עטוּף חלוֹמוֹת מזרח פּראיים בּלילה, וּשטוּף חוֹם מדבּר לבן וּמסַמא בּיוֹם – שוֹכן לוֹ, כּעל כּנף־החלוֹם, בּין גבעוֹת ועמקים בּארץ יהודה, הכּפר העברי הקטן נחלוֹן.

נמשכוֹת להן שתי שוּרוֹת־בּתים לבנים וּקטנים, ואוּרווֹתיהם וּבנינים אחריהם – כּשני עדרי־צאן שרעוּ בּמדבּר ורבצוּ למנוּחוֹת כּחוֹם היוֹם. על־יד הבּתים נטועים עצים; פּה ושם עוֹמדים בּרוֹשים שלוים וגאים. שקטים, מכוּנסים לתוֹך עצמם וּמַמתיקי־סוד תמיד – כּתפילה הם עוֹמדים, בּתפילה שלוה, בּטוּחה, שלוּחה ישר לשמים.

משׂמאל לכּפר נראים הרי־יהוּדה הנמשכים פּרא דרך הארץ הלוֹהטת והחרבה, אחד נערם על חברוֹ, אחד לפוּת בּשני; נשמת שמש ואש מסביבם, ועליהם – מחשבוֹת נביאי־אל העתיקות והנצחיוֹת. על צלעוֹתיהם, צלעוֹת ההרים הפּראיים וּמוּצקי־האבן האלה, קפא צלצוּל חרבוֹת־הגיבּוֹרים אשר לדוד וּשלמה וחרוֹן־אפּם וּגבוּרתם של השוֹפטים.

זוֹהר כּחוֹל־לבן ושקוּף, כּצעיף־משי ארוּג אוֹר־שמש, עוֹטף את הרי־יהוּדה בּיוֹם וּמרגיע אוֹתם על מערוֹתיהם וסוֹדוֹתיהם מקדם, מקדם…

מימין לכּפר – גבעוֹת ועמקים, עמקים וּגבעוֹת, עד לחוֹף הים לבן־החוֹלוֹת. עוֹמד לוֹ שם על גבעה דקל בּוֹדד, הוּא וצוארוֹ הגבוֹה והצהוֹב וראשוֹ המלא והירוֹק – מבּיט ימה. וּשתי דרכים יוֹצאוֹת משני עברי־הכּפר, עוֹלוֹת גבעוֹת ויוֹרדוֹת בּקעוֹת ונמשכוֹת לשני קצוֹת השמים הטהוֹרים העמוּקים ולוֹהטי־השמש.

ויש שקוֹל “פאנטאסיה” יישמע מהדרכים האלה. שם מאחוֹרי גבעה רוֹכב ערבי על חמוֹרוֹ וּמחמר אחרי גמל טעוּן סחוֹרה. רגליו החוּמוֹת חשׂוּפוֹת עד לברכּיו; על ראשוֹ עַבַּיה שחוֹרה ועל כּתפיו רוֹבהוּ. רוֹכב וּמבּיט סביבוֹ בּעיניו השחוֹרוֹת, וּמוֹשך לוֹ בּקוֹלוֹ החרישי, העצלני קצת וּרוה־הגעגוּעים, ארג־זמירה של עליוֹת וּמוֹרדוֹת, כּגבעוֹת והעמקים אשר מסביבוֹ. והגמל הוֹלך זקוּף־ראש, מבּיט וחוֹלם על מדבּר לוֹהט.

שעת־הצהרים. הימים ימי־קציר. בּדרך מהשׂדוֹת אל הגוֹרן מתמר ענן־אבק. מוֹבילים את התבוּאה על גבּי גמלים וּבעגלוֹת רתוּמוֹת לשוָרים. הנשים בּבּית. הן מכינוֹת ארוּחת־צהרים וזוֹרקוֹת לעתים מבּט דרך החלוֹן לצד הגוֹרן, שם, אחוֹרי־המוֹשבה.

“האוּמנם בּרוּכה השנה? אבינוּ שבּשמים, הלואי – בּחוֹם שכּזה עוֹבדים הם בּשׂדוֹת!”

על האצטבּא שעל־יד אחד הבּתים יוֹשב בּחוּר צעיר כּבן עשׂרים – פּוֹעל. רק אמש בּא הנה לבקש עבוֹדה. גבוֹה, חסוֹן, שזוּף־פּנים וידים – עקשנוּת וּנעוּרים נשקפים מעיניו האפוֹרוֹת, מלאוֹת הגעגוּעים. יוֹשב הוּא ותוֹלה את מבּטוֹ החד בּאוֹפק הבּוֹער. השוֹאל הוּא את הארץ החרבה, עטוּפת זכרוֹנוֹת עם־עוֹלם, על מַהוּת חייו?

הנה יצאה מרים השחוֹרה מהבּית. מחוּטבה, ורגליה יחפוֹת, לבוּשה שׂמלה לבנה וקלה, ומטפּחת לבנה על ראשה. עוֹדנה צעירה, כּבת שבע־עשׂרה, אבל בּמזרח נוֹלדה וגדלה. השדים והמתנים נכוֹנוּ. העינים קטנוֹת, אבל שחוֹרוֹת כּשערוֹת ראשה הארוּכּוֹת היוֹרדוֹת על כּתפיה. וחדוֹת הן העינים הללוּ ולוֹהטוֹת. הרי זוֹ פּרח־מזרח רענן, וּכבר צמא לבּה, וּמבּטה – תאוַה. מבּיטה היא לבּחוּר החדש, היוֹשב שם מעבר לרחוֹב על־יד הבּית וצר לה, שהשמש שזפה כּל־כּך את פּניה וצוַארה, וּשמחה היא עם זה: בּחוּר חדש.

נכנסת היא הבּיתה לסדר את שׂערה השחוֹר ולנעוֹל סנדלים לרגליה היחפוֹת.

ועל־יד בּיתוֹ, בּצל־התוּת, יוֹשב ר' נחוּם, יהוּדי כּבן חמשים. זקנוֹ הארוֹך והרחב וּפיאותיו המסוּלסלוֹת חסידית כּבר לבנים, אבל עיניו וּמצחוֹ עוֹדם בּצעירוּתם. יוֹשב הוּא וּמהרהר:

– ארצנוּ שלנוּ, ארצנוּ שלנוּ, ארץ־ישׂראל.

זה חמש שנים מאז בּא ר' נחוּם לארץ־ישׂראל. חיסל את עסקי־היערוֹת שלוֹ בּרוּסיה, נפרד בּלב כּוֹאב מקברוֹת אביו ואמוֹ וּמהחסידים בּ"שטיבּל", לקח אתוֹ את הש"ס וה"זוֹהר", ירוּשה מאביו, וגם את קוּפסת־הכּסף לטבּק, בּא לארץ־ישׂראל וקנה פּה, בנחלוֹן, חלקת־אדמה.

בּניו הגדוֹלים מעבּדים את האדמה והוּא עוֹזר להם, מנהלם בּעצתוֹ; אבל כּמוֹ תמיד, כּבכל ימי חייו – יוֹם יוֹם דף גמרא וּבלילי־שבּתוֹת – “זוֹהר”. ועם זה בּכל זמן שבתוֹ בּארץ־ישׂראל אין, משוּם־מה, מנוּחה בּנפשוֹ. דוֹמה כּאילוּ נשאר, כּביכוֹל, בּאמצע הדרך וּלארץ־ישׂראל לא הגיע, כּאילוּ פּשט את ידיו לחבּק את הארץ הקדוֹשה, היקרה, אבל זוֹ, הארץ, קדוֹשה ונישׂאה ממנוּ, וּזרוֹעוֹתיו רפוֹת וּקצרוֹת. גם לשדה לא הלך היוֹם. המה יהמה לבּוֹ בּקרבּוֹ. והוּא יוֹשב וּמהרהר:

– ארצנוּ שלנוּ, ארצנוּ שלנוּ, ארץ־ישׂראל!

