פורסם בקובץ “פליטונים”, הוצאת ש"ד זלצמן, ברלין 1922
אחדים מגדולי העתונים המתקדמים בפטרבורג החליטו, כפי הנראה, לעבור לגמרי בשתיקה על המקרה של ה"ה צ’יריקוב ואראבאז’ין. זאת אפשר לראות מראש. בתקופת ההתבוללות של יהודי גרמניה נמצא מי שהשגיר ברבים את הנוסחה הבאה: הדרך הטובה ביותר להוכיח חיבת־ישראל היא – לא לומר מלה, לא על היהודים ולא על אויביהם. אינני יודע, אם דרך זו הטובה ביותר, אבל אין ספק שהיא הנוחה ביותר. אל אוצר מנהגיה ומסורותיה של העתונות הרוסית הוכנסה נוסחה זו על־ידי העתון הוותיק והמכובד של מוסקבה, זקן הפרוגרסיסם ברוסיה ומופת לכל אחיו 1. עתון זה עלה בתקופת השיסוי הנורא ביותר נגד עם ישראל ובמשך 25 שנה התמיד בשתיקתו על נושא עדין זה: אף הגה לא הוציא מפיו לא על היהודים ולא על רודפיהם הספרותיים. דוגמתו זו זכתה למחקים ומאז נחשבת ההתעלמות לפארה והדרה של חיבת־ישראל מתקדמת. בפאר זה מצטחצחים עכשיו “נאשה גאזיטה” ו"ריץ'" לגבי ההרפתקה הצ’יריקובית. דווקא בחוגים המקורבים לשתי המערכות הללו מרבים מאד לדבר על המקרה הזה, אבל שני העתונים שותקים ואין ספק כי סבורים הם, ששתיקתם עושה רושם נראית כרבת־משמעות; הנה נא, בפינו שותקת, כביכול, האמת עצמה!
לכך מסכים גם אני. ואף אנסה לברר מה פשרה ופתרונה של דממה רבת־משמעות זו. ואמנם, על מה שותקת האמת בפי שני העתונים הכבודים? מה באה לציין העובדה, שבמקרה זה נעתקו המלים מפיהם?
אבל בשביל כך יש לפתוח בפתרון חידה אחרת: מה בא לציין גופו של המקרה, מהו טעמו החברתי? העתונים שבמוסקבה משיבים על כך תשובה בלי־עקיפין וגסה במקצת: אנטישמיות תרבותית. מי־שהוא נבא פעם אחת, כי עתיד לקום אצלנו במקום הד"ר דוּבּרוֹבין ד"ר לוּאֵגר 2וזה יהיה הרבה יותר איום. והנה, העתונים המוסקבאיים סבורים, כי שעה זו קרובה וכי ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין בשרו כי לא ירחק יום בואו של ד"ר דוּבּרוֹבין החדש, במהדורה מתוקנת ומנוּפה.
קשה להניח שזוהי אמת. קודם כל, יש ללמד זכות על ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין: כשהם טוענים, שבנאומיהם לא היה כלום מן האנטישמיות, הרי שניהם צודקים. אצלנו נחשב למידה יפה להיות שותק על אודות יהודים ומתוך כך נתקבלה תוצאה אוילית: יכול אדם להמנות בין אנטישמיים בעבור שהוציא מפיו את המלה “יהודי” או בעבור שחיווה דעה תמימה לגמרי על סגולות היהודים. זוכר אני כיצד הכריזו באחת מערי־השדה על אדון חביב וישר שהוא שונא־ישראל משום שהרצה ללא יראת כבוד על גדולתו הספרותית של נאדסון 3. ה' צ’וּקוֹבסקי קבע בשעתו עובדה נאמנה, כי היהודים העוסקים בספרות היפה הרוסית לא נתנו לה שום דבר בעל ערך – והיה קרוב מאד שגם את ה' צ’וּקוֹבסקי יכריזו לאנטישמי. הוא הדין עכשיו בנוגע לה' צ’יריקוב. לא נאנסה לשפוט אם טובים ואם רעים הם מחזות ההווי הרוסיים שהופיעו בשנים האחרונות. אבל, צדק בהחלט ה' צ’יריקוב באמרו כי להרגיש אותם לעמקם יכול רק רוסי, אשר בשבילו “גן הדובדבנים” הוא חוויה ממשית מימי ילדותו, ולא יהודי. אילו אמר ה' צ’יריקוב: “אבל לא פולני”, לא היה שום אדם רואה בכך אף קורטוב של שנאת פולנים. רק את היהודים הפכו אצלנו למין “מוקצה” אסור בנגיעה, שחלילה למתוח עליו בקורת תמה ותמימה – ודווקא היהודים הם המפסידים ביותר מן הנוהג הזה, יען כי סוף סוף נוצר רושם, כאילו עצם השם “יהודי” הוא כינוי של גידוף, שמוטב לא להעלותו על שפתים…
