מן “כומדית המשוגות” של שקספיר

ירושלם

לאגיון הסירקוזי ילדה אשתו תאומים דומים איש לאחיו בצלמם ודמותם, ושפחתה גם היא ילדה בעת הזאת תאומים דומים בכל אחד למשנהו. וירד אגיון באניה ללכת לאחת הארצות ויקח אתו את אשתו ואת ילדיה התאומים ואת התאומים הילדים העבדים. ויקם רוח סערה, ותשבר האניה ואגיון וכל אשר לו נפלו הימה. והנה נקרו שמה בעת ההיא שתי אניות ותמשה אחת מהן מהמים את אגיון ואת אחד ילדיו ואחד משני הילדים עבדיו, והאניה השניה – את אשתו ובנה השני ואת הילד העבד השני, ותלכנה להן כל אחת לדרכה. ויובא אגיון ובנו ועבדו לעירו לסיראקוז, ואשתו בנה השני הובלו לאפיזס, ואגיון לא ידע אנה באו.

ויקרא אגיון את בנו אשר אתו אנטיפולוס ואת עבדו דרומיוס, כשם בנו ועבדו האובדים. ויהי אחרי ימים רבים, ותתעורר בלב אנטיפולוס זה געגועים חזקים על אחיו האובד ויקח את עבדו דרומיוס אתו וילך לחפש את אחיו. ותעברנה שנים אחדות ואנטיפולוס לא שב לאגיון אביו. ויעזב גם אגיון את סיראקוז וילך לבקש את בנו, ויעבר בכל ארץ יון ולא מצאו, ויבוא עד אפיזס. ומלחמה היתה בין אפיזס וסיראקוז כל הימים, וישימו בני אפיזס לחק כי כל בן סיראקוז אשר תדרוך כף רגלו על אדמתם ושלם אלף שקל להשליט, ואין אין לו – מת. ולאגיון לא היה כסף כדי פדיון נפשו, ויחתך משפטו להשרף באש. ביום ההוא בא לאפיזס גם בנו שהלך לבקש את אחיו האובד. ויתן את צרור כסף לדרומיוס עבדו וישלחהו לאחד הפונדקים, והוא הלך לסובב בעיר בשוקים וברחובות.

ואשת אנטיפולוס מאפיזס שלחה את דרומיוס עבדה להשוק לקרא את אדוניו לעת האכל הביתה. ויפגש דרומיוס בשוק את אנטיפולוס מסיראקוז, ויחשב כי הוא הוא אדוניו, ויקרב אליו. ואנטיפולוס חשב כי זהו דרומיוס עבדו הוא, והערבוביה החלה:

אנטיפולוס מסיראקוז: למה מהרת לשוב? ואיה עזבת את צרור הכסף אשר נתתי בידיך?

דרומיוס מאפיזס: כיצד למה מהרתי לשוב? האכל מוכן, השלחן ערוך, גברתי ואחותה מחכות לאדוני ותשלחני גברתי לקרוא את אדוני. ובדבר שלש האגורות אשר נתן לי אדוני שלשום, הוציא הוצאתים כמצות אדוני.

אנטיפולוס מסיראקוז: לא עת לצחק עתה, דרומיוס. לא ידעתי פה שום גברת; נכרים אנו פה, ואיך עז בת סכום גדול כל כך בפונדוק?

דרומיוס מאפיזס: אל נא יהתל אדוני בעבדו. איזה סכום גדול נתן לי אדוני? שלח שלחתני גברתי אשת אדוני לקרוא את אדוני להאכל הביתה.

(ויקצוף אנטיפולוס בעבדו, כי אמר אך מהתל הוא בו, ויכהו. ויברח דרומיוס הביתה אל גברתו, ויספר לה אשר קרהו עם אדוניו. ותשתומם האשה, ויחשד את בעלה כי בגד בה וידבק באשה אחרת, ותחלט ללכת עם אחותה לראות לדעת מה הדבר. ואנטיפולוס עודנו עומד ומשתאה על מעשה דרומיוס, אשר לא הסכין מעולם לעשות לו ככה, והנה דרומיוס עבדו האמתי הולך לקראתו.)

אנטיפולוס מסיראקוז: אם כן, ריקא! הרפה ממך רוחך הרעה? איך מלאך לבך לדבר ככה לאדוניך?

דרומיוס מסיראקוז: לדבר ככה? איך ואימתי דבר עבדך לאדוניו לא כהגן?

אנטיפולוס מסיראקוז: לפני רגעים אחדים!

דרומיוס מסיראקוז: עבדך לא ראה את אדוני למן העת אשר נתן לו אדוני את צרור הכסף לשאתו להפונדוק.

אנטיפולוס: בליעל! ואתה כחשת, ותאמר כי לא נתתי בידיך כל כסף, ותדבר לי אודות אשה ואחותה המחכות לי להאכל.

דרומיוס: שמחתי כי לב אדוני טוב עליו ויגד לצון בעבדו.

(ויחר אף אנטיפולוס בעבדו עוד יותר מבראשונה, ויאמר להכותו שנית, והנה אדריאנה אשת אנטיפולוס מאפיזיס ולוציאה אחותה באות. ותראינה את אנטיפולוס מסיראקוז ואת דרומיוס עבדו ותאמרנה שתיהן כי הוא אנטיפולוס אשר הן מבקשות וזהו דרומיוס העבד שלהן, ותקרבנה לאנטיפולוס בדברי תוכחה).

אדריאנה: כך תעשה לאשתך! כזאת דברת לדרומיוס עבדך אשר שלחתי לקרא אותך לשוב להאכל הביתה?

אנטיפולוס: האלי תדבר גברתי היפה בנשים את הדברים האלה? ואני לא ידעתי את גברתי. רק שתי שעות מאז באתי להעיר הזאת. העיר הזאת זרה לי כמו זרים לי דבריך.

(ותשתומם האשה על דברי בעלה, ואנטיפולוס ודרומיוס משתוממים על דברי הנשים האלו. והנשים השתוממו גם הוסיפו לדבר ולהתחנן לאנטיפולוס לבלתי יהתל בהן ושוב ישוב אתן אל ביתו ואל אשתו. ויאמר אנטיפולוס בלבו: יהי מה, אעשה א"ע שוטה שעה אחת, ואשתמש במקרה הזה שבא לידי וילך אחריהן ויבואו כלם הביתה. עברו רגעים אחדים ואנטיפולוס מאפיזיס אדוני הבית בא בלוית אנגילו צורף הזהב אשר צוה לו אנטיפולוס לעשות שרשרת זהב למתנה לאדריאנה אשתו ודרומיוס עבדו הולך אחריהם.)

אנטיפולוס מאפיזיס (לאנגילו): מה תאמר על העבד המשגע הזה? נשבע נשבע בפני, כי לפני חצי שעה הכיתיו בשוק ותבעתי ממנו צרור כסף.

דרומיוס מאפיזיס: יהתל אדוני בעבדו כטוב וכישר בעיניו, ולחיי עוד נושאים עליהם רשם מתנת ידיו.

אנטיפולוס: רב לך מהשתגע. ראה, מה זה? הדלת סגורה? קרא כי יפתחו!

דרומיוס מאפיזס (דופק בדלת וקורא): מי שם? הדלת! יפתחו!

דרומיוס מסיראקוז (מבפנים): גש הלאה ריקא! מה חפצך פה?

ויחפץ אנטיפולוס בחרונו לשבר הדלת, אך אנגילו מנעהו מעשות כזאת פן יהיה לבוז ולקלסה בכל העיר, ויחלט אנטיפולוס ללכת לאכול באחד מבתי היין, ויצו לדרומיוס ללכת לקנות לו חבל, לאסר את אשתו המורדת בשובו הביתה. ואת שרשרת הזהב אשר הכין לה אמר לתת להנערה אשר בבית היין ויבקש מאנגילו כי ילך מיד ויביא לו את השרשרת שמה. ואנטיפולוס מסיראקוז אחרי תתו לאדריאנה את כל משאלות לבו יצא החצרה, והנה דרומיוס עבדו רץ בבהלה):

אנטיפולוס מסיראקוז: מה לך דרומיוס כי תרוץ ככה?

דרומיוס מסיראקוז: המכיר אדוני אותי? הדרומיוס אני? העבד אדוני אני? האני אני?

אנטיפולוס מסיראקוז: בודאי דרומיוס אתה, עבדי אתה, אתה, אתה!

דרומיוס מסיראקוז: לא אדני, לא אני אני! שפחה שחורה פה, כעורה ומנולת אומרת כי נשבעתי לה אמונת אמון לשאתה לי לאשה! נבהלתי מפניה כמו ממכשפה.

אנטיפולוס מסיראקוז: אמנם, מכשפות. רוץ מהרה להנמל וראה אולי אניה נכונה להפליג, ועזבו את העיר מיד.

(וילך דרומיוס, ואנטיפולוס נשאר על מקומו שקוע ברוב מחשבותיו על המקרים הנפלאים, והנה אנגילו בא).

אנגילו: אדוני אנטיפולוס?…

אנטיפולוס מסירקוז: כן, אדוני, זה שמי.

אנגילו: כן, ידעתי כי זה שמו. הנה השרשרת. התעכבתי מעט בבית ואבוא לבית היין ולא מצאתי את כבודו, ואביא את השרשרת הנה.

אנטיפולוס מסיראקוז: ומה חפצו כי אעשה בהשרשרת?

אנגילו: כטוב בעיניו. עשה עשיתיה לכבודו.

אנטיפולוס: לי? אני לא צויתי!

אנגילו: טוב, טוב אדוני. ידעתי כי אוהב מהתלות הוא. הנה השרשרת בעוד שעות אחדות אשוב לקחת הכסף מידיו.

(ויתן את השרשרת) וילך לו, ותמהון אנטיפולוס גדל מאד. ויאמר בלבו יהיה מה, זה מתנה יפה, ובלי כסף: אך אנשים טובים הם בני אפיזס. וגם נשותיהם טובות… ואחד הסוחרים הנכרים אשר נשה כסף באנגילו פגש אותו בחוץ ואחד השוטרים אתו, ויתבע ממנו את חובו. ויאמר לו אנגילו: כסכום הזה אשר אדוני תובע ממני חיב לי האדון אנטיפולוס בעד שרשרת זהב אשר עשיתי לו ומסרתיה לו לפני רגעים אחדים. נלך שמה, והשיבותי לכבודו את נשיו. עוד הוא מדבר, והנה אנטיפולוס מאפיזס ודרומיוס עבדו באים מבית היין. ויאמר השוטר: הנה אנטיפולוס בא לקראתנו).

אנטיפולוס לאנגילו: כן קימת את דברך! חכיתי לך ולהשרשרת, חכיתי, ולשוא! אין צורף, ואין שרשרת!

אנגילו: לא עת צחוק עתה לי, אדוני. הנה בעל חובי עלי לשלם לו חובי מיד. הנה חשבון השרשרת. יתן נא אדוני הסכום ואלך לי לחפשי.

אנטיפולוס מאפיזיס: אין בידי עתה כסף! יבא אלי הביתה ויביא את השרשרת אתו, ושלמתי לו את מחירה.

אנגילו: כי אביא את השרשרת? הלא נתתי את השרשרת לכבודו בביתו! ותגדל המהומה ביניהם. הצורף קורא כי נתן לו השרשרת, ואנטיפולוס כופר בכל. ויצו אנגילו להשוטר לתפש את אנטיפולוס ולשימו בכלא. ודרומיוס מסיראקוז שב מהנמל, וימצא את אנטיפולוס, ויחשוב כי הוא אדונו, ויקרב אליו ויאמר לו כי אני נכונה לצאת, וכבר הביא הוא את כל חפציהם שמה, והאניה ממתנת רק לו).

אנטיפולוס: משגע אתה! איזו אניה? למה לי אניה?

דרומיוס מסיראקוז: האניה אשר צוה אדוני לשכור ללכת לדרכו.

אנטיפולוס: שכור, משגע! חבל צויתי כי תקנה לאסר את אשתי, ולא אניה לשכר. אך נניח זה לפעם אחרת. אלמדך להקשיב לדברי יתר. עתה רוץ לאשתי, תן לה המפתחים ונתנה לך כיס כספי, והבאת הנה ואצא לחפשי מכלאי.

(וירץ דרומיוס. ויקח הכסף. וירץ להביא לאנטיפולוס. והנה אנטיפולוס מסיראקוז, אדוניו באמת, לקראתו)

דרומיוס: מה שמחתי כי יצא אדוני לחפשי! הנה הכסף אשר שלח להביא לו.

אנטיפולוס: איזה כסף? מאין יצאתי לחפשי?

דרומיוס: מהשוטר אשר תפש את אדוני, ואדוני שלח אותי להביא לו כסף פדיונו.

(ככה הולכת המבוכה והערבוביה הלך וחזק. אשת אנטיפולוס מאפיזיס החליטה כי רוח רעה, או דבוק נכנס בבעלה, ותקח אתה אחד נבון לחש, היודע ללחש ולגרש דבוקים ותבוא ותמצא את בעלה ביד השוטר, והמלחש התחיל לגרש את הדבוק ממנה, ותצו ויאסרוהו בעבותים ויביאוהו אליו הביתה, ואשתו אמרה שהיא תשלם הכסף בעד השרשרת. פתאם בא אנטיפולוס מסירקוז עם דרומיוס עבדו, ויהיה בראות האשה אותו, ותחשב כי הוא בעלה שאסרוהו לפני רגעים אחדים, כי נתק את העבותים אשר עליו ויברח, ויפל פחד מות על כלם ויאמרו לתפשו ולאסרו שנית, והוא ועבדו עמדו על נפשו. ואנטיפולוס מאפיזיס הצליח באמת לנתק את אסוריו מעליו ולהמלט, ויבוא גם הוא עם דרומיוס עבדו להמקום ההוא. ויראו כל העם והנה שני אנטיפולוס, ושני דרומיוס לפניהם, וימס לבם, כי אמרו שכל אחד מהשנים נכפלו והיו לשנים, הוא ודמותו, צלמו. ובעת הזאת הובל אגיון למות, ותעבור התהלוכה על פני המקום הזה ושליט העיר הלך גם הוא בתוכם, וירא את המהומה והמבוכה ויחל לחקר ולדרש בדבר).

אדריאנה: שני בעלים אני רואה! הטעה לא תטעני עיני?

השליט: האחד הוא רוחו של השני. אפס מי משניהם הוא האדם באמת, ומי רק הצלם?

דרומיוס מסיראקוז: אני, אדון, אני דרומיוס.

דרומיוס מאפיזס: אני, אני, אדון, אני דרומיוס ולא אחר!

ואנטיפולוס הכיר את אביו ואגיון הכיר את בנו, ויתברר הדבר כי שני תאומים שמשו פה בערבוביה.