הביאו הרוֹעים את העדרים לבּאר שבּראש הכּפר: הפּרוֹת, הכּבשׂים, בּעלי האליוֹת השמנוֹת והעבוֹת והעזים ארוּכּוֹת האזנים. וּמהגוֹרן לצד הכּפר נראה אבק – מי־שהוּא שב הבּיתה, לאכוֹל לחם־צהרים ולנוּח.

בּעוֹד זמן־מה נראה גרשוֹן בּרחוֹב, הוּא ועגלתוֹ וסוּסיו. מעוּמד נוֹסע הוּא בּעגלה.

גרשוֹן, כּבן חמשים, גבוֹה, צנוּם, זקנוֹ ושׂערוֹת־ראשוֹ שחוֹרים ומגוּדלים. אוֹהב הוּא לנהוֹג בּעצמוֹ מנהג עוֹבד־אדמה ממש. פּניו כּשהם מיוּזעים – רק בּשרווּל־כּוּתנתוֹ יִמחם, משׂא־מה כּי ישׂא לשׂדה – על כּתפיו דוקא ישׂאהוּ. ואל השׂדה וּמהשׂדה הוּא נוֹסע מעוּמד דוקא.

נוֹסע הוּא מעוּמד בּעגלה ואיננוּ ממַהר. בּרי לוֹ, שעוֹבד אדמה ממש לא ידפּוֹק את סוּסיו העיפים. אחריו בּעגלה רתוּמה לצמד־שוָרים, נוֹסע ר' חיים, אביה של מרים, רחב־גרמים, בּריא, בּטוּח בּעצמו.

עוֹד מילדוּתוֹ הוּא בּארץ־ישׂראל. יוֹשב הוּא בּעגלה ויוֹדע שעכשיו הנהוּ ראש ועד־הכּפר, שהשתא, כּמוֹ תמיד, תהיה גָרנוֹ המלאה בּגרנוֹת. נהנה הוּא משוָריו מוֹשכי־עגלתוֹ וּמהסוּסים והחמוֹר שנשארוּ בּשׂדה עם פּוֹעלוֹ הערבי; מוֹציא את קוּפסת הטבּק, גוֹרף קמצוּץ־טבּק גדוּש וגוֹער בּשוָרים גערה סתם, לשם הנאה.

בּעוֹד רגע נראה בּרחוֹב ר' מנשה, יהוּדי נמוּך, שׂב, הוֹזה. מין שיטה חידש לוֹ בּנטיעוֹת והריהוּ בּטוּח שלוּ רק נשמעוּ לוֹ, היה מציל את כּל עם־ישׂראל ואת הישוּב בּארץ־ישׂראל. הנה זה חמש שנים מאז גלוֹתוֹ מין נטיעה חדשה – מין עץ שמן. עוֹשׂה נסיוֹנוֹת וכוֹתב עליהם חיבּוּר שלם וּבתוֹכוֹ רצוּפה גם הבּיוֹגרפיה שלוֹ, אלא שאין שוֹמעים לוֹ. וּמשוּם־כּך אמנם אין הדבר עוֹלה. בּידים ריקות, ונוֹסף לזה – יחידי, וכי מה תפעל ותצליח? וחוֹשב הוּא בּשעה זוֹ, שבּחוֹם גדוֹל כּזה מוּכרחים להשקוֹת את הנטיעוֹת יוֹם־יוֹם. וככה ירשוֹם אמנם בּחיבּוּרוֹ. בּינתים משׂיגוֹ ראוּבן, לץ הכּפר, צעיר מהיר, שׂמח, אוֹהב להתלוֹצץ, וּמה גם בּזמן שהעבוֹדה רבּה בּשׂדה. פּונה למנשה:

– צפרא טבא, ר' מנשה, וּמה יאמר – חוֹם שכּזה? קשה לנשׂוֹם ממש – השׂערוֹת בּוֹערוֹת על הראש. אי־מזה הוּא בּא?

ר' מנשה מתעוֹרר ממחשבוֹתיו ועוֹנה בּגאוַה:

– וכי מאין לי ללכת? – מנטיעוֹתי.

ראוּבן מעמיד פּנים רציניים ושוֹאל:

– כיצד? מרחוֹק הצצתי היוֹם. טוב טוֹב. יפה מאד.

ר' מנשה – זחה דעתוֹ עליו:

– כּלוּם צריך להוֹסיף וּלהוֹכיח – אוֹמר הוּא – שאִתי הצדק? הם כּוּלם אינם אלא שוֹטים, חמוֹרים, אטוּמי־מוֹח.

– הלא זה דברי מכּבר, שהצדק אִתוֹ – טוֹען ראוּבן וּמערים על הגיחוּך שעל שׂפתיו – היוֹדע הוּא? הרי גם אני חוֹשב לנַסוֹת ולנטוֹע מהנטיעוֹת ש…

ר' מנשה מתלהב ואינוֹ נוֹתן לוֹ לגמוֹר:

– אפשר להתעשר. דא עקא שאין איש שוֹמע לי. כּבר חיבּרתי על זה ספר שלם. השתא הייתי יכוֹל להראוֹת בּעליל, לכוּלם שהצדק אתי. והנה נראתה בּנטיעוֹת מין תוֹלעת. זבּלתי קצת יותר מדי ועדרתי פּחוֹת מדי, הן יחידי אני, אין איש עוזר לי, נטוֹע נטעתי רק מעט מאד. הלא צריך להשאיר לזריעה, הרי צריך גם למחיה. הנה טוֹב שגם אתה תתחיל בּדבר, טוֹבים השנים, בּשנים אפשר להרבּוֹת בּנסיוֹנוֹת. וּכשתטע – תטע דוקא סמוּך לאילנוֹתי. שוֹמר נשׂכּוֹר לנוּ בּשוּתפוּת. ההוֹצאוֹת תתמעטנה על ידי זה. אפשר להתעשר. כּל הישוּב בּארץ־ישׂראל יקוּם לתחיה. והתדע, שבּחוֹם כּזה מוּכרחים להשקוֹת יוֹם־יוֹם, בּטח בּי…

עיניו של ר' מנשה בּוֹערוֹת, פּניו נלהבים, כּוּלוֹ כּאילוּ גדל. ודאי שהיה מוֹסיף עוֹד לחלוֹם, אלא שהבּיט על ראוּבן וּכמדוּמה שהרגיש גיחוּך בּעיניו, וּכאֵב דקר את לבּוֹ, ושוּב הלך לוֹ לביתוֹ הוֹזה שׂב ושפל־קוֹמה.

בּאוֹת מהגוֹרן עוֹד עגלוֹת אחדוֹת, אחריהן מתמר ועוֹלה ענן־אבק כּבד, ואחריו – צוֹעד לוֹ עיף והוֹזה ר' משה. משה זה הוּא מן הראשוֹנים שהתישבוּ פּה בּכּפר לפני חמש־עשׂרה שנה, וּמשוּם־מה אין הוּא מצליח. כּמעט כּל תוֹשבי נחלון חיים חיי־עוני, קוֹדחים לפרקים. אבל הוּא אינוֹ מצליח כּלל. וחוּץ מזה שחלקת־אדמתו מצערה, אין הבּרכה מצוּיה בּשׂדוֹתיו – וּבהמוֹתיו מתוֹת זוֹ אחר זוֹ. השתא מתוּ אצלוֹ בּחוֹדש אחד שוֹר וזוּג סוּסים. והילדים מתרבּים, הקטנים הוֹלכים וּגדלים, האשה חלשה. החוֹבוֹת מרוּבּים. אי־אפשר לוֹ לשׂאת עוֹד. הוּא החליט לצאת מארץ־ישׂראל. והריהוּ נוּגה עכשיו ומוּדאג.

