פורסם בקובץ “פליטונים”, הוצאת ש"ד זלצמן, ברלין 1922

מכל המסיבות שהיו באותו מאורע מענין, בשעת קריאת הדרמה החדשה של ה' שלום אש, ומכל הדיבורים שבאו אחריו, נובעת אמת בלתי־נעימה אחת: מה שאמר ה' צ’יריקוב היו מחשבות של רבים. שכנינו היו, כפי הנראה, כבר מזמן מתלחשים על הענינים העדינים הללו. כמובן, יימצאו לנו מנחמים, אשר, כפי המקובל, ימלאו פיהם שבועות כי ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין בודדים לגמרי באורח מחשבתם. בהזדמנות זו יזכרו, דרך אגב, שה' צ’יריקוב אינו מוכשר ביותר, לא יחוּסו אף על המחזה שלו “יהודים”, ואת ה' אראבאז’ין, שאיננו מן הידועים, יצמצמו בכלל עד אפס. וכך יתקבל כרגיל, כי רק אפסים מעיזים לרטון נגד היהודים, אבל “החלק הטוב שבאינטליגנציה הא תמיד בעדנו”. והרי זה מה שבקשנו להוכיח. אולם, האמת הבלתי־נעימה היא דווקא זו, שה' צ’יריקוב בטא מחשבות של הכלל, שבדמותו מתחילה להראות את צפרניה האינטליגנציה הרוסית. עד כמה מוכשר ה' צ’יריקוב ישפטו־נא אותם המאושרים שקראו את כתביו. אנכי לא טעמתי כלום מפרי עטו, חוץ מן המחזה “יהודים”. אבל, אם אמת בפי הטוענים, כי אדם בינוני הוא ה' צ’יריקוב, גם בכשרונו גם בכל שאר סגולותיו, הרי התפרצותו אפינית עוד יותר. הרי לפנינו, כפי הנראה, אדם ככל אדם, זאת אומרת, הטיפוס היקר ביותר לחקר הפסיכולוגיה ההמונית. היה זמן שעמדנו הפרוס האביב, ו"כל אדם" היה טוב־לב וגם ה' צ’יריקוב כתב בתומתו מחזה של ידידות ליהודים. ועכשיו, כאשר “כל אדם” התחיל לעקם שפתיו, בא ה' צ’יריקוב ומחה, גם כן בתום לבב, נגד פלישת תבשילי “כשר” על שולחן הספרות הרוסית. גם אז הוא פעל בלי זדון וגם עתה הוא משקף בלי משים את מצב סביבתו. ואף דבריו של ה' אראבּאז’ין יש בהם משום עדות כזאת. לצבור הרחב, ביחוד לצבור היהודי, הוא אינו ידוע כלל. לכן יש להגיד לצבור, כי זה אחד מאותם האנשים הדואגים וחוששים כל ימיהם, שמא ילכלכו, שמא ירטיבו את המוניטין שלהם כמתקדמים. בדאגה זו נעוץ כמעט עיקר הפסיכולוגיה הפוליטית שלהם. בשעתו היה ה' אראבאז’ין עורכו של העתון “סיוורני קוּריר”, שיצא ללמד סניגוריה על היהודים אחרי שערורית “מבריחי המכס”. עכשיו הוא תמך בה' צ’יריקוב, ולוּ גם בהסתייגויות, בזהירות, בקצה אצבע קטנה. שהרי גם הוא אמר, כי, נכון, ישנה גם דעה כזאת, ואם גם לי לא איכפת, בכל זאת מוטב שאתם, היהודים, תשתתקו. “עד כה – נבּא ה' אראבּאז’ין היתה יוצאת נגדכם רק הפסולת שבחברה, מעתה תצא נגדכם האינטליגנציה הרוסית האמתית”. והיו נא סמוכים ובטוחים – אם ה' אראבאז’ין מדבר על כך, סימן שכבר מותּר לדבר על כך, סימן שכבר לא ינדו בעבור גם מן המחנה המתקדם. אנשים מסוג זה אינם מגיחים, אלא בשעה שמרגישים כי נתוּנה בידם בשתיקה שליחוּת בשם רבים. ודיא, ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין אינם אישים רבי־משקל, אך הן לעולם אין בעלי־תריסין משמשים הפותחים בתגרה, ולא בלבד גנראלים, גם סתם אנשים גדולים אינם רצים לפני הגדוד היוצא למסע־מלחמה. רצים לפניו, על־פי־רוב, בני־הנעורים שבעיר ובכלל היסודות שערכם מועט, אבל הם קלי־התנועה ביותר, ואולי הכוח הרציני לאמתו הולך אחריהם, ואולי רק לאחר זמן.

