פורסם בקובץ “פליטונים”, הוצאת ש"ד זלצמן, ברלין 1922

…הקיש בדלתי היהודי הבזוי… (פושקין)

כמעין המתגבר! בספר־הלימוד נאמר, כי מים העומדים ללא תנועה יתכן שיצטננו אף למטה מאפס ולא יק פאו. אבל, אם אך תזרק בהם אבן, ויתכסו קרח בן רגע. כעין זה מצוי לעתים קרובות גם במעשי בני־אדם. עכשיו ניתנה לנו הזדמנות להתענג על תופעה מאלפת זו שבטבע בזכות המקרה ב"פרצוף הלאומי". עוד לפני ימים מספר היה משכיל רוסי בוש ונכלם לבטא מלה שכזאת בלי לעקם בבוז את שפתיו, ועתה גם אַילוֹנית מגושמת וחסוּדה זו – “נאשה גאזיטה” – שוקדת בכל יום שני וחמישי על תרגילי כנויים ונטיות של מליצות “לאומיות”. והנה מתברר, כי תמיד הם היו מוקירים גורמים לאומיים, ובכל עת הבינו, כי רגש לאומי נבון הוא דבר מתקדם ללא־דופי, וכשהיו רוגזים על השלטון הרוסי, הרי כמעט בעיקר בגלל כך, שהוא משפיל את הכבוד הלאומי! באמת, זו תגלית הנוגעת עד לב. מי פילל, כי מצויה בהחבא סחורה אסורה שכזאת ובמיוחד ב"נאשה גאזיטה", בדוגמה־למופת זו של קידמתיות רוסית־משכילית, בעתון־טומטום זה, השומר בהקפדה על הקו של אין־כיווּן, בחלקה ריקה זו, הגדורה בדיקנות ומכובדת למשעי, אשר בה נצבת קבוצה מנופּה של אסימונים נבחרים, שאינם מעווים את פניהם וצופים קבל־עם ובפרהסיה אל תוך טבורם? היו כאן המים כל כך שקטים ועומדים, אך גם בהם היתה, כפי הנראה, ידו של מזג־האוויר שסביבם. והנה פגעה בהם אבן, שנזרקה ביד לא־חכמה ואולי אף לא פכּחת – וכמעין המתגבר!

רבים מאתנו הדהים הדבר – מפני שאין אנו מטיבים להתבונן. ודאי, אותה שכבה דקה, המכונה בשם אינטליגנציה רוסית מתקדמת, והיא הקובעת מאז ומתמיד את הנעימה בעתונות, היא בפשטות לא התענינה עד לזמן האחרון בלאומיותה הוֶליקוֹ־רוסית, כשם שאדם בריא אינו נותן את דעתו על בריאותו, בפרט בשעה שהוא מטופל בדאגות אחרות, כשימך המקָרה ו ידלוף הבית. מי ששמנה לחמו אינו תאב לשמן, בפרט אם השמן דרוש לגלגלי עגלתו. אבל אנו, היהודים, מתוך שנוטים אנו להדגיש ולפאר, ועוד יותר מזה – מתוך הצורך למצוא הֶצדק לטמיעה, גבבנו על סגולה זו של המשכיל הרוסי תלי תלים של פרושים ותוספות. הלך־רוח, שאינו אלא פרי שביעותם של בני רוסיה הגדולה, היה בעינינו כמעט לקו יסודי באָפים. בקולי קולות ובנוסחים שונים היינו מכריזים, כי לא כגרמנים וככל שאר בני־נכר, דווקא הרוסים, מטבע ברייתם אינם מסוגלים ל"זה", כי הם חוננו מבטן ומלידה במין יסוד כל־עולמי והם דורשי טובה לכל העבָרים, בלי הבדל דת וגזע. וכמו תמיד הפּנטנו ברעש זה את עצמנו והיינו חולפים ביעף על פני עובדות בולטות ביותר בלי לזכּוֹת אותן אף במבט עין. בחפזנו נסינו לעבור במרוצה וללא רתיעה אף על פני הפוגרומים ולתלות את הקולר כולו במסיתים מגבוה וב"פסולת החברה" מלמטה, כאילו הצלחתם המדהימה של המסיתים אין בה כדי ללמד על טיבה של הסביבה, וכאילו הפסולת אין בה כדי ללמד על טיבו של הגוף שממנו היא מופרשת. אך היתה עוד עובדה שעברנו על פניה במרוצה ובעינים עצומות. ולא רק על פניה עברנו, אלא במפולש דרכה, חדרנו לפנימה ולא הרגשנו מאום, הסתכלנו ולא ראינו, התבשמנו ולא חשנו בריח השום, הפכנו בה ודרשנו כל תג ובקורת־הבד של נתקלנו. עובדה זו היא – הספרות הרוסית, אותה ספרות שעוד מימי ראדישצ’ב היא מרימה חרות על נס ורחמים קוראת לכל נדכא; אותה ספרות שעד למעמקיה היא חדורה רעיונות אבירוּת ושרות לזולת; אותה ספרות שבפי בחיריה לא נשמעה אף מלה טובה אחת לזכות העממים המשועבדים בעול הממלכה הרוסית וגדוליה לא נקפו אצבע קטנה כדי להגן עליהם; אותה ספרות, שלעומת זה חילקה בשפע מהלומות ובוז, בפי בחיריה ובידי גדוליה, לכל העמים מני אַמוּר ועד דניפּר, וביותר הפליאה את מכותיה עלינו.

לפני ימים מספר חגגו את יובלו של גוֹגוֹל ויהודים לא מעט השתמשו, כמובן, בהזדמנות זו עוד פעם “לרקוד בחתונת זרים”. בכמה בתי־ספר יהודיים בתחום המושב ערכו, מן הסתם, חגיגות־גוֹגוֹל ועד יערכו אחרי כלות ימי־החופש. המורה לשפה הרוסית ישא בהן נאום מלא רגש, המורה לפיסיקה יראה בפנס־הקסם תמונות מ"טאראס בּוּלבּה", ואחר ישירו התלמידים והתלמידות לפני האנדרטה של גוֹגוֹל בהברה גרונית: “ניקולאי ואסיליביץ' יש־ת-בח”. ועורכי החגיגות הללו והמשתתפים בהן, תשע עשיריות מביניהם גם לא יעלה על דעתם לשאול את עצמם, מה ערך מוסרי לטקס זה של נשיקת היד, שסטירתה לוהטת עדיין בלחי היהודים. לא יעלה על דעתם, איזה זרע של פשרנות, חוסר־אופי, השפלה עצמית נזרע אל תודעת בני־הנעורים בהשתחוויה קיבוצית זו לפני היחיד מגדולי האמנים בעולם, אשר שר שיר הלל במלוא מובנה של המלה הזאת, בכל שלל צבעי מכחולו, בכל רנן צליליו ובכל עלית נשמתו הנלהבת, הוא שר שיר הלל לפוגרום ביהודים.

אולי כדאי הדבר, לכבודו של היובל, להעתיק כאן כמה עמודים יותר מדי נשכחים מאותו “טאראס בּוּלבּה”. בשום אחת מן הספרויות הגדולות אין דומה לו בחמת אכזריות. אין לכנות זאת אפילו משטמה או רגש־הסכמה לנקמת הקוזאקים בז’ידים. זה גרוע יותר, זה מין חדוה בהירה ושלווה, שאין בה אף צל קל של הרהור, כי אותן הרגלים מפרכסות פרכוס מצחיק זה באוויר – הן רגלי בני־אדם חיים; מין שלמוּת מופלאה, מין מקשה אחת של בוז לגזע נחות, בוז שאינו משפיל את עצמו עד כדי להיות שנאה. כדאי הדבר לצטט משם את הקטעים, אך אין חשק. הן בין כך ובין כך, מי שזקוק להתרפסות, אותו לא נעקב. אין לך סייג חמור, שלא ידע לזחול מתחתיו הקבצן, שזכה בכרטיס־כניסה להתחמם אצל הבריות כנגד אורה של חמה. וגם בגלל כך אין חשק, שאין שום טעם להתעכב רק על גוֹגוֹל לבדו ולא להעתיק גם מכתבי אחיו בספרות זו נדיבת־הרוח. מה רע הוא מהם, במה טובים הם ממנו?