והנה משם, משׂדה שנקצר, נישׂא רוֹכב על סוּס ערבי יפה וּפרא – בּנוֹ של גרשוֹן, בּחוּר כּבן עשׂרים. פּרש ידוּע הוּא זה בּכל הסביבה, ואפילוּ הערבים נוֹהגים בּוֹ דרך־ארץ על רכבוֹ. הסוּס פּרא, דם וָאש. נישׂא הוּא כּרוּח, מתוּח עד לאחרוֹני־העוֹרקים שבּרגליו, נוֹגע כּמתוֹך שׂחיה בּבּטן עד לארץ, הנחירים פּתוּחים לרוַחה – גוֹמא וּבוֹלע את האדמה מתחתיו. והרוֹכב יוֹשב מוּצק, בטוח, בלי תנוּעה, כּאילוּ שניהם, הסוּס ורוֹכבוֹ, הוּסכו מברוֹנזה. וּשניהם מראים פּלאוֹתיהם לעיני־השמש הבּהירה, הלוֹהטת. והאחד מבין את חברוֹ. הרוֹכב פּרא והסוּס נבוֹן. פּתאוֹם בּעצם הטיסה נסוֹגים שניהם אחוֹר, מתעכּבים בּבת־אחת. הרף־עין – ושוּב נישׂאים הם בּטיסה עד עצם הכּפר, וּמתעכּבים. הפּרש מלטף את צואר־הסוּס, מוֹדה לוֹ, הסוּס זוֹקף ראשוֹ בּגאוָה, צוֹהל. בּגאוֹן וּמתוך ריקוּד הם נכנסים לתוֹך הכּפר.

וּבכּפר כּבר מוּרגשת תנוּעה. הבּאים מתירים את השוַרים והסוּסים על־יד הבּתים. מדבּרים על הבּרכה שבּשׂדה, על הקציר ועל החוֹם המשוּנה. בּבית־הספר מצלצלים, משלחים את התלמידים להפסקת־הצהרים. בּרחוֹב נראים ילדי־הכּפר, לבוּשים בּגדים קלים, בּגדי קיץ, פּניהם שזוּפים משמש, ועיניהם עיני־ילדים שוֹבבוֹת, עליזוֹת וטוֹבוֹת. המוֹרה, איש צעיר, עוֹמד לפני בּית־הספר, מלַוה בּשׂביעוּת־רצון את תלמידיו, מסתכּל בּהתרת העגלוֹת על־יד הבּתים, ושׂמחה מלטפת את לבּוֹ:

" ויהי בּימי קציר חטים".

והוּא מחליט בּלבּוֹ, שמחר יצא לטייל עם הילדים לשׂדוֹת:

“ויהי בּימי קציר חטים”.

גמרוּ את המלאכה על־יד העגלוֹת – ונכנסוּ לבּתים. מסתתרים מהשמש הלוֹהטת. אוֹכלים ונחים מהעבוֹדה. שקט בּרחוֹב. אי־מזה, מאצל הכּפר נשמעה נעירת חמוֹר משוּנה וּמרה – ושוּב דממה מסביב. אין איש בּרחוֹב. רק מרים נראית מזמן לזמן על סף הבּית, וּמבּטה תוֹעה וּמחפּשׂ בּחלל הרחוֹב – את הבּחוּר החדש היא מבקשת: “היכן הוּא? ההלך כּבר? מי הוּא?” – את נעליה נעלה לרגליה את שׂערוֹתיה סרקה – והוּא איננוּ. וּבעינים מוּרדוֹת ונוּגוֹת היא נעלמת בּתוֹך הבּית.

וּכשהשמש יוֹרדת קצת לצד מערב ורוּח־הים נוֹשב רעננוֹת וּבחזקה, שבים הגברים לשׂדה. הפּעם נוֹסע גם ר' נחוּם. בּא הוּא לשׂדה, עוֹזר לטעוֹן את העגלה חיטים. נטענה העגלה, עוֹלים הבּנים עליה ונוֹסעים לגוֹרן, ור' נחוּם הוֹלך אחריהם. עכשיו השמש חביבה ורכּה וּבשׂחוֹק נעים היא זוֹרה את אוֹרה על עוֹלם־יה, עוֹלם גבעוֹת ועמקים וּשמי־משי עמוּקים וּכחוּלים. רוּח־הים הרענן נוֹשב בּפּנים. וּבעמקים ואף גם על גבעה פּה ושם – ישנם כּבר צללים רכּים, קלילים, כּעין המשי שחוֹר וַפז. נחוּם הוֹלך מאחוֹרי העגלה, והוּא מהרהר “ויהי בּימי שפוֹט השוֹפטים”… “וילך איש מבּית־לחם־יהוּדה”… והנה בּוֹעז בּא מבּית־לחם ויאמר לקוֹצרים: ה' עמכם"… מבּיט הוּא לפניו וּמסביבוֹ, כּחתן זה התוֹהה לכלתוֹ היפה והאהוּבה, מסתכּל בּה וּמחפּשׂ בּפניה את סוֹד־יפיה. והוּא מהרהר:

– ארצנוּ שלנוּ, ארצנוּ שלנוּ, ארץ־ישׂראל!

בּינתים יוֹרדת השמש על אחת הגבעוֹת מאחוֹרי־הכּפר, כּאילוּ לנוּח. גדוֹלה היא עכשיו ואדוּמה. וחרש וּלאט יוֹרדת היא מאחוֹרי הגבעה, והמערב בּוֹער.

נעלם רוּח־הים – רוּח־היוֹם, המזרח עוֹצר את נשימתוֹ, כּבים וכלים צבעי־היוֹם. וּמיד נוֹלד רוּח חדש, רענן, קריר ואוֹרג את האוֹפק המזרחי בּצללי־ליל כּהים. והם, הצללים נארגים ונמשכים מעל הגבעוֹת, דרך העמקים, צוֹבאים על הבּרוֹש ועוֹטפים וּמלפּפים אוֹתוֹ יוֹתר ויוֹתר, נחים שם, על ראש דקל בּוֹדד, והלילה בּא – ליל תכלת־כּהה, זרוּע אוֹר כּוֹכבים וירח.

שבוּ כּבר הכּל מהשׂדוֹת. על־יד איזוֹ אוּרוַה נאספוּ פּוֹעלים ערבים אחדים. אחד מהם עוֹמד בּאמצע וּמחלל בּחליל זמר מזרחי מוֹנוֹטוֹני, מסוּלסל וּרוה־געגוּעים, וחבריו רוֹקדים נלהבים סביבוֹ בּפראוּת ועוֹז. על אצטבּה שעל־יד אַחַד הבּתים יוֹשבים הגברים, לבוּשים חלָטים וכוּתנוֹת. הנשים אף הן כּאן. מבּטים לתוֹך הליל הבּהיר וּמשׂוֹחחים.