במקרה דנן גם מסתבר מאד שרק לאחר זמן. השעה הפוליטית בכל זאת איננה נוחה לפירוד גמור בין האינטליגנציה הרוסית המתקדמת ובין היהודים. חשובי העתונים המתקדמים ישתדלו לטשטש את כל המעשה (הם אינם פוצים פה על אודותיו), גם בקרב היהודים יקומו אחרי כן מנחמים, ולאחר שיתאוששו מתדהמתם ירימו את קולם בשירת המזמור הישן, כי הכל כשורה ובסדר – המזמון הישן, הנכנע, המתרפס, הכוזב – המזמור הישן, שלא כדאי להשיב עליו, כי משקרים מחבריו והם עצמם יודעים כי משקרים הם וכי אין איש מאמין לדבריהם. ולקול דברי השלום והביטחה הללו יהיה נעשה והולך מעשה חרישי וסמוי מן העין: כל אותם המקצועות בחיי הרוח של רוסיה, אשר כיום הם “גדושים” יהודים, יחלו חרש להפטר מאלמנט זה, הזריז לשמש, וגם זול, אבל אינו אהוד. קמעה קמעה תחדור הסיסמה Judenrein! ¹ גם לעתונות המתקדמת, גם למו"לות, גם לתיאטרון המתקדם. בשביל כך לא יהיה כלל צורך, שבראש כל המוסדות יעמדו אנטישמיים – אדרבא, יימצאו גם עורכים ומנהלי־תיאטראות יהודים, ואפילו לא משומדים, שישתדלו לצמצם את אחוז היהודים מתוך התחשבות בהלך רוחם של הצרכנים. תווצרנה חברות ספרותיות הגונות בהחלט, שליהודים יקשו את הכניסה לתוכן, כמובן בצורה אדיבה ביותר, ללא הטעמה, ללא גילויי אנטישמיות. בכלל, עוד לא בקרוב יגיעו הדברים אצל המשכילים המתקדמים עד לאנטישמיות במובנה הגס של מלה זו, אלא בפשטות נפשם תחשק לפי שעה להיות לבדם, להתיחד עם עצמם, בלי נוכחותו התמידית של היהודי, שנתאקלם כבר יותר מכפי הראוי והוא מרגיש עצמו יותר מדי בן־בית, ובכל הוא מתערב ומחווה דעה בכל ענין.

כי יבוא יום ויחל בהכרח התהליך של דחיקת היהודים מאחרוני המקלטים, זאת מוּתר לנבא ללא כל היסוס. כשאני לעצמי, מנבא אני זאת לא רק בלי היסוס, אלא גם בלי שום צעיר. אין לראות בכך ליהדות הפסד ממשי, זולת שכמה מאות נפשות מן הפרולטריון הרוחני של עם ישראל ישארו ללא פרנסה. אבל, מה חשובות כמה מאות נפש בתוך המוני הקבצנות שלנו? ויותר מאשר כלכלה לכמה מאות נפש לא נתנה לנו הגירה המונית זו של יהודים לספרות, לעתונות, לתיאטרון הרוסי. שום תועלת לא צמחה לנו מפרסומם של פלוני ופלמוני מקרבנו, מלבד, אולי, שנתערערה בצבור הרוסי הדעה הקדומה, כאילו כל יהודי חונן בכשרון. המוניטין שיצאו לשלום אש הביאו רק לכך, שהוא (ואחריו גם סופרים אחרים באידיש) החל לכתוב לא בשבילנו, אלא בשבילם. אפינית למדי היא עובדה קטנה זו, שלקריאה ראשונה של מחזה חדש מאת ה' ש. אש מוזמנים המבקרים הספרותיים מטעם כל העתונים הרוסיים ואף לא איש אחד מטעם ההוצאות היהודיות. בזה מתגלית כל הפסיכולוגיה המחבּרית של המשורר ששחקה לו השעה בשוק הרוסי. ופחות מכל נתנה לו הגירה זו אל השוק הרוסי מן הבחינה הפוליטית. העתונים המתקדמים, המתקיימים בכספי היהודים והמלאים סופרים־משתתפים יהודים, מתעלמים מצרכי ישראל, למרות צעקתנו, ועל הסתתם של צוררי־ישראל הם עוברים בשתיקה. למרות רבוי היהודים, מקפידים, כפי הנראה, על שמירת העיקרון שלא לקלקל עתונים רוסיים בנושאים יהודיים – וגם היהודים המשתתפים והעורכים אינם מתנגדים כלל לעיקר הזה. ודאי, יהא בזה משום עלבון, אם בעבור התמכרותם שלא על מנת לקבל פרס יהיה זה שכרם שיתחילו עכשיו לגרשם אט־אט החוצה. אבל, מה הפסד יהיה לעם ישראל, אם יעדרו בעתונות הרוסית האנשים הללו, שלא נקפו אצבע להגן עליו בימים של הסתה מאין כמותה? מאומה לא יפסיד בכך, אף לא מליץ־יושר אחד ולא מורה־דרך אחד.

אנו, שעמדנו תמיד על הצורך בריכוז הכוחות הלאומיים, שתבענו תמיד כי כל נטף זעה יהודית תשקה ניר ישראל – אנו נוכל רק להתבונן מן הצד כיצד מתפתחת ההתנגשות בין הבורחים ממחננו ובין בעליהם, – מן הצד, כצופים במחזה, במקרה הטוב ביותר – מתוך אדישות, במקרה הרע – מתוך חיוך מר. אין אנו מתרגשים בגלל האסקולטה שספגו הנופלים למחנה האחר. ואפילו תתפתח ותהיה לברד מהלומות – וכך יהיה – גם אז לא נוכל אלא למשוך בכתפינו. כי מה צורך לעם ישראל באנשים, אשר – חוץ מיחידים יוצאים מן הכלל – היו מתגאים ביותר בזה שביטלוהו ופני אליו עורף?

אין אנו רואים סיבה להצטער. וגם סיבה לתמוה אין אנו רואים. בכל זה אין בשבילנו שום דבר חדש. בשעה שהיהודים עטו בהמוניהם לעשות את הפוליטיקה הרוסית, ניבאנו להם כי שום דבר טוב לא יצמח מזה לא לפוליטיקה הרוסית ולא לעם ישראל, והחיים הוכיחו כי צדקנו. עכשיו עטו היהודים לעשות ספרות ועתונות רוסית ותיאטרון רוסי, ואנו נבאנו להם מלכתחילה בדיקנות מתמטית, כי גם במקצוע זה יהיה סופם מפלה. מפלה זו תתרחש לא בין־שבוע. שנים תעבורנה עד שהאינטליגנציה הרוסית המתקדמת תנער את חצנה משרוּתיהם של שלומי נתיני היהודים והרבה תמרורים תשבע נפשם של אותם היהודים במשך השנים הללו. מראש יודעים אנו את כל הענויים המשפילים, המזומנים להם במדרון זה, אשר סופו בתל־אשפה, וצר לנו עליהם, גם מפני שבני־אדם הם, גם מפני שהן אלה עצמנו ובשרנו. אבל, צורך בהם אין לנו וגם לא לשום אדם אחר בעולם. כל חייהם – מקח־טעות, כל עבודתם – סרק, ועל כל הרפתקאות הטרגיקומדיה שלהם אין בפינו אלא המענה האחד: כך יאה להם.