תמונה מרנינת־לב תתקבל, אם בלי לבחור ובלי לחטט, אלא סתם כך, כפי שאומרים העתונאים, רק על פי הזכרון בלבד, נלך ונמנה את הלטיפות שקבלנו בזמנים שונים מענקים שונים של האמנות הרוסית. בשביל פושקין קשור המושג יהודי קשר אמיץ עם המושג מרגל (ראה את רשימתו על הפגישה עם קיכלבֶקֶר). ב"האביר הקמצן" הוא מעלה לפנינו יהודי נושך נשך ומתארו בכל צבעי השפלות, יהודי המפתה את הבן להרעיל את אביו – ואת הרעל יקנה־נא אצל איש־יהודי אחר, הרוקח טוביה. אצל נקראסוב מפתים הז’ידים בבורסה את הסוחר הרוסי שנכשל בגנבות: “לנו מכור־נא המניות והכסף תשלח לאמריקה”, והוא עצמו יוכל לברוח לאנגליה:

"בסירה –

אל מדינת־הכספים הבכירה,

ושם תראה חיים כמו שָֹר־ר-ר!"

ככה דברו הז’ידים, –

רק תקנתי קצת את סגנונם…

אצל טורגניב יש סיפר “ז’יד”, המרוחק מן האמת עד לידי תמימות. כל הקורא אותו רואה בבירור, כי המחבר מעולם לא ראה ולא יכול היה לראות שום דבר כעין זה, אלא בדה את הדברים מלבו, כשם שבדה את סיפוריו על רוחות־הרפאים – אבל, מה בדה וכמה רגש השקיע בתאור הבדותה ובקישוטה! הרי ז’יד זקן הוא, כמובן, מרגל, ומלבד זאת עוד מוכר את בתו לקצינים. לעומת זאת, הבת היא יפהפיה, כמובן. הרי זה מסתבר מאליו. הרי אי אפשר לשלול את הכל מן העם האומלל. הן צריכים להניח לו לכל הפחות קצת סחורה, למען יוכל לעשות בה מקח וממכר.

לפי דעתו של דוסטויבסקי תפּתח מן הז’ידים הרעה על רוסיה. לכאורה, זכאים הז’ידים על סמך כך למידת־מה של תשומת לבו. אבל, עד כמה שאוכל להזכר בשעה זו, אין בכתבי דוסטויבסקי אף דמות יהודית אחת שלמה. אבל, אם אמת בפי הבריות כי צרת רבים חצי נחמה, נוכל להתנחם בזכרנו את הטיפוסים הפולניים של דוסטויבסקי, במיוחד ב"אחים קאראמאזוב" וב"קוביוסטוס". “פולני” – זה אצלו בהכרח מין בריה נבָלה, חנֵפה, מוגת־לב ועם זה גם מתרברבת וחצופה. ואף אותן התקוות החבויות בלב הפולנים, שחייב לנהוג בהן כבוד גם מי שהוא אויבם בנפש, שאפילו בילוב עצמו, בהגינו לפני זמן קצר ברייכסטאג על החוק נגד הפולנים, דיבר עליהן ברגשי הערצה – הן סולדת הנפש מלזכור כל אותם השיקוצים והפיגולים שהשליך על תקוות עם שדוד המחבר אנין־הנפש ושבע־הרוגז, שכתב את ה"אחים קאראמאזוב".

צ’כוב? המבקרים היהודים אוהבים עד מאד להזכיר משפט שנפלט מפיו דרך אגב בספור “חיי” כי הספריה בעיירה הנדחת היתה ריקה מאדם, אילולא הנערות ו"היהודים הצעירים". דברים אלה נוגעים עד לבם של המבקרים היהודיים, הם ערבים לאזנם, רואים הם בכך תעמולה מפורשת לביטול מכסת־האחוזים בקבלת יהודים לבתי־ספר. עם טוב לב אנחנו והטוב שבקווי־אפיינו הוא – שאנו מסתפקים במועט… כי היה צ’כוב, בעצם, מתבנן ללא רחמים וללא כעס ולא היה חביב עליו בעולם שום דבר מלבד תפארת הכמישה של “גן הדובדבנים”. הדמויות היהודיות המצויות זעיר־שם ב"ערבה", ב"הנודד" ב,“איוואנוב” מתוארות, לכן, בכנוּת אדישה, כמו שאר דמויותיו של אמן זה. ובאותה כנוּת אדישה תאר צ’כוב את איוואנוב שלו, אחד מהמון האיוואנובים ללא מספר, אשר הם מהווים את הקרן הקיימת של המשכילוּת הרוסית, ובאותה כנוּת אדישה הוא העיד כי איוואנוב, בהיותו שרוי במרה שחורה, מסוגל בהחלט לגדף את אשתו הנוצריה בשם “ז’ידובקה”. אבל, צ’כוב עצמו היה מהרבה בחינות איוואנוב שכזה, משכיל רוסי בכל רמ"ח אבריו, ואף לו נזדמן פעם אחת לגדף את הז’ידובקה אז הוא כתב את “טינה”. זה סיפור־מעשה העולה באיוולתו ובחוסר־האמיתות שבו אף על ז’יד" של טורגניב ונושאו כה תפל שאין חשק למסור את תכנו אף בתכלית הקיצור. היכן חלם צ’כוב כזאת? לשם מה זה נכתב? – סתם, כך. לא כבש איוואנוב את יצרו, אחד מרבבות האיוואנובים של ארץ רוסיה.

ואת מי אזכיר עוד? את לסקוב? את נ. ואגנר (כנויו “חתול שונרא”)? אפשר לצרף את השמות בלבד למין זמר ארוך, כמו אצל אותו פיטן צרפתי:

Jeannette, Nine,

Alice, Aline,

Leda, Julie –

Et j’en oublie

ואין בידי הספרות הרוסית להציג מאומה כנגד רשימה זו. אף אחד מגדולי אמניה לא נשא את קולו להגנת האמת שנדרסה על גֵוֵנוּ. אפילו בפובליציסטיקה אין מה לראות, חוץ ממאמר קטן אחד של שצ’דרין ועוד מאמר קטן מאת צ’יצ’רין. בספרות היפה אין במה להתפאר – חוץ מ"ז’יד" של מאצ’טטוֹב, המתקתָק והמחוסר כשרון עד למאוס, וכן מתנוססת אי־שם, מעבר לסף האמנות, גם יצירתו העילאית של ה' צ’יריקוב. אלה מתוכנו המסתפקים במועט מתלהבים גם מיום הדין של קוֹרוֹלנקוֹ. שהרי שם מוּכח, כי יש ומוזג חוֹחוֹל מרבה לעשוק אף ממוזג יהודי. אכן, גם זה שבח. אם על כך חייבים אנו תודה, הרי אצל לסקוֹב יש סיפורים הרבה יותר מפורטים על כך שהז’יד הוא, אמנם, רמאי, אבל הרומני גרוע ממנו, ואף הרוסי – בין פריץ, בין סוחר, בין אכּר – אינו תם ויודע פרק בהלכות אונאה… אבל, שום יצירה של ממש, שום דבר שיוכל להשתוות – אל “נתן החכם” או אל שיילוק – אם לא בכוחו, הרי לפחות בהלך־רוחו, בעומר חדירתו לנפש היהודי – לא נתנה הספרות הרוסית. ולמה לנו דוגמאות נעלות כאלו: אצל הפולנים שכנינו ישנה אליזה אוֹז’שקוֹ, ישנו ינקל המפורסם מתוך “פּאַן תדאוש”, שמיצקביץ' כתבוֹ באותו הזמן שפושקין היה מצייר בצבעי זדון את שלמה הז’יד שלו מתוך “האביר הקמצן”…

סמוך ובטוח אני: יימצא אי־שם, כרגיל, איזה עתונאי־ריקא שיראה בכל אלה שנאה לספרות הרוסית. אם יקרה כך, לא אתווכח עמו – קצה נפשי בויכוחים עם ריקים, בעיסוקים עם אנשים שאינם כנים עם עצמם, עם היודעים מכבר כי פשטו את הרגל ואף־על־פי־כן מוסיפים להזמין את הקהל העני עם חסכונותיהם הדלים אל שולחנם הרקוב. אגב אורחא, מוקיר אני עד מאד את הספרות הרוסית, לרבות אותו גוגול עצמו, יען ספרות צריכה להיות קודם כל כשרונית, והספרות הרוסית מקיימת את התנאי הזה – מה שאין כן כמה מקצועות אחרים בחייה הלאומיים של האומה הרוסית. – אבל, עם זה יש לזכור, כי את הפילוסופיה של כל אומה, את הפילוסופיה האמתית, השרשית שלה, מביעים לא הפילוסופים והפובליציסטים, אלא האמנים, ובמקרה דנן מחוּור טיבה של פילוסופיה זו בשביל כל מי שאינו חרש ואינו עיוור, ואין שום חשש לטעות־הבנה. אפשר מעטות בעולם אומות, הצופנות בנפשן שרשים כה עמוקים של יחידוּת לאומית. לא השגחנו, כי “צרת השכל” – שער־הפתיחה לדרמה המופתית הרוסית – כולה ספוגה רגש לאומי חד וחריף, גדושה מחאה בשמה של העצמאות הלאומית, רוגמת את הטמיעה הצרפתית בתוככי רוסיה, מטיפה ל"תבונת ההתנכרות לבני חוץ־לארץ". לא השגחנו, כי פושקין, בעמדו במרום כשרונו, כתב את השיר “למעלילים על רוסיה”, המזעזע במרצו ובכוחו ובו מפרפר בעצם טהרו אותו הלך־רוח שבאנגליה מכנים אותו כיום Jingoism. לא השגחנו, כי בפולחן הנודע של המשכילות הרוסית “הקדושה והטהורה”, העולה כביכול על כל האינטליגנציות של חוץ־לארץ, והגרמנים והצרפתים קרתנים הם לעומתה ולא יותר – בפולחן זה, שסחף בכנפיו גם אותנו, בהשתבחות זחתנית ומוזרה זו, צלצלה נעימה חזקה של לאומיות מאוהבת בעצמה. ובשעה שקמה תנועת השחרור ומכל הבמות נשמעו דקלומים על ש"אנחנו" נדביק ונעביר את אירופה, על שצרפת היא מדינה ריאקציונית, אמריקה בורגנית, אנגליה אַריסטוקראטית, אבל דווקא “אנחנו”, החמושים במלוא בוּרוּתנו קרואים ללמדם בינה ולשמש להם מופת באדריכלות מדינית אמיתית, – גם אז הכשילנו קוצר־ראותנו ולא הבינונו כי לפנינו התפרצות של אהבה עצמית לאומית מנופחת, המכה בסנוורים ואינה מניחה את התינוקות של בת־רבן ללמוד תורה מאירופה ומאמריקה ומאוסטרליה ומיפאן ומן העולם כולו, כי הכל הקדימום.

מדבר אני על נבטים. והם יוסיפו להיות נבטים עד זמן רב. למרות כל קריאותיו של סטרוּבה, אין לפי שעה לא דרך ולא תכלית להתפתחותה של הלאומיות הווליקוּ־רוסית, מלבד אם תפנה אל משעול המאה השחורה. יש לשער כי החלק הרציני במשכילות הרוסית לא ילך במשעול זה. מבחינה לאומית אין להם לווליקוֹ־רוסים מחסור במאומה. אדרבא – תרבותם הלאומית מביאה להם הכנסות עצומות ובתוכן ממתאים תפקיד חשוב המסים שמעלים להם שער העממים, ובמיוחד העם היהודי. מי יכול לשער, עד כמה סייעו הצרכנים משאר העממים שנטמעו בתרבות הרוסית, ושוב בראש וראשונה היהודים, אפילו לגידולן של הוצאות־הספרים החדשות בימינו? ללאומיות הרוסית אין על מה להלחם. שום אדם לא הסיג את גבולה. אדרבא: התרבות הרוסית, בהסתמכה בלי־דעת על הכפיה מטעם הרשות, נטתה את אהליה גם בשדמות זרים ויונקת את לשדן החמרי והמוסרי. הקרקע אינה כשרה עדיין להתפתחותם של הנבטים, והיא תכשר רק בשעה שתקום תנועה לאומית רצינית בין שאר אומות רוסיה והמלחמה נגד הטמיעה ה"מרוֹססת" תתגלע לא רק בדיבורים, כמו היום, אלא בפרישה למעשה מן התרבות הווליקוֹ־רוסית. ואז נלמד לרואת, מי הם שכנינו האדירים ואם יש בלבם גם נימה לאומית. ואולי ניטיב אז להבין אֵילו דפים נשכחים מכתביהם של נקראסוֹב ופּוּשקין וגוֹגוֹל.