שמוּעה שמעוּ, כּי פּה, קרוֹב, מהלך שעתים מהכּפר, קוֹנים עוֹד חלקת־אדמה. ואז תיפּקד נחלוֹן לתחיה. ראשית, אפשר יהיה להרויח קצת מהצד; שנית, יהיוּ עוֹברים־ושבים מצוּיים – הרי שוּב קצת פּרנסה; יקוּמוּ לתחיה. מתאוֹננים, שהבּרכה השתא אינה כּפי ששיערוּה מראש. מישהוּ אוֹמר, שצריך להשתמש שוּב בּמחרשה האירוֹפּית, אוּלם לא כּל בּני־הכּפר מסכּמים לוֹ. לא בּזה הדבר תלוּי. הקרקע פּה אחר לגמרי. את האסוֹן ממיט, בּעיקר, ה"עשוֹר". מוּטב היה אילוּ התחילוּ בּני־נחלוֹן לטפּל בּנטיעוֹת, מפלחה גרידא אי־אפשר לעשׂוֹת פּה עוֹשר. אוּלם הבּנק אינוֹ רוֹצה לתת קרדיט בּשביל נטיעוֹת. מנשה מתלהב וטוֹען, שלוּ רק שמעוּ לוֹ והנהיגוּ בּנחלוֹן את הנטיעה שלוֹ – היוּ מתעשרים. הכּל צוֹחקים.

מדבּרים על הצרוֹת, שהשוֹמרים גוֹרמים למוֹשבה. גוֹנבים חיטים. אחר־כּך מתחילים לספּר סיפּוּרי־מעשׂיוֹת על התנקשוּיוֹת.

גרשוֹן מספּר מה שאירע לוֹ פּעם בּדרך מיפוֹ לנחלוֹן. יוֹצא הוּא פּעם מיפוֹ סמוּך לעת־ערב. יש סכּנה לנסוֹע יחידי בּלילה, אבל הוּא מוּכרח להיוֹת בּבּית. השאיר את אשתוֹ קוֹדחת. מוּכרחים להתחיל מחר בּחרישה. וּמכּיון שעוֹבד־אדמה הנך, אין מה להתפּנק. ממַלא הוּא את האקדח ויוֹצא לדרך. שקט מסביב, אין פּוֹגשים איש. נוֹסע הוּא לוֹ יחידי. השעה שעת־ליל מאוּחרת והנה פּתאום, בּעמק בּין הגבעוֹת, רוֹאה הוּא שני ערבים וכּפיוֹת על ראֹשם. כּנראה, מבּני־ההרים. על הכּתפים רוֹבים – עסק בּיש. אוּלם להראוֹת לערבים שהנך ירא מפּניהם, הרי גרוּע יותר. נוֹסע הוּא הלאה. נפגשים. אוֹמרים הם לוֹ: “מַרחַבה, חַוַג’ה”. עוֹנה הוּא: “מַרחַבתין”. שוֹאלים אלה: “יש, חַוַג’ה, אש?” ואחד מהם אוֹחז בּרסן הסוּס – לא טוֹב. רוֹצים לקחת את הסוּס. מוֹציא הוּא האקדח ואוֹמר: “אם רצוֹנכם בּאש, הרי רק מזה”. מראים הם לוֹ את רוֹביהם ואוֹמרים: “גם לנוּ אש”. ניצב הוּא בּעגלה ואוֹמר להם: “מוּטב שתלכוּ לכם. בּשלוֹם לא אתן את הסוּס. אני יוֹרה”. והוּא יוֹרה באויר. הסוּס רץ והוּא יוֹרה, אין הוּא רוֹאה לפני ולא־כלום, שוֹמע הוּא רק שרוֹדפים אחריו ויוֹרים אחריו. כּשעה תמימה נישׂא הסוּס בּמרוּצה, כּמעט עד נחלוֹן, ורק אז נרגע גם הוּא וגם הסוּס.

עוֹד אחד מהמסובּים מספּר כּיצד התנפּלוּ עליו ערבים בּאמצע היוֹם. נזכּר ראוּבן הלץ איך רימוּהוּ פּעם חבריו האִכּרים. היה זה סמוּך לבוֹאם הנה לכּפר. הבּתים האלה לא היוּ עדיין. ישבוּ בּחוּשוֹת של ערבים. את הגוֹרן שמרוּ בּעצמם. בּאוֹתוֹ לילה נפל בּגוֹרלוֹ לשמוֹר, הוּא ועוֹד שנים אתוֹ. השנים איחרוּ לבוֹא. יוֹשב הוּא יחידי בּגוֹרן ורוֹבהוּ אצלוֹ. אוֹתוֹ יוֹם עיף היה – וַיֵרדם. פּתאוֹם הוּא מקיץ ורוֹאה שבּקצה הגוֹרן עוֹמדים שני אנשים וּממלאים שׂק חיטים. רוֹצה הוּא לאחוֹז בּרוֹבה – ואיננוּ מה לעשׂוֹת? להרים קוֹל צעקה – בּוּשה, וחשש שמא יברחוּ הגנבים, בּינתים נזכּר הוּא שסמוּך לוֹ עוֹמדת עגלתוֹ. תוֹפשׂ הוּא קרש מקרשי־העגלה – וישר אל הגנבים. על־יד הכּפר הרים קוֹל־צעקה, לעצרם. קמה מהוּמה בּכּפר. אלה שישנוּ כּבר – התעוֹררוּ. היתה צעקה, מרוּצה, והנה מה? אנשים משלנוּ – רימוּהוּ, משוּם שנרדם. “העולם” צוֹחק.

וּבאמצע הרחוֹב כּבר מטיילוֹת להן נערוֹת־הכּפר עם הבּחוּר החדש. גם מרים בּיניהן. יוֹדעים כּבר ששמוֹ גנין. יוֹדעים שהוּא פּוֹעל, הבּא לבקש עבוֹדה ונשאר פּה לשמוֹר את הגוֹרן בּלילה. הנערוֹת משׂוֹחחוֹת אתוֹ, מספּרוֹת לוֹ וּמציעות שאלוֹת: משתדלוֹת הן למצוֹא חן בּעיני הבּחוּר החדש. רק מרים לבדה שוֹתקת כּל הזמן. כּמשוּנָה נראית לה התוַדעוּתה זוֹ את הבּחוּר החדש. שׂמחה היתה לה כּשראתה אוֹתוֹ בּפּעם הראשונה, וּבכל זאת עצב־מה לה. הוּא מוֹצא חן בּעיניה, אלא שכּל־כּך מתבּיישת היא משוּם מה. כּל חברוֹתיה מדבּרוֹת אתוֹ, מתקרבוֹת אליו וּמרגישוֹת עצמן חפשיוֹת וּקרוֹבוֹת אליו, והיא שוֹתקת. עד לדמעוֹת חרה לה. מרגישה היא שפּניה לוֹהטים כּמתוֹך חוֹם, והיא פּוֹרצת בּשאלה:

– ואיפה יקבּע את דירתוֹ?

היה זה בּאמצע שׂיחה. כּל־כּך טיפּשי היה להיכּנס לתוֹך דבריו של אחר, וקוֹלה רעד כּל־כּך, וחברוֹתיה התבּיישוּ.

גנין פּנה למרים וענה לה רכּוֹת וּמבוּיש:

– עדיין איני יוֹדע.

חרה הדבר לנערוֹת. יכוֹל הבּחוּר החדש לחשוֹב, שכּל הנערוֹת בּכּפר טיפּשוֹת הן כּמרים זוֹ. מסתכּלוֹת הן מבוּישוֹת בּגנין, וּכאילוּ היוּ אוֹמרוֹת: “ואנחנוּ מה אשמוֹת? אנחנוּ חכמוֹת יוֹתר…”

והרחוֹב מתרוֹקן, בּינתים. האנשים והנשים נכנסוּ כּבר לבּתים. מחר צריך להשכּים ולצאת לשׂדה. רק ר' נחוּם נשאר עוֹד על־יד בּיתוֹ. הוֹלך הוּא הלוֹך וָשוּב וּמהרהר. גנין נפרד מהנערוֹת. הוּא נעלם בּאחד הבּתים. נגלה שוּב בּרחוֹב עם רוֹבה על הכּתפים והוֹלך לגוֹרן. רק מרים עוֹמדת עדיין על־יד בּיתה, מבּיטה בּעצב לצד גנין וחוֹשבת:

– המוֹצאת אני חן בּעיניו, כּאשר הוּא – בּעיני? המוֹצאת אני חן בּעיניו?

מבּטה החד והשחוֹר פּוֹלח את שחוֹר הלילה. מבּיטה היא לצד הגוֹרן, וחזה נע תכוּפוֹת וּבאי־שלוָה.

בּאים ימים חמים, לוֹהטים. כּל אבן, כּל עץ, כּל פּרח, כּל עשׂב – הכּל לוֹהט. עוֹלם־יה שיכּוֹר משמש והלילות אחריהם קרירים, חרישים. המזרח מתעמק בּפלאוֹתיו.

הנארגוֹת מתחת שמי־הלילה הגבוֹהים והעמוּקים אמוּנוֹת חדשוֹת? המתגעגעוֹת האבנים העתיקוֹת בּעמקים ועל ההרים לנביאים מקדם ולמשיחים?

בּגרוֹן ישנה כּבר תבוּאה רבּה, וּלעת־ערב מתאַספים שם בּני־הכּפר, זקן ונער, נשים וטף. משׂוֹחחים בּכוֹבד ראש: על התבוּאה של השתא, על עתידוֹ של הכּפר; על החיים פּה שהם חיי־עוֹני קשים. מדבּרים על משה, המתכּוֹנן לצאת מן המוֹשבה. משה מדבּר וּמתאונן על חייו כּאן. הוּא אינוֹ רוֹצה לעזוֹב את נחלוֹן, הלא הוּא מן הראשוֹנים שהתישבוּ פּה. אז היוּ צריכים להיוֹת מזוּינים בּין בּיוֹם וּבין בּלילה. הערבים היוּ מתנפּלים לפעמים תכוּפוֹת, בּכל יוֹם היוּ תגרוֹת. בּשׂדה היוּ עוֹבדים אז עם הרוֹבה בּיד. וישוֹב ישבוּ בּחוּשוֹת של הערבים. משה מתלהב, מספּר מימים מקדם. כּמה שׂמחה היתה לפנים. נכוֹנים היוּ לקראת הכּל וּשׂמחים לכּל. ועכשיו הריהוּ מוּכרח לעזוֹב את ארץ־ישׂראל. מוּכרח, לכל הפּחוֹת, בּשביל אשתוֹ וילדיו. הכּל מנַחמים את משה, שהוּא אינוֹ אשם, שכּוּלם חיים חיי־דוֹחק – קשה לחיוֹת פּה. שוֹמר הגוֹרן גנין מתערב: “לא, עד כּמה שיקשוּ החיים בּמוֹשבה – אני לא הייתי הוֹלך מפּה. פּה לחיוֹת ופה למוּת. את המקוֹם לא לעזוֹב את הארץ לא לצאת. פּה עלינוּ למצוא את חיינוּ אוֹ את מוֹתנוּ”. נחה הרוּח גם על המוֹרה:

“כּוּלנוּ, כוּלנוּ צריכים לחשוֹב כּכה כּגנין. לא קשה פּה. פּה בּיתנוּ פּה אָשרנוּ”.

הכּל שוֹתקים, נזכּרים שעל פּני יהוּדה והגליל פּזוּרים כּבר הרבּה כּפרים עברים, הם וכרמיהם ופרדסיהם וּשׂדוֹת־תבוּאוֹתיהם הרחבים. כּל אחד מרגיש, שהליל יפה כּל־כּך ושתבוּאת־הגוֹרן שעליה הוּא יוֹשב – שלוֹ היא, משׂדוֹתיו הוּא נקצרה. ושׂמחה נוֹבעת בּתוֹך לבּוֹת עצוּבים, והליל מעטף ולוֹאט בּרזים את קוֹמץ־האנשים הקטן על גָרנם, עם בּתיהם מאחוֹריהם, אלה האנשים שבּאוּ הנה, אל בּין “פּראים” וזרים, להתישב בּארצם־בּיתם מקדם.

הצעירים מתחילים להשתוֹבב. זוֹרקים זה בּזה תבוּאה. מתגוֹששים עם הנערוֹת בּ"גניבה" מהגדוֹלים. זוּג צעיר אחד רוֹצה דוקא להיוֹת צנוּע ולשבת על־יד הגדוֹלים, אוּלם הצעירים שעל־ידם משתוֹבבים, וּמשוּם זה מוּכרחים הם לשבת קרוֹבים וּדחוּקים אחד לאחד…

וּמתוֹך השתוֹבבוּת מתחילים הצעירים לשיר. שרים שירים עברים בּניגוּני־מזרח ספוּגי חלוֹם. הזקנים מקשיבים והוזים. בּינתים קם איזה רעש בּכּפר. תפסוּ ערבי שבּא לגנוֹב חיטים. עוֹזבים הכּל את הגוֹרן וּממַהרים לכּפר. בּגוֹרן נשאר רק השוֹמר לבדוֹ.

השוֹמר, הריהוּ כּבר תוֹשב גמוּר בּכפר. בּני־נחלוֹן שׂבעים רצוֹן ממנוּ. מוֹצא חן הוּא גם בּעיני נערוֹת־הכּפר, והן מטיילוֹת אתוֹ וּמשתדלוֹת למצוֹא חן בּעיניו. אבל הוּא – לאחת לבּוֹ: מרים השחוֹרה לקחה את לבּוֹ. והיא אף היא – לבּה נמשך אחריו. אבל הם אינם מתקרבים זה לזה, אסוּר לטייל בּשנים, אסוּר. נשי־הכּפר מרגישוֹת כּבר בּמשהוּ, ושוֹמרוֹת. פּעם הלכוּ שניהם לגוֹרן, הם שתקוּ כּל הזמן: עדים החיטים והשׂעוֹרים, השמים וכוֹכביהם. הוּא רק אחזה בּיד, רצה לשאוֹל אוֹתה דבר־מה. הבּיטה היא אליו בּמבּט כּל־כּך חם וחביב. הוּא השמיט את ידה. ולבּוֹקר התלחשוּ כּבר השכנוֹת. דיבּרוּ עם אִמה, וזוֹ האם, הבּיטה עליה בּזעף – והנה הם מתרחקים עכשיו זה מזה.

והלילה כּבר חבוּי כּוּלוֹ בּתוֹכוֹ – חרישי, עמוֹק, בּהיר, עטוּף צללים ספוּגי אוֹר־ירח על ההרים וּבעמקים. עוֹד מעט ירד הטל. והכּל בּתוֹך עוֹלם־יה שר חרש:

– ליל, ליל, ליל.

פּה ושם נוֹערים חמוֹרים מרה – וּבכוֹחם האחרוֹן, ושוּב דממה.

ליל.

אי־מזה מגיע קוֹל יריה. האם התנפּל שם. אחוֹרי איזוֹ גבעה,

ליל.

איש על אחיו? –דממה.

קשקוּש־זֹוגים של שיירה יישמע, על הגבעה, שם, נמשכה לה שיירת־גמַלים טעוּנת־סחוֹרה דממה.

ליל.

צעדים נשמעים בּכּפר. זה צוֹעד ר' נחוּם על־יד בּיתוֹ. מתהלך והוּא חוֹשב: “הרי זו ארצנוּ שלנוּ. ארץ־ישׂראל – כּל פּלא ייאמן פּה”.

ליל.

דבר־מה רחש בּמהירוּת בּין העשב. נחש זחל ונעלם. דממה.

ליל. ליל. ליל. הלא הוּא ליל ארץ־ישׂראל על כּל סוֹדוֹתיו וּפלאוֹתיו.

בּכּפר ישנים כּבר. רק מרים אינה ישנה עדיין. כּבר שכבה בּמיטה, אוּלם לא מצאה לה שנת. והנה יצאה יחפה, חלוּק לגוּפה ושׂערוֹתיה פּרוּעוֹת. על־יד הבּית, על האצטבּה ישבה. מבּיטה היא לגוֹרן; לאהוּבה היא מתגעגעת. לוּ יכלה דבּר אליו היתה מסַפּרת לוֹ:

– פּשטתי את שׂמלתי, חלצתי את סנדלי, את שׂערוֹתי פּרעתי ויצאתי לבקשך. לוּלא השכנוֹת, אמא – ערוּמה הייתי רצה אחריך.

וכך היתה אוֹמרת לו,:

– שחוֹרים הם פּני שזוּפי־שמש הם. אוּלם בּשׂרי רענן וזך. ולבּי חם כּל־כּך הוּא מתגעגע עליך.

והיא חוֹשבת:

– האוֹהב הוּא אוֹתי, כּאשר אהבנוּ אנוֹכי? האוֹהב הוּא אוֹתי?

ועל־יד הגוֹרן מתהלך השוֹמר יחידי, הרובה על הכּתפים. שוֹמר הוּא את טוּב נחלוֹן, ולבּוֹ נמשך, מתגעגע למרים, מבּיט לתוֹך הליל וּמתגעגע.

מוֹריד הוּא בּבהלה את הרוֹבה מהכּתף ויוֹרה לתוֹך הליל הפּרא.

מה? האם רַחש־מה נשמע לוֹ? אוֹ שמא רק מגעגוּעי־אהבה זע לבּוֹ בּקרבּוֹ? הוּא יוֹרה פּעם אחרי פּעם.

מרים קמה. בּליל זה נדמית היא כּחלוֹם מקדם שקם והיה. בּת־ירוּשלים סוֹבבת בּרחוֹב העיר לבקש את שאהבה נפשה. שׂערה נמלא טל, גוּפה רוֹעד מגעגוּעים, חזה הגלוּי מתרוֹמם. אש האהבה יוֹקדת בּאבריה, ועזה כּמות אהבה. נשמתה מתגעגעת, לשם, לגוֹרן, ועיניה החדוֹת מבּיטוֹת לתוֹך הליל־הפּרא, לשם.

מציצים אחדים מן החלוֹנוֹת: יריוֹת נשמעוּ – ומקשיבים. יוֹרים שוּב. ושוּב דממה. יוֹדעים: השוֹמר בּגוֹרן יוֹרה – ונרגעים.

דממה. ליל מלא פּלאוֹת וחלוֹמוֹת. המתגעגעים שמים לנביאיהם מקדם ולמשיחיים? היוֹצרים הם בּזרוֹעותיהם אמוּנוֹת חדשוֹ.? דממה. לילה, ארץ־ישׂראל מלא פּלאוֹת, חלוֹמוֹת וּמחשבוֹת.

שעת אחרי־צהרים. תנוּעה בּכּפר. משה נוֹסע היוֹם לעת־ערב. ואשת ר' נחוּם, הקוֹדחת לפעמים, חוֹלה הפּעם קשה. הוֹלכוֹת הנשים למשה, לסייע בּאריזה ולשׂוֹחח לפני היציאה, וסרוֹת לר' נחוּם לבקר את החוֹלה.

ר' נחוּם יוֹשב כּל היוֹם על־יד מיטת אשתוֹ. היא שוֹכבת בּמיטה וּמבּיטה עליו בּעינים עצבוֹת. נדמה לוֹ, כּאילוּ שוֹאלת היא אוֹתוֹ:

– נחוּם, הבּנים קוֹדחים תכוּפוֹת, אני קוֹדחת וקוֹדחת. אבל… איני יוֹדעת – אמוֹר אתה…

ר' נחוּם שוֹתק וחוֹשב:

– ארצנוּ שלנוּ, ארצנוּ שלנוּ, ארץ־ישׂראל.

הנשים מסַפּרוֹת עם החוֹלה, וּמתאוֹננוֹת בּינתים:

– קשה לחיוֹת פּה. הנה משה עוֹזב את ארץ־ישׂראל. ואין זה מפליא כּלל, האם חיים פּה? האם אוֹכלים? והחוֹבוֹת, אוֹי אּבּא שבּשמים!

לבּוֹ של ר' נחוּם נלחץ מתוֹך עצב, והוּא יוֹצא מן הבּית. לא רחוק, לעבר השׂדוֹת, כּרם־שקדים קטן לוֹ. נוֹטל הוּא מעדר, הוֹלך לכרם־השקדים שלוֹ וּמתחיל מטפּל בּעצים. הוּא בּעצמוֹ, בּעצם ידיו, שתלם. עוֹמד הוּא כּפוּף על־גבּי עץ רך ועוֹדר מסביבוֹ. הרוּח נוֹשב בּזקנוֹ השׂב, דמעוֹת מתגלגלוֹת על פּניו ויוֹרדוֹת על זקנוֹ וחזהוּ. וּבמוֹחוֹ מרחפוֹת המלים: “וּנטעתם כּל עץ מאכל…” נושׂא ר' נחוּם את עיניו להרי־יהוּדה וּמסתכּל בּצלעוֹתיהם הפּראיוֹת. זוֹהר־שמש כּחוֹל־לבן שפוּך עליהם וּמנחם וּמלטף את הלב. הדמעוֹת מתגלגלות מעיניו, והוּא מדבּר לנפשוֹ:

– ונטעתם כּל עץ מאכל…

בּא משה לכּרם ניגש לר' נחוּם, נוֹתן לוֹ שלוֹם ואוֹמר:

– אני נוֹסע מיד.

מבּט עליו ר' נחוּם בּעצב ושוֹתק.

משה מדבּר:

– ר' נחוּם, שש עשׂרה שנה ישבתי בּארץ־ישׂראל. כּשבּאנוּ הנה, היתה פּה שממה, מדבּר. שלוֹש שנים התגוֹללנוּ בּבתי־הערבים. ישַנוּ עם רוֹבים בּידים. ר' נחוּם…

מרגיש משה שעיניו מתמלאוֹת דמעוֹת. משתתק הוּא וּפוֹשט ידו לר' נחוּם.

– נוּ ניפּרד.

מבטיח ר' נחוּם שיבוֹא אליו לביתוֹ להיפּרד. משה הוֹלך. ר' נחוּם מבּיט אחריו וּמדבּר לנפשוֹ:

– ארצנוּ שלנוּ, ארצנוּ שלנוּ, ארץ־ישׂראל.

וּסביב בּית משה נאספוּ כּבר כּל בּני־הכּפר. הנשים משׂוֹחחוֹת, נאנחוֹת. אשת־משה בּוֹכה. הנשים מנחמוֹת אוֹתה:

– מי יוֹדע, אל לא על כּוּלנוּ תעבוֹר הכּוֹס.

היא אינה מתנחמת. היא בּוֹכה מרה, בּקוֹל:

– את מבחר שנוֹתיו הלא עזב פּה משה.

אוּלם משה איננוּ בּוֹכה. לא נאה לגבר לבכּוֹת. אוֹרז הוּא את חפציו וצוֹררם. האנשים עוֹזרים לוֹ. ונזכּר הוּא, כּמה שׂמח היה בּנסעוֹ הנה לכּפר. הרוֹבה היה על כּתפוֹ. וּבטוּח היה אז בּעצמוֹ בּחיים. כּל רגע חיכּוּ, הנה, הנה מתנפּלים הערבים. ואף־על־פּי־כן – כּמה שׂמחה היתה אז בּחיים, והמות לא הפחיד. נלחץ לבּוֹ בּעצב כּל־כּך. וּבחריצוּת כּמתכּוון להסיח את דעתוֹ לענין אחר, מתחיל הוא לקפּל את חפציו. מי שהוּא קוֹרא לשוֹמר, לגנין:

– למה תעמוֹד מרחוֹק, עזוֹר גם אתה.

ענן פּרוּשׂ על פּני גנין. הוּא עוֹנה:

– ידי לא תעזוֹרנה לעברי לעזוֹב את ארץ־ישׂראל.

פּני משה מתעוותים מתוֹך כּאב, הוּא אוֹרז וצוֹרר את חפציו בּיתר זריזוּת.

ובינתים בּא ר' נחוּם. אריזת החפצים כּבר נגמרה. מתחילים להיפּרד. בּוֹכים, מנַשקים. אשת־משה והילדים מתישבים בּעגלה. רגע שׂוֹררת דממה מסביב. נשמעת רק בּכייתה של האשה וּנשיקוֹתיה הממוּשכוֹת החמוֹת לחברוֹתיה הקרוֹבוֹת. זזה העגלה ממקוֹמה. משה רוֹכב על החמוֹר מאחוֹריה. הכּל מלַוים אוֹתם עד מחוּץ לכּפר וּמתעכּבים. הנוֹסעים מתרחקים וּמתרחקים. לבּוֹ של משה נלחץ כּל־כּך. מַפנה הוּא את ראשוֹ אחוֹרנית. מציץ עוֹד פּעם על הכּפר, ואינוֹ שוֹלט בּעצמוֹ – וּבכיה שקטה וּמרה נישׂאת מסביב.

השמש עוֹמד לשקוֹע. בּוֹערים הרי־יהוּדה. שקט מסביב. וּמעל לשקט מרחפת בּכייתוֹ המרה של משה. עוֹמדים כּל בּני־הכּפר עצוּבים, שוֹמעים את הבּכיה ונדמה להם, שזוֹהי בּת־קוֹל מלפנים, הד האנחוֹת והבּכיוֹת מאז, בּהַגלוֹת השׂוֹנא את העם. שבים כּוּלם לכּפר עצוּבים, אבל גאים וּבטוּחים בּעצמם. הם נשארוּ פּה, הם וּבתיהם, וגָרנם וּשׂדוֹתיהם מסביב לכּפר.

החלה שמוּעה להתפּשט בּכפר, שמחנה כּבד של בּדוים, הבאים “מערב”, מתנפּלים על השׂדוֹת בּסביבה. בּדק כּל אחד אקדחוֹ, קנוּ כּדוּרים והכינוּ רוֹבים טוֹבים. הנשים נבהלוּ. קראוּ לאסיפה, דנוּ וּמצאוּ שנחוּץ להרבּוֹת את מספּר השוֹמרים בּשׂדוֹת, והחליטוּ, שאי־אפשר – אין כּסף.

וּפעם בּלילה כּאשר ישנוּ כּבר הכּל בּכּפר, בּא השוֹמר בּמרוּצה מהשׂדוֹת וירה פּעמים אחדוֹת לתוֹך הכּפר השקט והישן. שמעוּ את היריוֹת ויצאוּ בּמרוּצה מהבּתים. השוֹמר סיפּר: התנפּלוּ על השׂדוֹת – וכל הכּפר ניעוֹר.

הנשים בּוֹכוֹת, אינן רוֹצוֹת לתת לבעליהן לצאת לשׂדוֹת, אוּלם הגברים אינם נשמעים להן, מתלבּשים, יוֹשבים על הסוּסים, רוֹבים ואקדחים בּידים, נישׂאים לשׂדוֹת, כּשהם יוֹרים לפניהם בּאויר. סוּסוֹ של מי שהוּא נכשל ונוֹפל והפּרש – על־ידוֹ. שניהם מתרוֹממים חיש. הרוכב עוֹלה שוּב על הסוּס ורץ. אחד מצליף בּאי־סבלנוּת על סוּסוֹ ומתאוֹנן דוקא אתמוֹל התחיל זה לצלוֹע.

שוֹמר־הגוֹרן, גנין, גם הוּא פּה. הוּא בּא מהגוֹרן, חטף לוֹ סוּס מהכּפר ורץ. הרוֹכבים התרחקוּ כּבר מן הכּפר, בּין השׂדוֹת. רגע של דממה, דממה אילמת כּחזיוֹן־ליל. נשמעים רק צעדי־הרוֹכבים הרוֹדפים. וּפתאוֹם נישׂא בּתוֹך הליל האילם קוֹל־מלחמה. יוֹרים, צוֹעקים, רוֹדפים. בּני־הכּפר נפגשוּ שם עם השוֹדדים. הלחמה גדוֹלה, חמה, פּראית מתחוֹללת שם.

בּכּפר נשארוּ רק הנשים לבדן. ר' נחוּם גם הוּא אתן. בּניו לא נתנוּהוּ לצאת מן הכּפר. הנשים עוֹמדוֹת צפוּפוֹת נבהלוֹת ועזוּבוֹת, עוֹמדוֹת על־יד הבּתים הריקים וּבוֹכוֹת:

– אוֹיה לנוּ, אוֹיה לנוּ.

ר' נחוּם נאנח:

– ארצנוּ, ארצנוּ, הלא זוֹ הארץ שלנוּ.

וּמן השׂדוֹת נישׂא קוֹל־צעקה, הוֹלך הוּא הלוֹך וגדוֹל. היריוֹת מתגבּרוֹת.הנשים מיללוֹת:

– “שלי” ודאי שייהרג.

– ו"שלי" ההלא נדחק תמיד לתוֹך האש. וכי הוּא נזהר? תמיד רץ הוּא ראשוֹן.

– כּוּלם רצים הם ראשוֹנים. כּוּלם נדחקים הם לתוֹך האש.

– אוֹיה לנוּ, אוֹיה לנוּ.

ר' נחוּם מנחם:

– התפללנה לאלוֹהים, בּקשנה רחמים. הוּא יעזוֹר, הרי זוֹ היא הארץ שלנוּ, אלוֹהים רוֹצה בּכך, מצוָה להלחם בּעד ארץ־ישׂראל.

בּרחוֹב נראה מוֹרה־הכּפר ואקדח בּידוֹ. הוּא ישן עד עכשיו. רק זה עתה שמע את היריוֹת והוּא רץ. מסַפּרים לוֹ מה שקרה. הוּא מתחיל רץ לעבר השׂדוֹת. אוֹמר מי שהוּא:

– אנחנוּ בּכּפר, נשים לבדנוּ, הישאר אתנוּ.

נמלך הוּא בּלבּוֹ ונשאר עוֹמד אצל הנשים וּמנחם:

– אבל אל נא תפחַדנה, הם יגרשוּ את הערבים. מוּכרחים להילחם. הם יגרשוּ את הערבים.

ושם בּשׂדוֹת הוֹלכת המלחמה וּמתגברת וּמתרחקת יוֹתר ויוֹתר.רחוֹק בּמעמקי הלילה נשמעים קוֹלוֹת משוּנים, אש רוֹדפת אש, יריה אחרי יריה – וקוֹר עוֹבר בּגוּף והשׂערוֹת סוֹמרוֹת על הראש מפּחד.

