פורסם בקובץ “פליטונים”, הוצאת ש"ד זלצמן, ברלין 1922
“ביום הזה יכופר עליהם”, יוכלו לומר ה"ה צ’ירי’קוב ואראבּאז’ין: כמדומה קרבה סוף כל סוף השעה כשתתקבל תפילתם של שני הסופרים ויניחום לנפשם. Der Mohr hat seine schuldikeit getan, der Mor kahn gehn 1– לא מפני שהמקרה כבר נדלה עד תומו – אדרבא, המקרה רק עתה מתחיל לרתוח כדבעי, ואל לא תקרה מלחמה או דבר מה אחר שיעורר סנסציה, אל במהרה ישוך בעתונות מעשה מעניין זה. אלא שה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין, אַש ואַש אחר, ובכלל כל אלה שלקחו חלק באותה שיחה מפורסמת, כולם נדחו פתאום אל הירכתים – עליהם האפילו אישים יותר גדולים. אל הזירה יצאו ה"ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב וכדרך אישים גדולים תיכף אחזו את השור בקרניו והטילו את הדגש במקומו. עד שהמסובים שהיו באותה סעודה שלוה (זכרה לא ימוש עוד משברי־ימיה של הבריחה היהודות) מריבים ומדיינים בשפות שונות מי מהם אמר ומי לא אמר מלה פלונית, קמו ה"ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב ובפשטות פסחו על נקרנוּת קטנוּנית זו והעתיקו את השאלה אל הקרקע היחיד הראוי לה. הם הבינו, כי עיקרו של דבר כלל איננו בזה, אם אדם זעיר פלוני או אלמוני עבר או לא עבר עבירה בדירתו הפרטית של פלמוני אור ליום זה וזה – אלא חשוב לקבוע רק דבר אחד: מה היה כאן – כדור שוטה מקרי, שעף הנה בשגגה ממקום בלתי ידוע, או יריה ראשונה, אולי לפני זמנה, מתוך מחנה חזק, הקרוב כבר לעבור למעמד של מלחמה?
דעתו של ה' סטרוּבה על שאלה זו אין בה משום חידוש. בשעה שהבחירות לדוּמה השניה היו בעצם תקפן, הוא הצהיר בשיחה עם עתונאי אחד, כי האנטישמיות האמתית, האנטישמיות של המשכילים, עודנה לפנינו. הדברים נדפסו בשעתם בעתון “רוּס” ומובן מאליו, שלא זכו להעתקה בעתונים מתקדמים אחרים, לא כל שכן להערה מצדם. עכשיו חוזר ה' סטרוּבה על אותו רעיון במלים אחרות. להסתיר את “הפרצוף הלאומי” הרוסי, בזה “אין צורך וגם אין תועלת, כי לחפות עליו אי אפשר”. וטיבו של הפרצוף הלאומי מהו? אינו גזע וגם לא צבע־העור וכו', אלא זה “משהו הרבה יותר ודאי ועם זה יותר דק. אילו הן המשיכות והדחיפות הרוחניות… הן חיות ומפרפרות בנפש”. ובכללן גם “כוח הדחיפה מן היהדות חזק למעשה עד מאד בשכבות שונות לגמרי(!) של אוכלוסי רוסיה”. ודאי, בשטח הממלכתי אין להתחשב ב"דחיפות" הללו, כלומר, בכל זאת יש ליתן שוויון זכויות. “אבל הצדק הממלכתי אינו תובע מאתנו אדישות לאומית. המשיכות והדחיפות – שלנו הן, הן רכושנו הפרטי, אשר בו אנו בני־חורין… ואינני רואה סיבה כלשהי להסתלק מרכוש זה לטובת מישהו או לשם משהו”… “סבורני, שמן המועיל ליהודים שיראו את הפרצוף הלאומי הגלוי של אותו חלק מן החברה הרוסית, הנוטֶה לחוקתיות ולדמוקרטיה, באשר זהו פרצופו והיא מוקירו. ולהיפך, לגמרי לא מועיל להם להשלות את נפשם, כי פרצוף כזה אינו מצוי אלא אצל האנטישמיים החשוכים”. כל זה נדפס בעתון “סלוֹבוֹ” בגליונות של 10 ו־12 במארס ואינו זקוק לשום באור ולשום הדגשה. אבל ה' מיליוּקוֹב מצא בכל זאת, כי מעט תבלין אינו פגם לתבשיל וספק מתוך צער, ספק מתוך לעג, הוא בא ומוסיף נופך מתבלינו. (ב"ריץ", גליון 11 במארס): “יכול ה' ז'. לחוג את נצחונו: הוא השיא את הדוב לצאת ממאורתו… הצליח להביא לידי כך, שהשתיקה נסתיימה. נסתמן סוף סוף במלוא שעור מידתו אות דבר נורא ומבעית, שהעתונות המתקדמת והמשכילים השתדלו להעלימו מעיני היהודים”.
אולם, כל זה נאמר עדיין בחצי־לעג ובסופו של המאמר מבטיחנו המחבר, כמובן, שהלכי־רוח אלה בקרב המשכילים הרוסיים יחלפו עד מהרה. לעומת זאת, נעשה לפנינו ללא שום אירוניה ובכל כובד־הראש גלוי־פנים זה, אשר כולו חדש ופיקאנטי מאד: “גם אני סבור, כי עם תחילת החיים המדיניים החדשים הקיץ הקץ על המשכילות הרוסית הישנה, הקדושה וטהורה בתַמוּתה הברוכה. גם אני בטוח, כי כמה וכמה הזיות־חיים, שיצרו משכילים אלה על קרקעה של אותה קדוּשה ישנה, יגוועו בקרוב ולא יקומו עוד לתחיה. אבל, יחד עם זאת בטוח אני, כי גם ה”אַ־שמיות" התמימה וה"אנטישמיות", הטוענת לפנינו לזכוּת־קיומה הלאומית, גם היא אינה אלא אחד מאחרוני שרידיה (!) של התמימות המשכילית הברוכה שלנו". אכן, זה חידוש, אמת ויציב. בשם “שריד” מכנים דבר־מה שנשתמר מימי קדם. נמצאנו למדים, כי גם אצל המשכילוּת הרוסית הישנה, הקדושה והטהורה, וכו', גם אצלה היו “דחיפות” אנטי־יהודיות? זאת אומרת, הדוב ישב במאורתו מכבר? הרי זה מעניין. בפרהסיה לא הודה בכך אף אחד, במיוחד לא אדם בר־סמך שכזה. ועוד יותר מעניין, שישיבת הדוב במאורה איננה מונעת את ה' מיליוּקוֹב מלהכתיר אותה משכילוּת רוסית ישנה בתארים “קדושה וטהורה”, ואת ה"אַ־שמיות התמימה או האנטישמיות" הוא מונה בין הלכי־הרוח שנוצרו “על קרקעה של אותה קדוּשה ישנה”. רך מאד הוא יחסו של ה' מיליוּקוֹב אל הדוב שבמאורה. ואין זו הפעם הראשונה. עוד זוכרים אנו את מאמר־ההספד שלו על יוֹלוֹס 2 אשר גם יהודים שלומי־אמוני־נתינות שבעתון “חופש ושוויון” מצאו בו שמוש בלתי זהיר במלה “ז’יד”. דומה הדבר, כי בנפשם של כמה משכילים רוסיים עוד חיים מאד שרידי הקדושה והטוהר מימים נושנים….
ובכן, הדוב הציץ מתוך מאורתו. אם חג־נצחון הוא לה' ז'. אין זה מענייננו. לפי דעתי, אין לו יסוד לחוג את נצחונו. אל מאמרו של ה' סטרוּבה סוּפחה הערה, כי המאמר נכתב ונמסר לדפוס לפני שהופיעו ב"סלוֹבוֹ" שאר המאמרים על הנושא הצ’יריקובי. שום אחד לא נתכוון להשיא את הדוב כי יצא; אלא, כפי הנראה, חש הוא עצמו באוויר איזה רוח חדיש ומאליו התעורר ליתן קול הסכמה. והתעוררותו מעליו – אף זה קו מעניין לסימוּנו של הלך־הרוח. אין גם צורך לקרוא לדובים. הם נענים מאליהם!
אחרי הופעה מזהירה זו של בעלי־התריסין, סבורים אנו כי נתלבנה די צרכה השאלה העיקרית, אשר בה נתרכז בשבילנו כל טעמו הצבורי של המקרה הלז: שאלת היותו פרט המלמד על הכלל. מי שלא קצה נפשו יוסיף נא לפזר את אונו לאלות ולשבועות כי “לא דובים ולא יער”. ה' וינאוור, באותו גיליון של “ריץ'”, מיום 13 במארס, מציע בכל זאת גם להבא את שרותי היהודים, כשהם מחוממים באהבת־גומלין, “דווקא באהבה”. יבושם־נא לו. איזהו חביב – הזוכה לאכול משני שולחנות. מאחלים אנו לה' וינאוור ולשאר האנשים החביבים כמותו, שיגיעו לשנות מתושלח כשהם נתונים במצב נלעג זה, תולים עיניהם בעיני אדונם ואומרים לו כמתחטאים: “ואף־על־פי־כן, אוהבים אתם אותנו”! – וה"ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב משיבים: …מממ… לא ביותר". – לגבינו חלק זה של הויכוח תם ונשלם. ובעצם, מלובן הענין ונהיר גם בשביל בעלי־הפלוגתה שלנו, ביחוד מבין היהודים, ממש כמו בשבילנו. בינם לבין עצמם כולם יודעים, ובאין שלישי גם מודים, כי הדוב זה כבר החל מתהפך במאורתו ובכל רגע עלול להוציא את חטמו. כל מליצותיהם החביבות ספוגות חונף, צביעות, פחדנות והתרפסות, ומפני כך הן חסרות־כשרון עד ליאוש ואין בהן אף פאתוס של שקר מוצלח. האנשים אינם מאמינים לעצמם, ואומרים כמעט בגלוי כי אינם מאמינים, ושום אדם אינו מאמין להם. מה בצע איפוא כי נתווכח עמהם? לכו לכם לשלום והוסיפו לשנן ללא תכלית את אמריכם הנדושים.
הרבה יותר כנים אותם הפובליציסטים ב"נובאיה רוּס" וב"נאשה גאזיטה", המקשים בתום־לבב: “כלום דבר בעתו הוא? וכי טוב יותר שנפתור תחילה בכוחות משותפים את הבעיה הממלכתית?” – דבר זה מתקבל על דעתנו. זו, על כל פנים, הצגת השאלה בצורה מעשית. ואין לחלוק על כך, שאמנם, מן הבחינה הרוסית, האמת באה לא בעתה. כי אחת מן השתים: הואיל והדוב הציץ החוצה, צריכים או להלחם בו או לקבלו כאורח בעל מלוא הזכויות. להלחם? פרושו של דבר יהיה, כי העתונים ייפּתחו להגנה שיטתית של שוויון זכותם של היהודים, למלחמה שיטתית נגד הסתתם של צוררי ישראל. רב תודות! – באמת, רק זאת חסר להם לעתונים הכבודים, שגם בלאו הכי מעיק עליהם כמשא לעייפה החשד שאינם מקפידים די צרכם על “אַ־שמיות”. ולהכיר בזכותו של הדוב, אין זה נוח. הרבה יותר נוח לשמור עד שעת כושר על האשליה הישנה, כי באקלימה ה"קדוש וטהור" של ארץ נחמדה זו אין מצוי בכלל אותו סוג זואולוגי המכונה ursus judaeophagus intellectualis 3.
אך כל אלה הדברים אמורים מנקודת ראותם של הרוסים וכן גם מנקודת־ראותם של היהודים המשרתים בארמון הרוסי. מודים אנו להם על הזמנתם האדיבה להסתופף מבחינה רוחנית באותו חדר־משרתים ולהשקיף לעולמו של הקב"ה בעד חלונותיו. מודים אנו להם על ההערכה הגבוהה שהם מעריכים את נכונותנו להתמכר ככלבים – אבל, דוחים אנו את הכבוד הזה דחיה מוחלטת. יפה אנו מבינים, כי בשבילכם נוח יותר לשמור על תַמוּתכם הברוכה עד ליום אשר בו תפתר השאלה הממלכתית הכללית – כי הדבר אינו מחייב אתכם כלום ועם זה מקיים ברשותכם את כל מלוא חריצותם וזריזותם של שלומי־נתיני ישראל. ולאחר שתפתר השאלה הממלכתית הכללית ויוציאו סוף סוף את הדוב לחפשי –הן אתם לא תפסידו בכך מאומה. אבל אנו? גם לנו מוטב לא לראות ולא לשמוע? גם לנו יועיל שנשקע ב"חיבת־כל־הסלאבים" ונשגה בחלומות, כי אותה בריה זואולוגית הידועה לנו יפה, הבריה שהרבתה להשחית בארצות־חוץ תרבותיות ביותר – דווקא כאן, רק בארץ הידועה הזאת, רק בקרב העם ברוסי הזה, בחיר־האלוהים, רק אצלו היא לא תוולד משום־מה? הגם לנו ייטב, אם נלך כהלומי יין אחרי הרהורי־לב כאלה ומרוב אמונה נתפרק את נשקנו, את הגנתנו העצמית נבטל, את כל ערכינו נמשכן ונשעבד בבתי־העבוט שלכם – ואז, ביום בהיר אחד, תבשרו אותנו כי לדאבון לבבכם לא עלתה בידכם לשמור על הדוב ולמרבה צערכם הוא נמלט ממאורתו? לא, רבותי הנכבדים, לא אז, כי אם עכשיו חייבים אתם להריק לפנינו את כל הכמוס בנפשכם. וכל מי שלא ישמור לשונו ויגלה לנו את האמת הזאת – בין עבד מעבדיכם, כמו שהיה עד כה, ובין כסיל מכסיליכם, כפי שאירע לפני זמן קצר, ובין פקח מן הפקחים שבכם, כפי שזה מתרחש בשלב האחרון – אנו מצרפים ונוסיף לצרף אוֹת אל אוֹת ונקרא ליהודי הזקן והטפש, שעצם את עיניו ובחיוך על פניו הוא הולך לנשק את ידי האדון: זכור את מאורת הדוב!
הרבה דברים אפיניים נחשפו באותו מעשה. אבל, מכולם אפיני שיקול־דעת זה, כי הפרשה אינה בעתה. ניצולו של עם אחד בידי עם אחר לא דיבר מעולם בציניות תמימה שכזו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות