האשכנזים ה“פולנים” אשר בקרבנו – לא כל האשכנזים הם “פולנים” כידוע – שלא הם ולא אנחנו רצינו כל השנים להזכיר את ארץ מוצאם, “תפסו אומץ”, לפני זמן לא רב, והתחילו להתפאר ב“פולניות” שלהם בגלוי. מה שהחל כבדיחה, הסתיים “כשהפולנים” התחילו “לחפש שורשים” ברצינות. פתאום הם החליטו שגם הם מיעוט בארץ הזאת. כמו המרוקנים וכל היתר. לאלה יש “מימונה”, אז להם יש “מחווה לאידיש”. למה לא?
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא מיעוט. כך זה התחיל. הם גם נזכרו בקול רם ב“אמא הפולניה” שלהם ואפילו התחילו להתפאר בה. זה נראה כמו איזה “טראנס” של חזרה אל רחם “האמא הפולניה” הזאת, האמיתית או המדומה, או אל מתחת לסינר זכרונותיה, כדי שתגן עליהם ועל זהותם האבודה. ילדים “פולנים” מסכנים. זו היתה רק ההתחלה.
המיעוט ה“פולני” שלנו הרגיש עצמו אבוד נגד “המימונה” של המרוקנים, שהפכה לריטואל-חובה כלל לאומי; נגד שלישיית “הגשש החיוור”, ששייכים לכל עם ישראל, בלי הבדל מוצא, כיורשים הישראלים, המובהקים והמצליחים, של ההומור היהודי בארצנו; נגד “לינדה לינדה” והזמר המזרחי, שהפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של כולנו – נגד כל אלה נזקק המיעוט “הפולני” שלנו לקו הגנה איתן יותר מ“האמא הפולניה” שלו.
“הפולנים” מצאו אותו, ככל הנראה, באידיש הישנה והנשכחת, ובהתרפקות עליה. האידיש היא גם “האידישע מאמע” הקולקטיבית, שפתאום היתה לה עדנה בדמיונותיהם, וגם “בית אבא”, שלאמיתו של דבר היה מט לנפול, צפוף וסגור, עבש ומדכא, וצעירי בניו מרדו בו וברחו ממנו, כדי לבנות עולם חדש, עולם העתיד, להם ולבניהם אחריהם, רובם באמריקה ובחלקם הקטן כאן, בארצנו. ועכשיו הם מתרפקים רטרואקטיבית על הריסותיו ורוצים לשקם אותו ולברוח אליו מכאן בחזרה, לפחות בחלום ובדמיון.
מסכנים “הפולנים”. רק אתמול הם היו הרוב בארצנו, שעל-פיו יישק דבר, שבלי הפרוות של נשותיו לא יכול היה להתקיים שום מופע תרבותי נוצץ בהיכל התרבות. רק אתמול היתה תל-אביב הבירה הפולנית האמיתית המסכנת את מעמדה של וארשה על מפת התרבות העולמית. פתאום הם הפכו למיעוט, “הפולנים” שלנו. כאן, ובכל מקום. מיעוט נצחי. לאן שהם לא ילכו. ככה הם מתנהגים פתאום. זה מה שהם החליטו לעשות מעצמם. להיות מיעוט בארץ הזאת. להיות כמו המרוקנים.
קיימת כאן בעיה. “המימונה” היא לכולם. גם לאשכנזים. ככה הם אומרים. וגם הזמר המזרחי נהפך לעברי ולאזורי ויש לו קהל בכל תחנות-השידור במזרח התיכון. למרוקנים יש גם מלך בשר ודם, שכמה מרוקנים ישראלים מאושרים זכו לקרב אליו ולנשק את ידיו בקידה ובהשתחוויה. לעומת זאת ל“פולנים” ול“רומנים” יש רק “מחווה לאידיש”. זה רק בשבילם. זה לא בשביל המרוקנים. מה הם מבינים באידיש. זה לא בשביל שאר עדות המזרח. וזה גם לא בשביל ה“צברים” האשכנזים, שהם לא בדיוק “פולנים” וגם לא “רומנים”, וגם לא מתחשק להם להיות כאלה.
זה גם לא בשביל דוברי האנגלית, שהאידיש גוועה מזמן בארצות מוצאם – ובזה, כך יש לקוות, ה“פולנים” שלנו לא יאשימו אותנו. וגם לא בשביל העולים מברית-המועצות, ששם האידיש היא שפת סוכני השלטון האנטי-ציוניים, מטמיעי התרבות העברית בכוח, ושם העברית היא שפת התחיה הלאומית והגעגועים לארץ. וגם לא בשביל יוצאי גרמניה והארצות דוברות גרמנית. וגם לא בשביל דוברי הצרפתית, כמובן. מי נשאר? כמה “פולנים” ו“רומנים” שהחליטו להיות מיעוט ו“לחפש שורשים”.
ואולי זה לא כל הסיפור? אולי הוא רק חלק מסיפור אחר לגמרי, סיפור שהוא לא מגוחך, אלא מרושע ומסוכן. אולי זה גם חלק מהתסמונת של “ניתנה ראש ונשובה לגולה”. איש איש ל“מולדתו” הישנה או החדשה. אולי זאת החרטה והשנאה העצמית, של “מי היה צריך את זה” ו“מי ביקש מאבותינו להיות ציונים ולהוליד אותנו דווקא כאן ובעברית, ולהוריש לנו את כל התסבוכת הזאת”. והתסמונת של “חבל שהם באו הנה והשאירו אותנו כאן, כדי לנשל את הערבים אז ולדכא אותם עכשיו”.
כנראה זה לא רק עניין של נוסטלגיה של מיעוט סנובי, שרוצה להתרפק קצת על החמימות האבודה של ה“אידישע מאמע” שלו. כנראה יש בקרבנו אנשים, שבשבילם זה עניין רציני יותר. אלה הם אנשים ש“שום דבר אנטי-ציוני לא זר להם”. פרופסור מנחם פרי, חברו ושותפו של פרופסור דן מירון להתרפקות אקדמאית על האידיש, אינו מסתפק בהעלאת ערך האידיש, תוך הבעת זלזול מובלע בהשגיה של השפה העברית. תוך כדי השמעת דברי “הקדושה” וההערצה שלו על האידיש, משלח מנחם פרי בעיטה של זלזול באיזה “קיר הרוס” שהארכיאולוגים שלנו טורחים לחפש. לא מספיק לו “לחפש שורשים” באידיש, שהיא בשבילו שפת יצירתנו התרבותית האמיתית, אותה יש ללמוד וממנה יש להתפעל ולהתפעם, כדבריו. הוא מרגיש צורך לשלול את חשיפת השורשים שיש לנו כאן בארץ הזאת, מאז ימי התנ"ך.
כל ההתרסה שלו ושל חבריו לדעה נגד “שלילת הגלות” היא לאמיתו של דבר “שלילת החיוב הציוני” העברי והארץ ישראלי. איזה זלזול גס ומחפיר ב“קיר ההרוס”, הנבנה מחדש, של עברנו הלאומי בארץ הזאת. זה מה שמפריע להם – הקשר העמוק של ארצנו, עברה ועתידה.
פתאום אתה מפסיק לחייך ואתה שואל את עצמך אם הם לא מתחילים לחתור תחת הוויתנו הלאומית שטרם הגיעה לגיבושה המלא. אתה תוהה אם לא פועל אצל “מחפשי השורשים” בגולה איזה דחף – לא מודע – לא להסתפק בחיפוש הזה. אולי הם לא חשים בכך שהם כפויי דחף פנימי עמוק לקעקע בהבל-פה ובמחי קולמוס, בדומה לאנטי-ציונים בכל הדורות האחרונים, כל מה שנבנה כאן בעמל דורות. וכל כך – כדי שיהיה מוצדק ונאה בעיני עצמם, וגם נעים יותר, לחזור אל “המצב היהודי” הטבעי בעיניהם, מצב של מיעוט נצחי, גולה ונודד ממקום למקום, אפילו כשהוא נמצא כאן בלית ברירה, זר ומנוכר בתוכו פנימה, עם צרור של בדיחות, דמעות, והתרפקות על סבל שאין לו תיכלה, והלעגה עצמית שלומיאלית של בריחה מהתמודדות עם המציאות ופתרונותיה הקשים, בארץ קשה ועם שפה קשה, שהן כולן שלנו. אם זה בעיניהם טעם הקיום היהודי ותכליתו – שיהיה להם לבריאות, לעזאזל. גם באידיש. הם רוצים להיות מיעוט כל ימי חייהם, שיהיו מיעוט. אבל מה הם רוצים מאיתנו? אנחנו רוצים להיות רוב בארצנו. כולנו יחד ובעברית.
20.1.87
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.