פּתאוֹם משתתק הכּל. נדמה כּאילוּ נהרגוּ שם כּוּלם. שוּב נשמעוֹת יריוֹת אחדוֹת ושוּב דממה. דמר־מה אירע שם, הגירשוּ את השוֹדדים, אוֹ שמא נהרגוּ כּל בּני־הכּפר? הנשים נרתעוֹת ובוֹכוֹת מרה:

– אוֹיה לנוּ, אוֹיה לנוּ.

בּעוֹד רגע נשמעים צעדי רוֹכב מהשׂדוֹת לצד הכּפר. הוֹלכים הצעדים וּמתקרבים. דוֹמה כּאילוּ מדבּרים. האוּמנם צוֹחקים? הנשים ממהרוֹת לקראת הבּאים.

הגברים שבים שׂמחים, עיפים, נלהבים. הנשים צוֹעקוֹת:

– הכוּלכם שבתם? כּוּלכם?

– כּן, כּן. רק סוּס אחד נפצע קל. גירשנוּ אוֹתם. וּמסַפּרים הם שׂמחים בּנצחוֹנם:

– כּבּרד עפוּ כדורים מעל לראשינוּ, אבל אנחנוּ לא נסוּגוֹנוּ, גירשנוּ אוֹתם.

– והשוֹמר גנין – מסַפּרים – בּן־חיל הוּא גיבּוֹר ממש. לפני כּוּלנוּ רץ. כּדוּר פּוֹלח את כּוֹבעוֹ, והּא רץ לפנים. רגע רץ יחידי בּין הערבים, מסביב לוֹ רק ערבים. “סוּר, יחידי אתה פּה” מתרים בּוֹ, והוּא יוֹרה מסביבוֹ וטוֹען: “לא, לא אסוּר. לא תקחוּ פּה דבר. אף לא שבּוֹלת אחת”.

– אנחנוּ השׂגנוּהוּ מהר, הוּא נדחק לתוֹך האש – בּו־חיל, גיבּוֹר!

יורדים מעל הסוּסים, קוֹשרים אוֹתם ליד העצים, ויוֹשבים על אצטבּא שעל־יד אַחַד הבּתים,, והרוֹבים בּידים. זוֹרקים מבּט על הכּפר ועל שתי שוּרוֹת־בּתיו. הנשים עוֹמדוֹת מסביב וּבוֹכוֹת. מוֹציאים הגברים קוּפסוֹת טבּק, מגוֹללים סיגרוֹת וּמתלוֹצצים:

– בּכינה, נשים, בּכינה, חבל על הערבים שבּרחוּ.

– נס מן השמים הוּא שאין לי “פּיאוֹת”. אילוּ היוּ לי “פּיאות”, ודאי שהיוּ נשׂרפוֹת הלילה. הנה פּה, על־יד האוֹזן, עבר כּדוּר.

– נוּ, הלא רק פּיאה אחת היתה אוֹבדת. ולוּ היה אפּי ארוֹך קצת יוֹתר, היה רע מאד. לפני קצה החוֹטם עפוּ הכּדוּרים.

הנשים גוֹערוֹת:

– וּמה הצחוֹק הלזה? אוֹי ואבוֹי לאוֹתוֹ צחוֹק, הן לתוֹך האש אתם נדחקים.

ראוּבן הלץ מבּיט על אשתוֹ שׂרה החלשה, הקטנה והצנוּמה וּמחייך:

– ודאי שהנשים צדקוּ. אוֹתי הצילה רק אשתי. אני קראתי לערבים: “הישמרוּ, שׂרה אשתי עליכם!” והם בּרחוּ תכף וּמיד.

צוֹחקים בּקוֹל שׂרה אף היא צוֹחקת.

וּמסַפּרים: מחנה כּבד של ערבים מזוּינים בּרוֹבים. בּשוּם אוֹפן לא רצוּ להסוֹג. אנחנוּ שוֹאלים אוֹתם: “מה רצוֹנכם?” “רעבים אנחנוּ” – צוֹעקים הם. "וּבכן – אוֹמרים אנוּ – בּאוּ אלינוּ לשלוֹם, סַפּרוּ לנוּ ונעזרכם בּאשר נוּכל. אבל לשדוֹד את שׂדוֹתינוּ בּלילה?… והם נלהבים כּל־כּך יוֹרים בּלי הרף מרוֹביהם ואינם רוֹצים ללכת.

– והשוֹמר גנין – מהללים כּוּלם – בּן־חיל, גבּוֹר!

מרים שוֹמעת את שבח השוֹמר ולבּה חרד מגיל. מחפּשׂת היא אוֹתוֹ בּין כּוּלם – הוּא איננוּ. הוּא מסר את הסוּס לאחד האכּרים ושב ישר מהשׂדוֹת לגוֹרן. היא מתגנבת לעבר הגוֹרן – השׂערוֹת פּרוּעוֹת, הרגלים יחפוֹת. רצה היא לשוֹמר, לגנין, מחבּקת אוֹתוֹ, מנשקת את ראשוֹ הרטוֹב מטל.

– גיבּוֹר, גיבּוֹר הנך. הכּל מסַפּרים כּך. הכּל מהללים אוֹתך ואני אוֹהבת אוֹתך כּל־כּך.

היא לוֹחצת אוֹתוֹ בּחוֹם וּבעוֹז בּזרוֹעוֹתיה החמוֹת. גנין מאוּשר. – כּן? כּן? מרים. ואביך גם־כּן מהללני? אביך…

גוּפה הצעיר והגמיש של מרים סגוּר בּזרועותיו החזקוֹת והבּטוּחוֹת של גנין. וּשׂפתיה של מרים דבקוֹת בּצוארוֹ. הנשיקה חמה וחזקה, נדמה כּאילוּ נזדעזע הלילה ורעד. תוֹפסת מרים את ראשוֹ בּידיה ואוֹמרת חרש:

– אבל אני מוּכרחה לשוּב, כּדי שאבּא ואמא לא ירגישוּ שהייתי פּה… אני מוּכרחה לרוּץ.

גנין מרגיש את שׂפתיה הרוֹתחוֹת על מצחוֹ – וּכחלוֹם היא נעלמת חיש לתוֹך הכּפר.

ושוּב שקט בּכּפר. שוּב ליל ארץ־ישׂראל שקט, אילם, פּרא, כּחוֹל־כּהה על כּוֹכביו הגדוֹלים עם סהרוֹ הבּהיר ועם פּלאוֹת שקטים ועמוּקים. שקט ושלוה מסביב. צללי־לילה נארגים בּדממה וּבסוֹד עם אוֹר הסהר, וּמשתטחים על גבעוֹת ועמקים ונוֹפלים על איזה דקל בּוֹדד. מאחוֹרי הגבעה, שם, רחוֹק רחוֹק, פּרצוּ בּיללה תנים רעבים, ושוּב דממה. הכּל ישנים כּבר בּכפר רק מרים יוֹשבת לבדה על־יד הבּית שׂערה שחוֹר וּפרוּע, היא מבּטה בּעיניה השחוֹרוֹת והחמוֹת לצד הגוֹרן.

ועל־יד בּיתוֹ עוֹמד ר' נחוּם. הוּא אינוֹ יכוֹל לשכּב. מלחמה היתה הלילה, מלחמה בּארצנוּ. עוֹמד הוּא וּמבּיט לתוֹך הלילה. נדמה לוֹ כּאילוּ שוֹמע הוּא דבר־מה. והיפּלא? הרי זוֹ ארץ־ישׂראל: כּל נס ייאַמן פּה. יוֹצא הוּא לחוּץ לכּפר, חוֹלץ נעליו מעל רגליו, נוֹפל לארץ וקוֹפא בּנשיקה אילמת, חמה וּממוּשכה:

ארצנוּ שלנוּ, ארצנוּ שלנוּ, ארץ־ישׂראל!