הגעתי אל כרך גדול במדינה גדולה באמריקה־הדרומית, כשליח מטעם המוסדות הלאומיים, בשנת 1957, לאחר מיבצע סיני וחיסולו מבחינה מדינית.
היתה זו הפעם הראשונה, שנשלח לאותה מדינה שליח סופר, ונוסף לכך – “ספרדי” (תואר ששכחתיו מכבר, אך שולחי ומקבלי, כפי שנראה, לא שכחו כל עיקר) ועוד תואר נוסף: ירושלמי.
הקהילה היהודית הגדולה מורכבת מתערובת מהגרים מארבע כנפות הארץ ממש, ביניהם גם כמה עשרות ירושלמים שהגרו איש איש בשעתו.
בשני הימים הראשונים לבואי נערכו שלוש עצרות־עם גדולות ואלפים רבים שמעו דברי הסבר על המתהווה בארץ בכלל, ובמיוחד על המאורע הגדול האחרון: על מהותו, ערכו וקיצו העגום של מיבצע־סיני.
באמצעות נאומים אלה ואחרים נרקמו עד מהרה קשרים טובים ויחסים נלבבים בין השליח לבין בני הקהילה.
ואם בני הקהילה, מגלויות שונות, שמחו בשליח, הודו לו, הגדילו שמו וגם יש והגדילו תרומותיהם, הרי הירושלמים שבקהילה, ראו עצמם בחינת מחותנים וכאילו מאורו, כביכול, של השליח “אור נגה עליהם” וכל שנמצאה להם איזו הזדמנות שהיא, היו משבחים ומפארים אותו ואגב כך משתבחים ומתפארים בו.
לאחר שבוע, או עשור ימים, לשבתי בכרך, בנוחי לעת ערב במרפסת המלון, הודיעו לי, שאשה פשוטה עומדת בשער ומבקשת לעלות ולדבר עמי רגעים ספורים.
הורשתה. נכנסה אשה כפופה קצת, לבושה שמלה פשוטה ונקיה, גילה לפי מראיה, בין 50–60, קלסתר־פניה ללא שרידי יופי, אך אין דמותה כעורה.
פתחה בלשון נימוסין על ההטרדה ועל ההעזה ואמרה: "אני שלוחה אל כבודך מאדוני, לא בעלי, להגיד לך, שהוא, מאיריקו פולר מירושלים, שאתה ודאי זוכר אותו, כיוון שהייתם גרים בשכנות, חצר ליד חצר, ויום־יום הייתם יכולים להתראות. אבל, ציווני להגיד לך, שתיתן דעתך בכל הזהירות ביחס לשמו: איש אינו מכיר אותו בשמו של ירושלים, שום איש. פה שמו אחר. זה חמישים שנה, שהוא גר בעיר הזו בשם האחר. והוא מבקש ממך מחילה רבה ומנשק ידיך, שתבוא אתה אל ביתו, כי דברים רבים־רבים לו אליך והוא אינו יכול – לא נוח לו בשום פנים – לבוא אליך.
– הוא חולה? קשה לו ללכת? הוא זקן?…
– לא. הוא בריא מאוד. זקן, אבל בריא בהחלט. הוא מבקש מכבודך, שתואיל לומר לי המסכים אתה לסור אליו – אם לאו. אם תסכים, בטובך, הנה הכתובת בידי, תוכל לבוא מחר בלילה בשעה תשע. ואם לא תסכים – אין לו, כמובן, כל טענה אליך אך צר לו מאוד שיידחה הדבר מי יודע עד מתי ומי יודע אם יתגשם כרצונו. וחבל לו מאוד.
– הגידי נא לו שאבוא. ברצון אבוא.
– אני מאושרת, אמרה. השתחוותה ויצאה.
היא יצאה – ואני כמו טולטלתי בבת־אחת אחורנית בחמישים שנה, לירושלים, הריהו מאיריקו, הבחור המופקר, המתוחבל, המרושע, אשר ידיו רב לו במירמה בעורמה ובמזימה.
אותו רגע היו עולים ופורחים בזכרוני אירועים, מיקרים ומעללים של מאיריקו, כניצוצות שעולים ופורחים מלהבה גדולה. ורק לשם הדגמה כלשהי אציין מעשה רשע אחד ותעלול אחד, כפי שנודעו בזמנם בפרטי פרטיהם בירושלים:
מעשה הרשע: חבורת בדווים מעבר־הירדן מכרו כמות גדולה של חיטה לסוחרים ערביים ב"בזאר" (מחסני תבואה) ברחוב הבמרק בירושלים וקיבלו תמורתה עשרה, שנים־עשר נאפוליון זהב (סכום נכבד באותם הימים). ראש החבורה שילשל את מטבעות הזהב ב"קמר" (אבנט), העשוי כמו כיס ארוך, מה יכול להיות בטוח יותר מאשר אבנט חגור במותניים?
אבל, מפני כייס, חטפן וגזלן כמאיריקו אין ביטחון בשום מקום, בשום זמן ובשום מיקרה. מאיריקו, שמזדמן תדיר במקומות שיש סיכון ל"פעולה", עקב אחרי חבורת הבדווים מרגע בואם לפרוק סחורתם בבזאר ועד שקיבלו הממון וטמונו בקמר.
אחר, עקב אחריהם כשהוליכו הגמלים והחמורים ל"ח’אן" (מלון־בהמות) וכל החבורה (שישה אנשים) נכנסה לבית־קהווה לסעוד פת־שחרית, לשתות קהווה ולפוש. ובית־הקהווה גדול ורחב־ידיים, הוא מכיל באגפיו ובפינותיו ובמרכזו עשרות־עשרות חבורות של לקוחות – והמהומה גדולה. שם זמרה, וגם שירה, וגם שיחה. מאיריקו יושב באחת הזוויות החבויות, בחינת רואה־ואינו נראה ומעשן נרגילה במנוחה. עיניו נעוצות בחבורה “שלו”. יושב הוא שעה, שעתיים. משראה שמצטופפים מעט סקרנים סביב חבורת הבדווים ונכנסו בשיחה עמם ומישהו פצח בקול רינה בדווית והמעגל של סקרנים סביבם גדל יותר – הואיל אז מאיריקו לעבור על ידם ולהטיל בסתר גחלת קטנה בגבו, בתוך חלוקו, של הבדווי חוגר האבנט. אחרי רגע או שניים, משהרגיש הבדווי שאש בוערת בגופו, זעק בבהלה, ומתוך שהניע את עצמו, את חלוקו, העביר את הגחלת הקטנה ממקום למקום בגופו והיה מתבהל יותר וזועק יותר, והחל קורע מעליו ומשליך חלוקו, הכאפיה וגם האבנט. כיוון שהבדווי אינו מביא לעולם רגליו בתחתונים – היה זה עלוב ומבולבל, בעמדו כמעט חשוף מבושיו. המהומה, הבילבול והמבוכה היו גדולים בין המון הסקרנים המצטופפים. ואילו מאיריקו, שעמד גם הוא ביניהם, משך ברגליו קמעא־קמעא את האבנט. משנוכח שהכל עיניהם לנשרף, שלח ידו באבנט חגרו במותניו ויצא לאיטו מבית הקהווה, ואחר המשיך דרכו במרוצה – וחסל.
באותם רגעים שעלו בזיכרוני כמה וכמה אירועים ועניינים הקשורים בשמו, עלתה גם דמותו, קלסתר פניו, לפני. היתה זו דמות קשה, נדירה. כל עצמו היה בחור בינוני בקומתו ובמלוא גופו. דיוקנו היה עגול. פניו היו לקויים בסימני אבעבועות. מבט עיניו – חד וחודר, אם כי היה פוזל במקצת. אפו ושפתיו היו די עבים וסנטרו בולט.
הוא היה איפוא, הגאנגסטר, כביכול, של רחוב היהודים.
אולם, כדרכם של רשעי העולם־התחתון, שיש להם מוסר משלהם, מצוות משלהם ורחמים משלהם – כן היו גם למאיריקו. ואם כי השם הרע היה דבק בו כעור לבשר, בכל זאת, לפעמים, קול אחר היה דובר טובות עליו. הקול לא נשמע ברמה, אלא היה עובר ומסתלסל בחשאי בבתי יהודים, ובמושבותיהם, בבחינת: כבוד העניין הסתר דבר. והדבר היה נרמז בשיח דק מן הדק לאמור: ש"הוא (מאיריקו) עשה נקמה בגויים", או ש"הוא" ערך איש־שם “הזמנה” (גניבה) גדולה וחבריו־מקורביו מעידים שאת כל ה"הכנסה" חילק לאביונים.