אבל, במיוחד מעליבים ללא צדק את ה' אראבּאז’ין. אם נתעלם מן ההתקפות שפרסם נגד הציונות – והן אינן ראויות לתשומת־לב, קודם כל מפני שה' אראבּאז’ין אינו מוסמך לדון בענין זה – הרי דווקא הוא לא אמר שום דבר שיש בו חטא. אפילו לפי אותה מסירת־דברים שכנגדה הוא מוחה על דפי העתונים, ולא כל שכן לפי תאורו, הוא בכלל לא הביע בוויכוח זה שום דעה עצמית. הוא רק קבע, כי אותו הלך־רוח, שנשמע בדברי ה' צ’יריקוב, מצוי לא בלבד אצל זה האחרון, אלא יש, או יוכלו להיות, נוטים אליו בחוגים הקרובים לספרות הרוסית ולתיאטרון הרוסי. ה' אראבּאז’ין אף הסתייג באמרו, שהוא באופן אישי אינו שותף להלך־רוח זה, אבל הלך־רוח כזה ישנו בכל זאת והוא רואה לעצמו חובה להפנות לכך את תשומת־לבם הרצינית של חבריו היהודים. אולי הובעו כל הדברים הללו בפיו, ובפי ה' צ’יריקוב, בצורה יותר מרושלת (אל נשכח, שהוויכוח היה בקרב חבורת־רעים פרטית, ומחצית הנוכחים היו מדברים זה עם זה בלשון “אתה”), אבל שום דבר אנטישמי, ריאקציוני, או עבריני לפי איזה סעיף אחר, לא נמצא בעצם בנאומים הללו, שהרעישו אחר כך עולם ומלואו. רק דבר אחד נמצא בהם – הם היו סיפמטומטיים.
ודווקא בכך לא יאבו להודות המשתיקים – חובבי־ישראל. לפי השקפתם, מוטב לרשום את ה"ה ציריקוב ואראבּאז’ין ברשימת המנודים מקידמה, ובלבד שלא נודה, כי נשמעה בדברי שני הסופרים הללו בת־קול חרישית של הלך־רוח כללי, המפלס לו נתיב בחוג בינוני של משכילים רוסיים מתקדמים. להתווכח אין כאן שום אפשרות, שום ראיות בכתב אין להשיג – על מציאותו של הלך־רוח כזה יש לעמוד לפי שעה רק במישוש, ולאו כל אחד ירצה להודות, כי הבחין דבר מה כעין זה באחרים או בקרב עצמו. אך, אם נהיה כנים, הרי אין זה סוד בשביל שום אדם, כי הדבר אמת. מתוך כל המון הוויכוחים שנתעוררו אגב המקרה הצ’יריקובי נשמעה בבהירות נעימה כללית אחת: “זה” אינו חידוש, על “זה” משוחחים כבר מזמן והרבה. יש כמובן בני־אדם הנוהגים במקרים כאלה לאטום בצדיה את האזנים – גם את אזניהם, גם את אזני זולתם, ואפילו את אזני מי שבו הדברים אמורים. וזה אשר בו הדברים אמורים יוסיף בתמימותו ללכת בדרכו הישנה ואחר יילבט בהפתע. זה נחשב לפארה של דרך־מחשבה מתקדמת ואין להועיל לבני אדם המוצאים טעם בטכסיסים כאלה. גם אין זה בכוונתי לשכנע אותם. יעמדו־נא להנאתם פני חרשים וסומים. ואף־על־פי־כן עולה באופק איזו עב קטנה וממרחק מגיע קול עמום של ענוֹת, שעודנו חלש, אך כבר אין זה קול ענוֹת ידידוּת…
הריני חוזר ואומר – מה שמבשיל עכשיו בשכבה מסוימת של האינטליגנציה הרוסית אין זו עדיין אנטישמיות. אנטישמיות היא מלה חזקה מאד ואל לנו לשחק לשוא במלים חזקות. אנטישמיות יש בה מן האיבה הפעילה, יש בה מגמות של תנופה. קשה לומר מראש, אם יתפתחו במשך הזמן בקרב המשכילים הרוסים גם הרגשות כאלו. מכל מקום, לפי שעה עוד רב המרחק עד לכך. הדבר שריחו החזק נדף עכשיו מאחורי הפרגוד, כשה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין הרימוהו טפח, זה לא אנטישמיות, אלא דבר־מה הנבדל ממנה, אבל קרוב לה, ואולי גם מבשר את בואה. זוהי אַ־שמיות. ברוסיה מעטים המכירים מלה זו, אבל בחו"ל מטיבים הרבה יותר להבחין בין הגוונים השונים של שנאת ישראל ושם מלה זו רוֹוחת כבר במשך זמן רב. זו אינה מלחמה, לא שסוי, לא התקפה, זו – שאיפה שצורתה מנומסת ללא פגם ואינה מבקשת אלא להמצא בין אנ"ש, ללא היסוד שאיננו אהוב. בתחומי מקצועות שונים, מתבטאת שאיפה זו בדרכים שונות. בתחום הספרותי־אמנותי, אשר בו הדבר “התחיל” אצלנו, תקבל השאיפה צורת שיקול כזה: אני כותב את המחזה בשביל אנשי־שלומי והזכות בידי להעדיף שיציגו אתה על הבימה אנשי־שלומי ואת הבקורת יכתבו אנשי־שלומי. כך ניטיב להבין איש את רעהו.
