעה שהם נשבעים.

מופיע צִינְגִיטַנְג, שהיה נעצר במשך כל המאורע: הוא קטף תאֵנים בריחוק־מקום.. – כזו נערה, או, אוֹ, מוצאת חן, נערה, ילווה, בית, – מדבר הכושי בלשונו המשובשת. –

הקהל היה מתפרץ בצחוק גדול לכל מלה של הכושי הקטן, שנִתֵַר כמו קוף ועשה העויות מצחיקות. דוד יָשב דומם, רציני. עדיין לא פגה בו ההתרגשות, ששרתה עליו בשעה ששָרו הנאהבים את שיר־השבועה:

וכי זוהי ההצגה? – שאל דוד את יוסף.

מעולם עוד לא ראה משַחק על הבמה. המצאה זו נראתה לו גדולה ויפה להפליא.

– איזה יופי! – לחש – קסם קסמו לי האנשים האלה. –

מצב רוח לא רגיל נשתלט עליו, כאילו צלל בתוך עולם חדש, שכולו הזיה וזמרה. –

…שולמית יוֹשבת לבדה ומבטת בצער וגעגועים למרחקים. שנתַיים עברו מזמן שנשבעה שבועת־אמונים לאבשלום. ובחיר־לבה לא בא, כמו שהבטיח. לחבצלת ענוגה, שהיא קומלת ללא־טל, דומה שולמית היפה ביפות. בקול רְווי־יגון עמוק היא שרה:

מוטב שהיתה טובעת בתוך הבור ולא היה אבשלום מציל אותה לחַיֵי־פגעים. בכל רגע נדמה לה: הנה הוא בא. כל רגע נמשך כשנה. – היא בוכה מר כשתוקף אותה היאוש. ופתאום מתעורר בה כעס גדול על אהובה, שבגד בה. – היא קמה ממקומה בעינים לוהטות ומנופפת באגרופה. שלומים לקשֵה־לב, שגורם לה יסורים אנושים כל־כך! היא קוראת לחולדה ולבור, שינקמו את נקמתה.

כעסה שוכך כשהיא שבה לזכרוֹנוֹתיה. אבשלום היקר, הנאמן, ההוא יבגוד בה? – רק המות יפריד בינינו! – כלום לא שָׁר כך?… ופניה נופלים, מחווירים, שפתיה רותתות, ושוב היא קרובה לבכי: שמא הוא מת?… – היא צועדת אנה ואנה ופניה בכַפיה. ופתאום היא מרימה את ראשה מתוך החלטה, וזוהר של אהבה ועוז בעיניה: אף אם הוא מת, היא לא תמעל בשבועתה!… היא של אבשלום ושלו תהיה תמיד. ואם יבוא אחר וידבר על לבה, שתהיה לו, – לא תסכים. היא תסָגר בחדרה ותגָרש מעל פניה את כל הבא. היא תתנהג כמשוגעת ומי זה ירצה במשוגעת? –

המשחקת, ששיחקה את שולמית, ירדה מעל הבמה ועמדה על־ידו של דוד. יפה היתה האשה, אם כי פניה הצבועים עשו רושם משונה. היא עמדה נושמת בחזקה, נרגשת מן המשחק. – דמעות תלויות בריסיה!… – ראה דוד נרעש.

…למנוח באים גברים צעירים לבקש את ידה של שולמית. הם ממבחר אנשי־הקריה. אחד מהם, יואב הגדעוני – גבור בגבורים. השני – אבינדב – העשיר בעשירים. והשלישי – נתן הכהן – סגן הכהנים החסוד. הם רושמים את שמותיהם על פיסות־ניר, מנוח מערבב את הפתקאות בקופסה. פתקָתו של מי יוציא הילד – זה יזכה בשולמית… המאושר הוא – יואב הגדעוני.

המשחקת, שעמדה ברגע זה בשלוה ותִקנה את צמותיה הארוכות, צעדה פתאום צעד קדימה עמדה רגע בלא תנועה. פניה נשתנו, יגון מיואש זלג מעיניה. היא חזרה על בית־הסיום של שירה האחרון; קולו הערֵב היה רְווּי־דמעות:

לאטה עלתה על הבמה. – מנוח רוצה להציג לפני בתו את החתן. ואולם הבת מתחלת להתרוצץ לפתע־פתאום כמשוגעת ושרה לאביה בקול חטוף, בלתי־טבעי, שיר בלתי־מובן על שבועת־אמונים ועל חולדה ובור העֵדים. ופתאום היא פורצת בצחוק גדול, שצלצולו מפחיד. הצחוק מופסק בגרונה והיא מבטת נכחה בלא נוע נאבקת עם דמעותיה. הנאספים תמֵהים ומנוח הזקן מְפָרֵק את אצבעותיו מיואש.

מבעד לערפל, שכסה את עיניו, עקב דוד כל תנועה של המשחקת. לחייו התחילו לוהטות; כל מלה קטנה שלה הרתיחתו.

…שולמית מספרת בקול רפה, כקול של ילד חולה ומתחטא באהבה, ובאותה שעה עיניה נתעות, מביטות ולא־רואות:

– בור יש במדבר ובו מים קרירים. פרחים אינם גדֵלים שם, שממה בַכֹּל, רק חולדה פראית, חולדה רעה, מיללת שם ובוכה. הנה מטה החולדה את אזניה: אם הולך מישֶהו?

קולה של שולמית מתחזק. הוא יבש וקשה, שגעון רע מציץ מעיניה:

– את צפרניה מחדדת החולדה והם כסכינים דוקרים; גבה כפוף בעיגול, מלועה נושמת שנאה איומה ומעיניה לוהט כעס־הַשְמֵד.

שולמית משפילה את קולה, כמדברת בתוך מארב:

– בחור צמא מתקרב לבור, הוא שותה את המים הקרירים ושוכב לנוח. ופתאום קופצת חולדה פראית על צוארו, חונקת אותו בצפרניה ופועה בכעס גדול: חייב אתה להיות נאמן לשבועה! אנוכי, אנוכי אעיד!…

ושולמית נופלת על חָזו של אביה הזקן הרצוץ מצער ובוכה חרש כילדה קטנה. –

על־ידו של דוד הרימה פרה את ראשה וגעתה; קולה נשמע בכל התיאטרון, בתוך הדממה הרבה. ואולם לאחר שפסקה לגעות נמשכה הדממה כשהיתה. דמעות זלגו על פניו של דוד. הוא בכה עם שולמית על גורלה המר, כאב את כאבה. כמה גדולה אהבתה! אילו הוא, דוד, היה אוהב אשה, היה אוהב אותה בעוז כזה.

ובשעה שההזיה על הבמה הלכה ונמשכה, לחש דוד לעצמו:

– מאורע גדול אירע לך היום, דוד! כמה זה נפלא, מרהיב, יקר – לשַׂחק! –

…אבשלום ואביגיל, אשתו שבחר לו לאחר ששכח את שולמית, יושבים שמחים וטובי־לב ושותים יין, והכושי הקטן משעשע אותם בהעוָיותיו. פתאום באה במרוצה האומנת ומודיעה להם בקול־בוכים, מתופפת על לבה, שאחד מבניהם, תינוק רך, טבע בבור. ועוד זה מדברת – והנה באה אומנת שניה ומבשרת גם היא, גועה בבכיה, בשורת־אסון: חולדה פראית טרפה את ילדם השני.

ביאושו נזכר אבשלום בשולמית.

אביגיל, בהכנעה לרצון־האל, שולחת אותו אל כלתו הראשונה, שהיתה יעודה לו מן השמים.

…בא אבשלום ואומר למנוח הזקן, שאסונו כפף אותו לארץ והשחיר את פניו:

– רופא מומחה אני, הבה ארֵפא את בתך המשוגעת.

– רק המות יפריד בינינו, – שר אבשלום ושולמית רצה אל זרועותיו כשהיא בוכה וצוחקת מרוב אושר. השמחה היא כללית. צינגיטנג רוקד ומתופף בתוף. –

המסך יורד לאט, כל המשחקים עומדים על הבמה, קולותיהם מתאחדים בהימנון שמח:

דוד התעכב ברפת עד שיָצא כל הקהל. הוא יָצא לתוך קרירות־הבוקר הרטובה. האור, שהלך וגדל, בִּשר את זריחתה הקרובה של החמה.

בקרבת־הרפת נתקל בברנארדי. המשחק שכב בתעלת־שופכים בבגדי־אבשלום. הוא היה שכור ומחוסר־הכרה.

לבו של דוד נתכווץ בחזו. – ברנארדי היקר, האומלל! כלום הוא שיחק במצב של שכרון?… ואיך שִׂיחֵק! – סמרמורת של עֶדנה עברה בבשרו של דוד. הוא סחב את המשַחק לתוך הרפת, התיר את חגורתו, הסיר מעליו את הקַסְדה והניח את ראשו על התבן. הראש החוור נפל כבד ומחוסר־חיים, כראשו של מתעלף.

אחר־כך מהר ללכת אל כל אשר ישאוהו רגליו. רועים נפגשו על דרכו עם עדריהם. הוא יצא אל השדות. ערפל חלבי שקוף, שהלך ונפוג, עטה את הבר היָשֵׁן.

– מאורע גדול אירע לך היום – חזר ולחש דוד. הוא רץ כמעט. רעננות רבת־עוז נמסכה בו. נפשו היתה קלה ועליזה, כאילו צמחו לה כנפים.

…גם הוא, דוד, נדמה לו, היה יכול לשחק כך. אח, אֵילו חיים נפלאים היה חי, אילו היה מצטרף ללהקת־אמנים זו… הן הוא מזמן, מזמן חשב על שינוי־חייו בעיירה. אין מרחב לנפשו. תמיד מרגיש הוא תביעה לוהטת – צריך אתה לפעול גדולות, כי לגדולות נוצרת! יש שבאים לו ימים, וכחות כבירים, כחות נעלים מתעוררים בו, שמרחיבים את חָזו, ואז נראים לו כל חייו בעיירה קטנים ודלים.

אָה, הוא מרגיש, שהיה מוכשר גם ליצור חזיונות' כמו “שולמית”… אפילו חזיונות, שהם יפים כמו “אהבת־ציון”, היה יכול ליצור. כך אומר לו לבו הפועם בעוז. – אה, כמה מזהיר ומרהיב הוא העתיד. אילו חיים יפים ועשירים יחיה… –

דוד רץ והדשאים הצליפו את רגליו בציציותיהם הלחות. הוא התעכב על־יד סבך, סחט בכפו גְדִיל־עלים והרטיב בטל את פניו הלוהטים.

ועל האופק נראתה השמש המזהרת, שפִזרה אלפי חיוכים חמימים ומְלַטְפִים.

הרֶווח

וכשבאו המשחקים למלונם המתינה להם הפתעה לא־נעימה. הם השאירו קצת מלבושים על החבלים במסדרון של המלון – ונעלמו. האכסנאי נחם את סבא:

– יתכן, שתמצא את הבגדים. רק גנב אחד יש אצלנו בעיירה…

רץ סבא לחיים הנגב ואמר לו:

– איך לא תבוש, רבי חיים, לגנוב מאתנו? אבין אותך אם תאמר לגנוב אצל אדם אמיד, אבל אצלנו, קומידיאנטים מסכֵּנים… –

הגנב שם בו את עיניו הערמומיות והסתכל בו מן הצד, גרד בקצות מקטרתו בחשיבות את צְדָעו מתוך עיון, פשט לסוף את ידו לסבא ולחץ את ידו:

– הצדק אתך, רבי יהודי, – אמר: – דברים נכוחים דברת.

הגנב הניח את כפו על חזו בתנועה תיאטראַלית ואמר בגדלות:

– אדוני המשַחק, בהֶן־צדקי אני נשבע לך, שחפָציך יושבו לך. מתי אתם נוסעים? – שאל כדרך אגב.

– מחר בבוקר – מהר סבא להשיב כשהוא מחייך בשמחה.

– טוב, עד מחר בבוקר אמציא לך את שלך.

הם נפרדו מתוך לחיצת־יד מאומצת. וסבא עוד הוסיף קודם שהלך:

– זכָר, רבי חיים, בהן־צדקך נשבעתָ!

הגנבה

לפני פתח־האכסניה עמדו שלש עגלות. המזוודות והשקים כבר היו בתוכן. המשַחקים כולם עמדו בבגדי־דרך ועל ידם חבורה של בני־העיירה ובידיהם בקבוק־יין וטס עם עוגות. אלה היו משכילים מספר, שבֵרכו את המשחקים לצאתם. מתוך לחיצות־ידיים חמות ואיחולים לבביים נפרדו שתי החבורות. המשחקים התישבו בעגלות והעגלונים הצליפו בשוטיהם.

ופתאום נשמעה צעקה. בעלת־המלון יצאה במרוצה:

– גנבים! גנבים! – קראה – עַכבו אותם!…

העגלות נעצרו והאשה השמנה, רועדת כולה, הסבירה לבני־עיירתה, שנעלמו שני כרים מביתה, ובלא ספק הקומידיאנטים גנבו אותם…

אחד מן המשכילים חיוה את דעתו, שההגיון דורש, שיתירו את החפצים הארוזים ויבדקו את הנמצא. סבא התחיל מהר בעבודה זו, בשעה שאספיראנצה, נעלבת בכל מאודה, התחילה בוכה. – נבדקה עגלה אחת ופנה סבא לשניה. – ובינתים יָרד האכסנאי והודיע, שרק עתה מצא את הכרים במקומם.

– הפלונית שלו – אמר – היא גולם, כל הזמן התייחסה בחשד לבני־אדם ישרים ויקרים אלה, ומשום כך עוררה בהלת־שוא, כשנדמה היה לה לרגע שאבד לה משהו.

הוא בקש סליחה מן המשחקים. אשתו השמנה, נסערת וכואבת, נגשה לאספיראנצה ואמרה לנשק את ידה, ובדמעות על עיניה התחננה, שתסלח לה. – ואולם המשחקת לא הסכימה. היא לא אבתה אף להביט לצדה וגרשה אותה בבוז, כשכל גופה רִטֵט מכעס.

– מילא, – אמר סבא, – נצא כבר מכאן. אל תרימי את חטמך יותר מדי, שפרינצה, הן רק משחקים אנו… –

העגלות זזו והתגלגלו ברחוב־העיירה. סבא נזכר פתאום ומחא כף אל כף מתוך התרגזות:

– ורבי חיים לא הביא לנו את החפצים!… והרי נשבע בהן־צדקו…

הילדים, שרָצו אחר העגלות, הודיעו, שחיים הגנב רכב עוד אמש מן העיירה למקום בלתי ידוע…

סבא הניף את ידו ואמר: – החפָצים כפרתי. והגנב, – הלואי ויהיה בגלגולו השני משַחק. זו קללתי לו!… –

באבק הדרכים

בדרך מאובקת בין שדות קצורות וערָבות נוסעות שלש עגלות. – עננים ענקיים נראים באופק. רוח קרה נושבת מצפון. קר, קר, עוד מעט והסתו בא.

מן העגלה הראשונה נשמע קולו המצלצל של ברנארדי.

– בֶרזובקה אינה הגרועה שבעיירות, – צוחק הוא: – וכי אין זה אומר כלום לכבודה, שלא פרצה שרפה בשעת ששהינו בה? –

הוא ממשיך מבודח:

–תעלינה להן כל העיירות באש, לי אין בין כך מה להפסיד… ואולם שמעו־נא, מה קרה פעם לסבא בשעת שרפה. –

והוא מתחיל לספר ודבריו, שנאמרים בתיאבון, נקלטים בתיאבון על־ידי שומעיו:

– היינו בעיירה, בפולֵיֶבנקה, נדמה לי, וּפָרצה שרפה לפנות בוקר. אנו רצים מן המטות החוצה וסבא אומר לנו:

– כילדים אתם מתנהגים. מה הבהלה הזו? לאט־לאט, אפשר להספיק הכל. תראו־נא, אני גם את העניבה אקשר. לא כלום. אנו מצטופפים למטה ומביטים. סבא בא בחשיבות: כובע רחב־שולים לראשו, עניבה לצוארו, אבל… הוא רק בתחתונים… שכח, בן החיל, מרוב בהלה לשים את מכנסיו…

ובעגלה השניה מתפלסף מתוך התבדחות משַחק אחר:

– יודעים אתם, חבריא, איזהו המאכל הנפלא שבמאכלים? אינכם יודעים? הבה אגיד לכם. כל מאכל אפשר לבלוע רק בצורתו האחת. תקחו לחם: הרי יש רק לחם אפוי ולא עוד… תקחו דג מלוח – היינו הך. אבל תקחו תפוחי־אדמה – זהו עניין אחר לגמרו. אם תרצו, הרי לפניכם תפוחי־אדמה מבושלים, ואם תרצו – דיסה של תפוחי אדמה. ואם מאד־מאד תרצו, בבקשה: תפוחי־אדמה ב"מעילים". ומה טעים מתפוחי־אדמה מטוגנים? ולביבות מתפוחי־אדמה שכחתם? הס, ופשטידה מתפוחי אדמה – כלום יש לך דבר טוב מזה?… –

צוחקים המשחקים ואחד מהם פותח בשיר:

ובעגלה השלישית משוחח דוד בן הרב עם בתיה בת־המשחקים הצעירה. פניו האציליים של דוד חוורים הם ורזים, אך עיניו מביעות עוז, הוא מספר בקול לבבי, בבטחה:

– לאחר שנסעו המשחקים מבֶרזובקה כָּבדו עליו החיים מנשוא. לא היה יכול עוד לקרוא דף אחד של גמרא. סביבתו נמאסה עליו. אם ישאר כאן – ככה חשב – אחת דתו להתנוון. ימי עלומיו ילכו לאבוד והעתיד – מכוער ושחור. לסוף החליט לברוח מביתו, מעיירתו אל המשחקים, שמצאו חן בעיניו כל־כך. אם לא יצלח למשחק – יהא לחשן אצלם או ישיר במקהלה. הן קול יש לו, לא פעם עבר לפני התיבה בבית־הכנסת – ובלבד שיהא ביחד עמהם. את אבותיו היקרים קשה היה לו לעזוב והוא דאג מאד, שמא תגרום להם בריחתו צער גדול ביותר.

לסוף מצא עצה. אבותיו רצו מזמן, שיעזוב את העיירה ויסע לאחת מן הישיבות הגדולות, כדי שיגדל שם בתורה. תמיד היה מסרב, חשש, שמא תהא שם ההשגחה חמורה יותר מדאי ולא יוכל לקרוא בספרי־השכלה. עתה בא אל אבותיו והודיע להם, שהוא מסכים לנסוע. הם ברכוהו בדמעות, כסף נתנו לו ומלבושים – ושלחוהו. נסע בכיוון לישיבה עם העגלון בן־עיירתו, אבל כשחזר העגלון לעיירה – מיד שינה את הכיוון – לקראת הלהקה.

בתיה מחייכת.

– נו, והסתדר אצלם באמת, – מדברת היא: – נדמה לה, כאילו מעולם היה עמהם, כל־כך התרגלה אליו.

– כעת נוסעים הם לעיר גדולה – ממשכת היא ברצינות של אשה מבוגרת. עוד מעט ויתחילו הגשמים, ואחר־כך – השלגים. יש תקוה, שימצאו פרנסה בעיר בעונה הקרה. אה, דוד ימצא הרבה ענין בעיר הגדולה. שם יש ספריות גדולות, יוכל לקרוא כאוות־נפשו. בכלל, אם ירצה ללמוד הרבה, להתפתח, אין בשבילו מקום יותר מתאים מעיר גדולה. – דוד יוכל להיות בלהקה כמה זמן שירצה; הוא – אישיות חשובה במקהלה, ולאט־לאט יקבל גם תפקידים. –

והיא מחייכת בהסתכלה בו בחבה. –

העננים הענקיים זוחלים־זוחלים ומכסים כמעט את כל השמים כולם. כבדי־כרס ושחורים הם, ואפלה קרה ורעה נושמת מהם. והרוח חריפה מאד, היא מקפיאה את הדם.

בתיה מתעטפת במעילה הדק.

– התעטפי גם במעילי, בתיה, – אומר דוד.

לאו! – אומרת היא: – קר יהא לך זולתו, תצטנן.

טורח דוד ומתיר את חבילתו ומוציא את מעיל־החג שלו ומכַסה בו את בתיה. היא מחייכת לקראתו בתודה, עיניה גדולות, גדולות וזוהר חם, לבבי להן.

ירושלים, תרצ"ג

¹, ²

התישבותם של פליטי תורכיה, רוסיה ובולגריה שבאו ליוון, מקצתם בתוקף אסון סמירנה בספמטבר שנת 1922, ומקצתם בתוקף סעיפיהם של חוזה ניי, שנת 1919, ובוזנה שנת 1923, היתה אחת מן הפעולות החשובות ביותר, שנעשו בחסותו של חבר הלאומים, מבחינה מדינית, חברותית וכלכלית. היקפו של הנושא הוא גדול כל־כך, עד שמן הנמנע הוא לטפל בו במדה מספקת בגבולותיו של מאמר קצר. ללמוד את הענין לפרטיו אפשר בדינים־והחשבונות הרבעוניים, שפרסמה הועדה עד היום עשרים ושנים במספר, וכמו כן בספר “התישבותם של פליטי יון”, הוצאה עממית, שהוציא החבר בשנת 1926.

אין כוונתי למתוח הערב בקורת, לא על נסיונם של היונים באסיה הקטנה, נסיון שנסתיים באסון המחריד באזמיר, גם לא על הישרות המדינית שבסעיפיהם של שני החוזים, שהביאו בצירופם לידי העברה של אוכלוסים מארצות שונות ליוון. עובדה היא, שבימי המלחמה הגדולה ובשתי השנים 1922–1923, נתוספו לה, ליוון זו – שהאוכלוסיה הכללית שלה לא עלתה אותה שעה על 4.320.000 – לא פחות ממיליון ורבע תושבים חדשים; הרי זה גידול של 28,9 אחוזים.

קשי יוצא מן הכלל כרוך בבירור מספרם של הפליטים הללו. ההערכה הראשונה, שנערכה בשנת 1924, כמעט לא עלתה על 1,220,000. מפקד 1928 מורה על 1.220.000. הערכתה של הועדה, – והיא מבוססת על מיטב החומר שבגדר השגה, – עולה על 1.300.000. מהם 200.000 שלא מן הנצרכים: בין השאר היו כ־650.000 אנשי־חקלאות ו־450.000 פליטים עירונים.

עוד קודם אסון סמירנה משנת 1922, בימי המלחמה הגדולה ולאחריה, נמלטו מתורכיה פליטים בהמון: הדאגה להם באה מקצתה מצד הממשלה היוונית, ומקצתה מצדם של מוסדות־חסד שונים, שעבודתם המצויינת לא זכתה להכרה צבורית מספקת. בחלק־הארי של הנטל נשאו “הצלב האדום האמריקני”, הקרן “להצלת הילד”, “בתי־החולים לנשים באמריקה”, “ישע המזרח הקרוב”, “עזר כל־בריטי” ו"הצלב האדום הבריטי". ואולם למעשה נענו למחסור בכל רחבי העולם כולו: כדוגמת ממשלות פולניה, נורוויגיה, בלגיה וצרפת, כולן סייעו בדרכים שונות, בין בתרומות ובין בחמרים. “אגודת־הידידים” אף היא היתה בין הפעילים.

על־פי האומד נמלטו לאחר מפלת־סמירנה, בספטמבר שנת 1923, למעלה מחצי־מליון איש. הפליטים הללו באו בדרך־הים והגיעו לנמלים השונים של יוון ואייה בעשרות ובמאות אלפים, והם מחוסרי־מזון ומחוסרי־בגד, נתונים בזוהמה, שאינה בגדר־תיאור, רוחשים כנים, ומביאים עמהם כדרך־הטבע מחלות מדבקות, שהקשה שבהן היתה הטיפוס. מוסדות־החסד הנזכרים למעלה, ממשלת יוון, העיריות, ואנשים פרטיים מאנשי הארץ, באו לעזרתם של אלה במאמצים גדולים.

אני עצמי מכיר משפחה אחת, שכלכלה והלינה שלשים ושבעה פליטים במשך שלשה חדשים; יודע אני משפחה אחרת באתונה, שהתקינה בטרקלין שלה מעון לשבעה עשר פליטים, ואלה שהו שם חודש ימים. ועוד יודע אני שתי נשים בעלות אמצעים מצומצמים, שאיכסנו חמש אלמנות על ילדיהן, ומן המשפחה האחרונה לא נפטרו אלא אשתקד, שש שנים לאחר האסון.

ד"ר נאנסן, הממונה הראשי על הפליטים מטעם חבר הלאומים, נטל את הענין לידיו, וקולונל פרוקטר, הנציב העליון ביוון, הוא וקולונל טרלואר, הוציאו זמן מרובה בארגון עזרה, והושיבו במדה נכרת של הצלחה פליטים חקלאיים על אדמתה של תראקיה המערבית. ביוני, שנת 1923, בדין וחשבון מְמַצה אל החבר, נתן קולונל פרוקטר תיאור בהיר על היקפה של פרובלימה חמורה זו. ובינתים, בחדש פברואר שנת 1923, פנה בא־כחה של ממשלת יון, מר פוליטיס, אל מועצת חבר־הלאומים בבקשת עזרה. הוא בקש מלוה של 10 מיליונים לי"ש, בחסותו של החבר, והודיע, שהממשלה היוונית נכונה לקבל על עצמה בקורת כפולה – ראשית, זו של הועדה הפינאנסית הבין־לאומית על פקידות המלוה. ושנית, זו של ועדת מומחים, שתכלול גם ממונה או ממונים מטעם החבר, ותפקידה המיוחד יהא הפיקוח על הוצאתו של הכסף. שבועיים לאחר־כך הרחיבה ממשלת יוון את הצעתו השניה של מר פוליטיס ובקשה את יצירתו של מוסד מיוחד, שבידיו יופקד דבר השימוש בהכנסתו של המלוה בענין התישבות הפליטים. בראשו של מוסד זה תעמוד ועדה, שנוסף על ציריה של הממשלה היוונית ישבו בה צירים מטעם המעצמות, שתערובנה בעד החוב, או מטעם הבאנקים מוציאי־המלוה, וכמו־כן כל ציר, שימונה מטעם חבר־הלאומים. אותה שעה חיוה מר מיכאלוקוֹפולוס, אחד מציריה של הממשלה היוונית, את דעתו, שכ־6,000,000 לי"ש ידרשו לשם התישבותם של הפליטים החקלאיים, כ־150,000 משפחה באומד, ושטחי־אדמה נוספים אפשר יהא להשיג ע"י ניקוזם של העמקים אליאקמון, סטורמה ווארדאר. בדרך זו, אמר, יושגו 300,000 הקטר אדמה במחיר 3,500,000 לי"ש, לערך. כתוצאה ממשא־ומתן זה, ולאחר חקירותיהם של באי־כוחו של החבר, נחתם בז’יניבה, בספטמבר שנת 1923, פרוטוקול, שחייב את יסודה של “ועדה להתישבות הפליטים”; ועדה, שתצורף מחבר אמריקני, בא־כוחם של מוסדות־החסד (והוא יהא הנשיא), מחבר נכרי נוסף – שני אלה נקבעים על־ידי החבר – ומשני חברים יווניים, שיוצעו על־ידי הממשלה היוונית, אבל ימונו מטעם החבר גם הם. בידי ועדה זו יופקד דבר הוצאתו של המלוה בשביל הפליטים, והממשלה תתחייב להעביר לרשותה 500,000 הקטר אדמה לצרכי התישבותם של הפליטים. פיקוחו של החבר הובטח על־ידי תקנה, שמקנה לנשיא־הועדה זכות דעה נוספת במקרה של הצבעה שקולה בענין החלטה כל שהיא מהחלטותיה של מועצת־הועדה.

החברים הזרים הראשונים בועדה להתישבות הפליטים היו מר מורגנטוי, שגרירן של ארצות־ הברית בקונסטנטינופול לשעבר, ומר (לאחר זמן סיר) ג’ון קמפבל, חבר מובהק מן השירות האזרחית בהודו.

ב־11 לנובמבר, שנת 1923, נתועדה הועדה בסאלוניקי לבחון את עבודת הארגון וההתישבות של הממשלה היוונית בנפת מקדוניה. ראשית, את מוקדון היו מציינים כאותו חבל ביוון, שבו אפשר ליישב את רובם הגדול של החקלאים שבפליטים, ראשית, בשל השטחים הנרחבים של אדמה בלתי מעובדת אך עבידה (ראויה לעיבוד), ושנית, משום שנכללו בה נחלאות גדולות של תושבים תורכיים, שעקרו מיוון לתורכיה בתוקף סעיפי ההסכם של חילוף־האוכלוסים.

בחודש הבא פרסמה הממשלה היוונית חוק המבטיח לועדה את הסמכות המותנה בפרוטוקול. הועדה התכוננה כרשות עצמאית; וסמכותה היתה רחבה ביותר. הממשלה היוונית יִפְּתָה את כחה לתבוע כל קרקע ראוי שאינו נעבד, והבטיחה בדרך החוק, שלא רק אדמה, שהועברה לרשותה מטעם־הממשלה, אלא כל אדמה תפוסה בידיה תעשה לקנינה הפרטי של הועדה. כמו־כן העמידה הממשלה לרשותה של זו את כל הפקידות שלה לעניני ההתישבות, ובתוכה את משרד המנהל הכללי של מוקדון (באותה שעה מר ג’ון קרמונוס, אדם מצוין בכושר־יכלתו, בכח־מרצו ובתקיפות־האופי), וארבע־עשרה לשכות של התישבות הכפופות לו, על כל חבר המפקחים החקלאיים, 25 איש בלשכה. בדרך זו הועמדה לרשותה של הועדה מיד פקידות התישבותית, שמנתה בין ארבע מאות לחמש מאות איש, ופקידות זו הלכה ונתרחבה במהירות, עד שתוך חדשים מספר הייתה הועדה מעסקת בעבודותיה 1800 איש.

עבודתה של הועדה נתחלקה בדרך־כלל לשני סוגים עיקריים: אותו של ההתישבות החקלאית, ואותו של ההתישבות העירונית. מלכתחלה ראתה הועדה את ענין הושבתם של אוכלוסי־החקלאים על הקרקע כענין ראשון במעלה; ראשית, כדי למהר ככל האפשר ברבויה של התוצרת החקלאית לשם ספוק צרכיו של הישוב החדש, ושנית, כדי למנוע בעד הצטופפות יתירה של המוני־אוכלוסים; אוכלוסים אלה, שהם חקלאיים בעצם, אבל ימהרו להטמע בישוב העירוני, ולאחר זמן יתקשו לעזוב את העיר ולחזור אל השדה. בשל שיטה זו הוקצבו בשנת 1924, משהוצע המלוה, רק מיליון אחד להתישבות העירונית, ושאר תשעת המיליונים מסך עשרת מיליוני הלי"ש שהושגו נועדו להתישבות חקלאית.

יש בדעתי לטפל בכל אחד משני סעיפי־העבודה לחוד, ואפתח בהתישבות החקלאית, שאני עצמי הייתי ממונה עליה במשך שלש השנים האחרונות.

הגורמים בפרובלימה זו היו מן הצד האחד שטח־אדמה, ומן הצד השני קהל־פליטים; במקרים הרבה היתה האדמה קרקע בתולה, שלא ידעה מחרשה; הפליטים – בלא קורת־גג, בלא כלי־ עבודה, בלא זרעים, בלא בקר, ובלא אמצעים למחיה עד הקציר הראשון. כמו כן יש לזכור, שמעולם לא היה ביוון רשום קרקעות, ולפיכך היתה הועדה עובדת בלא מפות.

הפליטים הבאים מילאו את מקומם של התורכים היוצאים. היתה הבעיה פשוטה לפי הערך; צריך היה להקציע את בתיהם הריקים של התורכים למשפחות הפליטים, ולחלק,– במדת הדיוק האפשרי בתנאים של קרקעות בלתי־מדודים ובלתי־רשומים – שטח עביד לכל משפחה, שטח, שיחָשב לחלקה ושזכות בידה לקוות, שיקום לה לבסוף לנחלה. ניתנו מפרעות למחית האדם והבהמה עד לעונת הקציר, חולקו זרעים בעין, וכמו־כן כלי־עבודה, קרונות ובהמות־בית. הכסף שנמצא לא היה בו כדי לספק לכל משפחה את כל הנדרש לשם התישבות נאותה. למעשה ניתנה רק בהמת־חריש לכל משפחה, מחרשה אחת לשתי משפחות, עגלה אחת לארבע; ורק עכשיו, בכסף שהושג מן המלוה השני לפליטים, נעשה נסיון למלא את החסר, לתת בהמת־חריש שניה ומחרשה לכל משפחה ומשפחה, וקרון אחד לכל שתי משפחות.

במקומות, שבהם נעשתה ההתישבות על קרקע בתולה, היה העניין קשה יותר. שטחים אלה חולקו לכפרים, בהתאם לגדלן של הקבוצות, שעמדו להתישב עליהם. את הפליטים היו משכנים דרך־ארעי באהלים או בצריפי־עץ. נבחר מקום לבנין ומיד התחילו בהקמת־בתים. בו בזמן היו מפלחים את האדמה במכונות־חריש, שניתנו על־ידי הממשלה – מפיצויי־גרמניה בסחורות –וחילקו אותם בין הפליטים מיד, במדת־הצדק האפשרית באין רִשום קרקעות. סופקו בהמות, כלי־עבודה, זרעים, מספוא לכלכלת־הבהמות, מחיה לפליטים, – ועדת הפליטים יצאה לעבודה.

הפליטים נענו בהתלהבות ועשו את עבודתם במרץ מרובה ובקשיות־עורף. את התוצאה תיטיב להשיג על־ידי השואה בין השטחים, שהיו מעובדים במוקדון ובתראקיה בשנת 1923–24, בתחילת תהליך־התישבותם של הפליטים, לבין אותם, שעובדו בשנת 1927–28, שנה, שכבר יש מספרים בנוגע אליה. בשנה הראשונה היה הסך הכולל של השטחים המעובדים בידיהם של הפליטים במוקדון ובתראקיה 137.179 הקטר, שהם 343.000 אקר; באחרונה היה השטח 281.135 הקטר, שהם 702.900 אקר; במלים אחרות, עבודת־האדמה של הפליטים במוקדון ובתראקיה נתרבתה פי שנים ויותר בין השנה הראשונה להתישבות השיטתית לשנה האחרונה, שיש לנו מספרים בנוגע אליה. אותה תופעה ניכרת גם בסטאטיסטיקה של יבול הדגנים ביוון. בענין זה אין בידנו מספרים מיוחדים לפליטים, ואולם יש בידנו מספרים, מדויקים לפי הערך, בנוגע ליוון כולה. להוציא את יבול התירס, שמספריו בשנות 1927–1928 נעדרים, היה יבולם של שאר הדגנים 462.000 טון בשנת 1923; ו־880.000 טון בשנת 1928. בינתים הלך ופחת האימפורט של החיטה; בשנת 1924 עמד על 407.000 טון, בשנת 1925 על 364.000, ובשנת 1926 על 313.000 טון. ירידה זו של 23 אחוז מורה, שתוך שלש השנים הללו הספיקה תוצרתם של הפליטים החקלאיים מזון לא רק לכל אוכלוסית־הפליטים, אלא אף לחלק מאוכלוסי־המקום.

מן הרצוי הוא, כמובן, שישוב הפליטים יגדל יבולי־דגן בכמויות גדולות. המאזן המסחרי מעיד לחובתה של יון, ומטובת המדינה יהא הדבר אם יצומצם אימפורט הדגנים במדת האפשרות. ואולם, בגלל מיעוט הקרקע העביד ביוון, אין חלקתה של משפחת פליטים מגעת אלא ל־3,5 הקטר בממוצע, פחות מתשעה אקר; ועוד בתקופה מוקדמת ביותר של עבודת ההתישבות נתברר, שתשעה אקרים של אדמת־דגן אינם מספיקים לה, למשפחה, כדי דרגת־חיים נאותה. משום כך לא חסכה הועדה כל מאמץ, לא רק כדי להגדיל את תוצרת הדגנים במה שהתקינה זרעים משובחים ושיטות־עבוד מתוקנות, אלא גם כדי להשפיע על הפליטים החקלאיים, שיגדלו יבולים, שהכנסתם גדולה מזו של הדגנים, ובפרט מאותם המשמשים ברגילות לאקספורט. דבר זה הביא לידי יצירת ענף חדש ל־"שירות ההתישבות החקלאית", ענף, שלא עלה במחשבה בשעת יסודה של הועדה לראשונה. בחבלים שונים במוקדון ובתראקיה, ובכמה כפרים ביוון הישנה, כוננו חוות חקלאיות, משתלות, ותחנות־נסיון להשבחתם של הבקר, הסוסים, החזירים והכבשים. וכבר נעשתה שם עבודה מרובת־חשיבות ביותר במשך שלש־ארבע השנים האחרונות. כמו־כן יש לנו כמאתים חלקות לדוגמה בכל פנות הארץ, שבהן אפשר לערוך נסיונות חקלאיים במינימום של הוצאות. חלקה דוגמאית אינה אלא חלקתה הרגילה של משפחת פליטים. כל פיצויים אינם ניתנים לפליט הנוגע בדבר, ואולם את הזרעים ואת הזבל מספקת הועדה, ובא־כחה של זו מדריך את האכר בשיטת העבוד ומחליט על התבואות, שיש לגדלן. הפליט משקיע את עבודתו ומקבל את היבוּל. תבונתם של אנשים אלה ראויה לציון; נסיון מוצלח בחלקה הדוגמאית שבכפר מוצא לו מיד מחקים באכרי הסביבה, נראית בהם באלה שאיפה להשבחה, דבר החסר בהרבה משאר הצבוֹרים החקלאיים שבאירופה. אחת מהצלחותיה של שיטה זו היתה הכנסתו של זן אחד של חיטה מאוסטרליה, הידוע בשם “קנברה”. זן זה לא רק שיבולו עולה בהרבה על יבולה של החיטה היוונית הרגילה, אלא שהוא מקדים להבשיל מן החיטה המקומית בשלשה שבועות. דבר זה מבטיח את היבול מפני הרוח החמה המכונה “ליבס”, שמתחלת מנשבת בחודש מאי, ומַשְׁחֶתת לפרקים את יבולה של החיטה המקומית בשדפון עוד קודם שבשלו השבלים. גילוי התאמתה של חיטה זו למוקדון הביא לידי גידול חיטה בכאלקידיה, שטח נרחב זה, שקודם לכן אי־אפשר היה לגדל בו כל חיטה מפני הרוחות החמות השוררות שם בחודש מאי.

נוסף על כך מַמְרֶצת “המחלקה לפתוח־החקלאות” את גידולם של ענבי־היין, היא מספקת מספר מרובה של גפנים אמריקניות, שהן מחוסנות בפני הפילוקסֵירה, כמו גם גפנים שונות של זני מאכל: תוצרת, שאם ימָלאו הסכויים, שתולים בה, עתידה היא לכבוש את השווקים באירופה התיכונה. במשתלה אחת, שהיא מסונפת לחוות־המופת בפלורינה, במוקדון המערבית, נמכרו אשתקד שלש מאות אלף שתילים מחוסנים. נוסף על כך מכרה משתלה זו ארבעים אלף עצי־תפוח ומאה וחמישים אלף עצי־תות.

גידול אחר מרַבֵי־הערך הוא הטבק. בשנת 1923 נטעו 11.300 הקטאר של טבק במוקדון ובתראקיה. בשנת 1922 היה השטח 36.200 הקטאר, הגדלה של מאתים אחוז ויותר. חשיבותו של גידול זה היא כפולה. מכניס הוא סכומים גדולים ביותר משטח קטן, ולפי שהטבק הוא רובו ככולו סחורה לאקספורט, הריהו מסייע לאיזונו של המאזן המסחרי הרעוע. שויו של אקספורט הטבק עלה מ־£6,800,000 בשנת 1924 ל־£10,800,000 בשנת 1927.

גם נסיונות אחרים הולכים ונמשכים בחוות־המופת שלנו. אשתקד נטענו במקדוניה המערבית תריסר זנים שונים של פול הסוֹיָה, בתקוה להביא גידול רב־ערך זה אל בין הפליטים. משנים עשר הזנים נכשלו אחד־עשר. האחד עלה יפה, והנסיונות בזן זה הולכים ונמשכים מתוך תקוה, שלסוף ימָצא מתאים לגידול כללי במקדוניה.

נוסף על עבודת־הנסיונות של “המחלקה לפיתוח החקלאות” ועל הזרעים החדשים והמתוקנים, שהיא מספקת, הרי היא מנהלת בין הפליטים תעמולה שיטתית כדי להביאם לידי כך, שימלאו בתבואות־מספוא את מקומם של שדות־המרעה הטבעיים, שנחרשו לצרכי ההתישבות. השטח הזרוע בקיה ואספסת (אלפלפה) הולך ומתרחב במהירות.

אחת מן הפרובלימות החמורות בהתישבות החקלאית היא הקשי שבהשגתה של תספוקת־מים נאותה, הן מי־שתיה והן מים להשקאה. הועדה קבלה על עצמה את הבדיקה ההידרוגראפית של מוקדון ותראקיה במילואן, ואת תוצאותיה של בדיקה זו פרסם מר מרוולקיס, מנהל המחלקה ההידרַבְלִית, בצורת ספר (לצערי, אין להשיגו עדיין אלא ביוון בלבד). מחלקה זו חפרה בהצלחה ניכרת מאות בארות, מהן ארטיזאניות ומהן מן הטפוס הרגיל (השוֹאֲבָנִי). דרך משל, כאלקידיה סבלה מהעדרה של תספוֹקת־מים נאותה. יש שם הרבה ביצות, אך מעיינות הם נדירים. המחלקה ההידרַבלית קדחה קדיחה לנסיון כדי לברר אם יש בה, בכאלקידיה, שכבה ארטיזאנית, ובעומק של 149 מטר (כארבע מאות שמונים וחמש רגל) פגעה באוצר ארטיזאני; זה מצא לו מוצא בבאר שופעת, שיש בה בעצמה כדי להשקות 20 אקר אדמה. יש לשער, שנסיון זה ותגלית זו יביאו לידי מהפכה בחיים החקלאיים באותו חבל שבמוקדון. בניא־ניקוס שבעמק־ארגוס נעשה נסיון קטן ונגלה אוצר ארטיזאני גדול. עכשיו עוסקים בכפר זה בחפירתן של כמה בארות ארטיזאניות, ויש לקוות, שיהא בהן כדי להשקות את כל השטח העביד כולו, 1650 אקר.

גדולה היא חשיבותם של מים להשקאה, לפי שבהשקאה, ובעבוד האינטנסיבי הכרוך בה, אפשר לה למשפחה בעלת חלקה של שלשה או ארבעה אקרים לאסוף יבול במדה הנדרשת לקיומה ברמת־חיים הוגנת. החלקה הממוצעת בכפר ניא־ניקוס, שנזכר למעלה, היא כבת שלשה אקר, ועכשיו, משנמצא אוצר־מים מספיק לצרכי־השקאה, תוכלנה כ־500 משפחות למצוא להן מחיה בכפר האחד הזה; בלא אותו אוצר לא היה הקרקע מכלכל יותר מ־160 משפחה.

מביא אני דוגמאות אלו כדי להראות כמה רחבה היא, למעשה, עבודת ההתישבות החקלאית: הועדה לא רק שהקימה אלפים כפרים, או רבעים נוספים בתחומיהם של כפרים קיימים, ולא רק שספקה לכמאה וחמשים אלף משפחות פליטים, שהן מונות קרוב לשש מאות אלף נפש, את כל הנדרש לעבודת־החקלאות, אלא שכדי להבטיח לפליטים הללו, לפחות, את האפשרות של קיום נאות, ושלא מתוך דחקות, קבלה על עצמה גם עבודה, שנעשית ברגילות על־ידי מחלקת החקלאות של ממשלה.

כמו כן הוכרחה הועדה לקבל על עצמה עבודות צבוריות מסוגים אחרים. כידוע, נגועים שטחים גדולים במוקדון ובתראכיה בקדחת מהלכת. הועדה הקימה חמשים ואחד בתי־חולים ובתי־ רפואות, ציידה אותם בכול, והיא מחזקת בכל אחד מהם, לפחות, רופא אחד ומחלק רפואות אחד. הודות ל"צלב האדום האמריקני" היה אוצר הכינין מספיק וגדוּש, ולפי הסטאטיסטיקה ניכר, שעבודה רפואית קבועה זו, שעשו הרופאים ומחלקי־הרפואות, הביאה לידי הטבה גדולה בבריאותם של אוכלוסי־הפליטים. יש לקוות בכל לב, שלא יניחו לה, לעבודה זו, להפסק עם גמר־עבודתה של הועדה; ואמנם, בשעה זו מנהלת הממשלה היוונית משא ומתן עם “מחלקת הבריאות של החֶבר” על יצירתה של שירות רפואית ביוון, שירות שיש לקוות, שתשתמש בבתי־החולים של הועדה ותעסיק את חבר־העובדים, שהם פועלים עכשיו תחת ראשותה.

יש עוד ענף אחד מענפי השירות ההתישבותית, שצריך לגעת בקצרה גם בו. עם הכניסה לארץ חדשה היה מן הצורך לתקן דרכים וגשרים, ובמידה מסויימת – גם בתי־ספר. את אלה תיקנה שירות־המהנדסים שלנו בחבלים הנדחים ביותר. דרך משל, המצאנו מאה וחמשים אלף לי"ש לסלילתן של שתי דרכים ראשיות בחבל־ההרים שמדרום לגבול הבולגארי, לפי שמצאנו, שבלא הקלתה של תחבורת זו אי־אפשר יהיה להניע את הפליטים, שישארו בכפרי־ההרים.

נשאר לנו לציין עוד ענף אחד גדול וחשוב של השירות ההתישבותית. כפי שנאמר למעלה, אין ביוון מחלקה לרישום־קרקעות. מן הנמנע היה לקבוע בלא מדידות את תחומי־חלקתו של כל אחד מן הפליטים, וכמו כן את תחומיהם של הקרקעות, שנמצאים ברשותה של “ועדת ישוב הפליטים”. הקרקעות, שהיו ברשותה של הועדה, נאמדו בשני מיליון אקר בערך. בכמה מקומות היו קרקעותיהם של אנשים פרטיים משורבבים בין הקרקעות הללו. לפיכך היה מן הצורך למדוד לא פחות משלשה מיליונים אקר כדי לקבוע את תחומי־קרקעותיה של הועדה, שחולקו בין הפליטים; ואמנם, עד עכשיו מדדו אנשי שירות־המדידות של הועדה כשני מיליון ושלשה רבעים אקר. למעשה הרי עבודת־המדידות ורישום־המפות הם דבר קל לפי הערך. הקשי בא לאחר שנקבע לפי המדידות השטח השייך לועדה, וניגשים לחלקו בין החקלאים הפליטים. במקרה הפשוט ביותר, כשמודדים כפר השייך כולו לועדה, מחלקים אותו בעזרתו של אגרונום מומחה לשטחים שטחים, שאיכותם שוה, וכל אחד מן הפליטים תובע את חלקו בכל אחד מן האזורים. מובן, יש כמה שטחים קטנים, שנחשבים לפורים יותר או מבוקשים יותר מכל השאר; כל אחד מן הפליטים מתאמץ בכל יכלתו לקבל חלקה באותו שטח קטן ומאוּוֶה. מטבע־האדם הוא להאמין בשעת־חלוקה מעין זו, ששכֵנו מקפח אותו. דומה, שכל פליט ופליט חדור אמונה זו, ודבר קשה הוא לחלק את האדמה בדרך, שתניח את דעתו של כל אחד ואחד מן הפליטים המתישבים עליה. כשהבעלות על הכפר מקצתה בידי הועדה ומקצתה בידי בעלי־נחלאות מבני המקום, יש שכמעט אין להתגבר על הקשיים. ובענין כמה וכמה שטחים קיים חשש, שמא אי־אפשר יהא להשלים את מדידת הקרקע ואת חלוקתה קודם שתגיע הועדה לסופה.

קשי נוסף הוא ענין קביעתם של גבולות־האדמה. הממשלה היוונית העבירה לרשותה של הועדה את נחלאותיהם של התורכים המוחלפים, שיצאו מיוון לפי ההסכם על חילוף־האוכלוסים. הרבה מן התורכים הללו הבינו מראש, שקשה יהיה לקבל מן הממשלה התורכית פיצויים בעד נחלאות, שנעזבו ביוון, ומכרו אותן הנחלאות ליוונים מבני־המקום, מהם במחיר נומינאלי וכולם במחיר נמוך בהרבה משָוְיָם הנוכחי בשוק. החוק היווני אינו מכיר במכירות אלו, והועדה תבעה הרבה מן האדמה, שהועברה בדרך אי־חוקית זו, לצרכי־התישבותם של הפליטים. בכל אחד מן המקרים הללו קמו קְשָׁיִים, וברבים מהם פנה התובע מבני־המקום אל בית־הדין לקיים את בעלותו על הנחלה. לפי החוק היווני הרגיל קל מאד, במקרה של תביעה כזו, למנוע בעד “ועדת־ישוב־הפליטים” מלקיים את זכות־בעלותה, והרבה חלוקות־קרקע מסוג זה נשארו תלויות ועומדות.

קשיים נוספים נמצאו במקום, שבו תפסו אדמת־מנזר. לפי החוקה מוגנות אדמות־המנזרים בהר־ אתוס מפני הפקעה; ברשותם של מנזרים אלה נמצאים שטחי־אדמה גדולים, והממשלה באה עמהם לידי הסכם, שלפיו תחָכר אדמה זו לתקופה של עשר שנים, על מנת ליישב עליה את הפליטים. ברי, שאי אפשר יהא לסלק את הפליטים הללו בסוף עשר שנים, גם לא בסופה של איזו תקופה אחרת. בה בשעה אין שום ספק בענין זכותם החוקית של המנזרים האמורים, דבר שמונע בעד הממשלה למסור את הקרקע לידי הועדה בזכות־בעלות מלאה, לפי הפרוטוקול של ז’יניבה. במדידתם של קרקעות אלה עדיין לא התחילו, אבל יהא מן הצורך להתחיל בה, בין אם אפשר יהא להעביר לסוף את זכות־הבעלות ובין אם לא, כיון שמן ההכרח הוא, שיהא כל אחד מן הפליטים יודע את גבולותיה של חלקתו.

דמי המדידה והחלוקה, בצירוף העתקה ממַפָּתה של החלקה בשביל כל אחד מן הפליטים, עולה בערך ל־3 שילינג לאקר.

מעניין לציין, שבעבודת המדידה והחלוקה בשביל הפליטים היווניים, עוסקים במדה מרובה פליטים רוסיים. מזל הוא לועדה, שמספר הגון מן הקצינים הרוסיים לשעבר, מודדים מומחים, שעבודתם ומסירותם לעבודה הם למעלה מכל שבח, עומדים לשירותם. מודדים אלה הם בני־בלי־בית ממש, אין להם ענין אלא בעבודתם; ואכן, אנו רואים למעשה, שחבורה מן המודדים הרוסיים עושה את מלאכתה ביתר מהירות משאר חבורות־המודדים, שעוסקות במלאכתה של הועדה.

ודאי רוצים אתם לקבל מושג כל־שהוא מהצלחתה של ההתישבות החקלאית מספרי־היבול, שפירשתי כבר, מקיימים, שלפחות חלק גדול מאוכלוסי־החקלאים שבפליטים יושבו בדרך משביעה רצון. עובדה אחת נוספת מְשַׁוָה להסברה זו יתר־תוקף: מפקד בהמות־הבית של הפליטים, שנעשה בשנה שעברה, מורה, שמחוץ לבהמות, שסיפקו להם הועדה והממשלה, יש ברשותם חיות־בית, גדולות וקטנות, ששָויין הכולל מגיע לסך £4.000.000.

הצלחתן של פעולות־היישוב משתנה לפי מקום ההתיישבות, בהתאם לסוג האדמה הנתונה לכך, בהתאם לאפשרויות של הכנסה צדדית מחוץ לחקלאות, ובמדה מרובה בהתאם לסוג של הפליטים המיושבים.

מה שנוגע לגורם הראשון, הנה פוריותם של מישורי דראמה וְסֶרֶס שבמוקדון המזרחית, הביאה מיד שפע על הפליטים, שהושבו שם, וצבירת־ההון הפתאומית הביאה לידי מספר של תופעות מעציבות ודוחות בחיי־החברה בשטחים הללו. התצרוכת של ה"אוזו" (משקה הכוהל, שהוא מקובל באותה ארץ) גדולה מן הרצוי לפי איזו נקודת־מבט שהיא. בכמה מן הכפרים המצליחים ביותר הולכים משחקי־הקוביה ונעשים מכה מהלכת. ומצד שני, הנה רמת־החיים גבוהה. העם שרוי ברווחה, האחוז של הלידה גדל בהרבה, ודומה, שהעתיד מוּבטח, אם רק תהא אפשרות לאחוז באמצעים לעצור בעד התופעות הבלתי־רצויות שהזכרתי.

גם בכריתים נראית התקדמות, ובסקירה האחרונה נגלה בין אוכלוסי־הפליטים קו אחד בעל חשיבות לאומית: הם מתחילים לעדות את התלבושת הכריתנית, התהדרות מרהבת־עין, אך עולה ביוקר, ועובדה זו מוכיחה, ראשית, שמצבם החמרי טוב למדי ויש ביכלתם ללבוש לבושים אלה, ושנית, שהם חדלים להרגיש עצמם כפליטים ומתחילים להרגיש, שהם יוונים אמתיים ככל אחד מאוכלוסי המקום.

לסוג השני שייכים אותם הישובים, שהם סמוכים ביותר לערים גדולות, או אותם השוכנים על שפת־הים בקרבתן. יש מספר גדול של ישובים בסביבתן של הערים הגדולות, והפליטים מכניסים שם הכנסה מתמדת והגונה מן האורחים. באחד מן הישובים שבסביבת־אתונה, ישוב חקלאי, מפַנים הפליטים את בתיהם בימות־החמה, דרים באהלים, ומשכירים את בתיהם לאורחים במחיר אלף דרכמונים החדר לחודש. לפי שהבית הרגיל כולל שני חדרים, מכניס מקור זה בחדשי־הקיץ בין שלשים לארבעים לי"ש, תוספת הגונה לגבי הכנסתו החקלאית הרגילה של הפליט.

ברי, שהתנאי השלישי הוא החשוב ביותר. יש בין הפליטים סוגים, שהם מוכרחים להצליח, מפני מרצם ונסיונם בעבודת החקלאות, וההצלחה אינה להם אלא גמול טבעי. רובם של הפליטים החקלאיים שייך לטפוס זה וביניהם מצוינים אנשי־פונטוס והאנשים מחופי אסיה הקטנה. כדוגמה לכשרונם להפיק סכומים גדולים משטחים קטנים רוצה אני לספר מקרה, שנזדמן לפני באחד מסיורַי האחרונים. בכפר קיאטו שבפילופונס נמצאו כמה פליטים: הם התגוררו במעונות, שעלה בידם להשיג בשכירות, ומצאו להם שם מחיה; מקצתם היו עובדים אצל האכרים בני־המקום ומקצתם היו חוכרים אדמה מבני־המקום ומעבדים אותה בעצמם. באותו מקרה, שעליו אני מספר, נשתתפו שנים מן הפליטים וחכרו חמש “סטראמאות” אדמה מאחד מן האכרים. חמש “סטראמאות” הן אקר אחד ורבע. מחלקה זו זרעו שתי “סטראמאות” אבטיחים צהובים, שלמרבה הצער לא היה בידם למכרם; לפי שמפני המגפה והקדחת ומפני האמונה המהלכת, שאבטיחים צהובים אינם מזון מבריא בשעה מעין זו, לא היה בידם כל עיקר להוציא יבול זה אל השוק. נשארו שלש סטרמאות (שלשת רבעי אקר), שבהם גידלו גידולי ירק לשוק. חלקו של האחד מהם בהכנסה הגיע ל־55.000 דרכמון (=£47), עמל של תשעה חדשים. לאחר זמן עקר אדם זה לניאה־קיוס, אותו כפר, שהזכרתי כבר פעמיים, ושם קבל שתים־עשרה סטראמאות (שלשה אקר) של קרקע לגנת־ירק. ראיתי אותו בניאה־קיוס לאחר שעשה בו שלשה שבועות, ומצאתי, שכבר התחיל לנַקֵז את אדמתו באופן שיטתי, סִדר בגן ביתו משתלה קטנה תחת לוחות של זכוכית, וכבר נראו שם שתילים של פלפל, חרשף, עגבניות ובצלים. מביא אני מקרה זה כדוגמא טפוסית לאנשים, שבאו מחופי אסיה הקטנה, מנגד למיטילינה.

בדרך כלל, סבורני, אפשר לומר בישוב־דעת גמור, ששליש מכפרי הפליטים כבר הם מבוססים וצולחים לגמרם. ומשני השלישים הנשארים יותר ממחציתם מסודרים הם למדי, ואף אם לא יעשו עוד בשבילם דבר יוכלו לשאת את עצמם בדרך המניחה את הדעת. לא נשארו אלא פחות משליש מספר־הכפרים, שמסבות שונות – או מפני פחיתותה של האדמה, או מפני תאונה, או (וזהו התנאי החשוב ביותר) מפני פחיתותם של הפליטים עצמם – תידרש לישובם עין פקוחה במשך עוד שנים מספר.

כמו־כן אפשר לומר בדרך כלל, וללא חשש של ספק, שאוכלוסי הפליטים החקלאיים כבר הוכיחו על עצמם, שהם תוספת־כח למדינה היוונית, וגם יוסיפו להוכיח זאת במדה הולכת וגדלה. בממוצע עולה האכר מן הפליטים על האכר היווני מבני המקום. בעין פקוחה הוא שוקד על משמר של כל השבחה, שיש בה כדי להרבות את יבולה של חלקתו: בעבודתו אין הוא יודע ליאות ובהוצאתו הוא נוהג חסכנות מופלגת. מזונו הרגיל הוא לחם, אפוי מתערובת קמח־חיטה וקמח־תירס, גבינה (פרי כבשיו ועזיו), וזיתים. בשר הוא אוכל, אפשר, פעמיים או שלש פעמים בשנה, לכבוד חגיגות דתיות מן החשובות ביותר. בגדיו הם ברגילות מן הפחותים ביותר למראה, אבל האקלים נוח הוא ברוב ימות־השנה, ולפיכך אין שם לבגדים אותה חשיבות, שיש להם בארצות־הצפון.

שרטוט בולט מן החיים בכפרי־האכרים היא השאיפה העזה לחינוך. משהושב כפר במדה מספקת, מיד מתחילים התושבים בבנין זמני עשוי עץ, של כנסיה, שבשעת־היכולת הם אומרים להחליף אותו בבית־אבן. ואולם עוד קודם שנסתדרו הם מתחילים לדאוג לבית־ספר. לפי הפרוטוקול, מתקשה הועדה בהספקת־הון להקמת בתי־ספר, אך התביעה היתה עזה ועקשנית עד כדי כך, שבכל כפר וכפר הקציעה הועדה מגרש לבית־ספר, בכפרים הרבה בנתה בית יתֵר, שהוא משמש לפי שעה בית־ספר, ובכפרים הרבה סייעה בידי התושבים, אם בהענקת־כסף, ואם בהספקה של חמרי־בנין, שבעזרתם הקימו להם האנשים בנין לבית־ספר. חשק־הלמודים בין הילדים גדול עד שלא יאמן, ויש בו כדי להתמיה את המסתכל האנגלי. כשאחד מחברי הועדה בא לסייר כפר, שעוד לא ניתן לו בית־ספר, אורבים לו הילדים תמיד, חוק ולא יעבור, ודורשים את הקמתו של זה; ובמקום שבית־ספר קיים תמצא תמיד, שהילדים ממתינים שעה ארוכה קודם השעה הקבועה לתחילת הלמודים, ושהם יוצאים משם בלי חמדה.

הסעיף השני בעבודתנו, היא ההתישבות העירונית, אינה מעניינת, ולדעתי, גם לא מניחה את הדעת, כההתישבות החקלאית, שנסיתי לתארה בזה.

אכן, תהא זו הטעיה לתאר שִׁכּוּן זה של אוכלוסי הפליטים העירוניים בשם “התישבות”, כי, בדרך כלל, לא היה בידי־הועדה אלא להמציא קורת־גג, בתחומי יכלתה הכספית, לאותם מן הפליטים העירונים, שלא יכלו למצוא, או להכין, מעון לעצמם. עבודה זו של המצאת־מעונות לפליטים העירונים התחילה בה הממשלה, ואף־על־פי שהמושבים, שהוקמו קודם יסוּדה של הועדה, נמסרו לידינו, המשיכה הממשלה בדרך זו של בניה בשביל הפליטים העירונים בערים הגדולות – אתונה, פיריאוס, סאלוניקי וקאבאלה. אין בידינו סטאטיסטיקה מסויימת, שתלמדנו מה מספר הבניינים, שהקימה הממשלה במשך שתי השנים האחרונות, ואולם עד חודש יוני, שנת 1927, הקימה בתים לעשרים וחמשת אלפים משפחות לפי הערך. מחוץ לאלה הקימה “הועדה לישוב הפליטים” למעלה משמונה־עשר אלף, ועד הסתיו של השנה שלאחריה המציאה בסך הכל עשרים וששת אלפים מעונות, שעלו בסך של שני מיליון ומחצה של לי"ש.

דבר זה אין בו כדי לפתור את שאלת השכון העירוני. בשנת 1927 ערכה הועדה מפקד לפליטים העירונים, והמפקד קבע, שבאותה שעה גרו כשלשים וחמשת אלפים משפחות בתנאי־דירה, שאין משפחה בת־תרבות רשאית להתקיים בהם. אין לומר בשום פנים, שאם תריק הועדה את כל אוצרותיה יסופקו צרכיהם של אלה. על הממשלה היוונית יהא להמשיך בבנין של בתים עד שיספּקו מאמציה, בצירוף אותם של בונה־הבתים הפרטי, את המעונות הנדרשים לאוכלוסי־העיר.

בדרך בנין־הבתים בעיר נתקלה הועדה בפרובלימה חמורה אחת. כל המעיין בענין זה ברי לו, שכח־קליטתה הכלכלי של כל עיר מוגבל בתחומיה של הדרישה לעבודת־התעשיה ולשאר האוכלוסים הנטפלים אל זו. אילו היתה הועדה מקימה באיזו עיר מעונות למעלה מכוח־קליטתה הכלכלי של זו, היתה נוצרת פרובלימה מתמדת של חוסר־עבודה, שיש בה כדי לגרום לסבוכים חמורים בחיים הסוציאליים.

על־פי דרך־הטבע נשתקעו רוב־רובם של הפליטים העירונים במקום, שבאו אליו בראשונה, משמע בערים הגדולות, ובפרט באתונה, בפיריאוס, בבולו, בסאלוניקי, בקאבאלה, ובמדת־מה גם בדראמה, בסֶרֶס, בדידיאגאץ ובפאטראס. מדרכה של הועדה היה לחזק את הערים הקטנות ביוון ולא לבנות בערים גדולות אלו אלא את המינימום, שיש בו כדי להניח את דעת־הקהל. לשם כך נזהרו ברישומה של כל אחת ואחת מן הערים הקטנות ביוון, והועדה התאמצה למלא את הדרישה אחר מעונות בכל מקום, שאפשר היה להשיג בו מגרשי־בנין; ואכן, עד עכשיו הקימה הועדה בנינים בארבעים ושבעה מן המקומות הללו. בדרך זו עלה בידי הועדה לעכב בעד זרימתם של יושבי־הכפר אל הערים הגדולות. כאן, בארץ זו, קשה לנו להבין את טבעה של אותה זרימת־אוכלוסים. לדוגמה אביא מעשה אחד, שנזדמן לנו לראותו. התחלנו מקימים שכונה עירונית בבוֹלוֹ ומצאנו, שעצם עובדה זו של התחלת־הבנין גרמה להן לכמה משפחות מגרי קורפו ופאטיאס (שתי הערים הללו עומדות בחופה המערבי של יוון, בה בשעה שבולו עומדת בחופו המזרחי) לצאת לבולו בתקוה, שתקבלנה דירה באחד מן הבתים החדשים. תקותם היתה, כמובן, לשוא, כיון שהבתים נועדו מלכתחלה למשפחות מסוימות בבולו, שהגישו בקשות על כך.

דרך זו של חזוק הערים הקטנות הביאה לידי תוצאות רצויות בכמה מן הגלילות החקלאיים, שיושבו זה מקרוב. דרך משל, במוקדון המערבית יש תחנת־רכבת אחת בשם וורטקופ. קודם ימי הועדה היתה זו תחנה פשוטה ובה בית־קהואה ושנים שלשה בתים למושבם של עובדי־התחנה. עכשיו עומדת שם עיירה פורחת ובה כמאתים וחמשים בית, שרובם ככולם נבנו על־ידי הועדה או בעזרתה; ואין ספק בדבר, שעתידה וורטקוּפ זו להיעשות עיר־שוק לשטח החקלאי הפורח מסביב לה.

הוא הדבר בקילקיס שבצפונה של מוקדון, מקום, שבו בנתה הועדה מאתים בית. עכשיו פורחת שם העיירה בעוד שקודם־לכן היה המסחר קופא שם. אפשר להזכיר עוד את דוגמת אוריסטיאס, עיר חדשה לגמרה בקרן צפונית־מערבית בתראקיה, סמוך לגבול התורכי ולגבול הבולגארי. עיר זו, שאוכלוסיה הם אלפיים נפש, היא יצירת־כפיה של הועדה, וכולה חיה על האקספורט והאימפורט של האוכלוסיה החקלאית שבסביבה. גידולם של תפוחי־האדמה נפוץ בחבל זה במהירות יתירה, ובשנה שעברה הוצאו דרך אוריסטיאס בלבד שלש מאות קרונות – שהם ששת אלפים טון – טעונים תפוחי־אדמה.

יש עוד קו אחד בקשר עם שיטה זו של בנין־בתים, ואסור להתעלם ממנו. כתוצאה מפעולות הבניה של הממשלה ושל הועדה כמעט חדלה כל בניה ספיקולטיבית. וברור, שאין לומר לידי איזו מדה של היספק המעונות הדרוש היה מביא הלחץ הכלכלי הרגיל, אילו פסקו המדינה והועדה מבנין־בתים. אני כשאני לעצמי ברי לי, שמספר גדול מן הפליטים שבערים, מאותם המתגוררים ברבעים, שאינם ראויים למושב של בני־אדם, אינם מתגוררים שם אלא מתוך התקוה, שאם רק יאריכו את רוחם כל צרכם סופם, שיספקו להם בית (אם מטעם המדינה ואם מטעם הועדה) במחיר־הקרן (אם יהא עליהם לשלם בכלל), ועל כל פנים במחיר הנמוך ממחירי־השוק באותה שעה.

בערי אתונה ופיריאוס הקימה הועדה ארבעה רבעים גדולים לפליטים, ובהם אחד־עשר אלף דירות בסך הכל. הבתים הם בני טפוסים שונים, מהם בעלי שני חדרים, מעון למשפחה אחת בלבד; מהם בתים כפולים; אחרים יש בהם כדי לשמש לארבע, לשמונה או לעשר משפחות, הכל לפי הבית. הרחובות רחבים, הבתים בנויים כהלכה, והמושבים עושים רושם של מוצקות והרוָחה. בהתאם לחוזים, שנחתמו עם הדיירים, משלמים הם שכר־דירה, שלפי שיטת־הקניה בדרך־השכירה סופו להעביר את הבנין בסוף חמש־עשרה שנה לרשותו של השוכר. להלכה נראים הדברים כסידור מצוין; ואולם למעשה התפרצו אל הבתים, מיד להקמתם, מספר משפחות גדול מזה, שבשבילו הוקמו, ולפיכך דרה בהרבה מן המעונות שבכמה מושבים משפחה בכל חדר, וברובם למעלה מכך. במסבות אלו יש קשי עצום לגבות למעשה אף דבר מועט מן המשפחות המתגוררות שם.

קשי נוסף בענין התשלומים בא מן ההתנגדות המאורגנת לתשלומים מעיקרם. מביאים כל מיני תירוצים – מחסור, מציאותן של תביעות כנגד הממשלה, גריעותם של הבתים שהותקנו, טענות על הבתים, שלא עלו במחיר הנתבע, התנגדות לכל מס לשם מפעלים להנאת־הצבור (דרכים, מים, מאור) – למעשה, כל תירוץ שיהיה, שיש בו כדי לשמש ביאור לאי־תשלום. מובן, שיכולים היינו לפנות לעזרתה של הממשלה בענין־הגביה, אך עמדתם של הפליטים כלפי הממשלה איתנה מאד, לפי שכל משפחה יש לה זכות־הצבעה, ובכל שעה עומדים בפרוס־הבחירות. לא הייתי יועץ לממשלה הנוכחית להשתעבד להשפעות מעין אלו; אין לך דבר נאה מן הנאומים, שנשא מר וויניזילוס עצמו בשעת מלחמת־הבחירות האחרונה, נאומים, שבהם אמר ברור ומפורש, שאין בדעתו להיות מושפע מכל התרגשות דימאגוגית של הפליטים נגד תשלום החובות, שהם חייבים, ושאם אין דעתם נוחה מהכרזה זו על דרך־שלטונו, הרי הם רשאים להמנע מלהצביע בעדו, או להצביע נגדו, אם רצונם בכך. אומץ גדול ביותר דרוש לו, למנהיג מדיני, כדי להכריז הכרזה כזו בשעת בחירות; אבל יודעים אנו, שאין למר וויניזלוס מחסור בתכונה זו.

מחובתה של “הועדה ליישוב הפליטים” היה ל"הושיב" את הפליטים העירונים כמו את החקלאיים, ו"הושבה" זו כוללת, כמובן, גם המצאת אמצעי־פרנסה. אכן, הועדה לא היתה גוף מתאים למילויו של תנאי זה, אף־על־פי־כן עשתה מה שהיה בידה לעשות בכיוונים מסוּיימים. דרך משל, ספקה הועדה, בתנאים נוחים ביותר, מגרשים להקמתם של בתי־חרושת בקרבת המושבים השונים, וסדור זה היה בו מן התועלת גם לפליטים גם לבעלי־התעשיה, שנהנו ממנו. בקרבתם של המושבים העירונים צצו בתי־חרושת שונים במספר מרובה. המרובים ביותר והחשובים ביותר מבין אלה הם בתי־החרושת לשטיחים. הפליטים מומחים הם בענף־תעשיה זה, ועם בואם ליוון הכניסוהו לארץ. תעשיה זו הולכת ומתפתחת במהירות, ובשנת 1927 נאמד האקספורט של שטיחי־יוון לאמריקה בסך של יותר מחצי־מיליון לי"ש.

הנסיון האחרון מצד הועדה לסייע בהמצאתם של אמצעי־פרנסה לפליטים העירונים, היה דבר המצאתם של מאה אלף לי"ש לסייע ביצירתה של התאחדות אבטונומית לשם עזרה לתעשית־ השטיחים ולשם פיקוח עליה. החוק הקובע התאחדות זו הוצע זה עכשיו לפני הקבינט, ויש לקוות ולשער, שאם תווסד התאחדות זו, תהא תכליתה לא רק להמריץ את כמותה של תוצרת־השטיחים, אלא גם למנוע בעד האקספורט של כל שטיח, שאינו ממדרגה ראשונה. כל מייצרי־השטיחים, בין יוונים ובין נכרים, שעובדים ביוון, נתאחדו ליצירתה של התאחדות זו.

חוץ מכך יש בתי־חרושת למשי, בתי־חרושת לאריג, בתי־חרושת לתעשית־בגדים, בתי־חרושת לכלי־חרס, – כל אלה התחילו בהם מאז באו הפליטים, והועדה יסדה קרן לאימוץ מלאכותיהם ואומנויותיהם של הפליטים, קרן, שהשתמשו בה לזרז את פעולתם של כמה מן המקצועות הללו.

עוד שיטה אחת, שהועדה נוקטת בה, היא: לתת לבעלי־אומנות מִפְרָעות להתקנתם של כלי־ העבודה שלהם, ומבין הפליטים מרובים ביותר הנוטים לפנות לשיטת־סיוע זו.

ואולם, למרות כל הנסיונות הללו לסייע בידי הפליטים למצוא פרנסה באריג, תלויים סכוייהם להבא בעתידם הכללי של המסחר והתעשיה ביוון. יש לציין בקורת־רוח, ראשית, שבערים הגדולות לא הביא בואם של הפליטים לידי חוסר־עבודה של קבע; אותה מדה של חוסר־עבודה, שעברה עליהם, לא באה אלא מתוך מסבות חולפות במקצועות בודדים. שנית, הזרם של הפליטים העירונים לא הביא לידי ירידה בשכר העבודה, כמו שאפשר היה לשער. אמנם, מספר־התושבים בערים הגדולות אינו עומד ביחס, שיש בו כדי להחשב יחס מתאים, אל האוכלוסיה החקלאית שבארץ. האוכלוסיה הכללית ביוון היא כששה מיליון ורבע נפש; מהן 830.000 באתונה ובפיריאוס; 400.000 בסאלוניקי; משמע, שבשלש הערים הללו נמצאת חמישית מכלל־האוכלוסים בארץ. לכאורה נראה המצב מסוכן, אך אין הוא יחיד במינו; הנה בקהלית־ארגנטינה, שמספר תושביה כ־7.100.000, נמצאים למעלה ממיליון איש בעיר־הבירה בואֶנוס־איירס; וגם באנגליה נתקבצה כחמישית מכלל האוכלוסים בשלשה שטחים: במחוזה של לונדון, ובתחומיהן של עיריות ליברפול ומאנצ’יסטר.

עם הוצאתם של כספי־קרנותיה הולכת עבודתה של “הועדה ליישוב־הפליטים” ומתקרבת לסופה הטבעי. עוד מעט ויבוא הזמן, שבו יהא בידנו לחשב בקור־רוח את תוצאותיה של העברת היוונים מארצות אחרות אל ביתם הלאומי, ואת טיבה של העבודה, שנתגשמה על־ידי הועדה. מה שנוגע לשאלה הראשונה אין אני חושש להערכה גרועה כלל ועיקר. לדעתי עתידים היוונים, שבאו ליוון תוך שבע השנים האחרונות, להיות יסוד של חוסן והצלחה לארצם. במאמר זה נסיתי להוכיח, שכבר נראים סימנים, שמראים על תוצאה זו, שעתידה היא לבוא. עם עליתה של צפיפות־האוכלוסים ועם השלמתן של תכניות־הניקוז החשובות, שהולכות ומתגשמות עכשיו, – תכניות, שתתנה לארץ עד מיליון אקר של אדמה ראויה־לעבוד ממדרגה ראשונה, – אי אפשר לה, ליוון, שלא יוטב מצבה במובן הכלכלי. ובמובן המדיני איתן מצבה עוד יותר. קודם העברת־האוכלוסים לפי חוזי ניי ולוזאנה עלתה האוכלוסיה היוונית שביוון רק לשמונים אחוז מכלל תושבי־הארץ, ועשרים אחוזים היו תורכים, בולגארים ובני שאר עמים. לאחר ההעברה 93,75 אחוז מכלל התושבים הם יוונים, ורק 6,25 אחוז הם בנים לאומות אחרות. ומשום כך נעלמו הקשיים הפוליטיים התכופים, שהיו מתעוררים בשל מציאותם של יסודות זרים במספר מרובה בתוך האוכלוסים.

משֶׁנַתְּנה לה, ליוון, ממשלה יציבה, ואם לא תבוא שום אבנטורה צבאית, יכולה היא לבקש את ידידיה, שישקיפו על עתידה בבטחון גמור.

משעה שהמשבר הכלכלי הבין־לאומי של עכשיו נעשָה מורגש בכל חריפותו, שומעים כמעט מכל הצדדים ביאור אחד לסיבת הרעה: “התכניקה היא האשמה בכך!”. אמונה זו היא כללית כל־כך, עד שאפשר ממש לומר, שבפעם הראשונה, מיום שפקע שלטונה של הדת על האנושיות, אחדה היא מבחינה רוחנית את העולם התרבותי כולו. אף המתנגדים הגדולים, המתנגדים ללא פשרה, מאמצע־המאה הקודמת, – המארקסיסטים מצד אחד, והאנטי־רציונליסטים מצד שני, פתוח בשמרנים, הקבוצות הפרוטסטנטיוֹת הקיצוניות והקתוליים וְסַיֵם בנַציוֹנַל־סוציאליסטים הגרמניים – מאוחדים הם כולם בנקודה זו. במה שנוגע לדיאגנוזה, הרי אין הם נבדלים זה מזה אלא בניסוח שלה בלבד. המארקסיסטים אומרים, שהתפתחותה של המכונה גדלה מזו של החברה, והאנטי־רציונליסטים אומרים, שהמכונה נטלה מן האדם את נשמתו.

אמונה זו בכוחה של המכונה – אמונה, שרואה את המכונה גם כבא־כוחה הטפוסי ביותר של הטכניקה – מראה, עד כמה נתונה עדיין האנושיות התרבותית להשפעתו של המארקסיסמוס. שהרי האמונה בתכניקה, יותר נכון בצורת־ההתפתחות האחרונה שלה בזמנו של מרקס: במכונת־ הקיטור, היא היסוד לשיטתו של קארל מארקס. היא תפסה אצלו, אצל בן־התקופה האתיאיסטית, שבאותו זמן דוקה חגגה את נצחונה, את מקומה של האמונה באלהים. הסוציאליסטן האחרון מבית־מדרשו של פרודון, גוסטאב לנדויאֶר, עוזרו של קורט אייסנר בקהלית־המועצות הבאורית, הבליט דבר זה בציור עז (ב"קול קורא לסוציאליסמוס" שלו): “המארקסיסטן הוא הפיליסטר…. העמד־נא פיליסטר כזה לפני ישו, לפני אותו בעל הדמות העשירה והנעלה, שחוץ ממה שהוא מעניק ערכים חשובים לרוח ולחיים, הוא גם סוציאליסטן נלהב, העמד־נא אותו לפני ישו הצלוב ולפני מכונה חדשה, שמשמשת להנעתם של בני־אדם או חפצים, – אם ישר הוא, פיליסטר זה, וההשכלה לא הכניסה בו צביעות, הרי ימצא, שבן־האדם הצלוב הוא תופעה מחוסרת כל תועלת ומיותרת בהחלט, ויבחר במכונה. ואף־על־פי־כן! כמה הניע, לאמתו של דבר, אותו לב גדול וסובל, הרבה יותר מכל מכונות־התנועה של כל הזמנים!” מארקס ראה במכונה – באותה שעה עמדה לנגד עיניו מכונת־הקיטור – החשמל לא מילא עדיין שום תפקיד כלכלי באותו זמן – את הכוח המניע ואת הסבה הראשונית של כל הדברים, שפועלת באמצעות התולדה שלה: הפרוצסים הכלכליים – מעין כוח אלהי למחצה – מעין מה שהרוח הקדושה היא בנצרות. כשם שהנביאים התנבאו מתוך השראת השכינה, כך התנבא מארקס על ההתפתחות העתידה בכח־ההשראה של מכונת־הקיטור. “נשים זקנות מנחשות עתידוֹת על־פי מִשקַע־הקפה. קארל מארכס ניחש על־פי הקיטור” – לגלג לנדויאר.

לגלוגו לא המית. האמונה במכונת־הקיטור נתחזקה כל־כך עד שנהפכה לאמונה סתומה ביכוֹלתה הענקית של התכניקה, וכרגש עמום, מעורפל, אבל חזק ושליט, נעשתה אמונה זו לדת של זמננו. (אמנם, עכשיו פרץ המרד של האנטי־רציונליסטים). כשאנו מדברים על “זמננו”, מתכוונים אנו לתקופה, שעברה עד עכשיו על דורנו בכל העולם התרבותי – זולת אנגליה, ואפשר, אף זולת המערב־התיכון האמריקני. מתוך אמונה זו, שנשתלטה על בעלי־המפעלים – גם־כן זולת אנגליה, שאני מוציא אותה מכל התיאור בכלל – לא פחות משנשתלטה על שאר השכבות של החברה, צויידה התעשיה במכונות חדשות, במכונות חדישות, במכונות, שהלכו ונתחדשו פעם בפעם. שהרי – מה יכול היה להראות כפעולה מעשית מזו: לייצר באמצעותו של אותו יצור כל־יכול? הדבר אירע ביחוד בגרמניה, בתקופת האינפלאציה ובתקופה שלאחריה. שהרי האמונה בתכניקה היתה חזקה ביותר בגרמניה עוד מימי יסוד־המלכות (הרייך), כתוצאה מן ההשפעה הגדולה, שרכש לו המארקסיסמוס על החיים התרבותיים והרוחנים. מבחינה חיצונית, נאמר – מבחינה מספרית בלבד, יש למדוד השפעה זו על־פי באות־הכוח המדינית של המארקסיסמוס, שלא הגיעה כמעט בשום מקום לכח כזה, כמו שהגיעה ברייכסטג הגרמני. נוסף לכך, נתחזקה אמונה זו בתקופה שלאחר המלחמה על־ידי התקדמותה הגדולה של התכניקה, שחָלָה באותו זמן דוקה וששימשה פתיחה למעבר מן המכונה אל האבטומטוס. ביחד עם זה פעלו גם כחות אחרים, מדיניים וכלכליים, לשם התֶכניזַציה של הייצור. נסיונותיהן של האגודות המקצועיות, שהגיעו לשלטון בתוקף־המהפכה, לשעבד את בעל־המפעל החפשי ולהפוך במדה ידועה את רוזן־התעשיה הבלתי־ תלוי למה שהפכה אנגליה את ה"ראג’ה" ההודי, כלומר, לנסיך בממלכת־המשק רק על־פי השם בלבד, ושהחרות האמתית ניטלה ממנו – לנסיונות אלה היתה השפעה נפשית זו: בעל־המפעל שאף להמעיט ככל האפשר את מספר הפועלים שלו, וכתוצאה מזה – להחליף את הפועל במכונה. בכיוון זה, וביתר תוקף, השפיעה גם שיטת־התעריפים, שהאגודות המקצועיות הצליחו לכפות אותה על בעל־המפעל, כתוצאה מנסיונותיהן לשעבדו. בהתאם לשיטה זו נחתמו על־ידי האגודה המקצועית חוזי־משכורת לזמן ממושך, נאמר – לשלש שנים עם ענף־תעשיה שלם כיחידה אחת, בלא להתחשב בתנאים המיוחדים של המפעל הבודד. ואם במשך אותו זמן, נאמר – במשך שלש שנים אלו, התעשיה המתחרה שבארץ אחרת, שהאגודות המקצועיות חלשות בה יותר, למשל – זו של צרפת או של צ’יכוסלובקיה או של יפן, הורידה את דרגת־השכר, וממילא – הוזילה גם את התוצרת, הרי התעשיה הגרמנית, שהיתה כפותה על־ידי חוזה־התעריפים, לא יכלה לאַזֵן את היתרון הזה, שקבל המתחרה בשוק־האכספורט על־ידי הפחתה מתאמת של השכר. משום כך השתדלה, כדי להוריד את הסכום הכללי של השכר ולהוזיל על־ידי כך את המחירים, לכל הפחות – באותה מדה, כמו שהוזילה התעשיה המתחרה – להפחית את מספרם של מקבלי־השכר, ודבר זה חיזק את נטיתה להחליף פועלים במכונות. אבל אותם כחות מדיניים ומשקיים, שדחפו לתֶכניזציה, השפיעו רק כגורם־משלים בצדה של האמונה בתכניקה. שהרי גידולו הכביר של הייצור במכונות התחיל עוד בתקופת־האינפלאציה, כשבעלי־המפעלים לא הרגישו עדיין בלַחֲצָן של האגודות המקצועיות, משום שלהעלאת־השכר לא היה שום ערך באותה תקופה. העלאת שכר זו נתאזנה מיד על־ידי ירידה נוספת של המארק, ובהתחשב עם השוק הפנימי נתקבלה אפילו בקורת־רוח מרובה, מפני ששימשה אמשלה להעלאת־המחירים בפנים־הארץ. באותן השנים היו בעלי המפעלים והאגודות המקצועיות באים תמיד במהירות לידי הסכם בשאלת־ההעלאה של השכר, על יסוד מה שבאי־כחן של האגודות המקצועיות באיגודים הכלכליים, שבהם היו מלוכדים יחד בתעשיות העיקריות, הרשו בתור תגמול לבעלי־המפעלים – להעלות את המחירים. זו היתה תקופה של “מסעי־שוד” משותפים של היצרנים נגד הצרכנים.

האמונה בתכניקה, שהביאה לידי תֶכְנִיזַציה של התעשיה המודרנית, הפריעה לבעל־המפעל לשקול מתוך קרירות־רוח את אפשרויותיה של המכונה. והדבר מובן מאליו. שהרי, כיצד יתכן לקבוע תחומים לאפשרויות של יצור כל־יכול או כמעט כל־יכול? בעל המפעל, שנשׁתכר מעצמתה של התכניקה, שעושה מעשי־קסמים: מכפלת את הייצור פי x כל שעה באמצעותו של אבטומטוס חדש ומוזילה את המחיר של יחידת־ייצור ב־y אחוזים – וזהו לעתים קרובות מספר־אחוזים גדול מאד – קנה את האבטומטוס החדש, בלא לחשב את ערכו מתוך פכחות־דעת ורוח־בקורת. והדבר ברור מאד: שהרי איזהו המאמין, שיבחן מתוך קרירות ורוח־בקורת את פעולות־אלהיו? כיצד יבחן, איפוא, בעל־המפעל בדעה צלולה את מפעל־אלהיו, התכניקה?

מיום שגילה בֵיהם־באַוֶרק, שהאדם הוא קנה־המדה של כל הדברים גם בכלכלה, יודעים אנו, שערכו של נכס מסויים תלוי בתועלת, שהוא מביא לאדם, וערכו של אמצעי־תוצרת, ובכן גם של המכונה, תלוי בערכם של הנכסים, שהוא מייצר. דבר זה הוא, לכאורה, מובן מאליו; אבל במאה הקודמת היתה זו תגלית כבירה. שהרי האסכולה הקלסית של הכלכלה המדינית, וכמותה גם קרל מארקס, האמינה, שמצאה קנה־מדה אובייקטיבי לערכם של הנכסים, שהוא מחוץ לאדם וצרכיו הסוביקטיביים. חלקה האחד של האסכולה הקלסית ראה קנה־מדה זה בהוצאות־הייצור, חלקה השני – וגם מארקס לאחר־כך – ראו אותו בכמות־העבודה האצורה בנכס, שמארקס רוצה למדוד אותה על־פי מספר שעות־העבודה, שדרושות לשם ייצורו של הנכס ההוא. כך נשארו גם הקלאסיקים וגם מארקס עומדים לפני המטרה, בלא להגיע אליה. הם לא אמרו, במה תלוי סוף־סוף ערכו של קנה־המדה עצמו, שהם משתמשים בו, כלומר, של הוצאות־הייצור או של שעות־העבודה. מארקס, לכל הפחות, צָעַד צעד אחד לפנים, בהשואה לאלה שקדמו לו. הוא ציין גם את הגורמים, שקובעים את ערכו של זמן־העבודה, כלומר – את הוצאות־קיוּמו של הפועל. אבל במה תלויות הן, הוצאות אלו? – על שאלה זו הוא עובר בשתיקה, אף־על־פי שכבר רִיַקרדו הרגיש באופן מעורפל בקשר שבין התועלת שמביא הנכס, ובין ערכו, אלא שלא הניח לרגש זה להדריכו. בֵיהם־באַוורק, במה שהגדיר את ערכו של הנכס על־פי התועלת, שהוא מביא לשם ספוקם של הצרכים האנושיים, נתקל בסבה הראשונית, שאחריה אינה קיימת עוד שום שאלה נוספת – לגבי חכם הכלכלה המדינית. שהרי חקירת הסבות, שגורמות להרגשת־הצרכים וקובעות את סולם־החוזק, שבו מופיעות הרגשות אלו – כבר מונחת היא מחוץ לשטח הכלכלה המדינית, בשטח־ הפסו’כולוגיה או שאר־המדעים. אבל מדת־ספוקם של הצרכים, אם חושבים אנו על האיש הממוצע, ניתנת עוד להקבע על־ידי הכלכלה המדינית. אם מחירו של הנכס, שמשמש לספוקו של צורך מסויים, ניתן לנו, הרי תלויה מדת־הספוק בערכו הסוביקטיבי של הכסף, לגבי מי שזקוק לאותו נכס כדי לספק את הצורך שלו, כלומר לגבי מי שמתאוה לקנות. והרי ערכו הסוביקטיבי של הכסף הוא קטן בעיני מי שיש לו כסף, וגדול בעיני מי שאין לו כסף. אדם, שיש לו הכנסה של 2000 לירות, יהא מוכן להוציא 200 לירות לשנה לשם ספוק־צרכי־הדירה שלו; לעומת זה, אדם, שיש לו הכנסה של 200 לירות, יוציא לאותו צורך, לכל היותר, 60 לירות. או: אדם, שיש לו הכנסה של 1000 לירות יהא מוכן להוציא על נעלים שלש לירות בכל שנה, בה בשעה שאדם, שמרויח רק 100 לירות, לא יקנה לו בכל שנה אלא זוג נעלים אחד ב־60 גרוש. והרי מספר האנשים, שהכנסתם מרובה, קטן הרבה ממספר־האנשים, שהכנסתם מועטת. בפרוסיה נמצאו על פי הסטטיסטיקה של מס־ההכנסה בשנת 1918, 6,3 מיליונים משלמי־מסים, שהכנסתם היא מן 900–3000 מרק; 1,25 מיליונים, שהכנסתם היא מן 3000–9500 מרק; 153,289 – שהכנסתם היא מן 9500–30.500 מארק; 42.453 – שהכנסתם היא מן 30.500–100.00.000 מרק, ו־15.077, שהכנסתם גדולה עוד יותר. הסטאטיסטיקה קובעת, כמובן, את המספרים רק בקירוב, שהרי כולנו יודעים, באיזו מדה יש להחשיב הצהרות על תשלום־מסים, וחוץ מזה הרי כלולות בה גם אישיוֹת משפטיות, שחייבות בתשלום־מסים. אבל נותנת היא בקוים כלליים תמונה נכונה על הפירמידה של ההכנסות. אם ייצוּרוֹ של זוג־נעלים דורש רק הוצאות כאלו, שבמכירה קמעונית יהא צורך לדרוש בעדו עשרים מארק, אם נוסיף להשתמש בדוגמה שהבאנו ונקבע, שלירה אחת שווה עשרים מרק – הרי כך הוא בערך כיום כוח־קניתה של הלירה בא"י – אפשר להביא בחשבון כקונים של אותו זוג־נעלים, רק אותם 6,3 המיליונים של בני־האדם, שמרויחים רק 900–3000 מרק, כלומר, 45–150 לירות. נניח עכשיו, שבקבוצת האנשים, שהכנסתם היא מ־45–150 לירות, נמצאות מיליון נפשות, שהכנסתן היא 150 לירות. והנה, אם תאפשרנה אמצאות תֶכניות ייצור המוני, שירשה את הוזלת מחירה של אותה נעל במכירה קמעונית עד ל־60 גרוש, הרי באים בחשבון בתור קונים, קודם־כל – כל בני־האדם שמן ארבעת סוגי־ההכנסה העליונים, שמספרם ביחד מגיע ל־1,46 מיליונים, ונוסף לכך – עוד מיליון אחד שהכנסתו מגעת ל־150 לירות, ושמהוה את השכבה העליונה בסוג התחתון. כך גדל חוג־הקונים פי שנים. כל זמן שרבוי־הייצור, שדרוש להוזלתו של זוג־הנעלים, אינו גדול ממה שדרוש לכסות את התצרוכת של 2,46 מיליונים אלה, הרי הכל עולה יפה. הנעלים הנוספות שתיוּצרנה מוצאות להן קונים. אבל, אם המכונות החדשות דורשות, בתור תנאי להוזלת־הנעלים עד ל־60 גרוש, ריבוי־תוצרת מוגבר, באופן שגם חלק ממיליוני־האנשים, שמרויחים פחות מ־150 לירות לשנה יצטרכו לקנות אותן, הרי חלק של התוצרת ישאר בלא שוק למכירתו: משום שבני־ האדם, שהכנסתם פחותה מ־150 לירות לשנה, אינם יכולים לשלם אפילו 60 גרוש בעד זוג־נעלים, או, לכל הפחות, אינם יכולים לשלם בכל שנה ושנה. אם המכונות החדשות תאפשרנה הוזלה גדולה עוד יותר של הנעל, נאמר – עד ל־40 גרוש, הרי אפשר יהא לרכוש גם שכבות עניות יותר של האוכלוסים בתור קונים, ואז תמצא לה התוצרת־ההמונית שוק. אבל דבר זה דוקה אין ביכלתה של המכונה החדשה לבצע. החרשתן, שרכש לו את המכונה משום שהיה מוקסם מן הרבוי הכביר של הייצור, שבא באמצעותה, ומן ההוזלה הגדולה והודאית של יחידת הייצור, ושקיוה, שהייצור המוגדל ימצא לו שוק הודות למחירים המוזלים, רואה עכשו את עצמו מאוכזב. אמונתו ביכולתה הבלתי מוגבלת של התכניקה גרמה לו, שלא ישקול בקרירות־רוח, אם הפחתת־ההוצאות היא גדולה עד כדי לרכוש לא רק קונים חדשים מרובים, אלא אף קונים חדשים מרובים במדה מספקת. עכשיו הוא מכיר מתוך צער את גבולותיה של המכונה. כל החשבון שלו נתקעקע. אין הוא יכול לנצל את המכונה – והרי הוא מוכרח לשלם בעדה רבית ודמי־אמורטיזציה. מכיון שאין הוא יכול לנצל אותה במילואה, עולות ההוצאות של יחידת־הייצור. ממילא אין זוג־נעלים יכול להמכר ב־60 גרוש, אלא, נאמר, לכל הפחות – בשבעים גרוש. אבל במחיר זה כדאי היה במקרים הרבה לעבוד בציוד התכני הישן, שדורש יותר פועלים, מלעבוד בציוד התכני החדש. השמוש במכונות החדשות נתגלה ככשלון מבחינה משקית. הוא כפת ללא צורך את הקפיטל. במקרים הרבה הוריד את הרבית, שמתקבלת ממנו, במקרים אחרים, מרובים עוד יותר, גרם באופן ישר להפסדים. זהו מה שקוראים לו “כשלונו של הקפיטל בתקופת הרציונליזאציה”. הרציונליזאציה שהצליחה מבחינה תכנית – ממש כמו שהצליחה עשית־הזהב מבחינה תכנית – נתגלתה במקרים אלה ככשלון משקי, משום ששכרה יצא בהפסדה. ומקרים אלה הם מרובים כל־כך, שכבר נתעורר ויכוח, אם אין הם מהוים את הכלל. בכל המקרים הללו סמך האדם על המכונה יותר מדי. הוא האמין, שיש ביכלתה לא רק להציל את הייצור בכלל, אלא אף לשמור על היחס המתאים בין רבוי־התוצרת ובין הוזלתה, כדי שהתוצרת שנתרבתה תמצא גם קונים. דבר זה לא הצליח. המכונה לא עברה, כפי שטוען המארקסיסמוס, בהתפתחותה את החברה, אלא פיגרה אחריה. החברה צפתה לקבל ממנה יותר משהיא יכלה לתת עד עכשיו. תקוות מופרזות אלו, שנתעוררו בתוקף התפתחותה הרוחנית של האנושיות מאמצע־המאה הקודמת, האמונה במשיח התֶכני, גרמה למשבר, ודחקה בלא־טעם את רגלי־הפועלים על־ידי המכונה. האשמה היא לא בתכניקה, אלא באמונה בתכניקה.

I. חַנָּה

בַּלָּט תֵּצֵא. כִּי אֵין עוֹד לָהּ לָשֶׁבֶת,

וְזֶבַח־גִּיל לֹא הִיא תַקְרִיב עָדָיו.

הִיא לַיְלָה – לֵיל כֻּלָּהּ עוֹלָה לַהֶבֶת,

הִיא יוֹם וָיוֹם אַךְ לוֹ תְיַחֵל, לַשָּׁוְא.

וְאִם יָבֹא, שָׁאוּל הוּא לוֹ, לֹא לָהּ הוּא.

וְלוֹ תִזְבַּח אֶת זֶבַח כָּל יָמָיו.

לַאֲשֶׁר רָאָה עָנְיָהּ, עוֹלָה הוּא.

וְלוֹ תַקְטִיר כָּל אֵשׁ־חֲזוֹן־דָּמָיו.

הַפֶּלֶא קָם. עוֹלֶה, גָּדֵל בַּסֵּתֶר.

וְלֵב יִכְלֶה לְיוֹם אֶחָד כִּי בָא.

בּוֹ תַעַל הִיא מֵרִיק־נָוָהּ, בְּכֶתֶר –

כָּל אשֶׁר־אֵם, אֲשֶׁר שָׁנָה תְמִימָה

שִׁמְשָׁהּ יָסֹב רָחוֹק כֹּה מֵעִמָּהּ.

אֶחָד רַק יוֹם יִקְרַן בָּהּ כָּל זִיוָהּ…

II. בַּת־שֶׁבַע

תִּטְבֹּל גֵּוָהּ. וּפִזְּזוּ קַרְנַיִם

פְּרוּעוֹת־חַמּוֹת, כְּעַל נִימִים הַשִּׁיר.

וּבְמֵי־הָאוֹר נִשְּׂאוּ רַק אִיִּים שְׁנַיִם

רוֹטְטִים מִדַּם־חֶמְדָּה צָעִיר.

עִם רוּחַ בָּא רַק שְׁרַב־הַצָּהֳרַיִם

וְהוּא אֵינוֹ: אוּרִיָּה הַיּוֹקֵד,

וְעַז וָטוֹב. לַשָּׁוְא תִּשְׁלַח עֵינַיִם

לָעֲבָרִים, לַשַּׁעַר. אֵין כָּל הֵד.

אַךְ שׁוּר! עַל גַּג, הַאֵין זֶה שָׁם הַמֶּלֶךְ,

וּשְׂחוֹק עַל פִּיו, וְהוּא קוֹרֵץ גַּם לָהּ?

וּמָה הַקְרָב? וְאֵי? הֵן בָּהּ נִטַּשׁ, יִסְאַן,

הַאֵין מִפְלָט? אֵי נוּס עוֹד? הֵן הוּא רוֹמֵז לְאָן.

הִנֵּה תָסוּךְ, תִּלְבַּשׁ, וְעוֹד אַךְ קָט וַתֵּלֶךְ.

כֹּה לִקְרַאת דּוֹד יָרֹנּוּ אַךְ פַּעֲמֵי כַלָּה…

III. הַשּׁוּנַמִּית

זָקֵן דַּם־מֶלֶךְ. אֵימַת־עַרְבִּית תַּחְבֹּק

מִסְגֶּרֶת־מִטָּתוֹ. אֵין רֵעַ, אֵין עָמִית.

אַךְ עוֹד שִׁמְשׁוֹ, אַחֲרוֹן־קַו־צְחוֹק

יַחְרֹת בְּטֶרֶם בֹּא: הַשּׁוּנַמִּית.

וְהִיא – שַׁחֲרִית. הִיא – גִּיל – לֹא עוֹד נִכְזַב.

הִיא – צִיץ־אָבִיב לֹא עוֹד פֻּתְּחוּ עָלָיו.

הִיא – הַחֶמְדָּה, תֵּבֵל־בְּתוּלָה, רִאשׁוֹן־שָׁלָב,

הִיא – הַמַּלְכוּת. וְהוּא – עָנִי עַל סַף.

גֵּווֹ אֶל מְשׂוּכַת־חַיִּים רַעֲנַנָּה

יִסְמֹךְ הַמֶּלֶךְ. יָדָיו יוֹשִׁיט:

מַה־יֵּשׁ מַתָּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ, הִיא לוֹ תַגִּישׁ.

מַה־כָּל־קְרָבוֹת, מָה אשֶׁר וּמָה רִישׁ?

וּמַה כָּל זֶה בְּדַם־צָרָיו קָנָה

מוּל אוֹר־עֵינֵי־הַשּׁוּנַמִּית!

IV. שְׁלֹמֹה וְשׁוּלַמִּית

מַה דְּבִיר־מַלְכוּת, עֵת־חֻפַּת־לַיִל חָם

עַל רֹאשׁ תֵּרֵד, וּכְפַעֲמֵי אוֹהֵב

סוֹד־כּוֹכָבִים כֹּה מִקָּרוֹב יִפְעַם,

וְאַהֲבָה נוֹטְפָה עִם טַל בִּגְבִיעַ־לֵב.

טָהוֹר יָשׁוּב. כִּי בַת־רוֹעִים תָּמִית

בְּאַהֲבָתָהּ כָּל גֵּא בוֹ וְכָל רָע.

הָהּ, מַה יִּמְתַּק עֲלֵי רֹאשׁוֹ נִזְרָהּ

זֶה זֵר־צִיצִים אֲשֶׁר לַשּׁוּלַמִּית.

מַה פֵּשֶׁר־סוֹד יִתְגַּל לָאִישׁ רַק שָׁם

עִם עֲדָרִים וּבֵין גְּפָנִים וְתַחַת תְּכֵלֶת?

(לֹא עוֹד יִשֶּׁה זֶה לֵיל־עָמְדוֹ עַד בּוֹש).

כָּל שְׁלַל קְרָבוֹת, עַל רָב־גּוֹיִים חֲלשׁ,

הָהּ, לַעַג־תֹּהוּ קַר, מִשְׂחַק־אִוֶּלֶת,

מַדּוּעַ לֹא יֵצֵא שָׂדֶה חֲרשׁ

אוֹ בְעִקְבֵי־הַצֹּאן, כַּאֲשֶׁר נָהַג אָבִיו?

רַק מִי אֲשֶׁר קוֹל־אֲדָמָה הִקְשִׁיב

מִתְּהוֹמוֹתָיו יִפְדֶּה גַם לֵב־אָדָם!

V. נָעֳמִי

מֵרָחוֹק תֵּתַצַּב, לוּטַת סוֹד־חֲצוֹת־לַיִל,

וְתִכַּף עַל עָמְדָהּ, כְּקָמָה בְּשֵׁלָה,

הִיא, לֹא הִיא שֶׁתָּזְרַע זֶה הַלֵּיל מִבֶּן־חַיִל,

אַךְ גָּדוֹל זֶה הַלֵּיִל, וְהַלֵּיל הוּא לֵילָהּ.

רַק לְזוֹ שֶָׁגּוּפָהּ עוֹד צָעִיר וּפוֹרֵחַ

גַּם חֶמְדַּת־פְּרִי־מָחָר לְמַתָּת נְתוּנָה,

אַךּ זוֹ הִיא, רוּחַ־זִיו, מְעוֹרֵר וּמְנַצֵּחַ

הַקּוֹצֵר אַהֲבָה בְּחֶרְמֵשׁ־הַתְּבוּנָה.

אַךְ זוֹ הִיא, שֶׁעֶדְנָה אַחַר בְּלוֹת עוֹד יַשְׁקוּהָ

(כְּאֵלָה עַתִּיקָה עֵת פִּרְיָהּ דֹּם תַּשִּׁיר),

בַּשָּׂדֶה עֵת יִרְתַּת צֵל־אִשָּׁה הַצָּנוּעַ

לְמַרְגְּלוֹת־אִישׁ חוֹמֵד אַהֲבַת־יוֹם־קָצִיר.

VI. רוּת

וַיְהִי בַחֲצוֹת־לֵיל וַיֶּחֱרַד אִישׁ רוֹגֵעַ,

לִרְתֵת־צֵל־אִשָּׁה הַשּׁוֹכְבָה מַרְגְּלוֹתָיו.

וְהוּא אַךְ נֵעוֹר, וְהוּא טֶרֶם יוֹדַעַ:

בַּחֲלוֹם אִם בְּהָקִיץ הוּא רָאָה דְמוּת אָהָב.

כְּפֹארָה, בַּת־אָבִיב, גְוִיַּת־רוּת תְּשַׁכְּרֶנּוּ,

אַךְ יִלְהַט טַל־יָגוֹן רַעֲנָן בִּגְבִיעָהּ.

וַיִּגְבַּר אָז הָאָב בָּאוֹהֵב וַתְּנַצְּחֶנּוּ

נִשְׁמַת־נָעֳמִי הַפּוֹרְחָה בַּגְּוִיָּה…

וּבְדַבֵּר רוּת רְתֵת, כַּכַּלָּה הַנִּדְהֶמֶת,

חֲרֵדָה וְתַמָּה וְיָפָה בִיגוֹנָהּ,

כָּאוֹהֵב אָז יִשַּׁק הוּא עֵינָהּ הַחוֹלֶמֶת

וְגָאַל גַּם הָאֵם־נָעֳמִי מִקְּלוֹנָהּ…

VII. בַּת־יִפְתָּח

בִּכְלוֹת תּוֹר־זִיו יוֹקֵד, בִּשְׁלוֹת הַדִּמְדּוּמִים,

אַחַת פֹּה עוֹד תַּחְמֹד, עַל גְבוּל־הָרִים לָשֶׁבֶת.

בַּכּוֹת הַבְּתוּלִים, אֵשׁ־אַהֲבָה עוֹרֶבֶת,

וּצְפוֹת לְלֹא־תִכְלָה אֶל עֵבֶר כָּל תְּחוּמִים.

חָבַקְתְּ, אָחוֹת, צוּק־הָר, כִּי הָלְאָה אֵין מְאוּם עוֹד.

יָדַעַתְּ: אַךְ זֶה הַגְּבוּל לְכָל הוֹלֵךְ שְׁקֹעַ.

אַחַר שְׁבִילֵי־תֵבֵל זֶה עֶרֶשׂ־הַמַּרְגֹּעַ,

עַל כָּל אֲשֶׁר נֻטַּשׁ, הָהּ, נֹחַם לֹא יָקוּם עוֹד!…

מוּלֵךְ קָפָא עוֹלָם. וְכָל אֶשְׁנָב וָדֶלֶת

אֶל אַחֲרִיתֵךְ, כַּלָּה, בִּצְחוֹק עָנָו יַצְבִּיעוּ:

מִנֵּטֶל־נְעוּרִים חֶמְדַת־אָדָם כֹּה שַׁחָה.

כֹּה יֵשׁ בְּעֶצֶם־יוֹם עֵין־אִישׁ פִּתְאֹם נִפְקָחָה.

כָּל דְּמוּת־חַיָּיו יָשׁוּר, וְהֵם – מִשְׂחַק־אִוֶּלֶת,

חָפְזוּ כְּמִקְסַם־סוֹד וּפִתְרוֹן לֹא הֵבִיאוּ…

א.ד. גורדון לא היה מעולם בבחינת אידיאַל בשבילנו. פינסקר ובן־יהודה, הרצל ונורדוי היו לנו מורי־הדרך ולאורם נלך גם בדורות הבאים: הציוניות שלהם היא לנו המַגשמת את חלום־המלכות של ישראל. ואף־על־פי־כן רגש של כבוד ואף רגש של הערצה, היה לנו – ויש לנו גם עתה – לאותו זקן־צעיר, שחלם על עם־ישראל כעל עם עובד ויוצר בארצו. גם אלה, שאינם נמנים בין החסידים של “דת־העבודה”, אי־אפשר היה להם שלא לראות באד"ג יהודי – אדם גדול ונערץ.

ואולם אד"ג, הוא ותורתו עמו, נעשו פלסתר בידי אותם החוגים, שקוראים לעצמם “תלמידיו” וממשיכי־מלחמתו, בו בזמן שלאמתו של דבר אינם אלא מתכחשים אליו ולתורתו. שהרי כבר עתה, כשמלאו רק י"א שנה לפטירתו, תקופת־ימים קצרה כ"כ, יש שאתה מזדעזע למקרא הדברים, שנכתבים עליו. מתוך דברי־הערכה שונים של “תלמידיו”, כביכול, יש ללמוד, שאד"ג האמתי לא היה במציאות כלל וכלל, אלא היה איזה אד"ג אחר, שחלם על יצירת חברה חדשה בארץ־ישראל ולא עם עברי!, מצד אחד, והיה מגן על הערבים “המנושלים”, מצד שני, או במלים אחרות: חבר במפלגת פוע"צ או השוה"צ, שהוא בעת ובעונה אחת גם חבר ל"ברית־שלום"…

השורות הבאות, שאינן אלא קוים אחדים מאישיותו ותמצית מכמה דעותיו, תטפחנה – כך אני מקוה – על פני כל הזיוף, בכוונה ושלא בכוונה, שנזדייפו דעותיו של א. ד. גורדון.

א. הציוני

אד"ג ראה ברעיון הלאומי־הציוני את האידיאל היחידי, שצריך למלא את הויתנו. זולתו אין מקום לשום אידיאל בעולמנו. “אם לא לאומיות מלֵאה וגמורה עד כמה שהנפש מגעת, מוטב שתבוא התבוללות גמורה מן הקצה אל הקצה; אם האידיאל הלאומי אינו הנעלה באידיאלים, אשר על פניו (מפניו) יסוגו כל שאר האידיאלים המפלגתיים והבלתי־מפלגתיים ואשר יחַיב אותנו להתמכר לו בגוף ונפש – כי אז מוטב שיעָשה קץ לדבר פעם אחת ונוח לנו שנתערב בין העמים אשר בתוכם אנו מפוזרים ומפורדים”¹. וההתקשטות באידיאלים אחרים, שאינם שייכים לתקומתנו, אינם באים אלא משום שאין ברצוננו לעבוד לטובת אומתנו: “ההכרזה על ‘אנושיות’, אומר אד”ג, אינה משמשת אלא אמתלא להמנע מלעבוד לטובת עמנו"².

והעבודה לטובת האומה ולתחיתה השלמה ולתקומתה המוחלטת, עבודה כזו נעשית רק מתוך קנאות, כי בעבודה לאומית אין מקום לפשָרות וויתורים. הפשרנות והוויתורים מאפשרים, אמנם, לאדם לחיות חיים נוחים וטובים, אבל יצירה לא תתואר על ידם. “מסופקני אם יצר אדם מעולם יצירה כל שהיא במדת הפשרנות”³. וכבר בסוף ימיו הרגיש אד"ג, שבדורנו לועגים לבני־אדם, שאינם מתחשבים עם המציאות ומורדים בה, קוראים להם “בעלי־האוטופיה”, שהרי כל “הדעות” “והאידיאלים” אינם אלא פרזות, אין להם מקום במלחמת־הקיום ונטולי־מציאות הם. וכלפי דבורים כאלה הוא מתריס ואומר: “אך אל נא תשכח, כי הציוניות כולה היא דבר בלתי אפשרי. ולא רק הציוניות אלא כל תנועה של חופש היא בראשיתה אוטופיה”. והוא נותן לנו דוגמה מדברי־ימי־ישראל, מתקופת הזוהר של החשמונאים. אוי ואבוי היה לנו אילו היו החשמונאים מחַשְׁבֵי־חשבונות! אילו היה הדבר כך, לא היה נשאר ניר וזֵכר לבית ישראל. האסון הגדול ביותר שלנו הוא, שהאידיאליסטים שבתוכנו הם “יותר מדי ריאליסטים, פקחים הם יותר מדַי – – – אין אצלנו אמונה נלהבה, אין בנו השאיפה הכבירה, שמביאה לידי מסירות נפש”. והוא רואה מה שראו כבר אחרים, שקיום האומה העברית היא בנִיגוד לכל החוקים ההיסטוריים, שלפיהם היינו צריכים כבר מזמן לעבור מן העולם; אבל בזה דוקה, שאף פעם לא שמנו לב לחוקים האלה, חבוי סוד קיומנו הלאומי. ועל־כן גם עתה אין לנו להתחשב עם “המציאות”, עם “התנאים”, עם “האפשרויות”. לא! יש לשאוף ל"הבלתי־אפשרי". נגד “המציאות” ולמרות “התנאים” אנו צריכים להמשיך את קיומנו. וכסמל להשאיפה אל “הבלתי־אפשרי” הוא רואה את יוצר הציוניות המדינית, את הרצל. אותו אנו צריכים לקחת לנו כסמל במלחמתנו לשם שחרור־האומה: “המנהיג הגדול שלנו המנוח היה לנו למופת, איך צריך לעשות בניגוד לכל. הוא עבד נגד כל המספרים, נגד כל האפשרויות”⁴ – – –

הרצל היה לאד"ג הסמל, כי לא ציוני־סוציאליסטן ולא סוציאליסטן־ציוני היה אד"ג, אלא – ציוני.

ב. האנטי־סוציאליסטן

בזמנו של אד"ג היה עוד, אמנם, הרעיון הלאומי ולא הרעיון הסוציאַליסטי נר לנתיבותיו של “הפועל הצעיר”. אולם כבר אז התחילו מנַשבות רוחות חדשות, ששאפו לאיחוד של מפלגות־העבודה בארץ, ולהתקרבות לָ"אינטרנאציונאל". תנועה חדשה זו היתה עוד בחִתוליה. בעצם עדיין לא היתה זו תנועה, אלא רק כעֵין השמעת קולות שונים מן המחנות שבמפלגות־העבודה. אולם אד"ג כבר ראה אז, לְאָן תוליך דרך זו ומה כרוך בסופה. והוא מתחיל במלחמה בדעות הללו, בכוונה לעקור את הרע מראשיתו, קודם שיַכּה שרשים במחנה־הפועלים. וכאן מתבלט לפנינו אד"ג כלוחם אַמיץ בסוציאליסמוס כשהוא לעצמו. קודם כל, רואה הוא בסוציאליות כשהיא לעצמה אסון לעולם: דרכה הביאה חורבן לאנושיות; ועל־כן שואל הוא: “האמנם נתן לו (לסוציאליסמוס) ללכת באותה הדרך האירופית, שהביאה חורבן על כל האנושיות? או נשאף להעמידו על התורה הסוציאלית, על מלחמת־המעמדות עם ההכרה המעמדית וכל יתר המִצְווֹת המעמדיות התלויות בה?”⁵. זה – ראשית. ושנית: כיצד אפשר למַזֵג שני אידיאלים סותרים ומתנגדים, כלאומיות והסוציאליות, בגוף חברותי אחד?

ולשֵם כך יש לנו לראות, כיצד הבין אד"ג את תפקידיו של הפועל העברי בבנינה של ארץ־ישראל. הוא מתעכב על זה בכמה מקומות, וברצוני להביא כאן רק דוגמאות אחדות. במאמרו “לחברי ברוח המנוצחים”⁶ הוא אומר: “יש לנו, מצד אחד, “פועלי־ציון” והנגררים אחריהם, העומדים על בסיס הסוציאליות עם הלאומיות, ומצד שני – אנשים העומדים על בסיס הלאומיות בלבד. הבסיס המשותף הוא, איפוא, הלאומיות. הן גם פועלי־ציון מודים, או אינם כופרים, בלאומיות. ברור, כי להתאחד התאחדות אמתית, התאחדות שאינה עומדת על פוליטיקה, אפשר רק על בסיס הלאומיות. זוהי הדרך הישרה, הדרך של שאיפתנו היסודית ושל עבודתנו המשותפת לכולנו. הרי לשֵם תחית האומה ותחית עצמנו באנו הנה כולנו. לשם הסוציאליות בא הנה ותורתו בידו מיעוט קטן. והנה באים אנשים ומציעים לנו תכנית, אשר סעיפה הראשון, המלים הראשונות, היסוד לכל הבנין הוא: “תכנית העבודה בא”י היא ענף תנועת העבודה הסוציאַלית בעולם”. מה זאת? האם אין זה אומר, כי פה מעמידים את כל עבודתנו בא"י בעיקר על הסוציאליות, והלאומיות אינה אלא סעיף שני לה? וגם על האמת אין רחמים בדין זה, שהרי האמת היא, כי תנועת העבודה בא"י אינה כלל וכלל ענף תנועת העבודה הסוציאלית, הרוב הגדול של העובדים בא הנה, כאמור, לא לשֵם הסוציאליות כלל. ומה עונה על זה התכנית? היא תוך כדי דִבוּר, אחרי בארה באריכות את הגאולה והישועה שבסוציאליות, מוסיפה בלשונה הרשמית בתור סעיף שני: “תנועת העבודה בא”י היא ענף התנועה הציונית בעם העברי השואפת לגאולת עם ישראל מן הגלות" – כאילו אין כאן נגוד או סתירה כלל! פשוטו כפשוטו: “התנ”ך והברית החדשה בכריכה אחת – האם אין זה דבר אחד!“ – בכוונה הבאתי כאן את כל דבריו של אד”ג על תפקידה ועל שליחותה ההיסטורית של תנועת־העבודה בארץ־ישראל. אולם לא רק לאחר פטירתו, אלא עוד בחייו התחילו מסָרסים את דעותיו ומעקמים את מובנן הנכון, ובמקום אחד הוא מתקומם על זה ואומר: “אני, למשל לא דברתי בשם ‘הסוציאליזם הלאומי, הטבעי, שהוא תוכן נשמתנו’, – אני דברתי בשם הלאומיות, החפשית מכל סוציאליזם, באיזו צורה שהיא”⁷.

ובמקום אחר מתרעם אד"ג על חלקי הישוב השונים, שאינם מקריבים משלהם כלום לטובת־האומה. והוא קוה, ש"לפחות קומץ הצעירים, שבא הנה לעבוד לשֵם רעיון העבודה ולשֵם תחית העם ולא לשֵם הסוציאליות, יבין את זה ויעשה את זה, יותר נכון יתחיל לעשות בזה, ואחריו יבואו כל צעירי העם, שנפש להם, ומוח להם, וידים להם. אבל הנה באה הכניסה למפלגת “פועלי ציון” או הנה באה מפלגת “אחדות־העבודה” הסוציאלית יותר משהיא לאומית (כפי שמעידה תכניתה, כמבואר לעיל) וטפחה על פנינו והראתה לנו, כי טעות גדולה, טעות יסודית, טעינו"⁸. אם כן, לא פועלים עבריים ממש, לא חלוצים מצא לפניו. הוא מצא לפניו ברגע ההיסטורי הגדול “במקום בילויים” – “סוציאליסטים עם אידישיסטים”⁹. והוא חוזר ומדבר על תפקידה של תנועת־העבודה. תנועת הפועלים העברית שונה היא, לדעתו, תכלית שינוי מכל שאר תנועות־העבודה. ובמה הוא השינוי? ובמה הוא שינוי זה לאו דוקה בנוגע לתנועות־הפועלים בכלל, אלא אף ביחס לפועלים היהודיים בגולה? – ותשובתו על שאלה זו היא: “הפועל־הצעיר אומר: לא ‘חברה עובדת’, לא בנין סוציאליסטי מיכני, כי אם עם עובד”¹⁰. ולפיכך מתנגד הוא ניגוד גמור לאיחוד עם “אחדות העבודה” או לכניסה להסתדרות “פועלי־ציון”, מפני שרצונו הוא באיחוד “על בסיס לאומי, מבלי תערובת של סוציאליות”; והוא מוסיף בצער: “בכלל הפועל־הצעיר, לפי השקפתי, ירד הרבה, אם עתה יעלה – נחכה ונראה”¹¹. חסד עשה עמו הקב"ה, שלא היה לו לחכות עד כדי לראות את “הפועל־הצעיר”, ילד טפוחיו ושעשועיו, בקלקלתו הגמורה…

אד"ג היה, איפוא, מתנגד לאיחוד של מפלגות־העבודה בארץ, ובזמן הכינוס בפתח־תקוה הוא עוקב בתשומת־לב מיוחדת את כל מה שנעשה בתוכה. ביחוד רבה דאגתו לה"פועל הצעיר". ברצונו ל"דעת אם הפועה"צ בעצמו נשאר נאמן לדגלו הראשון, כלומר ללאומיות בלי כל תערובת של סוציאליות, או שנכנסו גם אל תוכו איזה זרמים של סוציאליות¹². אולם חששותיו נתאמתו ונבואתו נתקיימה וההסתדרות הכללית התחילה חוגגת את הראשון למאי, והרי לנו דעתו על “החג” הזה: “כפי הנראה, החנוך הסוציאליסטי לא עבר לבטלה גם עליכם, חברי־הפועה”צ. נתתם לחוג את הראשון במאי בשם ההסתדרות הכללית. באיזו רשות? – צועק הזקן מדגניה – ההסתדרות הכללית אינה הסתדרות סוציאליסטית כי אם מקצועית. על זה עמדתם, חברי הפועה"צ, כל הזמן, וכשהגיע הדבר לידי מעשה, לא יכלתם עמוד"¹³.

כאמור, ראה אד"ג ניגוד יסודי בין הלאומיות והסוציאליות. וכמו־כן ראינו, שלדעתו תפקידה של תנועת־העבודה העברית היא לאומית בלבד. ובכן שואל גורדון: מכיון ש"בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי שאין לישבו, על כן מה לנו לצרה זו?“ – והוא מתקומם בכל תוקף לאיחוד של שני הרעיונות האלה. להיפך: הוא מעריץ את הסוציאליסטים היהודיים, שאינם רוצים לתת יד לתנועה הציונית, שהיא תנועה של שחרור לאומי, כי “עקביים הם בודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות”, כי “ראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות”¹⁴. ומשום כך מובן הוא למדי, שבשעה שהוא מדבר על העבודה העברית בארץ הוא מטעים, “כי פה לובשת העבודה צורה לאומית־מדינית ולא סוציאלית־לאומית, כי שאלת העבודה היא בקרבנו לא שאלת הפועלים או העובדים, לא שאלת העבודה והרכוש, כי אם שאלת העם”¹⁵. ומיהו העם הזה? שמא נהיה סבורים, שהכוונה היא למעמד־הפועלים, לפרולטריון? לא ולא! הכוונה היא דוקה להמון בית־ישראל “הבורגנים”, כביכול. ואין הוא חושש לוֹמַר, ש”קרובים לנו יותר אלה ‘הבורגנים’ שלנו מכל פרולטריון זר שבעולם. עמהם, עם הבורגנים שלנו, אנחנו שואפים להתאחד ואת תחיתם אנחנו מבקשים כמו את תחיתנו אנו בעצמנו"¹⁶.

והצטמצמות זו בתוך העם ולטובת העם דורשת מאתנו לא להתאחד עם תנועת־הפועלים העולמית, שאין, ולא צריך להיות לנו, כל קשר עמה וכל יחס אליה: “אסור לנו להתקשר עם הפרוליטריאט העולמי, עם האינטרנציונל, – מכריז אד”ג, – שעבודתם ודרכם מתנגדות ביסודן לעבודתנו וצרכינו אנו – – – ואפילו עם פועלים משלנו, כל זמן שהם בחו"ל אין לנו להתקשר בתור פועלים. פועלינו בחו"ל הם אחינו בני עמנו ככל יתר היהודים שבחו"ל, ויכולים אנחנו להתאחד עמהם, ביחד עם היהודים מיתר המעמדות הנאמנים לשאיפתנו היסודית, על בסיס לאומי"¹⁷. אין לנו, איפוא, כל קשר עם האינטרנאציונאל ועם הסוציאליסטים שבעולם גם משום ש"הפרולטריון העולמי ברובו הגדול הוא שונא אותנו ובחלקו הגדול הוא פורע או עלול לפרוע בנו"¹⁸.

אבל קולו של אד"ג היה קול קורא במדבר. לא היה שומע לו. מגפת־"האיחוד" החלה עוד בחייו בקרב מנהיגי־הפועלים. האיחוד נהפך לסיסמה. לא בדקו כלל את אלה, שעמהם צריך להתאחד. והכל, כביכול, לשמה ולכבודה של “ארץ־ישראל העובדת”. ואד"ג מרבה להתרעם על זה. ולַמִשלחת של “ההסתדרות”, שנסעה לאמריקה, הוא כותב: “וכל זה בא לכם אחרי ה’ארבייטערשאפט', שאינה רוצה לדעת אותנו, שאינה רוצה לדעת לא את ישראל ולא את עם ישראל. יש באמריקה כארבעה מיליון יהודים, יהודים בלי פירושים, שבכל אופן בהכרה אינם מתנכרים לעמם ולכל קניניו” – והמשלחת היתה חייבת, איפוא, ללכת אליהם, אבל היא לא כן עשתה, שהרי “יש בעולם תורה וסוציאליות שמה, והתורה מחייבת יותר ממה שיכולים החיים וכל רעיון חי לחייב”¹⁹.

אילו היה אד"ג רואה עתה את ה"איחודים", שנעשים פעם בפעם על־ידי הסתדרות העובדים עם הפועלים היהודיים בגולה, שונאי־העברית והז’ארגוניסטים בלשונם ובחייהם, מצד אחד, ואת ה"שידוכים", שהיא עושָה עם הסוכנות הגבירוקרטית, מצד שני, – לא קשה כלל וכלל לשער, מה היה אומר. אד"ג התנגד לכל מיני בריתות ואיחודים שלא על יסוד לאומי. הן אמנם, אף הוא לא התעַלֵם מן הסבל של העובדים והפועלים בארצות אחרות; אך כשכתב צעיר אחד, שעל ידי האינטרנאציונל “אנו מקשרים גורלנו בגורל תנועת אחים נענים ואובדים, המבקשים לראות את תקון העולם בחייהם”, הוא עונה לו נמרצות: “היש עוד בעולם בשבילנו בשעה זו נענים ואובדים כהמון בית־ישראל “הבורגנים”, ולטובתם בלבד עלינו לעבוד”, כי “הצדק האנושי והאחוה האנושית מחייבים אותנו”²⁰ לעשות כך. ודאי, איש כאד"ג אי־אפשר שלא יראה את האור שבָאידיאלים האחרים: מודה הוא, שיש בהם מן הנשגב והנעלה; אבל דוקה משום כך הוא דורש לעבוד רק לטובת האידיאל הלאומי שלנו, שגם בו יש כדי למשוך את הלב. ובאידיאלים הזרים רואה הוא סכנה לקיומו של האידיאל שלנו: “הסוציאליות האירופית תמשוך יותר את הלב מאשר הסוציאליות הארצי־ישראלית העלובה, ואין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, מי משתיהן תנצח”²¹. אד"ג ראה, איפוא, בשִלוב זה של הרעיון הסוציאלי ברעיון הלאומי כעין אמצעי, שמוליך ישרות להתכחשות ולבגידה ברעיון העיקרי והיסודי, שהוא הרעיון הציוני.

ג. “השאלה הערבית”

גם בשטח זה רבו הסילופים והזיופים בדבריו של א. ד. גורדון. אמנם, אין ברצונו של מישהו להכחיש, שדעתו של אד"ג היתה, שיחסנו לערביים צריך להיות “יחס אנושי”. אבל לא רק דעתו היא זו. “יחס אנושי” צריך להיות מצדנו לכל הנברא בצלם. זוהי חובה אנושית־אֶלֶמֶנטרית, שהיא ברורה לכל אדם באשר הוא אדם; ועל כן הוא אומר: “גבורה נחוצה לנו, גבורה עלאה. אין לנו צורך ולא נאה להתרפס לפני הערבים או להתהדר לפניהם – – – יחסינו צריכים להיות טובים וישרים לכל אדם”²². ומה שנוגע ליחסים שבינינו לבין הערבים אין הוא סבור כ"תלמידיו הסוציאליסטים", שרק האֶפנדים הם נגדנו ואילו ההמון העובד, הפועל הערבי, הוא עמנו, לא. אד"ג מדגיש בפירוש את העובדה, שכולם נגדנו: “כל הזמן רוצים במחננו להשיא אותנו, כי התקוממות הערבים נגדנו היא רק מעשה אפנדים בורגנים, כי ההמון, ביחוד ההמון העובד, הוא אתנו. אבל אנחנו צריכים לדעת ברור, כי הערבים כולם הם נגדנו ויעשו כל אשר בכחם להחריב את שאנחנו בונים וגם להשמיד את כולנו, עד כמה שזה יהיה בכחם”²³. ובהזדמנות שניה הוא חוזר על רעיון זה ואומר: “רק סוציאליסטים נוקשים יכולים להַשיא את עצמם ואת אחרים, כי ההמון הערבי, ביחוד ההמון העובד, הוא עמנו או יהיה עמנו נגד האֶפנדים. האמת היא, כי ההמון הערבי העובד, לא פחות מאשר האפנדים, היה, הווה ויהיה תמיד נגדנו, ואפילו אם בזמן מן הזמנים הוא יתקומם נגד האפנדים – נגדנו הוא יהיה גם אז עם האפנדים ולא להיפך” ²⁴ –. וכי אין במלות אלו של אד"ג תשובה ברורה ונִצחת לדִבורים היפים על “הארגון המשותף” עם הפועל הערבי, שמדברים כל הימים מנהיגי מפא"י וחברי “ברית־שלום”?…

וכך גם דעתו בנוגע ל"זכות" על ארץ־ישראל. אד"ג, כבעל “דת העבודה”, יוצא מנקודת־המבט, שאך העמֵל והעובד, הבונה והיוצר הוא הוא בעל־האדמה, ולפיכך תהא בארץ־ישראל כעין התחרות ביצירה, בתרבות ובעבודה, והזוכה בהתחרות זו הוא הוא גם שיזכה בארץ זו. ומכיון שהארץ בזמן, שהיו בה הערביים, “נשארה שוממה, עניה, שפָלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך)”, הרי מצב עלוב זה של הארץ בימי הערביים הוא “כעין אִשור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו”. ושמא נחשוב, כפי שיש חושבים, שתביעותינו באות אך בשם הישוב העברי בארץ בלבד? – אם נחשוב כך לא נהא אלא טועים. לא. בהתחרות זו בא בחשבון לא רק הישוב העברי בארץ, אלא “בזה יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות־פִזוריו. הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקִבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש”²⁵. וזכות זו נובעת בעיקר, לדעתו של אד"ג, מזכותנו ההיסטורית על הארץ. אכן לא בבית־מדרשם של הריביזיוניסטים נוצרה הלכה זו. אד"ג היה אחד ממחולליה… בצורה חריפה ובדברים נמרצים וקולעים אל המטרה דבר אד"ג על זכותנו ההיסטורית על ארץ־ישראל. הוא כואֵב על מה ש"אין בנו בדור הזה אותה ההרגשה החיה של עם חי, שזכותו על ארצו הלאומית, על מקור מחצבתו, הוא דבר המובן מאליו, דבר שהוֹכָחָתו בו בעצמו"²⁶. ומה שנוגע לארץ עצמה, הרי “על א”י יש לנו שטר כזה, שכחו לא פסק עד היום ולא יפסק לעולם, הלא הוא התנ"כ". ביצירת־היצירה, ביצירה התרבותית והאנושית הגדולה ביותר, רואה הוא את זכותה של הבעלות המוחלטת שלנו על הארץ. מה שאין כן הערביים: “ומה יצרו הערבים – שואל אד”ג – בכל משך ימי שבתם בארץ?" הם “לא יצרו כלום” – הוא מֵשיב.

וגם על ה"נִישול" של הערביים וגזלת־הארץ מהם עמד אד"ג בדברים נמרצים, שאינם משתמעים לשתי פנים: “אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיַשב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים, ועכשיו בידי האנגלים”²⁷. ואם במקום זה קצר בענין זה הרי האריך בזה במכתבים שלו מארץ־ישראל. במכתביו אלה מתרומם אד"ג למדרגה יהודית ואנושית גדולה. יש בדברים אלה משום בת־קול, למרות המרחק האישי וההבדלים הכשרוניים, לשאגותיו של נורדוי. אד"ג סבור, שחייבים אנו להכריז גלוי לעין כל האנושיות, שהעם העברי חוזר לארץ “להיות עם חי ובן־חורין בארצו”, “צריך הוא להכריז על זכותו הלאומית על ארצו, על ארץ־ישראל, ולתבוע את זכותו זו בכל תוקף”. שהרי אילו ידענו איך לתבוע את המגיע לנו בכל תוקף ועוז, היינו מצליחים ומשיגים את מבוקשנו, ו"אז לא היו הערבים כל כך תקיפים בטענתם נגדנו. עכשו הם פשוט מבטלים אותנו. עם ישראל, אומרים הם, אינו תובע כלל וכלל את זכותו על ארץ־ישראל ובסתר נשמתו מודה הוא, כי אין לו מה לתבוע". התביעה, הדבור החזק והמפוצץ, הדפיקה על השולחן – כל אלה אינם דברים קלי־ערך כלל וכלל, שנִתָּנים לביטול, כפי שסבורים הרבה מן המדינאים “הפקחים” שלנו: מאחוריהם של הדבורים, התביעה והדפיקה מסתתר ובתוכם גָלום כח פוטֶנציאַלי, שאינו נראה לעין, אבל הוא בנמצא: “אז – אילו תבענו באופן אחר – היו הערבים מרגישים בנו כח והיו מוכרחים, עם כל התחכמותם, להתחשב עמנו. וגם האחרים היו מוכרחים להתחשב עמנו”.

כי הצלחותיהם המדיניות של הערבים וכשלונותיהם המדיניים של היהודים הרי הם, לדעתו של אד"ג, משום ש"העם הערבי תובע את זכותו בקולות, בצעקות, בפרעות, בשערוריות. כמה שזה מכוער מבפנים, אבל מבחוץ זה עושה רושם. עם ישראל שותק. יותר נכון, את עם ישראל אין רואים כלל, הוא כאילו אינו במציאות – – – ואל תחשוב כי זאת פוליטיקה. תביעת זכותנו על ארצנו אינה דבר שבפוליטיקה – – – אנחנו בעצמנו איננו די תקיפים בתביעתנו, ויש בנו בעצמנו פקפוקים, הסוסים, ויש אפילו מקרבנו מערערים על זכותנו²⁸ – – – אנחנו איננו די חיים. לו היינו די חיים, כי עתה היתה תביעתנו די חיה, ובאותה המדה די צודקת, תביעת עם חי על ארץ מולדתו, על ארץ מולדת חייו הלאומיים"²⁹.

אין ברצוני להעלים, כפי שהדגשתי בראש המאמר, שאד"ג לא היה ציוני־מדיני במובן המקובל. רק לפרקים התרומם לגובה של המשיחיות הישראלית. דבר זה ניתן, אפשר, לביאור על־ידי מה שהעמיד במרכז חיינו את “דת העבודה”, כלומר, את החיים הפנימיים של האומה. דבר זה, אפשר, מנע ממנו להטעים לעתים יותר קרובות גם את הערך המדיני של שחרורנו הלאומי. ומי יודע, אם לא הטעים ערך זה דוקה משום שדבר זה היה ברור אצלו עד כדי כך, שלא מצא לנכון לעמוד עליו לעתים קרובות. אד"ג יכול להחשב, בצדק, כאחד מגדולי הציוניות וראשיה. אבל יורשיו, ממשיכי פעלו, הקוראים לעצמם “תלמידיו”, סָרו מן הדרך, שסלל לפניהם, התכחשו למנהיגם וסלפו את תורתו, והיו רובם ככולם בבחינת “רבם דקרו”…

¹

חוזה רפלו גוסס. אין בכך משום פלא: עכברי הקומאינטרן נמלטים מספינתם של הנאצי"ם.

במשך חמש עשרה שנות שלטונה באחת מן המדינות הגדולות, למדה הדיקטטורה הבולשבית דבר־מה, ביחוד בענין הפוליטיקה החיצונית. אדוני הקרמל, מומחים לקונספירציה לשעבר, נשתנו מעט מעט, ולא בלי עמל, והפכו להיות דיפלומטים מקצועיים.

כבר עברו אותם הימים, שבהם חלמו הקומוניסיטים ממוסקבה להכניס את העולם כולו לתוך מסגרת הדוגמות הסכולסטיות שלהם. לנין, ברדפו אחרי “התבערה העולמית”, כמעט נשרף עליו ביתו. וכך, כשהיא שוכחת מלכתחלה את העיקרונות ה"מקודשים" של שלום־ללא־כבושים ושל זכותם של עמים להגדרה עצמית, התפרצה הדיקטטורה הבולשבית בדרכיה הכבושות של האימפריה, והתאמצה לטבע בדם את פינלנד, את לטביה, את ליטה. משנכשלה בקבולת זו, נסתה ממשלת הסוביטים נסיון מטורף של הסתערות־כידונים על פולניה העצמאית, שבאותה שעה, שנת 1920, לא הייתה עדיין מוצקת ביותר. נסיונות אלה עלו לה, לרוסיה, ביוקר. בשלהם הועמדה המדינה לפרק זמן ממושך תחת מרותו של המיליטריסמוס הגרמני.

כיום אפשר לחשוב את הדבר לברי, שאחרי מפלתו של וילהלם השני, טפחו הבולשבים את האילוזיה, שישרישו את הסוביטיות בגרמניה, ולאחר שיעברו על גופתה של פולין, יקימו מעין “קיסרות קומוניסטית קדושה” מוולדיבוסטוק ועד הרינוס. תנועת “הספרטקים”, “הפוטשים” הבלתי פוסקים, תעמולתם הפעילה של הסוכנים הבולשביים, מסעיהם של זינובייב ושל ראדק, כל אלה כוונו למטרה אחת: לזרוע בגרמניה את האנרכיה ולתקוע על חורבותיה של מדינה זו את הדגל האדום המפואר במגל ופטיש. התוצאה היתה הפוכה לגמרה: נמצא, שהרפובליקה הגרמנית ניתנה בידיהם של הגינירלים, שפעלו תחלה מאחורי הקלעים, ומוסקבה נעשתה וואסאל למחצה לגנירלים אלה בעניני הפוליטיקה החיצונית.

ככה בא לעולם חוזה רפלו. עורכיו של חוזה זה לא בקשו לכסות על מובנה של התעודה, תותח מרחיק־לירות, שנועד לעקור את חוזה ורסאי. אם עוד לפני זמן מועט נמצאו תמימים, שדרשו “הוכחה בכתב” על קיום הסכם צבאי בין מוסקבה לברלין, הנה אותם, שעקבו אחרי “האקטיביות הבוטחת” של רפלו, לא פקפקו מעולם בשרירותה של ה"הסכמה הלבבית", שאחדה את המטות הראשיים בשתי הבירות.

אקטיביות זו שמשה – לגבי אותם היודעים לראות את העובדות – סתירה לאגדה, שרקמו בני גרמניה ביד־חרוצים, האגדה, כי גרמניה, ש"נשתעבדה" בתקף הדיקטט של וירסאי, השלימה עם התנאים, שהוטלו עליה בשעת שביתת־הנשק. למעשה לא רק שגרמניה עצמה הזדיינה, אלא שספקה נשק, במשך שתים עשרה שנה, גם לבעלת בריתה מרפאלו.

היא ספקה לה, לזו, כל מיני תצרוכת, בעיקר צרכי זיון ותחמושת, שבתוקף חוזה וירסאי לא היתה רשאית לא ליצרם לעצמה גם לא למכרם לאחרים. מדים, מכונות יריה, אקדוחים ארוכי־הקנה, אוירונים, מקלעות, טרקטורים, גזים ושאר חמרים כימיים – כל אלה ניקנו בכמויות עצומות, בין בגלוי ובין בסתר, בין בגרמניה עצמה ובין במחסנים, שיסדו גרמנים בארצות־נכר. אנשי־המטה של גרמניה עמדו בקשרים אמיצים ביותר עם המחלקה הצבאית המיוחדת שעל־יד באות־הכח המסחרית של הסוביטים בברלין, מחלקה, שעבדה בראשותם של קצינים מסס"סר, ובפיקוחו של ה"אטשה" הצבאי שעל יד הצירות הסוביטית.

והרי כמה דוגמאות ממשיות לאותה אקטיביות לגלית־למחצה. בקיץ של שנת 1923 חתמה ממשלת הסוביטים על חוזה של קונצסיה עם בית־החרושת לאוירונים “יונקרס”. עבודו של חוזה זה נעשה במוסקבה, ולשם באו מנהליה של חברת יונקרס, קציני־מטה לשעבר. אחר־כך נמשך המשא־ומתן בברלין, תחת פיקוחו הישר של רוזנהולץ, ראש צי־האויר הצבאי של הסוביטים. מורשיה של גרמניה הם אנשים, שאין התלבושת האזרחית הולמת אותם כל עיקר. בשעות־ההפסקה של המשא ומתן הרשמי מוצא לו רוזנהולץ קורת־רוח להעמיק, ביחד עם הגרמנים, במפה אחת התלויה על־גבי הקיר, והוא דן בהתלהבות בתכניתן של הפעולות נגד פולניה לעתיד לבוא. בתוקף חוזה הקונצסיה חייבת חברת יונקרס להעלות את תוצרת האוירונים ברוסיה עד למספר של שלש מאות לשנה, מהם 60 אחוז לסוביטים ו־40 אחוז לגרמניה. שיתוף העבודה עם יונקרס לא יצא אל הפועל, פרצו סכסוכים. הפירמה הגרמנית קבלה כמה מליונים מרק וההתקשרות בטלה. ואולם הקשרים עם יונקרס לא הופסקו: אלה נשארו סַפָּקי הצבא הסוביטי. שנים מן המומחים הסוביטיים, שהשתתפו במשא־ומתן החשאי, שלמו בחייהם מחיר פליטת־פה אחת.

בצורת חברה תמימה להובלה אוירית בין מוסקבה לברלין, בשם “דרולופט”, נעשתה הממשלה הסוביטית שותף ב"לופטהנזה", חברת־מסחר גרמנית השייכת כולה לוזרת המלחמה. אותה “דרולופט” משמשת דוגמה טיפוסית לדרך, שבה עטפה גרמניה את התעופה הצבאית במסוה של תעופה אזרחית.

בשנת 1924 חתמה הממשלה הסוביטית חוזה של “שיתוף עבודה טכני” עם Bayerische Motoren Werke. חברה זו, חברה מסחרית פשוטה כביכול, אינה סוף סוף אלא סניף למחלקה הצבאית של גרמניה. Bayerische Moto. Werke מקבלת על עצמה להקים ברוסיה בתי־חרושת למוטורים לאוירוני צבא, ולציידם בכול לשם ייצור; ייצור, שמדתו צריכה להגיע לכמה אלפי מוטורים. העבודה תעשה בשיתופה של גרמניה ותחת פיקוחה. חוזה זה נשאר בתקפו עד שנת 1930. באותה תקופה בוטל. השלטונות הסוביטיים היו סבורים, שלמדו כבר דיים ויוכלו לעבוד בגפם. אכן, הגרמנים ערכו את הייצור בדרך כזו, שבלא שיתופם לא יוכלו בתי החרושת הרוסיים למלא את תפקידם. מנהליה של Bayerische Motoren Werke לא חששו לאמר את הדבר מפורש.

חוזה מעין זה נחתם גם עם הקבוצה הגרמנית החזקה ביותר שבתעשיה הכימית, Ige Farben. הכימיה הצבאית נתעטפה במסוה של חמרי־צבע לאריגים. שויה של ההספקה השנתית הגיע לסך של מאה מיליון מרקים. וגם כאן, כמו בענין המוטורים לאוירונים, שמרו הגרמנים לעצמם את הניהול הטכני ואת הפיקוח. החוזה בטל בשנת 1930, בשעה שה-Ige סרבה קטיגורית למסור לידי הבולשבים את סודות תוצרתם של החמרים הנחוצים ביותר לכימיה הצבאית. שוב הכריזו השלטונות הצבאיים של הסוביטים על נכונותם להחזיק מעמד בגפם, ושוב עורר הדבר את מהתלותיהם של הגרמנים.

נזכיר עוד את דבר הקונצסיה “החקלאית” המפורסמת, שקבל קרופ בפלך סֶלסק. הקונצסיה ניתנה בשנת 1923. משהתחיל קרופ הופך את חרבותיו לאתים, נתלהב פתאם התלהבות גדולה לענין גידולם של כבשים רוסיים, וקבל על עצמו לנצל עשרים וחמשה אלף הקטר אדמה באיזו ערבה חרבה. מי שיודע, כי בבתי־החרושת של קרופ, שעוסקים בייצורן של מכונות חקלאיות, קיים חבר־עובדים עצום של מהנדסים וטכנאים צבאיים, שאינם באים אל בית־החרשת אלא פעם אחת בחודש, לקבל את משכורתם, – מי שיודע זאת, יבין על נקלה איזה מיני כבשים מגדל קרופ בסלסק ואיזה מין צמר נותנים לו כבשיו.

בלי ספק יבוא יום ופעילותם של קציני המטה הגרמני בבתי־החרושת, שהוברחו לרוסיה, תגלה כולה. בשיחות פרטיות אין הגרמנים מעלימים, שהם הם יועצי־הטכניקה העיקריים בתעשית־המלחמה, כמו כן אין בני־הברית של רפלו מסתירים את הקשרים האמיצים שבין הדיפלומטים הרשמיים של שתי המדינות ובין חברי המטות הראשיים שלהם. הקצינים הגבוהים של הרייכסוויהר – תחת הנהגתו של זקס ושל הבאים אחריו – היו מרובים תמיד בקבלות־הפנים הרשמיות מטעם ציר הסוביטים בברלין, והיו משמשים שם מרכז ההתענינות הכללית.

זו היתה רוחו של רפלו. הקומאינטרן גולל בגרמניה, כבשאר מקומות, את התעמולה הקומוניסטית, והיה קורא את ההמונים המוקסמים להלחם ב"פאשיזם" ובמיליטריזם הגרמני, ובה בשעה היתה הדיפלומטיה הרשמית של הסוביטים פועלת יד ביד עם הריאקציונרים הגרמניים, ובכוון צבאי טהור. שואפי־הנקם הגרמניים התכוננו להלחם ב"וירסאי" עד טפת־דמם האחרונה של חיילי־הצבא האדום. בשוחחם עם הסוביטים היו הגרמנים אומרים להם לפרקים: “ידידים אנו. יתן אלהים ויבוא היום, בו נכה יחד בפולנים ובצרפתים!”…

לא לרוסיה, אף לא לממשלת־הסוביטים עצמה, לא היה צורך “להכות בפולנים ובצרפתים”. כמו כן לא היה לה לרוסיה צורך “להכות” את האנגלים במזרח. אף־על־פי־כן לא היתה כל מדיניותו של הקרמל, שניתנה בווילהלם־שטרסה, אלא התכוננות למלחמה במנצחים משנת 1918, בעזרתם של השוביניסטים הגרמניים. המניַק המשוגע למחצה, טשיטשרין, תערובת של הוזה סלאבופילי וקונספירטור אנרכיסטי, נהל מדיניות “מזרחית”, שנחלה כשלון גמור, גם בסין, גם באפגניסתן, גם בפרס. מדיניות זו קבעה מצב של שלום מזוין עם אנגליה, ואולם ברלין הביטה עליה בעין יפה, בתקוה להבנות ממנה בשווקי אסיה. לעומת זה, היתה ברלין מתנגדת בכל כוחותיה לקביעת יחסים תקינים בין רוסיה לצרפת.

זכורה לנו שיחה אחת, ששוחחנו בשנת 1930 עם אחד מן הדיפלומטים הסוביטיים, שעבר זמן־מה בצרפת. הוא קבל במרירות, שמשנכשל המשא ומתן של רקובסקי בענין החובות, שוב אין לה לצירות הסוביטית מה לעשות, והוא מרגיש את עצמו מבודד לגמרי. אפשר היה להמנע מכך, אמר האיש, אילו היינו חותמים על הסכם בעניין החובות וקובעים יחסים תקינים. מצד האינטרסים של הדיפלומטיה הרוסית היתה זו המדיניות הטובה ביותר. ואולם… הקומאינטרן סבור אחרת, ויודע הוא מה שהוא עושה…

גרמניה הנטרנית גם היא היתה “סבורה אחרת”, והיא היא שהיתה מכוונת את המחוגים בקרמל. מי אינו זוכר את הרשת הסבוכה של האינטריגות והמזימות בוילהלם־שטרסה באביב שנת 1931, בהשתתפותה של רוסיה הסוביטית?

ביקוריהם של תורכים בברלין ובמוסקבה, ביקוריהם של הונגרים ואיטלקים, במלה אחת משחק שחמט, גרוע כמו תמיד, של הדיפלומטים הגרמניים, המשתוקקים ל"קואליציה" אמיתית נגד “וירסאי”. יד אחת עם רוסיה – ועל חשבונה של זו. העוקץ שבדבר היה, שהממשלה של “קהלית־העובדים החפשית שבחפשיות” בקשה ברית עם אותן הממשלות, שהיו רודפות את מפלגות־הקומוניסטים “האחיות” בדרך האכזרית ביותר. קימל פחה היה תולה את הקומוניסטים על עמודי הפנסים, מוסוליני אסר אף את עצם המלה “קומוניסמוס”, הורטי היה נלחם בהם עד חרמה. ואל בין זרועותיהם של האנשים הללו התחכמה גרמניה להביא את ידידיה מרפלו. והדברים הגיעו עד כדי כך, שאירע לו, לציר הסוביטים בברלין, לנהל שיחות חשאיות עם דיפלומטים הונגריים, על מנת לקבוע קשרים אמיצים…

סופו של חוזה רפלו היה, שהביא את “המלכות השלישית” לעולם. דומה, שבתוקף מאורע זה נתפכחה מוסקבה. גרמניה מתכוננת עכשיו להחזיר את ידידי־הקרמל שבקרבה אל תחת צלו של שער ברנדבורג. הקרמל נפגע ורוגז. ואולם יותר מכך חושש הוא מפני האבנטורות, שידידיו מאתמול מתנפלים לתוכן. במשך חמש־עשרה שנה למדו הבולשבים משהו. בעיקר למדו על הצורך לשמור את שלטונם בעצם ידם. הם רואים לאן מוליך “פיצוצה של וירסאי”. אין להם משום יתרון בכך לעמוד עם היטלר כנגד כל העולם כולו. “המלכות השלישית” צמאת מלחמה. פחות מבכל זמן אחר תרצה הממשלה הסוביטית לשחק עכשיו משחק קונדוטייר: יש לה דאגות אחרות. המפלה ההכרחית, שתשים קץ לצחצוח החרבות של היטלר, עלולה לעלות לה, לדיקטטורה הסוביטית, בהרבה. המשחק נעשה חמור. הקלף של רפלו נפסד. הספינה הגרמנית מתנודדת. הסוביטים, נוסעיה, נחפזים לעזבה.

[מן העולם הגדול: קבוצה שניה]

העתונים מודיעים, “שברית הארבע” – בין אנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה – כבר נחתמה. והעתונים מעמידים פנים, כאילו היתה לברית זו חשיבות יתרה, ואולם דומה, שאין חשיבותה גדולה ביותר. כי “לברית הארבע” יהא ערך ביחסים המדיניים כאותו הערך, שיש להחלטות של הועידות לפירוק־הנשק. עצם העובדה, שלועידת היסוד של “ברית הארבע” ניתנה פומביות גדולה, עצם העובדה, שהועידה נתקיימה בז’יניבה דוקה, – עצם העובדות הללו אומרות לנו שאין להתיחס ל"ברית־הארבע" ברצינות יתרה. גם לאחר אישור “ברית־הארבע” לא ימהר המטה הצבאי הצרפתי לגלות את סודותיו למטה הצבאי האיטלקי ולהפך. ופעולות־הריגול ההדדיות של “האחיות הלאטיניות” לא תפסקנה, חס וחלילה, ותמָשכנה באותו המרץ, שבו הצטיינו פעולות אלו קודם שנכרתה ה"ברית". דומה, שהמדינאים עסוקים בהפגנות של שלום ורצון־לשלום, ומכאן – ועידות בלתי־פוסקות של פירוק־הנשק בתקופתנו, תקופת החימוש הבלתי־פוסק; ומכאן – קומבינאציות פוליטיות מלאכותיות, דוגמת הקומבינאציה, שנוצרה עכשיו בז’יניבה ושהיא ידועה בשם “ברית הארבע”.

אנו יכולים לדבר על הדברים האלה, כמו שאומרים במליצה העברית, בלא כחל ושרק. אירופה עומדת על מפתן־המלחמה. ובסוגריים: אם אומרים “אירופה”, הרי מתכונים לסָלתה ושמנה של האנושיות. אין אנושיות בלא אירופה. כי שאר האנושיות היא לעת־עתה בחזקת “דומן־אדם”, לפי ביטויו המוצלח של י. ח. ברֶנר. ובכן, אירופה עומדת על מפתן־המלחמה. והמלחמה תהא נוראה. ואולם למרות נוראוּתה העולם לא יחרב. כי אמצעי־ההגנה מתפתחים באותו הטֶמפו, שמתפתחים אמצעי־ההתקפה. למחרת הופעתם של האֵדים המרעילים, הופיעו המסוות. ולכשנתחזק כח־ההרס של התותחים, התחילו בונים חפירות מצופות בקירות של ביטון. מובן, שאין אנו מתכוונים לנחם את מי־שהוא. בתכונה של בת־היענה אין אנו מצטיינים. המלחמה, שממשמשת ובאה, תהא נוראה, נוראה מאד־מאד.

אבל אימתי יהא “יום־ה' הנורא”? כלומר, אימתי תפרוץ המלחמה? – בנידון זה יש מקרבי־הקץ, שסוברים, שהמלחמה תפרוץ בעוד שנה, שנתיים, שלש שנים. האמת היא: המלחמה תפרוץ, אבל לא בעתיד הקרוב של שלש שנים. עוד יש ברשותם של המדינאים כמה שנות־שלום, שבהן תהא להם שהות לסידור של קומבינאציות מדיניות משונות כקומבינאציה, שֶׁשמה “ברית הארבע”. אבל למרות מה שהמלחמה תפרוץ לא בשנים הקרובות, הרי כבר עכשיו אפשר להגיד בודאות מַתֵימטית: מי ילחם במי.

כי אירופה מחולקת לשני מחנות: למחנה הווירסאיי והמחנה הרביזיוניסטי (במובן, שנתבאר באחת מן הרשימות הקודמות). המחנה הווירסאיי: צרפת, בלגיה, פולניה, ה"אנטנטה הקטנה" (צ’כוסלובאקיה, רומניה ויוגוסלאביה), ולעומתם – המחנה הריביזיוניסטי: איטליה, גרמניה, אויסטריה, הונגאריה, בולגאריה, אלבאניה, ליטה, ואפשר, גם יוון ותורכיה.

עוד יש לפנינו כמה שנות שלום. אבל אירופה כבר מחולקת היא לשני מחנות. אין צרפת מבצרת את הגבול הבלגי שלה, מכיון שבלגיה מבצרת את גבולה הגרמני וההולאנדי… ולמרות הסכסוך בין גרמניה ההיטלראית לבין אויסטריה ה"היימווירית", הרי אף אחת מן השתים לא תבצר את הגבול המפריד ביניהן. עוד נשארו ברשותה של האנושיות האומללה כמה שנות־שלום. ובשעה שהמדינאים הפומביים עסוקים ביצירות של “ברית־ארבע” ובועידות לפירוק־הנשק, הרי המדינאים שבחדרי־חדרים עסוקים בסידור של הברית הטבעית, בליטושו וליכודו של המחנה, שישתתף במלחמה. המדינאים הפומביים מסדרים לעתונאים, בשביל “דעת־הקהל”, קומבינאציות מדיניות שונות ומשונות, שמטרות אחדות להן: קודם כל, הרגעת עצביו של הפיליסטר, שמצטיין תמיד בתכונתה של בת־יענה אופטימיסטית; שנית, אין כועידות ל"פירוק הנשק" ו"ברית־הארבע" לאמצעי־תעמולה בבית ובחוץ… ולכשתפרוץ המלחמה, הן יהא צורך בדבר להצדיק את הקרבנות. ואז נוהגים המדינאים לפרסם ספרים בעלי שלל־צבעים, שבהם הם מוכיחים, עד כמה השתדלו לשם השלום. הרי גם לאחר אב תרפ"ט פירסמה ממשלתנו “ספר לבן”.

“ברית-הארבע” היא, כאמור, הברית של ארבע המעצמות הגדולות שבאירופה: אנגליה, צרפת, איטליה וגרמניה. אבל באמת אין זו ברית של ארבע המעצמות הגדולות האירופיות, אלא היא ברית מערב־אירופית. בברית אינן משתתפות שתי המעצמות הגדולות שמחוץ לאירופה: אמריקה ויאפאן. כמו־כן נשארה ססס"ר, שלא בזכותו של הקומאינטרן, אלא בזכותו של הצבא האדום אף היא למעצמה אדירה תחשב. אבל שלא בזכותו של הצבא האדום, אלא בזכותו של הקומאינטרן, כמעט שאין ססס"ר באה בחשבון של איזו־שהיא קומבינאציה פוליטית. לכל אחת מארבע המעצמות יש מטרה אֶגואיסטית שלה. מוסוליני, – הסנדק של ברית זו, – שואף לנתק את צרפת, ויהא אפילו אך לזמן־מה, מעל ידידותיה הטבעיות שבמרכז אירופה, וביחוד מיוגוסלאביה. גרמניה מקווה, שצרפת תסיח דעתה על־ידי “ברית־הארבע” מן הענין, ששמו ה"פרוזדור הדאנציגאי", ובזכותה של ה"ברית" תפקיר צרפת את פולניה ואת צ’יכוסלובאקיה.

וצרפת אף היא תולה תקוות מרובות ב"ברית". עוד לפני המשא־והמתן זרק אחד ממקורביו של היטלר לתוך האוירה המדינית את האימרה, שאין גרמניה מעונינת באלזאס ולותרינגיה. מי משך בלשונו של מקורב היטלראי זה? – הלז אמר מה שאמר להוכיח לדעת־הקהל הצרפתית, שאין גרמניה לוטשת עיניה לגבולותיה של צרפת. הצבוריות הצרפתית נפלגת לשני מחנות בשל בעיות חיצוניות. הימין, עם טארדיה בראש, טוען לחיזוק־הברית עם פולניה ו"האנטאנטה הקטנה" ולהנהלת מדיניות של איזולאציה לגבי איטליה, וביחוד כלפי גרמניה. ולעומת זה, המדיניות של השמאל הצרפתי – מדיניות, שמתנהלת למעשה על־ידי פול בונקור, – היא מדיניות של חיפוש־דרכים של הבנה עם איטליה וביחוד עם גרמניה. קברניטיו של השמאל הצרפתי היו מפקירים לגרמניה את פולניה ואת צ’יכוסלובקיה ולאיטליה את יוגוסלאביה – אילמלא היה להם הבטחון, שלאחר שיבוא הקץ לידידי־צרפת, יקיץ הקץ על צרפת עצמה…

אבל, איך שיהיה, עצם השתתפותה של צרפת ב"ברית הארבע" היא הוכחה לַנצחון של השמאל על הימין במדיניות הצרפתית.

מה מחפשת אנגליה בברית זו? – אנגליה ממלאת תפקיד של שומר־שווי־המשקל. ואם נכנסה אנגליה לקומבינאציה זו, הרי זו הוכחה נוספת, שהברית אינה מקשרת ברצינות. שהרי המדיניות האנגלית היא מדיניות של “בדידות מזהרת”, ולא היתה אנגליה מכנסת את ראשה בין צרפת לבין גרמניה ואיטליה, אילמלא היה ברור לה, שהענין אינו רציני, שהענין הוא ענין של מדינאים פומביים.

השמאל בצרפת (הראדיקאלים והסוציאליסטים) ובאנגליה (הליביראלים וה"לייבור") הם התומכים הנלהבים בברית עם גרמניה ואיטליה הפאשיסטיות. הן היטלר והן מוסוליני מעונינים בהצלחתם של פול בונקור ולויד ג’ורג'. המדיניות החיצונית אינה הולכת בד בבד עם המדיניות הפנימית. ואין שותף בעסק גדול מתעניין אם אצל שותפו שורר שלום־בית או לא… לויד ג’ורג' הראדיקל מאחל כל טוב למוסוליני והיטלר בשדה הפוליטיקה החיצונית. ומוסוליני והיטלר מתפללים יום יום, שאֶת המדיניות הצרפתית ינהל פול בונקור ועוד יותר – ליאון בלום. והיום, שבו יחזור טארדיה לשלוט בצרפת, – יהיה יום חושך למוסוליני והיטלר.

ורוסיה נבהלה מפני “ברית־הארבע”, ביחוד לאחר תזכיר גרמני משונה, שבו דרשה גרמניה חירות־פעולה ברוסיה. וליטווינוב, הקומיסאר של המדיניות החיצונית ברוסיה, מהר וכרת עשר בריתות של אי־התקפה עם ארצות קטנות וגדולות, ולשם כך אפילו וויתר על ביסאַרביה לרומיניה. אות הוא, שיודע הוא, שגרמניה זוממת מזימות רעות לרוסיה בעזרתה של “ברית־הארבע”…

ובקרב בעלי־בריתה של צרפת שבמרכז־אירופה גדול היאוש. דומה, שצרפת הפקירה אותן והשאירתן פנים אל פנים מול אויבים חזקים. ובמובן ידוע זה מתאים למציאות. ומכאן – התוצאות המעשיות הנראות לעין. שלוש המעצמות, שהן מהוות את ה"אנטאנטה הקטנה", שיתפו את המדיניות החיצונית שלהן. בשאלות חיצוניות מהוות צ’יכוסלובאקיה, רומיניה ויוגוסלאביה מעצמה אחת. לא רק למעשה, אלא גם להלכה. ולעתים קרובות קודם המעשה להלכה. כבר עכשיו ממלאת ה"אנטאנטה הקטנה", השוכנת במרכז אירופה, את החלל הריק, שנוצר מיד אחר המלחמה עם התפוררותו של בית־האבסבורג. הרי הקשר בין אוסטריה להונגריה היה רק קשר מדיני חיצוני, אלא שהיה להן מטה־צבא משותף. ואילו היתה הקיסרות ההאבסבורגאית מארֶכֶת ימים, הרי היה קיומה אך ורק בצורת פידיראַציה של אויסטריה, הונגאריה, צ’יכיה וגאליציה הפולנית. ה"אנטאנטה הקטנה" שלאחר המלחמה מזכרת עד למאד את אויסטרו־הונגאריה שֶלְפָניהָ. התפקידים, שהציגו להם יוצרי ה"אנטאנטה הקטנה", היו מוגבלים: שמירה על הירושה ההונגארית. זו היתה ברית טריאנון, – העיירה בסביבת פאריס, שבה החתימו את הונגאריה על תנאי־השלום הקשים. “ברית־הארבע” כאילו באה לבטל או, לכל הפחות, לטשטש את “ווירסאי”. אבל ביטולה או טישטושה של “וירסאי” כבר נשאו פירות בדמות חיזוק והידוק של “טריאנון”… ומכיון שמטרותיה של האנטאנטה הקטנה הולכות ומתרחבות, הרי תסָפח אליה גם פולניה. ועל־ידי כך תווצר במרכז אירופה חזית ארוכה, שבדרום היא צוֹפָה מול איטליה (יוגוסלאביה), במרכז – מול הונגריה (רומיניה) ובצפון – מול גרמניה (צ’יכוסלובאקיה ופולניה). ובזה עוד לא די. התכנית הולכת ומתרחבת. לעומת “ברית־הארבע” של המעצמות במערב־אירופה, חולמים מדינאי־פראג־ורשה על “ברית שבע” (מדרום לצפון: יוגוסלאביה, רומיניה, צ’יכוסלובאקיה, פולניה, ליטה, לאטביה, אֶסטוניה) של המעצמות במרכז־אירופה. החלק הדרומי של הקשת מופנה כלפי איטליה, החלק המרכזי – כלפי הונגריה, והחלק הצפוני –כלפי גרמניה. הסכנה הגרמנית מאיימת על המדינות הזעירות הבאלטיות. וליטה עדיין לא החליטה, מה עדיף לה: ווילנה או מֶמֶל?…

ואולם מדינאי־פראג־וורשה אינם אומרים די וכבר חולמים הם על שיתוף של ססס"ר. בחוגי־הקומאינטרן חולמים על לכוד מדיני כלפי המעצמות הקאפיטאליסטיות המערב־אירופיות.

אם לראות את “ברית־הארבע” כדבר רציני, הרי מתהַווה עכשיו באירופה רכוז חדש של מחנות: מזרח־אירופה מול מערבה; העולם הסלאבי והקרובים לו לעומת העולם הגרמני־לאטיני. כמובן, כל זה היה נכון, והעיקר – זה היה יפה מנקודת־מבט סכימתית, אילו היתה “ברית הארבע” – יציר מדיני בן־קיום. ואולם אירופה נחלקת לא לפי הסימן הגזעי (סלאבים מול גרמנים ולאטינים), ואף לא לפי השקפות־עולם (פאשיסטים מול פארלמנטריים). החלוקה היא על יסודות אחרים לגמרם.

שני מחנות באירופה: המחנה הווירסאי והמחנה הריביזיוניסטי. “ברית־הארבע” אינה אלא פיקציה זמנית, אבל פיקציה, שהשעה הטרופה הולידתה. וכאן חשיבותה. ומפני־כן יכולות להיות גם תוצאות חמורות.

א. מסתכל

נראה הדבר, שההסתדרות הציונית, שנועדה להיות מכשיר לתנועת־השחרור של העם היהודי, היא כספינה ללא מַצפֵן, שמתקרבת במהירות אל כֵף־האסון. נראה, שהדגל התכול־לבן, זה סמל האחוה והאחדות הלאומית, שהניף בראשה הרצל, הקברניט האלוהי שלנו, הולך ומצטבע בשנת שלושים למותו בצבע זר, בצבע־דגלם של נושאי האידֵיאולוגיה המעמדית, של נושאי ההתפוררות והמשטמה הפנימית. אכן קו־הירידה של הציונות הרשמית שואף להגיע לגֶמר־התפתחותו. זוהי הטראגיקה של תנועות בנקרוטיות, שהן מוסיפות לרדת במשעול המעוקל, מוסיפות לשחק את משחקן האבוד למרות האזהרות החמורות של המציאות.

סבורים אנו, שאין אלו מליצות ריקות. סבורים אנו, שהנצחון של הסוציאליסמוס בתחומי התנועה הציונית כיום הוא מדומה מאד וטראגי מאד. וטראגי הוא, קודם כל, בשביל תנועת־הפועלים עצמה. יום יבוא, ואפשר לא רחוק הוא, והפועלים יבינו, מה עוללו לעצמם בשיטותיהם וב"נצחונותיהם".

מה שמושך אליו, קודם כל, את תשומת־לבנו זוהי התכנית המדינית, “תכנית־ההצלה”, שאותה עומדת להציע ההנהגה השמאלית, וד"ר ווייצמן בראשה, בקונגרס הבא, למול “ליל־ברתולומיאוס” האדום מדם, שבו נתונה היהדות הגרמנית, למול שואת־החורבן נושאת־הכליון, המציפה כיום את היהדות העולמית. תכנית־הצלה? – הנה היא: אותה תכנית עצמה, שההנהגה הציונית מגשמת אותה מימי הכרזת־בלפור, תכנית, שהביאה בארץ־ישראל לרבויים של מאה אלף יהודים ולרבויים של מאתיים אלף ערביים.

כאילו שום דבר לא נשתנה במציאות היהודית במשך שתי השנים האחרונות! כאילו הנסיון הטראגי של חמש עשרה שנות־ההתישבות הרשמית לא לִמֵד דבר! כאילו לא הופרכו ללא רחמנות אחת־אחת כל הפרוגנוזות קצרות־הראיה של המנהיג לשעבר בנוגע לסוכנות, בנוגע לעליה (“עליה גדולה” ו"מעמד בינוני"), בנוגע להתישבות ובנוגע למדיניות. ערכה של המדיניות? – הייתי מציע למי שרוצה בשיבתו של ד"ר ויצמן להנהגה, שיְעַיין בסיסמה נשכחת אחת: “המפתח לבנינה של ארץ־ישראל אינו נמצא בכיסה של הממשלה המאנדאטורית, אלא בכיסו של עם־ישראל. אבל זה אסוננו – עם־ישראל אינו רוצה!” – כלומר: לא המדיניות היא העיקר, אלא רצון ההתנדבות הכספית של המוני־העם. והנה הריביזיוניסמוס טען, שתפיסה זו היא כוזבת ומסוכנת. הוא טען, שהתנאים המדיניים וחוקי־העליה, במלים אחרות: אי־מציאותו של משטר קולוניזאטורי בארץ־ישראל, סוגר בבריח של ברזל את הדרך לעליה והתישבות רחבות. ולפיכך דרש הרביזיוניסמוס לרכז את כל המאמצים לא באוסף־כספים, אלא במלחמה המדינית, בשבירת אותו בריח־הברזל, שכל עוד שהוא קיים הציוניות היא בלתי־אפשרית. אני מקוה, שלא שכחת זאת, קורא נכבד, שהרי זו היתה הסבה הראשונה, שבגללה זכה הרביזיוניזם לגֶשם של רוק בלתי־פוסק ולתואר הנכבד של “ראדיקליסמוס דסטרוקטיבי”.

נניח, איפוא, שהרביזיוניסמוס טעה. ואולם מה יאמר אותו מנהיג כיום? כלום יאמר גם כיום שעם־ישראל אינו רוצה? בשעה שהמשרדים הארצישראליים שבכל ארץ טובעים במבול של בקשות לצֶרטיפיקאטים! כלום יאמר, שיהודי־גרמניה אשמים במַה שהממשלה המאנדאטורית לא הקציבה להם, לנוכח אסונם שהחריד את העולם כולו, אלא אלף צרטיפיקאטים בלבד? כלום “לא רוצים” הם פליטי הגיהינום הסובייטי, שנדדו חדשים הרבה ברגל עד שזכו להגיע לשערי־המולדת – ומצאו את השערים הללו סגורים על מסגר? נַסו־נא לפתוח לרוחה את שערי־הארץ וראיתם, כיצד זרם העליה היהודית מציף ארץ קטנה זו!

אולם אם אי־אפשר לומר עוד, שעם ישראל אינו רוצה, הרי אבד לו, לד"ר ווייצמן, הנימוק היחידי, שהיה בפיו, הנימוק, שבו הצדיק את מפלותינו הגדולות. שהרי אף־על־פי שברור הוא, שעם ישראל רוצה, רוצה מאד, אין הציוניות מתקדמת בקצב מהיר יותר כלל וכלל… אבל כל ילד יודע כיום את הסבה לכך. כל ילד מבין, שהסבה היא בתנאים המדיניים בלבד, וכל אחד מוכרח היה להסיק את המסקנה, הברורה והפשוטה, שמן ההכרח הוא לנו לכוון את כל כוחנו להתקפה מדינית, לשם שינוי התנאים המדיניים הנוכחיים. אם אין רוצים אנו להפוך את הציוניות שלנו להזיה אומללה.

מעולם לא נתאשרה איזו תיאוריה מדינית על־ידי המציאות עצמה, כמו שנתאשרה התיאוריה ההרצלאית הרביזיוניסטית כיום הזה. מעולם לא הופרכה איזו שיטה צבורית, מתוך לעג־מפיסטו אמתי של ההיסטוריה, כמו שהופרכו התיאוריות הוויצמניות על־ידי המציאות היהודית הנוכחית. אם ווייצמן מתעתד כיום לחזור לשלטון, הרי הסבה היא באפיו האומלל של עמנו, אופי של עם גלותי, שמתקדם מתוך אינרציה ואינו חוזר מדרכו עד שיֵרד עליו גשם של אש… אימתי תפסו יהודי־גרמניה את האזהרות של הֶס, של הרצל, של נורדוי בנוגע לאי־האפשרות של ההתבוללות במערב ובנוגע להתפרצותה של הלַבה האנטישמית? רק בשנת 1933, לאחר עליתם של גֵיבֶלס והיטלר! – אבל כלום מבינים הם אף כיום את דבריהם לעמקם! כלום מבינים הם, גרמנים־למחצה אלה, שהמדינה היהודית דוקה היא היא הפתרון היחידי לשאלת היהודים הגדולה והנוראה? כלום מבינים הם מה טיבה של שאלה זו בכלל? מתוך צער עמוק מוכרחים אנו לציין, שהתשובות, שניתֵן לשאלות אלו תהיינה שליליות! יָתֵר על כן: על כמה מן המתבוללים שבאנגליה, צרפת ואמריקה השפיע מאורע גרמניה השפעה מכרעת? רק היטלר של העתיד באותן הארצות יהא בכוחו להזיזם מעמדתם הקפואה! רק במסרק־הברזל העובר על בשרנו אנו משלמים מחיר עוְרוֹנֵנו מלידה…

זהו הטבע הגלותי שלנו, של עם בלתי־מדיני, טבע, שאנו מכירים אותו גם בתנועה הציונית, בתנועה המדינית היחידה, שהקימה היהדות לאחר הרבה מאות שנים של עבדות והשלמה עם הגורל. כל עוד אפשר לנשום בארץ־ישראל מתוך הרגשה של חירות כל־שהיא, כל עוד אפשר לבנות דבר־מה ולהתקדם, כביכול, – טובה השיטה! שהרי לְמַה ממתין הרוב של התנועה הציונית? אין הוא ממתין אלא לאותה שעה, שבה יקיץ הקץ על כל אפשרות של התקדמות יהודית בארץ־ישראל! אולם נזכור־נא! תמיד אפשר להצטער על העבר, אבל לא תמיד אפשר לתקנו! בהיסטוריה, כמו בחיים, יש גם שעובר המועד הנכון.

אותו אופי אינֶרטי ואנטי־מדיני הוא שגורם להם, לד"ר ווייצמן ותומכיו, להתמיד בדרכם. התשובה, שהם מנסים לתת לאסון של יהודי־גרמניה, היא מופרכת כל־כך על־ידי הנסיון של העבר, שאין שום רצון לטפל בה. מכיון שד"ר ווייצמן מבין היטב, שכיום אי־אפשר עוד לבוא אל יהודי־העולם ברומאנטיקה החלוצית ובסיסמה: אלף חלוצים לשנה! – הוא מציע תכנית של התישבות גדולה (פלאים! ווייצמן נהפך לרביזיוניסטן “מטורף”): “התישבות של מאתים וחמשים אלף מיהודי גרמניה במשך חמש השנים הבאות”. כיצד תוגשם, איפוא, התישבות זו, ישאל הקורא, בשעה שהממשלה מַקצבת לנו מכסה של אלף צֶרטיפיקטים, בשעה שהיא מתכוונת ליטול מן הישוב שני מיליון לירות לשם הושבת ערביים מחוסרי־קרקע ושִפור החקלאות והכפרים הערביים, בשעה שעומדים לקבוע את חוק־האריסים, שימנע כל אפשרות של קנית קרקעות על ידי יהודים, בשעה שזוממים לקבוע חוקי תיירות ועליה חדשים, שתכליתם היחידה היא קיצוץ־כנפיה של העליה הגדולה. הקורא ישיב, שכדי לשנות מצב ביש זה, כדי לעשות אפשרית את ההתישבות הרחבה, שעליה דבר הד"ר ווייצמן, אין דרך אחרת אלא לפתוח במלחמה מדינית, ביצירת לחץ של דעת קהל עולמית, בשתוף אותם הגורמים המדיניים, ששאלת־היהודים האקטואלית מאד משמשת להם כיום אבן נגף. אבל הקורא טועה. על פעולה מדינית אין רמז בדבריו של ד"ר ווייצמן. הרי המפתח הוא בכיסו של עם ישראל בלבד, כלומר, הכל תלוי בכספו.

תכניתו היא, איפוא, לאסוף במשך חמש השנים הבאות חמשה מיליון לירות, כלומר, מיליון לשנה. על מיליון זה מוטל לא רק לפתוח את השערים לחמשים אלף נפש לשנה, אלא אף לישב אותם. כלום אין בזה משום להטי־אַשָׁף באמת! – נראה הדבר, שד"ר ווייצמן שיער, ששום אדם לא קרא את הדינים והחשבונות של קרן־היסוד. הקורא יוכל למצוא בחוברת א' של “ביתר” מסקנה, שהביא כותב הטורים הללו מן הדין־והחשבון האחרון של הקרן. על פיה יוצא, שהתישבותם של 5.000 נפש עלתה לה, להסתדרות הציונית, ביותר ממיליון לירות. לא קשה, איפוא, לחַשֵב ולמצוא, שבחמשה מיליונים תֵעָרך התישבות של 25.000 נפש, סכום, שהוא בכל אופן רחוק מאד מרבע־מיליון־המתישבים של ד"ר ווייצמן. אם נוסיף לכך, שחסרונה ההכרחי של כל מגבית הוא, שלכל הפחות שליש ממנה יורד תמיד לצרכי תעמולה ופקידות, יֵצא, שלרשותה של ההתישבות ישארו למעשה רק שלשה מיליונים ומחצה. והתוצאה: מספר־המתישבים יהא קטן אף ממה שחשבנו על פי הסכום האמור. ברור, איפוא, שהפתרון של ד"ר ווייצמן הוא פיקטיבי מאד, קורי עכביש צבוריים, שהמציאות תפזר אותם עד מהרה. צריך, שלא להביא בחשבון כל אפשרות של בקורת כדי להעיז להפריח בהמונים נואשים תכניות דלות־ערך מעין זו.

אולם, סוף סוף העיקר אינו בזה. אף אילו הספיקו הכספים הללו להתישבות המונית, היתה זו לא פחות בלתי אפשרית בתנאים של המשטר המדיני הקיים. בחוברת הנוכחית של “ביתר” ימצא הקורא תֵאור מפורט של התישׁבות הגדולה של פליטי־יוון. הוא יראה כמה עמוקה היתה תפיסתם הממלכתית של הרצל ונורדוי, שתפסו אפריורי את האפשרות של עליה חד־פעמית של מיליונים. שנים אחדות לאחר שנשפך לעג הרבה על תכניתו של נורדוי, להעביר בבת אחת לארץ ישראל מאות אלפים יהודים, פליטי החרב והמגפות של המלחמה העולמית, – שנים אחדות לאחר זה, הוציא עם אחר, עם דל מבחינה פוליטית, כלכלית ורוחנית, התישבות מעין זו אל הפועל. ממשלת יוון לא ערכה מגבית של מיליון לירות לשנה, מגבית, שעוברת דרך מאות ידים ושחלק הארי שלה הולך תמיד לאבוד. היא סידרה מיד הלואה של עשרה מיליון לירות, שנתחלקה באופן פרודוקטיבי ומסחרי. אכן, כשמדברים אצלנו על הלואה לאומית גדולה, פוגעים מיד באותו חיוך ידוע, ששרשו בכפירה החולנית בכל תכנית מרובת־הקף. “פליטי יוון היו מחוסרי כל, מחוסרי־בגד ורוחשים כנים.” ביחד עם הפליטים שלנו זורמים גם מיליונים, ואף־על־פי־כן… הקורא יראה, שבלא עזרתה

של הממשלה, שניתנה לפליטים היוניים על כל צעד, בלא קרקעות־הבור, שניתנו להם חינם, לא היתה התישבותם יוצאת אל הפועל לעולם. ואפילו היו ברשותנו כיום שלושים מיליונים, היתה ההתישבות הגדולה בלתי־אפשרית במצב ההתנגדות המוצקת מצד הממשלה. כי העיקר הוא – לשבור את החיץ המדיני.

אין צורך להאריך הרבה כדי להוכיח, שד"ר ווייצמן ותומכיו אינם מסוגלים לכך. בזמן שהותו של ד"ר וויצמן באפריקה הדרומית, כשהופצו השמועות על התישבות יהודית בעבר־הירדן, היה ד"ר ווייצמן אחד מן המטיפים הנלהבים לטובתה של התישבות זו. אולם לפני ימים מועטים גילה פתאום את דעתו, שאינו רואה אפשרות להתישבות המונית בעבר־הירדן קודם שייושב עמק־הירדן. מה אירע בינתים, שד"ר ווייצמן שינה את דעתו באופן קיצוני כל־כך? – לא אירע כלום מחוץ להודעה קצרה בפארלמנט הבריטי, שהממשלה “אינה מאמנת כיום באפשרות של התישבות יהודית בעבר־־הירדן”.

כי המדיניות הווייצמנית מוכרחת ללכת שלא מרצונה ושלא באשמתה רק באותו נתיב, שמתוה לה האימפריה. מפני־מה? – מפני שכל אפיה הוא משא־ומתן סאלוני. אין היא נשענת על כוחו של העם, מפני שאינה מאמנת בו. אבל מהי המדיניות אם לא משחק־כוחות והפגנת־כוחות? נאומו של ז’אבוטינסקי בראדיו בווארשה, ב־28 לאפריל, קבע בהחלט, איזו עמדה צריך לתפוס עם, שאינו עדר עבדים, כלפי גרמניה, כלפי אותה אומה, שרומסת את כבודו ומתעללת בו לעיני העולם כולו. הוא דרש את ארגון החרם על גרמניה ותעמולה עולמית נגד שינויים בחוזה ווירסאי. בשל כך זכה ז’אבוטינסקי לגל של גידופים בעתונות השמאלית. כיום ממלאת עתונות זו פיה מים בקשר עם החרם. אונטרמייר אינו ז’אבוטינסקי. החרם פגע בגרמניה באופן חמור. כל העולם הכיר בכוחם של היהודים. אבל היחידים שאינם רוצים להכיר בו, בכוח זה, ואף־על־פי־כן מנסים הם לנהל מדיניות (איזו סתירה פנימית!), הם ווייצמן ונושאי־כליו.

שוב הולכת וחולפת אחת מן ההזדמנויות המצוינות ביותר, שניתנו לנו, להביא את שאלת היהודים לפני “השולחן העגול” של המדיניות העולמית. במקום לנצל ולהגביר את דעת־הקהל העולמית, שנתעוררה לטובתנו באופן בלתי־צפוי כל־כך, מטשטשים את הנוראות של השאלה היהודית על־ידי “קרן־הצלה”, שלא תציל כלום. דעת־הקהל העולמית! – הרי זהו הדבר, שאנגליה מתיראת ממנו באמת, שאנגליה מחשבת אותו יותר מכל! אנגליה אינה גרמניה. שתֵיהן נלחמו בשנות 1914–17 לשם אותן המטרות האימפֶריאליסטיות עצמן. אולם אחת מן הסבות העיקריות למפלתה של האחת ולנצחונה של השניה נעוצה היתה ביחסן השונה לתנודות, שנתהוו בדעותיהם של המוני־העולם. גרמניה לא למדה מוסר עד היום. בדכוים של היהודים יכולה היתה ללכת בדרכן של אותן המדינות, שמביאות בחשבון את דעת הקהל, שממיתות את היהודים מיתה אטית, כשאין הן מגלות לַכּל את מטרותיהן האמתיות. על־ידי מלחמתה הגלויה ביהדות הפסידה גרמניה הפסד לא־ישוער. לעומת זה, אנגליה, – כשהיא סוגרת בפני הפליטים של האינקוויזיציה הגרמנית את השער האחרון, השער של ארצם הלאומית, ארץ המאנדאט, הנה על במת הפרלמנט שלה היא מתיצבת לצדם של הנלחצים! ואין היא חוששת כלל, שיבוא מישהו בעולם ויגלה משחק זה. היא בוטחת בהנהלה הציונית. ההנהלה הציונית שותקת, מפני שאין היא מאמנת בכוחו של העם, מפני שאין היא מבינה מה גדול הערך של דעת־הקהל לגבי אנגליה. ההנהלה הציונית־הסוציאליסטית מחודרת היא רוח חמרנית, ואין היא מעלה על דעתה כלל, שעם בריא, עם מדיני, מעריך דוקה את הגורמים ה"בלתי־נשקלים".

כמה עמוק הוא המשבר של ההסתדרות הציונית, אם כיום, בשעה שהפתרון הציוני קרע כברק את השמים האפורים של היהדות המתבוללת, אם בעצם הימים, שבהם יתכנס בפראג הקונגרס הציוני, יטכסו שם עצות על כנוסו של קונגרס יהודי עולמי…

השמאליים שמחים בנצחונם לבחירות. שמחים הם, למרות מה שהנשק, אותה חרב־הפיפיות הנוראה, שבה הוכרחו להשתמש כדי לנצח בבחירות הללו, צריך היה לגרום להם עצב עמוק. מנצחון צריך לעבור להגשמה. אבל מהי התכנית שהם מביאים עמהם לקונגרס בשעה שהמצב הקאטאסטרופאלי של היהדות תובע תשובת־הצלה גדולה, כשעננים כבדים מצטברים באופק המדיני של הציוניות? – ראינו את התקוות המועטות, שיש לתלות בקרן־העזרה, ראינו משום מה אין ההסתדרות הרשמית מסוגלת בשום פנים למלחמה מדינית.

אבל אי אפשר לסחוב עגלה כבדה בבצה אלא עד גבול מסוים. השטה, שאומרת: אנו נבנה את הארץ בלא תשומת־לב לחשבונות, בתחומי־ההרשאה של הממשלה, תבוא מהר עד משבר חמור. הזמן, שהקציבה לנו ההיסטוריה, הוא קצר עד לחרדה. נדמה לנו, שאנו מתקדמים, אבל במהירות מפליאה אנו נסוגים אחור. בכספים וּבתרבות, שאנו משקיעים בארץ, אנו מצעידים לפנים את הערביים הרבה יותר מֵאֶת עצמנו. ואותו קצב עצמו, שבו אנו מתקדמים, יביא בעוד שלושים שנה את האוכלוסים הערביים למספר של שני מיליון. החוקים המכבידים על קנית־הקרקעות, שהולכים ומחמירים יותר ויותר, משאירים ארץ זו לצמיתות בידי העבוד האֶכסטֶנסיבי של הפלח הערבי. וחלוקת הקרקעות ועבוד אכסטנטיבי זה ישללו כל אפשרות ליצירה חקלאית נוספת, וממילא: לעליה. והסוף, אותו הסוף העגום, שמוכרח לבוא כתוצאה מכל זה: מיעוט יהודי שנוא בטריטוריה ערבית.

השמאליים, ששקועים כיום בראשם ורובם בהפחת־האש של המלחמה המעמדית, בשיסוי במתנגדים להם ובהרחבת־הפירוד, אינם מרגישים כלל, כיצד אנו נדחפים כאן כולנו, ביחד עמהם, אל העמדות האחרונות. אין הם מרגישים, פועלי השמאל, שהציוניות המדינית, לא רק שאין היא מתנגדת להם, אלא שהיא מביאה עמה את האפשרות היחידה להצלה, להצלתם שלהם. הרי אם יתקיים החלום של הארגון המשותף והמדינה הערבית תקום, לא קשה להוכיח, שהראשונים לקרבנותיה יהיו הפועלים… הם מדברים בלא הפסק על מפעל ובנין. הם מניחים אבן על גבי אבן. אבל הם שכחו את חוק־הכובד. לא רק מן הצורך הנורא של עם־ישראל הם מתעלמים, אלא אף מן ההתרַבות העצומה של הערביים ומן ההגבלות הפוליטיות, שנערמות מסביב לנו. הם שוכחים, שבנין, שהוא מחוסר יסוד מדיני, אפשר להגביהו רק עד גבול ידוע, וסוף־סוף מוכרח לבוא יום ההתמוטטות והמפולת, שאין ממנו מנוס.

והיום ההוא בוא יבוא אם נצחון השמאליים בתנועה הציונית נצחון אמתי הוא, אם העם העברי לא יעצור כוח לטהר את האוירה העכורה שלו מן האבק של המשטמה, החמרנות והתפיסות הגלותיות. אבל אם לבנו לוחש לנו תקוות, אם לבנו אומר לנו, שהיום ההוא לא יבוא, הרי זה רק בשל אמונתנו בתנועת השחרור, שהולכת וגאה בעם, זו שדרכה היא דרך הקוצים והמַדְוִים הגדולים, כדרכן של כל תנועות־השחרור, אבל נוהרת היא כולה באוֹרוֹ של העתיד…

XI. נִצָּחוֹן וַחֲשָׁשׁ בּוֹ

אילו הייתי מנהיג של מפא"י, או של “גוש־העבודה”, לא הייתי שמח בהצלחה הגדולה, שנחלה מפלגתי בבחירות להקונגרס הציוני הי"ח, ולא הייתי מאסף אסיפות בשם הקולני: “מנצחון להגשמה”.

בארץ־ישראל קבלה מפא"י (ביחד עם “הפועל המזרחי” ו"הפועל התימני") 70 אחוז מכל הקולות, בפולניה ובשאר ארצות – 46 אחוזים או קרוב לזה. והאמנם יש תמים בינינו, שחושב באמת, שכמעט שלשת רבעים של הבוחרים בארץ־ישראל הם סוציאליסטים, ובחוץ־לארץ מגיעים הסוציאליסטים בין הציוניים למחצה או קרוב למחצה? –

ובכן אחת משתי אלו: או זיופים יש כאן – ועל נצחון מושג באופן כזה ודאי אין לשמוח; או בחרו בסוציאליסטים המוני יהודים בלתי־סוציאליסטים, – מה שקוראים בגרמנית Midläufer ובעברית – “גְרוּרִים”: בני־אדם מחוסרי השקפת־עולם מסוימת, שהיום הם נגררים אחר מפלגה זו, שהשעה משחקת לה, ומחר יבגדו בה ויעזבו אותה ויסָּפחו למפלגה מתנגדת לזו מן הקצה אל הקצה. וכי על נצחון בעזרתם של “גרורים” כאלה יש להתריע? – כבר ראינו בגרמניה, כיצד עברו מיליונים של מארקסיסטים כביכול בשעה אחת – שעה משחקת להיטלר – אל הנאַצ’יסטים.

לא! בהחלט אני אומר: אילו הייתי מנהיג של הפועלים, לא הייתי מריע תרועת־נצחון באסיפות קולניות. עדיין יש אמת בתמיה הידועה של סוקראטס: “מה עשיתי רעה, שקלֵיאון משבח אותי?” – אם יהודים בעלי־בתים מצביעים בעד מפלגה, שהדגל האדום, המהפכה הסוציאַלית ומלחמת־המעמדות הם יסודות קיומה הסוציאליסטי, סימן רע הוא למפלגה. סימן, שהיא עצמה נעשתה בעל־ביתית. סימן, שאין עוד ב"חבריה" שאיפה עזה לחירות ושינוי־מצב הן בתור סוציאליסטים והן בתור ציוניים. סימן, שנעשתה “מפלגת־הממשלה”: תקיפה כלפי פנים וּותרנית־פשרנית כלפי חוץ. והרי באמת הממשלה הארצישראלית, שהיא ידועה לנו ב"חבתה" הגדולה לציוניות וסוציאליסמוס כאחד, מחַבבת ומלַטפת מפלגה זו דוקה ובוחרת בבאי־כחה של זו לבוא בדברים עמהם על עסקי הבית הלאומי – מפני שאינם “קיצונים” ואינם “מסוכנים” לה כלל וכלל. ובכן אין מפלגה “מסוכנת” כלל וכלל גם לבעלי־הבתים שלנו, שתמיד הם רגילים לילך עם התקיף באותה שעה. – הרי זהו פירושה של הצבעת בעלי־בתים ציוניים בעד מפלגה ציונית־סוציאליסטית – זה ולא אחר. ואם זהו נצחון – אין זה אלא נצחון של פירהוּס – ולכל היותר, נצחון מעורר חששות הרבה. יש שמשׁוּחף מַשְׁמִין – וסימן רע הוא לו.

XII. “צֶדֶק וְיוֹשֶׁר”

עוד לא יבשה הדיו מעל הפרוטוקולים של הפאַרלמנט האנגלי, שבו קָבלו מיניסטרים אנגליים בדברים חמים ונמרצים על מצבם הנורא של יהודי־גרמניה, – וכבר פירסם מיניסטר אנגלי את הענין של “מִלְוה־הפִּתּוּחַ”, על פי הרצאת־פרֶנטש, שהוא מכוּון כולו לנבֵּל את שם ישראל: להציג את היהודים בפני העולם כולו בתור “מנַשלים”. על 889 “מנושלים” לפי דברי־הממשלה, או על 570 “מנושלים” לפי דברי ה"סוכנות היהודית", תוקעים בשופר גדול בפאַרלמנט האנגלי ובהם מבַססים את הצורך במלוֶה מיוחד, שחצי־מיליון ממנו (ולפי תיקון חצי־רשמי – “רק” רבע מיליון) יוּקח בשביל קומץ של פלחים או אריסים, שברובם קבלו פיצויים בסכום, שלא חלמו עליו מעולם. ובכל הנאום של “המיניסטר הציוני”, שנסתמך על הנציב, שנחשב בעיני־רבים ל"אחד מחסידי אומות־העולם", לא נזכר לא הבית הלאומי ולא המאנדאט בחלקו המתְיַחס ליהודים, לא ההתחייבויות הבין־לאומיות של אנגליה לישראל ולא המפעל הציוני בכללו (עיין המכתב מלונדון ב"הארץ" מיום כ"ז בתמוז, ש"ז).

ולא עברו אלא עשרה ימים – וכבר נשא הנאום של סיר קונליף ליסטר פרי. נתפרסם במהירות יתרה – בלתי־אנגלית כלל וכלל – “חוק־הגנת־האריסים”, שעל־פיו כל אריס, שעבד אדמה של בעל־אחוזה רק שנה אחת, עושה אי־אפשר לקנות אדמה זו מבעל־האחוזה, וכל רועה, שרעה את צאנו על אדמה זרה אפילו לא במשך חמש שנים רצופות, אלא במשך חמש שנים משבע שנים (בהפסקות), אף הוא עושה אי־אפשרית את מכירתה של אדמה זרה זו. והרי אין לך ילד, שלא יבין דבר פשוט זה: להפלחים אין קרקע מיותר למכור, ובכן יכולים היהודים לקנות קרקעות רק מבעלי אחוזות גדולות. אחוזות כאלו נעבדות על־ידי אריסים־חוכרים; ואם די לאריס לחכור אדמה של אחוזה גדולה רק לשנה אחת כדי לעשות את מכירתה בלתי־אפשרית, הרי נסתם הגולל על כל קנית־קרקע מצד היהודים. ואם אחר כל אלה נאמר בחוק, שאין כוונתו לאסור מכירת־קרקע בכלל, אין לפנינו אלא אחיזת־עינים פשוטה.

וממשלתנו יודעת לאַחז את העינים באופן מצוין. באותו יום, שנתפרסם מלוֵה־הפתוח בצירוף הדין־והחשבון של פרֶנטש, מלוֶה, ששמונים אחוז ממנו יֵצא לערביים, זרקה ממשלתנו עצם לפועלים העבריים: הבטיחה באופן חצי־רשמי שליש של העבודות הצבוריות לפועלים העבריים. אם תקיים הבטחה זו – ספק גדול הוא. אבל לעת־עתה ישקטו הפועלים ולא יתרגזו ביותר. מובן, ש"דבר" שלהם ו"הארץ" העוזר על־ידיהם יכתבו מאמרים “נרגזים” אחדים. בלא זה אי־אפשר: הרי צריך לצאת ידי חובה כלפי הקהל העברי, שהוא אופוֹזיציוני ברובו. אבל שליש של העבודות הצבוריות לפועלים העבריים אינו דבר קטן… וחמת־הפועלים שכָכָה.

ואף להבורגנים זרקו עצם. ירושלים צמֵאה למים, וסובלים היהודים ביחוד, שהרי לערביים יש בורות ויש חמורים מביאים מים מן המעיינות, והערביים אף מוכרים מים ליהודים בכסף. ובכן מפרסמים בעצם היום, שנתפרסם בו “חוק הגנת־האריסים”, הודעה רשמית, שירושלים תקבל הספקת־מים מכספי־המלוֶה, ואפילו מאוצר־הממשלה עד שיתאשר המלוֶה. ומה תבקש עוד, אתה היהודי? – ?Herz, was willst du noch

הקולונל וויג’וואוד שאל בפארלמנט את סיר קונליף ליסטר: למה הוא דואג כל־כך לפלחים ולאריסים הערביים ואינו דואג באותה מידה לאכרים ואריסים אנגליים? – ואנו היינו מוסיפים: למה אין הממשלה האנגלית דואגת לאכרים ואריסים בכל המושבות האנגליות ודואגת רק ל"ערביים המסכנים"? – הקולונֶל התמים! כלום לא מצא תשובה על שאלתו בדבריו של המיניסטר עצמו? – הערביים הם “בני־הארץ” ואילו היהודים בארצם ההיסטורית, בארץ המובטחת להם על־ידי התנ"ך ועל־ידי הכרזת־באלפור, שנתאשרה על־ידי 52 מדינות, אינם אלא “מהגרים”, כלומר, זרים “בבית הלאומי” שלהם, שהם יושבים בו אפילו על־פי הֶרְבֶּרט סֶמוּאֶל, הראשון לממעטי־הדמות של הציוניות, “במשפט ולא בחסד”…

ואולם מרום־קיצה של הצביעות הם הדבורים על “הצדק והיושר” שבמלוֵה־הפתוח וב"חוק־ההגנה על האריסים". לשש־מאות אלף יהודי־גרמניה, סָלתה וְשַׁמְנָה של אומה עתיקה ושל מדינה גדולה, לשישים רבוא של יהודים, שמעַנים אותם בכל מיני עינויים ומכריחים אותם לברוח מארץ־מושבם, אין היושר והצדק מחייבים לדאוג, שיהא להם מקום להניח את ראשם. ואולם לשמונה מאות ושמונים ותשעה (יותר נכון – לחמש מאות ושבעים) פלחים, שקבלו ברובם פצויים הגונים מאד וכל עבר־הירדן השומם לפניהם, מחייבים “היושר והצדק” של ממשלתנו לדאוג ולפזר עליהם מאות אלפים לירות, שהיהודים המגורשים והמדולדלים ישלמו אותן בכל מיני מס ומכס (שהרי מנַין כל עודף עצום זה באוצרה של ממשלתנו אם לא מן הכספים המוכנסים על־ידי היהודים? מפני־מה אין עודף כזה לממשלות של עבר־הירדן, סוריה, עיראק, ועוד?). כך מחייבים ה"יושר והצדק", שהאנגלים אוהבים להתפאר בהם תמיד.

יתר על כן: שישה־עשר מיליוני־היהודים, שהכרזת־באלפור החגיגית ניתנה לכולם, אינם באים בחשבון כלל וכלל בשעה שמדברים על חוסר־קרקע, שהרי להם יש 8 אחוזים של כל הקרקעות שבארץ, ואילו לערביים “המסכנים” יש “רק” 92 אחוזים מהם. כי מה הם שישה־עשר מיליוני־בנים של אומה גדולה ואומללה, שנתנה לעולם כולו אלהים ומוסר ומאות של גאונים בכל ענפי המדע והיצירה האנושיים – והכל רודפים אותה, ומקום אין לה להניח את ראשה הדָווי, לעומת שש־מאות אלף של פלחים ובידואים שבארץ־ישראל? – בוודאי ובוודאי הפלחים והבידואים קודמים. כך מחייבים ה"יושר והצדק" של הממשלה “הנאורה” שלנו – ומי אנו, שנעֵז להרהר אחר מידותיה? –

XIII. עֲשִׂיַּת קְדוֹשִׁים

המאורעות של הימים האחרונים בארץ עוררו בי פליאה.

הממשלה הרוסית הצאַריסטית, הגסה, העריצה, ידעה רק דבר אחד: לרדוף ולאסור ולעַנות את כל מי שהתנגד לה. כך יודעת לעשות גם הממשלה הרוסית הסובייטית, היורשת של הצאַריסמוס, וכך יָדע לעשות מוסוליני בשעתו, וכך נוהג היטלר בזמננו.

הממשלה האנגלית הנאורה והפיקחית יודעת זה עשרות בשנים, שעל־ידי רדיפות ומאסרים מַרבים רק “קדושים” בעולם, שהם נעשים המתנגדים העקשנים ביותר להממשלה הרודפת אותם. ולפיכך אין הממשלה האנגלית בזמננו רודפת ואוסרת ומושיבה בבית־האסורים את האפוזיציונרים הקיצונים ביותר. היו ימים, שנתנה מקלט בארצה אפילו לאַנאַרכיסטים, – ולא הפסידה על־ידי כך. ואף בשנים האחרונות לא שמענו באנגליה על “מפלגות בלתי־ליגאליות” ורדיפתן. ורק בארץ־ישראל נרדפת מפלגה אופוזיציונית – ותהא אפילו אופוזיציונית קיצונית, – שסוף־סוף היא נשענת על המאַנדאַט ועל חֶבר־הלאומים ודורשת רק שיקיימו את המאנדאט ככתָבו וככוונתו. לי יאמרו: אף המפלגה הקומוניסטית נרדפת כאן. אבל כלום יש דמיון כל־שהוא בין מפלגה “בלתי־ליגאלית” כזו, שדורשת רק את קיום ההבטחה ליהודים בשלמותה, ובין הקומוניסטים, שמתנגדים למאַנדאַט ולכל המשטר הקיים? וכלום אין הרודפים מבינים, שעל־ידי רדיפות אלו ייצרו בידים קדושים, שיעבדו בסתר במקום לעבוד בגלוי ושיהיו הולכים ונעשים קיצונים יותר ויותר בה במידה, שהרדיפות נֶגדם תגדלנה יותר ויותר? –

אבל פליאה זו מתיַשבת לא בקושי.

בענין זה התערב גם ריב־מפלגות – ושנאת־אחים היא הקשה שֶׁבַּשְׂנָאוֹת. והיהודים, שהורגלו במשך אלפי־שנים, שירדפו אותם, ושחלק מהם הושפע על־ידי הרדיפות ברוסיה, שוב אין גבול לרדיפותיהם כשיֵש להם הזדמנות לצרור את אחיהם. אבל כלום יש באמת ענין למישֶהו בעשית “קדושים” על־ידי רדיפות קשות? –

XIV. הַסְּפָרִים רְאוּיִים לְהִשָּׂרֵף!

באיחור־זמן הגיעו לכאן הידיעות המפורטות בדבר שריפת־הספרים בגרמניה. הידיעות הן מבהילות: בתהלוכת־לַפִּידים ובלוית־תזמורת, נשמעים להסתה של הממשלה ההיטלרית וְגֵיבֶלס בראשה, הביאו סטודֶנטים וסטודנטיות של האוניברסיטה הבֶּרלינית, בניו ובנותיו של “עם המשוררים והפילוסופים” ותלמידיה ותלמידותיה של האוניברסיטה, שהורו בה פיכטה, שֶלינג, הֶגל ושוֹפֶנהויֶאר, עשרים אלף ספר ממבחר פרי היצירה היהודית ואף הנוצרית־החפשית – ובמצהלות־פראים, כהַהונים והוואַנדאַלים לפָנים, שרפו אותם אחד־אחד לשם יחוד הנאצ’יסמוס והיטלר משיחו… חזרו ימיו של החַליף עומאַר ושריפת הספריה האלכסנדרונית הגדולה.

ולב מי לא יתפלץ למקרא מעשי־ברבריוּת כאלה? –

ואולם מחשבה אחת נוראה מנַקרת במוחי:

אכן, ראויים הספרים, כל הספרים להשָרף! – כי מה הועילו לנו הספרים בכלל? וכי אילמלא קאַנט ופיכטֶה הֶגל ושֶלינג לא היו יכולים תשעה־עשר מיליוני־גרמנים להצביע בעד היטלר וחבריו? וכי בלא ספריהם של שילר וגֵיטה, לֶסינג וְהֶרְדֶר, היינה ובֶרנה, שניצלר ופייכטוואנגר, תומאס מאַן ורֵימאַרק, איינשטיין ופרויד, ועוד ועוד, לא היתה יכולה האינטֶליגנציה הגרמנית לראות, כיצד גוזלים לעין־השמש מעם מחוסר קרקע ושלטון את זכויותיו, את אפשרות־עבודתו, את הלחם מפי ילדיו – ולשתוק? – וכלום בלא פּוּשקין ולֶרמונטוב, טורגֶניוב וטולסטוי, דוסטויֶבסקי וצֵ’יכוב, וולאדימיר סולוביוב וקוֹרוֹלֶנקו לא היה יכול העם הרוסי, שנכנע לבולשוויקים ונותן להם לשלוט ברוסיה זה חמש־עשרה שנה, לעשות תועבות נוראות, שרק מעשי־היטלר יכולים להִדַמות אליהם? – למה הם, איפוא, כל הספרים הללו? לשֵם מי ולשם מה באו? מה תיקנו ולמי היטיבו? וכי גרעו מן האכזריות, העריצות, הפראוּת והוואַנדאַליות של האומות כמלוא־נימה? וכי הפראים, שאינם יודעים קרוא וכתוב כלל, עושים רעות גדולות לבני־מינם מִשעושים אנשי־התרבות המפוארים, “מתקני־העולם” הרוסיים או “עם־הפילוסופים” הגרמני? יָתַר על־כן: כלום הנביאים, אפלטון, ישו, דאַנטֵי, שֶקספיר מנעו על־ידי ספריהם את בני־האדם קוראיהם ומעריציהם מלעשות מעשים, שהלֵב מתפלץ לשמעם? –

ולמה נתפלא, שבני־דורנו פסקו מלקרוא ספרים – וזולת עתונים או פוֹרנוֹגראפיה אין קהל־הקוראים הראוי לשם זה (יחידים בודדים יוצאים מן הכלל אינם באים בחשבון) קורא כמעט כלום, וקונה – לא כל שכן? ולמה נשתומם, שסטודנטים וסטודנטיות של האוניברסיטה הברלינית, חניכי־הספרים וחניכותיהם, שורפים עשרים אלף ספר, שאין בהם הימנוֹנוֹת לוואַנדאַליוּת ולעריצות? – הרי אף הספרים הללו לא שינו כלום ולא תיקנו כלום – ולמה לא יהיו נידונים לשריפה? – –

המשך המאמר בגיליון ח