הם כאילו מדברים שפה אחת ודברים אחדים. ארץ אחת להם, תחת אותם שמים. אבל הם מתרוצצים בבטנה כשני אחים, כשהם כמעט זרים זה לזה. וגם עוינים זה את זה. לאו דווקא במישור הפוליטי. ברובד עמוק הרבה יותר. הם היו לאנשים בתקופות אחרות לגמרי בחיי הארץ הזאת, אף-על-פי שמפריד בין אותן תקופות פרק זמן קצר. כל נסיון חייהם בתקופת ההתבגרות והעיצוב העצמי היה שונה. שני אחים, שני עולמות. ההבדלים ביניהם באו לידי ביטוי כמעט בכל דבר, מן ההתחלה, מאז שבא לעולם הצעיר שביניהם. להבדלים הללו ניתנו הגדרות שונות וכינויים שונים על-פי אבחנות שונות, אבחנות של סגנון, קצב, טעם ונושאי התייחסות וקריטריונים של העדפה ודחיה ומוקדי חיקוי, כמובן. בלי זה אי אפשר. התחיל ויכוח שיכול היה ליצור גשר ברבות השנים, אילו היה נמשך במסלול שהתווה לעצמו, מסלול דיאלקטי של ניגוד והשלמה המניח בהכרח רובד על רובד בהתאמה ביניהם.
אבל לא כך קרה. ההבדלים וההבחנות הפכו לקרקע ולניתוק, לתהום פעורה, במפץ הגדול של מלחמת ששת הימים. המלחמה ששינתה את הכול. את המפה הגיאוגרפית והדמוגרפית, את היחסים בין יהודים לערבים, ובעיקר, את הוויכוח בין יוצאי הדורות השונים והתקופות השונות בחיי הארץ הזאת. הוויכוח בין אלה שהיו לאנשים בשנות השלושים והארבעים, עוד בתקופת המנדט שלפני הקמת המדינה, להללו שהיו לאנשים לאחר-מכן, בשנות החמישים והששים.
אלה חזרו במלחמת ששת הימים הביתה – בחזרה אל הארץ האבודה והאהובה ממחוז הילדות הבלתי נשכח, אל הנופים הזכורים ואל האנשים ההם מאז, שהשתנו עם שינוי הנוף, אבל שמרו על עיקר טעמו וניחוחו. הפגישה המחודשת בין גיבורי הסיפור בהמשכים שנקרא פעם “אנו ושכנינו”, השכנים נושאי הקסם הזר של אוהלי קידר, והמשיכה, הדחיה, הכנסת-האורחים והיריות באפילה. בני דודינו. בני ארצנו. הרי אנשים אחים אנחנו, לעזאזל. האם אפשר היה אחרת? האם כל מה שקרה מאז היה רק אי הבנה, שאפשר תקן אותה? ואולי גזירת גורל היא מימי יצחק, ישמעאל, יעקב ועשיו, עד סוף הדורות. שכנינו הערבים. יריבינו ומפעם לפעם גם שונאינו. והרי מוטב היה, לפחות, אילו היה זה שוב סיפור רועי אברהם ורועי לוט. הם נפרדו בשלום. סיפור תכנית החלוקה מן ההתחלה. מימי האבות. מימי התנ"ך.
ואכן, אלה חזרו אל נופי התנ"ך, נופי השופטים הלוחמים את מלחמות ישראל בגיבורים, והנביאים דורשי הצדק והמלכים שתמיד חטאו יחד עם בני עמם, שעבדו לאלי הארץ כדי שזאת תיתן פריה בעיתה, ונענשו על-ידי אל השמיים, הקנאי והנוקם, השוכן במרומים, מעל לארץ. רחוק, לא מובן ולא נתפס. מי יכול להסתפק בו בצוקות העתים המידיות? מי לא בכה לשאול המלך ומי לא שטם בליבו את שמואל הנביא שמשח אותו וקילל אותו לאחר שיצא מקולל בבנים מושחתים. אבי אבותיהם של הרבנים החרדים. הראשון שהרס לנו את החיים בארץ הזאת. למה שמואל נטפל אל המלך הגיבור, האנושי והעצוב הזה, שלא רצה להיות מלך ועשה עבודה לגמרי לא רעה, ביחד עם בני עמו. שנלחם בבני עמון בגלעד ובפלישתים בגילגל וסופו שנפל בגלבוע לאחר שאיחד בפעם הראשונה את שבטי ישראל ולאחר שבני ביתו קמו נגדו. כולנו בוכים על שאול ועל עצמנו. הוא אבי הדור הזה ואבי גיבוריו, הלוחמים הטרגיים, שלא השלימו את המלאכה ואין להם יורשים וממשיכים. מה שלא יהיה – אסור להיכנע לשמואל.
הם חזרו אל נופי הילדות והנעורים, הטיולים ו“המחנות”, המסעות והאהבות המלבלבות. בסיפור ובדמיון וגם במציאות. נוף ימי המנדט על כבישיו הצרים והמתפתלים לפי תוואי הגבעות והעמקים, בין הכפרים הערביים המתמזגים בסביבה. נוף של בתים, אנשים, עצים וטראסות, בוסתנים וגדרות-צבר, כלבים נובחים וילדים עטויי זבובים, פרות עצלניות והרבה עצים וכבשים ותנים מייללים בלילה. נוף הערים הערביות, שהכול מתנהל בהן בתוך רעש הרחוב כשריח תבליניו נישא באויר, והחנויות הפתוחות לרווחה על דוכניהן, בתי הקפה עם השרפרפים הנמוכים, הגברים הכבדים המשופמים והמוסיקה המזרחית הרועשת והמייבבת.
אלה גדלו והתבגרו בשנות השלושים והארבעים, שנות “המאורעות” העקובות מדם והמאבק נגד “הספר הלבן” וגזרותיו, שנות “הפעולות” הגדולות והקטנות נגד הערבים, שהיו חזקים מאיתנו ועשו בנו “פרוגרומים”, ונגד הבריטים, שהם אז השליטים בארץ, והם גם לצידנו וגם לצידם, נגדנו ונגדם, שבלעדיהם לא היינו, אנחנו המעטים, גוברים על הערבים הרבים והחזקים אז מאתנו ועל “הכנופיות” השולטות בהרים ובדרכים.
אלה הפכו לנערים ולאנשים – בצל הכותרות השחורות לרוחב עמוד העיתון וספרי “יזכור” על כל אחד שנרצח ונפל חלל על אדמת הארץ ועל ישובה, בכבישים המתפתלים שבהם אורבת הסכנה מעבר לכל עיקול. פה נפל זה ופה נרצח ההוא. הגפירים והנוטרים, החיילים הבריטים והשוטרים. אלה היו שנות המלחמות של מעטים נגד רבים. הם החזקים ושוללי הזכויות ואנחנו החלשים הנאבקים על אותן זכויות ועל מקום תחת השמש. על עליה חופשית ומדינה עברית והתיישבות גם באיזורים האסורים לפי חוקי “הספר הלבן”. מלחמת ששת הימים היתה המשך וחזרה הביתה אל הארץ האבודה, שהיא הארץ. שלנו ושלהם. שיצטופפו קצת שכנינו הערבים, “שיתנו מקום” גם לנו. הארץ גם שלנו.
ולעומתם – הללו. הם סיפור אחר לגמרי. מלחמת ששת הימים נפלה עליהם כשהם בלתי-מוכנים. הם באו ממדינת ישראל של שנות החמישים ותחילת הששים. מארץ אחרת לגמרי. ממדינה שהיא מציאות, לא חלום, ולא מטרה ששואפים אליה. מדינה עם הרבה עולים. של בן-גוריון ושלטון מפא"י, פרוטקציה ושוק שחור ותורים וקיצוב, הטפות מוסר והתנשאות של אלה שעשו הכל והקריבו הכל מעננו, ובסך-הכל בישלו לנו דייסה, שאין יודעים איך לאכול אותה.
הם גדלו במדינה סגורה ונצורה מסביב ב“גיטו ממלכתי”, מוקף חומות וגדרות תיל ושדות מוקשים מסביב. בלי זכרונות וחוויות של תקופת המנדט ובלי פולקלור של “אנו ושכנינו”. כמה ערבים מסכנים ו“דפוקים”. זה מה שנשאר מאבו ג’ילדה וכנופיותיו האימתניות. בלי הריחות, הצלילים והגוונים מאז. קלאסטרופוביה מוחלטת. ארץ של הגירה צפופה, דחוסה ודחוקה ומנוכרת לכל יושביה, הישנים והחדשים. בבל של שפות ותרבויות. “שרליה” אחת גדולה. לא רק במחנה “שער העליה” של חווה אלברשטיין ושל הרומנים, הפולנים, המרוקאים והעיראקים שהלכו לאיבוד בתוכו. כולנו “שרליה”. מה נותר לאדם לעשות, אם לא לברוח ממנה, החוצה או פנימה.
לצאת למרכזי התרבות המנצנצים. “לחזור הביתה”, לאירופה, שכל-כך קסמה לאבותינו ואבות אבותינו, שלא רצו לעזוב אותה. אפשר להבין אותם, בעיקר כשבורחים לפריס וללונדון מ“מדינת שרליה”. להתכנס כל אחד בתוכו “בהגירה פנימית”, כל אדם לעצמו, אל ניבו וכאבו האישי, להיצמד אל חבריו הבודדים המנוכרים כמוהו. מה לו ארץ ישראל. מי לו ארץ התנ"ך. מה לו כל סיפורי הפולקלור והכזבים של ההורים ושל האחים הבוגרים – שהם חיקוי דל של ההורים – על תקופת המנדט ההירואית, על “המאורעות” והמאבק נגד הבריטים ופיצוץ הגשרים ואניות המעפילים.
אף אחד לא מעוניין לשמוע שוב ושוב את כל הסיפורים על הסרט שהוא לא היה בו ולא ראה אותו. הוא לא יודע על מה מדובר בסרט הזה והוא גם לא מעוניין לדעת. ובעצם, הוא לא כל כך מאמין לסיפורים “הריאליסטיים” הללו, על החוויות העמוקות שהיו לכולם יחד. תמיד יחד. הוא יודע מעצמו, שהאמת היא האמת של היחיד, שרק יחידים כמוהו, יכולים להבין אותה. רק היחידים הבודדים, בקבוצת היחידים הזאת וההיא והאחרת לגמרי. בלי פלמ"ח. בלי מנדט. בלי הירואיקה אמיתית או מזוייפת. יש מדינה ככה היא נראית וזה מה שיש והאחרון שיכבה את האור.
פתאום כפו עליהם את ארץ ישראל הישנה מ“הסיפורים הריאליסטיים” המזויפים של העבר. הם שמעו עליה וגם קראו קצת. ואולי זוכרים משהו משנות הילדות. פתאום אנסו אותם לאהוב את הארץ הזאת ואת יושביה, המסכנים, החלשים, “הדפוקים”, המנושלים, הפליטים. אחרי הכל, הם יצאו למלחמה כדי להגן על עצמם מפני הצבא המצרי, שחיכה כדי להשמיד את כולנו. הם רצו להציל את חייהם וחיינו, ולחזור הביתה. והנה מספרים להם סיפורים מהתנ"ך, על המנדט על ארץ ישראל השלמה ועל זכרונות נעורים אבודים ומחודשים, שלא מעניינים אותם.
יותר מזה, אלה סיפורי אהבות אסורות. הרפתקאות מסוכנות ומכוערות. לנו אין אהבות קולקטיביות. אנחנו לא רוצים לעשות שום דבר ביחד עם כל “החבר’ה”. מקסימום – להתכנס כדי להחליט שעלינו להתפזר ולהיות כל אחד לעצמו, איש איש עם עצמו, מכאוביו האישיים, המיוחדים, שהם טעם העולם והחיים. ורק בהם טמונה האמת שעל כל אחד מאיתנו לחשוף אותה לעצמו. לא רוצים להיות שותפים להרפתקאה הגדולה של כל האחרים. שעוד קודם לכן, לפני המלחמה, כבר הרגשנו ששפתנו איננה שפתם ודברנו איננו דברם. עכשיו אנחנו מבינים למה הרגשנו אז למה הרגשנו אז את מה שהרגשנו, ולמה אמרנו וכתבנו עליהם ונגדם מה שאמרנו וכתבנו.
לא רוצים את הארץ השלמה, שעלינו היא גדולה מדי. אנחנו לא רוצים להישאר בארץ הזאת שאנסנו אותה ואת תושביה. איך הסתבכנו בצרה הזאת? במלחמה הזאת? בנופים המורעלים הללו? בסבך הבעיות והשנאות של האנשים הללו, היהודים והערבים גם יחד. מה לנו ולהם? גם לכובשים וגם לנכבשים. התסריט הזה לא מוצא חן בעינינו. שיתנו לנו לחזור הביתה. לא אל הבית שלהם. אל הבית שלנו. לא אל הארץ שלהם. אל המדינה שלנו. שישארו הם עם קללת הירושה שהם הורישו לנו. אנחנו רוצים לנער אותה מעלינו ביחד איתם. ועם ההורים המשותפים שלנו ושלהם, שהם בעצם האשמים בכל הצרה הצרורה הזאת. לא בכדי שנאנו אותם בליבנו כבר אז. לא בכדי רצינו לעקור אותם ואת מורשתם מתוכנו כבר אז. מאז מלחמת ששת הימים התחלנו להבין למה.
ועכשיו - עשרים שנה אחרי – יש בכלל מקום לשאלה למה אנחנו הורגים שוב ושוב, אותם ואת כל המיתוסים הציוניים שלהם, בכל שיר, סיפור ומחזה? למה אנחנו גוזרים עליהם, ב“לחש ההשבעה” של יצירתנו, למות, להתאבד, להתגרש, להישאר עריריים, לאבד את בניהם ובנותיהם היורדים מהארץ ומתפזרים לכל רוחות השמים. וזה לא הכל. טעם הנקמה המתוקה הוא הסרט שלנו, לא הסרט שהם מספרים לנו עליו. בתסריט שלנו – שנקרא לו “תסריט הנקמה המתוקה” – אנחנו, בניהם האהובים האמורים להיות היורשים והמורישים של הארץ הזאת, שהם כבשו אותה לעצמם ולנו בזיעת אפם ובדם קורבנותיהם לעולמי עד לדורי דורות ולנצח נצחים. אנחנו, הממשיכים, האמורים להוריש את הארץ לבנינו אחרינו, נערוך להם לאבותינו היקרים ולאחינו הבכורים, אלה שנקראים “דור הפלמ”ח", סידרת טכסים ריטואליים של “רצח אב” על כל גלגוליו עד להתאבדות הבן הבכור, ירידת הבן הצעיר והתפזרות טוטאלית של כולם לכל עבר. והמשך יבוא, אולי, כאשר הנכד הערבי, בן הבת הנשואה לערבי, ואולי יהיה זה הנין הערבי, יבוא לחרוש את אדמת “קברי האבות והבנים” ולפזר את עצמותיהם לכל רוח. יהיה זה הנכד האמריקני, או הנין, שירצה להיפטר מנכס הירושה, בלי שום ריטואלים. והוא ימכור, כך סתם, את כל הנכסים שנצברו בעמל לכל המרבה במחיר. עוד נמצא סיום הולם לתסריט שלנו באחת האפשרויות הללו. הם לא יאהבו אותו.
זהו ויכוח עמוק וכאוב מאד, בעיקר משום שהוא ניטש בין קרובים. בין חניכיה וממשיכיה של אותה תרבות נעורים עברית-ארצישראלית שכאילו נקטעה בלי המשך, עד להיווצרות התחושה של “מה להם ולנו, מה לנו ולהם”. ולא רק בין מצעים מפלגתיים ופוליטיים. זהו ויכוח קשה של חיפוש שורשים אבודים בהיסטוריה, בגיאוגרפיה ובתרבות, ולא רק מאבק פנימי על ארץ שישנה ואיננה. ושל אובדן זהות ונסיון לבחור תדמיות מן העבר והעתיד, הרצויות לכל אחד מאיתנו. איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה לנו, מה אנחנו רוצים להיות ומה יהיה טיב היחסים בינינו ובין שכנינו, ולא רק מה יהיו הגבולות בינינו לבינם. מה השכנים הללו רוצים באמת מעצמם ומאתנו.
זהו החיפוש הנמשך, של תחושות וחוויות המגדירות-זהות והקובעות-שייכות לארץ, לאנשיה ולעברה, על כל תקופותיה. אלה רוצים להעמיד את הקשר עם העם היהודים מול הקשר אל ארץ ישראל. לטפח את השייכות לעם היהודי בכל תפוצותיו ולחפש קירבה אל האינטלקטואלים שלו, היהודים של חוץ-לארץ, שביתם הוא עולם המלים והספר בכל מקום שהוא, ולאו דווקא הבית הגיאוגרפי-הנופי-ההיסטורי בארץ הזאת, ולא בשותפות עם אנשיה, שפתה העברית ותרבותה וכל מאבקי הגורל שלה. האמת היא שדווקא בינינו לבינם יש מקום לתחושה של “מה להם ולנו, מה לנו ולהם”, ולא בתוכנו היושבים כאן ומתווכחים בינינו לבין עצמנו על עברה ועתידה.
ויכוח זה, מריר וכאוב, מתנהל בעיקרו בין דורות שונים של ילדי הארץ וחניכיה, השייכים למורשת אחת, ואמורים לדבר בשפה אחת, שהיו צריכים להמשיך ולחדש את מלחמתו האבודה של שאול, המלך הראשון שלנו, נגד שמואל הנביא, שונא הממלכה. זה צריך היה להיות מאבק משותף לכל אלה שנמצאים בצד הנכון של המתרס כל הדורות. זו היא מלחמת הזהות והקיום האמיתית ולא מלחמות תחליף אחרות. ואולי המאבק הזה מתחיל עכשיו באמת, מעבר לקווי הפילוג הקודמים? לאחר עשרים שנה מתחילים הגבולות הקודמים להיטשטש ולהתקהות. הרי קו החלוקה בין משתתפי הוויכוח הוא לא תמיד ולא רק ביולוגי-ביוגרפי. יש שנולדו מהצד האחד של גבול הזמן אל תוך הצד השני ויש שתמיד היו זרים בתוך “המחנה” הדורי שלהם. הזמן עשה את שלו. עשרים שנה “לא הולכות ברגל”. מתעייפים. מתאכזבים. מתפקחים. מתחילים לראות את הדברים אחרת.
יש המתאכזבים מן העם היהודי ויש המתאכזבים מן העם הפלשתינאי. אלה מאוכזבים מהיהודים שלא רוצים לעלות, נושרים וסתם יורדים. עם של מיעוטים מפוזרים בכל העולם לפי בחירתם. וגם היהודים – ובעיקר הדתיים הקיצוניים – שיוצרים פה “שטטל” עם אגרופים ורובים, שספק אם לחילוניים יש בו אוויר לנשימה, ורוצים את כל הארץ לעצמם כאילו מיליוני יהודים עומדים לבוא אליה, ולא רוצים להיאחז באפשרי ובסיכוי להיחלץ ממעגל הדמים והשכול של מלחמת התמיד. הם לא רוצים לחשוב על האפשרות שהרוב יתעייף ויברח מכאן. מתאכזבים מהערבים שיש להם כשרון אדיר להגיד תמיד “מחר”. שתמיד דוחים את מה שמציעים להם, והוא הרבה יותר ממה שיש להם, מכיוון שהם רוצים יותר, את הכל. קשה עם היהודים וקשה עם הערבים.
עשרים שנה אחרי מלחמת ששת הימים צריך להתחיל מחדש. לנסות עוד פעם לדבר בשפה אחת. להתחיל מלמטה ולעלות ביחד. ישנם אוהבי ארץ ישראל ונופיה משני עברי המיתרס הביולוגי, משני עברי המיתרס הפוליטי. כשם שיש שונאי ערבים ומי שאינם שונאים ערבים גם כאן וגם כאן. פרדוכס? אולי. אבל – עובדה, בכל זאת. יש “יונים” של ארץ ישראל ויש “יונים” של מדינת ישראל. אלה רוצים בפשרה פוליטית שתאפשר חיים ביחד עם ערביי הארץ הפלשתינאים, גם מעבר לגבול. פשרה של רועי לוט ורועי אברהם. ויש אחרים בקרב ה“יונים”, שלא אוהבים את הערבים ולא את הארץ שהם יושבים עליה ורוצים להיפטר מהם וממנה ולחזור הביתה אל “הגיטו היהודי” הסגור, בגבולות שלפני מלחמת ששת הימים. כשם שיש “ניצים” שרוצים את הארץ כולה, בלי ערבים, תוך “מלחמת מאה השנים” שנגזרה עלינו אולי בלאו הכי, גם אם ניסוג ל“גבול הירקון”, עד שהם או אנחנו נירש את הארץ כולה. ויש אוהבי ארץ ישראל שמתגעגעים אל הנוף הנשכח והזכור של פעם, שהערבים היו ויהיו חלק בלתי-נפרד ממנו, בטוב וברע. מה עוד שיש לנו עכשיו ערבים אחרים לגמרי, שהם ישראלים ופלשתינאים גם יחד. דוברי עברית וכותבי עברית. מי יודע. אולי יהיה אפשר לדבר איתם אחרת. אולי הם יהיו נבונים יותר מקודמיהם ויידעו להיאחז באפשרי. ואולי הארץ הזאת תצליח להיות בעתיד ארץ משותפת לשני העמים, החיים זה בצד זה וזה עם זה, בהסדר מדיני מוסכם, גם אם פרטיו טמונים בחיק העתיד המעורפל.
אחרי עשרים שנה מוכרחים כל אלה שקשרו את גורלם בגורל הארץ הזאת לנסות שוב ולמצוא לעצמם ארץ. אחת ובית אחד, שאפשר לחזור אליהם. גם כדי להמשיך בוויכוח ביניהם. הזמן צריך לעשות את שלו למצוא מזיגה בין הניגודים, ולהבליט את המשותף גם אם הוא תוצאה של עייפות, אכזבה והתפכחות. יכול להיות מצע לוויכוח ולקבלת הדין של הכרעות פוליטיות היסטוריות, שמתדפקות אולי על דלתות כולנו. עשרים שנה “לא הולכות ברגל”. את הנעשה אין להשיב. ממרחק הזמן יכולים הדברים להיראות אחרת משני עברי הקו המפריד בוויכוח הקשה הזה. ואולי טמונה בכך תקווה לעשרים השנים הבאות.
3.5.87
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.