אבל, הרושם הכללי, של כלל העדה, עליו היה, שהוא רודף מעללים, מזימות ותככים מתוך קלות־דעת או מתוך קינטור ולעג ללא צורך ותועלת, לא לו ולא לזולתו. הוא היה אז לחידה בעיני רבים, בפרט לאלה שידעו את משפחתו הטובה, את אביו ירא ה', הרודף אחר מיצוות ומעשים טובים כמו אחרי עסקי־רווחים.
ופתאום – נעלם מאיריקו מן העיר ואיש לא ידע מה היתה עימו. והנה, היום ידיעה ממאיריקו!
כשעמדתי בשעה היעודה בפתח ביתו ונפתחה הדלת, ידעתי שהוא הפותח. ביקשתי קודם כל להתבונן היטב בפניו. התרשמתי: אותו מבט, מעינו הפוזלת במקצת, עודנו חד, תקיף, כמו אז; ואילו כלל דיוקנו כאילו השתפר, התרכך כלשהו, אולי בגלל שיפעת שערות השיבה, שלא כולן לבנות, ובגלל השפם העבה קצת המחפה על שפתיו ועל פיו. לפי מראהו הכללי, נראה כגוש־אדם, היינו: גוף מלא, לא־שמן, מוצק, רחב כתפיים וגב וכל עצמו נראה כעשר שנים צעיר מגילו.
הוא הושיט אלי שתי ידיו ואמר בלשון פשוטה, רחבה: ברוך הבא, אדון יהודה, בוא, היכנס, נכבדי. ייתכן שלך חיכיתי כמה עשרות שנים!
תוך שאנו צועדים במבוא הבית, אמר בעל־הבית: בבקשה, נדבר איספניול, לא קסטליאנו. נזכור אותם הימים, כיוון שעברית איני יודע לדבר, אם־כי אני מבין הרבה.
בעל־הבית הושיבני בכורסה ושקעתי בה. הוא גרר הכורסה השניה, קירבה אלי, לקח את ידי, נשקה, לטפה ואמר: אני מנשק דרך ידך גם ידי כל יהודי ירושלים מלפני חמישים שנה. הייתי רוצה להזיל דימעה אחת לפחות, על כל הרעה שגרמתי לירושלים בימים ההם – אבל לבכות איני מסוגל; מעודי, גם בימים רעים, בהלום המוות את אשתי – לא ידעתי לבכות. איני יודע למה אין עולה דימעה בעיני. אבל אתה יודע, יהודה, אני מתרגש היום כפי שלא התרגשתי מעודי. משראיתיך – דפק ליבי כשעון. פעמים מעטות דפק ככה, כי הלב של בן־אדם הוא כמו ים קטן. והיום יש סערה בים הקטן. נשב, ננוח ונטעם משהו.
לאחר שעה קלה, פתח בעל הבית ואמר: עתה, רוצה אני להגיד לך על שום מה העזתי אני, שאיני שווה צל־שלך, להטריחך לבוא אל ביתי. אכן, כל ימי אודה לך על טוב־ליבך ועל ענווּתך.
קראתי לך בשביל שני עניינים: האחד פשוט ועמוק כאחד. מרגע שנוכחתי שאתה אמנם השליח הבא אלינו הפעם, כבר סער לבי בקרבי והחלטתי לבקש לשוחח עימך, לדבר אליך, לשמוע מפיך, שתספר לי ואספר לך, שהרי בעצם חמישים שנה אני שתקתי, הייתי עלום, נסתר, אבוד, כמעט מת. עתה, שבתי ונמצאתי. אני קיים. כמי שהיה תושב ירושלים ואתה מצאתני. אבל, הגד לי, בטובך, קודם־כל: האפשר לדבר עמך בגלוי, פתוח, חופשי, כפי הרגש שבלב וכפי המחשבה שבראש, גם אתה, אדוני, אם תרצה, תוכל לשאול מה שתרצה, בלי היסוס ופיקפוק – או שעלינו לדבר דברים מקופלים ומגוהצים, לא חמים ולא קרים, ולמסור לך סידור העניין השני שבגללו קראתי לך וגמרנו?
– לא, לא, מאיר. אני מעדיף מאה מונים דיבור גלוי, אמיתי, חופשי, על דיבור מוסווה, מחופש, כמו שמעדיף כל אדם מטבע כשר על מטבע פסול.
– שפיר, יהודה. אבל, מי כמוך יבין, שמן הנמנע לדבר ולספר על הקורות אותי בתקופת חמישים שנה. לשם כך לא יספיקו גם ימים רבים. אספר לך, כמו שאומרים, משהו “על ראשי האצבעות”.
על מאיריקו פולר מירושלים ודאי אין לי כל צורך לספר לך שום דבר, אמר מצטחק, כיוון שאתה מכירו יפה־יפה, ואתה ודאי זוכר מעשיו ומעלליו כמו שכתוב ב"ארבעה־ועשרים"1, “אשר כל שומעו תצילנה שתי אוזניו”.
– מה? אתה יודע פסוק – ועדיין אתה זוכרו?
– פסוקים שלמדתי בילדותי ב"תלמוד תורה", נשארו קבועים בראשי כמו במסמרות. בכלל, יש לי זכרון טוב, טוב מאוד. אני זוכר הכל, כל שעבר עלי כל השנים, מאז ועד היום. אפילו דברים קטנים, פעוטים, מיקריים. ראה, כשהייתי בן שתים־עשרה למדתי גמרא, חצי שנה, מסכת ביצה. עד היום אני זוכר כמה משניות משם.
– אתה פינומן! הלוא יכולת ללמוד, לדעת הרבה ולהיות מלומד. זכרון כזה!
– כן, אולי. אבל, אני הייתי בנעורי אומלל… מיואש… אולי עוד אספר לך. אבל, רואה אני באמת, שקשה עלי לספר המון־המוני דברים על עצמי. איני יודע איך להתחיל, ממה להתחיל. אולי תטיב אתה לשאול אותי.
– שפיר, מאיר, צדקת. והנה – אף־על־פי שאני יודע עברך בירושלים, רואה אני צורך לשאלך שאלה אחת על אותה תקופה, שהיא, סוף־סוף, שורש ויסוד לחייך. ואם נבין ונכיר אותה תקופה – יתבררו לנו, אולי, דברים רבים. ובכן שאלתי היא: התוכל להגיד לי רק: מה הסיבה, הדחף, כלומר, מה דחף אותך אז לעולל כל אותם מעללים קשים, אכזריים, ללא הכרח. אפילו ללא תועלת לך.
השתהה בעל־הבית רגע ארוך ואחר אמר דרך החלטה: טוב, אגיד לך את אשר לא הגדתי לאיש מעודי: היו, בעצם, שני גורמים. אחד יסודי, עיקרי, והשני חמור פחות.
העיקרי, היה זה, שאני הייתי תמיד רגוז, מר־לב, זועם – על עצמי, על פני, על דמותי. הייתי מאוס על עצמי מחמת כיעור פני. כל שעשיתי אז – עשיתי מתוך כעס, מחאה, מרד, נגד מי שהשחית את פני ככה. נגד אלהים! כן, לאחר שלבשתי תפילין, התחלתי להרגיש בתקיפות נמרצת, בהרגשתי בשנות ילדותי, בעיוות פני. ואז – חדלתי להתפלל. מאז, איני מתפלל. אחרי כן, במשך שנות חיי הרבות, הרביתי מאוד מאוד לחשוב – אולי אספר לך עוד אחר כך – והגעתי לידי כך שאיני מאמין בשום דת; לא משה, לא ישו ולא מוחמד. איני מאמין בשום פנים, ובשום תנאי ובשום צורה, שאלוהים נתן מין דת ליהודים ומין שני לערבים ומין שלישי בשביל נוצרים. אבל, אין זה עתה מענייננו. אני סברתי וראיתי, שאני שנוא על הבריות – והבריות היו שנואות עלי. ימים רבים, לא ימים – שנים רבות, הייתי מהורהר תמיד בדאבת־נפש זו: בפרצופי הזעום. ואמנם, מעודי לא שמעתי מלה טובה, רכה, מפי מישהו עלי.
רק אשה אחת, דודה רחוקה שלי, חכמה מאוד (בגיל שבין 45 ל־50) יפה וטובה, שהייתי מכיר אותה מרחוק, נכנסה עמי בדברים פעם ופעמיים. היא דיברה אלי דברים כאלה, שירדו לליבי כשיקוי, כמרפא. הייתי אז בחור בן עשרים־ושלוש, לא פתי ולא תמים, אבל האשה הזאת כמו לשה אותי בדברי החוכמה שלה ובעצות שלה. היו כמה דברים שאמרה לי, שחשבתי עליהם בעצמי כמוה. אבל, היו גם דברים שלא עלו על דעתי, כמו, שאמרה, שאני עלול להיות בעיני הבריות אהוד, רצוי אפילו אהוב, אם ארבה להיטיב עם הבריות, כי מעשי הטוב והחסד, הרחמים והעזרה לזולת מעדנים ומזככים את נשמת האדם ואותות אלו ניכרים גם בפני האדם ובמבטי עיניו. אני מכירה – אמרה לי – שיש קווי רוך כאלה במבטי עיניך; ואתה אהוד עלי באמת. אני גם מרגישה את צפונות ליבך, משום שאתה אהוד עלי. ואני מעיזה לומר לך: הייתי נכונה להוכיח לך, שאתה אהוד עלי והייתי ממלאת את רצונך־תאוותך כפי שאתה מתאווה לי, אלמלא הייתי אשת־איש; כי טרוף־דעת הוא לבצע מעשה טוב, מעשה־חסד, כלפיך, בה־בשעה שאותו מעשה עצמו הוא תועבה ונבלה קודם־כל, כלפי עצמי ואחר כלפי בעלי, בני וכל אדם, אף־על־פי שהדבר ניתן להישאר נסתר ונעלם. אבל, די, כמובן שאני יודעת. ולפיכך זכור נא תמיד, – אמרה – בשעות מלחמה קשות, קשות מאוד עם יצרך, התאמץ להתגבר על עצמך. אני זוכר דבריה, כמו שאשמעם היום. זהו מה שאמרו חכמינו: איזהו גיבור, הכובש את יצרו. ואם אתה גיבור כזה, אתה עשוי להצליח בחיים. והיא־היא, שיעצה אותי להזדרז ולנסוע לאמריקה, כדי להתנער, להתנקות מכל הכתמים שעלי – ולהתחיל להיות אדם אחר, חדש, טהור, בארץ רחוקה.
תוך חודשיים־שלושה השגתי הכסף בשביל כרטיס אוניה. אותה אשה טובה נתנה לי שני נאפוליונים זהב. אגב, לפני עשרים שנה בערך, כשעלה בידי להיוודע עליה, נמסר לי, שהיא נפטרה בשנת 1930. לא זכיתי להשיב לה את מתנת הכסף שלה. ימים רבים התאבלתי על האשה הזאת, שהיתה לי לגואלת, לצדקת, לנביאה שלי.
הרי, נכבדי, עשיתי רצונך וסיפרתי לך הרבה ממהלך חיי בירושלים לפני יובל שנים. ניגש עתה לסדר עניננו. – כן, מאיר, אבל עדיין לא הזכרת מה הגורם השני שדחף אותך למעשיך בירושלים!
– כן, נכון. הסיבה השניה היתה גאוותם וזדון־ליבם של המוסלמים־הערבים, בירושלים ובכל הארץ. אני הייתי מעורב עמם, התהלכתי בחברתם והכרתי את טיבם. תמיד הושפלתי בעיני עצמי מרוב התנשאותם והשתררותם עלינו. לא יכולתי לשמוע היאך דיברו גבוהה־גבוהה באוזנינו, כמלכי הארץ ושליטיה. והלוא יש ואחד “אבאדאי” (בחור גיבור), כביכול, שלהם היה מטיל אימה ברחוב היהודים ופוגע בכבוד אשה או נער יהודי, והיהודים שמו מחסום לפיהם. ואתה יודע כמה פעמים פרצו גנבים (מוסלמים כפריים), בלילה, לבתי יהודים, דקרו ופצעו אנשים ונשים – ואין מוחה ואין נוקם. אני נקמתי כמה פעמים באופן פרטי, בסתר, בהיחבא וגם עם נשותיהם הסגורות והנסתרות שכבתי לא פעם, כנקמה… אבל, מה יכול מאיריקו אחד לפעול. “לעמוד בפרץ”? (אמר בעברית). אבל, אילו הייתי מוסיף לפעול כפי שפעלתי, סופי, שהייתי נתפס – והיו מחסלים אותי. נאלצתי, איפוא, גם משום כך, לעזוב את ירושלים, כמו שאומר הפיתגם: “העין אינה רואה – הלב אינו דואב”.
כשבאתי הנה, המשיך בסגנון טלגראם, ביקשתי להתנכר. רחקתי מיהודים, פן יכירני מישהו מירושלים. תמיד גרתי בקצווי כרך, פעם בין נוצרים ואמרתי שאני מוסלמי, פעם באיזור רחוק אחר, בין מוסלמים, אמרתי שאני נוצרי. לא התיידדתי עם איש, עבדתי קשה מאד. שבע־שמונה שנים ראשונות עבדתי כבהמה. אבל, חסכתי כסף. חייתי בצימצום. התנזרתי גם מאשה. בכוונה, לקיים עצתה של אותה אשה. וכשהיתה לי קרן קטנה, עסקתי במיסחר, בשני סוגים: ביצוא בקר חי ובדשנים חקלאיים.
הלך לי טוב. כמעט שהתחלתי להאמין בהצלחה מן השמים. אבל, כשהעמקתי לחשוב – ידעתי שהצלחתי היא בגלל אורח־עבודתי. אז הלכתי אל נשים יקרות מאוד, אבל בהסתייגות, בלא להיטות. עשרים שנה ויותר – הייתי רווק. בין כך וכך למדתי לקרוא ולהבין כראוי קסטיליאנו. קניתי לי הביבליה בקסטיליאנו ובעברית ולמדתי הרבה על־ידי כך. קראתי גם ספרים דיִי. התבודדתי דיִי. עם עצמי וחשבתי עד בלי די – על עצמי, על אדם וטבע ואלוהים. אמרתי לך כבר: אני איני מאמין באלוהים של הבריות, כמו שמאמינים סתם בני־אדם. האלוהים הזה של בני־אדם – הלוא הוא האוייב הנורא ביותר שלהם, האכזר ביותר. ובי לא חדל, כביכול, להלום, כל חיי. כי, הנה, סוף־סוף, לאחר למעלה מעשרים שנה שחייתי פה כרווק, נשאתי לי אשה, בת איכרים מפה, אבל יתומה מהוריה. היא היתה טובה כילדה תמה ויפה כבת אצילים. גיליתי לה שאני יהודי וקראתי לה שרה. יש לי ממנה בן ובת. הם מבוגרים, מסודרים. את בני מלתי, כיהודי. אשתי נקטפה מבין ידי שבע־עשרה שנה לאחר נשואינו, בת 35 היתה בסך־הכל, כשנפטרה ממחלה פתאומית. מאז, לא אדע אשה. זאת המשרתת, דואגת לכל אשר לי בבית. לבני נתתי ירושה בחיי, למען יישארו בטובה ובשלום אחרי.
מאז מתי עלי שרה – אבדה שמחה מחיי, שבתי להיות בודד, עגום ומיואש.
בימים הראשונים אחר המלחמה העולמית הראשונה, כשנודעה בעולם הכרזת בלפור, ושנשלח לירושלים נציב עליון יהודי נרעד לי הלב קצת. אבל, לא נתפתיתי ולא נשתנה מצב־רוחי ולא האמנתי שזאת גאולה למעננו. מרחוק חשדתי בערבים הזדים, הגאים, שיפרישו רעלם כצפעונים. כפי שהיה באמת במעשי המופתי הארור ואנשיו. כל אותן השנים שמשלו האנגלים, אמרתי אני לעצמי: כל זמן שיש למוסלמים יד בשילטון בירושלים – אין גאולה לנו. באותן השנים לא הייתי תורם לקרן־הקיימת לקרן־היסוד אלא תרומות קטנות, ולא בשמי אלא בשם סתם יהודי, כי אני מודה: עקשן אני ולא האמנתי בכוחנו, ביכולתנו לגבור על הערבים.
אבל, אחר מלחמת־הקוממיות, ב־1948, כאשר נודע לנו כי נפלו אלפים רבים במלחמה – גאה לבי מאוד. אמרתי: אם יש לנו יהודים כאלה, צבא כזה, שיכול לעמוד נגד צבאות של שלוש ממלכות ערביות “מתגאוות” ולנצח את שלושתן, אני לא רק מסיר כובעי לפני יהודים כאלה, אלא אני כורע ברך לפניהם ממש.
אבל, עדיין היתה נקודה מרה בליבי: שירושלים העתיקה, היקרה, ירושלים שלנו, תחת שלטון ערבי. ושמעתי כפעם בפעם מה שהרס וחילל השלטון הניקלה הזה, וגמרתי בליבי, ביני לבין עצמי: אם ישראל תצליח לגבור ולגאול גם את ירושלים העתיקה, אני מנדב למדינת ישראל מחצית חסכון־חיי במזומנים (כיום בערך חמישים־וחמישה אלף דולאר) וציפיתי מדי שנה בשנה לגאולת ירושלים, כדי למלא מישאלת ליבי בטרם יבוא קיצי. ואם כי מרגיש אני עצמי בריא בהחלט – אין אדם יודע מתי יבוא קיצו. ובינתיים, השנים מתחלקות במידרון־הזמן – והנה עברו ממלחמת הקוממיות תשע שנים. ובמקום לגאול את ירושלים ערכתם מלחמה גדולה ונהדרה, כפי שקראתי בעיתונים, מלחמה שהיא למופת ולתהילה גם בעיני עמים וממלכות גדולות. ודווקא בשביל העוול והשפלות שעושות לנו אמריקה ורוסיה – אני רוצה במעט יכולתי להודות ולחזק שם מדינת ישראל, ואני מוכן לתת בידך המחאה (הריהי מוכנה עמו. הוא הוציאה מחפיסת עור שבכיסו). זאת החלטתי עוד לפני חודש ימים, מייד לאחר חיסול המיבצע. אבל, כפי שאתה מבין, עדיין אני כאן אינקוגניטו, אחד נעלם, נסתר, אבוד, רק מדינת ישראל, אפשר לומר, גילתה אותי עצמי. ואני לא יכולתי לפנות פה אל באי־כוח המוסדות ולהיות בשבילם “סנסציון” אחד. אני מאושר, שאני יכול למסור ההמחאה לידך. אתה תיתן לי, בטובך, למען הסדר הרגיל, קבלה זמנית ותתייעץ עם ראשי המדינה במה להשקיע את הסכום, וכל שתחליט אתה עם ראשי המדינה – אני מסכים. הוא הוציא מן החפיסה את ההמחאה, הגישה לי, רשומה על סך 55,000 דולאר וחתומה בשם ריאם ראלויפ.
– מהו שם זה?
– זהו שמי, באותיות הפוכות. כך קראתי לעצמי כשהגעתי הנה.
– אתה הזכרת בראשית דבריך, שאתה מתרגש מאוד היום. עתה, בא הרגע שעלי לומר לך: אני מופתע ונדהם ממך. אתה מפליא אותי במהלך חייך, בדרך עשייתך ובעוצם רגשותיך. אכן, ראוי אתה להוקרה רבה. ועל מיפעלך הטוב והנעלה שאתה עושה, מה אנו יכולים לגמול לך, מלבד לאחל לך שתזכה לראות את ירושלים משוחררת תחת דגל ישראל?
– אה, אם אזכה לכך, אשוב להשתקע בירושלים העתיקה, אני וכל אשר לי, בני ומשפחתו ובתי ומשפחתה.
– האם כל־כך דבקה בך קדושת ירושלים?
– קדושת ירושלים – לא. לא זאת. אם נערצה ירושלים לרבים בגלל קדושתה – יערב ויערץ להם עד אין קץ. אך, אני אוהבה אהבת נפש משום שהיא שלי, שהיא ביתי, שהיא שלנו. אני אוהבה כשם שאדם, שנודע בעולם ומורגל בבתי־מלון נאים וטובים, אינו מוצא נחת־רוח שלמה אלא בביתו שלו.
השתאיתי לאיש־שיחי והחרשתי. אחר, אמרתי לו: אתה בעצם, בעל־תשובה גדול. אתה מזכירני דברים נאים, שאמרו חכמינו על בעלי תשובה, שהולמים, כמובן, אותך בממש.
– אותי?
– כן. הם אמרו: במקום שבעלי־תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. (הם, החכמים, חשבו, באין יכולים לעמוד בעולם הבא, בגן־עדן, אבל אפשר ליחס דבריהם גם לעמידה בעולם הזה)…
הם אמרו לפי אמונתם: בעל־תשובה לשמיים, ואני בעל־תשובה לעצמי, ודווקא בעולם הזה…
ברגע הפרידה נדברנו להימצא בקשר מתמיד ולאחר שאסע נתמיד בקשרי כתובים, עד בוא היום המקוּוה לגאולת ירושלים.
-
הספרדים נוהגים לכנות את התנ"ך “ארבעה־ועשרים”, בגלל כ"ד ספרים הכלולים בו. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות