(בית האמנים, ת"א)

התערוכה המוצגת בבית האמנים בתל־אביב תהווה הפתעה לגבי אלה המכירים את יצירתה של צלה בינדר עד כה, בציור, ברישום, באילוסטרציה ובכרזות. אכן, דרוש היה לה לצלה בינדר אומץ לב רב להתמודד עם הבלתי נודע, עם אותן הבעיות שהיא יכלה בצדק להתנכר להן. משום האופי הספציפי של יצירתה. במבט ראשון דומה, שהתערוכה כולה מבוססת על ההפשטה; אך התבוננות מעמיקה יותר תגלה למבקר את האלמנט הפיגורטיבי המסתתר מאחוריה, ותסביר לו אולי כיצד הפך תהליך, שהיה שעשוע בראשיתו, ליצירה.

ייאמר מיד: מהותה הדקורטיבית של אמנותה לא השתנתה כל־עיקר; ואין אנו משתמשים במונח “דקורטיבי” לשלילה, כי־אם להגדרת תכונה המבטאת, בכל טכניקה בה עוסקת צלה בינדר, את אישיותה. הציירת נטתה מאז ומתמיד לסגנן את צורותיה סגנון סכימטי. הקו הנמרץ לא היה איפוא מעולם קו־מיתאר פשוטו־כמשמעו, אלא ניסוח תכונת־אופי מסויימת, מעין הגדרת־מצב עתה, כשהיא ויתרה על הנושא, היינו על נקודת מוצאה של יצירתה בעבר. המירה צלה בינדר את ה"נושא" בצורה – וכדרכה, בצורה הפשוטה, הישירה, התמציתית. תחילה היו אלה תרגילים, תרגילי שתי־וערב הממחישים קבוצות אנשים מרוכזות בתנועה מאונכת, הצבת כתמים צבעוניים, ארגון מערך של שקיפויות, ואפילו הכוונת תנועת הדיו על גבי הנייר. תירגולים ממושכים אלה עיצבו בסופו של דבר עובדה צורנית, שאפשר לראות בה לפי שעה את סגנונה של צלה בינדר.

המערך הצורני הקבוע הפך בידיה לכלי, אשר באמצעותו ביצעה ואריאציות רבות, מרביתן מופשטות ומיעוטן פיגורטיביות או מופשטות־למחצה. הגוון השחור, השליט בכולן, לובש צורות שונות: לרוב הוא מהווה “רקע קדמי”, שמאחוריו ניבטים הצורות, הדימויים הפיגורטיביים או אף המשחק השקוף של צבעים, היכול להעלות על הדעת אסוציאציה עם הויטראי; לעתים הוא הופך להיות הצורה עצמה – צורה סטאטית, דינאמית או גראפית. תכונה אחת משותפת לכל היצירות: הסקרנות הטבעית להפוך בכל האפשרויות שטכניקה ושפה חדשה מעניקות לאמן. בזאת ייחודה של התערוכה ועניינה.