אם תאבו, איני רואה שום חידוש ברוח זו, החרישית עדיין. החידוש רק בכך, שמתחילים לדבר על ענינים אלה. עד עתה היה מקובל, ש"ענינים אלה" מובנים מעצמם, לא היו מדברים עליהם בקול רם, כי אם בפשטות היו מגשימים את האַ־שמיות בפועל. ולא מתמול־שלשום, אלא מקדמת דנא. כי מהו שתיקתו הגאה של “רוסקיה וידומוסטי” במשך עשרים וחמש שנה? ומהי שתיקתם של העתונים המתקדמים עכשיו? חלפו כבר חמש שים מאז הפוגרום הקישינובי. במשך הזמן הזה הציפו את רוסיה ספרים ועלונים המטיפים לטביחת המונים, עשרות עתוני רחוב נושאים לכל קרן זוית את הגחלים הלוחשות של משטמה ליהודים. משטמה זו ממצה כמעט את כל האידיאולוגיה של התנועה הריאקציונית ולכאורה שומה על העתונות הרוסית המתקדמת ללחום בתעמולה זו – אם כבר לא מתוך יחס דל אבירות, הרי מפני טעם זה בלבד. העתונות הרוסית המתקדמת לא עשתה בנידון זה ולא כלום. יסלחו נא לי חריפות לשון: רב מספר המסמרים שמצאתים תקועים בחלל עיניו המתות של אחד מקרבנות הפוגרום בביאליסטוק ממספר המאמרים על הפוגרום זה בעתונות המתקדמת. היו החלטות של אילו כינוסים, כי על העתונים לקדש מלחמה נמרצת על תעמולת האיבה ליהודים וגם זה לא עזר. לא עזר אף רבוי היהודים המשתתפים בעתונים אלה: מנסיוני המר יודע אני, כי גם שאיפה לוהטת מצדם להרים את קולם להגנת עמם נשברה מאחורי הקלעים, בהתקלה בדבר מה בלתי־נתפש וסמוי מן העין, אפילו בעתונים נועזים ולוחמים ביותר. הרבה ספורים מענינים אפשר לספר על נושא זה… אך למה? מי איננו יודע את זאת? עכשיו הוקמו כמה הוצאות־ספרים למלחמה באנטישמיות. נניח נא לשאלה, אם יוכלו לפעול הרבה. אבל, המעניין הוא כי העומדים בראשן מקורבים מאד לעתונות המתקדמת רבת־ההשפעה ומטיבים להבין, כי מאמר המודפס בעתון נפוץ מועיל הרבה יותר מקונטרס, אשר מי יודע אם בכלל יגיע אל מי שבשבילו נועד. ואף־על־פי־כן, אנוסים הם להתעסק בקונטרסים הללו ואינם מעיזים לחלום על מלחמה בתעמולת הפרעות מעל גבי העתונות. מדוע?
פעם הצגתי שאלה זו במישרין למנהיגי מערכת אחת. ואחרי כל מיני עקיפין סחטתי מהם תשובה כזאת: אותנו קוראים המשכילים והם אינם זקוקים להדרכה כזאת. הדבר היה בשנת 1906. מוטב איפוא. אבל, עכשיו עומדים אנו בשנת 1909. לפסיכולוגיה של המשכילים הרוסיים מתחיל להתגנב דבר־מה חדש. גם אם נכון הדבר, שבימים ההם היו המשכילים הרוסיים מחוסנים מפני דעות קדומות של שנאת־יהודים, מי יעיז לערוב כי חיסון זה עומד בתקפו עד היום?
הוי, כן, שתיקה זו היא רבת־משמעות. לקוראים של שני העמים יועץ אני, כי מאד יעמיקו לעיין בטיבה. במלוא ההכרה חותם גם אני על מה שאמר ה' אראבּאז’ין: כאן טמונה אזהרה גם לכם וגם לנו. ולא כל שכן חמורה אזהרה זו אם נזכור, כי הרוח הרעה, שנבעתנו כל כך למראה ראשוני סימניה, אינה בגדר חידוש ברחובנו, כפי שעלול לחשוב אדם תמים – כי אותה מגמה אַ־שמית, שעליה ספרו בפומבי וללא התחכמות ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין, נבטיה חבויים בדממה כבר במשך זמן רב בכל תכסיסיה של האינטליגנציה הרוסית כלפי אחת השאלות הטראגיות ביותר של החיים ברוסיה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות