ימים אחדים ערב פטירתו מסר הסופר יהודה בורלא ז"ל לפרסום ב"מעריב" את הפרק הבא מזכרונותיו
שאלתני: האם בימים ההם, בימי בחרותכם, לפני חמישים־ששים שנה, לא נתפסתם לפעמים למעשה של קלות־דעת, של קונדסות או לאיזו הרפתקה שהיא?
תשובתי: כיון שהיינו בני אדם חיים, עלול היה לקרות לנו כל שקורה לבני אדם חיים, אלא כל מה שקרה – קרה בנוסח הימים ההם, בבחינת: נוסח ראשונים. והנה בזכרוני עולה עתה הרפתקה מיוחדת במינה, שאירעה לפני ששים שנה בערך, שהיו מעורבים בה מטובי אנשי העליה השניה כגון: יצחק בן־צבי ז"ל, אהרן ראובני אחיו, יוסף נחמני ז"ל, יצחק שמי הסופר ז"ל, יחזקאל אבישר (אחיו הצעיר של דוד אבישר ז"ל), אני וי. ח. ברנר כמשקיף מהצד.
וזה דבר ההרפתקה כהווייתה: באחד מימות פגרת הקיץ, בסמינר למורים של “עזרה” בירושלים (כאמור, בערך בשנת תרע"א – 1911) יצאנו לשוח בשדות בקרבת שכונת הבוכרים “רחובות”, יצחק שמי ז"ל ואני. רחקנו קצת מתחום השכונה והנה אחיו הצעיר של חברנו בסמינר דוד אבישר – יחזקאל אבישר – רץ אחרינו, קורא לנו ורומז מרחוק שנמתין לו. ידענו שהוא גר עם אחיו הגדול דוד, בחדר ששכרו בשכונת הבוכרים ושאחיו נסע לימי הפגרא הביתה לחברון. דמינו שהצעיר הרץ רוצה להצטרף אלינו בטיולנו. אך משהגיע אלינו נראה חיוור, נדכא ועלוב. בנשימה קטועה סיפר, שבעל הבית, ששכרו אצלו החדר בראשית הפגרא, בחור בוכארי עשיר, נבזה־מושחת, גירש אותו זה עתה מהחדר פשוטו כמשמעו: זרק את כל מטלטליו החוצה לרחוב, לקח את ארנקו עם סכום כסף שבו וגם האקדח שלו לקח לו, דחפו החוצה ולקח את מפתח החדר.
מה זה ועל מה זה?
– נכנסת אליו, שלוש פעמים בשבוע, בחורה־תלמידה שלומדת עברית. הבחור המנוול ניבל פיו כפעם בפעם והיום בא ואמר לו: “תן לי חלק פעם בשבוע בבחורה שלך ותגורו אצלי בחינם כל השנה”. כשרגז עליו ואמר לו שהוא מנוול – סטר לו על לחיו, הלך וזרק כל החפצים והמטלטלים לרחוב. והבית רחוק מקצה השכונה. איכה יעזוב החפצים ברחוב וילך לחפש מחסה ללון הלילה? ואנה יפנה ואיך ימצא לו מקום באין בידו פרוטה לפורטה?
נדכאנו עד מעמקי הנפש לשמע מעשה הנבלה. דאבנו מאד לעלבונו, השפלתו ודלותו של הצעיר, ואולם היטב חרה לנו על שעוולה משוועת כזו יכולה להיגלות בידי איש יהודי בשכונה יהודית. ואנו, שנינו, סמינריסטים האמונים על אידיאלים חברתיים נעלים – לא פקפקנו רגע שעלינו מוטלת חובה מוסרית, לעמוד בפרץ הזה, בחינת: “כי יציל אביון משווע ועני ואין עוזר לו” וכן, מבחינה סוציאליסטית, לתקן עולם מרשעותם וזדון לבם של קפיטליסטים למיניהם.
אבל ידענו גם ידענו, שהעסק הזה מסובך וחמור מאד והוא למעלה מכוחנו, שהרי לפנות למשטרה ולהעמיד את הבוכארי למשפט אי אפשר, כיון שהוא נתין רוסי אין מורא מלכות עליו כלל1. ואילו היה בעל הבית הזה “בן אדם” אולי היה אפשר לבוא אתו בדברים, אבל הלא רואים אנו שאין זה אלא חלאת אדם, עלול לפגוע בכל איש שינסה דבר אליו. נגד פרא אדם כזה יש ללכת בכח, באלימות. וכלום אנחנו נתראה פנים אתו? ונניח שהיינו יכולים, שנים־שלושה מאתנו, לעשות בו שפטים – האם אנחנו נשתמש באלימות?
והפתרון, איפוא, מאין ימצא?
אולם בעצם אותם הרגעים הקשים, המדכאים, כמו הוצת פתאום בלב שנינו, שלי ושל חברי, זיק תקוה: הלא יש לנו ידידים קרובים, יקרים, שהם בעצם מטיפים ולוחמים לסוציאליזם, הם מגנים ומוקיעים את נגעי הקפיטליזם ורשעותו. והרי מקרה זה, הוא קרבן פצוע, מפרפר, מבין צפרני העשיר המושחת הזה – הלא יתנו יד לנו, או, למצער עצה, היאך נגמול לרשע הזה כרשעתו, – והלא כבני בית אנו אצל חברינו, ראשי פועלי ציון, האם לא יטו אוזן לבקשתנו?
אחר שסידרנו באופן ארעי את הבחור השדוד, סרנו בו בערב אל בית חברינו. הם גרו כולם יחד בשכונת “משכנות” בקומה שניה גבוהה, שהיתה מוקפת גזוזטראות מבפנים והיה לכל אחד חדר בקומה השניה. היו בבית בן־צבי, אהרן ראובני, יוסף נחמני וברנר. (לא אזכור מדוע רחל ינאית לא היתה באותה תקופה בירושלים).
ישבנו וגללנו לפניהם את הפרשה כולה בכל להט לבנו, עם טיעונינו ונימוקינו על חומרת הענין. וגם זכורני, כפי שנדברנו בינינו בדרכנו אליהם, שבין הדברים נזכיר להם ברמז דק מן הדק, שזאת הזדמנות להם להוכיח הלכה למעשה את מלחמתם נגד ניצול, עושק והפקרות. אבל למען האמת חייב אני לציין שהם התרשמו והתרגשו מעצם הפקרות המעשה. ומיד, בראשית דברינו, ראו בפנייתנו אליהם צעד טבעי, שמובן מאליו. וכל שהוספנו ונימקנו היו מקבלים דברינו ברצון, בהבנה ובאהדה.
הווי אומר: הענין נגע ללבם כמו ללבנו, הדאיבם והרגיזם כמו אותנו. ובעצם, כולנו היינו בני גיל אחד בהבדל שנה־שנתיים איש מרעהו; הם היו מבוגרים אז מאתנו בדעת ובנסיון־חיים, ואילו ברגש, בהתלהבות ובתום־לב דומים היינו אלו לאלו, זולתי ברנר, שבכל מהותו היה שונה מאחרים. וגם בנדון דידן, כפי שנראה להלן, היתה עמידתו שונה קצת מעמידת חבריו.
כיון שנתברר למדי, שלא משטרה, לא אלימות, ולא משא ומתן יסכנו לתיקון מעוות זה, נידונו הצעות מהצעות שונות, ביניהן גם מתונות, שקולות וגם קיצוניות.
ודאי, מן הנמנע לזכור עתה לאחר 60 שנה פרטי אותו ויכוח נרגש – היאך נמצא תגמול הולם לבן בליעל זה? אבל זוכר אני – רושם שנשאר חקוק תמיד בזכרוני – שנשמעה (מפי מי?) הצעה קיצונית, חריפה, לאמר: עם חסיד תתחסד עם עקש תתפתל! אם גם השלטון אין אונים לגמול לרע הזה כרשעתו ואין דרך אנושית אחרת להטיל עליו עונשין, נמלא אנחנו מקום בית דין: נארוב לו בלילה, נשים לו ידים במקום מבודד, נתפסהו ונקח ממנו כל מה שעליו ובוודאי יספיק לכסות כל אשר גזל מהנער אבישר בתוספת קנס על מעללו. וידוע לכל, שהקונסול אין ביכולתו לעשות קטנה או גדולה למען נתינו, כי הקונסול מגן על נתינו אם הוא, הנתין, תוקף או מזיק, אבל אם הוא נתקף או ניזק אין הקונסול יכול לדרוש משפט מהשלטון התורכי. אבל הצעה זו לא נתקבלה.
וכאן מקום לציין: ברנר, שהיה נתון לעתים קרובות לעצמו, בין בבית בין בחוץ, היה פוסע לבדו, לאיטו, כה וכה בגזוזטרה הארוכה, כשבאנו בערב אליהם. ומשום כך לא שמע את הענין לתומו ולפרטיו; רגע שהה סמוך למושבנו בחדר והקשיב ורגע המשיך לצעוד צעדיו. ובהשמע הויכוח ביתר שאת על ההצעות השונות הפסיק ברנר את צעדיו כפורש מן המושב אם כי בלא כל דיבור מפורש.
וסוף סוף עלתה הצעה מחוכמת זו: יש להעמיד בבוקר השכם שני חברים משלנו, בעלי זרוע עם מקלות בידם, על יד פתח־ביתו של הבוכארי הלז ולא לתת לו – פשוט – לצאת מהבית, היינו: להגיד לו, שישיב הארנק עם הכסף והאקדח וגם נאפוליון אחד קנס על מעלליו, לטובת השדוד, אם יסכים – מוטב, יצא לשלום, אם ימאן, לא לתת לו לצאת בשום אופן, אחד כנגד שנים לא יוכל להם.
– ואם יצעק “התכשיט” ויתאספו אנשים?
– ראשית הבית רחוק בקצה השכונה, גם אם יצעק איש לא ישמע – ואם במקרה יעברו אנשים – אדרבא: נספר להם תעלוליו וגסותו של הנבל ויודו לנו על מעשנו.
אמר יחזקאל אבישר: אבל הבית גדול מאד, מוקף גדר גבוהה, ויש בבית שלוש כניסות, אם יעמדו זקיפים בשער הראשי – יכול הוא לצאת משער אחר.
– ובכן נעמיד שני אנשים בכל שער, גם כן עם מקלות. אין כוונתנו כלל לנהוג בו באלימות, לא בגופו ולא ברכושו, רק נשׂים מצור על הבית כדי להשיב הגזלה ולהעניש במידת מה את הנבל.
לאחר שדנו באיזה יום להטיל המצור? הוחלט: המצור יתחיל ביום שבת בבוקר השכם, כשהציבור נמצא שעה ארוכה בבית הכנסת ואפשר לגמור הענין בטרם ימצאו אנשים בחוץ בשכונה. וכיון שהימים היו קרובים לחג הסוכות נקבע המצור ליום ראשון של סוכות, שהתפילה בבית הכנסת ארוכה יותר.
וכן הוחלט: בשער הראשי, הדרומי, יעמדו הזקיפים בן־צבי ויוסף נחמני, בשער הצפוני– אהרן ראובני ויצחק שמי ובשער המערבי – אני ויחזקאל אבישר.
הוטל על הזקיפים ללכת בימים הקרובים שנים־שנים, ביחידות, דרך טיול להכיר את הבית הגדול על שעריו ועל סביבותיו.
עלי להדגיש כאן, שביחס אלי, היה כל הסידור הזה, כלומר: מה שקוראים בימינו “העיתוי” הזה – קשה ומעיק עלי לאין שעור, הגע בעצמך: אני הייתי בן יחיד למשפחה דתית־מסורתית, שגם לאחר מאבקי הממושך להשיר מעלי כמה וכמה מנהגים מקובלים ואמונות פחות או יותר תפלות, לא יכולתי להעלות על דעתי כיצד אסביר ובמה אנמק להורי דבר השכמתי לפני עלות השחר ביום ראשון של סוכות אל מקום נעלם ודבר העדרי מבית הכנסת בתפילה ומהבית בסעודה ראשונה – כי מי יודע כמה תארך המערכה? איזו אמתלה ואיזה בליל־דברים עלי לבדות כדי לשכנע את המשפחה לרצוני המוזר, וכיצד אעמוד בפני המעצורים האלה?
אבל אין מנוס. עלי לעמוד במבחן. הן זו הפעם הראשונה בחיי שאני שותף לקונספירציה, ממש קונספירציה, ואני אכזיב? היה לא תהיה.
ואף גם זאת: הם, ידידינו הטובים, ראשי פועלי ציון, לא פיקפקו רגע למלא רצוננו והם נכונים לצאת למעננו באש ובמים ואני אעמוד ואהרוס הכל משום שלי לא מתאימה ולא נוחה השעה לפעולה?
ובכן הארגון היה נלבב, טבעי וחזק: בליל החג, עם עלות השחר עת עדיין אחרוני כוכבים מנצנצים בקצוי אופקים חיוורים, כשצינה ירושלמית חריפה מחליקה ויורדת דרך הצווארון לגב ולחזה, ראה איש איש מאתנו את יתר חבריו צועדים ומתקרבים לעבר הבית הגדול בקצה השכונה.
בטרם תנץ החמה עמדנו איש איש על משמרתו. שעה ארוכה עמדנו, כי הגביר הרשע לא אץ כלל לבית התפילה.
אבל סוף סוף, כשהשמש עלתה מכבר על הארץ, שמעו הזקיפים העומדים בכניסה הראשית תנועת הקמים מבפנים ואחר רבע שעה בערך פתח הבחור הנבל את דלת הבית ובאומרו לצעוד החוצה – עצרוהו השנים.
“מה יש? – שאל – מה אתם רוצים?”
טענו טענותיהם במקוצר ובמפורט.
“טוב טוב – ענה – מיד אני נותן לכם הכל”.
נכנס פנימה ונעל מיד הדלת במפתח. לאחר רגע עמד בחלון שליד הפתח ובשתי ידיו שני אקדוחים וקרא: “כלבים, לכו מפה, אם לא אני יורה בכם”.
ענה לו יוסף נחמני בשקט ובקור רוח: “אם אתה תפגע באחד מאתנו ימצאו חברים רבים שיפוצצו את הבית שלך בדינמיט, עליך ועל כל אשר לך, מוטב לך שתחזיר מה שדרשנו”. “לא אחזיר”. אמר ופנה לנשים בבית שתלכנה לקרוא לעזרה (גברים לא היו בבית רק נשים זקנות וצעירות).
אחרי רגעים מספר קמה יללת תאניה מפי הנשים בבית. הן שבו אל הבחור והודיעו בקולות חרדה שבכל פתח עומדים “מוסקובים” ואין נותנים לצאת ובבית קמה מהומה גדולה לקול הנשים בזעקן מרה. והבחור אינו נכנע ואינו נראה כלל. אין מגע, אין עצה אבל יש מהומה גדולה בפנים ומבוכה קטנה בחוץ…
בינתים עבר זמן ניכר – כחצי שעה – לבטלה, ללא כל צעד. ובעוד המצב מרעים ומשעמם כאחד – נשאנו עינינו למולנו לעבר השכונה והנה שורה ארוכה, כזרם שוטף, יהודים עטופי טליתות רצים ומבוהלים לקראתנו (לאחר מכן נודע לנו שהיה פשפש קטן, מוסווה, בצד המזרחי של הבית ואשה אחת מתוך הבית הצליחה להתחמק מעיני הזקיפים מדרום ומצפון, באה לבית כנסת ראשון שבדרכה וזעקה בלשון בוכרית: בואו, הצילו, “מוסקובים” זוממים להרגנו!
וזרם יהודים נשפך לקראתנו. הם קרבו ישר לכניסה הראשית אל בן־צבי ונחמני. אותה שעה קרבו יתר הזקיפים למקום ההתרחשות…
בן־צבי סח להם כל שהיה צריך להסיח להם כדי להסביר ולהצדיק פועלנו. אנשים פשוטים, ישרי־לב מקרב הקהל, ביקשו להשקיט, לתווך, ואמרו לפנות לבעל הבית. אולם בקרב הקהל היו גם בחורים וסתם אנשים פוחזים, בערים, רודפי מדנים, שקנאו לכבודו של הבוכרי העשיר, טענו לזכותו ועמדו הכן להגן עליו וצעקו: “מי שמכם? מי אתם? סמרטוטים אתם! לכו מפה! תכף!” ומדיבורים גסים עברו לבעיטות רגלים ולתגרות ידים. הזקיפים (זולתי אני) עברו מהתקפה להגנה נמרצה גם בידים גם במקלות, אבל מתוך אינטואיציה, כלומר בלי הוראה מפורשת מהמפקד (המקובל, לא הרשמי – מבן־צבי) עברו להגנה מתוך נסיגה קלה.
וכאן את חטאי אני מזכיר: הייתי מוכר מאד בשכונה משכבר הימים, וכיליד ירושלים הייתי גם ידיד או מודע לכמה משפחות בוכאריות, ורע ומר היה לי שיזהוני בחינגה זו. לכן לא עמדתי עם חמשת חברי הזקיפים ב"חזית הקדמית", במקום התכנסות ההמון, אלא חמקתי מתחילת “המערכה” ומלאתי תפקיד בעל ערך לא מבוטל: כיוון ששלושת הצדדים של הבית היו ריקים מאדם (הכל התרכזו לעבר הכניסה הראשית) אני זרקתי אבנים על החלונות מעבר אחר של הבית ורצתי ונמלטתי אל עבר אחר וזרקתי שם אבנים ושברתי כמה וכמה שמשות. רושם הרעש היה מפתיע. חלק לא קטן מההמון המכונס בחזית הקדמית, יצא לראות מה רעש ההתפוצצות כשקרבו אנשים לדעת פשר דבר, עמדתי אני כתמה ומשתומם על הפיצוץ. כיון שהייתי לבוש חליפה נאה והדורה כדרכי, שיערו הרואים, שאני אחד הצופים, שעבר באקראי דרך השכונה לעת כזו.
לאחר כך לכשקרבתי קצת לכניסה הראשית, ראיתי שכל אותם הרגעים – חמישה רגעים בערך – שעסקתי בזריקת אבנים עדיין נמשך המצב כשהיה: הבחורים הנבערים, הקנאים ממלאים פיהם אלה וקללה וכפעם בפעם מנסים להרים יד ולהנחית מכה וחלק ניכר מהקהל עוצר בעדם ויבקש להפריד ביניהם וחברינו חוזרים וטוענים: ישיב מה שגזל, ומיד נלך. אלא שפתאום ראיתי שבן־צבי הפך עורף, נסוג אחור ואחריו ארבעת החברים.
מה גרם לנסיגה הפתאומית?
נגלה מיד, שמה שהוא, או מי שהוא, נתקל במכנסי בן־צבי ונעשה בהם – לדאבון לב – קרע גדול ממטה עד לברך. מובן: תקרית כזו בעיצומה של המערכה קילקלה סיומה וגרמה לנו עגמת־נפש.
ואם בואנו אל המערכה היה בחושך, אחד אחד, מביתו, מרחוק – הנה עתה שבים אנו מן המערכה יחד ופנינו אל בית החברים פועלי ציון. הלכנו בצידי דרכים, מבקשים לא להיראות, לא להיפגש, כיון שהחברים היו במראיתם ובמלבושם לא כסדרם – ועל אחת כמה וכמה חברנו הטוב בן־צבי בקרע הבולט…
מחרישים הלכנו. אם גם לא היתה תבוסה מנת חלקנו (קרע המכנסים – זה מקרה פטאלי) אך אין אנו שבים מן המערכה ביד רמה.
כשהגענו הביתה לאורו של שליש היום מצאנו את ברנר, כמובן, יחידי בבית. הוא, ששמע וידע משהו מן הענין, כשקם בבוקר בבית ריק – כל החברים נעדרים – שיער שהלכו לשם עריכת אותו “חזיון” – וכששבנו כולנו עתה ופנינו אינם צוהלים כלל ובפינו אין אומר ואין דברים, ודאי הבין שנועד לנו איזה כשלון, אבל הוא לא שאל דבר גם לא רמז חצי דבר, רק במבטי עיניו, בשעת כניסתנו לחדר הגדול, היתה מזיגה של לגלגנות עם סלחנות מטוב־לב…
אנו בעצמנו נמנענו בו ביום מהעלות דבר מהענין בפינו. והוחלט שבאחד מימי חול המועד סוכות נשוב לטפל בענין.
למחרת היום לפנות ערב כבר הגיעה אלינו פנייה מתונה, שהיא בעצם כניעה גמורה מצד הבחור הנקלה, על ידי שליח:
איש צעיר, בוכארי, משכיל מעט, צבי חפץ שמו, שהייתי מודע לו משכבר הימים, שלח לי מכתב על ידי שליח מיוחד, שרצונו להיפגש עמי כדי לסדר בכי טוב הסכסוך שבין הבחור ובין האנשים שתקפו את ביתו.
מיד הלכתי והודעתי את הדבר לחברים. הם מלאו את ידי שאשתדל לחסל את הענין: להחזיר לנו הנדרש וסכום קנס עד שני נפוליון.
כשנפגשתי עם האיש הצעיר, המשכיל, סח לי, שפנה אלי משום שאיש מהשכונה אינו מכיר את האנשים שהתנפלו, רק כמה אנשים ראו שאני הלכתי עמם כשעזבו את המקום ולכן ביקש הוא ממני לגלות לו הענין לפרטיו מי המתנפלים ומה דרישתם והוא מורשה לסדר את הענין בכי טוב.
עשיתי, מובן, רצונו והסברתי לו עמדתנו, מי ומי “המתנפלים” והתפלא מאד לשמוע שגם אני הייתי ביניהם וכן התפלא לשמוע על בן־צבי, ששמו היה ידוע לו ברוב או במעט.
הוא הודה לי על כל האינפורמציה ושאל: “ומה דרישותיכם עתה?”
“אותם הדרישות: הארנק עם הכסף שהיה בו, האקדח עם הכדורים, בתוספת שני נאפוליון קנס בשביל הדייר הצעיר כדמי בושת, צער ושבת במידה ידועה”.
“הרי הכל מוכן אתי”. פתח התיק שבידו והוציא את האקדח על כדוריו, הארנק כמו שהיה, הוציא ארנקו והגיש לי שני נאפוליון זהב.
בתמיהתי הרבה על הנכונות המפתיעה לכפר את פנינו ככל חפצנו, שאלתיו כאילו דרך אגב: “איזה חלום רע חלם אותו בחור נקלה ששינה טעמו לגמרי?”
“לא מרצונו הסכים, אילצו אותו, הכריחו אותו”.
“מי? מי יכול להכריח מופקר כזה?”
“כל השכונה, פשוטו כמשמעו; אני מוכרח לגלות לך טיבו של המצב כפי שהיה: בליל מוצאי יום ראשון של סוכות – כל השכונה עמדה על רגליה. היה ליל־נדודים ופחדים לשכונה. שמועות יצאו בבתים, שהמוסקובים יחזרו בלילה… בחשכה… לנקום… לפוצץ. בחורים רבים יצאו לשמירה בכל עברי המושבה וכל קול חשוד שנשמע באיזו פינה – אנשים שמעו קולות כאלה או שנדמה להם ששמעו – הרימו קול ענות. ואז – למחרת היום בבוקר השכם הלכה משלחת בת עשרה נכבדים מהשכונה אל התכשיט הבחור, דיברו אליו דברים קשים כדרבנות והסבירו לו שהם יפנו לקונסול הרוסי ויבקשו שיענישהו כאדם מזיק, המפריע את שלום השכונה. אז נכנע כתולעת”.
וכיון שגם הוא, צבי חפץ, היה במשלחת וידע אותי מבין כל התוקפים, קיבל עליו לפנות אלי ונכבדי המושבה מלאו את ידו לגמור ולחסל את הענין בשלום. נפרדנו שבעי רצון ששנינו הצלחנו בתפקידנו על הצד הטוב ביותר.
כשבאתי אל החברים עטור בהצלחה ועמוס בשלל המוחזר, בצרוף הקנס השלם – נתתי דעתי, שברנר יראה וישמע הסוף הטוב של ההרפתקה, שהוא השתתף בה לחצאין כמשקיף פסימיסט, ספק מלגלג, ספק מרחם עלינו.
בו במקום גמרנו אומר על דעת כולנו ועל דעת בעל הקנס, להפריש עשרה אחוזים מהקנס – 20 גרוש – להוצאות לנשף הנצחון המוסרי והחמרי, שיערך בו ביום בערב. בסכום המופרש – עשרים גרוש – אפשר היה לקנות אז ארבעה־חמשה בקבוקי יין אליקנט (כל בקבוק שני גרוש) נתח נקניק גדול משובח, ירקות לסלט ושתי כיכרות לחם.
בערב באותה סעודה אפפה אותנו, את כולנו רוח טובה, נלבבה ומרוממה. החברים כולם אכלו בתיאבון, שתו ברצון, שרו מעומק הלב. כללו של מצב רוחנו היה – קורת רוח, שמחה שטעמה עמה ותוספת טעם (ביחוד לי) היתה שברנר היה כל אותו ערב נתון בעליזות ובעירנות. הוא גם שתה ככל הראוי. ולאחר שעה ארוכה הציע ברנר מעצמו, שיותן לו פסוק אחד, מאיזה ספר שבתנ"ך אם מתורה או נביאים או כתובים – והוא ידרוש מגידות על כל עניני דיומא שבירושלים, שבארץ ושבעולם היהודי.
אני ביקשתי לעשות מעשה קונדס להתנכל, כביכול, לנאומו. לכובלו ברעיונו ולהכשילו. לכן עלה בליבי פסוק בלתי סימפטי בשביל ברנר: פסוק שמרומם, מהלל ומשבח את הבטחון בקדוש ברוך הוא. וידוע מאד כמה מלגלג מנדלי מוכר ספרים על מידת הבטחון הבטלנית, האפסית של היהודי, הפרט, שהוא רמז לבטלנות ולאזלת־יד גם של העם היהודי בגלות. וברנר עומד על תפיסתו זו של מנדלי בהערכתו את יצירתו של הסבא.
הפסוק שנתתי לו הוא: “בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים”. (ישעיה כ"ו ד').
אולם לא גרמתי לו כל כשלון, הוא התגבר על הפסוק והצליח לשלב ולצרף ענינים מענינים שונים בהברקות ובטוב טעם – בדרשה המענינת שארכה כרבע שעה.
סמוך לחצות לילה קמנו ורקדנו יחד בצהלה רבה. ובגבור השפעת היין על חברנו הטוב בן־צבי היה יוצא כפעם בפעם משורת הרוקדים, לקראת מעקה המרפסת, מרים רגלו בכוונה פשוטה וברורה לפסוע מעל המעקה שבקומה השניה אל החלל… וכל שמנענו אותו בכל פעם מצעוד צעד כזה, היה חוזר ומתחמק מהשורה, מתקרב למעקה ברגל מורמה מעלה מעלה כדי למלא חפץ תמים ונעים זה: לצעוד קדימה… קדימה… שמה…
עד שכבינו המנורה וישבנו תחתנו. ובהגיע העת הלך איש איש לביתו.
תמו קורות אותה הרפתקה מראשיתה עד סופה.
אבל עוד עלי לרשום מספר מלים מספר על טיבה של ידידותנו עם ראשי פועלי ציון: אנו, שלושת הצעירים “הספרדים”: יצחק שמי, דוד אבישר ואני נצטרפנו אל ראשי פועלי ציון לא מטעם מפלגתי, אלא מהוקרתנו את אישיותם הנלבבה. אנו לא היינו חברים במפלגה כל עיקר והם אף לא ניסו לדבר אל לבנו להצטרף למפלגה (לאחר שהודענו פעם שאין רצוננו בכך). הם קיבלונו ואהדונו כמות שאנו, לפי מה שאנו וכן אנו אותם. זו היתה ידידות צרופה לשמה מתחילתה וכך נשארה כל הימים.
-
בימי הקפיטולציה ניתנו זכויות מיוחדות לכל התושבים האירופיים בכל האימפריה העותמנית: שחרור ממסים, שחרור ממשפט תורכי ועוד. שוטר תורכי אסור היה לו לדרוך על סף ביתו של נתין אירופי. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות